פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 121
מועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, כ"ו תשרי, תשס"ח (8 באוקטובר 2007), שעה 10:00
סדר היום: חינוך יהודי בתפוצות.
נכחו:
חברי הוועדה:
היו"ר – מיכאל נודלמן
יולי אדלשטיין
זאב אלקין
מוזמנים:
איילת שילה-תמיר – סמנכ"לית המחלקה לחינוך יהודי ציוני, הסוכנות היהודית
צ'ארלס – אגף תכנון ומחקר, המשרד לקליטת העלייה
משה זעפרני – מפקח מורשת תרבות ישראל, משרד החינוך
אריק קפלן – משרד הרווחה, השירותים החברתיים והתפוצות
אלי ולק – סגן יו"ר האיגוד ומנכ"ל אגודה לחקר תפוצות ישראל – ספרית עליה,
איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה
אלי זרחין – מנכ"ל, אגודה ישראלית למען ילדים עולים
איגור ונשלבוים – איש חינוך
יעל דוד – מנהלת מח' JADE – חינוך יהודי בתפוצות מטעם ארגון "כל ישראל חברים"
יצחק הילדסהיימר – עיתונאי – מקור ראשון
מנהלת הוועדה: דנה גורדון
רשמה: אתי בן שמחון
חינוך יהודי בתפוצות
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העלייה, קליטה והתפוצות, בנושא – חינוך יהודי בתפוצות.
הוועדה התכנסה בשנת 2003 ודנה בנושא. ישנם שינויים גדולים בחברה שלנו, וגם בעולם. החלטנו לדבר על חינוך יהודי ציוני בתפוצות, וגם בארץ. אם צעירים לא רוצים להתגייס, וצעירים ותיקים לא מקבלים עולים חדשים מרוסיה, והעמיתים שלהם לא מקבלים עמיתים שלהם מאתיופיה, וקבוצות קבוצות נלחמות אחד בשני, משהו לא בסדר בחינוך שלנו. החינוך עובר עכשיו תהליך, איך להשיג הישגים טובים יותר במתמטיקה, בכימיה, בפיסיקה, ושכחו את החינוך היהודי הציוני.
רבותי, לצערי אין היום נוכחות של חברי כנסת, אני חושב שיצטרפו מאוחר יותר. זהו היום הראשון אחרי פגרה, ועדיין לא התרגלו להגיע לוועדה.
לדעתי, נושא זה חשוב מאוד, מפני שערכים ציוניים נופלים, מדברים יותר על מדינה פלשתינית, פחות מדברים על מדינת ישראל, על חיזוק מדינת ישראל. חשוב לדבר על חינוך ציוני, כי מדינה שאין לה מטרה אידיאולוגית, יורדת מהמפה. עדיף עכשיו לדבר, כאשר יש אפשרות לדבר, וכאשר יש כוח אצלנו לדבר, יש אפשרות לשנות משהו, במקום לומר מאוחר יותר, למה לא דיברנו בנושא.
מעבר לכך, ישנם דברים שהם בלתי אפשריים במדינת ישראל, אנטישמיות, הנאצים. חוסר חינוך זה אני, אבל בארץ חלק מהצעירים לא יודעים מה זה מדינת ישראל, מה זה ציונות, אין קשר עם המדינה, פה יש למה לשאוף, וזה שייך יותר לעולים חדשים. גם לותיקים יש בעיה עם הציונות, אבל לעולים חדשים שרק הגיעו לפה ולא יודעים שום דבר, זו בעיה גדולה. אחר כך נדבר על עזיבת המדינה, יש דברים שאי אפשר למנוע. אדם צעיר שאין לו עבודה, ויש לו השכלה גבוהה, מחפש עבודה בקנדה, בארצות הברית. אבל אם הוא היה בקשר יותר הדוק עם מדינת ישראל, אולי היה חושב אלף פעמים, האם צריך לעזוב את המדינה או לחיות פה.
אני מבקש שנציגי הסוכנות ידווחו לנו איך חינוך יהודי ציוני מתקבל בתפוצות.
קראתי פרוטוקולים משנת 2003. הסוכנות היתה השחקן הראשי בנושא. לכן אני רוצה לשמוע מה אתם חושבים על החינוך, מה חסר. אמרתי הכל בקיצור, כי אני חושב שאתם יותר מומחים בחינוך בתפוצות.
איילת שילה תמיר:
לא אעשה השוואה ל-2003, אני חושבת שבסך הכל המגמות שאיפיינו את ה-2003, מאפיינות גם היום, כשהמלחמה העיקרית ממשיכה להיות כמו בהרבה שנים כבר, המלחמה כנגד ההתבוללות, והקהילות היהודיות נלחמות להשאיר את הבנים והבנות במסגרת הקהילה, עם קשר ליהדות, עם זהות יהודית משמעותית, ועם קשר לישראל.
המלחמה הזאת היא מלחמה שמתרחשת בכל העולם, אנחנו לא מזהים מהבחינה הזאת איזשהו שינוי במגמה, זה עדיין האתגר המרכזי. השינוי הבולט בשנים האחרונות הוא התעוררות שקיימת בתחום החינוך הפורמלי, תחום של בתי הספר היהודיים. בחלקים נרחבים בעולם, אנחנו מזהים היום התעוררות של בתי הספר. גדילה של מספר התלמידים, זה נכון בצפון אמריקה, זה נכון עד השנה האחרונה בצרפת. נכון לעכשיו, השנה האחרונה קצת יציבה, אבל היה גידול. זה נכון במקומות אחרים, אבל הקושי הוא שהמעגלים האלה הם עדיין מעגלים חלקיים. זאת אומרת, אותם בני נוער שמגיעים לתחום של החינוך הפורמלי, הם עדיין רק חלק מבני הנוער, למרות שיפור מסויים שקיים בהקשר הזה.
בתחום החינוך הפורמלי, האתגר היה וממשיך להיות, בעיקר כוח אדם מקצועי. קשה יותר ויותר למצוא מורים בתחומי היהדות, מנהלים שצומחים מתוך העולם הזה, התחרות של בתי הספר היא תחרות מול חינוך כללי. במובן הזה, זה אולי קצת דומה לאתגרים שיש לנו פה בארץ, של חינוך למדעים וחינוך כללי, לעומת חינוך ציוני יהודי ערכי. מהבחינה הזאת, הקושי המרכזי הוא הנושא של כוח אדם מקצועי, בתחומים של חינוך יהודי.
התחום השני המשמעותי, הוא החינוך הלא פורמלי. בהקשר הזה גם תנועות הנוער, וגם פרוייקטים משותפים לסוכנות ולממשלה, ולעולם היהודי שתורם כספים רבים לתחום הזה, הם משמעותיים מאוד. שני פרוייקטים גדולים שתפסו תאוצה בשנים האחרונות, "תגלית" הותיק יותר, שעושה עבודה טובה בחיבור בני נוער שלא היו אף פעם בישראל, והמסע היותר חדש, שיתוף עם ממשלת ישראל, שמביא לפה אלפי בני נוער, לתקופה של שנה.
כאן אנחנו מרוויחים פעמיים, גם את הקשר ואת הזהות היהודית, אבל גם את הקשר לישראל. בתחום הזה של החינוך הפורמלי, מאופיין בכניסה הזאת של הפרוייקטים האלה, שהם פרוייקטים חדשים בתחום.
אנחנו עדיין מתמקדים בעבודה בברית המועצות לשעבר, בחמ"ע. יש התגייסות מרשימה של העולם היהודי בעניין הזה. לא מעט גופים שפועלים, גם הסוכנות, גם גופים אחרים. עדיין יש מיקוד מאמץ באזור הזה, במלחמה על בני הדור, השלישי או הרביעי, לנסות ולהשאיר כמה שיותר מבני הדור הזה הקשורים לעם היהודי.
הקושי כמובן הוא קושי תקציבי. שותפים היום במאמץ הזה קודם כל הקהילות, העולם הזה בנוי על מאמץ של הקהילות ושל ההורים, אבל גם תורמים בכל רחבי העולם, דרך הסוכנות, וגם ממשלת ישראל. אבל כל תחום, אם היינו יכולים להכניס בו השקעות נוספות, היינו כמובן יכולים להעמיק ולהגדיל את העבודה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אם את מדברת תקציבים, המדינה משתתפת בתקציבים?
איילת שילה תמיר:
המדינה משתתפת, זה גם מהלך בעשר השנים האחרונות, בהחלט. למדינה יש כמה אפיקים. אפיק ראשון, הוא פרוייקט חיי"ל במשרד החינוך, שעוסק בתמיכה בחינוך הפורמלי. עושה עבודה מאוד מרשימה בשיתוף איתנו. אפיק שני פרוייקט "חפציבה" שעוסק בבתי ספר בחמ"ע, שני הפרוייקטים האלה כל אחד קרוב ל- 2.5-3 מליון דולר. המדינה משקיעה גם בפרוייקט תגלית, וגם בפרוייקט נוסף סכומים ניכרים. שני הפרוייקטים האלה, המטרה שלהם בהקשר הזה, החשיבות שגם הממשלה וגם הסוכנות רואה בהם, הוא השינוי האסטרטגי. אלה פרוייקטים שמדברים על עשרות אלפי בני נוער, ועל שינוי רחב היקף. שינוי במספרים רחבים, אחוזים נרחבים של בני הנוער. כך תגלית שמתקרבת ל-150 אלף, וכך מסע שצובר מעל 20 אלף משתתפים, בשלוש שנים שהוא קיים. צעירים למעשה, לא בני נוער, הממשלה משתתפת, וזאת השתתפות חשובה, והיא גם מסמלת בעניינו לפחות, שינוי חשוב בהקשר הזה. שהתרומות הן לא רק מהתפוצות לישראל, אלא גם מישראל לתפוצות, זה ביטוי להכרה של החשיבות האסטרטגית של התחום הזה של חינוך יהודי, והחשיבות האסטרטגית של הבנייה של הקשר עם מדינת ישראל של הדור הבא.
הראייה שלנו כישראלים של מדינת ישראל, ושל ממשלת ישראל, את החשיבות של הקשר הזה, ואת החשיבות של ההשקעה בקשר הזה. כאמור, היא מניבה כמה תועלות. היא מניבה קשר לעם היהודי, חשוב פעם אחת. היא מניבה קשר למדינת ישראל, חשוב פעם שנייה, ומניבה עלייה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זה ממשיך בשנת 2008, "תגלית" וכו'?
איילת שילה תמיר:
"תגלית" בהחלט, תגלית אפילו גדל ב-2008, תורמים כמו שלדון אדלסון, שתרם סכום גדול. מסע ממשיך ב-2008, הפעילות של הסוכנות היהודית בתחומים האלה בכל העולם ממשיכה. כמובן, מאבק כמו בכל התחומים, הוא מאבק על תקציבים. העבודה נעשית בשיתוף עם הקהילות, באסטרטגיה. מהבחינה הזאת יש יותר ויותר פעולות שנעשות במשותף גם בהקשר הכספי. הקהילות שותפות במימון כל טווח העשייה. במורים, בשליחים, בתכנים, בסיורים בארץ, בכל התחומים. הקהילות בעם היהודי שותף מרכזי במימון.
היו"ר מיכאל נודלמן:
תודה. אנחנו מדברים על התפוצות, וחינוך יהודי בתפוצות. אבל בפנים משהו לא בסדר, בחינוך, אני לא מדבר על ידע של ילדים במתמטיקה, בפיסיקה. אני מדבר על ציונות, על שייכות של כולם למדינה, קבוצות קבוצות באים עולים חדשים מאתיופיה, מרוסיה, לא רוצים לחיות יחד, זאת בעיה.
אלי זרחין:
אני רוצה דווקא בכיוון שלך, כי אני חושב שחינוך יהודי ציוני בישראל, הייתי קורא חינוך תפוצות בישראל, זה לא פחות חשוב. הייתי רוצה לציין שתי נקודות למחשבה. מדברים על החלטות במה להשקיע ומאיפה. 40% כמעט מכלל התקציב שמשרד החינוך נותן לילדים עולים, הולך לרוסיה לחינוך ברוסיה. זה לא כסף שמשרד החינוך לקח לעבודה ברוסיה. הוא לוקח מ-27 מליון שקלים תלמידים עולים, 12 מליון שקלים ושולח אותם לרוסיה, באיזה זכות? למה? למה כסף של עולים שלנו שבחרו להשקיע כאן בארץ, הולך לרוסיה?
השאלה השנייה, עבודה בארץ. אם אנחנו מדברים על ברית המועצות לשעבר, בעיניי, החטיבה לעבודה דובר רוסית בעולם, היא היום בישראל הגוף הכי מקצועי לעבודה בתחום זהות יהודית דוברי רוסית. גוף שפיתח תכניות, גוף שהכשיר כוח אדם, ואני שואל שאלה. למה אי אפשר, והם עובדים ברוסיה פעמיים בשנה, מחנות קיץ וחורף. כל הכוח המקצועי נמצא בארץ ואין לו מה לעשות. למה אי אפשר לשלב תקציבים, שמשרד החינוך והסוכנות, ולהכניס אותנו מנחי קבוצות, אותם אנשים, אפשר לומר על פליטי אתיופיה וצפון אמריקה, ולהכניס אותם לעבודה בארץ. עם אותם תכניות ששנים עובדים ברוסיה, ושנינו יודעים שהם עובדים טוב. אז אם יש אנשים שיודעים לעבוד, ויש תכניות, למה זה לא עובד בישראל.
השנה, משרד החינוך פתח איזשהו פריצה. עמיהוד בהט שלא נמצא כאן, יזם יחד עם הארגונים, כניסה לעשרה בתי ספר בתחום הזה. אבל יש לנו אלפי בתי ספר, והציפייה לוועדה שאולי היא תתן קריאה לסוכנות היהודית, ולמשרד החינוך, לשבת ביחד, להקצות תקציבים לעבודה של חינוך יהודי ציוני כאן בארץ. תודה רבה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
תודה.
צ'רלס רוזן:
לפני שאנחנו ניגע בחינוך היהודי בארץ, אני רק רוצה לגעת בכמה תחומים שאנחנו כאן מסייעים. עמיתה שלי מהסוכנות הזכירה את הסיפור של "חפציבה" ו"חייל", אלה שני הפרוייקטים שמשרד החינוך מימן בהרבה כסף. אבל לא רק לאלה אנחנו מסייעים. יושבת כאן יעל דוד, אנחנו מסייעים לפרוייקט שנקרא "כל ישראל חברים" יחד עם הסוכנות, מורים בשנת שבתון יוצאים פעמיים בשנה לשתי קהילות בקהילות קטנות באירופה, לסייע בהנחיית מורים. כלומר, אנחנו רואים את הצורך לסייע לבתי הספר היהודים להתמודד עם השאלות שהיושב ראש העלה, כמו ציונות, שאלות של זהות, שאלות של יהדות. הקשיים הם עם בתי הספר הקטנים, ולכן אנחנו מסייעים לפרוייקט שכזה.
סיוע נוסף שאנחנו משתדלים לסייע, באמצעות בית התפוצות, שנציגתו גם כן נמצאת כאן. אנחנו היום משתפים פעולה עם בית התפוצות לקשר בין בתי הספר, גם בארץ וגם בתפוצות. יש לנו פרוייקט משותף שיוצא השנה בארץ, ובשנה הבאה הולך לצאת גם לתפוצות, שילדים יעסקו גם בזהות יהודית, וגם בשורשים, וגם בקשרים בין בתי ספר.
הנושא ירוץ בחטיבות הביניים. התחיל כבר בחטיבות הביניים בארץ השנה. בשנה הבאה, אנחנו רוצים להעביר אותו לחטיבות הביניים, ולחטיבות העליונות בחוץ לארץ, בסיוע בית התפוצות.
אנחנו מסייעים בין מפגשים, בין בתי ספר בארץ, לבין בתפוצות. יש קשרים בין בתי הספר. משרד החינוך מנחה את המורים שלו בארץ, כדי שהמפגש הזה לא יהיה אקראי, אלא יהיה מפגש מכוון ויעיל, ותהיה לו המשכיות. מפגש לא קורה מאליו, צריך לעשות הכשרה רבה לפני שתלמידים נפגשים. צריך להכשיר את המורים, צריך שהמורים יתחרו על מה לדבר, ואיך לדבר, ולהגיע אחד לשני. התרבות בארץ, והתרבות בחוץ לארץ שונה. צריך ליצור מפגש בין תרבותי, ולעבוד עליו קשה מאוד כדי שהמפגש הזה יצליח.
ההמשכים של המפגשים, לא רק שהם שם והם פה, תלמידים מגיעים מחוץ לארץ גם לארץ. אנחנו דואגים שתהיה פעילות משותפת גם בארץ. ישנם פרוייקטים מפרוייקטים שונים, משרד החינוך היה שותף בכולם. אחד הפרוייקטים למשל, נערי בר מצווה שמגיעים מכל העולם, ומגיעים לארץ, משרד החינוך שותף בטיפול, בהם ילדים מחו"ל מכל מיני ארצות. הנושא של חידון התנ"ך, ילדים שמגיעים מהתפוצות, משרד החינוך מסייע גם בהכשרה שלהם, וכן, אנחנו מסייעים בכל הפרוייקטים האלה.
אנחנו מסייעים לבתי ספר שפונים אלינו, למרות שזה לא שייך אלינו, בתכניות לימודים. יש לנו כל שנה כ-15 עד 20 פניות מבתי ספר ברחבי העולם, שמבקשים תכניות לימודים. אז אנחנו מסייעים להם כל אחד בתחום שהוא מבקש.
אחת הפניות היתה, למשל בקנדה, בקהילה שיש בה הרבה מיהודי מרוקו. רצו במסגרת תכנית הלימודים בהיסטוריה, שיהיה איזשהו פרק על יהודי מרוקו, אז כתבנו להם והעברנו להם. קהילה באוסטריה שהעברנו להם לא מזמן, ביקשה תכנית לא פורמלית, שתעסוק בנושא השורשים והזהות של הילדים, העברנו גם להם את זה. אלה שתי דוגמאות. זה לגבי הפרק של חוץ לארץ. יש גם פרק בארץ, אנחנו פועלים שגם הילדים בארץ יכירו את הקהילות היהודיות בתפוצות, ולא יהיו מנוכרים להם, אנחנו מדברים על עם אחד. אז אנחנו רוצים שגם במסגרת הזאת כתבנו תכנית, התכנית נלמדת בהרבה בתי ספר. ואנחנו דוחפים שלא רק בתפוצות יכירו את ישראל, שגם בארץ יכירו את התפוצות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתם מסכימים שבארץ אתיופים זאת קבוצה נפרדת, ורוסים זאת קבוצה נפרדת. ותיקים זאת קבוצה נפרדת. וקשה לעשות קשר ביניהם.
צ'ארלס רוזן:
משרד החינוך משתדל לשלב הכל בתחום האפשר, אני לא יכול לומר שאין בעיה. אבל אנחנו
משתדלים כמה שיותר לנסות לשלב שהילדים יכירו האחד את השני, וברגע שמכירים אז גם מוקירים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
חבר הכנסת יולי, אתה אסיר ציון, אתה ציוני אמיתי. איך אתה רואה את המצב בארץ לגבי צעירים שלא רוצים להתגייס, שישנה תופעה שכל אחד בנפרד. איך אתה רואה את זה.
יולי אדלשטיין:
אדוני היושב ראש, צורם לי שמנסים לבנות כאן ניגוד בין חינוך יהודי בתפוצות, לבין הצרכים שלנו בארץ. דווקא עכשיו זה ברור כשמדינת ישראל זה לא רק חול, ועוזי, וכולם צריכים לחשוב רק על הישרדות. אלא אנחנו יכולים גם להתחרות בתחומים רבים. דווקא עכשיו ברור לגמרי, שמי מי שלא ציוני ולא יהודי, לא יישאר לאורך זמן, עם כל החלום שלנו להיות נורמליים. אני חושב שעם כל היכולת התחרותית, אנחנו צריכים להודות בעובדה, שאם זה לא תנאי הכרחי, לא יישאר, אז לפחות מאוד עוזר לחיות בישראל אם אתה גם ציוני ויהודי.
לא רוצה להיות יותר מדי מעשי, אבל חינוך יהודי הוא גם מכשיר לקראת העלייה, מכשיר מלשון הכשרה. אתה אמרת ובצדק רב, אם פתאום נוצר מצב שמישהו הלך לבתי ספר שהוזכרו, "חפציבה" או מרכז תרבות, או כל תכנית אחרת, ופתאום, ברגע שהוא הגיע לארץ זה נפסק לגמרי, והוא נזרק ואין שום המשך, אז אנחנו כאן בוועדה הזאת לא צריכים להזכיר לעצמנו מהן התופעות שעליהם אנחנו יודעים.
לכן, אני חושב, שבאידיאל צריכה להיות איזוהי המשכיות, לא לנסות לקחת תקציב מזה, ולהעביר לזה. הכי קל להחזיר את הכל לתלמידים בארץ, כפי שאנחנו מכירים את בניית התקציב. היה לנו ראש ממשלה שאמר את זה ב"יד ושם", שיהודי התפוצות יתרמו, המדינה לא צריכה לדאוג לזה. שלא יקרה אותו מצב, במיוחד אני אומר זאת, אחרי שאני זוכר ואתה זוכר את המאבקים שהיו כאשר "תגלית" עוד לא היתה תגלית, ועוד לא ידעו מזה בכלל, ומה פתאום בכלל, ובאיזה חוצפה מבקשים ממשרד האוצר, ממדינת ישראל איזושהי קרן, או איזושהי השתתפות. מה פתאום, יש יהודים עשירים שהם יתרמו לתגלית.
היו"ר מיכאל נודלמן:
25 מליון אני זוכר.
יולי אדלשטיין:
ברגע שזה קרה, היתה איזושהי שינוי פאזה, הייתי נזהר מלהחזיר את זה. לכן, לסיכום הייתי מאוד שמח על הדיון הזה. אני חושב שאנחנו צריכים לעקוב אחר זה, שיהיה מגוון תכניות. אין פה פרסים, זה לא כוכב נולד, יש תכניות שונות, ויש קהל שונה, וקהל יעד שונה לכל מיני תכניות. יש פורמלי, ולא פורמלי. ולא צריך מייד לקבוע שתגלית זה טוב, מסע זה רע, או להיפך. לא כאן, לא בדיון הזה, אבל יש לפעמים נטייה לחלק יותר מדי ציונים.
אנחנו לא צריכים להכריע, אנחנו צריכים לדאוג שהתכניות האלה יתרבו. אתה כבר נגעת בזה, אולי בהרכב קצת שונה של המשתתפים, אבל להמשיך ולתבוע שהחינוך הציוני יהודי יימשך, לא צריך להתבייש בזה. צריך לתבוע את זה כל הזמן. כמו שאנחנו דואגים שתהיה איזושהי השלמה בעברית, וכל הזמן מעלים את זה פה. וגם במקצועות שנדרשים לבגרות, אז גם כאן יש לא מעט גופים רבים בארץ, שמענו עליהם פה, שעוסקים בנושא של זהות יהודית, וזהות ציונית, וחינוך בלתי פורמלי. אפילו אותם מחנות קיץ, כולם נוסעים למדינות חבר העמים לעשות מחנות קיץ. בארץ, אני חייב לומר, בנימה אישית. בשנת 1990 עשיתי פעם ראשונה מחנה קיץ גם לנוער עולה, בסיוע של הקרן. אז בכלל אמרו מה פתאום צריך לעשות לנוער עולה מחנה קיץ. זה בידול, אסור לעשות דברים כאלה. מאז, כבר לא מדברים על זה שזה בידול, אבל גם לא כל כך עושים.
אני חושב שבאמת צריך לחזור למאמץ הזה, כמו שעושים את זה במדינות רבות בתפוצות. אמרתי חבר המדינות, זה לא נכון. גם בארצות הברית הרבה מאוד בני נוער עוברים את זה, וגם בכל מיני מדינות. אולי לקחת את זה כפרוייקט, כאתגר, מה עוד בחינוך הבלתי פורמלי אנחנו יכולים. וכאן, הרי זה מייד רווח כפול. גם חינוך יהודי ציוני, וגם להימנע מאותם תופעות, שלצערי הוועדה בראשך עוסקת בהם הרבה, כמו בשפה הכי פשוטה, נוער שיושב על הברזלים, ולא להיזקק להגדרות יותר קשות. תודה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
תודה. בבקשה.
אריק קפלן:
אנחנו יוצרים קשר ומלווים את הגופים, לא את היהודים עצמם מהתפוצות. השר רואה חשיבות רבה מאוד בנושא של החינוך, והנחה אותנו להמשיך לטפל במספר פרוייקטים אלו שהיו בעבר, וכן פרוייקטים חדשים גם בחוץ לארץ, וגם בארץ. אתן דוגמה, עכשיו אנחנו עושים פרוייקטים עם ההסתדרות הציונית, שנקרא 'קונגרס ציוני לנוער'. זה משהו שיימשך ארבעה חודשים, ב-25 ערים בארץ, בני נוער ילמדו ויעשו פעילויות שקשורות לציונות, כשהשיא יהיה בדצמבר בבנייני האומה, בכנס גדול אחד. הפרוייקט נועד לכולם ישראלים ועולים.
פרוייקט יהדות לכולם, הרב מלכיאור התחיל אותו לפני שמונה שנים, אנחנו ממשיכים אותו כשאנחנו מוסיפים מוטיבים. ביום כיפור האחרון, נשלחו חבר'ה דתיים לקיבוצים, וקיימו דיונים על משמעות יום כיפור, משמעות החגים. להכניס יותר תוכן, לא רק בנוסף לתפילה, אלא גם תוכן שיהיה דיון שיבינו את משמעות החג, מהות החג, ואת נושא הציונות. התקיים עכשיו פרוייקט "הקהל", קיימנו מספר סמינרים שקשורים לציונות, הרצאות לציונות ויהדות, שמיועדים לדוברי אנגלית. ליהודים מהתפוצות, והשתדלנו להביא כ-400 בני נוער שנמצאים עכשיו בארץ כדי לקבל מידע בנושא הזה.
בנוסף, אנחנו מקיימים פרוייקט יחד עם האוניברסיטה העברית. הצלחנו באוניברסיטה בברצלונה, נוצר קשר בברזיל ובבואנוס איירס. הקמת מחלקות ללימודי ארץ ישראל ויהדות באוניברסיטאות בעולם. זאת אומרת, זה משהו חדש, כדי שגם סטודנטים יהודים, וגם סטודנטים מקומיים יוכלו ללמוד על ארץ ישראל ועל היהדות. אלו דברים שלא קויימו בעבר, מחלקות נפרדות שיוכלו לעשות תואר בנושאים האלה.
אנחנו מקיימים סמינרים גם לבני נוער, גם לסטודנטים לתקשורת, גם למדריכים בתנועות נוער, קיימנו בצרפת, בבואנוס איירס, בטורונטו. נקיים עכשיו במקסיקו ליהודי ונצואלה במקסיקו. אנחנו מלווים אותם גם בנושא האנטישמיות, ההתמודדות עם האנטישמיות, וכן מכניסים את הנושא של הציונות חזק מאוד, כדי שיוכלו להטמיע את זה בחניכים שלהם. זה פרוייקט שאנחנו יוצאים במשותף גם עם הסוכנות היהודית.
דנה אבידר:
בית הספר ללימודי העם היהודי בבית התפוצות, החל לפעול לפני שנתיים וחצי, לא יותר. הדבר הראשון שאיתרנו, זה בעצם את הצורך בנקודות חיבור שבין נוער יהודי בארץ, לבין נוער יהודי בתפוצות. הדברים האלה לא ברורים. לא יכולים לחבר אותם על ידי, תהיו כולכם אנשים שומרי מסורת. לאנשים שומרי מסורת, קל מאוד להתחבר על ידי תפילה בשבת וחגים. הם לא.
היו"ר מיכאל נודלמן:
יש משהו משותף.
דנה אבידר:
התחלנו לחפש את נקודות השיתוף בין נוער יהודי ונוער יהודי בתפוצות. אני אתן את זה כדוגמה. נתנו לנו להכין את החיילים שעולים על האוטובוסים של "תגלית". הבאנו אותם לבית התפוצות, צה"ל נתן אותם ליום שלם לבית התפוצות שזה דבר יפה מאוד, וגדול מאוד. החיילים לא ידעו לאן הם עולים. אלו חיילים שיודעים שפות, חלקם יודעים רוסית, וחלקם יודעים אנגלית.
יש להם מהבית עבר תפוצתי. מה זאת אומרת, מה הם יבואו הנה. שיעלו ארצה, מזה זה התחיל.
הפגישה בין החיילים לבין הנוער של תגלית, זה הדבר המוצלח ביותר שקיים בתגלית. כך הם אומרים, המפגש הזה של חמישה ימים יחד, שנוער הישראלי נמצא עם נוער מהתפוצות, זה עושה את העניין. השאלה שלנו היא, האם להכניס בחיילים של תגלית, שכולם חיילים ברמה מצוינת, ציונות, יהדות, מה אנחנו צריכים להכניס בהם כדי שהם התחברו עם הנוער. אני לא נותנת תשובות, מפני שאנחנו מנסים מכאן ומכאן, משני הצדדים הם לא יודעים הרבה. אנחנו לא יכולים לחבר אותם לא על בסיס מסורת, ולא על בסיס היסטוריה יהודית. אנחנו כן יכולים לחבר אותם אל משהו שאקרא לזה בגדול, שותפות גורל. זה כן. ובכיוון הזה אנחנו עובדים.
הדבר השני שמצאנו, והוא לא יהיה חדש לכם, שסדר חייהם של המורים בישראל איננו כולל את התפוצות, מה לעשות. דבר ראשון שעשינו, פנינו למשרד החינוך. מכאן אני הולכת למשרד כדי לארגן את כנס המפמ"רים. זאת אומרת, הם פרוסים על כל המקצועות, ומכיוון שמשרד החינוך מכנס את כל הנושאים לתוך הליבה, אנחנו מכנסים את המפמ"רים עכשיו.
קריאה:
הסבירי בבקשה מה זה מפמ"רים.
דנה אבידר:
מפמ"רים, זה מפקח, מרכז של מקצוע. זאת אומרת, מי שאחראי על מקצוע כמו היסטוריה, אזרחות, תנ"ך, עברית, ספרות וכו' הם המפמ"רים. יושב כאן מפמ"ר אחד מה-42 שאחראי על הנושא הזה. איתם נדבר בדיוק על הנושא הזה, על החיבור בין התלמיד הישראלי, לבין התלמיד היהודי בתפוצות. זה לא בהכרח, שנדבר איתם על ציונות. מפני שהציונות ניצחה, אנחנו לא צריכים לבוא עם הדגלים, מספיק שנדבר איתם על שותפות הגורל ועל החינוך, וכמובן שהציונות זה אחד המרכיבים העולים בעניין הזה.
אני רוצה לתת עוד דוגמה אחת, וחבר הכנסת יולי שותף אליה. במשך השנה האחרונה אנחנו עוסקים הרבה מאוד בנושא יהודי המאבק. אתה יודע שנפתחת תערוכה, אתה מוזמן.
דנה גורדון:
אגב, אנחנו מופתעים שהוועדה לא הוזמנה.
דנה אבידר:
עוד לא יצאו הזמנות.
אנחנו נפגשים המון עם תלמידים. אנחנו מעלים להם את הסיפור ההירואי הזה. אחד משני הסיפורים שעם ישראל הצליח בו במאה העשרים, זה והקמת מדינת ישראל. אומרים פתאום צצים וקמים ילדים, או נערים, או מורות צעירות, שאומרות, כן, אמא שלי, אבא שלי, סבא שלי, כמעט בכל כיתה. אני מוצאת אותם יחד, בכל כיתה פתאום, אוי לא ידעתי. ועכשיו כשאני יודעת, זה מחזק שורשים, זה מחזק את הידע ההיסטורי שלי. זה מחזק את החיבור שלי. מפני שבנושא הזה של יהודי המאבק הסולידריות עם יהודי העולם, זה נושא לימודי, זה חלק משותפות הגורל. אנחנו עוסקים בכל הדברים האלה עכשיו.
הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו, בערך בפברואר, אנחנו נכנס כוח משימה של 10 מחנכים מישראל, 10 מחנכים מארצות הברית, ו-10 מיתר העולם, כדי לעשות מעין תכנית אב לתכניות שתוכלנה לרוץ בארץ ובתפוצות. אנחנו עושים את זה בשיתוף אתכם, וכבר היתה ישיבה. אני מדברת על זה בגדול, אני מקווה שבפברואר 30 המחנכים התכנסו בבית התפוצות. רוב המשאבים לנושא הזה ניתנים לנו על ידי קרן "נדב", כך שאנחנו לא תלויים במדינה בעניין הזה. אל תורידו את התקציב שהמדינה נותנת לבית התפוצות, זה אקסטרה.
משה זעפרני:
אם את אומרת שהמדינה נותנת תקציב לבית התפוצות, ושזה בתקנה, זה אומר שהמדינה שותפה, חלק מהעניין.
דנה אבידר:
אני כבר אומרת. בית התפוצות סוף סוף ניכנס בתקנה כחלק משמונה או שנים עשר מוסדות שראוי להם שיהיו בתקנה, כמו "יד בן צבי, ו"יד ושם" ואחרים, אבל זה נעשה רק לאחרונה.
הדבר האחרון שאני רוצה לומר, במסגרת שנות השישים, אנחנו מכינים תכנית עם מט"ח גם עם המשרד באזרחות, שעיקרה המיזם המשותף של העם היהודי, בהקמת מדינת ישראל. מה עשה העם היהודי בשישים שנות המדינה, זה יעלה באתר ויתורגם לאנגלית. אגב, קיבלנו כסף גם לתרגם לרוסית ולאנגלית את האתר שעכשיו עלה בעניין יהודי המאבק, וזה חדש מאתמול.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זה יכול להיות חלק מהלימודים בבית ספר, זה חשוב מאוד.
דנה אבידר:
אנחנו עובדים עם המשרד, אנחנו לא רוצים להיות סוכנות זרה שבאה לבית הספר, אנחנו רוצים להיכנס לליבה, באזרחות, בתנ"ך, בהיסטוריה, בספרות, ספריות יהודיות. מה מחבר בין בני נוער יותר, מאשר לקרוא ספרות יהודית שנכתבת בארצות הברית היום על ידי צעיר יהודי שיושב בארצות הברית. או צעיר רוסי שעלה ארצה, וכותב היום ספר בישראל, שיקרא את זה הצעיר הישראלי ויראה. אני מדברת על סופרים שחיים וקיימים. אנחנו רוצים להכניס את זה לליבה.
אלי ולק:
כמנכ"ל האגודה לחקר תפוצות ישראל, אני רוצה לתת לנוכחים מידע, וגם לשאול שתי שאלות.
המידע הוא לגבי כל אלה שדיברו ושעוסקים בחינוך יהודי בתפוצה מסויימת שהיא חבר מדינות, כי יש כמה רפובליקות שהם לא בחבר. אני מדבר על כלים, דיברו כאן על מסגרות של בתי ספר אלה, ותכנית זו או אחרת. אנחנו באגודה לחקר התפוצות, שבמשך 30 שנה הפקנו ספרים של ספריית עליה, ואנציקלופדיה יהודית, אני מדבר על כלים. בתחילת שנות התשעים, תרגמנו מעברית לרוסית, והוצאנו לאור 32 ספרים, ספרות ילדים ונוער. אני חושב שאם מדברים על קירוב בין תפוצות ובין מדינת ישראל, ובין בני נוער בארץ, זה כלי חשוב מאוד, כי הילדים בתפוצות עדיין במקביל למחשב גם קוראים ספרים, אולי אפילו יותר מאשר קוראים בארץ. לכן אני פונה, גם לסוכנות, גם למשרד החינוך, מי שרק עוסק. הספרים האלה יש רק להדפיס אותם מחדש, אלה נכסי צאן ברזל של ספרות ילדים ישראלית.
חוץ מזה, הופקו כ-12 ספרי לימוד שהיו בשימוש בבתי ספר בארץ, ובועדה מייעצת מיוחדת של משרד החינוך, בזמנו תרגמו לרוסית, ובספרים האלה עדיין אפשר להשתמש בהם. אני מציע לכם לדעת לנצל את האוצר הזה, שיש מן המוכן כמעט.
בנוסף לכך, ספרים של ספריית עליה, שזה לא פחות חשוב לחנך גם את ההורים של אותם ילדים ונוער, שאליהם עובדים בחבר מדינות. כאן יש לי שאלה לנציגת הסוכנות, שאמרה בדיווחה שאנחנו עובדים על בני הדור השלישי והרביעי. למה הכוונה בני הדור השלישי הרביעי. למה הכוונה שבחבר המדינות יש בני דור שלישי ורביעי.
איילת שילה-תמיר:
אנחנו מגדירים סדר גודל של שלושה-ארבעה דורות שהיו מנועים מכל מגע עם חינוך יהודי, עם זהות יהודית, עם קשר יהודי. הדור השלישי והרביעי, בעשרים השנה האחרונות, או ב-10, 15 השנים הקרובות, שיש להם את האפשרות להגיע למגע עם העולם היהודי, ועם ישראל. ולכן בני הדור הזה, שהם בעצם דור שלישי רביעי של ניתוק לכאורה, יש לנו הזדמנות עוד לתפוס אותם עכשיו, הילדים שלהם כבר התרחקו. ההערכה שלנו היא, שהילדים שלהם כבר יהיו רחוקים מדי.
אלי ולק:
אני חושב שגם אני וגם הנוכחים מבינים למה את מתכוונת. אני נזכר שלפני תשע או עשר שנים יצא אחד מהפרסומים של הסוכנות היהודית, שהיא מפיצה בברית המועצות, וארצות דוברות רוסית, והיתה שם הודעה בזו הלשון, ואני מצטט. "גם אם רק סבא או סבתא שלך בין אם מצד אמא, ובין אם מצד אבא היו יהודים, אתה מוזמן להשתתף בפעילות שלנו". זה לגבי הנושא האחר שלא עלה כאן, וטוב שלא עלה.
אני ממשיך באינפורמציה. אמרתי שאנחנו מוציאים ספרים, אבל לא רק ספרים. הנוער היום בכל העולם, האלטרנטיבה שלו זה אינטרנט. האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית שמכילה 11 כרכים, כולה נמצאת באינטרנט, והנוער יכול לגלוש ולמצוא ערכים ומונחים והסברים בכל נושא שקשור למדינת ישראל, ועם ישראל בשפה הרוסית. אמנם מסרתי לסוכנות היהודית אמצעי פרסום שיפיצו, אבל אחר בדקתי בבתי ספר ובשטח, זה לא כל כך הגיע.
נכון שבחבר מדינות, וברפובליקות דוברות רוסית אחרות ישנם הרבה בתי ספר יהודיים. חלק מהם ממומן, או לא רק, אבל בעיקר על ידי קרן "אור אבנר". בתי ספר האלה התוכן שלהם לא כל כך ישראלי. ראיתי פרסום שהם בתי ספר טובים ונחשבים, יש להם פרסום פנים בתי הספר בשפה הרוסית. ראיתי גליון אחד שבוגרי בתי הספר עשו לקראת סיום י"ב כיתות. כתבו על ההישגים, ישראל לא מוזכרת שם. ו"חפציבה", אני יודע שכן נותנת חסות לאותו בית ספר. אגב, זה לא מקרן "אור אבנר" זה בית ספר אחר שהמנהלים של הקהילה, כאשר הערתי להם הם אומרים, לא חושבים שישראל בכלל צריכה להיות במקום ראשון, זה בית ספר מקומי עם תכנים יהודיים.
אנחנו צריכים לדאוג שאם מדינת ישראל כבר משתתפת בתכניות כלשהם, לבדוק מה קורה שם. כאשר אתה נכנס לבית ספר, יש לפחות הסימבוליות הישראלית, הסממנים שזה שייך למדינת ישראל איכשהו יש קשר כלשהו.
אני חוזר על ההצעה, שכל מי ששייך לחינוך, שהשתמשו בספרים שאנחנו בזמנו הפקנו.
יעל דוד:
אני מארגון כל ישראל חברים, שעומד לחגוג 150 שנה של תפוצות. יש לנו בוגרים בכל העולם כולו, ואנחנו מחפשים אותם.
הוועדה אמורה לדון בנושא חינוך בתפוצות, הבנתי שליושב ראש מאוד חשוב לראות מהו נקודת החיבור, ומה החיבור בתפוצות יכול לתרום למדינת ישראל. או, האם יש מין הדרגה כזאת. בתור תלמידה שעלתה מחוץ לארץ, מצרפת, אני יכולה לומר שלפני 20, 30 שנה, היו שליחים, והיו ישראלים שהסתובבו. לא ישראלים שחיפשו משהו אחר, שהרביצו ציונות, ובגלל סיבות שקשורות לפוליטיקה של העם היהודי, וקיצוצי תקציבים, אין כמעט שליחים. אני מדברת על קהילות אירופה, לא כולל חמ"ע, אבל כל קהילות אירופה, משוודיה, פינלנד בצפון, עד כולל מרוקו. במזרח תורכיה, פולין, לא משנה מה אנחנו כוללים באירופה. אין כמעט שליחים, לא בפורמלי, לא בבלתי פורמלי. הנוכחות הישראלית שיכולה לעודד, ושהיתה פעם במסגרת החינוכית כבר לא נמצאת, והפארדוקס הגדול שדווקא בנושא החינוך, אם אני מדברת על דמוגרפיה, אז אירופה היא קהילה גדלה במספר, יותר בתי ספר נפתחים, יש יותר מסגרות חינוכיות פורמליות. דווקא האפקט הזה שיש חינוך פורמלי, ופחות ישראלים שנשלחים למערכות, זאת נקודה למחשבה, כי בהחלט יש במדינת ישראל משאב מאוד גדול בקרב לא הצעירים שרוצים להתגייס, לאלה שהתגייסו והם כבר מורים בישראל.
אני חוזרת על נקודה שמדאיגה את יושב ראש הוועדה הזאת. בעצם זה תמיד קרה, אבל יש לנו אמצעים להתמודד עם הבעיה. הגיעו גלים של מרוקאים, תימנים, וכל גלי העלייה נפלו על גל עלייה ותיק יותר, שלא היה לו שום קשר עם העולים. היום יש אפשרות כזאת לחבר את מי שמחנך את הילדים שלנו למקום מוצא של אותם הילדים. אז אחד הפתרונות שהפקנו זה פרוייקט השיירה, שיחד עם משרד החינוך והסוכנות היהודית, הקמנו את הפרוייקט, שדלעתי הוא טוב לכל הצדדים. המחקרים מראים שכאשר מורה ישראלי שפוגש את החינוך היהודי בתפוצות, פוגש את הזהות היהודית והציונית שלו, הוא צריך להצדיק את עצמו שם, והוא חוזר עם מצברים שהם מלאי ציונות. ומצד שני, הנקודה החלשה שלנו, זה הזהות היהודית ולמה אנחנו כאן, כאשר בחוץ לארץ אין להם שום פיזי עם ישראל, אבל יודעים יפה להלהיב.
המורים בחוץ לארץ מהווים משאב למורים הישראלים גם כן. אנחנו מעודדים כל תכנית הכשרה של מורים. אני חושבת שמורה ישראלי, נכון לשנות האלפיים, צריך להכיר את התפוצות, לא בלשמוע, אבל להיות שם. אז פעם היו שליחים, אולי זה פאסה באירופה. יש לנו שותפים, הבעיה של המחלקה שלי, שאנחנו נמשיך לטפל רק באירופה. אבל מה שנכון באירופה, בהחלט נכון לרוסיה. דרך אגב, הפתרון הזה להוציא את המורה הישראלי מהבועה של המרחב שלו למרחב בישראל, גם לא היה רע, אם היתה שיירה פנים ישראלית, אבל זה לוועדת חינוך, לא לוועדת התפוצות. אבל לפחות פה אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל בתפוצות כמשאב חינוכי למחנכים פה. ואם היה מגע של עולים, מגע בתפוצות, להתמודד עם המזוזה בתוך הבית, עם המגן דוד בתוך החולצה, להתמודד עם בית הספר היהודי, עם כל הבעיות הביטחוניות, שאנחנו צוחקים שפותחים לנו את התיק בכל מקום, ולחיות את היהדות שלהם וקצת להבין אותם, הם ואנחנו זה אותו עם. פה אני ממש מעודדת כל מי שרוצה לחזק את הזהות היהודית פה, ואת הציונות פה, לשלוח את המורים שם. כי המראה משקיפה עם תמונה שמאוד מעודדת אותם בעשייה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
תודה.
חיים רוזן:
ישנו נושא שמאוד חשוב בארץ. ראינו אתמול כותרות על הרצח של משפחה אתיופית. לא חושבים על מה קורה בעלייה במשך שלוש שנים מאתיופיה. זאת אומרת, חמש עשרה שנים הראשונים האתיופים היהודיים שעלו עם משהו כחינוך ציוני, וקיבלו מסורת שהם יהודים, ועלו לארץ וקל להם להיכנס לחברה הישראלית.
מ-1991-1992 התחילה העלייה של הפלאשמורים, הם אנשים שלא קיבלו את החינוך הציוני באתיופיה. אנחנו לא חושבים שיש הבדלים ענקיים. אם אין שייכות מבחינה ציוניסטית, אין חינוך באתיופיה מבחינת מה זה ארץ ישראל, והם באים לפה, וממשיכים לבוא, אנחנו לא מלמדים אותם על ארץ ישראל. הם עוברים גיור, וזה לא שייך מה הם חושבים על המדינה. שומעים שאם מורים לא יודעים את הסוד הזה, אנחנו לא נותנים ידע לאלה שמלמדים אתיופים פה בארץ, מה הם צריכים לדעת כדי להרגיש שהם שייכים לארץ. בכל עיר בארץ יש קבוצות של פלאשמורים שאין להם קשר עם האתיופים המקוריים שעלו בשנות השמונים, צריך לחשוב על הנושא.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני חושב שאצלנו זה לא רק היסטוריה, זה גם עזרה לחלשים. מי שחזק פה, צריך לעזור לחלשים, ולהפוך אותו לציוני. אני רואה שאלה פה, אתיופים שם, רוסים שם, אין דבק שמאחד את כולם, וזה לא טוב למדינה. אנחנו יושבים פה, כדי למצוא את הדבק שמאחד. כמו בארצות הברית, זוהי מדינה ממהרים. אבל שם הסיסמה היא שארצות הברית גבוהה מכולם, ויותר מהכל. אצלנו מדינת ישראל זו מדינה יחידה, מדינה עם היסטוריה ארוכה, ורק היא המדינה היחידה ששייכת ליהודים. אני איש מבוגר, אבל אני גאה שמדינה כל כך קטנה, הגיעה להישגים כל כך גדולים כמו למשל בכלכלה, בענייני ביטחון, וכן בכל מיני מרכיבים.
אני חושב שכל אדם שחושב קצת, ומכיר את ההיסטוריה של מדינת ישראל, הוא יהיה ציוני. אם הוא יידע היטב מה קרה, איך קרה, כמה מלחמות היו פה, כמה יהודים נפלו. איזה הישגים יש בתחום הכלכלה, בתחום ההיי-טק, בטכנולוגיה. זה פטריוטיזם. כאשר יש פטריוטיזם, יש רצון להגן על המדינה שלנו. אבל כשאני רואה שהצעירים לא רוצים להתגייס לצבא, זה אומר שמשהו לא בסדר במדינה, וגם בציונות.
איגור ונשלבוים:
אני מייצג אותי ואת הפרוייקט שלי. במשך שמונה שנים הייתי מנהל בכל התחומים במרכז קהילתי יהודי במוסקבה. זה כולל את הצלחתו של הרב לזר שנעשה הרב הראשי. הבעיה היסודית לפי דעתי, ולפי דעת כל ראשי הקהילות, זה שארגונים יהודיים הופכים לאט לארגונים סוציאליים לאומיים, ובעצם אנשים שהם מבקרים בארגונים הללו, אלו אנשים שהרמה האינטלקטואלית והכספית שלהם פחות מהממוצע. לכן המצאתי תכנית, שהיא דווקא מושכת אנשים אחרים, ובעצם זה עבר בהצלחה. עם הרעיון של התכנית הזאת באתי ארצה.
פניתי לארגונים, ובעצם נתקלתי בדבר אחד, שבזכות הרעיונות מקבלים תקציבים, ותקציבים לא הולכים לתכנית עצמה. דבר שני, אני שיפרתי את התכנית מאוד, ראיתי שיש עניין של השתלבות צעירים עולים לחברה של צעירים דוברי רוסית ותיקים. ובעצם, עשיתי מאמצים ענקיים, ישנו מועדון כזה בנתניה, כדי שתהיה השתלבות אמיתית של כל הצעירים לחברה הישראלית. ואם אתה אמרת שכל הקבוצות הן בנפרד, אז בהצלחה, ראיתי שהם ביחד. עדיין לא קיבלתי שום תשובה, הם לא נפגשו איתי, והם ביקשו תיאור הפרוייקט. היות שהוא חדש ולא מוכר בארץ, ולמרות כל המאמצים, עדיין לא הצלחתי. כאשר פניתי לכמה ארגונים, אז אותו דבר, במקום להשתמש בתכנית הזאת, פשוט בקיצור, גונבים את הרעיון. אם לומר בצורה לא דיפלומטית, אלא באמת.
דבר אחרון, בעצם, אני שיפרתי את התכנית. ב-70% זה מתאים לכל מדינה ומדינה. פניתי מספר פעמים למשרד החינוך, וכמעט לכל הארגונים האפשריים, ועדיין לא קיבלתי שום תשובה.
משה זעפרני:
זה לא נכון, ביקשתי תכנית מסודרת ולא הגשת. אני ביקשתי תכנית מובנית, אמרת אין לי כזה, עדיין לא מוכן. אם אתה מזכיר את משרד החינוך, תדייק.
איגור ונשלבוים:
לא ניכנס כרגע לעניין. אני לא רוצה שזה יהפוך לדיון, אבל השאלה היא כזאת. אתה אמרת
שכל מקצוע צריך להיות בנפרד. אבל כאן העיקר בתכנית הזאת, שזה צריך להיות מעורבב.
משה זעפרני:
יש לך תפיסת העולם שלך. אנחנו ביקשנו על פי תפיסת העולם של משרד החינוך המובנית והמוסדרת והמקובלת במדינת ישראל. אתה רוצה להציג תפיסה אחרת, אמרנו לך תציג תכנית שתתאים. לא הצגת תכנית עד היום, חוץ מאשר אותה ישיבה שאמרת שיש לך רעיון.
איגור ונשלבוים:
ניגשנו מספר פעמים. ביקשתי פגישה עם מנכ"ל משרד החינוך. ביקשתי שהוא יקבע עם אדם שדובר רוסית. שיישב איתי, בקיצור, זרקו אותי. עשיתי את כל המאמצים, צלצלתי לכולם. עוד פעם לפני מספר ימים, אחרי הבחירות שהיו באוקראינה, יש לי ידידה שלמדנו יחד, שהיא גם פוליטיקאית, גם אשת עסקים, וגם שייכת לעירייה. שלחתי לה תכנית, והיא אמרה תכנית מצויינת אנחנו ננצל אותה. מדינה שחלוצה בפרוייקט הזה, יכולה לקבל המון כספים, ולהיות באמת אור לגויים. מצאנו שיטה ללא כפייה, של לימודי ציונות, יהדות, ודברים אחרים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתה דיברת עם נציגי המשרד החינוך, מה הוועדה יכולה לעשות עוד.
זאב אלקין:
לא רק איתי, גם חבר הכנסת מלכיאור.
איגור ושנלבוים:
אני פניתי אליו.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אין תיאום, אתה צריך לשאול למה.
זאב אלקין:
תודה רבה אדוני היושב ראש, אני מתנצל על זה שהגעתי באיחור רב. פשוט היה דיון בהצעת החוק שלי של קרן הקיימת בוועדה אחרת. אגב, פעם התרמה לקרן הקיימת נחשבה בתפוצות כחלק מהחינוך היהודי בתפוצות. היום ממשלת ישראל חושבת שזה מופלה, אבל זאת כבר סוגייה אחרת.
היו"ר מיכאל נודלמן:
קרן הקיימת היא רק אדמה ועצים?
זאב אלקין:
היום ישראל חושבת שקרן הקיימת זה ארגון שהוא לא גוף לאומי, אבל כנראה שהדברים משתנים, אגב, גם משליכים על החינוך היהודי בתפוצות. אבל לגבי הנושא של הדיון כאן, רציתי להעיר מספר הערות. עד כמה שאני התעדכנתי, עוד לא נידונו.
הערה, בכיוון של מסירת מידע. שמעתי מידידי, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, שהוזכרה כאן
יוזמה חדשה של השר לענייני התפוצות, בכיוון של הוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות בעולם, כיוזמה חדשנית לגמרי. רק לידיעתנו, בזמנו היה קיים מרכז להוראת תרבות ישראלית באוניברסיטאות העולם, שהוקם על ידי נשיא המדינה, זה לא גוף מחתרת. פעל הרבה שנים תחת חסותו של נשיא המדינה. מי שהקים את זה היה פרופ' משה דייוייס, זכרונו לברכה, והיה מוסד לתפארת. המוסד הזה קיים, חי, נושם ופועל. הוא עבר לאוניברסיטה העברית, ומקיים פעילות עניפה, עיקרה בתוך חבר המדינות, אבל לא רק במקומות שונים בעולם, לכן הייתי מציע לשר לענייני תפוצות להתעדכן וקצת ללמוד יוזמות קיימות. יכול להיות שזה יעזור לו, לא להמציא מחדש את הגלגל, ולקדם את הדברים על סמך נסיון רב של שנים רבות, עשרות שנים שקיים בתחום הזה.
לגבי נושא אחר, אני מבין שנלמד כאן משהו על שיתוף פעולה בין משרד החינוך לסוכנות. פן אחד מאוד חסר לנו בדיון הזה, וזה הפן של לשכת הקשר. אנחנו גוף של כנסת ישראל, שהופעל בין השאר, על הפיקוח על ניצול תקציבי ממשלה. לשכת הקשר זה גוף שקיבל ומקבל בשנה האחרונה תוספת תקציבית מאוד מאוד ניכרת, כדי להחזיר עטרה ליושנה, ולהחזיר אותה לפעילות. בוודאי בחבר העמים. מדובר גם על הציבור היהודי דובר רוסית בגרמניה.
אני מאוד צמא וסקרן לדעת, איך לשכת הקשר מתכוונת לנצל את התקציבים האלה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
נקיים ישיבה משותפת.
זאב אלקין:
אני מאוד שמח שכיוונתי לדעתך, זו סוגייה מאוד חשובה. אני גם מאוד שמח לדעת, אולי נלמד מנציגי הסוכנות, האם יש תיאום בין הסוכנות ללשכת הקשר באותו הפעילות הרחבה שמדינת ישראל מתכוונת להוביל דרך לשכת הקשר. והאם מדובר על איזשהו רעיון של איגום משאבים בתחום של חינוך יהודי ציוני בתפוצות. כי מצבה של הציונות שם על כל זרועותיה, גם של המדינה, וגם של הסוכנות הוא לא במצב הכי טוב. חבל אם הדברים שוב ייעשו תוך כדי תחרות מיותרת ולא על ידי שיתוף פעולה. אז אם נציגי הסוכנות, בהעדר נציגי לשכת הקשר יוכלו להשאיר אותם בתחום הזה, אני מאוד אשמח.
היו"ר מיכאל נודלמן:
לא הבנתי למה לשכת הקשר עסוקה עם זה, הסוכנות עסוקה עם זה.
זאב אלקין:
זה תמיד היה כך, השאלה לפחות אם הם מדברים אחד עם השני, ומתאמים את זה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
לכן אנחנו רוצים ישיבה פה, ולא רק על דברים כאלה.
איילת שילה-תמיר:
אני אענה בשמחה. קודם כל בהחלט הכניסה המחודשת, נתיב נמצא, אבל באמת מקבל תקציבים, ובעיניינו זה חיובי ביותר. מאחר והבעיה המרכזית של העולם הגדול הזה, שכולנו שותפים לו הוא נושא התקציבים. ואם יש נתיב נוסף לתקציבים נוספים שעוסקים בחינוך היהודי, מה טוב.
הפעולה של נתיב נעשית בתיאום מלא. יש שיחות אינטנסיביות מאוד בחודשים האחרונים. גם ועדה משותפת ברמת מנכ"לים, היום כבר עבודה ברמת המקצוענים בשטח, לתיאום של העבודה ושל הרחבת העבודה של נתיב, ולמחשבה על שיתוף פעולה בתחום של ברית המועצות. יש התחלת חשיבה בנושא של גרמניה, נדמה לי, ששם הסיפור עדיין לא מספיק ברור מבחינת הגבולות ודרכי העבודה. אבל גם שם הדברים ייעשו בשיתוף פעולה. בכל אופן, לגבי חמ"ע יש שיחות טובות מאוד, יש עבודה משותפת בכל הדרגים. אנחנו מאמינים ששיתוף הפעולה במקרה הזה נבנה חיובית עכשיו, וימשיך חיובית. כי האג'נדה היא אג'נדה מאוד דומה.
זאב אלקין:
ישנם כוונות להכניס את נתיב כפרטנר שלישי לשותפות בין משרד החינוך לסוכנות ב"חפציבה"?
איילת שילה-תמיר:
יכול להיות, אנחנו בוחנים את כל האפשרויות. השיחה המשותפת עם נתיב היא פתוחה, עם חשיבה משותפת, היא חשיבה אסטרטגית, היא לא חשיבה מקומית, והיא ברוח מאוד חיובית ומאוד מקצועית. מדובר באנשים שמכירים את השטח מכל צדדי השולחן.
הסוכנות היום פזורה ברחבי העולם, למעשה למעלה מאלף שליחים ברחבי העולם. זה החצי הטוב של התמונה. מורים בבתי ספר, שליחים בתנועות נוער, שליחים בקהילות בכל התפוצות. פרוייקט של שליחים מתנדבים, חבר'ה בני עשרים עד שלושים שיוצאים לשנה, כאיזושהי שנת שירות בעולם היהודי. יש קרוב ל-400 חבר'ה כאלה. זאת תמונה מאוד מרשימה, אבל היא לא מספקת. וזה נכון שמבחינה זאת יש צמא גדול בשטח, ויש הרבה מאוד חבר'ה ישראלים שהיו שמחים לצאת. הקושי שוב, הוא קושי תקציבי. הקהילות מתגייסות, זה שינוי של השנים האחרונות, זה לא רק כסף שבא רק מהגיוס של התרומות אל הסוכנות היהודית. אלא גם הקהילות עצמן משתתפות ישירות בדברים האלה, אבל זה לא מספיק.
פה באמת יש שאלה, מכיוון שהכוח, העוצמה החינוכית, העוצמה הציונית של השליחים
מישראל היא עצומה. ואם היינו יכולים להגדיל את המפעל שהוא עצום, הוא גדול גם היום, אמרתי, למעלה מאלף שליחים, ויש עוד קרוב לאלפיים חבר'ה צעירים שיוצאים למחנות קיץ בכל העולם, וכן הלאה, אבל זה עדיין לא מספיק.
לגבי "אור אבנר" ברשתות השונות. אני לא מכירה את הסיפור הספציפי שאתה מכיר בו, אבל "חפציבה" באופן קפדני מאוד עובדת עם כל בתי הספר על המרכיב הישראלי, עזות יהודית הקשורה בישראל בצורה מאוד מובהקת, מאוד מובנית, עם תכניות ברורות. הכניסה של "חפציבה" לבתי הספר, בהחלט מלווה באמירה ובעשייה בתחום המפורש הזה.
אלי ולק:
אני דיברתי לא בתיאוריה, דיברתי איך זה בפועל.
אלי זרחין:
הם כמעט ולא עולים ארצה בכלל.
איילת שילה-תמיר:
גם זה לא נכון.
יצחק הילדסהיימר:
אני מבין שבכובע העיתונאי שלי, אני אמור רק לשאול שאלות. אבל מאחר שיש לי כובע אחר כמי שעוסק רבות בחינוך בלתי פורמלי בעולם היהודי, ובתפוצות גם בברית המועצות לשעבר, וגם בעולם המערבי, אני מקווה שאוכל להשמיע הערות בלי סמן שאלה.
להווי ידוע לכם, אתמול היה דיון בממשלה על הקשר עם הקהילות בתפוצות. הדבר שהודגש שם במידה רבה ויותר, גם על ידי ראש הממשלה, ועל ידי יושב ראש הסוכנות והשר לענייני תפוצות, היו התכניות השונות של הבאת צעירים לארץ, תגלית, מסע, וכו'.
אני בטוח שכולנו סבורים שכל התכניות האלה מבורכות מאוד. אין שום ספק, שיש ערך רב בהבאת צעירים לעשרה ימים בארץ. כמובן שיש ערך רב כאשר מביאים אותם לכמעט שנה ללימודים באוניברסיטאות, בישיבות וכדומה. אבל יחד עם זאת, נדמה לי שבשנים האחרונות, יש הגזמה במידת החשיבות של המפעלים האלה, של הבאת ציונים לארץ, מול החינוך היהודי פרופר לבתי הספר, לבתי ספר תיכוניים בתפוצות. אני חושש שיש לזה גם משמעות תקציבית. זאת אומרת, התכניות האלה של תגלית ומסע עולות הון. אני יודע שכרגע יש מחסור רב במימון, כי לא כל הגורמים ממלאים את ההתחייבויות שלהם. מדובר במיליונים רבים מאוד של דולרים. כמו שאמרתי, אין לי כמעט ספק, שזה פוגע בתקציבים גם למימון הפעילות בבתי הספר, וגם למימון שליחים, גם למימון פעילות של תנועות נוער במקום, בתפוצות.
ובכל זאת, אין להשוות בין נער לנערה שלומדים שמונה שנים או יותר בבית ספר יסודי, ולא עם התיכון בחוץ לארץ. לבין נער ונערה שבאים לעשרה ימים לביקור בארץ, עם כל החשיבות שדבר.
אני מציע מאוד, שהוועדה תבקש דיווח על הנושא הזה, גם מבחינה עקרונית, וגם מבחינה תקציבית. כדי שיהיה איזשהו איזון בין שני סוגי התכניות. אגב, אני חושב שחבל היה, שאם מדובר על חינוך יהודי בתפוצות שלא הוזמנו, פעם זה היה לגבי החינוך היהודי בארץ, שלא הוזמנו הנה נציגי תנועות הנוער העולמיות, שעושות פעילות רבה מאוד בחינוך היהודי, בחינוך הציוני בתפוצות.
עד כמה שאני יודע, נכון שיש צמצום בשליחים, אבל עדיין גם לתנועת הנוער, וגם שולחים מורים באירופה, יש מספרים לא כל כך קטנים, לפי מה שאני יודע. אני לא חושב שנציגת בית התפוצות שאמרה שכל משתתפי תגלית הם בני נוער, וסטודנטים, שאין להם בכלל ידע ביהדות, זהות יהודית, יש אחוזים לא קטנים של נוער מסורתי, או אפילו נוער דתי שבאים במסגרת תגלית. אגב, גם תנועת חב"ד שולחת קבוצות די גדולות, אמנם לא כולם שומרי מסורת, קבוצות נוער גדולות של נוער שמעוניין בידע וביהדות, ומעוניין ללמוד על כך.
אני חושב שאותו נוער שבא במסגרת תגלית, ואותו נוער ישראלי, כולל החיילים שנפגשים עם נוער תגלית, הם בהחלט חייבים ליצור רקע משותף על ידי זה שילמדו אותם במידה הרבה יותר גדולה, גם שיעורים ביהדות. אני לא מדבר על קיום מצוות, לא על החזרה בתשובה, מדובר על ידע בלימודי היהדות, יכול להיות רקע משותף, יותר מאשר כל דבר אחר.
לגבי "אור אבנר", יכול להיות שבאחד מבתי הספר של "אור אבנר" מדברים על ארץ הקודש, ולא על מדינת ישראל. אבל הם לא מתעלמים מארץ ישראל. יחד עם זאת, אני יכול לומר לכם, שאחד השליחים הבכירים ביותר של תנועות חב"ד, יש לנו עשרות שליחים בברית המועצות לשעבר, הרב קמינצקי, בכנס של כל רבני אוקראינה לפני בערך שנתיים, הביע את הדעה, שיש רק דרך אחת, חייבים לחנך את הנוער, בנוסף לזה שמלמדים אותו יהדות באופן כללי, חייבים לחנך את הנוער ולעודד אותו לעלייה. זה הפתרון היחיד אם רוצים לשמור על קיומו היהודי בבתי הספר גם של "אור אבנר". הסוכנות כינסה את כנס הרבנים, אמרו לי בפירוש, שנער שהם מחזיקים אותו בבית ספר למשל שמונה שנים, בערים אחרות לא משנה, משקיעים בו בלי סוף בחינוך היהודי שלו. בסופו של דבר הוא חוזר לבית שלו, באוקראינה הלאומית, והוא נתקל במסגרת המתירנית, במסגרת המוסרית הירודה, קשה לו מאוד להחזיק מעמד.
לכן אם אנחנו רוצים שהנוער הזה יחזיק מעמד כיהודי, כך הוא אמר, יש דרך אחת, וזה להעלות אותו לארץ. את זה אמר אחד מהנציגים הבכירים ביותר של תנועת חב"ד בברית המועצות לשעבר.
אני מבין ש"חפציבה" מטפלת בבתי ספר של יום א'.
איילת שילה-תמיר:
בחטיבה חמ"ע מטפלת בבתי ספר של יום א', גם בהקשר ל"חפציבה", אבל לא רק.
יצחק הילדסהיימר:
אני רוצה לומר משהו מנסיוני הרב, לגבי הפעילות בבתי ספר של יום א'. מדובר על ברית המועצות לשעבר, הייתי שם לא פעם, הפניתי שליחים להיכנס לכיתות בימי ראשון. ככל שאני יודע, ברוב בתי הספר האלה, עיקר הנושאים שנלמדים שם הם עברית, ושירים ישראליים, וריקודים ישראליים, שכאשר מתקרב חג, מלמדים אותם כמה מושגים על חגי ישראל. אבל ערכים יהודיים כלליים בקושי הם מלמדים אותם. אני חושב שגם חלק גדול מהמורים שם לא מסוגלים ללמד ערכי יהדות. חלק מהמורים לעברית הם לא יהודים בכלל. הדבר דורש תיקון רציני מאוד, שבתי הספר של יום א', בראש ובראשונה ילמדו יהדות, כולל ארץ ישראל וציונות.
דנה אבידר:
לא רוצה להיכנס לשיח אידיאולוגי בנושא הזה. כיוון שפעם ניהלתי את ועדת הקליטה של הכנסת לפני הרבה שנים, אני רוצה להציע הצעה.
קיים מכון לתכנון מדיניות יהודית, בראשותו של פרופ' יחזקאל דרור, שעושה עבודה יוצאת מן הכלל. בין היתר, הוא בודק מדי שנה את הנושאים החשובים ביותר בעולם היהודי, בפילוח הגילים, ומקומות, זה מחקר יוצא מן הכלל. יש שינוי בנושאים שמחברים את הצעיר, את המבוגר, אני לא אכנס לזה. אני מציעה לכם להזמין אותם, ולהבין מהם מהם הנושאים היום שמאחדים יהודים בתפוצות ישראל במקומות השונים.
המחקר שלנו הוא מחקר מפולח, זה לא בכל מקום. מה שפעם מדינת ישראל היתה בראש סדר עדיפויות של הזהות היהודית בתפוצות השונות. היום השואה נמצאת, אני מניחה שזה גם השתנה במהלך השנים. ולכן, אחד המקומות הפחות חשובים זה ערכים עליהם אתה דיברת. לכן אני מציעה לכם להזמין אותם, לשמוע מהם את המחקרים האחרונים, ולקבל איזושהי תובנה לגבי מה נעשה היום בתפוצות בנושא של ערכים יהודיים משותפים.
יעל דוד:
רציתי להעיר הערה לגבי השליחים, התופעה היא תופעה, אם אי אפשר לתקן אותה, אנחנו נתמודד עם התופעה. אבל עדיין הנוכחות הישראלית כמתנה, פה את צודקת, ישנה בעיה של תקציבים והקהילות מוכנות. אבל דווקא כמי שמייצגת את מדינת ישראל, כמתנה של מדינת ישראל, אני רוצה לחזור לביטוי הזה, אני חושבת שהביטוי הזה מאוד מוצלח. תתנו, תקבלו, אני חושבת שהוא עובד. קהילות מצפות לזה שמדינת ישראל תתן. השנה מלאו 40 שנה לאיחוד ירושלים. אין בית ספר שלא התקשר ושאל נו, מה עשיתם, מה קורה בישראל. הרי זה בתפילה שלהם, שבוע לפני, שבוע אחרי. מה מדינת ישראל עשתה לעצמה. אני יודעת שהסוכנות התכוננה עם כל מיני תכניות, אבל עדיין אם לא ניתן להם, אז פשוט שלא נתפלא שזה לא נמצא שם, ואז אתה צודק, שהם עולים לפה, אז זה לא נמצא גם במזוודות שלהם.
רציתי להעיר לגבי הנושא של הוועדה הזאת שעוסקת בחינוך יהודי בתפוצות, על תופעה שקיימת, אפשר להגיד שיצאה מהארון בצרפת, אבל היא קיימת בכל מיני מקומות. אני לא יודעת אם היא קיימת מחוץ לאירופה, כמו שהיא קיימת היום באירופה. בגלל מצוקת מספר בתי הספר היהודיים, שאין מספיק, ויש רצון להכניס את הילדים במסגרות פרטיות, בגלל האיכות הפחותה של האוכלוסיות האלה. מהגרים שהולכים לבתי הספר הממלכתי, פשוט אם יש 30 אלף תלמידים יהודים בבתי ספר יהודים בצרפת, יש אותו מספר של ילדים יהודים שלומדים במסגרות שהן ברובן נוצריות, אבל במסגרות פרטיות.
מדינת ישראל לא מגיעה לשם, איך נגיע לשם, כשזה במסגרת פרטית שנותנת ליהודים לחיות כמיעוט יהודי בתוך בית ספר נוצרי, ועוד אנחנו חושבים על הציונות שאנחנו אמורים לתת להם. איך נשלם את החינוך היהודי בפן הזה, ברגע שהילדים האלה במסגרות כל כך מסוגרות. זה אתגר, שלדעתי אני לא יודעת אם הוא קיים במדינות אחרות. אבל הוא קיים בצרפת, בשווייץ, בהולנד, והולך וגדל בכל מיני מדינות כמו באיטליה, ולדעתי אנחנו נצטרך גם לחשוב על פתרון להביא את ישראל לעוד הרבה מקומות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני שמחתי לשמוע דיווח מהסוכנות מה היא עושה, מה עושה משרד החינוך, התפוצות. נדמה לי שאין תיאום כמו שצריך להיות. אנחנו מבקשים שמשרד החינוך או הסוכנות יקחו על עצמם תיאום. אמר חבר הכנסת יולי במלים פשוטות, המשכיות. מה שקיים שם צריך להמשיך פה. לא יכול ששם היה הכל, ופה אין שום דבר. מאוחר יותר אנחנו נתקלים בתופעות לא טובות.
אנחנו צריכים להזמין אנשים לוועדה, לדבר ולשאול מה הם חושבים על הנושאים האלה. כל אחד רואה מנקודת מבט פילוסופי שלו, מאידיאולוגיה, מזהות יהודית. אני רואה קצת אחרת, אני יהודי, אני לא דתי. אני גאה שאני יהודי, כשהגעתי למדינת ישראל, הבן שירת בצבא. אני חושב שהנכדים שלי יהיו גאים שהם יהודים, זה פטריוטיזם, אלה ציונים. לא שאני יודע טוב מה זה יהדות, מישהו יודע שזו מדינת ישראל, המדינה היחידה ליהודים, ומישהו צריך להגן על המדינה הזאת, זה הכי חשוב.
יצחק הילדסהיימר:
לא דיברתי על חינוך יהודי כללי, לא דיברתי על חינוך יהודי דתי.
היו"ר מיכאל נודלמן:
הבנתי את דבריך, זה לא רע. לכל אחד יש את התפיסה שלו. אבל אנחנו רוצים שהילדים שלנו יאהבו את מדינת ישראל, יהיו ציונים. ציוני זה לא רע, זהו פטריוט, אדם שדואג למדינה, ויכול להילחם בעד המדינה, יכול לעבוד במדינה. מדינה קטנה צריכה צעירים. לא יכול להיות שצעירים עוזבים מדינה, ופה יהיה בית אבות. לא רוצים שיימשך כך. אנחנו רוצים שהצעירים יישארו פה. אומרים יש דירה, יש משכורת, לחלוצים לא היה בית, לא היה משכורת, אבל היה אידיאל ציוני. אנחנו צריכים לחזור לזה, זה קשה. רמת החיים שונה ממה שהיה קודם, הכל יש במדינת ישראל. אתם שעסוקים בחינוך, צריכים לעשות הכל, כדי שהילדים שלנו יידעו שחוץ ממדינת ישראל אין מדינה אחרת ליהודים. אני חושב שכך צריך לחיות. אני לא יודע איך לעשות, אתם יודעים טוב יותר. אני רק יודע שאפשר לעשות עבודה, וצריך לעשות עבודה. לא תמיד אנחנו מצליחים, אבל אם נלך עד הסוף, נצליח.
תודה רבה על ההשתתפות. אם יעלו רעיונות טובים, בבקשה, אנחנו פתוחים לכל. הנושא חשוב מאוד. תודה.
הישיבה ננעלה בשעה 11:45.