פרוטוקול ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 208
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, ו' בניסן התשפ"ו (24 במרץ 2026), שעה 13:04
סדר היום:
<< נושא >> סיוע ומעטפת לנשות ומשפחות הפצועים – דיון מעקב << נושא >>
נכחו:
חברי הוועדה:
מירב כהן – היו"ר
מוזמנים:
רפ"ק טלי אלוני
–
ראש צוות בריאות הנפש ירושלים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי
רפ"ק מיכל פיקל-דרי
–
ראש חוליית נפגעים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי
שרית כהנא
–
מנכ"לית עמותת אדוות
מוזמנים באמצעים מקוונים:
אבי וייס
–
ר' החטיבה לתגמולים והטבות, משרד הביטחון
יעקב מורלי
–
ר' החטיבה לבקרה ואפיון שירותים סוציאליים, משרד הביטחון
ליאת הוד
–
ממונה נפגעים, הרוגים וחטופים, שפ"י, משרד החינוך
יאיר הראל
–
האגף האקדמי, המועצה להשכלה גבוהה
מוריה אילן זר-כבוד
–
חברה בהנהלת פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל
מיטל דויטש
–
מנהלת קהילת חברות ברזל, פורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל
נעמה גולדשטיין
–
חברה בפורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל
רותם ברוט
–
חברה בפורום נשות הפצועים ממלחמת חרבות ברזל
מיכל אסבן
–
יו"ר עמותת אמא לביאה
קרן ממו
–
א. תחום מדיניות משפחות הפצועים, פורום נשות המילואימניקים
אילת פלר מימון
–
ראש תחום קשרי ממשל וצבא, אימהות בחזית
יעל זרח
–
מובילת חזית הלוחמים, אימהות בחזית
רחל לדאני
–
מנכ"לית הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים CareGivers
אמיתי רוזן
–
נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית
מנהלת הוועדה:
דלית אזולאי
רישום פרלמנטרי:
חבר תרגומים, יפית גולן
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< נושא >> סיוע ומעטפת לנשות ומשפחות הפצועים << נושא >>
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
תודה לכל מי שמשתתף, משתתפות, גם כאן בכנסת ישראל וגם בזום. זה דיון מעקב בנושא סיוע המדינה למשפחות פצועי צה״ל וכוחות הביטחון. זה לא הדיון הראשון שאנחנו מכנסות בנושא הזה. קודם כל ולפני הכול חשוב לי לפתוח בדברי הערכה עמוקים לכלל פצועי צה״ל וכוחות הביטחון שמסרו את גופם, בריאותם, נפשם, וחייהם השתנו מהאופן שבו הם הכירו את החיים שלהם.
את כל זה הם עשו למעננו, ולכן החובה המוסרית הבסיסית ביותר שלנו זה לדאוג להם ולבני המשפחה שלהם, גם להוקיר אותם, לומר להם תודה, וגם לוודא שהם מקבלים את המענה הראוי והמכבד שמגיע להם. זו מטרת הדיון.
נכון לדצמבר 2025, אגף השיקום במשרד הביטחון מטפל ב-82,400 פצועים. זה מספר אסטרונומי. מתוכם 31 מתמודדי נפש ופוסט טראומה. כ-22,000 פצועים התווספו לטיפול האגף לאחר ה-7 באוקטובר. בכל חודש מוגשות 1,500 פניות חדשות של פצועים שמבקשים את ההכרה, ולפי הערכות, עד סוף שנת 2026 ייקלטו באגף השיקום כ-10,000 פצועים נוספים, רובם מתמודדי נפש.
אז אני חושבת שהמספרים האלה ממחישים את סדרי הגודל של האתגר שאנחנו ניצבים בפניו. זה לא רק הפצועים, לכל פצוע או פצועה יש מעטפת שלמה של בני זוג והורים וילדים שכולם צריכים להתמודד עם זה, וברור שההתמודדות היא לא רק ברגע הפציעה, אלא למעשה אז רק מתחיל תהליך השיקום.
עברו כחודשיים וחצי מאז הדיון הקודם שכינסנו בנושא. אני חייבת לומר בכנות שאני לא רציתי שנגיע למצב שנכנס עוד ועוד דיונים, פשוט רציתי שאנשים יקבלו תשובות. מבחינתי, זה שאנחנו נאלצות לכנס עוד דיון, זה אומר שלא קיבלנו תשובות, כי הדיון הוא אך ורק כלי.
המטרה היא פשוט לפתור בעיות ולהסיר חסמים, וכיוון שלא קיבלנו את כל התשובות שאנחנו זקוקות להן, אנחנו מכנסות שוב את הדיון, ואם לא תהיה ברירה, אנחנו לא נרד מזה, ניכנס שוב, שוב, שוב, שוב, שוב, עד שנקבל. ואם אתם רוצים שהדרך תתקצר, פשוט תספקו תשובות, תיתנו מענה לכנסת, לארגונים, למשפחות. זה יפשט לכולנו את החיים וזה גם יהיה הרבה יותר מכובד.
אני עכשיו הולכת לחלק את זה לתתי-נושאים. אנחנו נבקש את התשובות מאנשי המקצוע במשרד הביטחון, בנציבות, באגפים הרלוונטיים, ואם תהיה התייחסות לאנשים שנמצאים פה או בזום, אני אתן ככל שהזמן יאפשר. המטרה היא לקבל תשובות, ובהחלט ייתכן שלא כולם יספיקו לדבר. יש לנו שני דיונים ברצף, סך הכול שלוש שעות לשני הדיונים יחד. בארבע מתחילה פשוט מליאה.
הנושא הראשון שאנחנו נדון בו הוא השיפוי שמקבלים מלווים של פצועי צה״ל במהלך האשפוזים שלהם ובתקופת השיקום, בין אם מדובר בהורים, בנות ובני זוג, ובין אם מדובר בקרובי משפחה אחרים. כשאנחנו מדברים על השיפוי, הכוונה גם להחזר הוצאות נגיד על הסעות ומזון, וגם שיפוי על אובדן ימי עבודה.
בנושא ימי עבודה, בדיון הקודם דיברנו על הצורך להחיל את זה רטרואקטיבי. מה שקרה זה שהחקיקה עברה ב-1 במאי אשתקד, אבל זה לא חל רטרואקטיבית מה-7 באוקטובר, כפי שההיגיון אומר שצריך לקרות. אז רגע, שאלה נקודתית על זה ממשרד הביטחון. מי נמצא בזום מטעם משרד הביטחון שיכול להשיב על זה?
אבי וייס ממשרד הביטחון. שלום אבי, תודה שאתה איתנו. אז מה העדכון בנושא הזה ספציפית של להחיל את זה רטרואקטיבית?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
שלום, נעים מאוד. את מתכוונת לאובדן שכר לאחר אשפוז?
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
גם וגם, אנחנו מדברים תקופת אשפוז ותקופת שיקום.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
בתקופת האשפוז מקבלים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
גם אם זה מה-7 באוקטובר.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
כן. כל עוד הוא היה באשפוז הוא יקבל. מבחינתנו, לאחר אשפוז, מהרגע שהתקבלה ההחלטה ב-1 במאי, מאז התחלנו לשלם שלושה חודשים לאחר אשפוז. מהרגע שנקבעה ההחלטה, מכאן ואילך אנחנו מקיימים את זה. תשלום רטרואקטיבי לא ניתן לתת.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
למה? זו השאלה. זה נדון בדיון הקודם, ואמרו שיבדקו ויחזרו אלינו ולא חזרו.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
היינו בדיון הקודם, אני לא חושב שדיברנו על זה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
דיברנו, זה בפרוטוקול.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
לגבי ההחלטה הזאת, זאת החלטה שאנחנו קובעים, שמדיניות, מרגע שהיא משתנה, היא ניתנת מכאן ואילך.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כן, אבל המדיניות נגעה למלחמה, והמענה צריך להינתן מהמלחמה ואילך, לא מרגע של תאריך טכני שבו העבירו את החקיקה. במהות זה בא לתת מענה לאנשים שנפצעו במלחמה מרגע הפציעה שלהם. אם זה קרה לפני החקיקה, זה קרה לפני החקיקה, אם כך יצא לרוע מזלם.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
זו העמדה של היועמ״שים שלנו, לתת מכאן ואילך, זה מה שאנחנו יכולים לתת.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
האם התיקון הזה הוא ברמת שיקול דעתכם, או שזה מצריך תיקון חקיקה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
זה מצריך אישור, לא חקיקה, אבל צריך אישור של משרד האוצר ומשרד המשפטים. כמובן שזה בשיתוף איתם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אוקיי, משרד האוצר ומשרד המשפטים נמצאים בזום? טוב, אנחנו לא מתקדמים. כאילו, היינו בדיוק באותה נקודה בדיון הקודם, זה בדיוק שיעורי הבית שביקשנו שיבדקו ויחזרו אלינו, ואתם הייתם אמורים להיות הגורם המתכלל שמדבר עם האוצר והמשפטים ונותן לנו תשובה. אז אנחנו נעשה עוד דיון על זה שוב פעם. אוקיי, זה צריך לחזור, ה-1 במאי. אנחנו לא נקבל את זה שאנשים שנפצעו לפני ה-1 במאי לא יקבלו רטרואקטיבית. זה פשוט לא הגיוני.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
אני יכולה להעיר משהו? שרית כהנא, אני המנכ״לית של עמותת אדוות. זה אחד הדברים שאנחנו רצינו להעלות פה, וזה באמת שאנחנו חושבים שחייבים להקים גוף בין-משרדי אחד שיתכלל את הטיפול במשפחות הפצועים. אם קשה לוועדה לקבל תשובות ממישהו אחד שיתכלל את הדברים, לא יכול להיות שמשפחות פצועים לא יצליחו ויצטרכו לרוץ בין חמישה משרדים אחרים כדי לקבל תשובות בסיסיות. אז אחד הדברים שצריכים להקים זה גוף בין-משרדי, מתכלל. כתובת אחת.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זה עלה בכל הדיונים, אני מסכימה איתך. זה גם נכנס לפרוטוקולים ולבקשות שלנו. בינתיים, בהיעדר, אני מנסה, בינתיים יש אנשים עם מצוקות, ועד שהם ישנו את המבנה הארגוני שלהם, אם בכלל, כי אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, לפחות שאנשים יקבלו מענה. והסיפור הזה, שזה רק מה-1 במאי, גורם להרבה אנשים ליפול בין הכיסאות.
אני מבקשת שתתייעצו. אני מבקשת גם שאנשי האוצר ומשרד המשפטים ייתנו לוועדה תשובה בכתב מה העמדה שלהם, איך הם מסבירים את חוסר ההיגיון שזה רק מה-1 במאי. מה יעשה אדם שלרוע מזלו היה צריך מענה קודם לכן? נציבות המדינה גם רלוונטית לסוגיה הזו של אובדן ימי עבודה, נכון? אם הפצוע הוא עובד מדינה?
האם נמצא מישהו מהנציבות? זה גם, רגע, לפרוטוקול, לדעתי זה כבר דיון שני. גם בדיון הקודם נציגי נציבות המדינה לא מצאו לנכון לבוא לדיון שעוסק בפצועים, משפחות של פצועים קשים מהמלחמה וגם של נשות מילואימניקים, שחלקם עובדים במגזר הציבורי.
המגזר הציבורי הוא המעסיק הגדול ביותר במדינת ישראל. וזה שהם לא מוצאים לנכון לפנות מזמנם העסוק כדי לבוא לדיון בסוגיה כל כך שולית של מי שנמצא בשטח ומקריב את חייו למעננו, זו יריקה בפנים וזו פעם שנייה, וזה ביזוי של הכנסת, ואפילו בזום אין להם רגע לשלוח אחד מכל העובדים שיש להם שייתן תשובות.
אם זה ימשיך להיות ככה, אנחנו נפתח בהליכים משפטיים כפי שעשינו מול השר בן גביר, שבסוף הגיע לדיונים תחת איום של בית משפט. אם הם לא יגיעו לדיונים וימשיכו לתת תשובות, זה לא תשובות עבורי, זה תשובות עבור עם ישראל, אנחנו ננקוט בהליכים משפטיים גם מולם.
מנהלת הוועדה, אנא שלחו מכתב שיהיה בגדר מיצוי הליכים. כדאי להשתמש במונח מיצוי הליכים. אם הם ימשיכו לא לבוא, אנחנו ניפגש בבית המשפט, והם יבואו תחת צו בית משפט. מבזה, מבזה. נושא כל כך חשוב. אנחנו באמצע מלחמה, לא יודעת מה יותר חשוב מזה. לא מצליחה להעלות על הדעת סוגיה אחת יותר חשובה מזו.
אני עוברת הלאה. נרצה לשמוע את אגף השיקום, וגם אם הייתה פה את הנציבות, בכל הנוגע לסיוע בזמן האשפוז לנשים ואימהות של פצועים שהן עובדות מדינה. אין לנו מישהו מהנציבות שהוא הגורם הרלוונטי. יש נתונים כמה פצועים המשפחות שלהם הם עובדי מדינה? כי אני קיבלתי פניות ציבור בנושא הזה, ספציפית.
בנוגע לסיוע כלכלי למלווים של המאושפזים, הבנו בדיון הקודם שבעצם קיים סיוע בגובה של 11,000 שקלים, אבל הוא מגיע לפצוע ולא למשפחתו. והיה שם איזשהו פער, שבעצם זה נועד למשפחה, אבל זה לא מגיע למשפחה, ומשרד הביטחון אמר שהוא יבדוק את זה. האם אפשר לקבל על זה תשובה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
זה כרגע נדון בוועדת מור יוסף. אחת ההמלצות היא לתת אפשרות לבן משפחה גם לקבל בערוץ נוסף מידע ותגמולים. בחודש הקרוב יהיו המלצות, ואני מאמין שזה יתקדם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אוקיי, אז אנחנו נשמח לקבל את המסקנות שלכם כשיהיו. אני רגע פותחת להתייחסות ספציפית לנושא שיפוי המלווים בתקופת האשפוז. אז אין לנו את נציג נציבות שירות המדינה, בואו נשמע את מוריה אילן זר כבוד, מפורום נשות הפצועים. מוריה, אנא, תתייחסי לסוגיה הזו. אנחנו נעבור כל פעם סוגיה-סוגיה ואני אתן לכם. יהיה צורך גם להתייחסות בנושאים הבאים.
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
היי, תודה רבה. כמו שדיברנו כבר בדיון הקודם, אנחנו כנשות פצועים מצפות מנציבות שירות המדינה או מהגופים הרלוונטיים לעזור לנו. כשבן הזוג שלנו מאושפז, אז מקבלים את כל מה שצריך, אבל יש טיפולי המשך. אם אנחנו צריכות לבוא איתם לטיפולים, אם יש ניתוחים, ניתוחי המשך שמטפלים בפצוע לאחר כמה חודשים, שנה, שנתיים.
בעלי לא מזמן, היה לו ניתוח נוסף שנתיים אחרי הפציעה, וזה ימים שיורדים לי מימי העבודה שלי, כי יש איזשהו דבר כזה מבחינת נציבות שירות המדינה של ליווי של בן משפחה חולה, אבל משום מה זה לא משהו שאפשר להחיל אותו אחרי פציעה.
זה משהו שנשמע שנציבות שירות המדינה יכולה ברגע להחיל את הכלל גם על פצועי צה״ל מהמלחמה, כדי שאני אוכל ללוות את בעלי לניתוח ואשפוז של עוד יום-יומיים, או לטיפולים, או לוועדות רפואיות שאני הולכת איתו. אבל כל זה בא על חשבוני, כי אין שום דבר שנותן לי להמשיך ללוות אותו למקומות שהוא צריך עקב הפציעה שלו, וזה יורד ממני, מימי המחלה שלי או מימי החופשה שלי.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
תודה רבה. זה מזכיר לי לשאול את משרד הביטחון עוד סוגיה, על מה אנחנו עושים עם הסיפור של 30 הימים ברצף. זאת אומרת, צריך להרחיב את השיפוי גם לאשפוזי המשך וגם לפצועים שאושפזו למשך יותר מ-30 ימים, אבל לא תמיד ברצף. האם נתתם על זה את הדעת, אבי?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
כן. קודם כל נחלק את זה לשניים. אם הוא מאושפז שנית אין שום בעיה, הוא יקבל את כל הוצאות האשפוז מחדש, שזה אומר אובדן שכר ואת כל ההוצאות הנלוות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא משנה לכמה זמן?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
כל עוד זה מעל 24 שעות, יקבלו את כל ההוצאות. אם הוא נכנס לניתוח, הוא יקבל את כל ההוצאות. אם מדובר על מה שנקרא יום פה, יום שם, לטיפולים, ועדות, כמו שאת אומרת, אז מקרים כאלה, שוב, זו המלצה של צוות מור יוסף, ואנחנו כן בעד, ואנחנו פועלים שזה יאושר ונוכל לתת את זה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז זה כמו התשובה הקודמת. זאת אומרת, בסדר גודל של חודש אתם תיתנו מענה? זו אותה ועדה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
כן. ולגבי 30 יום ברצף, פה מדובר רק על אובדן הכנסה לאחר האשפוז. לא בזמן האשפוז, לאחר האשפוז. בנושאים האלה זה נשאר כמו שזה היה. אם מעל 30 יום או 14 יום בבית מאזן, או טיפול פסיכיאטרי, אפשר לקבל את אובדן ההכנסה לאחר האשפוז, ואם זה לא ברצף, אז לא ניתן.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
הבנתי. זאת אומרת, אתה מבדיל בין הימים של האשפוז עצמו, או הטיפולים עצמם שאפשר לקבל גם בלי שום קשר ל-30 יום, וה-30 יום ברצף זה אובדן ההכנסה לאחר האשפוז. טיפול המשך.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אני רוצה לשמוע התייחסות לסוגיות שהעלינו עכשיו גם מנעמה גולדשטיין מפורום נשות הפצועים, ואחריה מיכל אסבן מאמא לביאה. בבקשה, נעמה.
<< אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >>
שלום לכולם. אני פה עליתי בעיקר כי רצינו להתייחס לכל העניין של היחס למשפחות הפצוע בנציבות שירות המדינה, אבל למרבה ההפתעה הם גם הפעם לא הגיעו. אני ומספר נשים נוספות כבר כתבנו איזשהו מסמך שכן, יש להם את הכלים כן להחיל כל מיני כללים כדי לסייע באובדן ימי העבודה האלה, גם אחרי שבן הזוג יוצא מאשפוז. כמו שמוריה כבר ציינה את הסיוע לבן משפחה. והם פשוט לא מצאו לנכון לדבר איתנו ולא להגיע פה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זאת אומרת, היחס הוא גם מולכם. זה לא רק מולנו, הם לא משיבים.
<< אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
הם לא השיבו לנו לא בכתב, לא נענו להזמנות לדיון פעם שנייה כבר. זה חריג מאוד.
<< אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >>
פעם שלישית.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
פעם שלישית אפילו.
<< אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >>
כן. אין לי כל כך הרבה מה להרחיב בעניין, כי כרגע אין שום התייחסות. אם אישה נעדרת מהעבודה כשבן הזוג שלה עובר לשיקום יום או נעדר בגלל ניתוחים אחרי תקופת האשפוז, הכול זה על חשבון ימי המחלה שלה או ימי החופש שלה. אין שום התייחסות אחרת.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אנחנו לא נרפה מזה, כיוון שזה חשוב פעמיים. זה חשוב קודם כל כי הוא המעסיק שלכן ואתן צריכות לקבל שירות, ופעם שנייה הוא המעסיק הגדול ביותר במדינה. ואם המעסיק, שהוא המדינה, זו הדוגמה שהוא בוחר לנכון להראות לכל המעסיקים במדינת ישראל, כי הוא בסוף הדוגמה שממנה צריך ללמוד, אז מה יגיד המעסיק הקטן?
למה שהוא יספור את הזכויות של משפחות הפצועים והמילואימניקים אם המדינה בעצמה, בשבתה כמעסיק, לא סופרת אותם ואפילו לא טורחת להגיע לדיונים בנושא? אז אנחנו לא נרפה מזה, אנחנו נהיה בקשר גם אחרי הדיון ונדאג שתקבלו תשובות, ותשובות ראויות. אני עוברת למיכל אסבן מאמא לביאה.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
אני איתכן. רשמתי לי מספר נקודות. נקודה ראשונה, אני מזכירה לך, מירב, שגם בפעם הקודמת לא הייתה התייחסות של אותם גורמים, הם לא טרחו לבוא, ואמרת שבפעם הבאה אם הם לא יבואו אז נפנה בערכאה, וגם עכשיו הם לא באים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
נכון.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
אני לא הייתי נותנת להם צ'אנס שישי, הייתי פשוט פונה בערכאות ודורשת תשובות בבתי משפט. אני חושבת שהמדינה עד היום התעלמה, אנחנו עוד מעט עוברים שלוש שנים מהאירוע של ה-7 באוקטובר. זה מתחיל להיות היסטוריה, כי כל דקה באים אירועים חדשים שלכאורה משכיחים את מה שקרה אתמול בבוקר ושלשום ושבוע שעבר, זה כבר נהיה פתאום היסטוריה. ואני חושבת שבנקודה הזאת צריכים לחתוך ולעצור.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אני מקבלת, אני אעשה את זה. אני מודה שאני מופתעת, אני חשבתי שהם יבואו.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
לא, גם אני מופתעת, אבל אני לא מאוד מופתעת, קצת מופתעת. נקודה שנייה, בנוגע לוועדת מור יוסף שנכחנו בה, התחושה שלי, והלוואי שאני טועה, שהיו המון המון ועדות והמון דוחות מבקר שהונחו בסופו של דבר על השולחן, ואף אחד לא באמת עשה איתם משהו. אז להגיד לכם שאני בונה על זה? לא ממש.
אני כן מרגישה שמה שאמר עכשיו אבי וייס, למשל, זה בדיוק אותם דברים שהיו גם קודם. כלומר, גם קודם, מעל 24 שעות עזרו ופחות. עכשיו, מה בדיוק הבעיה פה? מרבית הניתוחים לא מגיעים ל-24 שעות. מה זאת אומרת? החייל מגיע לפרוצדורה, אמא אחת כותבת לי, היום זה הניתוח ה-18, היום זה הניתוח ה-25. היא מגיעה לפרוצדורה, לניתוח, ואחרי 24 שעות מחזירים אותו הביתה, או כי עפים טילים, או כי אין מקום, או לא משנה למה. בסוף, 25 פעמים היא הגיעה והיא לא קיבלה החזר ימי עבודה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
רגע, אבי, אבל אתה אמרת שעל זה כן יהיה החזר של ימי עבודה.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
אין על זה החזר.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבי, איך אתם נותנים מענה על מה שמיכל אומרת עכשיו? כי הן בסוף חווות את זה על בשרן. הן אומרות, הרבה פרוצדורות לא מגיעות ל-24 שעות, וזה לא נדיר. אז איך אתם נותנים לזה מענה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
עוד פעם, ממה שאני מכיר, זה נדיר. אין הרבה ניתוחים שתוך 24 שעות משחררים את הפצוע.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זה לפעמים פרוצדורות, אתה יודע.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
עוד פעם, במידה וזה קורה, מדובר פה בסך הכול על יום אחד בסופו של דבר.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבל אם זה קורה בתדירות גבוהה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אני לא מזלזל ביום אחד, אבל לשמחתנו, כנראה שהמצב שלו הוא טוב, והוא היה מאושפז כמה שעות ושחררו אותו. אני לא אומר שהוא לא צריך לקבל על זה, אנחנו בעד, בגלל זה העלינו את הבקשה הזאת במור יוסף.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
רגע. בית חולים זה מקום שגם אם יש לך תור לרופא הכי בסיסי, אפילו ביקורת, אתה יכול להיתקע שם בתורים חצי יום עבודה. הלך לך יום עם הנסיעות וזה. אתה יכול לבוא, הוא שולח אותך רגע לעשות איזו בדיקה קטנה, יש תורים, יש פתאום אירוע חירום, אתה ממתין שהרופא יגיע. אנחנו מכירים בתי חולים ציבוריים שעושים את עבודתם נאמנה, אבל הזמן שם עוצר מלכת, השעון כבר לא עובד.
אז מה עושים אם יש לך כמה פרוצדורות כאלה בחודש, וזה הולך ומצטבר? ובסוף בן אדם צריך להחזיק עבודה במקביל. אני יכולה להגיד כבת לאבא מבוגר, בסדר? זה משהו אחר. אני מאבדת הרבה ימי עבודה כשאני הולכת ומטפלת בו. מספיק שיש לו רק תור לקרדיולוג, יום עבודה הלך לי. זה זמנים אחרים, לא צריך אפילו ניתוח. צריך אפילו, לא יודע מה, בדיקת קוצב, הלך חצי יום עבודה.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
נכון, וזה גם מצטבר. אנחנו מדברים לא על היום האחד, בדרך כלל אנחנו מדברים על הפצועים, שהם עדיין זקוקים לתמיכה הזאת. ואנחנו יודעים שיש הרבה פצועים שהם שנתיים וחצי אחרי הפציעה ועדיין מגיעים לימים לבתי חולים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
השאלה למה לא לתת פשוט, מה שהוא עשה, הוא הרי לא משקר, יש לו אישור, הוא מבית החולים, מרופא, מהפרוצדורות. את השעות האלה, כשאתם לוקחים בחשבון את הנסיעות, יהיה לו על זה שיפוי. את הזמן הזה שהלך, הוא לא צריך להביא מכיסו. הכי פשוט. קיבל שירות בבית חולים כרגע כי הוא חייב, מצב בריאותו מחייב את זה, זה מכוסה. ייקח ארבע שעות, ייקח שמונה שעות, ייקח 24 שעות, זה לא משנה.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אנחנו מסכימים. אף אחד לא אמר שמישהו משקר, חס וחלילה. אנחנו בעד, ובשביל זה אנחנו צריכים לקבל בשביל זה תקציב וסמכות משפטית. בשביל זה זה עלה בוועדת מור יוסף, וברגע שיאשרו את זה, נוכל לתת את זה בשמחה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז רגע, סמכות משפטית חסרה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אנחנו צריכים גם סמכות משפטית.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זו החלטה שלכם אבל, נכון? זו לא חקיקה.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
זו לא חקיקה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אוקיי, זו החלטה שלכם, זה פתיר בידיכם. תקציב, אני לא יודעת, נראה שלמשרד הביטחון יש את התקציב הכי גדול במדינה. איפה אתם שמים את זה אם לא שם? זה הכי חשוב, אין יותר חשוב מזה. הכי חשוב.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אני לא אגף תקציבים, אבל אני יודע שכל תקציב הוא צבוע.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבל אתה מבחינתי הגורם שאמור לתכלל לי את האירוע.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
כן, אבל התקציב הוא צבוע. כל הרחבה שלו, אני צריך לקבל על זה שיפוי ממשרד האוצר. ובשביל זה צריך את אגף התקציבים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זה גם במסגרת מסקנות ועדת מור יוסף, האירוע הזה של הפרוצדורות הקצרות מ-24 שעות?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זה גם במסגרת המנדט של הוועדה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
הקצרות מ-24 שעות, כן. דנו בזה בימים בודדים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז זה גם יהיה חלק מהמסקנות שלכם.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
מיכל, את רוצה להוסיף לזה? אני קטעתי אותך.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
מיכל הופיעה בפני הוועדה, ובעקבותיה עלו ההמלצות.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
כמה בקשות. קודם כל, אני מרגישה שלאבי יש רצון טוב, הוא איש טוב, אבל זה בכלל לא קשור אליו. גורמים שהם הרבה מעליו מטרפדים את זה, זה לא בטעות, עברו כבר המון חודשים. ואני רוצה להגיד לך, אבי, שכשחייל מגיע לצנתור מוח ומשחררים אותו אחרי 22 שעות וחצי, מבחינתי יש פה נטו שיקול כלכלי של המדינה, שהיא סופרת המון חיילים, כל אחד בא לפרוצדורה של יום אחד, היא חסכה פה מיליון כסף. זה נטו שיקול כלכלי שהמדינה בעצם עושה את הקופה שלה, חוסכת כסף על חשבון החיילים. נקודה.
ושאף אחד לא יספר סיפורים שאין תקציב למשרד הביטחון, כי לוריא אמרה בעצמה, יש לי מלא כסף, רק אני לא יכולה לתת אותו. אז יש פה שיקולים בכלל לא מקצועיים, לא ענייניים, לא לטובת הפצועים. אני שומעת פשוט כל יום בתוך ה -510 אימהות שנמצאות בעמותת אמא לביאה, בלי סוף סיפורים מורכבים מאוד, האימהות האלה נטו לבדן באירוע.
זה כל פעם כואב לי שאנחנו מגיעים לוועדה, מירב, ואנחנו מדברים רק על הפצועים והפצועים, ואנחנו שוכחים שכל המהות של הוועדה הזאת תדבר על משפחות ועל הנשים. אנחנו כל פעם נופלים לאותה רשת וממשיכים לדבר על הפצועים, ובאמת הדיון שלנו בוועדה הוא לא רק על הפצועים, על המעטפת שלא ניתנת למשפחות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא, אבל עכשיו אנחנו מדברים על המעטפת, נכון? על מי שבא ומלווה אותו וצריך שיפוי.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
נכון, את צודקת. אבל אם למשל, אני אומרת לך, אני רואה את זה בכל דבר, אם אני בזבזתי השנה 53 ימי עבודה ממשרד החינוך, וכשאני אפרוש אני לא אקבל את הימים האלה כמו שהם מגיעים לי, שמדובר באיזה סיפור של 100 אלף שקל נזק, אני חושבת שזה עוול.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ממש.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
כי הבן שלי לא נפצע במגרש כדורגל, הוא נפצע בקרב, והמדינה מגלגלת עיניים ומשחקת אותה כאילו, אתם מבינים, זה רק יום, זה רק חצי יום, זה רק יומיים, זה רק יום ושלושת רבעי. עזבו, תמשיכו עם החשבונות שלכם, אתם דופקים את האזרחים שלכם, ובעיניי זה פשוט, אין לי מילים.
עכשיו אני רוצה גם להגיד לך, את עושה סיבוב ואת רואה שמשרד האוצר לא מגיע, אלה לא מגיעים, פשוט כי זה לא מעניין אותם. הם באף ועדה לא הגיעו. מגיעים אלה שכואב להם, לא מגיעים אלה שאמורים לעזור להם. וכשמגיעים הנציגים החמודים של משרד הביטחון ואין ביכולתם לעזור, אז מה זה עוזר לנו? אנחנו לא רוצים שיזדהו איתנו. אנחנו לא מחפשים הזדהות, אנחנו מחפשים פתרונות. ומי שאמור לתת פתרונות לא מגיע.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ואת יודעת מה אני חושבת? שעכשיו אנחנו עוד במלחמה וזה עוד בכותרות. מה יהיה כשזה לא יהיה בכותרות?
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
לא, אנחנו כבר מזמן ירדנו מהכותרות. אנחנו מרגישות כבר מזמן, מזמן, עוד לפני איראן, שנשכחנו. וכל אדם שמתרסק לו הבית אני לא מקנאה בו, כי אני יודעת מה מחכה לו עכשיו. ואני באמת מרגישה שכשהמדינה רצתה, המדינה, זה אומר חברי הכנסת והממשלה, כשהם רצו, הם ידעו לחוקק חוקים של שעה, תוך שתי דקות הכול טופל, וכשמשהו לא מעניין אותם, אז הם לא באים לוועדות, וזה פשוט לא מעניין אותם.
אני בעד להוציא כותרת לעיתונות – הפצועים לא מעניינים, ובני המשפחות של הפצועים לא מעניינים את המדינה, וזאת האמת. ויאללה, בואו נדבר בשפה הזאת. אני שבוע שעבר נסעתי לרמב״ם לבקר אישה שנקטעו לבן שלה הרגליים שבוע קודם, לחבק אותה, לעטוף אותה. אמאל'ה, לאן הגענו? האנשים האלה לבד, אף אחד לא תומך בהם. וגם בלב אני אומרת, היא לא יודעת מה מחכה לה.
וכל חוק שהם מחוקקים הוא לא רטרואקטיבי, הוא מתחיל מהיום. זאת אומרת, כל מיליון הפצועים מה-7 באוקטובר לא יקבלו. אנחנו כאילו נלחמים מלחמות של העתיד, ואנחנו בעיצומה של טרגדיה שהיא ארוכת טווח. זה סיפור שלא נגמר. אז אני אומרת, מירב, לא לוותר להם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אני אעשה כל מה שאני יכולה. אני אחזור אלייך גם עוד בזום. קרן מפורום נשות המילואימניקים, ואחריה איילת אילת פלר.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
היי. אני אתייחס בקצרה לכל הדברים, אני מבינה שיש הרבה מאוד דוברים. אני חוזרת על מה שנאמר בדיון הקודם, וממשיכה משם. המענים באשפוז הם טובים, כן, אפשר להגיד מילה טובה לאגף השיקום. אבל המסע שלנו, של משפחות הפצועים, לא מסתיים עם היציאה מאשפוז. הפוך, הוא הרבה יותר מורכב, והוא מתחיל שם. אנחנו נכנסים אחרי השחרור מאשפוז לתקופת שיקום אינטנסיבית, מייגעת וקשה, שכל הנטל הוא על הכתפיים של הנשים, ולכן אנחנו צריכות את העזרה שם.
התייחסנו לעניין הזה של נושא של אובדן הכנסה. אני שומעת את מה שמיכל אומרת, ואני גם רוצה לתת דוגמה על הבעל שלי. הבעל שלי היה מאושפז שוב ושוב ושוב, הוא נפצע מאוד קשה בלבנון, ואחרי זמן מסוים, במבצע הקודם במלחמה עם איראן, עם כלביא, שחררו אותו לטיפול בבית.
הוא קיבל אנטיביוטיקה במשך חודשיים דרך הווריד שלוש פעמים ביום בבית, והוא לא נחשב מאושפז. ואני הפסדתי חודשיים ימי עבודה, ואף אחד לא מפצה אותי כי הוא לא נחשב מאושפז. אז יש כל מיני ניואנסים קטנים, אנחנו לא סתם חוזרות ומעלות את זה שוב ושוב, ואנחנו לא סתם מבקשות משהו שלא מגיע לנו. יש פה הרבה יותר מורכבויות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבי, איך אתה נותן מענה לדוגמה שקרן מעלה פה? למשל, בגלל עומס בבתי החולים, העבירו אותו לאשפוז בית.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
ומצבי חירום.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
היו לנו מצבים כאלה גם עכשיו במלחמה הזאת, הנוכחית. אם הוא היה מאושפז והוא שוחרר מטעמים של מלחמה, הוצאות האשפוז צריכות להמשיך כרגיל.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זאת אומרת, היא צריכה לקבל שיפוי בגין הזמן הזה, כאילו היא הייתה איתו באשפוז בבית חולים.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
נכון, זה מה שקורה היום.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
קרן, בואי נטפל בזה.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
איפה זה מפורסם?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
מי שמשוחרר מבית החולים בגלל המלחמה, ולא בגלל המצב הרפואי שלו, ממשיך לקבל הוצאות אשפוז כרגיל.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
אוקיי, אז א', זה לא מפורסם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
קרן, בואי תביא לנו את המקרה ונטפל בזה מול אבי, ובואי נלמד מזה למקרים הבאים. יש לזה השלכות רוחב.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
זה המקרה הפרטי שלי, אבל אני בטוחה שיש עוד הרבה כמוני, גם מיכל התייחסה לזה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
בטוח.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
ולכן, גם להגיד דבר כזה, בלי שהוא מפורסם לציבור או בלי שפונים אלינו באופן אקטיבי ומעניקים לנו את הזכויות האלה. הרי בסוף יש לנו אשת קשר עם אגף השיקום, יש לנו את ה- POC, יש את העובדת הסוציאלית אם היא פעילה או לא פעילה. יש הרבה גורמים שאמורים להיות בקשר עם הפצוע ועם בני המשפחה שלו.
זה אלף-בית להעביר את הזכויות האלה. אם אני מעלה את מסמכי האשפוז של בעלי, ואת כל הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו בהמשך, ואף אחד לא בא ואומר לי, קרן, את יכולה עכשיו להישאר בבית, אובדן ימי ההכנסה שלך, את תקבלי עליהם פיצוי. אף אחד לא פנה אליי, וזו לא פעם ראשונה וזו לא פעם שנייה. לצערי, אנחנו עוברים את זה שוב ושוב. ואני חוזרת ואומרת, אני דוגמה אחת, יש עוד הרבה מאוד נשים כמוני.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ברור. תודה, קרן, אנחנו נרצה גם את המקרה הפרטי שלך לטפל בו וללמוד ממנו. יש לך עוד משהו, או שאני אעבור לאילת?
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
יש לי עוד ממש כמה דברים להתייחס אליהם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ממש בקצרה, בסדר?
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
אין שום בעיה. אני מתייחסת לנושאים שאת מעלה, כן? יש עוד הרבה דברים, אבל אני מגיבה למה שאת מעלה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אנחנו כרגע בפרק של המלווים בזמן אשפוז.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
הדבר הנוסף, שהוא שלושה חודשי אובדן ההכנסה לאחר אשפוז של 30 יום ומעלה. דיברנו על זה שתיבחן איזושהי אפשרות לקבל את זה על אשפוזים חוזרים ונשנים, גם אם הם לא מעל 30 יום ומעלה, בין אם זה שחרור מבית חולים בגלל מצב מלחמתי כזה או אחר, מבצע כזה או אחר.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
רגע, שמת לב שאבי אמר ש-30 יום ומעלה זה על אובדן ההכנסה, לא על ימי האשפוז?
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
נכון, אבל זה אחרי שהפצוע היה מאושפז מעל 30 יום ברצף.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא, אבי אמר שלא. או שלא הבנתי. אבי, תתקן אותי, אתה אמרת שהוא לא צריך להיות מאושפז 30 יום ברצף.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
הוא אמר שכן.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא, הוא אמר שאובדן ההכנסה זה 30 יום ברצף, נכון? או שלא הבנתי?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
גם הכנסה לבן משפחה לאחר אשפוז, לאחר שהפצוע היה מאושפז 30 יום ברצף.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אה, גם הוא היה צריך להיות מאושפז 30 יום ברצף. אני חשבתי שזה 24 שעות וגמרנו.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
זה באשפוז עצמו. אם הוא באשפוז עצמו, בן המשפחה מקבל אובדן שכר מעל 24 שעות ועד שהוא משוחרר. אחרי שהוא משוחרר, אם הוא אושפז 30 יום ברצף, בן המשפחה ימשיך לקבל אובדן שכר שלושה חודשים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
הבנתי, אחרי האשפוז הראשוני. זאת אומרת, הוא שוחרר ואז חזר.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אם הוא חזר, הוא יקבל אובדן שכר בזמן האשפוז.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
אבל זה אותו אובדן שכר שביקשנו שיחול רטרואקטיבית מה-7 באוקטובר ולא מה-1 במאי. על זה מדברים, על שלושת החודשים אובדן שכר שמאפשרים בעצם לבן המשפחה לחזור רגע לחיים, להסדיר דברים בירוקרטיים, לטפל בפצוע בבית, להחזיר את הילדים לאיזושהי שגרה, על זה אנחנו מדברים.
אבל יש פה מצב של נשים שהבעל שלהן היה מאושפז 25 ימים ברצף, בסדר? אם אנחנו מדברים עליו ברצף, או מעל 30 יום לא ברצף, והן לא נהנות מהדבר הבסיסי הזה, שאני חושבת שהוא דבר מדהים, וצריך להחיל אותו על כל משפחות הפצועים. זה בהקשר הזה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אני גם לא מבינה, אבי, למה לא פשוט מה שהוא היה צריך לקבל, הימים שבהם הוא היה מאושפז, על זה זה יהיה מכוסה. למה זה משנה אם זה מעל 30 יום, פחות 30 יום, כן ברצף, לא ברצף? למה זה משנה? מה זה משנה? כל יום הוא יום בפני עצמו, שבן אדם צריך להתפנות אליו.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
לא, ברגע שהוא מאושפז, הוא מקבל מעל 24 שעות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבל אתם יוצרים תכתיבים שבעצם מחייבים שזה יהיה עם מסה מסוימת. אגב, אתם יוצרים גם תמריץ רע למשפחה של הפצוע, לרצות לבקש מהרופא, תשאיר אותי פה, אם לא, הלך לי, אני לא אקבל שלושה חודשי עבודה. למה? מה שהוא צריך, הוא יקבל, זהו.
הוא הביא אישור שהוא קיבל את הפרוצדורות האלה בתאריכים אלה ואלה, ואחר כך אמרו לו להישאר בבית כך וכך ולקבל טיפול? זה מכוסה, מה שהרופא אמר. לא יותר, לא פחות, מה שהרופא אמר. למה זה צריך להיות עכשיו באיזו קפסולה של מעל 30 יום, פחות, מה זה רלוונטי? מה שהמצב הבריאותי שלו מחייב על פי חוות דעת של רופא, זה מה שמגיע לו, היגיון פשוט.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
כן, אבל בסוף יש מדיניות וצריכים איפשהו לחתוך את זה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז למה המדיניות לא עולה בקנה אחד עם ההיגיון?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
זו המדיניות שהאגף החליט.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבל למה? מה הרציונל?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אם אנחנו נעשה 14 יום, אז יגידו למה על 13.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זה בדיוק מה שאני אומרת, אל תגיד לא 14 ולא חמש ולא 20 ולא 70. מה שהוא היה נדרש לקבל בריאותית, מכוסה. הרופא אמר שהוא צריך טיפול X – מכוסה. הרופא אמר אני צריך טיפול Y שלוקח שלושה ימים – מכוסה. זה לא משנה אם זה שלושה ימים, 40 ימים או 70 ימים. מה שהרופא אומר, זה עניין בריאותי. למה, יש לו איזו שליטה על זה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
לא, אבל אין פה עניין בריאותי.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
למה לא?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
מדובר פה על שחרור מאשפוז. הפצוע שוחרר מאשפוז. מהרגע שהוא שוחרר מאשפוז, מבחינת הרופא הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו. אם הוא לא יכול להסתדר בכוחות עצמו, יש לנו ליווי.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבל אתה מסכים איתי שאורך האשפוז הוא כן פונקציה בריאותית?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אורך האשפוז זו פונקציה של התאקלמות בבית.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
מי שקובע אם לשחרר בן אדם או לא זה רופא, בהתאם למצבו הבריאותי?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז מה זה עניינך כמה זמן הרופא החליט שהוא צריך? מה שהרופא אמר, אנחנו מכבדים. למה? כי הבריאות של הפצוע היא מעל הכול. הרופא אמר שלושה ימים, בסדר גמור. הרופא אמר 30 ימים, גם בסדר גמור.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אוקיי, אבל לא הבנתי. הרופא אמר לו אחרי שלושה ימים שהוא יכול לצאת הביתה, בן המשפחה צריך להמשיך לטפל בו.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
תלוי בהנחיות של הרופא. אם הרופא אומר שהוא צריך לקבל טיפול כזה וכזה שמצריך מישהו מטפל איתו, אז כן. אם הוא אומר שהבן אדם עצמאי ויכול לתפקד עצמאית, אז לא. מה שהרופא אומר.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
בשביל זה יש לנו ליווי. אנחנו נותנים ליווי או בתגמול או כעובד מוסמך שהוא מלווה את הפצוע.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
אני רוצה רגע להתייחס בהקשר הזה. אבל מדובר בשלושה חודשי אובדן הכנסה לבת הזוג, שהם בלי קשר לשעות הליווי שאגף השיקום מעניק לטיפול בפצוע, שגם במאמר מוסגר זה שעות שלא מכסות שום דבר, כן? וצריך להתחנן אליהם. אבל אנחנו מדברים על זכות לבת הזוג, שזו זכות מדהימה שניתנה מה-1 במאי, שדרך אגב היא לא מעוגנת בחקיקה, היא איזה חוזר פנימי של אגף השיקום שגם כן לא מפורסם לציבור, וצריך להחיל אותו על נשים.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
זה מפורסם באתר.
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
לא, באתר מפורסמות ההנחיות, החוזר עצמו לא מפורסם.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
איפה הוא יפורסם, אם לא באתר של אגף השיקום?
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
אני לא מצאתי את החוזר. כשפניתי לבקש את החוזר עצמו, אמרו לי שאי אפשר להעביר אותו. אני חושבת שמה שאני מדברת פה זה על אותו עיקרון, בסדר? אם הפצוע היה מאושפז מעל 30 יום ולא ברצף, או שהיה מאושפז בסמוך ל-30 יום, 29 יום, יש לכם את המקום להפעיל את שיקול הדעת הזה, לאפשר לבת הזוג ליהנות משלושה חודשי אובדן ההכנסה האלה, שהם מאוד מאוד משמעותיים. הם משמעותיים עבורה, הם משמעותיים לחזרה התקינה לתפקוד של הבית שלה, של הילדים שלה. וזה מה שאני מבקשת. זה אפילו יותר קל כשזה לא בחקיקה, כי יש לכם שיקול דעת בנושא.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
טוב, יש עוד דברים שרצית להוסיף, שלא התייחסנו אליהם, או שנגענו בפרק הזה?
<< אורח >> קרן ממו: << אורח >>
ספציפית לנושאים האלה או באופן כללי?
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא, כרגע. אחר כך אני אחזור אלייך לנושאים אחרים. אילת, מאימהות בחזית, ואחריה, רחל מ-CareGivers.
<< אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >>
היי. אני אדבר ממש בקצרה כדי לאפשר לכל חברותיי החשובות. אני רוצה להגיד שני דברים, ברשותכם. אחד, גם אצלנו בקבוצות אני מקבלת זעקות ממשפחות פצועים, באמת, שלא מקבלות. יש לנו את מה שנקרא ימי מחלת ילד.
כשהילד שלנו הוא קטין, יש לנו ימי מחלת ילד. כשהילד שלנו נפצע, או בן הזוג שלנו נפצע, הוא הופך שוב להיות ילד. עכשיו, במקרה הזה הוא לא ילד שלנו, הוא אמור היה להיות ילד של מדינת ישראל כולה, שהייתה אמורה לעטוף אותו, ומשרד הביטחון היה אמור לעטוף אותו, ומשרד האוצר היה אמור לעטוף אותו, וזה לא קורה.
אני חייבת לספר לכם שאני ערכתי איזשהו מאבק מול משרד הביטחון, עבור לוחמים, בנושא אחר לחלוטין. באמת, שגם שם קבעו איזשהו רף של 120 יום, שרק מעליו אפשר לקבל X זכויות. ואז נגמרה המלחמה, ואת אותם לוחמים התחילו לשחרר ביום ה-119, ו-117, 116, ואמרנו, רגע, מה קורה פה? אתם התחייבתם, תיתנו. זה היה מאבק סיזיפי.
אני חייבת לספר לכם שבסופו של דבר הצלחנו. אז אני אומרת, צריך בעיניי ללכת פה בשני נתיבים. מאבק בלתי מתפשר, הכול עניין של תקציב וסדרי עדיפויות מול משרד האוצר ומול משרד הביטחון. כשהם רוצים, הם יודעים להכניס את היד לכיס, ואנחנו מבינות שזה אירוע כלכלי. ומבחינתנו זה אירוע ערכי, מוסרי, מינימלי כלפי המשפחות האלה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ברור, מבחינת כולם. אני לא חושבת שיש משהו יותר בקונצנזוס מזה. זה קודש הקודשים, זה אנשים שצריכים לקבל שטיח אדום. ברור.
<< אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >>
בדיוק, וכולנו מסכימות על זה. היחידים שלא מבינים עד הסוף את האירוע זה כנראה משרד האוצר ומשרד הביטחון, עד כמה יש פה פשוט דיני נפשות. פשוט כשמתעקשים ומתעקשים, הנה, בסוגיה שהיא אומנם הרבה פחות יקרה למדינה, אני חייבת לספר שהצלחתי. הצלחנו להוריד את הרף ל-110 ימים כדי שאותם חיילים יקבלו את הזכויות שהובטחו להם.
פה ימשיכו להתקטנן איתנו על 128, 129. הרי אנחנו יודעות שכשילד יוצא הביתה כל טיפול אורתופדי, כל פיזיותרפיה, כל דבר שהוא צריך לעשות לוקח המון זמן. אני כבר שמה את התסכולים בצד. אז זה מינימום. ויו"ר הוועדה, אני באמת חושבת שיכול להיות שאין ברירה וצריך להתחיל במקביל ללכת פה על איזשהו שינוי חקיקה, שברור שהוא הרבה יותר איטי. אני מדברת על במקביל. אבל כמו שיש ימי מחלת ילד, שיתחילו לתת ימי מחלת ילד פצוע וכל מה שהוא צריך עבור תהליך השיקום שלו כשהוא יוצא מבית החולים. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
תודה רבה. רחל לדאני מ-CareGivers.
<< אורח >> רחל לדאני: << אורח >>
אהלן, ותודה על הזכות ועל הדיון הזה. אני רוצה ככה ממש בקצרה להסתכל על היום שאחרי. אנחנו היום בשיא האירועים, אבל למשפחות זה סיפור לכל החיים. ולכן אני גם מסתכלת על מה שאת אמרת, אילת, על שינויי חקיקה, שאולי זה באמת יותר איטי בחוק ימי מחלה, ומתבוננת על חוק ימי מחלה קודם כל של היום.
היום הורה לאדם עם מוגבלות יכול לקבל 18 יום על חשבון ימי המחלה שלו, אבל גם 52 שעות, שזה לא הרבה, אבל זה משהו. 52 שעות, לא על חשבון ימי המחלה שלו. והרבה אנשים לא יודעים את זה, וחושבים שזה רק הורה לילד עד גיל 18 וכו', אז הורה לילד בכל גיל יכול לקבל את השעות האלה.
אני חושבת שלמי שאין בכלל זכויות, זאת בנות הזוג, בני הזוג, כי בת זוג של אדם חולה בשפעת מקבלת שישה ימים על חשבון ימי המחלה שלה, וזהו. ובת זוג של פצוע יכולה לקבל בדיוק את אותם ימים. לכן אני חושבת שצריך לראות איך מכניסים להגדרות את בנות הזוג וגם את ההורים של הפצועים, כי היום אין להם באמת שום הגדרה נפרדת. ולא לשם השוואה של קושי, אבל בת זוג של חולה סרטן מקבלת 60 ימי מחלה, על חשבון ימי המחלה שלה אומנם. אז יש פה מקום שאפשר להרחיב הגדרות ולתת מענים, כי צריך להגדיר אותן כבנות זוג זכאיות.
הנקודה השנייה זו הנקודה של אשפוז בית. בעיניי צריך להשוות את התנאים של בני משפחה, שזה באשפוז בית, לאשפוז בבית חולים, כי היום הנטייה היא לאשפוזי בית, לאו דווקא בגלל מצב מלחמה מחזירים מישהו הביתה, אלא בגלל שיקולים בריאותיים ושל תוצאות טיפוליות. ואז העול, הנטל והזמן של בני המשפחה וההשקעה שלהם היא מרובה יותר אפילו מאשר בזמן אשפוז.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
נכון, נקודה חשובה. תודה רבה. אני רוצה רגע לעבור לסוגיה של הסטודנטיות. אנחנו דיברנו בדיון הקודם עם המועצה להשכלה גבוהה על סטודנטיות שהן נשות פצועים, ודיברנו על הצורך במתווה הקלות בלימודים. אז פה אני רוצה רגע לשמוע את מוריה, אני חוזרת אלייך, מפורום נשות הפצועים, האם הסוגייה הזו התקדמה? ואחרי זה אנחנו נשמע את יאיר הראל מהמועצה להשכלה גבוהה.
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
בדיון הקודם, שעוד היה פרונטלי, השתתפה נוב, שייצגה את הסטודנטיות נשות הפצועים. היא כרגע בחו״ל מתאימה ביחד עם בעלה פרוטזה. אחרי הדיון הקודם, היא ויאיר מהמל״ג ועוד נציגות של כמה נשות פצועים שהן סטודנטיות נפגשו. הייתה פגישה מאוד טובה, מאוד עם תקווה, אבל הבנתי שאחרי הפגישה לא התקדם שום דבר.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז בואי נשמע רגע את יאיר הראל מהמועצה להשכלה גבוהה, האגף האקדמי במועצה. שלום, יאיר.
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
היי. קודם כל, אכן, אנחנו נפגשנו איתן. ואני רגע אתקן, חלק מהדברים כן נפתרו פרטנית, ואני אוסיף גם שחלק מהסטודנטיות שהיו איתנו בפגישה, גם המשכתי להיות איתן בקשר על כל מיני דברים נוספים. וכמובן, אני אשמח להמשיך גם עם נוב וגם עם כל השאר בקשר בעניינים האלה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבל יש איזשהו כלל אצבע, מתווה שאתם קבעתם שהוא אחיד לכולם, וכל אחת יודעת שזה הזכויות שלה, מבלי שהיא תצטרך עכשיו למצוא פתרון פרטני לעצמה?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
אני אסביר רגע את העניין. קודם כל, אנחנו הצענו סיוע פרטני, ואנחנו פעלנו מול המוסדות בעניין הפרטני, כולל באמצעות המוקד שלנו. יש פה את מנהלת המוקד, שגם נמצאת פה בדיון. וכמו שאמרתי, אנחנו נשארנו בקשר גם עם חלק מהפונות, וגם, זה לא משנה, נשארנו, לא נשארנו, כל מי שצריך עזרה, אז אנחנו כמובן מסייעים. המוקד שלנו מסייע לכל מי שצריך.
חשוב רגע להגיד, לפני שאני עונה על השאלה, שמל״ג אמרה והצהירה חד משמעית שכל סטודנט שיצטרך עזרה כתוצאה מאיזושהי פגיעה במלחמה, אנחנו נסייע לו ככל הנדרש מול המוסדות, וזה תפקיד המוקד שלנו. זה מוקד ייחודי שנפתח כדי לסייע לסטודנטים בעקבות המלחמה.
אני רגע אגע קצת בהיבט החוקי. הנושא בסמכות של המוסדות להשכלה גבוהה. מל״ג מוסמכת לקבוע כללים רק בנוגע להתאמות לגבי משרתי מילואים ובני ובנות זוגם, שהינם הורים לילדים מתחת לגיל 13. מל״ג ביקשה מכל האוכלוסיות הרבות מאוד, ויש המון אוכלוסיות, שורדי נובה ומפונים, כוחות ביטחון, כל מי שבהיבט החוקי לא יכול לקבל את ההתאמות מכוח הכללים שלנו.
מל״ג ביקשה מכל המוסדות כמובן להתחשב בכל האוכלוסיות האלה. המוסדות מכירים את האוכלוסייה הזאת, ולמיטב הבנתנו, לא רק למיטב הבנתנו, גם ממה שאנחנו בדקנו במקרים הפרטניים, מעניקים סיוע פרטני.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
רגע, יאיר, יש לי כמה שאלות על הנחות היסוד שהצגת כאן. כשאתה אומר שאתם מוסמכים, אמרת רק למשרתי מילואים, ואמרת רק לכאלה שיש להם ילדים מתחת לגיל 13 בבית, נכון? מי קבע שאלה גבולות הגזרה שלכם? זו חקיקה?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
חוק.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
איזה חוק? אני לא מכירה חוק כזה.
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
חוק זכויות הסטודנט.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
שקובע שאתם יכולים להתעסק רק במשרתי מילואים ואנשים עם ילדים?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
כן, החוק קובע את זה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אוקיי, אני לא מכירה את זה. ואם מישהי שאין להם ילדים והיא צריכה לטפל בבעל שלה שנפצע קשה, מה היא עושה? ההקלות לא יכולות לחול עליה?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
זה בסמכות המוסדות להחליט בעניין שלה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אתה לא יכול לתת הנחיה לכלל המוסדות?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
אני יכול לבקש מהמוסדות וגם לסייע לאותה פונה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אתה ביקשת מהמוסדות? אפילו שהם יעשו את זה וולונטרית.
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
בוודאי.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
יש איזשהו מתווה כתוב, שזה מה שהמוסדות מתבקשים לעשות?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
יש החלטות מל"ג שכל הזמן מתקבלות גם בעניין הזה. כמו שאמרתי, יש הרבה אוכלוסיות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כן, אבל בסוף צריך סדר. אי אפשר שכל אחד יתקשר ויגיד, רגע, המקרה שלי הוא כזה, מה אני עושה? והוא יתחיל למצוא פתרון מותאם אישית. צריך איזשהו נייר עם הכלל ולומר, אוקיי, אם המצב הוא חריג והכללים האלה לא עונים, אז תפנו אלינו. אבל מה הכלל ואיפה רואים אותו?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
כמו שאמרתי, הסמכות החוקית של מל"ג זה לקבוע התאמות בעניינים של מילואימניקים ובנות זוג של מילואימניקים לילדים עד גיל 13.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ומה קבעתם בהקשרים האלה?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
קבענו כללים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
מה הם? איפה הם איפה הם מפורסמים?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
בכל מקום, המוסדות עובדים לפיהם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז בעצם חוסר הוודאות זה רק במצבים שזה לא מילואים ובלי ילדים מתחת לגיל 13? זו הלקונה?
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
למל"ג יש סמכות רק על חיילי מילואים ובני ובנות זוגם עם ילדים עד גיל 13.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
מוריה, תמקדי אותי איפה הכאב שלכם. איפה הבעיה? את רוצה להשיב?
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
אני יכולה להגיד. יש אוכלוסייה מאוד גדולה, נשים שאין להן ילדים, אחי פצועים שהם עדיין מאושפזים. הוא הזכיר בישיבה הקודמת, את מסעת, שניסתה לעשות שיהיה איזה כלל לאחי פצועים שהם פצועים קשה. אין כללים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
יש כללים רק לנשות מילואימניקים עם ילדים.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
כן. אפשר לעשות העתק-הדבק לכל מיני מקרים. ולא יכול להיות שכל אחד יתרוצץ ויכתוב מכתבים ולא יקבל תשובות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
מוריה, מה אצלך? מה הדגש שלכם? כאילו, איפה לא עובד?
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
איפה לא עובד? שוב, למה שנשות פצועים לא יזכו לאותם תנאים של נשות מילואימניקים כשהן סטודנטיות?
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
פצועים בסדיר, את מתכוונת. אה, את אומרת, כאילו ברגע שהוא פצוע הוא כבר לא מילואימניק?
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
במקרה של נוב הוא נפצע בסדיר, אז אין סיבה שזה לא יחול עליה כי היא אשת פצוע שמטפלת לא בילד, היא מטפלת בבעל פצוע, ויש גם סטודנטיות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
הבנתי, אתן אומרות, בכלל פצועים לא נחשבים מילואימניקים.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
לא נחשבים, הם לא כתובים שם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
עכשיו הבנתי, לא עלה על דעתי שהם לא נחשבים.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
לא. יש תוכניות של האוניברסיטאות שכתוב שם לשבים, למפונים, למילואים, ומשפחות הפצועים לא נמצאות שם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא יודעת, זה נשמע לי אירוע מה זה פשוט.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
עכשיו, גם אמא שכבר אין לה ילדים צעירים אבל היא מטפלת בבן שלה שהוא פצוע, היא גם לא מקבלת.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא יודעת, יאיר, נשמע לי אירוע פשוט, להסביר מה קורה כשיש מישהו שמטפל בבן משפחה פצוע קשה. לא נשמע לי אירוע חקיקתי, משפטי, מורכב. נשמע לי מהלך מה זה פשוט.
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
לא ברור למה המתווה של נשות המילואימניקים לא יכול להיות מוחל גם על נשות פצועים שהן סטודנטיות.
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
רגע, אני עוד פעם אומר, כל מי שצריך עזרה מקבל עזרה פרטנית במל"ג.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבל לא כולם יכולים. פרטני זה מערב פרוע. זו מדינת ישראל, וכל אחד לוחץ איפה שהוא יכול, וההוא מכיר את ההוא, וההוא מכיר את ההוא. אנחנו לא בקומבינה. יש משהו מסודר שצריך להיות דרך המלך.
<< אורח >> יאיר הראל: << אורח >>
בהיבט החוקי, למל"ג יש סמכות. העניין הזה, כל האוכלוסיות זה בסמכות המוסדות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
מביאים לי פה חוקים דרדלה לא חשובים, שלא עוזרים לכלום. אז אם הייתם צריכים חקיקה כדי שתהיה לכם סמכות, הייתם מביאים לפה איזו תקנה 'אמו', שאנחנו שנייה מאשרים אותה חמש דקות, ויש את הדבר הזה. אני לא מבינה, זה קל. בעלה פצוע קשה, אי אפשר שנייה לדחות לה מבחן? זה נשמע לי פשוט. יש מישהו ממשרד החינוך פה?
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
יכול להיות שידחו לה את המבחן, אבל היא תצטרך לבקש ממשרד הדיקן.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא יכול להיות שהשיח לא מתקדם, כי אין להם סמכות, אוקיי? לא יכול להיות שהשיח לא מתקדם, ואנחנו באותה נקודה כבר עוד מעט שלוש שנים, מה-7 באוקטובר. השיח לא מתקדם כי אין סמכות.
אתם יודעים כמה חוקים בערמות מטומטמים הביאו לכאן? אי אפשר להביא שנייה סמכות שתיתן להם לסדר את הקריירה האקדמית של אישה שמטפלת בבעלה הפצוע, או אמא שמטפלת בבן הפצוע שלה? בקטנה. מה זה? זה כלום. אפילו לא כסף. מי נמצא פה ממשרד החינוך? ליאת הוד, את הכתובת בסוגיה הזו? את רלוונטית לעניין הזה?
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
לעניין של המשך?
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
של המועצה להשכלה גבוהה, ואיך עושים מתווה שמתאים למשפחות של בני משפחה מטפלים בפצוע?
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
לצערי לא, בהמשך כבר לא. אבל אם תשאלי, אני יכולה לבדוק תוך כדי ואולי תהיה לי תשובה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אני אשמח אם את יכולה, אם יש לך איזשהו מידע לתת לי. אבל הרפיסות של המועצה להשכלה גבוהה, התשובה הזאת, שאין לנו סמכות, מה, רק מילואימניקים, אז תעשו לעצמכם סמכות. נוצר מצב שיש לנו מלא פצועים, כולל קשים. בואו, תתקדמו, אנחנו שלוש שנים מפרוץ ה-7 באוקטובר לחיינו. מה, זו פרוצדורה קלה. תעשו מתווה.
אני לא יודעת אפילו מה לסכם על העניין של המועצה להשכלה גבוהה. צריך מתווה. אני אפילו לא בטוחה שצריך לתקן את החוק. אני בכלל לא בטוחה בזה. הוא אמר את זה, זה לא נשמע לי משהו כזה גדול שמצריך תיקון חקיקה. אבל יכול להיות, אז תביאו תיקון חוק. שלוש שנים עברו, תביאו תיקון חוק.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
הלוואי, באמת. אנחנו ממש בהתחלה ניסינו כשהאחים המלווים צעקו.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אני אפילו לא בטוחה שזה תיקון חוקי. יכול להיות, גם אם זה תיקון חוק, פתיר. מכירה כמה חוקים שעברו על שטויות. נשארנו אתמול עד 4:00 על שטויות. מוריה, את רצית להתייחס לעניין של האקדמיה? טוב, אני חייבת להתקדם. משפט אחרון, יש לי עוד נושאים.
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
רציתי לשאול אם אפשר שמיטל תדבר.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
משפט, ממש דקה. מיטל, את רוצה להגיד משהו בקצרה? היא פשוט לא רשומה לי ואני לא תזמנתי אותה בדוברים, ויש לי חצי שעה לסיים.
<< אורח >> מוריה אילן זר-כבוד: << אורח >>
אבל היא רשומה בעניין אחר, היא גם סטודנטית.
<< אורח >> מיטל דויטש: << אורח >>
בקצרה. בעלי נפצע ואני סטודנטית לתואר שני. אני כן זכאית להקלות, בגלל שבאוניברסיטה יש רכזת שאחראית לאוכלוסיות שנפגעו מהמלחמה, אבל אני חושבת שיש נקודות שהמתווה לא רלוונטי, ואני אתן דוגמה.
שנה שעברה בעלי נסע לשלושה שבועות לשיקום באיטליה, וכששאלתי אם אני יכולה לטוס איתו ולהפסיד שלושה-ארבעה שיעורים מהקורס, נאמר לי שזה מורכב. בסוף מצאתי פתרון והייתי שבועיים ומישהו החליף אותי. אבל בעיניי זה לא רק המתווה הרגיל שיש לנשות המילואימניקים. זה צריך להיות משהו הרבה יותר רחב, כי לפעמים היא צריכה באמת לטוס, כמו שנוב עכשיו נמצאת בחו"ל.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אין מתווה לנשות המילואימניקים.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
למילואים יש, לפצועים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כן, לפצועים. יש לאנשי מילואים עם ילדים.
<< אורח >> מיטל דויטש: << אורח >>
אבל אני אומרת, שכאילו בתוך הדבר הזה, צריך להרחיב את המתווה יותר לדעתי.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
טוב. אני עוברת למשטרה. בדיון הקודם היו פה גם פצועים מהמשטרה, ואז הם קיבלו תשובה שיש איזושהי חבילת סיוע לפצועי המשטרה ובני משפחותיהם, וגם שמקימים חוליית הקשב לפצועים. אז רצינו גם לדעת אם החבילה של הסיוע אושרה, וגם האם החולייה הזו הוקמה ומטפלת בפצועים.
<< אורח >> מיכל פיקל-דרי: << אורח >>
אני מיכל פיקל-דרי, ראש חוליית הנפגעים במחלקת תנאי שירות של משטרת ישראל. אושרה עבודת מטה של כל נושא הרחבת מערך הת"ש והחוסן לפצועי משטרת ישראל ובני המשפחות שלהם. החלק הגדול של הדברים באמת יוצא אל הפועל, החלק השני עדיין תלוי תקציב שלא התקבל. אז באמת הקמנו את חוליית קשב לפצוע.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לא הבנתי, לא אושרה חבילת התקציב?
<< אורח >> מיכל פיקל-דרי: << אורח >>
אושרה, עדיין לא התקבל התקציב.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
במה זה תלוי?
<< אורח >> מיכל פיקל-דרי: << אורח >>
באילוצי תקציב שיש למשטרה. הוקמה באמת חוליית קשב לפצוע, ומאיישים שם כבר את בעלי התפקידים. במקביל, הרחבנו את כל מערך הנפגעים גם במערך הפרוס שלנו בשטח. סל מעטפת לשוטר מאושפז, בדומה לצה״ל, יש לנו כבר סל מגובש. גם, כמו שאמרתי, זה תלוי תקציב ואנחנו מחכים לקבל אותו, כמו גם קיום אירועים לפצועים ובני המשפחות שלהם.
מוקד קשב לפצועים, יש כבר מודל שגובש והוא נמצא כעת בבחינה. המוקד הזה בעצם ייתן איזשהו מענה רציף גם לשוטר וגם לבני המשפחות. אנחנו רוצים להקים תוכנית שנקראת של"ם, שהיא בדומה לתוכנית תל"ם שמתקיימת בצה״ל. כמו שאתם יודעים, במשטרת ישראל אין מערך מילואים, ולכן אנחנו רוצים להתבסס על המתנדבים שיש לנו במשטרה. התוכנית הזאת ממתינה לאישור. התוכנית הזאת, מתנדבים ילוו את הפצועים וייתנו את המעטפת המשלימה ויחזקו את הקשר של הפצוע עם הארגון.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כמה מהתקציב כבר מומש והוא עבר, וכמה עוד לא?
<< אורח >> מיכל פיקל-דרי: << אורח >>
עדיין התקציב לא התקבל. קיבלנו תקינה, תקנים לכוח אדם, לאייש קציני נפגעים בכל המחוזות ומשקי נפגעים בכל המחוזות. מערך הנפגעים במג״ב, הנושא בבחינה של צה״ל, ואנחנו ממתינים לקבל את התוצאות, את ההחלטה שלהם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
מה אמור להיות ההיקף התקציבי?
<< אורח >> מיכל פיקל-דרי: << אורח >>
27 מיליון שקלים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כן, זה מה שהם אמרו גם בפעם הקודמת.
<< אורח >> מיכל פיקל-דרי: << אורח >>
זהו. מעבר לכך, אנחנו פועלים בקבוצות מיקוד לפצועים כדי באמת למפות את הצרכים שלהם ולהתאים את המענים שאנחנו רוצים לתת. ויש גם את כל מערך הליווי, החוסן המנטלי. טלי, אם את רוצה בבקשה להרחיב.
<< אורח >> טלי אלוני: << אורח >>
אני טלי אלוני, ראש צוות של בריאות הנפש באזור ירושלים. אנחנו נותנים מענה לשוטרים בשגרה ובשוטף באופן קבוע. מעטפת למשפחות, אם זה דרך טיפול זוגי-משפחתי והדרכות הורים, שאנחנו בעצם מאפשרים במימון של הארגון. נפתח עכשיו קו חם לכוחות הביטחון, שזה קו חם שנותן מענה 24 שעות לכל צורך, בין אם הוא רווחתי ובין אם הוא נפשי, ובעצם עושים את החיבור אלינו כארגון.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
זה חדש?
<< אורח >> טלי אלוני: << אורח >>
כן, זה חדש. זה נפתח לא מזמן. זה קו חדש. התחלנו פרויקט של מנטורים, של ליווי פצועים במישור הנפשי, ואנחנו מכשירים אנשים כדי לעשות את זה בצורה הכי מתאימה למי שצריך.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
בעצם כל התחום הזה הוא חדש, כי המלחמה הזו זימנה הרבה פצועים שלא היו בעבר, נכון? לכן בעצם צריך להקים את זה מאפס.
<< אורח >> טלי אלוני: << אורח >>
נכון. גם הצורך היה שונה, וגם המודעות הייתה אחרת, וגם הפניות אלינו היו פחותות. ועכשיו, גם אם זה אנשים שקודם נפצעו ורק עכשיו מרגישים את היכולת לפנות, כי יש איזה גב מדיני וגם בתוך הארגון, יש יותר שיח וקבלה של זה, אז יש יותר הצפה. ויש לנו גם פרויקט של גמלאים. יש לנו חמישה גמלאים, כולם היו קצינים בארגון, שחוזרים אלינו ועוברים הכשרה בשיתוף חיצוני, ובעצם גם הם יכנסו אלינו כמערך מכפיל כוח.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אוקיי. יש לכם הערכה מתי התקציב הזה אמור לעבור? יש לו״ז?
<< אורח >> טלי אלוני: << אורח >>
אני מבינה קטנה בזה, אני בסוף עובדת סוציאלית, אבל אני מבינה שזה גם בגלל תקציב המדינה, שזה עובר אלינו כל חודשי, ולא כמו שמראש היה אמור להיות. זה עובר בפעימות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כן, למרות ש-7 מיליון שקלים זה כסף קטן במונחים של משטרה.
<< אורח >> טלי אלוני: << אורח >>
אנחנו לא באותו תקציב, אנחנו בתקציב אחר שלנו, של הבריאות הנפש.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כאילו זה משהו שאני מניחה שאפשר להסיט פנימית, זה לא כסף גדול במונחים של גוף כזה. טוב, אנחנו נשמח להתעדכן איפה הדברים עומדים. תודה. אני עוברת למענה הנפשי-רגשי הייעודי להורי הפצועים. יעקב מורלי ממשרד הביטחון, ואחריו אני רוצה לשמוע בנושא הזה את מיכל אסבן שוב. מה המענה הנפשי-רגשי להורים?
<< אורח >> יעקב מורלי: << אורח >>
אנחנו נותנים טיפול נפשי. יש היום משהו כמו למעלה מ-15,000 בני משפחה שמקבלים טיפול נפשי. במסגרת רפורמת נפש אחת, כל מי שמוכר על נפש ראש, אז ההורים זכאים לטיפול נפשי אחת לשבוע בלי הגבלה. בן/בת הזוג זכאים לטיפול גם כן אחת לשבוע לכל החיים בלי הגבלה, וילדים בגיל 7-30.
כשהתחילה המלחמה, אנחנו קיבלנו החלטה לתת טיפול נפשי לכל מבקשי ההכרה, באישור עקרוני של 24 טיפולים באופן מיידי, לכל בני משפחה, גם להורים, גם לבן/בת זוג וגם לילדים, גיל 7-30. בהמשך הוספנו גם אחים מגיל 7-18.
וגם הרחבנו את זה, מכיוון שמדובר באוכלוסייה צעירה, לבני ובנות זוג גם כשהם לא במעמד של נשואים או ידועים בציבור. כלומר, כל מבקשי ההכרה בעלי אישור עקרוני מקבלים מאגף שיקום סדרה של 12 טיפולים, בהתחלה נתנו 12, עם אפשרות להוסיף 12 טיפולים נוספים במידת הצורך. כל זה בשלב של מבקשי ההכרה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אני רוצה רגע לשמוע ממיכל מה לשיטתה היה חסר, לכן הכנסנו את זה לסדר היום. מיכל, את יכולה להתייחס ספציפית לסוגיה הזו של המענה הרגשי?
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
כן. קודם כל, אני מתנצלת כי בסוף הדברים אני חייבת לרוץ, אבל אני אגיד את מה שצריך ואני ארוץ. נקודה ראשונה, מקסים מצידם שהם נתנו את האופציה לקבל מפגשים. מי שהייתה צריכה, לקחה. אבל רציתי רק לבקש פה נקודה קטנה, קובי. יש צרכים שונים לאנשים. אחד, הנפש שלו זקוקה לפסיכולוג, ואחד, פסיכולוג הוא הדבר האחרון שהוא צריך, הוא צריך אולי ליווי מסוג אחר.
אולי, סתם דוגמה, אנשים הלכו לליווי רגשי בתחום אחר, אני לא מספיק מבינה בזה. אני רק אומרת שהיה מאוד נכון לתת להם לבחור את המטפל על פי סוג הצורך שלהם. כי מה שמתאים לאמא X, לא מתאים לאמא Y. ומה שאחת זקוקה, השנייה זקוקה למשהו אחר לגמרי, לנפש שלה.
אני רואה את המענה שאני נותנת לאימהות, כשאני מקבלת כל יום המון טלפונים מאימהות על מורכבויות שונות, ואני מצליחה להוות תמיכה לצרות שונות של הרבה בעיות שיש להן. ואני אומרת לעצמי, כאילו, מה כל כך מסובך לכם לעשות את זה? אם אני יכולה לעשות את זה, אתם לא יכולים לעשות את זה?
לכן אני חושבת שלהתאים את הטיפול לצורך של האישה, זה לא טיפול גורף שמתאים לכולם. אני גם חושבת שזה לא מסובך מה שאמרתי. כאילו זה משהו שפשוט להקדיש תשומת לב, כי אתם ממילא משקיעים תקציב, אז תיתנו לכל אחד לבחור את מה שמתאים לה.
אני אומרת, מירב, נקודה שכדאי לשים לב אליה. היום העמותות מחזיקות את המדינה, מה-7 באוקטובר. איך יכול להיות שהמדינה לא מחזיקה ולא עוזרת לעמותות האלה? אין אף גוף במדינה שנותן יד לעמותות. הכול זה מתנדבים. ולכן רציתי לבקש ממך שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים, תבדקי מי במדינה חושב או יכול ליצור פלטפורמה שתתמוך בעמותות שעושות לו את העבודה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
יעקב, מה אתה אומר באמת על האופציה, זה קיים במשרדי ממשלה אחרים, של תמיכה בארגוני חברה אזרחית שנותנים מענה רגשי וחברתי וקהילתי להורים? כי זה סוג של אלטרנטיבה לטיפול פסיכולוגי, זה גם מענה רגשי.
נגיד אני הייתי השרה לשוויון חברתי, אז תמכתי בארגונים שעושים פעילויות חברתיות לשורדי שואה. זאת אומרת, גם דאגתי לקצבה שלהם מדי חודש, אבל גם באקו-סיסטם שתומך בהם. וזה כסף קטן יחסית, שהביא אימפקט משמעותי.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
מירב, אני ממהרת. אני רוצה להמשיך, ואחרי זה קובי יחשוב על הדברים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אה, יש לך עוד משהו להגיד? בבקשה.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
כן, יש לי עוד כמה נקודות. דבר נוסף שרציתי לבקש זה מה שקשור לעזרה לפצועים בלימודים. אני מקבלת הרבה טלפונים על חיילים שמבקשים הדרכה, הכוונה, איפה הם ילמדו, איך הם ילמדו, מי יעזור להם.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
טוב, זה לא קובי, זה לא הנושא בסעיף הזה.
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
לא. זה משהו שמשרד הביטחון צריך לבדוק, אם יש לו מענה ללוחמים עצמם שנפצעו. אני עצמי לא קיבלתי תשובה. אני כבר שנתיים שואלת מי מחזיר לי את ימי העבודה שאיבדתי עקב הפציעה של הבן שלי. ביקשתי ממשרד החינוך, ועדיין לא קיבלתי תשובה לזה. כבר שנה וחצי אני שואלת את אותה השאלה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
נכון. זה מול הנציבות, דיברנו על זה קודם. עוד משהו שלא נגענו בו?
<< אורח >> מיכל אסבן: << אורח >>
הדבר האחרון שאני מבקשת, שנשות הפצועים תדענה שיש חיילים שלא היו נשואים, כן? ובעצם מה שהן עוברות עם הבעלים, האמא עוברת עם הבן שלה. זאת אומרת, אנחנו באותה סיטואציה, כל אחת מזווית אחרת.
ולכן צריך באמת שהמאבקים או הבקשות שלנו יהיו מאוד דומות, כי האמא של החייל הרווק היא כמו אשתו של החייל הנשוי. היא מאבדת ימי עבודה, היא מאבדת ימי עבודה, היא רצה איתו לבדיקות, היא רצה איתו. זה בדיוק אותו דבר.
נקודה אחרונה. כשדיברתם על פצוע קל ופצוע קשה, אנחנו יודעים מוועדות קודמות בכנסת שהגיעה אשת חייל שאיבד עין, ואמרו לו, אתה פצוע קל ואחרי יומיים הוא היה בבית. לכן צריך להבין שאין קשר בין כמה ימים הוא תמיד מאושפז למצב של הצרכים והליווי שנדרש לו.
ולכן, אי אפשר ללכת כל הזמן לפי טבלאות. הוא היה 30 יום, הוא היה 20, הוא היה יומיים, הוא היה ארבעה. חאלס, תתחילו להבין, יש מורכבויות, ולפעמים החייל יכול להיות עיוור ואין מה לעשות איתו בבית החולים. זה לא אומר שהמצב לא קטסטרופה, זה אומר שאין מה לעשות איתו בבית החולים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כן, נקודה חשובה. תודה, מיכל. יעקב, אני חוזרת אליך לגבי האפשרות של תמיכה בארגוני חברה אזרחית, שנגעה בזה מיכל. מה אתה חושב? זה משהו שאפשר לקחת בחשבון?
<< אורח >> יעקב מורלי: << אורח >>
זה פחות משהו שנמצא אצלי, אבל בגדול אני יודע שיש למשרד הביטחון אגף תמיכות. כלומר, כל עמותה, הוא תומך בסכום מסוים שהוא קובע לטובת תמיכות בעמותות וארגונים מהמגזר השלישי, וכל עמותה יכולה להגיש ולהציע.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז אתה אומר שאולי זה קיים וזה שם.
<< אורח >> יעקב מורלי: << אורח >>
כן, יש תקציב תמיכות לעמותות. זה לא מלפני שנתיים, זה גם מלפני המלחמה.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
כן, אבל אנחנו כולנו עמותות חדשות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
רגע, ויש מגבלות שאתם לא עומדים בהן?
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
כן, כי אנחנו כולנו עמותות חדשות שהוקמו אחרי ה-7 באוקטובר, והחוק אומר שמשרד הביטחון יכול להעביר לנו רק אחרי שנתיים מלאות של פעילות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז אולי פה כן צריך מול התמיכות בארגונים, לעשות יוצאי דופן לאור חרבות ברזל.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
הבנתי שכן הרחיבו עכשיו, ולא רק פסיכולוגים, שאפשר לקבל גם מלווים רוחניים דרככם. זה משהו שעלה פשוט בקבוצות.
<< אורח >> יעקב מורלי: << אורח >>
אני אענה על זה.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
כן, ועוד שאלה. אתה אמרת שעד גיל 30 זה רק לפגועי ראש? ילדים עד גיל 30, מדובר רק על פגועי ראש? כי זה לא היה עד גיל 30.
<< אורח >> יעקב מורלי: << אורח >>
קודם כל, ברפורמת נפש אחת, הזכאות לילדים מגיל 7-30 זה כל מי שנפגע על נפש או על ראש, תהיה זכאות טיפול לילדים. זה לגבי זה. וזה היה גם לפני המלחמה, זה במסגרת רפורמת נפש אחת. בחרבות ברזל, ה-24 טיפולים, זה כל מי שהוכר מעמד עקרוני. כלומר, הוא ודאי נפצע בגין המלחמה ובזמן המלחמה, אז בני המשפחה זכאים לטיפול נפשי גם אם זה לא נפש או ראש, גם אם זו פציעה פיזית. כולם זכאים לסדרה של 12 טיפולים, ואפשר להרחיב ל-24 טיפולים.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
זה מוגבל ל-24 מפגשים. אם אנחנו מדברים על מישהו שנפצע לפני שנתיים והוא עדיין נמצא באשפוז יום, הילדים שלו סיימו מזמן את הזכאות שלהם.
<< אורח >> יעקב מורלי: << אורח >>
לצורך זה אנחנו עשינו עוד איזושהי החלטה נוספת כדי לתת מענה למה שאת אומרת, שבמידה ויש מישהו שהוא באמת פצוע והוא עדיין לא עבר ועדה לקביעת אחוזי נכות, שזה מתעכב בצורה, כמו שאמרת, למשל באשפוז וכאלה, אז יש מה שנקרא הערכת אחוזי נכות.
כלומר, יש רופאים של מדיטון או של המשרד, שבודקים ואומרים, אנחנו עוד לא יודעים את אחוזי הנכות, אבל הוא ודאי יוכר באגף שיקום, והוא ודאי יוכר על נפש או על ראש, אז עשינו נוהל ל' עקרוני, והוא מקבל כמעט את כל המענים שניתנים למי שמוכר באגף שיקום.
עלה פה גם הנושא של לימודים, אז הוא יכול לקבל לימודים, הוא יכול לקבל כלב שירות, הוא יכול לקבל טיפול לבני המשפחה. כלומר, כלל המענים שנקבעו בל' עקרוני, שמצאנו שהם חיוניים, יכולים להינתן ככל שיש הערכת אחוזי נכות, וזה במסגרת מה שנקרא ל' עקרוני.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
שאלה אחרונה, שרית, כי אני חייבת להספיק עוד.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
אין בעיה. והקטועים, למה לא להרחיב את זה על כל הפצועים? למה רק הפוסט טראומטיים ופגועי ראש? כל מי שזקוק.
<< אורח >> יעקב מורלי: << אורח >>
שאלה טובה. עוד פעם, זה באמת החלטות ממשלה. מה שהוחלט בזמנו, רפורמת נפש אחת, זה היה לכל מי שהוא נפגע נפש-ראש. אנחנו היום בתהליך חקיקה, וקבלנו על הדבר הזה, אמרנו שלדעתנו צריך להרחיב את זה לכל הפצועים. עוד פעם, הכול זו שאלה תקציבית. כן הכנסנו את זה בחקיקה, שכל מי שפצוע 50% ומעלה, שזה נחשב פציעה חמורה, גם אם אין נפש-ראש, אז תהיה את הזכאות לבני משפחה. זה נכנס לחקיקה, וזה אמור לצאת לפועל.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
בואו נכניס את זה גם אנחנו לסיכום שלנו. אוקיי, תודה. זו הייתה הערה חשובה. יעל זרח, מאימהות בחזית, גם רצתה להתייחס לזה.
<< אורח >> יעל זרח: << אורח >>
היי לכולם, יעל זרח, מובילת חזית הלוחמים באימהות בחזית, ואני גם מילואימניקית שמשרתת ביחידת תל"ם. דיברה על היחידה הזאת קודם נציגת המשטרה. יחידת תל"ם תומכת בכל הנושא של מיצוי זכויות. את כל פצועי חרבות ברזל, מהרגע שהם משתחררים מבית החולים ועד שהם מרגישים שהם לא צריכים את עזרתנו יותר.
אני רוצה לדבר על שתי סוגיות שהעליתי אותן כבר שלוש פעמים, אני חושבת, כולל בשדולה שהייתה, וזה הנושא של בנות הזוג שאינן נשואות. אמר פה חברי קובי מורלי מאגף השיקום, שגם בנות זוג שאינן נשואות יכולות לקבל טיפולים פסיכולוגיים גם אם הן לא ידועות בציבור, וזה לא נכון. אני יכולה להקריא עכשיו הודעה שקיבלנו עבור אחת מבנות הזוג, קיבלנו הודעה מאגף השיקום שלא מגיע לה. אז אני ממש מבקשת לבדוק את הלקונה הזאת.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
תביאי לנו גם את הפרטים ונבדוק את זה.
<< אורח >> יעל זרח: << אורח >>
אוקיי, מכיוון שזה צריך להיות משהו שלא בבקשה מיוחדת, אלא זה צריך להיות משהו גורף לכל בנות הזוג של פצועי צה״ל. זה דבר ראשון. הן חייבות להיות מלוות פסיכולוגית, פסיכיאטרית, עם עובדת סוציאלית, ואפילו הייתי מרחיקה לכת ונותנת להן טיפולים כמו שהפצועים מקבלים דרך שיקומי, שהן יוכלו לקבל גם טיפולים אלטרנטיביים. כי יש כאלה, במיוחד בדור הצעיר, שזה הרבה יותר אפקטיבי עבורם לקבל טיפולים אלטרנטיביים מאשר שיחות עם פסיכולוג שהן לא מכירות וכו'.
בסוגיה הזו עוד דבר אחד קטן, לגבי בנות זוג שמלוות פצועי ראש. זו בקשה מיוחדת אחרי המון בנות זוג שליוויתי ותמכתי בהן בבתי החולים ממש בזמן האשפוז. הן ממש מבקשות, וזה צורך שעולה כל הזמן, שהפסיכולוגים שיתאמו להם יהיו כאלו שמבינים ומתעסקים עם פצועי ראש, מכיוון שהסוגיות שלהן בליווי של בני הזוג שלהן, שהיו משהו אחד וכרגע הם משהו אחר, הן סוגיות שמאוד שונות מחבר'ה שנפצעו פיזית, גופנית, אפילו קטועים. הסוגייה של ראש צריכה לקבל מענה מיוחד של אנשי מקצוע.
הדבר השלישי והאחרון, קודם כל אני רוצה לחזק את כל נשות הפצועים שיושבות פה, ואימהות הפצועים. גם הבן שלי נפצע בעזה, אני יודעת בדיוק מה זה אומר. ואני רוצה להדגיש פה בפני הוועדה ובפני כולם, הימים שהן מלוות, ומגיעה להן על זה תמורה, זה לא רק הימים של בתי חולים ובדיקות סביב העניין הרפואי.
זה שאני מלווה פצועים ואני מורידה מהנשים שלהם, מבנות הזוג שלהם, המון העומס בירוקרטי, יודעת כמה התעסקות בירוקרטית הן עושות סביב כל הנושא, אפילו רק של הגשות לאגף השיקום, ולהיכנס לאזור האישי ולהביא מסמכים.
ואם רוצים לקבל סיוע מקרן הסיוע למילואים, שאני ממליצה פה לכולן גם להיעזר בקרן הזאת, מי שמילואימניק, גם שם יש המון הוכחות מצב, וזה לפעמים ימים ושבועות אפילו של איסוף חומרים. אז אני חושבת שמגיע להן לא רק על הליווי הרפואי, כי שעות הליווי שהן מקבלות הן לא מספקות.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
כן. תודה רבה.
אני עוברת לנושא האחרון היום לדיון, שזו הסוגייה של הרחבת הסבסוד של הוצאות מסגרת חינוכית לילדים של נכי צה״ל בדרגות נכות מיוחדות, בדומה למה שאגף השיקום מציע היום לילדים של מתמודדים עם פוסט טראומה, פגיעה נפשית או פגיעת ראש, וכן לילדים של פצועי צה״ל שהם הורים יחידניים. זאת אומרת, יש הרחבה של הסבסוד של המסגרות החינוכיות שצריך לטפל בזה. אולי נשמע על זה את מיטל דויטש מפורום נשות הפצועים, ואחריה את רותם ברוט, גם מפורום נשות הפצועים.
<< אורח >> מיטל דויטש: << אורח >>
היי. אני אציג את עצמי בקצרה. אני מיטל, אשתו של אברומי, שב-7 באוקטובר קפץ על דעת עצמו לעוטף ונפצע מכדור שנכנס בצוואר ויצא בעמוד השדרה, ומאז בעצם הוא משותק ומרותק לכיסא גלגלים. יש לנו ארבעה בנים. והנקודה שנתת היא חלק קטן מהדבר הגדול, שבעיניי צריכה להיות השוואה של הפצועים פיזיים 100+ לכל הזכויות של נפש אחת.
אם זה באמת, כמו שאמרת, הנושא של התשלום למסגרות חינוכיות, לדוגמה על מעונות יום. לצורך העניין בעלי משותק על כיסא גלגלים, אין לי ילד קטן, אבל אם היה לי ילד במעון, אני לא הייתי זכאית לדבר הזה. אבל מישהו שיש לו עוד 20% נפש, זכאי לדבר הזה. וזה בעיניי אבסורד, שבן אדם על כיסא גלגלים שלא יכול להיות לבד עם הילד בבית, בגיל שנה וחצי לא יהיה זכאי לזה.
החזר על קייטנות, רותם אחר כך אולי תוכל להרחיב, אבל זה רק למי שהוא פוסט טראומטי. אבל אם יש לו פגיעת ראש קשה, או שעדיין אשפוז ארוך, או דברים כאלה, אין את הזכאות הזאת. זה דבר אחד. דבר שני, קובי דיבר קודם על הנושא של הטיפולים הנפשיים. אני, בתור אישה של משותק, הייתי זכאית ל-24 טיפולים והאריכו לי לשלוש שנים. הילדים שלי זכאים ל-24 טיפולים בלבד.
ילדים שאבא שלהם חוזר על כיסא גלגלים, משותק, היה מאושפז עשרה חודשים, מעבר ל-24 טיפולים, הם לא היו זכאים. בעיניי זה אבסורד. אבא חוזר על כיסא גלגלים, החיים שלנו השתנו לחלוטין. זו לא אופציה שאפשר להשתקם ממנה, ובעיניי זה לא הגיוני שהילדים שלי לא יהיו זכאים גם לטיפול כמו ילדים של מישהו שהוא פוסט טראומטי.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
לגמרי.
<< אורח >> מיטל דויטש: << אורח >>
חונכות לילדים, זה רק אם יש לאבא פוסט טראומה או פגיעת ראש. הילדים שלי, כשאבא שלהם היה מאושפז עשרה חודשים, זה היה עוזר לי בטירוף אם הם היו זכאים לחונכות בבית בזמן שאבא שלהם מאושפז. זאת אומרת, בעיניי כל הדברים של נפש אחת, החונכות לילדים, המסגרות החינוכיות, הטיפולים נפשיים, גם כל הטיפולים המשלימים לפצועים עצמם, שהם רק בנפש אחת.
לצורך העניין, בעלי עכשיו התחיל רכיבת סוסים. סליחה שאני אומרת את זה בפורום כזה, אבל יש לו 10% ראש, כי זה רופא כתב לנו מכתב, וה-POC שלנו אישרה עוד 10% נפשי, כי ברור שאם אתה משותק כנראה יהיה לך משהו נפשי, למרות שאין לו פוסט טראומה והכול, אז נכנסנו למערכת של נפש אחת, ועכשיו הוא זכאי לטיפול רכיבת סוסים בזכות הרפורמה. אבל אם לא היינו עושים את הקומבינה הזאת ככה, הוא לא היה זכאי לדבר הזה, כי יש לו כבר מספיק פיזיותרפיה שהוא עושה שלוש פעמים בשבוע.
ולכן אני חושבת שפצועים פיזיים קשה של 100+, בעיניי כל הדברים של נפש אחת, טיפולים לילדים, טיפולים לאישה, רפואה משלימה, חונכויות, החזרים, הכול אמור לחול עליהם. אני לא צריכה לנסות עכשיו לעשות ככה וככה, או לייעץ לאנשים מה לעשות כדי שהם יהיו זכאים לדבר הזה, שבעיניי הוא בסיסי.
החיים שלי התהפכו, השתנו לחלוטין. נכון שזו לא נפש, נכון שזו לא פגיעת ראש, אבל תאמינו לי שבן זוג שחוזר משותק על כיסא גלגלים זה אירוע משנה חיים בצורה דרסטית, ובעיניי המענים האלה מגיעים לי בזכות ולא בחסד.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ברור. תודה, מיטל. רותם ברוט.
<< אורח >> רותם ברוט: << אורח >>
שנייה, אני בדיוק בריצות מבית החולים הביתה, אבל אני רגע אמצא פה פינה. היי, קוראים לי רותם. בעלי, עודד, נפצע כבר לפני שנתיים, פגיעת ראש מאוד מאוד קשה, הכי קשה שיש. והיום הוא עדיין בהכרה מינימלית, לא מתקשר, עוד נמצא באשפוז, הוא לא איתנו בבית. יש לנו חמישה ילדים קטנים, בגילאי 3-5. אני נמצאת איתו בבקרים בבית החולים, שישה ימים בשבוע, ובשעה הזאת רצה להוציא ילדים מהמסגרות.
אני מניחה שאני לא צריכה לפרט את הלו״ז, אבל בואו נגיד שאין לי עודף זמן באופן כללי. אני באתי לדבר בתור אישה של פצוע מאוד מאוד קשה על מספר דברים שעלו אצלנו בין נשות הפצועים. הראשון, כמו שמיטל אמרה, הנושא של הקייטנות וצהרונים שפוסט טראומטיים מקבלים ופצועי הראש לא מקבלים.
זה ברור שזה מגיע לכולם, אבל אני ממש פיזית לא נמצאת בבית וצמודה לבעלי, בזמן שהילדים במסגרות, קייטנות, צהרונים. כאילו, בשעות האלה זה שעות שאני אוכל לעשות את שאר הדברים, זאת אומרת, להיות בבית החולים.
בנוסף, יש לנו גם את הנושא של הטיפול הרגשי. האמת היא שאני בקשר עם קובי, ספציפית ממש לאחרונה, אז את הבעיה האישית שלי פתרו, אבל כאמא לחמישה ילדים, כדי לקחת אותם לטיפולים רגשיים, זה לוקח את כל הזמן שיש לי וזה בעיה על חשבוני הילדים האחרים. כאילו, אם אני לוקחת ילד אחד לטיפול, אני לא יכולה לטפל בשאר הילדים בזמן הזה, ויש לי ילד בן שלוש, וילד בן שש, וילדים שצריכים אותי.
אז היינו מאוד שמחות אם היה אפשר לעשות איזה שיתוף פעולה בין משרד החינוך לאגף השיקום, ושאת הטיפולים הרגשיים האלה נוכל לקבל בבתי הספר, בזמן הלימודים, עם עזרה של, לא יודעת, של היועצות. כאילו, היום איכשהו עוד עשיתי איזשהו ג'ינגול, ואני עשיתי את הקשר בין כולם, ואיכשהו הילדים שלי, חלקם, מצאו טיפולים שגם מתאימים בשעות וגם זה מסתדר. אבל זה אחרי שנתיים של מלחמה מאוד מאוד קשה על הדבר הזה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז אולי נבקש התייחסות גם של אבי וייס ממשרד הביטחון, וגם של ליאת ממשרד החינוך לדברים שלך ושל מיטל. מתאים, רותם? אני אפנה אליהם רגע?
<< אורח >> מיטל דויטש: << אורח >>
אני אשמח, כן.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ליאת, את איתנו, ממשרד החינוך? לדברים של מיטל ורותם.
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
מבחינתנו יש מענים עבור ילדי הפצועים. זה לא דיון ראשון, והמשפחות פה, מי שנמצא פה, גם אני מכירה ברמה אישית, באופן אישי, אנחנו גם נעזור ברמה הפרטנית, אבל אנחנו כן נותנים מענים ברמה הרגשית, ברמה הלימודית, ברמה החברתית.
אבל יש לנו איזושהי בעיה, ואני כל הזמן אומרת אותה, שברגע שאנחנו לא יודעים על הילדים של הפצועים, זה בעייתי. זה לא מידע שמגיע אלינו, אנחנו עדיין בתהליכים של טופס 7א עם משרד הביטחון, זה בתהליך, התחלנו איזשהו תהליך, אנחנו בתוכו.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אז בסוף התהליך תקבלו את זה אוטומטית? תדעו אוטומטית מי ילד של פצוע?
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
אני מקווה, זו הבקשה שלנו. בגלל זה אני אומרת, כל הזמן אנחנו מדייקים ומדייקים עוד ועוד את המענים, אבל בהחלט יש מענים, ולכן אני ממליצה שהמשפחות יפנו לבית הספר לבקש את המענים. בתי הספר, איפה שיודעים, נותנים את המענים, איפה שיש צרכים ויש צורך שעולה, נותנים את המענים.
אני יכולה לשתף שדווקא בתקופה הזאת, בגלל תקופת החירום, נתנו לבתי הספר שעות לליווי ותמיכה של הילדים במעגלי פגיעה, אם זה פצועים או כל הילדים במעגלי הפגיעה, לליווי ויצירת קשר ותמיכה, אם זה לימודית, רגשית או חברתית.
בתי הספר שוקדים עכשיו על הדיוקים ועל החיבורים ועל המיפוי, זה מבחינתנו. גם יש את השפ"חים שנותנים מענה רגשי. אני ממליצה לפנות לבית הספר, למנהל בית הספר, ליועצת של בית הספר ולבקש. זה מענה שהוא ניתן וחשוב לבקש אותו. לא תמיד בית הספר יודע וחשוב לפנות אליו, זה ממש מסר חשוב.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אוקיי. אבי, תרצה להוסיף? את רוצה גם להגיד?
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
אני שרית כהנא, אני רוצה להגיד שההצהרות הן נכונות, אבל הפערים הם מאוד מאוד גדולים. משפחות הפצועים לא מרגישות עטופות בתוך משרד החינוך, הן לא מרגישות שנותנים להן מענים, הן מרגישות שהן צריכות ממש לרדוף אחרי הדברים.
אני לא מרגישה שחוזר המנכ״ל שיצא אחרי דחיפה ובקשה מאוד גדולה שלנו לשינוי, הוטמע בשטח, גם לא אצל היועצות. והמענים שנתתם סל, זה סל לכולם. זה סל שהוא גם למשפחות המילואים, וזה נתון לשיקול דעתו של המנהל והיועצת. ואם אין להם את המודעות, ואם עוד לא חלחלו הדברים על הצורך של משפחות הפצועים, הן לא מקבלות את זה בפועל.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
ליאת, את רוצה להגיב לזה, או שאני אעבור לאבי?
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
כן, אני רוצה להגיב כי זה מאוד חשוב מה שאת אומרת. אנחנו באמת עוסקים בהטמעות של חוזר המנכ״ל. בנוסף, בתחילת שנה יצא תדריך לילדי הפצועים לבתי הספר. אנחנו כל הזמן שוקדים על הטמעות, ולדייק עוד ועוד את הדברים בשטח.
מעבר לתדריך, זה לא קשור למילואים, אנחנו מפצלים. מה שאני דיברתי על השעות, מדובר רק על ילדים למשפחות פצועים ולמעגלי פגיעה אחרים, לא למילואים, אוקיי? זה מענה אחר. אז אני אומרת, זה כן מופרד, יש שעות לכל דבר.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
בקיצור, יש מה לשפר שם. זה הפידבק שאת מקבלת.
<< אורח >> ליאת הוד: << אורח >>
בסדר גמור, אני מקשיבה וזה חשוב.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
אבי וייס ממשרד הביטחון, יש לך מה לתרום לנו בעניין הזה?
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
היי. רק פספסתי את השאלה, מה השאלה הייתה?
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
דיברנו על מסגרות חינוכיות שצריך להרחיב לילדים של נכי צה״ל בדרגות נכות.
<< אורח >> אבי וייס: << אורח >>
אה, אוקיי. גם בוועדת מור יוסף זו אחת ההמלצות. נקווה שיהיו לנו בשורות על זה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
טוב, לקראת סיכום של הדיון, אני אתן לדובר אחרון ממועצת התלמידים והנוער, אמיתי רוזן, דובר אחרון חביב. אני אודה לך, בקצרה, ואנחנו נסכם את הדיון הזה ונעבור לדיון הבא, שכבר מתעכב.
<< אורח >> אמיתי רוזן: << אורח >>
שמי אמיתי רוזן, נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית. המציאות המורכבת והמתמשכת הזאת של קורונה וכו' עד למלחמה של שלוש שנים, באופן כללי, כל אובדן הילדות הזה שאנחנו חווים פה, צריך לזכור שיש בני ובנות נוער רבים שמתקשים להתמודד וזקוקים לתמיכה אמיתית.
אני מבקש שתהיו מודעים לנקודה מאוד חשובה, כשאחד ההורים נפצע, האח הגדול שהוא הנער, הופך בלי שבחר להורים של הבית. זה אומר כביסות, שטיפת כלים, קניות, אחים קטנים והרבה מאוד נופל עליו, והוא צריך להחזיק את הבית. בתוך כל הקושי הפיזי הזה, גם החוסן הנפשי שלו נפגע.
והמסר והבקשה שלנו, של מועצת התלמידים והנוער הארצית, בתי הספר, המערכת החינוכית, חייבים להיות מודעים לזה. חייבים לתת פה מענה אמיתי לאותם בני ובנות הנוער האלה, גם בפן הנפשי וגם בעזרה ובהתחשבות בלימודים. תודה.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
תודה לך, וזו נימה חשובה לסיים איתה את הדיון. אני מסכמת, כמובן שאנחנו נעבור על כל הקלטת הדיון ונעשה פולו-אפ על כל הסעיפים, גם אם פספסתי עכשיו משהו בסיכום הכתוב. אנחנו נעשה פה בוועדה דיון מעקב ייעודי על מסקנות ועדת מור יוסף. הרבה מהטענות שהעלינו כאן אמורות למצוא את פתרונן בדוח הזה, שהמסקנות שלו טרם פורסמו, אנחנו נבקש לקבל אותו ולוודא שזה באמת נותן מענה לכל המצוקות שדובר עליהן.
אני קוראת למשרד הביטחון, האוצר והמשפטים לקדם שיפוי רטרואקטיבי על אובדן ימי עבודה בתקופת השיקום, נקודה חשובה שעלתה פה. אני קוראת למשרד הביטחון לפרסם את כלל המענים למלוות של פצועים בצורה פרואקטיבית, זאת אומרת ליצור איתן קשר ולוודא שהן מקבלות את המקסימום שמגיע להן. למשל, היו פה מקרים שגילינו שלאישה היה מגיע נגיד באשפוז בית שיפוי על אובדן ימי עבודה, והיא לא ידעה על זה.
אני קוראת למשרד הביטחון לקדם שיפוי על אובדן ימי עבודה לתקופת השיקום הנדרשת, ולא לפי אורך האשפוז, כי המגבלה על אורך האשפוז פשוט עושה עוול בהרבה מאוד מקרים, ואין בה היגיון. אנחנו נפעל מול נציבות שירות המדינה, ואם צריך גם ננקוט בהליכים משפטיים על זה שהם לא משתפים פעולה לא עם הוועדה, לא עם ארגוני חברה אזרחית שפונים אליהם, וחוטאים לתפקידם בזה שהם המעסיק הגדול במדינה והם מזלזלים בנושא הכל כך חשוב הזה.
אני קוראת לשר החינוך לתקן את חוק זכויות הסטודנט, כך שהמל״ג יוכלו לקבוע מדיניות והקלות לסטודנטים שהם פצועים וגם לבנות הזוג שלהם, כי מה שלמדנו פה בדיון זה שיש מגבלה חוקית לעשות את זה. למשפחה כולה.
<< אורח >> שרית כהנא: << אורח >>
לא רק הבנות, גם אימהות, אחים.
<< יור >> היו"ר מירב כהן: << יור >>
נכון, הגורם המטפל מטעם המשפחה. אני קוראת למועצה להשכלה גבוהה לפרסם מדיניות הקלות לנשות הפצועים, גם אם זה לא מחייב על פי חוק כרגע, גם אם זה אומר שזה באופן וולונטרי בשלב זה למוסדות השונים. אני קוראת למשרד הבל"מ ולמשטרת ישראל להעביר בהקדם את התקציב לסל הסיוע לפצועים מהמשטרה ובני המשפחה שלהם. דיברנו על אותם 7 מיליון שקלים. זה גם היה בדיון הקודם, אז החודשים חולפים וצריך להזדרז באישור התקציב הזה.
אני קוראת למשרד הביטחון לתקן את תנאי התמיכות לארגונים, כדי לאפשר לתמוך בארגונים שמלווים פצועים שהוקמו אחרי ה-7 באוקטובר. אנחנו מבינים שיש איזושהי תקופת הכשרה של שנתיים, אבל זה הוציא הרבה מאוד ארגונים חדשים שהוקמו אד הוק על רקע מלחמת חרבות ברזל וה-7 באוקטובר, ולכן אנחנו מבקשים להוציא את זה מן הכלל ולאפשר לאותם ארגוני חברה אזרחית שמלווים משפחות ופצועים לקבל את התמיכה הזו ממשרד הביטחון.
אני קוראת למשרד הביטחון להרחיב את הטיפולים ללא הגבלה לכלל משפחות הפצועים ולא רק לפציעות נפש או ראש, שגם את זה למדנו היום בדיון. אני קוראת לשר העבודה לבחון את התקנת התקנות לחוק דמי מחלה, שתאפשר זכאות בשל ליווי ילד או בן זוג פצוע. אני קוראת למשרד הביטחון להרחיב את סבסוד המסגרות החינוכיות גם לילדים של נכים 100% ויותר.
אני קוראת למשרד הביטחון לאשר את העברת המידע על ילדים של פצועים למשרד החינוך, כדי שמשרד החינוך ידע לזהות אותם ולתת להם טיפול מותאם. אני מבקשת לטפל במקרה הפרטני שקרן העלתה פה על אשפוז הבית, ושנלמד מהמקרה הפרטני והטיפול בו של קרן לרוחב.
עלתה פה גם נקודה שצריך להשוות את ההסתכלות על אשפוז הבית לאשפוז בבית החולים, כי הרבה פעמים גם לא ממצוקת מקום מעבירים לאשפוז בית, ובעצם המענה לבני המשפחה המלווים צריך להיות אותו מענה. ואני מבקשת לטפל במקרה הפרטני שהעלתה יעל זרח, בנוגע לבת זוג לשעבר של פצוע שלא קיבלה את הזכויות שמגיעות לה. גם זה מקרה פרטני שחשוב להבין אם יש פה השלכות רוחב.
בזאת אני נועלת את הדיון החשוב הזה. אנחנו נמשיך לעקוב. כל נקודה בירוקרטית פה היא עולם ומלואו, וחשוב שנעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לפרוס שטיח אדום בפני האנשים האלה, שהקריבו למעננו את היקר מכל. חשוב להיות שם מעתה ועד עולם, ויש פה סוגיות שניתן לפתור אותן בקלות ולשפר את איכות החיים של מי שבאמת הקריב למעננו את היקר מכל. תודה רבה, אני נועלת את הדיון.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:42. << סיום >>