פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 283
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ד' בחשוון התשס"ח (16 באוקטובר 2007), שעה 12:00
סדר היום: חינוך לבטיחות בדרכים וחינוך תעבורתי במוסדות החינוך
נכחו:
חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר
אלכס מילר
רונית תירוש
מוזמנים: מקס אבירם - מפקח ארצי זהירות בדרכים, משרד החינוך
רותם זהבי - ממונה בטיחות ארצי, משרד החינוך
יונת מרטון - מנהלת אגף מודעות ומעורבות הציבור, הרשות
הלאומית לבטיחות בדרכים
מירב רפאלי - רכזת מנהלית, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים
בתיה לוי - מנהלת תחום חינוך, הרשות הלאומית לבטיחות
בדרכים
לימור שורר טויסטר - מנהלת תחום מקומות עבודה, הרשות הלאומית
לבטיחות בדרכים
אליעזר יפה - מנהל אגף הדרכה והסברה, מד"א
יוסי אשד - עמותת "אור ירוק"
ציפי לוטן - עמותת "אור ירוק"
מיכל רוזנפלד יוכלמן - החברה הלאומית לדרכים בישראל
אברהם משה הובר - משטרת התנועה הארצית
נועם עזרא - ארגון הורים ארצי
גיא הלוי - אנשים באדום
עמית ברקאי - אנשים באדום
יובל וורגן - מ.מ.מ, הכנסת
צור עמית - חיים בדרך מתונה
מנהלת הוועדה: יהודית גידלי
קצרנית פרלמנטרית: רויטל יפרח
חינוך לבטיחות בדרכים וחינוך תעבורתי במוסדות החינוך
היו"ר מיכאל מלכיאור:
שלום לכולם. היתה לנו ישיבה מאוד סוערת ורבת משתתפים ורבת יצרים. זה נראה פה הרבה יותר שקט, אף על פי שזה היה צריך להיות לא פחות סוער ולא פחות חשוב. גם שם דיברנו על חיי ילדים וגם פה.
אני רוצה להודות למחלקת המחקר של הכנסת, לגבי הדיווח של מצב של היפגעות ילדים בתאונות דרכים. יש פה הרבה מאוד סטטיסטיקה לא רצינית. לא יכולים לעשות סטטיסטיקה כשילד אחד בישוב נהרג, חס ושלום. זה לא עושה מזה סטטיסטיקה. יש ישובים שבאותה שנה בהם לא נהרג ובשנה אחרי זה, זה עלה ב-100%. הרבה מאוד מזה על כמה ילדים נהרגו בישוב מסוים, כשיש על פני כל השנה כ-80 ילדים הרוגים, אתה לא יכול להגיד על כל ישוב קטן. אי אפשר לעשות סטטיסטיקה כזאת, זה דבר כללי. חוץ מזה, כתוב דבר שאני לא כל כך מבין: אין ירידה במספר ההרוגים של ילדים. לפי הנתונים של השנה יש ירידה השנה. יכול להיות שבחודש האחרון זה השתנה אבל אם ב-8 חודשים יש 42 הרוגים לעומת ממוצע של למעלה מ-80, זו ירידה, כך לפי החשבון שאני יודע. חוץ מזה, אם אני מעיר הערות לגבי המספרים פה, והכל רק כדי להוכיח שאני קורא את החומר, יש דיסוננס בין המשפט הראשון שבו כתוב שנהרגו עד עכשיו 32 ילדים ואח"כ מתייחסים ל-42 ילדים.
יובל וורגן:
32 זה עד גיל 17. כנראה שזה משני מקורות שונים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בסדר. אלה דברים חשובים ששמענו וקראנו פה. אני רוצה שנשמע את משרדי הממשלה וכמובן את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. יש גם מצגת של עמותת "אור ירוק".
אני מציע שאנשי הרשות הלאומית תפתח.
יונת מרטון:
המצגת של עמותת "אור ירוק". מונחים לפניכם המסמכים, המצגת. אגב, בסוף המצגת מוצגים הדברים של "אור ירוק". הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פועלת בכמה מישורים בכל מה שקשור לתאונות דרכים ולחינוך למנוע תאונות דרכים בהווה ובעתיד.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
חשבנו שלפחות תביאו את שמוליק אבוהב, לפחות בנושא הזה.
עמית ברקאי:
"אור ירוק" היו יכולים להביא אותו היום.
גיא הלוי:
הוא לא בזה ולא בזה.
יונת מרטון:
אם נפתח את המצגת, לפניכם נמצאים נתונים. ראשית, כמה מלים על יום המחויבות הלאומי, שהוא בעצם החלטת ממשלה והמטרה היא להעמיק את המחויבות גם של הארגונים של המדינה וגם של ארגונים שונים ברחבי המדינה בנושא של מחויבות לבטיחות בדרכים ובבניה של תכניות. חשוב להגיד ולהתחיל בזה, שהגורם מספר אחד למוות של ילדים בגיל 0-14 זה מוות בתאונות דרכים. זה גורם מס' 1 למוות של ילדים. אם אנחנו לוקחים את השנים 1999-2006, אנחנו מדברים על כך שנהרגו מגיל 0-14, 499 ילדים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה אתם מגבילים את המספר עד גיל 14? מקובל לפחות עד גיל 18 או עד סוף בית הספר.
יונת מרטון:
תלוי איך מחשבים את הדברים. אם אתה מבקש את הנתון של עד גיל 17, זה העמוד הבא במצגת, ואנחנו מדברים על כך שנכון לאתמול נהרגו בכבישי הארץ 31 ילדים עד גיל 17. אפשר לראות כאן את הנתונים משנת 2002 עד 2006, אנחנו רואים שאנחנו נמצאים בירידה מתמדת אבל עדין מספר הילדים שנפגעים בכבישי הארץ הוא רב וגדול.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לפי הנתונים שקיבלנו, מה שאת אומרת לא נכון. אנחנו קיבלנו נתונים עד גיל 19. יש פה טבלה. ב-2002 היו 96 הרוגים, ב-2003 היו 80 הרוגים, ב-2004 היו 88 הרוגים, ב-2005 היו 77 הרוגים, ב-2006 היו 84 הרוגים. חוץ מהשנה הנוכחית, שאולי זה נכון וזה מה שהערתי בתחילת הישיבה, אין מגמה של ירידה.
יונת מרטון:
יותר מזה - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
רגע, אבל אמרת הפוך.
יונת מרטון:
המגמה היא של ירידה כי זה נושא שמאוד קשה לדבר עליו, אבל אם אנחנו מדברים על המגמה הקיימת עד עתה ונמשיך במגמה הזאת, בסוף השנה תהיה ירידה במספר הילדים שנהרגו בתאונות הדרכים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אמרת שיש מגמה של ירידה בעשור האחרון.
יונת מרטון:
אני מתכוונת למגמה של השנה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אבל שנה אחת זה לא מגמה.
יונת מרטון:
אני אתקן: אם אנחנו מסתכלים על המגמה לאורך השנים, אנחנו לא רואים ירידה משמעותית. השנה, אם נמשיך במגמה הקיימת בשנה הזאת בפריסה של החודשים - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את לא יכולה לעשות בזה שום דבר.
יונת מרטון:
נכון. למעשה, בשורה התחתונה, מדינת ישראל נמצאת היום במצב שבו ילדים רבים נפגעים בתאונות דרכים הן כנוסעים, הן כהולכי רגל והן כרוכבי אופניים, ואנחנו לא רואים לאורך השנים מגמה של ירידה משמעותית בתחום הזה. אנחנו רוצים לדבר על זה שעדין, למרות שמחקרים מראים שיש הרבה מאוד פגיעות של ילדים ברכיבה על אופניים בשל אי חבישת קסדה, עדין הרבה מאוד ילדים לא נוסעים עם קסדה והרבה מאוד ילדים נפגעים מאי שימוש בהתקני ריסון.
אני רוצה לעבור למטרת הדיון: משרד החינוך, שהוא שותף שלנו, עושה הרבה מאוד בכל מה שקשור לחינוך לבטיחות בדרכים והרשות הלאומית מממנת חלק מאוד ניכר מהפעילות. קיים ניסיון לקדם חקיקה בתחום של החינוך, וזה הצעת חוק לימודי בטיחות בדרכים בבתי ספר של חבר הכנסת גלעד ארדן וחברת הכנסת רונית תירוש, להטמיע את הנושא הזה כציון בגרות פנימי בתוך בית הספר. אנחנו, כרשות, מקדמים את הנושא הזה בברכה. בסקר שערכנו ראינו שבבתי ספר שבהם מערכת החינוך משקיעה בחינוך לבטיחות בדרכים, הלימודים נעשים בשעות הראשונות של בית הספר, המורה מקצועי וההתייחסות של בית הספר היא התייחסות רצינית לחינוך לבטיחות בדרכים, אנחנו רואים שהילדים מעידים על שינוי התנהגות רחב היקף. לדוגמה, הם מדברים על זה בשאלה בלתי נעזרת, שמזהים לחץ חברתי, הם חוגרים יותר חגורות בטיחות, הם משתמשים יותר בהתקני ריסון לאורחים ולסביבה שלהם. כשהם נמצאים ברכב ומופעל עליהם לחץ חברתי הם יודעים לזהות אותו ולהתמודד אתו. הם עושים את נוהל "נהג תורן" ולמעשה אנחנו רואים עדות לשינוי התנהגות מאוד משמעותי. במקומות שבהם החינוך לבטיחות בדרכים הוא בשוליים, אנחנו רואים את ההפך הגמור.
אנחנו מבקשים מאוד שהוועדה הזאת תמליץ על דיון מעמיק בנושא של בחינת ציון פנימי בבגרות בתחום הבטיחות בדרכים, וזה לאור החלטת ועדת שרים לחקיקה מאתמול, שלא אישרה את הצעת החוק אלא התנגדה לה.
גיא הלוי:
מאילו סיבות?
יונת מרטון:
על פי מה שאני מבינה, ההתנגדות היתה של שרת החינוך. יש פה נציגים של משרד החינוך שהם שותפים שלנו ואנחנו עובדים יחד אבל אנחנו בהחלט רואים חשיבות מאוד גדולה לקדם את זה. חבר הכנסת מלכיאור, התחלת בנושא של הנוכחות כאן של אנשים, של חברי הכנסת. הנושא של בטיחות בדרכים לא פחות חשוב מבריאות התלמיד.
יהודית גידלי:
זה קצת קשה שחברי הכנסת יהיו בעת ובעונה אחת באותו זמן באותן ישיבות. כל הוועדות מתקיימות באותו זמן ובאותו נושא.
יונת מרטון:
אני מבינה, אבל הנושא הזה הוא בהחלט קריטי. אנחנו מדברים על בריאות התלמיד, אנחנו מדברים על זה שהילדים - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את צריכה לדעת שחברי הכנסת חברים בעוד הרבה ועדות.
יונת מרטון:
אני יודעת.
יהודית גידלי:
אז ההערה הזאת לא לענין.
יונת מרטון:
אני חושבת שלמרות הכל ואם נחליט שהנושא הזה באמת ראוי, ניתן יהיה לקבוע ועדה נוספת בנושא. יעלו פה הרבה מאוד נושאים נוספים שקשורים לבטיחות בדרכים ואני חושבת שראוי מאוד לקדם את הנושא הזה ולבחון אותו. הנושא היום נמצא בשוליים במערכת החינוך, עם כל המאמצים והעבודה הראויה והחשובה.
אני רואה שהמצגת עלתה, אפשר להתקדם ולראות שאגף זה"ב עושה עבודה מאוד טובה. הרשות תומכת בכל מה שקשור לחינוך לבטיחות בדרכים. אנחנו רואים שבשנת 2006 הרשות העבירה תקציב של 17.5 מיליון שקלים לטובת חינוך לבטיחות בדרכים. אנחנו רואים שבשנת 2008 התקציב גדל בצורה מאוד משמעותית, הוא הכפיל את עצמו שנה לאחר מכן ועוד גדל מעבר לכך ב-2008.
אגף זהירות בדרכים פועל על פי ההדגשים והמדיניות של משרד החינוך בשיתוף מלא עם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ועדין החינוך לבטיחות בדרכים נמצא לא במקום מרכזי, לצערי.
מדברים פה על ידע, מדברים על ערכים ועל התנהגות. אלה שלושת המרכיבים של החינוך לבטיחות בדרכים ויש בכוחו של חינוך מסוג זה להציל את הילדים, אבל יותר מלהציל את הילדים היום, שזו מטרה ראויה היום, זה לשנות את תרבות הנהיגה לעתיד. הילדים האלה לומדים היום לנהוג אחרת בדרך, וזה מאוד חשוב כי אם אנחנו רוצים לעשות שינוי ארוך, שינו בר קיימא, אנחנו מדברים בדיוק על הדבר הזה, על עבודת הקודש שנעשית על ידי הרכזים לבטיחות בדרכים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הצלחת לשכנע את חברי הוועדה בחשיבות חינוך גם בנושא הזה.
יונת מרטון:
ראשית, אני חושבת שמכל המקומות בהרבה מאוד מובנים אנחנו מכבים שריפות בהרבה מאוד מקומות אחרים. המקום שבו אנחנו עושים עבודה לעתיד, לדורות הבאים, זה המקום הזה, בוועדת החינוך. אם היום לא ניתן את הדעת ונגיד שהנושא הזה צריך להיות במרכז העשייה של בית הספר, וזה לא דורש הרבה. משרד החינוך מקבל תקצוב מהרשות הלאומית - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא צריך להיסחף. אני לא יודע אם זה צריך להיות במרכז העשייה של בית הספר אבל זה בוודאי צריך להיות במקום מרכזי.
עמית ברקאי:
זה צריך להיות חלק מההוויה של בית הספר.
יונת מרטון:
אנחנו מתכוונים, וזה הבסיס לתכניות עצמן, שמעבר לזה שזה נושא שנלמד הוא צריך להיות באורח החיים של בית הספר. אם בית הספר מזמין הסעה של תלמידים, שההסעה תהיה בטוחה. ניתנה כאן דוגמה לכך שהוציאו ילדים לפעילות של בטיחות בדרכים ולא היתה בדיקה של ההסעה שמובילה את הילדים לפעילות הזאת. זה צריך להיות באקלים הארגוני של בית הספר, באורח החיים של בית הספר והיום זה לא נמצא שם. ממחקר מקדים שעשינו ומבדיקות שעשינו, החשיבות של זה גדולה מאוד. אני חושבת שאם תהיה אמירה של משרד החינוך, שיש ציון פנימי בתעודת הבגרות לנושא של בטיחות בדרכים, זה ישנה את התפיסה כולה. אני רוצה לציין שיש בתי ספר שמקדימים את הענין וכבר היום משלבים ציון בגרות פנימי בתעודת הבגרות שלהם, בלי הנחיה של אף אחד, מתוך יוזמה אישית שלהם והבנת הנושא. אבל כדי שזאת תהיה מגמה ארצית, צריך שתהיה אמירה חד משמעית של משרד החינוך בענין.
גיא הלוי:
אפשר להגיב?
יונת מרטון:
אם תהיינה שאלות בענין הזה, הכנו מצגת שבה אפשר לראות מה בני הנוער אמרו על שיעור של חינוך תעבורתי, ועד כמה הוא משמעותי מבחינתם והאפקטיביות שלו. אני חושבת שזה חשוב.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
האם יש מחקרים מהעולם על היעילות של החינוך בכלל, חוץ מזה שאנחנו מאמינים בזה, זה ברור. גם קשה מאוד לחקור את זה, אבל גם אם יש תקציב מסוים לענין, אני מניח שההחלטה באיזה כיתות, זה בא אחרי שיקול דעת שזה יהיה הכי אפקטיבי. האם יש לכם מחקר השוואתי מהעולם שמדבר על איזה נושאים, באילו כיתות, באילו רמות יש את שיא האפקטיביות בנושא החינוכי?
יונת מרטון:
אין מחקר השוואתי מהעולם שבוחן איזה גילאים מתאימים יותר לחינוך לבטיחות בדרכים. יש בהחלט מחקרים כאלה ואחרים שמעידים על כך שחינוך לבטיחות בדרכים, יש בו משמעות כדי להשפיע על ההתנהגות של הילד היום ובעתיד. ולכן, גם בתכניות לאומיות של מדינות אחרות הנושא נמצא במרכז.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה הגיוני. לפעמים מחקר הוא גם הגיוני.
יונת מרטון:
לגבי הגילאים - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רואה שזה מתחלק לכיתה א-ה וכיתה י-יא.
יונת מרטון:
יש חינוך גם בגיל הרך, שזה בוודאי שווה כי יש מחקרים שמעידים שדווקא השקעה בגיל הרך מחזירה את עצמה פי כמה וכמה מבחינת ההדגשים, אבל יש בגיל הרך תכנית שנקראת "לנוע בעולם מתנועע" ולמעשה יש תכנית בכיתות א ו-ה. למעשה, יש תכנית לכל כיתות היסוד. עיקר התקציב של הרשות הלאומית הוא בקניית השעות והחינוך התעבורתי בכיתות ט,י, י"א, כשהמגמה שלנו היום, בשיתוף משרד החינוך, זה להתמקצע בכיתות י, יא, בשל הענין של הבגרות, כדי שתהיינה שנתיים רצופות של למידה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה אתם צריכים לקנות שעות?
יונת מרטון:
כך זה עובד במשרד החינוך לצערנו.
רונית תירוש:
אם יורשה לי לומר, הם אמרו שהם משקיעים 50 מיליון ברכישת השעות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
קיבלנו את כל הנתונים. אני רק לא מבין, אם משרד החינוך עושה תכנית אז שיבוא עם כסף.
רונית תירוש:
אפשר להבין. אני אסנגר על המשרד: הקיצוץ שפגע גם בהוראת מקצועות ליבה לא מאפשר את ה"מותרות" להשקיע שעות שאין בנושאים שהם חדשים למערכת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בסדר, אני רק אומר שכל התופעה הזאת שמכניסים נושאים במערכת החינוך, שזה צריך לעבור דרך רשות חיצונית ולשלם כסף למשרד החינוך במקום לתת את הכסף ממשרד החינוך - -
רונית תירוש:
המשרד הפך להיות שנורר כי אין לו שעות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זו שיטה עקומה לעבוד כך. היה צריך לעבור כסף למשרד החינוך למטרה הזאת.
מקס אבירם:
הביטוי "לקנות" הוא הליך טכני.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הוא טכני, אבל זו שיטה של חלק מהמגמה של ההפרטה.
אני רוצה לשאול עוד שאלה: ראיתי בדוח של ה-מ.מ.מ ואגב, זה דבר שבא לידי ביטוי בתקשורת, כשאנחנו שומעים על תאונות הדרכים, שיש אחוז מאוד גדול מתאונות וגם הרוגים ונפגעים קשה במגזר הערבי. יש פה את כל הסיבות לזה וחלק מזה הם דברים שאנחנו יודעים. אני לא רואה שהשקעה בחינוך במגזר הערבי עונה לצורך הזה. להפך, אחוזים הרבה יותר קטנים במגזר הערבי לומדים ממה שלומדים במגזר היהודי.
יונת מרטון:
זו היתה אחת מההמלצות של דוח ועדת שיינין שאמר שהרשות הלאומית צריכה שתהיה התייחסות בתוכה לאוכלוסיות שהן בסיכון וזו בהחלט אוכלוסיה בסיכון. על כן, במבנה הארגוני של הרשות החדשה הוקמה חטיבה לאוכלוסיות בסיכון. יש תכנית חירום למגזר הערבי שכוללת גם עיסוק בתשתיות וגם עבודה בחינוך בתוך בתי הספר. התכניות האלה הן מעבר למה שכלל האוכלוסייה מקבלת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רוצה שמישהו ממשרד החינוך יסביר לי איך יכול להיות שלומדים באחוזים הרבה יותר קטנים את התכניות השונות עד עכשיו. עכשיו אתם עושים תכנית חירום אבל שמישהו יסביר לי איך יכול להיות שתכנית כיתה ה לדוגמה, אז 46% מכלל הילדים לומדים ו-17% מהילדים במגזר הערבי לומדים. איך זה יכול להיות?
מקס אבירם:
אני מפקח באגף לבטיחות בדרכים במשרד החינוך. אין לי כאן את הנתונים אבל אני יכול להתייחס - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לנו יש את הנתונים.
מקס אבירם:
אני יכול להתייחס לשכבות הגיל שאני מטפל בהן, שכבות הגיל של העל יסודי: בכיתה י"א ההקצאה של המשאבים שאנחנו נותנים במגזר הערבי לא פחותה מזו של המגזר הכללי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אגב, לפי התכניות פה כיתות י ו-י"א זה אותו מספר ולכן לא שאלתי על זה.
מקס אבירם:
אני רוצה להבהיר שבחטיבת הגיל של היסודי, התכניות שפועלות במערכת פועלות במסגרת ועדת שושני, אשכול הפעילויות. נושא הבטיחות בדרכים לא כלול, עד כמה שאני יודע, במסגרת המחייבת של המנהל לפעול בתכניות האלה ויכול להיות שזאת הסיבה שבגללה האומדנים שם נמוכים יותר מאשר בעל יסודי. בעל יסודי אנחנו מקצים את השעות לבתי הספר ומחייבים ללמד - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
גם ביסודי...
מקס אבירם:
ביסודי אני יודע שזה לא כך.
נועם עזרא:
יש היום עוד מגזר שלא מקבל את כל התקצוב וזה המגזר החרדי. הבעיה היא שלא מצאו את הדרך לתגמל את המורים לבטיחות בדרכים ולכן, בתי הספר החרדיים לא יכולים ללמד בצורה מלאה את הבטיחות בדרכים, וזה עוד מגזר בעייתי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אף על פי שהתחושה היא שהסטטיסטיקה לא מלמדת על כך.
נועם עזרא:
קשה לחלק בסטטיסטיקה חרדים וכולי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רוצה להגיד לרונית, שבהקדמה של הדברים היתה התייחסות להצעת חוק שלך, שנפלה אתמול בוועדת השרים לחקיקה.
רונית תירוש:
הוסבר מדוע?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא הוסבר, אבל הבנתי שמשרד החינוך מתנגד.
יונת מרטון:
בגדול, משרד החינוך לא מעוניין להרחיב את הסל של ציון פנימי בתעודת בגרות. המגמה היא צמצום ולא הרחבה, וזה הטיעון שנאמר לנו בהליך של משרד החינוך. זה נכון שזה בהחלט משהו שראוי ונכון שיהיה בפנים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אנחנו נשמע את "אנשים באדום".
גיא הלוי:
רציתי להעיר לנושא החינוך לזהירות בדרכים מגיל הגן ועד כיתה י"ב באופן רציף, כאשר אין הפסקות באמצע, ואני מודע לבעיות תקציבים, אבל אנחנו עושים בגרות בספרות על משוררים וסופרים שאינם אתנו, אבל אנחנו לא עושים בגרות בזהירות בדרכים להצלת חיים ולמען המשך - -
רונית תירוש:
זה לא משכנע.
אלכס מילר:
הנושא של הספרות לא משכנע.
גיא הלוי:
אתה צודק, אבל אנחנו לא לומדים על נושא של זהירות בדרכים מספיק.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אז תגיד שאתה חושב שראוי שילמדו ברצף מכיתה א ועד כיתה י"ב, וזה יהיה משפט שאני חושב שיהיה מקובל על כלל הנוכחים.
גיא הלוי:
מגן חובה...
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מקבל את התיקון.
עמית ברקאי:
רוב הידע הנרכש בחינוך התעבורתי הוא ידע עיוני ומזמן כבר סגרו את כל מגרשי הזה"ב וכולי.
יוסי אשד:
זה לא מדויק. אני גר בקציר - -
יונת מרטון:
אגב, יש עכשיו הקמה מחדש של כל מגרשי ההדרכה ומדובר על מרכזי הדרכה, שהתפיסה היא לא של למידה טכנית אלא משהו הרבה יותר רחב.
עמית ברקאי:
אני אומר שיתנו למגרשי הזה"ב את המימד המעשי, הפרקטי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הבנו את ההמלצה.
מיכל רוזנפלג יוכלמן:
אני ראש יחידת רשויות ובקרה של החברה הלאומית לדרכים בישראל, מע"צ החדשה. במסגרת תפקידי אני מנהלת מעקב ובקרה של החברה ואחראית על כל הרשויות המקומיות בארץ, ומקבלת דיווח על כל תאונת דרכים שמתרחשת במערך הכבישים הבין-עירוני. אני אוסיף עוד דברים גם בשאלה של המגזר ועל כמות הנפגעים הגדולה במגזר, יש לזה הסבר גם בעקבות חציית דרכים בין-עירונית. אני נכדה של בת-שבע רוזנפלד, מורה ומחנכת ונשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלמה רוזנפלד, שנהרגו בתאונה חזיתית בכביש 4. אני דודה של שתי ילדות שנהרגו בדרך חזרה הביתה מבית הספר. הוזמנתי לכאן לדבר על הנושא הזה. ב-30 ביוני 2004 קרה דבר בישראל. נהג של אוטובוס צהוב חצה רמזור באור אדום מלא, במהירות מופרזת, פגע בג'יפ והתהפך פעמיים, ו-68 ילדים היו ברכב באותו יום. 55 ילדים נפגעו, חלקם בפגיעות ראש וכריתת גפיים. אביב כץ והאחיות לוטם ודקל רוזנפלד נזרקו מחלון האוטובוס ונהרגו.
ב-30 ביוני 2004 קיבלתי טלפון, אחרי 3 שעות שחיפשנו ב-6 בתי חולים סימן חיים לפחות מאחת מהבנות. קיבלתי טלפון מאמי, שחברה של לוטם אמרה שהן ישבו בספסל הראשון של האוטובוס, הן ליד האוטובוס והמצב נראה רע, ושניסע לאבו-כביר לקבל את אחי, שהמשטרה לקחה אותו לאבו-כביר. אחי עבר בדיקת DNA כי הבנות היו בלתי ניתנות לזיהוי. ב-30 ביוני 2004 אחי אריק רוזנפלד וגיסתי אורנית רוזנפלד, בני 35, איבדו שתי בנות בדרך חזרה הביתה מבית הספר, ביום האחרון ללימודים. באותה תקופה אני כיהנתי כחברת המועצה המקומית שוהם, וב-1 בספטמבר 2004 נפתחה שנת הלימודים בשוהם עם אוטובוסים עם חגורות בטיחות, הורים מלווים ובוסטרים לילדי גן. אחרי שנתיים של מאבק, תוקנה התקנה שיצאה לפועל באמצעות שר התחבורה הנוכחי, שאול מופז, שמחייבת את כלל תלמידים ישראל לנסוע בהסעות ילדים עם חגורות בטיחות באוטובוסים.
אני נמצאת פה היום, בוועדה, ואני אומרת שהזכות העיקרית של נבחרי ציבור ועובדי ציבור זה לקחת אחריות. לצערי הרב אנחנו, כמדינה, יש לנו את היכולת המאוד גדולה לזרוק את האחריות על כתפי האחר. במשרד החינוך קיימות תקנות רבות בחוזר מנכ"ל, שלא מיושמות ולא נבדקות ולא מבוקרות על ידי המשרד. כבר בשנת 2004 היתה תקנה שמחייבת להסיע ילדים בגיל גן בבוסטרים. אין ישוב אחד בארץ שמסיע ילדים בגיל גן בבוסטרים באוטובוסים. הישוב היחיד שמקיים את זה הוא מועצה מקומית שוהם. כנ"ל לגבי פיקוח על קציני הבטיחות ברשויות המקומיות. זו תקנה של משרד החינוך שאף אחד לא אוכף אותה. משרד החינוך רואה לעצמו אחריות לילדים ברגע שהם נכנסים לגבולות בית הספר, אבל האחריות של משרד החינוך לילדים נמצאת ברגע שהילד עולה להסעה. לא יכול להיות מצב שגם אם האחריות להסעות עצמן נמצאת בידי רשויות מקומיות, שמשרד החינוך לא ייקח על עצמו לפקח שהתקנות של משרד החינוך אכן מיושמות בכל אחת ואחת מהרשויות.
דבר נוסף, משרד החינוך מתקצב את בתי הספר - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
גם לא צריך לפטור את השלטון המקומי.
מיכל רוזנפלד יוכלמן:
לא פוטרים את השלטון המקומי, חייבים לבקר שהוא מיישם תקנות. לא יכול להיות מצב שהבת שלי סיימה כיתה א ונסעה ליום בטיחות בדרכים ולמורה שלה לא היה מושג אם באוטובוסים שבאים לקחת את הילדים ליום בטיחות בדרכים יש חגורות בטיחות. לא יכול להיות מצב שהמורים בבית הספר לא ייקחו אחריות לדאוג שהאוטובוסים שהם מזמינים לימי טיול ולימי העשרה יהיו נטולי אמצעי בטיחות חשובים ביותר עבור הילדים, כי עדין ערך החיים הרבה יותר חשוב מערך החינוך ולא משנה מה יוצאים ללמוד באותו יום, חשוב שהילדים יגיעו הביתה. ההורים משחררים את הילדים לבית ספר ויום הלימודים מתחיל ברגע שהם עולים להסעות וברגע שהם חוזרים עם ההסעות הביתה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בפרט שלומדים על בטיחות בדרכים, צריכה להיות דוגמה.
מיכל רוזנפלד יוכלמן:
דבר נוסף: מיקום בית הספר הוא הנקודה הקריטית ביותר לבטיחות הילדים. מרבית הילדים נפגעים בדרך ההליכה, הגישה לבית הספר, בחניוני האוטובוסים. הדברים האלה לא מתוקצבים על ידי משרד החינוך, הם אמורים לפי ראות משרד החינוך להיות מתוקצבים במשרד התחבורה אך אף לא אחד ממשרד החינוך מוודא שבית ספר שעומד להיפתח, עומד להיפתח עם דרך גישה בטוחה ומסודרת, עם חניון אוטובוסים מסודר, שיש תקציב לזה בתקציב השנתי של משרד התחבורה. זה לא קורה. כנ"ל לגבי אזורי הרישום. אזורי הרישום מחולקים על ידי הרשויות המקומיות ולפי זה הם מחולקים גם מי זכאי ומי לא זכאי להסעות. אין תקנות מחייבות ואין סטנדרטים לאיזו דרך ילד צריך לעבור לבית הספר. שאלת לגבי המגזר, אחת הסיבות העיקריות שילדים נפגעים במגזר זה כי הם חוצים כבישים בין-עירוניים בדרכם לבית הספר. כבישים בין-עירוניים לא אמורים להוות חציה של ילדים לבתי הספר. אמצעי החצייה של ילדים במערך הכבישים הבין-עירוני לא מתוקצב במסגרת תקציב החומש של החברה שאושר על ידי הממשלה. זה לא רק במגזרים אלא יש את זה בחדרה, בגדרה, יש לנו כמה וכמה ישובים שיש כבישים חוצים, ושינוי של אזור רישום היה יכול למנוע צורך של חציית תלמידים כבישים בין-עירוניים בשביל להגיע לבית הספר.
כמו כן, משרד החינוך נותן הרשאות לפתיחת בתי ספר חדשים. משרד החינוך לא מפקח שהמועצות מיישמות את ההרשאות האלה ומקימות בתי ספר חדשים. עלות הקמת בית ספר היא שוות ערך ל-4 שנות הסעה של ילדים. לוטם ודקל עשו כל יום 45 דקות לבית הספר, בכביש 57 שהיה באותם ימים כביש אדום. 400 ילדים במדינת ישראל, במועצה מקומית עמק-חפר נסעו 45 דקות כל יום לבית הספר. בזמן הפיגועים, כשהיו מחסומים בטול-כרם, זמן ההגעה שלהן ארך כשעה וחצי לכל כיוון. האם זה הגיוני שבמדינת ישראל ילד צריך לנסוע בכביש בין-עירוני אדום כדי להגיע לבית הספר? היתה הרשאה 5 שנים לפני התאונה לפתיחת בית ספר נוסף, אבל אף אחד לא פיקח על המועצה שתיישם את זה ותפטור את הילדים מהצורך לנסוע 45 דקות באוטובוס בדרכם לבית הספר.
בשנה שעברה, ב-1 לספטמבר 2006, הבת האחרונה של אחי היתה צריכה להיכנס לכיתה א. אחרי שנתיים של מאבק ללא הצלחה מול המועצה האזורית, לאחר שאחי לא יכול היה לראות את הבת שלו עולה על אוטובוס ונוסעת 45 דקות לבית הספר, דוקטור לביולוגיה בעל תעודת הוראה שכר וילה במושב ופתח בית ספר פרטי, בית ספר אקולוגי ראשון בארץ עם 20 תלמידי כיתה א, שהוריהם קנו את מחיר החיים שלהם בהוראה פרטית כדי שהילדים לא יצטרכו לנסוע לבית ספר. השנה, בית הספר נפתח כבית ספר אזורי צומח. נכון להיום יש בו 120 ילדים, מתוך ה-400 שאמורים להיות מוסעים לבית יצחק. בית הספר ממוקם במקום המיועד לו מזה 7 שנים, בקצה הרחוב של אביב כץ ושל לוטם ודקל רוזנפלד, בסמיכות לבית העלמין שבו הם שוכבים מתים. נכון להיום, משנת 2004, בכל 30 ביוני כל הילדים חוזרים הביתה מבית הספר לכיוון החופש הגדול ואנחנו נעמוד בכל שנה על קברי הבנות ונביט בבית הספר שקם 7 שנים מאוחר מדי.
אני אומרת לכם שאני מכירה את תאונות הדרכים על בוריין, גם מההיסטוריה המשפחתית וגם מהעבודה היומיומית שלי. יש הרבה מה לעשות והרבה תלוי בתקציבים, בזמנים, בבירוקרטיה והרבה מאוד דברים. יש הבדל גדול בין תאונת דרכים לבין תאונת דרכים שקורה לילד בדרכו לבית הספר. כי ילד, בדרכו לבית הספר, הוא באחריות המדינה. לא יכול להיות מצב שהמדינה לא תעשה כל שביכולתה בשביל לשמור על החיים של הילדים בדרך לבית הספר. זה הזמן האמיתי שלנו, כמדינה, לקחת אחריות על חיי הילדים ולהגיד: קודם כל, תחזרו הביתה בחיים. תודה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה על הדברים המרגשים והנכונים. נגעת בכל כך הרבה נושאים, שחלק מהתפקוד והאחריות שלנו - -
מיכל רוזנפלד יוכלמן:
דבר נוסף שלא אמרתי: נהג הסעות מקבל רישיון להסיע ילדים או להסיע אנשים לכל חייו. אני חושבת שהגיע הזמן שהמדינה תתקן תקנה שתחייב אותו בהצגת דוח מהמשטרה מדי שנה, לפני שהוא מקבל את המפתחות לקחת חיי ילדים וחיי אנשים בכלל בידיים. לא יתכן שנהגים שיש להם עבירות תעבורה קודמות יקבלו זכות לחייהם של 55 אנשים שנוסעים ברכבים שלהם. זו אחת התקנות המרכזיות והעיקריות שיכולה להציל חיים ולוודא שהנהגים שמקבלים את הרישיון להסיע אותו, לא מקבלים את הרישיון להרוג אותנו. זה משהו שקל ליישם אותו, הוא לא עולה כסף והוא חד-משמעית יכול להציל את החיים.
אלכס מילר:
אדוני היושב ראש, הנושא הזה הוא נושא שאיך שלא תסתכל עליו, חייבים משנה לשנה להרחיב ולהרחיב כי בסופו של דבר, אנחנו רואים את התוצאות ויודעים שמה שנעשה לא מספיק. אי אפשר להגיע לנוסחה שתגדיר חד-משמעית מה צריכים ללמד את הילד כדי שלא יקרה לו, כדי שיהיה זהיר וכדי שבעתיד, כשהוא יקבל רישיון נהיגה הוא יהיה מודע לכל הדברים הכרוכים בזה וגם אותם אנשים כמונו, שנמצאים יום יום על הכביש, שנהיה מודעים ועם ניסיון מספיק גדול בשביל להימנע מתאונות.
אני לא חושב שהנושא של הציון בבגרות זה משהו שיכול לפתור את המצב. אנחנו משלמים לאחרונה הרבה על כך שבית ספר לא צריך להפוך לבית חרושת לציונים. אני חושב שהענין של הבטיחות צריך לעבור לתלמידים בצורה קצת שונה מאשר שאר המקצועות בבית הספר וכמובן, שהאבחון והענין של התוצאה צריך להיות שונה.
יש הרבה מאוד אפשרויות לטפל בנושא מגן חובה ועד י"ב, עם התכנים המסודרים עם מערכת חינוכית שמובילה משנה לשנה, עם המחויבות של המוסדות שנמצאים תחת סבסוד המדינה. מבחינת המערכת החינוכית, אנחנו יודעים שיש שלבי מעבר שילדים זוכרים את הדברים וזה לא משהו שלומדים בכיתה אחת ואחרי שנתיים, שלוש זה נשכח ולא מיושם והם גם לא עוברים הדרכות. אני זוכר שבילדותי היו לוקחים אותנו לבתי חולים והמראות שהיינו רואים שם היו מזעזעים אבל מבחינת הדברים זה נותן לאותם תלמידים שלא נמצאים פיסית, מאחורי ההגה, נגיעה במציאות. הנושא הפרקטי להרחיב ניסיונות של ביקורים בבתי ספר ואנשי מקצוע עם הסרטים שיש בנושא, שמלמדים את הילדים שהכינו אותם במיוחד בשבילם בנושא של הבטיחות בדרכים, לדעתי מערכת החינוך צריכה להתעסק בזה. היא צריכה למצוא את אותם התכנים להעברה של הנושא, שמיועדים לכל כיתה ולכל גיל ספציפית ולא לעשות את זה אינסטרומנטאלית, שבעצם באים לצאת לידי חובה ומלמדים משהו, ובסופו של דבר אותו תלמיד מתייחס לנושא הזה כציון ולא כמשהו שהוא צריך לקחת אתו לחיים. התלמידים בבית הספר, המציאות שלהם שונה. ברגע שילד צריך להתמודד עם המבחן, הוא לומד למבחן אבל חלק רב מהדברים הוא לא לוקח אתו הלאה לחיים, כי בסופו של דבר הוא יודע שהוא ילמד באוניברסיטה. אבל את הנושא של הבטיחות בדרכים, אני חושב שצריך להפריד את זה ולבנות את זה קצת בצורה שונה מאשר לבגרויות.
לגבי נושא הנהגים שגברתי העלתה: אני חושב שאין ספק שהנהגים שבאחריותם הסעה של הילדים, ההתייחסות כלפיהם צריכה להיות קצת שונה, כי הנהג צריך להיות מודע לדברים שיכולים להתרחש בעת הנסיעה. ילדים זה ילדים והם יכולים להפריע וכמובן, שהנהג צריך להיות רב ניסיון בהסעות. אין ספק שהוא גם צריך להיות נקי מבחינת הדוחות שיכולים להיות קשורים למצב הנהיגה שלו. אם יש משהו באפשרותנו כדי לקדם את הנושא עם שר התחבורה, נעשה את זה בשמחה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
ארגון בטרם, יש לכם מה להוסיף? אין נציגים של הארגון.
יונת מרטון:
לגבי הענין של הבגרות, הכוונה היא שהבגרות לא יהיה מבחן אלא ציון פנימי. זו יכולה להיות עבודה שהילד עושה בתחום הזה. במשרד החינוך יש תכניות על פי הגישה שאתה מציע. יש תכניות מאוד טובות, חוויתיות, ערכיות, שעוסקות בנושא של סבלנות בכביש כמיקרוקוסמוס אבל גם בראיה רחבה יותר של סבלנות, קבלת האחר, ואיך נוהגים אחד כלפי השני. יש הרבה מאוד ערכים בתכניות האלה והכוונה בציון זה לא בגרות ולא מבחן אלא משהו שהוא חלק ממכלול שלם.
רונית תירוש:
כמו חינוך גופני.
יוסי אשד:
אני מ"אור ירוק", אשמח להציג את הדברים. אני מנהל תחום נהיגת צעירים בעמותה. נמצאת אתי דוקטור ציפי לוטן שהיא המדענית הראשית של העמותה. באנו להציג את פרויקט "אור ירוק לחיים", שעובד מול נהגים צעירים מגילאים 17 עד 24. הפרויקט יצא לדרך בינואר 2005, לאחר שנה וחצי של למידה ופיילוט בשיתוף משרד החינוך, משרד התחבורה, ארגון מורי הנהיגה ומיטב המומחים. זאת הבעיה, נהגים צעירים עד גיל 24 מעורבים פי 2.5 בתאונות דרכים קשות וקטלניות. הנזק בתאונות שהם מעורבים גדול משמעותית מהנזק הממוצע.
ממש על קצה המזלג, אנסה להגדיר - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה אותו מספר במדינות אחרות?
יוסי אשד:
כן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה אומר שנושא של הצבא זה לא פונקציה.
יוסי אשד:
הם עושים יותר תאונות בסופי שבוע אבל מצד שני, הם פחות נוהגים באמצע השבוע.
אנחנו מדברים על זה שהסיבה היא משולש מסוכן: מצד אחד, המימד האישיותי. הרכב עבור נהגים צעירים הוא כלי ביטוי לאיך הם בחברה. הדוגמה הכי טובה היא שכשאנחנו מגיעים להרצאות בתיכונים ומעבירים שאלון ושואלים את הנהגים הצעירים איזה מן נהג אתה, מעל לממוצע, מתחת לממוצע, כולם מעל לממוצע. זה השיפוט העצמי שלהם. מצד שני, אין מה לעשות, אנחנו מוציאים אותם לכביש חסרי ניסיון ולמרות שני הנתונים שאמרתי, הם נאלצים להתמודד עם נסיעות הרבה יותר מורכבות כמו לילה, לחץ חברתי, אלכוהול וכולי. למרות שהם נהגים מוכשרים פחות ובעלי ניסיון חסר, הם נאלצים להתמודד עם נסיעות יותר מורכבות מאשר הנסיעות של הנהגים המבוגרים יותר.
הפתרון שפיתחנו לנושא הוא "אור ירוק לחיים", במסגרתו אנחנו מנסים לפעול על מנת שלכל נהג צעיר, נהג חדש במדינת ישראל, יתאפשר ליווי אפקטיבי בהתאם לחוק הליווי, שמחייב כל נהג חדש לנהוג במשך 3 חודשים עם נהג מלווה. זה חוק משמעותי וחשוב אבל יש הרבה מאוד בעיות ביישום שלו. לכן, הבנו שיש כאן פלטפורמה שאפשר להשתמש בה על מנת לסייע לנהגים הצעירים להיות מעורבים פחות בתאונות. מדובר על פרויקט בעלות של כל-9 מיליון שקלים בשנה, והשיטה היא פשוט הפקת מפגש בבית של המשפחה, בסלון המשפחה, בסמוך למועד הטסט. מנחה המשפחה מטעם "אור ירוק", נהג או נהגת צעירים, הורים מלווים מתכנסים לכשלושת רבעי שעה על מנת לתת למשפחה כלים ולהציע את נושא בצורה טובה יותר. יש תהליכים מקדימים אופרטיביים לטובת תיאום המפגשים, ולא ניכנס לזה כרגע.
רונית תירוש:
זה המקום להעלות את הקשיים. אין לכם שיתוף פעולה, תגיד את זה פה, אולי אנחנו יכולים לעזור.
יוסי אשד:
אני שמח על ההערה. העסק וולונטרי, המדינה חוקקה את החוק וזרקה את התפוח אדמה הלוהט הזה למשפחות. הצעיר לא תמיד יודע שהוא צריך עזרה ולא תמיד רוצה להתמודד עם ההורה, ההורה לא תמיד יודע איך לתפקד כמלווה, לא תמיד הוא הדוגמה האישית הטובה, לא תמיד הקשר הבין-דורי בין ההורים לצעירים בשלב של גיל 17 מאפשר תקשורת טובה ויש כאן הרבה מאוד בעיות. אנחנו לא מקבלים את השמות מהמדינה אלא מציבים נציגים, דיילים, בשכר במשרדי הרישוי - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה אומר החוק?
יוסי אשד:
החוק אוסר על נהגים צעירים לנהוג למשך 3חודשים בלי מלווה. אסור לו לנסוע בלי מלווה.
רונית תירוש:
הוא יכול לא לנסוע בכלל 3 חודשים ואחרי כן לנהוג לבד.
יוסי אשד:
מהותית זה רע מאוד ומבחינת החוק זה מצוין. אנחנו צריכים לרוץ ולפעול שיווקית כדי לשכנע את החברה הצעירים לתת את השמות. אנחנו מנהלים מוקד טלפוני גדול של 16 עמדות, ממש כמו כל סנטר של כל חברת תקשורת ואחרת, כדי ליצור קשר עם הנהג הצעיר ולשכנע אותו לתאם מפגש. הנהג הצעיר מספר להורים - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אתם מנסים להגיע לכל נהג בישראל?
יוסי אשד:
כן, לכל נהג צעיר במדינת ישראל ולא משנה דת, גזע, מין, שפה, מיקום גיאוגרפי.
רונית תירוש:
הם היו נותנים דף במשרד הרישוי לכל מי שבא למבחן תיאוריה וזה אפשר לנער ולהורים להתוודע לפרויקט ולהצטרף. היום זה נסגר בפניהם כי כל הנושא של בחינות התיאוריה עבר להפרטה והם לא מוכנים לשתף פעולה עם "אור ירוק". כשביקשו מהמאגר ילדים שהולכים לטסט, הם ישלחו להם בדואר הביתה על עצם קיומו של הפרויקט, אבל גם את זה לא נותנים להם כי זה צנעת הפרט.
יוסי אשד:
לשמחתנו, ההפרטה מתעכבת...
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה אחוז בני הנוער בני 17,18 שעושים רישיון?
יוסי אשד:
17%?
ציפי לוטן:
הרבה יותר גבוה. רוב הנערים והנערות מתגייסים לצה"ל כשיש להם רישיון.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אם זה רוב הילדים, אז תלכו לכל הילדים וזהו.
יוסי אשד:
זה כמעט כל הילדים אבל יש חשיבות אדירה לעיתוי כי לדבר עם מישהו חצי שנה לפני שהוא רכש רישיון, זה לא אקטואלי מבחינתו ולבוא חצי שנה אחרי, זה לפספס את הליווי.
אני אגע בתכנים: באותו מפגש בבית אנחנו עושים ברמה העקרונית את ארבעת הדברים הבאים. אנחנו מגשרים. יש כאן צורך ליצור שפה משותפת, תיאום ציפיות ולהגיד להורה: אתה לא מורה לנהיגה, אבל יש לך מה לתת. להגיד לצעיר: יש לך רישיון, זה יפה, אבל עדין יש לך הרבה מה ללמוד מההורה. אנחנו מסבירים את החשיבות ומיצרים מוטיבציה לנהוג הרבה. ליווי מוצלח הוא ליווי שנהגו בו הרבה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
פרקטית, זה מאוד קשה.
רונית תירוש:
בגלל זה זה לא בחקיקה שחייבים ללוות.
ציפי לוטן:
גם ההורים צריכים מוטיבציה וגם להם צריך להסביר שזה קשה, אבל כשהם באים בערב הביתה, תעשו את המאמץ.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה עושה הורה שלא יודע לנהוג, כמוני?
יוסי אשד:
אתחיל בברירת המחדל - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אמרת לפני כן, שכולם חושבים שהם מעל לממוצע. אני הייתי מתחת לממוצע ולכן לא הוצאתי רישיון, כי הייתי בטוח שזה לא יהיה טוב לסביבה.
יוסי אשד:
אז אני מניח שאדם כמוך, שיבין את החשיבות, ישקיע את האנרגיות כדי למצוא מלווה מקרב בני המשפחה האחרים או השכנים. גם אם הדוגמה האחרת שיש רישיון, אבל האבא לא מוצא בעצמו כדוגמה אישית לא הכי טובה או הקשר לא הכי טוב, גם אם אנחנו מסתפקים בברירת המחדל של לנהוג הרבה, אל תעיר לו יותר מדי אבל תפתח את עצמך לנושא ותגיע יותר מוקדם מהעבודה ותיצור את הקילומטראז' הגדול. זה המון.
האלמנט השלישי זה לפתח תבנית לניהול סיכונים - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יודעים שאם נסעו המון, זה מועיל.
יוסי אשד:
חד משמעית. יש לנו סקרים ומיד אציג אותם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בגלל הניסיון או בגלל הליווי?
יוסי אשד:
הליווי מאפשר ניסיון.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
גם הקילומטראז'. זה שאתה נוסע הרבה זה ניסיון גם בלי הליווי.
יוסי אשד:
אבל הנהיגה בליווי מאפשרת לצעיר לצבור ניסיון בסביבה ניטראלית. אחרי כן, הוא יוצא עם החברה ואז הלחץ החברתי לפעמים גורם לו לצאת לעקיפה כשהוא יכול לדעת שזה לא נכון. אם הוא התנסה בנושא הזה בסביבה ניטראלית ...
הדבר השלישי זה להתחיל להבין איך אני מזה את הפוטנציאל השלישי שמחכה לי על הכביש ואיזה דברים אני עושה מול זה. הדבר הרביעי הוא להבין מה הוא תהליך הליווי, מה הפוטנציאל ומה אני צריך לעשות בו.
מספרים: התחלנו ברמת הפיילוט ב-2004 בפחות מ-3000 מפגשים. בשנת 2005 ראינו קצת פחות מ-27000 משפחות, 27000 מפגשים בבתים של משפחות. טיפסנו בשנה שעברה לכ-39000 משפחות וב-2007 נגיע ל44000 משפחות. נקודת ההשוואה של 65000 זה מספר מקבלי הרישיונות, נהגים חדשים במגזר היהודי לא חרדי. מיד אגע בפעילות שלנו בחברה הערבית והחרדית, אבל עד לא מזמן הפעילות שלנו התבצעה בעיקר בחברה - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בבקשה לקצר.
יוסי אשד:
אנחנו רואים את הטיפוס. עד היום הגענו ליותר מ-95000 משפחות. המחקר מלווה מחקרית כדי לוודא שמה שאנחנו עושים נכון וזה אפקטיבי וגורם לשינוי. יש כאן השוואה בין 3 קבוצות אוכלוסייה: הקבוצה הערבית, נהגים צעירים ערבים, שאליהם אנחנו לא מגיעים, נהגים צעירים יהודיים - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה אתם לא מגיעים אליהם?
יוסי אשד:
בתקופת המחקר לא הגענו אליהם. אנחנו מגיעים אליהם בחצי השנה האחרונה, ממרץ 2007. יש הרבה מאוד קשיים כי כמו שאמרתי, אנחנו מתבססים על הפלטפורמה של חוק הליווי, שהוא חוק ריק בחברה הערבית. כמעט ולא נוסעים שם בליווי ולקח לנו הרבה זמן להתאים תכנים רלוונטים וזה מה שאנחנו עושים בחצי השנה האחרונה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה החוק ריק? כי לא אוכפים את זה? אין מספיק מכוניות?
יוסי אשד:
בעיקר בהיעדר אכיפה. הם נוהגים ללא רישיון לפני הגיל כי אין אכיפה בתחום הישוב. לא נחגרים בחגורות בטיחות, אין טסטים וכולי. כשאין אכיפה - אין חינוך. הדברים הולכים ביחד.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יש לכם מספיק מנחים ערבים?
יוסי אשד:
כן. היום, בחצי השנה האחרון, גייסנו כ-70 מנחים. אנחנו צריכים עוד כ-40,50 כדי לכסות. יש בסך הכל 300 מנחים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מאחר ו-26% מהילדים הם ערבים, אתה צריך 75 - -
יוסי אשד:
אלה סדרי הגודל. אנחנו רואים את רמת המעורבות של נהגים צעירים. מספר התאונות ל-10000 נהגים, אנחנו רואים את ההבדל בין ערבים לבין יהודים שאליהם לא הגענו, לעומת צעירים יהודים שאליהם כן הגענו. ההבדל ברור ומובהק וזו האפקטיביות של הפרויקט.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה לא אומר שום דבר.
ציפי לוטן:
למה?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יכולות להיות אלף סיבות אחרות. לפי הסטטיסטיקה אתה צריך להשוות עם כלל הסטטיסטיקה.
ציפי לוטן:
אני רוצה להתייחס לזה. יש נתון אחד שנקרא בחירה. אנחנו מגיעים למי שמוכן לקבל אותנו. בגלל שמדובר על מספרים גדולים, 50 אלף אנשים שעברו את "אור ירוק", ובגלל שלאורך זמן, מ-2005 יש כמעט שנתיים שאנחנו... והנקודה הנוספת היא נקודת העיתוי. הגרף של התפלגות של נערים צעירים בתאונות, אנחנו יודעים איפה הפיק ובעצם הפרויקט הזה בא לפעול שם. בתקופת הליווי יש מעט מאוד תאונות והבעיה היא ביציאה לנהיגת סולו. זו אחת הסיבות שאנחנו מעודדים לעשות הרבה ליווי ואנחנו יודעים איפה הבעיה נמצאת ואלה נתוני אמת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כן, אבל את צריכה להשוות עם כלל הנושא. מספר התאונות במגזר הערבי הוא הרבה יותר גדול מהיהודי. זה שזה גם בגילאים האלה, זה לא אומר שום דבר.
ציפי לוטן:
הנתון המשמעותי זה ההבדל בין הצהוב לירוק. זו אותה קבוצה של המגזר היהודי, אנחנו מחלקים אותם לשתי קבוצות: כל הנהגים שהוציאו רישיון באותה שנה, חלקם עברו את הפרויקט שלנו וחלקם לא. זה נתוני אמת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כן, אבל שם ההבדל לא גדול.
ציפי לוטן:
ההבדל מאוד משמעותי. 17% זה הבדל מובהק. שאלת קודם על אפקטיביות של תכניות חינוך, זה מאוד גדול בתכנית מניעה שיכולים לשייך את התוצאות שלה ישירות לתאונות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בסדר. אני מקבל את זה.
אנחנו חייבים לסיים את הישיבה.
אליעזר יפה:
ברשותך, נוער מד"א עושה רבות וגם בעצמו, בין היתר, עם תנועות הנוער. אנחנו עושים ימי בריאות, זהירות ובטיחות גם בתי הספר, נותנים משחקים, ילדים מספרים מהחוויות שלהם על טיפול בתאונות דרכים וכל מיני דברים חשובים. אין לי נתונים כמה זה עוזר או לא עוזר, אני מאמין שחינוך הוא חשוב. זה לא נגמר ומתחיל בתאונות דרכים וצריך לדעת את זה. השיטה שהלימוד לזהירות בדרכים ממומנת על ידי ארגון חיצוני והיא רק בשעות כאלה ואחרות, אני לא יודע עד כמה זה תורם וחשוב כי המורה לספורט צריך לחנך לבטיחות בדרכים והוא יכול לעשות את זה בדיוק כמו שהוא מחנך לבטיחות כי ההפיגעות היא לא רק בתאונות דרכים. ילד שמשתולל בהפסקה או בכניסה לבית ספר ואח"כ רץ החוצה, הוא זה שיידרס. כל נושא הזהירות והבטיחות צריך להיות חלק מתוך מערך שלם ולא ספציפית רק לתאונות דרכים כמשהו ספוראדי. מחר לרשות הלאומית יהיה פחות כסף והנה, כבר לא ילמדו במערכת החינוך נושא של תאונות דרכים. זה צריך להיות חלק בלתי נפרד בכל דבר ודבר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
דברים שנמצאים בכל דבר ודבר, זה כמו מזג אוויר, לא קורה אתם שום דבר. אם אין מישהו שלוקח אחריות בבית הספר ואח"כ מיישם את זה בשיעורים ובכיתות מסוימות ואתה נותן את השעות, זה הופך להיות כלי ריק.
אליעזר יפה:
אני אומר שכל נושא הזהירות וערך חיי אדם - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
ברור, זה ענין של כל התרבות שלנו, ההווי הבית ספרי.
אליעזר יפה:
הנושא של הפחתת המהירות ליד בתי הספר ל-25 קמ"ש. אני לא שוטר ואני לא יודע מה קיים היום. אחת הבעיות החשובות זה המקום שם, סביבת בית הספר שהילדים יוצאים, רואים את ההורים ממול, רצים לכביש ושם הם נדרסים ונפגעים. כיוון שיודעים לשים האצבע על מקום מסוים, נכון שיש מתנדבי זה"ב נחמדים ויש עמותת "אור ירוק" אבל אין מערכת ממשלתית אמיתית שתטפל בדברים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רוצה שננסה לסכם. רונית, אפשר להגיד הכרזה כללית שקיבלנו סיכום על הפעילות הברוכה וכולי, וזה בוודאי נכון. השאלה אם אנחנו יכולים להועיל בכמה תחומים בהחלטות שלנו. ראשית, היתה המלצה של מיכל שנגעה לנושא של הנהגים, הבדיקה השנתית.
רונית תירוש:
אני רוצה לומר לך שאתמול הגשתי הצעה במתכונת דומה, שמבקשת מנהגים על רכבים כבדים לעבור אחת ל-5 שנים בדיקות רפואיות ולהציג אותן כחל מהכשירות שלהם לנהיגה, וזה נפסל בוועדת שרים. לא רציתי להגיד את זה כאן...
היו"ר מיכאל מלכיאור:
איך את מצליחה להעלות כל כך הרבה דברים בוועדת שרים?
רונית תירוש:
זה היה במסגרת השבוע לבטיחות בדרכים, אז שני נושאים אישרו לי באופן חריג ואת שניהם הפילו, והבעיה שאין פרוטוקול של נימוקים מדוע. אני לא מבינה. זה בערך על אותו רציונאל אבל ננסה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מציע שנכתוב לשר התחבורה המלצה שיש פה ענין מיוחד של בדיקה של מי שמסיע תלמידים. שיביא לנו המלצות שלא יכול להיות שפעם אחת נותנים לאדם אישור וזה יהיה לכל החיים. איך לשנות את המציאות הנוכחית מאחר ואנחנו יודעים שחיי הרבה ילדים מופקרים על ידי אותו אדם.
רונית תירוש:
אפשר אולי להגיש הצעה...
היו"ר מיכאל מלכיאור:
דבר שני, שגם אתה ציינת וגם את, המקום של היציאה והכניסה לבית הספר, גם בבתי ספר חדשים ו גם בקיימים. מי צריך להיות אחראי?
רונית תירוש:
זה משרד החינוך בתשתיות שלו. רותם זהבי נמצא כאן ואני רוצה לחזור על הנקודה: ההנחיה היא שיש מסופים בכניסה לבתי הספר. מה שאמרה מיכל הוא שהמשרד לא אוכף את האישור לבית ספר. אנחנו נותנים אישור גם כשאין גינון ואין את המסופים הללו, וזה לא בסדר. האישור חייב להינתן כשרואים שהכל גמור.
קריאה:
מי מאשר את זה?
רונית תירוש:
שי כנעני הוא זה שצריך לתת את האישור הסופי. הוא לא צריך לתת עד שאתם לא נותנים את האישורים של הבטיחות שלא רק בתוך בית הספר אלא גם בסביבה הקרובה ומיקום בית הספר.
יונת מרטון:
איפה בית הספר ממוקם...
מיכל רוזנפלד יוכלמן:
מרבית בתי הספר האזוריים ממוקמים כשצומת הכניסה אליהם היא מדרך בין-עירונית וזה בתי ספר של 1500 תלמידים ובשעה 8 בבוקר כבישים בין-עירוניים נחסמים כי הצמתים האלה לא מרומזרים. זה לא עומד בסטנדרטים של רימזור.
רונית תירוש:
אבל אין ברירה. אי אפשר להקים בית ספר על כל מטר מרובע.
מיכל רוזנפלד יוכלמן:
עושים בתי ספר בכבישים מקומיים קודם כל. דואגים שיש דרך גישה מוסדרת לבית הספר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
רונית אומרת שמה שהיום כביש מקומי הופך מחר לכביש בין-עירוני. אני רוצה להיות מעשי. דבר אחד זה האישור הראשוני. בואו נקרא למשרד שימנע מלהוציא אישורים עד שיש את האישור של...
רותם זהבי:
מי שמלווה את כל נושא הבטיחות בכניסה ובמסופים סביב בית הספר זה מינהל הפיתוח מחייב את הרשות המקומית שקצין בטיחות ותעבורה יאשר את התכניות ורק לפי זה. זה תנאי הכרחי לקבלת תקצוב.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
עד שקצין הבטיחות לא נתן אישור שהדבר יושם, בית הספר לא מקבל אישור של קצין הבטיחות. זה לגבי בתי ספר חדשים. מה לגבי בתי הספר הקיימים? יש הרבה מאוד בתי ספר שנמצאים בסביבה מאוד מסוכנת.
יונת מרטון:
נכון היה שכל בית ספר, עם העלויות המשמעותיות שיש לזה, תהיה לו תכנית ברורה שתבחן ותעשה ניהול סיכונים של סביבת בית הספר, לאן הילדים מגיעים. זה משהו שהוא צריך לעשות כל כמה שנים.
רונית תירוש:
תדרוש שתהיה תכנית חומש אפילו, שתוך מספר חודשים המשרד יגיש לנו.
רותם זהבי:
יש לנו תכנית, יצרנו את זה עם זוכמן ממשרד התחבורה. השר מופז הבטיח שיקציב לענין הזה בסביבות כמה מאות מיליונים אבל זה לא יצא לפועל, אני לא יודע למה.
רונית תירוש:
משרד התחבורה צריך ליישם את זה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תוקצבו כמה מאות מיליונים וזה לא יושם?
רותם זהבי:
יש סדרי קדימויות במה לטפל קודם ובמה אח"כ.
רונית תירוש:
תבקש שיציגו את זה כולל לוחות זמנים לביצוע.
אנחנו מבקשים ממשרד החינוך להציג בפני הוועדה את התכנית הרב שנתית שלה לטיפול בכל מה שקשור לבטיחות בדרכים בכניסות לבתי הספר, עם לוחות זמנים לביצוע. אם יש צורך, לצרף לדיון את משרד התחבורה, והאחראי לכך במשרד החינוך.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נא להציג לנו את זה תוך חודשיים, להביא את זה בפני הוועדה ואנחנו נטפל בזה.
רותם זהבי:
בנושא הקודם שהמלצת עליו, אני ממליץ להפנות את הפניה למשרד התחבורה ביישום ועדת אלבז. הוועדה כתבה במפורט איך לטפל בנהג שמסיע תלמידים. יש שם דברים מפורטים...
מיכל רוזנפלד יוכלמן:
ועדת אלבז זה דבר טוב?
רותם זהבי:
ועדת אלבז עסקה בתחום בטיחות הסעות ילדים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה נושא שאני לא מכיר.
מיכל רוזנפלד יוכלמן:
אתן לך דוגמה אחת כדי שתבינו את מהות החלטות ועדת אלבז: רצוי הורה מלווה/מלווה באוטובוס ילדים. ועדה לא יכולה להמליץ על רצוי. ועדה צריכה לקבוע קריטריונים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא נפתח את זה.
אליעזר יפה:
מי ה"אבא" בכניסה וביציאה לבית הספר. נכון שיש מורה אחראי בהפסקה על מגרש הספורט, אבל מי ה"אבא"?
רונית תירוש:
זה לא נפתר ברגע. זה תפוח אדמה לוהט נוראי...
אליעזר יפה:
זה המקום להחליט מי ה"אבא". מורה נמצא בהפסקה...
רונית תירוש:
זה סיפור בעייתי. הארגונים לא יסכימו שמורה יהיה אחראי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
למה לא?
רונית תירוש:
מדברים על היומיום ועל השוטף.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה נושא חשוב ונקיים עליו דיון נפרד. אין ספק, ושמענו את זה פה, שהכניסה והיציאה מבית הספר והזמן הזה והריצות והאוטובוסים וההסעות וההורים, אין ספק שזה מועד לפורענות וחלק גדול מהתאונות קורות שם. אז צריך את תשומת הלב לנקודה.
בואו נוסיף להמלצה של משרד החינוך, שאנחנו רוצים התייחסות לנושא של אחריות יומיומית, להפנות שאלה לגבי אחריות. אני רוצה התייחסות לאחריות בשעות הפתיחה וסגירת בית הספר, לאחריות של בטיחות הילדים בכניסה וביציאה.
אני מודה לכולם. הישיבה נעולה.
(הישיבה ננעלה בשעה 13:30)