פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' 258
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
שהתקיימה ביום רביעי ג' באב התשס"ז (18 ביולי 2007) בשעה 10:00
סדר היום: מערכת החינוך במגזר הבדואי.
נכחו:
חברי הוועדה:
מיכאל מלכיאור – היו"ר
טלב אלסאנע
רונית תירוש
מוזמנים:
עמירה חיים – מנהלת מחוז דרום, משרד החינוך
מוחמד אלהיב – מִנהל הפיתוח, משרד החינוך
כאמל עטאלה – לשכת דובר משרד החינוך
שמעון דוד – ממונה על אוכלוסיות מיוחדות, משרד התמ"ת
על אלהוזייל – מנהל מחלקת חינוך בעיריית רהט
אסף פינק – המרכז לפלורליזם יהודי
שמואל דוד – שתי"ל
נאהד שרארי – מרכזת פורום נשים למען הגיל הרך, שתי"ל
ענבי ג'וסלין – מנהלת מתי"א, המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה
אבו סריה עבד – מאבחן ומדריך, המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה
טלי צור – המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה
ד"ר עואד אבו פרחה – יו"ר ועד הורים מרכזי
סלאח אזברגה – יו"ר ועד הורים
חוסין אזברגה – יושב ראש ועד הורים כסיפה
עטיה אל-אעסם – יו"ר ועד אל-אעסם
מוחמד אבו ג'אבר – יו"ר ועד ההורים, לקייה
איילת דנון – יועצת תקשורת, שתי"ל
סלימן אבו זיד
דבי גילד-חיו – האגודה לזכויות האזרח
הודיה קיין – מ.מ.מ., כנסת
אורלי לוטן – מ.מ.מ., כנסת
אלי הוכנברג – מועצת תלמידים ונוער ארצית
טאהר מריסא – שתי"ל
אינס מצרי – שתי"ל
דפנה גוטמן – שילוב אמנות בחינוך
לורין פוריס – המרכז לפלורליזם יהודי
מנהלת הוועדה: יהודית גידלי
רשמת פרלמנטרית: שרון רפאלי
מערכת החינוך במגזר הבדואי
היו”ר מיכאל מלכיאור:
בוקר טוב. יש לנו נושא חשוב ביותר היום, והוא קשור לכל מערכת החינוך במגזר הבדואי. אנחנו עושים את זה במסגרת יום הבדואים בכנסת. אני מבין שהרבה ועדות מטפלות במצב הבדואים בארץ, ואני שמח לעשות את זה. אבל אני רוצה להגיד שזאת לא הפעם הראשונה בוועדה הזאת שהנושא הזה עולה; זה אחד הנושאים שעולים כאן הכי הרבה, אנחנו עוקבים אחרי זה – גם אחר ההצלחות, ולצערי, גם אחרי הכישלונות. חבר הכנסת טלב אלסאנע דוחף יום-יום ושעה-שעה את הנושא כאן. אני מאוד מבקש שננסה להתמקד במקום להתפרס על הכול. אנחנו יודעים מה קורה במגזר הבדואי ומכירים את המצב. אני מבקש מחבר הכנסת טלב אלסאנע לומר איך ועדת החינוך של הכנסת יכולה להועיל לשיפור הנקודות הבעייתיות מאוד, יחד עם משרד החינוך והאחרים המיוצגים כאן, שבאות לידי ביטוי קצר יחסית בדיווח של ה-מ.מ.מ.
טלב אלסאנע:
בוקר טוב. אני מודה ליושב ראש הוועדה שנאות לייחד דיון בנושא חשוב לאוכלוסייה החשובה הזאת. זה מראה את המחויבות שלו לנושא. אני גם מברך את הנוכחים שהגיעו מהנגב כדי לשתף וגם את מנהלת מחוז דרום במשרד החינוך.
אני אתחיל מהסוף כי הכול נבחן על-פי התוצאה, והתוצאות אינן משביעות רצון: 26% הצלחה בבגרות, ולא כל ההצלחות הללו מעניקות זכאות להתקבל לאוניברסיטאות; מתוך 10,000 סטודנטים ערביים שלומדים באוניברסיטאות יש רק 200 סטודנטים בדואים שלומדים באוניברסיטאות- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אם אתה כבר אומר את המספר, אז עד הסוף: רק 60% מתוך 26% שציינת – כלומר למטה משני שלישים – זכאים לתעודת בגרות.
קריאה:
28%.
טלב אלסאנע:
זה אומר "דרשני". מה גם שהתוצאות והנתונים האלה מדשדשים במקום כבר כמה שנים. השאלה היא מדוע, כי הכול נבחן על-פי התוצאה. אנחנו יכולים להגיד שהמצב טוב, אבל התוצאה לא. התוצאה היא שאנחנו רוצים לראות אחוזי הצלחה שווים לממוצע הארצי; אנחנו רוצים להכתיב יעד, ואחר-כך למצוא את הכלים כדי להשיג את המטרה הזאת תוך 5 שנים, 10 שנים, 20 שנה. הבעיות הבוערות באמת ובתמים, שלדעתי הוועדה צריכה לקחת לידיה, זה עניין הצפיפות הרבה. זאת צפיפות בכיתות וכן בבתי-הספר.
על-פי הנתונים שבוודאי יציגו בפניך, מידת הצפיפות בכיתות היא כמעט פי שניים ממידת הצפיפות בכיתות המקבילות במגזר היהודי. אותו דבר בעניין הצפיפות בבתי-הספר - -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
לא יכול להיות שמידת הצפיפות היא כפולה- -
טלב אלסאנע:
השטח המוקצה לתלמיד בבתי-הספר הבדואים לעומת השטח המוקצה לתלמיד במגזר היהודי הוא כמעט כפול. הממוצע במגזר היהודי הוא 30 תלמידים בכיתה, ואצלנו זה מגיע, לדעתי, ל-35 תלמידים. הצפיפות היא רבה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
גבוהה מדי, אבל זה עדיין לא כפול.
טלב אלסאנע:
לא. אבל מבחינת גודל בתי-הספר ממוצע מספר התלמידים
רונית תירוש:
אין שטחים שם.
שמואל דוד:
השטח הבנוי לתלמיד בדואי זה 4.2- - -
טלב אלסאנע:
אנחנו לא מדברים על גוש דן, לא על מרכז הארץ; מדברים על הנגב שיש שם שטח ענק, ואפשר לתת שטחים.
לכן, אדוני יש צורך להדגיש את העניין של הקמת כיתות. יש לתקצב הקמת כיתות כדי להקטין את הצפיפות, יש להחליף כיתות לא ראויות, ויש לעשות תוכניות חומש כדי להסיק בעניין הריבוי הטבעי ולפתור את הבעיה.
נוסף לעניין הכיתות יש תופעה ביישובים הלא מוכרים שעדיין יש בתי-ספר שאינם מחוברים לרשת חשמל, בעידן ההייטק. בתים פרטיים מחוברים, ובית-ספר שבו לומדים 1,000 תלמידים, נוסף לעינוי ולהתעללות בחום הזה, איך אפשר להעביר מעבדות ומחשבים? מה הסיבה? מה ההיגיון? מדוע זה צריך להיות?
היו”ר מיכאל מלכיאור:
עמירה, זה אכן כך? אני בהלם שאני שומע את זה.
עמירה חיים:
משרד החינוך העביר את כל התקציב לחברת החשמל להפעלת מערכת החשמל. יש בעיה בהעברת החוטים בחלק מהמקומות, כי צריך להעמיד עמודים, ואנשים שיש להם בעלות על השטח מסרבים להעמיד אותם שם. זאת הבעיה. יחד עם התושבים אנחנו מנסים למצוא פתרון לעניין. תקציב יש, וברוב בתי-הספר גם יש חשמל- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
בכמה בתי-ספר אין חשמל?
עמירה חיים:
ב-27 בתי-הספר באבו-בסמה ובפזורה לומדים עם גנרטורים. אנחנו נמצאים בשלב של העברת מערכת חשמל מסודרת לכל בית-ספר, והעבודה של חברת החשמל אמורה להסתיים- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מה טווח הזמן?
עמירה חיים:
לחברת החשמל נשארו 4-5 חודשים אם לא ייתקלו בהתנגדויות להעמדת עמודים בשטח. אם תהיה התנגדויות במקום כזה או אחר- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הבנתי. אני מוחה מכל וכול על מציאות שאין חשמל בבתי-ספר, אבל אני מציע לא להתמקד בכך - -
רונית תירוש:
נתמקד במה שהמשרד יכול לעזור.
טלב אלסאנע:
בעיה נוספת זה עניין כבישי הגישה שהם עניין של סיכון חיים של ילדים. השנה כמה ילדים נהרגו בתאונות דרכים. זכור לנו המקרה של ילד בן 10, סלמן אל-עטראש, שנהרג באירוע הקשה מאוד. לכן אין שום היגיון, אין סיבה, אין הצדקה. אם רואים צורך להקים בית-ספר ומשקיעים בהקמתו לא יעלה על הדעת שהוא יוקם בלי כביש גישה. אין שום סיבה בעולם. לכן הוועדה צריכה להגיש למשרד האוצר ולמשרד התחבורה המלצה להקצות תקציב לסלול כבישים ולחבר את בתי-הספר לכבישי הגישה.
דבר חשוב נוסף שמשליך על הישגים הוא עניין הנשירה, קציני ביקור סדר, הקמת בתי-ספר תיכוניים ביישובים הלא מוכרים וגם עניין המערך החינוכי המסייע שחסר במערכת החינוך הערבית בנגב והחינוך הלא-פורמלי שכמעט לא קיים. כמעט 30% מזמנם התלמידים נמאצים במסגרת החינוך הרגילה; רוב הזמן הם מחוץ למסגרת הזאת, והם לא משקיעים בתחומים האלה, ולכן נמשיך לראות את התוצאות המדאיגות בבגרות והן במספר התלמידים שמתקבלים לאוניברסיטאות.
מאחר שגם הממשלה דנה בעניין תקציבים עכשיו, אני מציע שהוועדה תמליץ בדברי הסיכום לשים את מערכת החינוך במגזר הערבי ואת צרכיה בסדר עדיפויות גבוה; אי אפשר להתמודד עם התופעות החברתיות הקשות, אבטלה ועוני בלי השקעה בחינוך. המפתח הוא חינוך, ולכן לשים אותו בראש סולם העדיפויות. תודה רבה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה לגמרי ברור לנו, ולא צריך לחזור על זה. אנחנו יודעים שזה המפתח הבלעדי לצמצום הפערים, לשוויון אמיתי – זה יכול לבוא רק דרך החינוך. לכן התוצאות באמת מאוד לא משביעות רצון. זה לא רק ששיעור ההצלחה לא עלה, אלא ירד. זה אומר "דרשני" גדול על כישלון.
נשמע את עמירה חיים כי היא עם הרבה ניסיון בנושא.
טלב אלסאנע:
נמצא כאן עואד אבו-פרחה שיציג את הדברים וגם עמירה יכולה להתייחס אחר-כך.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אם כך, קודם תהיה הצגה של נתונים, ואת תגיבי בסוף.
עואד אבו פרחה:
תודה רבה. אני אציג הישגים, ומה הסיבה להישגים האלה. אני גם רוצה להציג את הראייה שלנו בשם ועד ההורים ובשם פורום החינוך הערבי בנגב. אני אציג תמונה חלקית כרגע, אנחנו לא יכולים להציג את כל העניינים, כפי שביקשת.
הנתונים הם גם מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או ממקורות אחרים משאילתות ומדוחות שנעשו גם במשרד החינוך וגם במשרדים אחרים.
ההישגים בבגרות: 27.9% במגזר הבדואי, 58.7% במגזר היהודי. הפרשי הנשירה: 97.4% במגזר היהודי לומדים בי"ב, ואילו אצלנו 72% - כלומר 28% לא מסיימים י"ב. ב-6 השנים האחרונות הישגי הבגרות הם למטה מ-30%, וכל שאר המגזרים מעלינו וגם אצלנו רואים ירידה קלה בשנה האחרונה. רואים כאן את עקומת ההצלחה, ואני כל-כך רוצה שהמשולש הזה יעלה קצת למעלה. לצערי, ב-6 השנים האחרונות הוא לא עלה בכלל. אני מציג את יישובי היהודים לעומת הבדואים בדרום, לא בכל הארץ. יישובי שגב שלום, כסיפה, לקיה, חורה, רהט נמצאים בהישגי הבגרות מתחת ל-30%, בעוד כל השאר מגיעים ל-70% ואפילו חוצים אותו. זאת אומרת יש ממוצע ציונים של 60 בקירוב המגזר היהודי, ו-28 ממוצע במגזר הבדואי. זאת תמונה שלא משתנה הרבה. אנחנו לא מדברים רק על כמות, אלא גם על איכות. 25 יחידות זה המינימום שדרוש לתלמיד כדי שיחצה את י"ב, ואצלנו כמעט 50% מהתלמידים עם המינימום הזה. 50% האחרים בקושי עוברים את זה – למחצית מהתלמידים יש מספר מינימלי של יחידות.
במגזר היהודי כמעט 89% יכולים להתקבל לאוניברסיטה. אצלנו – פחות מ-60% - 59% מאלה שיש להם בגרות יכולים להיכנס. כלומר, 40% מאלה שיש להם בגרות לא יכולים להיכנס לאוניברסיטה. אני תרגמתי את זה לנתונים קצת אחרים כדי שאפשר יהיה לראות את זה. 40% לא עומדים בתנאים של האוניברסיטה, בעוד במגזר היהודי רק 11% לא עומדים בהם. זאת אומרת מתוך 2,200 בדואים שסיימו י"ב, רק 16% - 370 תלמידים – שהם 28% מהזכאים לבגרות יכולים להגיע לאוניברסיטה. אם כך, אלה שיש להם בגרות, אבל לא יכולים להיכנס לאוניברסיטה הם כמעט מחצית מהתלמידים האלה. כך שכמעט 80% מהתלמידים לא יכולים להגיע לאוניברסיטה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
עם העלאת שכר הלימוד גם הם לא יגיעו.
עואד אבו פרחה:
נכון, אז לא נגיע בכלל. גם זה עוד מחסום "קטן".
אנחנו מדברים על קושי כללי: קושי בשפה, שוק תרבותי, קושי להתמודד עם מאמר מדעי, ובכלל – קושי הישרדות באוניברסיטה. במכללת ספיר אני גם ראש מגמה וגם יועץ אקדמי, ואני יודע על מאות סטודנטים שנכנסו למכללת ספיר, ורק 30 סיימו. כל שאר הסטודנטים – אני לא ידוע לאן הלכו – או נשרו בשנה א' או בשנה ב' או לא יכלו להגיע. אני גם יודע מה המצב שלהם באמת – 6 שנים עד שהם מסיימים את התואר שלהם.
צפיפות: המצב הוא שיש סיבות, ואנחנו רוצים לדעת מה הסיבות והמחדלים. הסיבה העיקרית היא מבנים. יש בתי-ספר מאוד גדולים שיש בהם בממוצע 665 תלמידים בכל בית-ספר לעומת 372 תלמידים בממוצע במגזר היהודי. 30% מבתי-הספר האלה חוצים את קו 800 התלמידים בבית-ספר, כאשר במגזר היהודי רק 3% חוצים את הקו הזה.
על שטח בנוי, שדיבר עליו טלב אלסאנע קודם, רואים שבפזורה, בשגב שלום, בחורה, בלקיה, בערערה, ברהט בכסיפה יש בערך מ-0-2 מטר מרובע לתלמיד, פחות מ-2 מטר מרובע לתלמיד.
צפיפות בכיתות: מידת הצפיפות היא באמת לא פי שניים מאשר במגזר היהודי, שבו יש כ-30 תלמידים ואפילו 20-25. אצלנו יש 33 תלמידים בכיתה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הממוצע במגזר היהודי לא מגיע ל-30.
עואד אבו פרחה:
למטה מ-30 תלמידים. אצלנו בכל הכיתות יש למעלה מ-30 תלמידים.
למה הבנייה לא טובה? אנחנו מדברים על הוספת קרוואנים ועל פיצול בתי-ספר. במקום לבנות עוד בית-ספר שמים גדר. למשל בבית-ספר אל-עזזמה שמו סביבו גדר ופיצלו אותו לשני בתי-ספר, ועכשיו בכל אחד מהם יש 1,000 תלמידים. היו 1,000 תלמידים, ועכשיו 2,000 אבל באותו שטח, כי רק חצו קו באמצע. לא מוסיפים חדרי ספח ולא שירותים. זאת שיטה שלא מקובלת עלינו. הקרוואנים האלה הם זמניים שהופכים לקבועים; אין בהם תחזוקה כי זה קרוואנים ורוצים לזרוק אותם; אין חצר; אין בנייה כל שנה. בית-הספר הופך לאתר בנייה. עובדים בו אפילו באוקטובר, בונים ומתקנים בתוך בתי-הספר- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה לא מהסיבה הזאת. זה לא בגלל שעושים- -
שמואל דוד:
גם מכיוון שב-10 באוגוסט מורידים פתאום קרוואן.
עואד אבו פרחה:
יש לי כאן צילום, אני אראה לך אותו. התוצאה השנייה היא שאין אווירת לימודים נאותה, יש לחץ, אלימות, מפגעי בטיחות, מוטיבציה ירודה גם של המורים וגם של התלמידים – זאת לא אווירת לימודים, אי אפשר ככה להגיע להישגים.
אני צילמתי תמונה בסוף ספטמבר 2006 כאשר הנחיתו את הקרוואן שבה. עד היום הקרוואן לא זכה לשירותים סמוכים. בנו שירותים, אבל עד היום השירותים לא פועלים. שנה שלמה ילדים צריכים ללכת 200 מטר כדי לעשות את הצרכים. אחרי הלימודים הוא נחת בחצר, וככה זה נשאר בסוף. בתי-הספר מלאים קרוואנים.
מבני קבע: משנת 2000 עד 2006 הוספו בסך-הכול 179 חדרי קבע, ובאבו-בסמה נוספו 56 במשך 6 שנים. כמעט 208 כיתות יבילות נכנסו למגזר במשך 6 שנים – מ-2000 עד 2006, ולאבו בסמה – 269. זה המקור לשאילתה לשרה מ-26 בנובמבר 2006. בגנים במגזר היהודי מתוך 97 כיתות יבילות יש 8 גנים שיש בהם חדרי לבנים, ואצלנו חצי-חצי: חצי יבילים וחצי מבנים. זאת גם תמונה מפלה.
מחסור בכיתות: לי אין מושג אם אנחנו צריכים 2000 או 2010 כיתות. אבל לפי הדוחות של תוכנית הנגב וגם לפי תוכניות אחרות אנחנו צריכים 1,250 כיתות. יש 750 כיתות שהבודק אמר שהן פסולות וצריך להחליף. כך אנחנו מגיעים ל-2000 כיתות שצריך מידית תוך שנה-שנתיים. ל-10 השנים הבאות אנחנו צריכים 750 כיתות לפי נתוני הגידול, אז בואו ניערך לזה. הבנייה היא ממש אקוטית. אנחנו ציטטנו מדבריה של השרה: "הדרך העיקרית של משרד החינוך להתמודד עם כיתות לימוד היא בהקצאת כיתות יבילות". זה ממש לא מקובל עלינו כי אנחנו הגענו לסוף מבחינת המבנים היבילים.
מחדל נוסף הוא בטיחות- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני חשבתי שיש הסכמה ממשלתית לבניית כל הכיתות הנחוצות. כך הודיעו במסיבת עיתונאים.
עואד אבו פרחה:
אנחנו לא יודעים אם יחלקו אותם למזרח ירושלים או לצפון- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
לדעתי, לא יחלקו אותן במזרח ירושלים. משום-מה יש לי תחושה שזה לא מה שעומד לקרות.
עואד אבו פרחה:
רק בשנה שעברה הייתה אצלנו השבתה של ארבעה בתי-ספר רק ברהט- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
כמה כיתות חסרות לקראת שנת הלימודים הבאה?
עואד אבו פרחה:
לדעתי, 2,000 כיתות ועוד 1,750 ל-10 שנים.
בטיחות: נקודה מאוד קשה. פנינו לבג"ץ וגם למחוז שעושה מאמצים גדולים בזמן האחרון. לבתי-הספר יש כבר אישורי הפעלה. הבאנו מהנדס שבדק, ואפילו הייתה הוראה לסגור חלק מבתיה-ספר כי אי-אפשר ללמוד בהם בגלל אסבסט ודברים אחרים. אנחנו מדברים על הכפרים הלא מוכרים, שבגלל אי הכרה יש מחדל. אבל מה ילדים אשמים? כל בתי-הספר בכפרים הלא מוכרים לא חוברו עד היום לחשמל. ב-97'-98' הגשנו בג"ץ שיחברו אותם לחשמל, ושמו לנו גנרטורים. עכשיו כבר 10-11 שנים מחוברים לגנרטורים. לא הגיע הזמן שיחברו?
אלה ממצאים שהוצאנו מדוח של משרד הבריאות: ב-60% מבתי-הספר בכפרים הלא מוכרים הריהוט פגום; ב-50% - - -; ב-80% גודל הסככות לא מספיק; בכל המוסדות מתקני השתייה אינם תקינים חוץ מאשר בבית-ספר אחד. בתוך המועצה האזורית אבו-בסמה יש שבעה, וכל בתי-הספר שנמצאים בכפרים הלא מוכרים הם מתחת למועצת אבו-בסמה. בשנת 2005 הייתה החלטת ממשלה שיבנו 285 כיתות; עד סוף יולי 2007 יבנו 124 כיתות קבע. אבל בינתיים ממשיכים להכניס מבנים יבילים – 23 מבנים יבילים ב-2005, 38 מבנים יבילים ב-2006.
זאת תמונה של הילד סלמאן אל-עטראש שנהרג בתחילת שנת הלימודים בשנה שעברה. אף על פי שכתבנו מכתבים אלה כבישי הגישה והאוטובוסים שמסיעים את הילדים. אלפי ילדים מוסעים כל הזמן במצב כזה. אנחנו פנינו לבג"ץ באל-עטראש ובאל פורה שיעשו את כבישי הגישה. עד היום הדבר מתקדם מאוד לאט מכל מיני תירוצים: תקציבים, אישורים או תירוצים אחרים שאני באמת לא מכיר.
תברואה לקויה: מתוך דוח של משרד הבריאות שבדק את רהט ואת הכפרים הלא מוכרים. רמת התברואה ירודה ביותר בכל בתי-הספר. רמת הניקיון ורמת התחזוקה ירודות ביותר ברוב המוסדות. אין חומרי היגיינה אישית בשירותים, מחסור בשטחים מוצלים בחצרות, מחסור במתקנים לשתיית מים. רמת הניקיון בשירותים בלתי מתקבלת על הדעת ב-9% מבתי-הספר. חסרות 260 אסלות ב-19 בתי-ספר וכן הלאה. אלה בעיות שמשרד הבריאות שלח כבר לפני כשנה לכולם כדי לשפר את הדברים האלה, ולצערי הרב, הם לא השתנו.
אני מחלק את הסיכום לשניים: ראשית, לשים סוף לאפליה בבינוי. מדובר על תשתיות קריטיות לצמצום הפערים באופן כללי, גם בהישגים וגם בדברים אחרים. יש 750 כיתות פסולות שחייבים להחליף; 1750 כיתות לעשור הבא ולהגדיל את מספר המוסדות ולא לפצל בתי-ספר, אלא לבנות מוסדות חינוך חדשים; לבנות במהירות מוסדות קבע ביישובי אבו-בסמה ובכפרים הלא מוכרים, וגם להבטיח מתקני פיקוח ובטיחות. לגמור עם הבטיחות כי זה נופל בין הרשויות לבין משרד החינוך, וכל הזמן אנחנו רצים בין הרשות לבין משרד החינוך, ואנחנו יודעים שהרשות אחראית בסופו של דבר.
באופן כללי אנחנו רוצים שתהיה תוכנית. אנחנו רוצים שההזנחה תיגמר; שתהיה השקעה גדולה יותר בהורים. לדעתי, זה הזמן להשקיע בהורים, כי אם משקיעים בהורים גם הילדים ירוויחו מזה בסופו של דבר; שימוש נכון במשאבים – קב"סים ויועצים – ולא סתם להקצות שעות כי לפעמים העבודה לא יעילה בשעות שמוקצות; ושהחלום יתאים למציאות. תודה רבה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני מודה לך. בהתחלה היה לי קשה לעקוב, ובסוף לא רציתי לעקוב, כי התמונה שציירת פה היא כל-כך קשה ועגומה. לצערי, אני קצת מכיר את הנושא וסיירתי לא מעט פעמים במקומות האלה. אבל כשרואים את הדברים במספרים במלוא חומרתם זה רק מאשר את מה שאני מכיר מהשטח.
אני רוצה לשאול שאלה מאוד לא הגונה, ואתה לא חייב לענות עליה: ברור שיש כאן הרבה נושאים, ואני לא מזלזל באף אחד מהם. כבישי גישה זה פיקוח חיים, תברואה, ניקיון, כיתות וכדומה. מה הנקודה שאתה חושב שהכי נחוץ היום לעשות? האם זאת אווירה לימודית, האם זה נושא השפה, האם זה נושא רמת המורים או נושא הצפיפות? אתה לא חייב לענות, אבל אם אתה רוצה אני אשמח לשמוע.
עואד אבו פרחה:
לדעתי, שתי נקודות: היום ילד מגיע לכיתה מאוד מתקדמת במצב שהוא לא שולט בשפת אמו ולא בשפת הבן-דוד שלו. זאת אומרת, אנחנו מפסידים את שתי השפות וגם את האנגלית והמתמטיקה. אם תהיה השקעה מאוד מסיבית ורצינית בשפת האם, באנגלית ובמתמטיקה – אבל דגש מאוד רציני, לא עוד 10 שעות, אלא ממש משהו רציני עם אמצעים, עם מכשירים, מכונים, עוד מורים – לדעתי, זה יוריד מהמחסום של ההצלחה בבגרות. הנקודה השנייה היא בנייה ואווירה מתאימה. שאני אכנס לבית-ספר שנראה כמו בית-ספר ממש, שיש בו גם ספרייה, והתוכנית בבית-הספר תותאם עד כמה שאפשר לתרבות שלה. לדעתי, הילד מנוכר בבית-הספר, ושער בית-הספר מפריד בין שני העולמות. ההפרדה הזאת צריכה להיגמר: שהעולם בתוך בית-הספר והעולם מחוץ לבית הספר יהיה זהה. זאת אומרת הילד ירגיש שהוא שייך ושהתרבות שלו מכובדת בתוך בית-הספר וגם בחוץ.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הרושם שלי, והוא אולי שטחי וסטריאוטיפי, גם מהביקור האחרון שלי הוא שאולי יש משמעות יותר טובה מהממוצע בארץ בבתי-הספר שאני ראיתי אותם. יכול להיות שזה גורם לאווירה מנוכרת, אבל ההוראה היא יותר אפקטיבית. אני הרגשתי בכל מה שראינו שיש אווירה חינוכית, ויש משמעת בכיתה. זה אולי פחות בעיה מהבעיה הראשונה שציינת. קשה מאוד לדרג את זה, ואולי אנחנו מדברים בסטריאוטיפים מסוימים, אבל אין בעיה כמו ברוב הכיתות בארץ שהשיעור מתקצר והופך להיות 37 דקות בממוצע, ובתוך 37 הדקות המורה צריך להשתיק את הכיתה 260 פעם בממוצע. הבעיה הזאת קיימת קצת פחות.
עואד אבו פרחה:
זה גם יגיע אלינו.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה ברור לגמרי. אני מודה לך. בשתי הנקודות שציינת גם נתת אתגר להמשך הדיון. כי ברור שבלי למקד את ההמלצות שלנו אנחנו לא נגיע לשום דבר. אמרת דבר מאוד חשוב, וזאת הייתה גם התחושה שלי, ולכן אני עוד יותר שמח שזה מה שענית. אם אין שליטה בשפה כמו שצריך – גם בערבית וגם בעברית, וכמובן, ידיעה של אנגלית אם רוצים להגיע ללימודים גבוהים, אז אין כלי ללמוד משהו. אם יש השקעה אינטנסיבית, ממוקדת, אדירה בבתי-הספר בתחום הזה יחד עם כל הגורמים שישימו רגל לזה, ואני לא מדבר על משרד האוצר שישים לזה רגל – זאת אחת הנקודות שנצטרך לעבוד עליהן.
נאהד שרארי:
אני משתי"ל, מרכזת פורום הגיל הרך. אני רוצה לחדד את הדברים שאמר עואד בעניין החשמל. יש גנים בתוך יישובים שלא מחוברים לחשמל. יש שלושה גנים שמדצמבר 2006 הם בשביתה, והילדים פשוט יושבים בבית.
בעניין הצפיפות: יש גנים בתוך בתי-הספר שהם מאוד צפופים- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הנקודה מובנת. את אומרת שכל מה שנאמר פה על בתי-הספר נכון גם לגבי הגנים.
נאהד שרארי:
בעיית הצפיפות היא לא רק גורמת לאי נוחות ולהשלכות על תהליך הלמידה, אלא פגיעה של ממש בילדים. יש כניסה של מבוגרים לגנים עד כדי הטרדה מינית- -
עמירה חיים:
את אומרת שבגנים יש הטרדה מינית?
נאהד שרארי:
אני עובדת בשטח, ואני שומעת אימהות- -
עמירה חיים:
את עובדת במחוז דרום בתוך הגנים, ואת רואה הטרדה מינית בתוך הגנים? למה לא קראת למשטרה? דבר כזה זה מעבר להמתנה לתגובה- -
נאהד שרארי:
נראה לך שאימהות במגזר הבדואי יפנו?
עמירה חיים:
תבואי אליי, אני אלך למשטרה. יש הטרדה מינית באיזשהו גן?
נאהד שרארי:
כן. יש לי דיווחים מאמהות שהן שותפות בפורום- -
עמירה חיים:
אז את לא פעלת כשורה שלא באת ופנית מידית.
נאהד שרארי:
אני שלחתי מכתבים- -
עמירה חיים:
בחיים לא הגיע מכתב על הטרדה מינית, אני אישית הייתי הולכת לראות מה עם הילדה. מעבר לזה, את מדברת על גנים של עמותות שאין לנו שם שליטה עליהם. יש שם גנים שאנחנו מפקחים עליהם, יש גני ילדים שב-3-4 השנים האחרונות נפתחו כפטריות אחר הגשם, וחצי מהם לא בפיקוח משרד החינוך. לכן אין לי מושג על מה היא מדברת, וצריך לעשות הפרדה- -
נאהד שרארי:
חברים מהמגזר הבדואי יכולים גם לדבר על המגזר, עד כמה קשה לאמהות ולילדים לבוא לספר או בכלל לפנות לקבלת מענה מקצועי- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
משרד החינוך לא אמור לפקח גם על הגנים של העמותות? אני חושב שמה שאת אומרת הוא נגד החוק.
עמירה חיים:
כל גן שאנחנו מאשרים אנחנו מפקחים עליו. יש גנים שיש להם צווי סגירה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
את אמרת "חצי מהגנים".
עמירה חיים:
אבל אם נכנס אדם זר לתוך גן, הגננת מחויבת לפעול, על-פי חוק. אני לא עומדת בשער ושומרת על כל מבוגר שנכנס. אני אפטר את הגננת.
נאהד שרארי:
יש הרבה גנים - - -
דבר נוסף: ביום חינוך ארוך ילדים נמצאים עד 15:00 וישנים על הכיסאות או על הרצפה. אין להם מזגנים, אין להם כלום- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
עמירה, ביום חינוך ארוך, זה נכון?
עמירה חיים:
בשגב שלום לא הצלחנו להגיע עם הרשות המקומית להסדר על הזנה בגני הילדים, ולא קיימנו שם יום חינוך ארוך. אין דבר כזה יום חינוך ארוך ללא הזנה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
היא לא אמרה "הזנה", היא אמרה שהם ישנים על כיסא.
נאהד שרארי:
על הרצפה.
עמירה חיים:
בגני חובה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני לא מדבר על גני חובה.
עמירה חיים:
אין לנו במקום אחר יום חינוך ארוך.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
בגני חובה לא ישנים.
עמירה חיים:
אז לא ישנים, אין לנו מערך שינה.
נאהד שרארי:
הם לא ישנים- - -
עמירה חיים:
אני לא מבינה את הטענות.
נאהד שרארי:
פנינו הרבה פעמים לגברת ולא קיבלנו תשובה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אם יש פנייה שאת לא מקבלת תשובה ממשרד החינוך תכתבי אלינו או למבקר המדינה כי זה אסור על פי חוק.
אסף פינק:
אנחנו מייצגים את פורום החינוך בנגב וגם שלושה בתי-ספר ברהט. הגשנו עתירות בשנה האחרונה נגד משרד החינוך בנושאים של בטיחות בבתי-ספר. אני לא רוצה לחזור על כל הפירוט, כי כל מי שהציג פה מכיר את הבעיות יותר טוב ממני. אבל אני רוצה להעלות נקודה מאוד חשובה. יושבת פה גברת עמירה חיים שכתבה לנו מכתבים בנושא הזה, והתשובה של משרד החינוך באופן סיסטמתית היא: "מצטערים, זאת לא הבעיה שלנו, הבעיה היא של הרשות המקומית, אנחנו רק מפקחי-על". צריך להבין שכשהרשות המקומית מתנהלת בצורה כזאת- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הדבר מובן, אתה לא צריך להרחיב.
אסף פינק:
אני רק רוצה להרחיב נקודה אחת: משרד החינוך אומר שהוא רשאי לסגור בית-ספר פרטי וכן להנחות אותו מה לעשות, אבל בית-ספר ציבורי שהמורים הם מורים של המדינה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני הבנתי מה שאמרת, הבהרת את עצמך היטב. תודה.
שמואל דוד:
אני רוצה להניח על שולחן הוועדה נושא נוסף שמבחינתנו הוא הנושא המרכזי – בינוי. אנחנו שלחנו ב-30 במאי בשנה שעברה מכתב מפורט ומנומק עם שאלות מאוד קונקרטיות לשרת החינוך, ובו אנחנו מבקשים לדעת נתונים על קריטריונים, חלוקה, לאן הולכות הכיתות וכיוצא בזה. היום, 18 ביולי 2007, לא קיבלנו עד היום תשובה למכתב הזה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני לא מאמין שאתה שלחת מכתב ולא קיבלת תשובה ולא עשית עם זה משהו.
שמואל דוד:
צר לי מאוד לומר את זה.
זה עבר לידי עורכת-דין סופי אשכנזי מהלשכה המשפטית בנגב, וחלפה שנה ומספר חודשים, ועד הרגע הזה לא קיבלנו כיתות. כשפורסמה הודעת הממשלה על 8,000 כיתות פנינו פעם נוספת לשרה ולגורמים נוספים עם העתקים לכל העולם, ולא קיבלנו עד היום הזה תשובות.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
תודה.
סלאח אזברגה:
אני מהיישוב כסיפה. הגברת שאמרה שיש גנים שלא מחוברים לחשמל צודקת במאה אחוז. גם בלקיה וגם בכסיפה יש 8 גני חובה שאין להם חשמל- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
גנרטורים.
סלאח אזברגה:
אין.
עמירה חיים:
בכסיפה אין דבר כזה שאין גנרטורים.
סלאח אזברגה:
אין. אפילו גנרטורים אין.
קריאות:
- - -
מוחמד אלהיב:
משרד החינוך מפריד בין שני דברים: פדגוגיה זה דבר אחד, אחזקת בתי-ספר זה הרשויות.
סלאח אזברגה:
שנית, בבית-הספר שאני מייצג יש 1,117 תלמידים; יש בו 14 קרוואנים, ו-18 כיתות. כשבנימין נתניהו היה ראש הממשלה הוא אמר "מחשב לכל ילד" – לנו אין אף מחשב. יש ילדים שלומדים בגני הילדים במקלט. בגנים החשמל מקולקל, אין להם מזגנים. כל שנה אנחנו הולכים למשרד החינוך. אני מאוד מצטער להגיד את הדברים האלה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
פשוט רוצים לייעל מאחר שאין לכם חשמל לא מביאים - - -
סלאח אזברגה:
יש מקומות שיש חשמל- -
אסף פינק:
זאת הדוגמה שממתינה בעתירה "מחשב לכל ילד", זאת התשובה של המדינה.
סלאח אזברגה:
אני מציף את משרד החינוך בבאר-שבע, כולל את לשכת המנכ"ל – במכתבים. אף מכתב תשובה אחד לא קיבלתי. אני חושב שהמכתב שאני שולח לגברת עמירה חיים מגיע ישר לאתר דודאים, אפילו גרוס.
עמירה חיים:
אין דבר כזה.
סלאח אזברגה:
יש דבר כזה. בכמה מכתבים ביקשתי לשבת אתך ועם מפקחת המחוז- -
עמירה חיים:
אין דבר כזה.
סלאח אזברגה:
- - ולא מתייחסת אליי. בשנה שעברה השבתנו את הלימודים, הגיע משד החינוך, היה אצלנו עד שעה 12:00 מפקח בית-ספר ברהט, למחרת הייתה שביתה. נעצרנו במשטרת עיירות, הגענו להסכם להקים בית-ספר תוך שלושה חודשים. אני מאוד מצטער להגיד, כל שנה עושים מאתנו צחוק כשאומרים שיבנו בית-ספר- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אתה אומר שיש לך הסכם בכתב?
סלאח אזברגה:
יש לי הסכם מנציג המועצה והסכם בכתב מנציג משרד החינוך ומהדובר- - -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
תודה.
סלאח אזברגה:
ברשותך, תן לי להסביר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני אתן לך, וב-11:00 יש פה צלצול ולא תקבל תשובה על כלום. לא אכפת לי שכולם ידברו כאן.
עלי אלהוזייל:
אני מנהל אגף חינוך ברהט. מה שאמרה גברת עמירה חיים היא תמונה כללית שנותנת לנו שהנתונים הם מדויקים, ואין לנו מה להוסיף. אבל צריך להוסיף את חצי הכוס המלאה: לדעתי, הייתה תנופה רצינית של בנייה, במיוחד ברהט. ברהט יש לנו גם בתי-ספר מהיפים במדינה. בכל זאת נשארנו עם מחסור גדול בכיתות.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מה אתה אומר על טיעון הבטיחות בבתי-הספר?
עלי אלהוזייל:
אני לא יכול להאשים את משרד החינוך בזה.
קריאה:
אתם הוצאתם מכתב שאתם לא יכולים להיות אחראים לזה.
עלי אלהוזייל:
אני מקבל דוחות ממנהלי בתי-הספר שהכול נקי ומסודר, והחברה עשתה את העבודה מאה אחוז. איך אני יכול להיכנס כמנהל אגף?
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אבל אם משרד החינוך אומר שיש מפגעי בטיחות רציניים ברהט, אז אתה אחראי לתקן אותם.
עמירה חיים:
המשרד לא אומר את זה. האחריות של המועצה היא לומר את זה ולתת למשרד החינוך אישור שהמקום בטיחותי, אם לא אני מוציאה צו סגירה. כל גן שמגיע אליי שהוא לא בטיחותי, אני מוציאה לו צו סגירה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
ניתנה האופציה לתקן.
עמירה חיים:
אבל האחריות הבלעדית והמלאה היא על הבעלות, הרשויות המקומיות.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
עמירה, זה לא נכון. טיפלתי בזה לעומק. נכון שהאחריות הישירה היא על המועצה, אבל האחריות הכוללת והפיקוח ומי שצריך לדרוש שזה יהיה זה אתם. אז אנחנו לא יכולים להיות במצב שאחד שולח לשני- -
עמירה חיים:
להפך, אני מחזקת את מה שאתה אומר, ואני אומרת ש- - -הוא עד כמעט על סף סגירה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
תודה. אני רוצה תשובה על הנושאים הכוללים. כולנו כאן יודעים את המצב. מה התוכנית לבניית כיתות, מה התוכנית להביא את הממוצע באוכלוסייה הבדואית לפחות לממוצע הארצי, העגום אגב.
עמירה חיים:
חייבים לומר שבשנים האחרונות קמה מנהיגות אחרת, איכותית מאוד, במגזר הבדואי. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מצוין עם הרשויות המקומיות, עם מנהלי בתי-החינוך, עם ועדי ההורים – זה אנשים שרוצים באמת.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הם פה, והם יודעים לומר את הדברים היטב.
עמירה חיים:
אין אדם אחד שיושב כאן בחדר הזה, כולל אנשי משרד החינוך, שלא היה רוצה שמחר בבוקר נקפוץ מ-12% ל-40% של הצלחה בבגרות, ובטח לא אני שיום ולילה מנסה למצוא דרכים איך לשפר. אף אחד מאתנו לא נמצא כאן ועושה אחראי לבלם שמונע את הפער הזה. אנחנו נמצאים בחיפוש דרך מתמיד. לא מדובר בתוכנית חומש, אלא בתוכנית של 10-20 שנה של מדינה, והתוכנית היא בשני היבטים: תשתית פיסית שלא נתנו לה את כל המענה עדיין; ותשתית פדגוגית שאני לא יכולה להגיד שנתנו לה את כל המענה, אבל היא יותר בעייתית. בעניין התשתית הפיסית המדינה מחליטה שהיא עושה השלמת פערים ומעבירה את התקציב ובונים את הכול מחדש או בונים ומשלימים. אגב, 70% מהבנייה החדשה במגזר הבדואי היא של בתי-ספר מהשורה הראשונה. בערערה למשל אין בית-ספר אחד שהוא לא מהשורה הראשונה עם ממוצע של 350 בבית-ספר, וכנ"ל ביישובים אחרים. אנחנו נמצאים בשלבים של התארגנות. אי-אפשר לומר שכל היישובים נמצאים במצב שתואר כאן, ממש לא. 70% מהבנייה החדשה במגזר הבדואי נבנתה ב-5-7 השנים האחרונות, ואלה בתי-ספר מהשורה הראשונה עם מזוג ועם כל מה שצריך, לא חסר מזגן אחד בערערה או בעוד כמה יישובים אחרים. יש בעיה בגני הילדים עם מיזוג, בעיקר בגני העמותות עם מה שקרה שם.
התשתית הפדגוגית היא הרבה יותר קשה, כי זה לא כסף. כשאני באתי למחוז דרום לפני 6 שנים למעלה מ-40% מצוות המורים לא היה מוסמך, היו בתי-ספר ש-60% מצוות המורים בהם לא היה מוסמך. היום מתוך 4,000 מורים עובדי הוראה, חלק גדול מהם אקדמאים. 408 מורים וגננות- -
קריאה:
גם בגנים של העמותות?
עמירה חיים:
כמעט אף גננת לא הייתה מוסמכת לפני 6 שנים.
קריאה:
- - -
עמירה חיים:
תכף. אני איתכם, צריך להילחם על התקציבים ובגדול.
אז נשארנו עם 408 עובדי הוראה לא מוסמכים, אבל כולם בתוך תהליך הכשרה ובשנה שנייה של הוראה. על שנה ראשונה אני לא מוכנה לשמוע להכניס אותם לעבודה, לעומת פעם שמורה שרק רצה ללמוד הכנסנו אותו לעבודה. היום רק בין שנה שנייה, שלישית לרביעית של לימודים – כלומר כולם לומדים.
גננת או מורה שנמצאת בתהליך למידה או סיימה לפני שנתיים היא עדיין בתוך תהליך למידה; אני לא רוצה לדבר על מערך השתלמויות מטורף, שאין מורה כאן שלא נמצא בהשתלמויות, ומי שלא נמצא – מחייבים אותו. כדי שהתשתית הפדגוגית תשפיע, לוקח לה זמן, וזה לא עניין של כסף.
לטפל בנשירה: הרבה יותר בנות לומדות ויותר בנות מגיעות ללימודי מדעים מאשר בנים וגם מגיעות להישגים הרבה יותר גבוהים. צמצמנו נשירה של ילדים. הילדים שצמצמנו את הנשירה שלהם משפיעים גם הם על איזשהו מעגל. התשתית הפדגוגית הכי בעייתית היא בשפה הערבית – לא יודעים ערבית. הילדים אמורים ללמוד בשפה הספרותית, להיבחן בשפה הספרותית, אבל המורים מדברים אתם בשפת הסלנג היומיומית, וזאת שפה אחרת.
אני פניתי לאוניברסיטת בן-גוריון. אני רוצה לפתוח מחלקה ללימודי ערבית באוניברסיטה כי אין לי מורים לערבית. זאת תשתית פדגוגית שלוקח לה זמן. פתחנו מסלולים ליועצים באוניברסיטה שהמדינה מממנת, מסלולים לפסיכולוגים שהמדינה מממנת, אין לי הגבלה בתקציב השתלמויות ובתקציב הכשרה למורים, אבל צריך להבין שלוקח זמן עד שזה פועל.
כבר נפתחו 3 בתי-ספר על-יסודיים טכנולוגיים. לצערי הרב, התנגדתי לפתיחה שלהם והגעתי עד ועדת ערר כי אמרתי שזה יוריד את ההישגים. שלושת בתי-הספר האלה קיבלו השנה בבגרויות אפס. אלה בתי-ספר חיצוניים שאספו ילדים מפה ומשם וקיבלו אפס בבגרויות. זה הוריד את הממוצע של הבגרות השנה. בכסיפה 60% עברו בגרות, למעלה מהממוצע הארצי- -
עואד אבו פרחה:
אבל כשהם מגיעים לאוניברסיטה הם לא מצליחים ללמוד אפילו שעה.
עמירה חיים:
חברים, אני לא נגד, אני בעד, אתם יודעים את זה הרי. אני עושה ערבים שבהם אני שומעת את כל ועדי ההורים, אנחנו עושים חשיבה משותפת, אני מכבדת ומעריכה. גם אני מחפשת דרך, כל הזמן ביחד.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מאחר שאנחנו לא מכירים מאתמול, אני מכיר את הניסיונות שלך. הדבר מתחיל לא בבגרות. ממבחני המיצ"ב אנחנו רואים את התוצאות כאן. אני צריך לדעת ממך שני דברים. אנחנו נמצאים בתהליך חינוכי שלוקח זמן, ואני לא מצפה שמחר בבוקר זה יסתדר. אבל איך את עונה על שתי הנקודות המרכזיות שדיברנו עליהן – תוכנית מפורטת איך ייבנו 4,000 כיתות בעשור? מה התוכנית? כמה ייבנו השנה וכמה בשנה הבאה ובשנים שאחר-כך. שנית, לגבי השפה: האם אפשר לעשות משהו ממוקד מאוד בתוספת מה שדרוש כדי שיהיה כלי בסיסי שבלעדיו לא צריך להתייחס לשום דבר.
עמירה חיים:
בעניין השפות אנחנו עושים את המקסימום האפשרי שאנחנו יודעים לעשות במציאות הזאת עם המורים. אנחנו נמצאים בהכשרה רצינית מאוד בעניין השפות. יש לנו תוכנית – לא חומש- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני לא מדבר רק על הכשרת המורים, אולי לתת עוד מספר שעות שבועיות- -
עמירה חיים:
כן, לזה אני מתכוונת. יש לנו תוכנית מעבר לשעות שבית-הספר קיבל של אלפי שעות סיוע אפקטיביות לתלמידים עד כדי שיעורים פרטיים, לא רק לפני הבגרויות, אלא גם בתוך בית-הספר היסודי. אנחנו מאתרים במיפוי ילד-ילד- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מדובר על הקניית מיומנויות בכיתה, בגן חובה- -
עמירה חיים:
יש תוכנית פדגוגית מסודרת ומפורטת מאוד שאין לה בעיה תקציבית. יושב פה ד"ר מוחמד אלהיב הממונה על החינוך הבדואי בארץ, והוא יכול גם להעיד על כך. אני יכולה לחלום עכשיו על כל תוכנית, ואני אקבל עבורה תקציב. אנחנו נמצאים בשלבים מאוד רציניים וטובים מאוד מבחינה פדגוגית.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זאת פעם ראשונה שאני שומע מישהו ממשרד החינוך אומר שהוא יקבל תקציב.
עמירה חיים:
אכן.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אז מה בכל-זאת חסר?
עמירה חיים:
תשתית פיסית.
בנושא התשתית הפדגוגית זאת עבודה שחורה יומיומית באחריות המורים והמנהלים. עשינו כאן שינוי דרסטי. לפני 6 שנים 80% מהמדריכים היו יהודים, בקושי 20% בדואים מצאתי. היום אין לי 10% מדריכים יהודים כי אני לא רוצה. הכשרנו מדריכים בדואים שהיום מוליכים, כי המערכת צריכה להוביל את עצמה. מנהלי בתי-הספר למדו לעשות מיפוי של כל ילד ולקחת אחריות, המורים למדו לקחת אחריות. לא כולם לוקחים אחריות. נכנסתי לכיתה ב' השנה ושאלתי את המורה כמה ילדים לא קוראים אצלה, והיא אומרת: "אני חושבת בין- -", אמרתי לה מה זה "את חושבת בין לבין", תגידי לי בדיוק את המספר. שאלתי אותה: "את ישנה בלילה", היא אומרת לי "כן", אמרתי לה: "אני לא ישנה בלילה. קחי אחריות". לקחת אחריות אחרת על התלמידים שלי, תאמינו לי – זה קשה.
בעניין התשתית הפיסית, זה נכון. אני אגיד לך בדיוק כמה כיתות נבנו, אבל זה נכון- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני לא רוצה לדעת כמה נבנו.
עמירה חיים:
למה לא?
היו”ר מיכאל מלכיאור:
כי זה לא מעניין אותי. אני רוצה לדעת, מגיע לכל ילד כיתה, כמה כיתות חסרות ולמה לא בניתם?
עמירה חיים:
ב-5 השנים האחרונות נבנו 635- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני לא רוצה לדעת. אם זה פחות מהגידול הטבעי כל שנה זה לא נתן כלום. אנחנו מחויבים, על-פי חוק לתת כיתה לכל ילד. לא מעניין אותי שבנינו כמה כיתות בעבר. כמה כיתות חסרות היום? זה מה שמעניין אותי.
עמירה חיים:
הוא דיבר על בית-ספר בכסיפה, זה בית-ספר שנהרס, שמנו שם בית-ספר חדש כבר- -
סאלח אזברגה:
זה כבר כמה שנים. אני לא מאמין לזה. הלכתי לראש המועצה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
לא עכשיו.
סלאח אזברגה:
- - -
עמירה חיים:
יש לי צוות שלם שממיין לי ורושם לי למי עניתי ומתי, לא חשוב עכשיו.
עכשיו נבנות 183 כיתות בתקופה הזאת. זה מצטרף ל-635 כיתות שנבנו בתקופה האחרונה- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
כמה תבנו בשנה הבאה? 160 כיתות?
עמירה חיים:
183 כיתות מתקציב 2007 תיבנינה במגזר הבדואי.
בעניין הבטיחות: יש עניין של שמירה על רכוש שצריך לדבר עליו, וההורים יודעים את זה, והם אתי בעניין הזה. כשאנחנו שמים מבנה יביל איכותי שעולה 120 אלף- -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
183 זה פחות מהגידול הטבעי, זה לא סוגר את הפער בכיתה אחת.
עמירה חיים:
בנושא הזה אני לא נמצאת במקום אחר, אני יחד עם כולם מעוניינת שמדינת ישראל תקצה יותר כספים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אבל הודיעו לנו במסיבת עיתונאים – 8,000 כיתות.
עמירה חיים:
זה תקציב חיצוני שהמדינה צריכה להקצות אותו. אני בעד, אתה שואל אותי?
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני לא אמרתי שזה טעות שלך. את עדיין לא ראש ממשלה, ואפילו לא שרת החינוך.
עמירה חיים:
אפילו לא מנכ"לית משרד החינוך.
צריך לדבר על עניין הבטיחות. זאת בעיה של רשות מקומית, זה נכון, אבל יש גם בעיה נוספת: ההרס וההשחתה של הרכוש הם בדרגות גבוהות מדי. שמים מבנה חדש, ואחרי כמה חודשים הוא נראה לא טוב. צריך לבנות יותר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
תודה.
ברשותכם אני אסכם. על אף המאמצים שאנחנו מוקירים בוועדה של משרד החינוך בראשות מנהלת מחוז הדרום ואנשים שאחראים על החינוך הבדואי, התמונה קשה ועגומה ביותר. התוצאות גם במיצ"ב, בבגרות וגם בהשכלה הגבוהה הם הישגים שאינם מתקבלים על הדעת.
לכן אנחנו מחליטים שחייבים לחזק בדחיפות את נושא הבנייה. זה לא אומר מה שהממשלה השנה עושה, שהיא אפילו לא בונה לפי הגידול הטבעי, אלא זה אומר לבנות תוך 5 שנים 3,000 כיתות. אם צריך לעשות את זה תוך 5 שנים כפי שהממשלה הבטיחה כדי לסגור את הפער, כל אחד יודע כמה כל אחד צריך לבנות השנה, ולא 183 כיתות.
שנית, האם בנושא הבטיחות כל הגורמים האחראים לוקחים אחריות, והאחריות לא "נזרקת" מהמועצה המקומית למשרד החינוך והלוך וחזור. זה משחק בחיי הילדים. אנחנו נפנה גם למשרד החינוך וגם לשלטון המקומי בעניין הזה כדי שהדבר הזה לא יימשך.
בעניין כבישי גישה ספציפיים אנחנו נדרוש ממי שאחראי על כבישי הגישה שייבנו כבישי גישה שלא יסכנו את הילדים הבדואים בדרך לבית-הספר. זה במיוחד נכון לגבי גני הילדים שבהם יש ילדים יותר קטנים, וחובתנו להגן עליהם היא פי כמה וכמה.
אנחנו מעריכים את המאמצים בפן התוכני. צריך לשים דגש על שליטה בשפה עם השעות הנחוצות למערכת ופילוחים של כיתות כדי שכל ילד יוכל לשלוט גם בשפת אם, גם בעברית וגם באנגלית בצורה משביעה רצון כדי לתת את הכלים ואת המיומנויות כדי שאפשר יהיה ללמוד את כל שאר הדברים שילד במדינת ישראל זקוק לו. צריך להגביר את המאמצים שכבר נעשים היום, במידה ניכרת.
אלה הדברים הבסיסיים. זה לא חד פעמי, זה אמנם יום מיוחד שמוקדש לבדואים. אבל יש מליאה וכללים של הכנסת. אנחנו עסקנו בהרבה מאוד ישיבות במשך השנה ונמשיך לעשות כך, נמשיך לעקוב. גם תראו בנו כתובת. אין לנו אלפי עובדים כמו שיש במשרד החינוך, ולא תמיד אנחנו מצליחים לענות על מכתבים. אבל אם יש דברים דחופים אתם תמיד יכולים לכתוב אלינו או במסגרת רשמית של ועדה. הרבה מאוד פעמים אני פונה למשרד החינוך ודורש דברים שלא במסגרת הוועדה כי יש גבול כמה ישיבות אנחנו יכולים לקיים. הישיבה הזאת היא הישיבה ה-258 שקיימנו. על זה אנחנו מקבלים שכר ומנסים לעשות את זה.
אני מודה לכולם. אני יודע שיש כאן הרבה אנשים שהגיעו לכאן עם הרבה מאוד נושאים מכיוון שאכפת להם. אני מקווה שהבנתם שבמסגרת המצומצמת הזאת לא יכולנו להרחיב יותר. אני מתנצל שלא יכולתי לשמוע כל אחד, אלה התנאים של כנסת ישראל. תודה רבה לכם.
הישיבה ננעלה ב-11:15