פרוטוקול ועדה

הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן מושב שלישי פרוטוקול מס' 130 מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות יום רביעי, י"ב בחשון התשס"ח (24 באוקטובר 2007), שעה 10:00 סדר היום: סקירת יו"ר הסוכנות היהודית, זאב ביילסקי, על פעולות הסוכנות ותקציבה נכחו: חברי הוועדה: מיכאל נודלמן – היו"ר אברהם מיכאלי יולי אדלשטיין יוסי ביילין צבי הנדל יצחק זיו מרינה סולודקין מוזמנים: זאב ביילסקי - יו"ר הסוכנות היהודית ראובן שלום - יועץ בכיר ליו"ר הסוכנות היהודית עודד סלומון - מנכ"ל, המחלקה לעלייה וקליטה, הסוכנות היהודית פאולה אדלשטיין - יו"ר הוועדה לעלייה וקליטה, הסוכנות היהודית ירדן ותיקאי - דובר פרי נתיב - יועצת בכירה ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית חנוך צמיר - משנה למנכ"ל, המשרד לקליטת העלייה אירית פרידלנדר - ראש תחום תוכניות סיור, משרד הבינוי והשיכון עמיהוד בהט - מנהל האגף לקליטת עלייה, משרד החינוך אריק קפלן - יועץ השר, הממונה על חברה ותפוצות, משרד הרווחה, השירותים החברתיים והתפוצות דפני מושיוב - פיקוח ארצי – קליטת עלייה, משרד הרווחה, השירותים החברתיים והתפוצות ורד סוויד - יועצת רוה"מ לענייני חברה ורווחה, משרד ראש הממשלה רונן גולדמן - יועץ עלייה, התאחדות עולי בריטניה שושנה רון - מנכ"ל ברית יוצאי בוכרה דפנה בונה - קרן היסוד אלי זרחין - מנכ"ל, אגודה ישראלית למען ילדים עולים שלמה אקלה - מנכ"ל, מרכז ליהדות אתיופיה 'בהלצ'ין' דוד קשאני - יו"ר פורום הדיור הציבורי ועמותת קול בשכונות גלדיס ברזובסקי - יו"ר סניף ירושלים של התאחדות עולי אמריקה הלטינית דני קסהון - נציג הארגונים של קהילת יוצאי אתיופיה ולרי פיינר - רכז התאחדות, יו"ר סניף ירושלים, התאחדות יוצאי אוקראינה אבי מספין - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה מנהלת הוועדה: דנה גורדון רשמה וערכה: סמדר לביא - חבר המתרגמים בע"מ סקירת יו"ר הסוכנות היהודית, זאב ביילסקי, על פעולות הסוכנות ותקציבה היו"ר מיכאל נודלמן: אני מתכבד לפתוח את הישיבה עם יושב ראש הסוכנות. הוא ייתן לנו סקירה על פעולות הסוכנות בשנת 2007, ותקציבים שמחכים לשנת 2008. זאב ביילסקי: תודה רבה, אדוני היושב ראש. אני שמח להיות פה, בוועדה שהיא ועדת הבית שלנו, אם אפשר לומר, של הסוכנות היהודית, של משרד הקליטה, של כל אותם גופים שעוסקים למעשה בנושא שהוא לב לבה של המדינה שלנו. אמנם עברו 60 שנה, אבל עשינו רק 40% מהעבודה. יש לנו עוד 60% לעשות. יש פרנסה לעוד הרבה שנים ואסור שבשום פנים ואופן אנחנו נוריד את נושא העלייה והקליטה מסדר היום של העם היהודי. זה דבר שצריך, לצערי הרב, להזכיר אותו. אני זוכר את עצמי פה נמצא בוועדה הזאת, בשנת 82', כשכמה חבר'ה צעירים (נמצא פה חבר הכנסת ביילין, חנוך, ואנשים אחרים), הקמנו את הפורום הישראלי. זה היה חלום של צעירים ישראלים, להתחבר עם יהדות התפוצות, על מנת ליצור קשר טוב יותר ומאז ועד היום נעשה הרבה מאוד בתחום העלייה והקליטה, אבל יש לנו עוד הרבה מאוד לפנינו. בזמן האחרון אני נשאל הרבה פעמים, אומרים לי 'מר ביילסקי, נכון שהיו בעלי חזון, בתוכם ראש הממשלה אריק שרון, שדיברו על מיליון עולם. אתה באמת חושב שיבואו?' אולי באמת נודה על המצב שיש פה עכשיו איזה שהוא מצב שקצת עולים, קצת יורדים, פחות או יותר מתאזנים ואולי כדאי להניח מנושא העלייה, כי למעשה מדינת ישראל כבר עשתה מה שעשתה ואין שום סיכוי, בטווח הנראה לעין, שיגיעו לפה מספר גדול של עולים. ואני, אדוני היושב ראש, אני אומר לאנשים האלה, חד וחלק, אוי לה, למדינת ישראל, אם היא תזנח את אותו חלום שהוא לא חלום שלנו, הוא חלום שמופיע... מי שקורא את ספר יחזקאל, יכול לראות איך הנביא יחזקאל מדבר על כך שאנחנו נקבץ את כל פזורותינו מכל מקום ונביא אותם. אז אני מסתמך על גדולים ממני. אל לנו לזנוח את אותו חלום ולהגיד ש'טוב, די, גמרנו, לא צריך עכשיו לטפל בנושא העלייה', ובטח, חס וחלילה מלהגיד שלא נפסיק לטפל בנושא הקליטה. אני אומר לכם, כל עוד ישנם יהודים שחיים מחוץ למדינת ישראל, צריכה מדינת ישראל וחייבת הסוכנות היהודית להתרכז בנושא הזה של קליטת עלייה. להמשיך את החלום, להמשיך את החזון. יש הרבה מאוד דרכים לעשות את זה. זה לא קורה אוטומטית. אז נכון שלא נראה באופק עכשיו שום מקרה שפתאום יביא מיליון אנשים, כמו שקרה לנו בברית המועצות, אבל אני רוצה לספר לכם: בשנת 89' נבחרתי פעם ראשונה לראשות עיריית רעננה. רציתי לבנות 400 יחידות ברעננה, הייתי צריך אישור של שר הפנים. הלכתי למשרד הפנים, דיברתי עם אנשים מאוד בכירים, שלמען כבודם לא אזכיר את שמותיהם, ביקשתי לאשר 400 דירות. אמרו לי 'מר ביילסקי, בשביל מה אתה צריך 400 דירות ברעננה?' אמרתי 'תראו, יכול להיות שיבואו יום אחד עולים', אמרתי, זה בטח נימוק שיתקבל. אמרו 'בשביל עולים מספיק שנאשר לך 180, לא צריך יותר'. חזרתי מבויש הביתה. אותם אנשים קראו לי לישיבה דחופה אחרי שנה, כשנפתחו שערי ברית המועצות, 'מר ביילסקי, האם יש אפשרות, תוך 10 חודשים, לבנות פה 3,000 יחידות דיור?' אמרתי לו 'אדוני, אני רק רוצה להזכיר לך, זה אני, שהייתי פה לפני כמה חודשים ודיברתי איתך על 400. יכולנו אז להכין 3,000 אם היית אומר'. 'לא, לא, לא, עכשיו השתנה המצב'. לכן אף אחד לא יוכל לשכנע אותי שנגמרה העלייה למדינת ישראל. אני רוצה לאחל לכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם שימשיכו ויתקיימו ויעשו את חייהם ואני רואה את הפריחה עכשיו בברית המועצות לשעבר ואני מאחל כל טוב, אבל אנחנו, כמדינת ישראל, חרתנו על דגלנו את חוק השבות ואת הרצון להביא לפה אנשים. לכן אנחנו נמשיך בכל הפעילויות שאנחנו עושים למען קליטתם של אנשים והם בוא יבואו. גם אם הקצב הוא עכשיו 20-21 אלף עולים בשנה, אני עוד זוכר תקופות שמר אורי גורדון, ז"ל, היה נותן דוח שבחודש הוכפל מספר העולים מברית המועצות. היה 6 והגיעו 12, אז אורי צדק, כשהוא אמר שהוכפל מספר העולים מברית המועצות. וזה היה החלום. אחר כך, כשבאו מיליון אנשים, כבר אף אחד לא התפלא על מה שקרה פה ומדינת ישראל קלטה עלייה שעד היום, אם אתם מסתכלים על--- צבי הנדל: כמה זה יוצא באחוזים מיליון עם 6? זאב ביילסקי: אנחנו, בעלייה אף פעם לא מדברים על אחוזים. כל עולה אצלנו זה 100%. הסוכנות היהודית – התקציב שלה, כפי שיאושר בימים הקרובים בחבר הנאמנים, לשנת 2008, הוא בסביבות 320 מיליון דולר, כאשר החלק המרכזי של התקציב בא מצפון אמריקה, כאשר איגוד הקהילויות ה-UJC, מהתרומות שהם מארגנים בארצות הברית, שולחים לנו 140 מיליון דולר. עוד למעלה מ-40 מיליון דולר שולחים לג'וינט, לפעילויות שהרבה מהן מתבצעות פה בישראל. את השאר אנחנו מגייסים מכל העולם באמצעות קרן היסוד. קרן היסוד עוזר לנו ב-42 מיליון דולר לתקציב הסוכנות. חוץ מזה, ישנם סכומים שמסתובבים סביב 100 מיליון דולר של תרומות שונות ומשונות שמגיעות כל הזמן, גם באמצעות ה-UJC, גם באמצעות קרן היסוד, ואנחנו מפעילים אותם כאן. הסיוע האמריקאי שניתן לסוכנות היהודית מסתכם ב-40 מיליון דולר בשנה והוא ניתן בשנים שכאן התמודדנו עם אתגר אדיר של קליטת יהדות ברית המועצות. לצערנו הרב, הסיוע הזה הולך ויורד והחל מאוקטובר שנה זו, אנחנו נעבור ל-25 מיליון דולר בשנה ואנחנו במטרה לצמצם את זה. אנחנו היום חושבים שיש פה מקום לעבודה משותפת בינינו לבין ממשלת ישראל, על מנת לנסות לשכנע את קובעי המדיניות שם שהיום קליטתם של יהודי אתיופיה היא מטרה מאוד מאוד חשובה, כדי לנסות ולעזור ולשפר את תהליכי הקליטה פה, ולכן אנחנו עכשיו נערכים לאפשרות, לנסות ולשכנע את קובעי המדיניות שם להמשיך את המענק הזה ולייעד את רוב רובו עכשיו לקליטתם של יהודי אתיופיה. אני חושב שרוב חברי הקונגרס בארצות הברית רואים בעין יפה את קליטתם של יהודי אתיופיה על ידי מדינת ישראל. אני לא חושב שהצלחנו להמחיש להם מה הקושי האדיר בקליטה של האוכלוסייה הזאת ואי אפשר להשאיר את זה בצורה כזאת, כמו שזה עומד היום, ולכן אני מקווה שאנחנו נצליח. בשלב זה, זה דבר שהולך ויורד. הסוכנות היהודית היתה פעם הכול, היתה המדינה שבדרך ולמעשה טיפלה בכל הדברים שמטפלת ממשלה. החל מהקמתה של ממשלת ישראל, הסוכנות לאט לאט התרכזה גם בהרבה מאוד תחומים. לפני מספר שנים קודמי בתפקיד, השגריר סליי מרידור, יחד עם הנהגת הסוכנות היהודית, החליטו על תכנית אסטרטגית חדשה שתחליט בדיוק מה הסוכנות מטפלת, או יותר נכון, מה לא מטפלת, כי אתה לא יכול להתפרש על כל העולם, בייחוד כשיש מדינה כל כך מתקדמת כמו מדינת ישראל כיום, ולכן נבחרו שלושה תחומים עיקריים. אחד זה תחום העלייה והקליטה. ממשיכים, כפי שהתחלנו, ממשיכים לעסוק בזה. תחום שני זה חינוך וזהות יהודית. אני תיכף ארחיב על זה את הדיבור. ותחום שלישי זה צמצום הפערים בחברה הישראלית. גם כאן, הלוואי ויכולנו לקחת את כל מדינת ישראל ולכנס לשם, אבל צרכי הציבור פה מרובים ואנחנו החלטנו להתמקד בפריפריה. הסוכנות היהודית היום לקחה על עצמה רק לטפל בצמצום הפערים בפריפריה וצודק ידידי, ראש עיריית תל אביב, שמדי פעם בא ואומר לי ש'עניי עירו זה יותר מעניי כל הגליל ביחד'. יכול להיות, לא מדדתי, אבל אני בהחלט חושב שעיריית תל אביב, היכולות שלה בהחלט מאפשרות לה לטפל בצורה הרבה יותר מושכלת ועם הרבה יותר אפשרויות מאשר אותם תושבים שחיים בפריפריה, בשדרות, בירוחם, בדימונה, או בגליל. בנושא העלייה והקליטה – אנחנו ממשיכים. השנה יגיעו לפה בסביבות 21,000 אנשים. הרוב הגדול עדיין מגיע מברית המועצות לשעבר, בין 7,000 ל-8,000 עולים משם. ארצות הברית – 3,000 עולים; צרפת – 3,000 עולים; דרום אמריקה – 2,000; אתיופיה ועוד ועוד. העלייה של היום שונה מהעלייה של פעם. היום זאת עלייה מתוך בחירה. אדם שעולה לישראל היום יודע בדיוק לאן הוא הולך. הוא כבר מתעניין לפני כן, הוא עשה ביקור, הוא יודע לאיזה בית ספר הילדים שלו יילכו, הוא מתואם, הוא מגיע, הוא יודע בדיוק לאן הוא הולך. לא צריך היום שום התערבות של השלטונות. הדבר היחידי שאנחנו צריכים, זה לעזור לו לקבל אינפורמציה והאינפורמציה הזאת צריכה להיות זמינה ומיידית. לכן הסוכנות היהודית נכנסת היום לעידן שונה לגמרי, עידן טכנולוגי. יש לנו מרכז גלובאלי שאנחנו יושבים שם 24 שעות, יושבים שם דוברי כל השפות שמשם באים עולים. אנשים יכולים להתקשר 24 שעות, במספר של 1-800, מה שנקרא שיחה ללא תשלום, לקבל כל אינפורמציה שהוא רוצה. המרכז הזה מסונכרן עם מחלקת העלייה, ופה נמצאת פאולה, שהיא יושבת ראש של המחלקה ועודד שהוא המנהל הכללי של המחלקה, שהגיע לפני כשנה (איך עובר הזמן, עודד, אבל תודה לך על העבודה שאתה עושה). היום אנחנו משתמשים פחות ופחות בשירותים של שליחים, כפי שהיה פעם. אני בזמנו הייתי שליח עלייה והייתי הולך ונוסע ופוגש שתי משפחות, או שלוש משפחות, ונוסע לכאן ונוסע לשם. אמנם אין שום תחליף למגע האישי, אבל היום אתה לא מסוגל להגיע במגע האישי ליהדות כמו ארצות הברית, של 6 מיליון יהודים שפזורים בכל היבשת הענקית הזאת. אתה חייב אמצעים טכנולוגיים שונים ולמעשה היום הידע של האנשים על מדינת ישראל הוא בדיוק כמו הידע של ראש ממשלת ישראל. אני מעריך שהרבה מהידיעות שאנחנו קוראים באינטרנט מגיעות אליו אולי 20 שניות לפני כן, אולי דקה לפני כן, ומיד אחר כך זה מתפרסם, כך שאין צורך לבוא ולספר את דבר מדינת ישראל. מה שכן, צריך לתת אינפורמציה מיידית ומדויקת. אם סטודנט רוצה ללמוד בארץ, אנחנו חייבים לאפשר לו את כל האינפורמציה כדי שיקבל החלטה מהר, אם לבוא או לא לבוא. נושא שני זה החינוך והזהות היהודית. אני רוצה להגיד לכם שאני באופן אישי, נולדתי בירושלים, פחות או יותר יחד עם מדינת ישראל. כל חיי עסקתי בנושא של זהות יהודית, של עלייה, של קליטה. אשתי עולה חדשה וחלק גדול מהמשפחה שלה הגיעו לארץ כעולים חדשים. הנושא הוא מאוד מאוד קרוב אליי. לא האמנתי ש-60 שנה לאחר מכן, לאחר השואה שקרתה לנו, יהיה מצב שלפי הסטטיסטיקות בין 60% ל-70% מיהדות ארצות הברית לא היתה ולא תהיה פעם אחת בחיים שלהם במדינת ישראל. הבוקר, אני בא עכשיו ממלון 'ענבל', ישבתי שם עם קבוצה שהגיעה מאינדיאנפוליס, חצי מהם פעם ראשונה, חצי מהם כבר היו לפני כן, ודיברתי איתם. אני אומר להם, 'תגידו לי, איך זה יכול להיות ש-60%, 70% לא מעוניינים לבוא לפה'. אני כבר לא מדבר על עלייה, לבקר, לראות, לגעת בכותל, לראות איך הפלא שקרה פה. הלוא זה פלא. תראו את העם היהודי מאיפה יצא, מה קרה לנו, מאיפה יצאנו ומה אנחנו היום. מי חלם על זה? מי חלם? אותם מסכנים שהובלו ברכבות, אותם השורדים המועטים שיצאו משם. אם היית אומר להם אז, באותו יום ששחררו אותם, היו אומרים להם 'תראו, עוד כמה עשרות שנים תהיה מדינה של העם היהודי, שתגן על עצמה, שתשמור על עצמה,שתוכל להביא עולים, תהיה פה כנסת ישראל ריבונית שתשב ותנהל פה את המדינה'. מי חלם על זה? זה פלא, זה נס שקרה לנו. אנחנו אולי, שחיים פה וציניים ומלקים את עצמנו כל הזמן, מה יהיה? מה יהיה? יום שישי, מה יהיה? תראה, פותחים את העיתונים, הכול רע. תראו מה עשינו. תראו לי מדינה אחרת בעולם שעשתה מה שאנחנו עשינו. אחת. אחת, תראו לי שעשתה מה שאנחנו עשינו, עם כל האיומים, עם כל המלחמות, עם כל מה שעברנו, תראו מה ייצרנו פה, איזה גאווה. דבר אדיר. לא שסיימנו את המלאה, לא שאין מה לעשות. ברוך ה', הבית הזה דואג כל הזמן שמי שלא יעשה, יעשה יותר. זה תפקידו, וזה טוב שזה כך. אבל סך הכול, צריך גם להתגאות. איך יכול להיות שמיליונים מאחינו ואחיותינו בארצות הברית לא מוכנים לבוא לפה, כדי לראות את הדבר הזה שהוא קשור גם להם? זאת מדינתו של כל העם היהודי, זאת המדינה היחידה בעולם שיש בה חוק שבות. מדינה יחידה. תראו לי עוד מדינה. אני הייתי שליח עלייה בדרום אפריקה, ראיתי את היהודים מדרום אפריקה שרוצים ללכת לאוסטרליה. אז היו שניים. אחד בא לשגריר אוסטרליה, לדבר איתו, ואחד בא אליי, לדבר על ישראל. זה שבא אליי אומר 'כן, מר ביילסקי, איפה התיקים? איפה זה? למה לא זה?' זה שבא לשגריר האוסטרלי, אומר 'מיסטר אמבסדור. Yes, I would like to take your time for a minute , כן, יש לי כסף, כן, יש לי...' רק תיקח אותי, תיתן לי אשרה זמנית. גרין קארד, חלום של אנשים. חלק מקבלים, חלק לא מקבלים. אצלנו זה המקום היחידי שכל יהודי, בערוב ימיו, חולה, חולה סרטן, יורד מהמטוס, הולך לתל השומר לטיפולים ואנחנו מקבלים אותו עם כל הזכויות, כעולה חדש. איפה יש דבר כזה? אז רק לראות את זה כיהודי ולא לבוא לפה? לכן הסוכנות היהודית מכוונת היום את מרבית הפעולות שלה, בנושא חינוך, לקשר עם העם היהודי. לשכנע את הדור הצעיר לבוא וללמוד פה. אנחנו מצאנו שבארצות הברית כל שנה 20,000 צעירים יהודיים יוצאים מארצות הברית ללמוד באוניברסיטאות בכל העולם. אלה שאוהבים גלישת גלים, נוסעים לאוסטרליה. אלה שאוהבים אמנות, נוסעים לברצלונה. אלה שאוהבים היסטוריה, הולכים לאיטליה. כל העולם. 20,000 צעירים יהודיים, סטודנטים, עוזבים את ארצות הברית ונוסעים. אתם יודעים כמה מתוכם מגיעים לישראל? אני אגיד לכם. 700. צבי הנדל: מי שאוהב קסאמים, לאן הוא יכול לנסוע? זאב ביילסקי: 700 צעירים, מתוך 20,000, מגיעים לישראל. זה מביא אותנו למסקנה--- צבי הנדל: כמה לישיבות ההסדר? זאב ביילסקי: לא יודע. מתוך 700 אני כבר לא סופר כמה מגיעים. אתה יודע, שיבואו. אצלנו, אנחנו מקבלים בברכה מי שבא לישיבה, מי שבא לאוניברסיטה, כל מקום שיבוא, רק בוא נאמר, קודם כל תבוא, אחר כך נתחיל להתווכח לאן שיבוא. אבל קודם כל שיבוא. 700 מתוך 20,000. זה אומר שיש לי פוטנציאל, רק בצפון אמריקה, של למעלה מ-19,000 סטודנטים לשכנע אותם. הם כבר החליטו לצאת. עד שאמריקאי מחליט לצאת, לוקח זמן. הוא כבר החליט לצאת. הוא לבד, הוא לא עם משפחה, הוא לא צריך לדאוג לפרנסה, הוא יוצא לשנה. אנחנו צריכים ליצור פה תנאים ואנחנו עושים את זה דרך פרויקט 'מסע', פרויקט שמשותף לממשלת ישראל ולסוכנות היהודית שהוא יבוא לפה למדינת ישראל. זאת עבודה חשובה מאוד. אני רוצה להגיד לכם, שונה אדם שהגיע לפה לשנה, מאדם שבא לבקר. אני אומר רק שיבואו. יבואו לשבוע, לעשרה ימים, ברוך ה', שיבואו. ישנו פרויקט יוצא מן הכלל שיסדו אותו מספר פילנטרופים אמריקאים, בשם 'תגלית', שמביא כ-30,000 עד 35,000 אלף לשנה ולקראת שנת ה-60 יביאו עוד הרבה יותר. פרויקט אדיר. אבל להביא אנשים לשנה, אתה שולח אותו חזרה אחד משלנו. הוא מדבר עברית. כשהוא יהיה מנהיג בקהילה שלו ותהיה שאלה האם את הכסף להשקיע בקהילה המקומית, או לשלוח אותו לטובת מדינת ישראל, הוא יקום ויגיד 'חבר'ה, אני הייתי בשדרות, אני ראיתי מה שקורה שם, אם אנחנו יכולים עוד קצת להתאמץ פה ולשלוח כסף למדינת ישראל, עשינו דבר גדול'. העלייה, הזהות, הקשר, אין תחליף לדבר הזה, ולכן יפה עשתה ממשלת ישראל וזאת החלטה די משמעותית מבחינת ממשלת ישראל, כי אני אגיד לכם תיכף מה אני חושב שהממשלה צריכה לעשות עוד, זה להיכנס לנושא הזה, בשותפות 50% עם הסוכנות היהודית, פרויקט יקר מאוד, כי סך הכול להביא אדם לשנה לארץ זה עסק מאוד יקר, ולהביא אותם לפה למדינת ישראל, לשנה. ואני אומר לכם, כל מקום שהוא רוצה לבוא, זה טוב בשבילנו. יש לנו למעלה מ-100 תוכניות שתפורות לכל אחד שרוצה להגיע. אין שום תוכנית שאדם רוצה להגיע והוא לא יכול. מה שאנחנו צריכים לעשות זה עוד להשתפר עם האוניברסיטאות, לתת יותר קורסים באנגלית, לתת יותר אפשרויות של קרדיט, של ניקוד, בכל אופן הוא בחור צעיר, הוא רוצה שמה שהוא עשה פה ייזקף לו גם כשהוא חוזר לארצות הברית, להמשיך ולעשות את זה. נושא נוסף זה בתי ספר יהודיים. יש למשל שני בתי ספר יהודיים בבלגיה. לא יודע, מכל העולם למה בלגיה. אחד שמו תחכמוני ושני שמו מיימוני. שני בתי ספר יהודיים. כל בוגרי בתי הספר האלה מדברים עברית. איך אני יודע? כשהייתי ראש עיריית רעננה, יום אחד אמרו לי שרוצים לשכור את האולם, צריכים אולם של 1,000 איש, כדי שיבואו כל העולים שעלו מבלגיה. ומבקשים שתבוא לברך. אמרתי 'בסדר'. באתי לברך וכמו ראש עיר עסוק, הוא בא, יש לו פתק, אומר זה, שואל את ההוא 'נו, מה עכשיו?' , אומרים 'עכשיו הבלגים'. טוב, מה אני אגיד לבלגים? 'טוב, עלו לישראל', תעלו לישראל, אני יודע, לא צריך להתכונן יותר מדי, אני יודע מה להגיד לאנשים. אני מגיע לשם, אני שואל את המארגן, אני אומר לו 'תגיד לי, אם אני אדבר אנגלית, זה בסדר?' כי אני יודע שבבלגיה מדברים צרפתית, אז לא תמיד זה, לפעמים... בצרפת אני יודע שאסור לדבר אנגלית, עדיף לדבר עברית, שיתרגמו, לא כל כך אוהבים. אז שאלתי אותו, הוא אומר לי, 'מה זאת אומרת איזה שפה? תדבר בעברית'. אמרתי לו 'אבל זה עולים חדשים', הוא אומר לי 'מה אתה מדבר? אלה עולים חדשים שבאים ומדברים עברית'. ואז התחלתי להתעניין, למה במיימוני ובתחכמוני בבלגיה מדברים עברית. אתם יודעים למה? כי פשוט יש שם הנהגה מקומית שאכפת לה, ואז במקום עוד כמה שעות לדברים אחרים, נותנים את זה בעברית, ומביאים מורים מהארץ ובודקים שכל תלמיד מדבר עברית. דרום אמריקה – היו מספר בתי ספר שאנשים דיברו עברית. היום זה מתחיל לרדת, למה? כי באים ההורים ואומרים למנהל 'תשמע, עזוב, מה, תוסיף קצת מתמטיקה, תוסיף קצת פיזיקה', כי הראש שלו אומר, 'תראה, זה בחיים לא יגיע לישראל, אז בשביל מה לו עברית? בוא נחזק אותו בפיזיקה, כדי שהקולג', האוניברסיטה שהוא יתקבל, תהיה טובה יותר'. פה אנחנו נכנסים לתמונה. לנו יש עניין רב מאוד כדי שהדור הבא של יהודים ברחבי העולם יהיה דור שיודע בדיוק מה זה להיות יהודי בעולם הזה. קצת הזיכרון מטשטש, קצת השנים משכיחות, אנחנו פה כדי להזכיר לכולם שאנחנו עם שההיסטוריה לימדה אותנו לקח, שאנחנו חייבים להיות ביחד. חייבים לשמור על זיקה יהודית. רק ההבדל הענק בין מה שהיה פעם לבין היום זה שהיום מרכזו של העם היהודי זה פה בציון. התגשם לנו החלום, הגענו לפה והיום המרכז היהודי הגדול ביותר, למרות שהיה כבר ויכוח כמה שנים, פעם אמרו ניו יורק, פעם אמרו זה, הוויכוח הוכרע מזמן – פה, במדינת ישראל. וכדי להיות מקושר למדינת ישראל, אתה חייב להיות אחד שהיה, שקצת מדבר את השפה, שקצת מבין מה שקורה פה, שמחובר. והחיבור הזה הוא מטרה עליונה אצלנו. אנחנו נכנסים לעשרות בתי ספר בברית המועצות לשעבר ונלחמים על כל ילד, עוד פעם, יחד עם ממשלת ישראל. פרויקטים של חי"ל, של חפציבה, שממשלת ישראל הכירה בכך, ואנחנו נכנסים היום, מצילים ילדים. אני הייתי בבית ספר שם, שאומר לי המנהל 'אם היה לו בשביל משפחה X עוד 400 דולר לשנה, הילד היה בא לפה'. אמרתי לו 'מה קשור 400 דולר לזה?' הוא אומר 'פשוט מאוד, התחבורה'. בית הספר הרגיל הוא ליד הבית שלהם, בחינם, הוא לא צריך לנסוע. בית הספר היהודי, יש לו סובסידיה, אבל תחבורה, הוא לא יכול לשלם את ה-400 דולר, ולכן אני ישבתי ואמרתי 'זאביק, תגיד לי, כמה שווה יהודי?' הלוא אני יודע שאם מצאנו את ה-400 דולר, יכול להיות שהצלנו עוד אחד. לא את חייו, שיחיה, שיהיה בריא כל חייו, אבל כיהודי, ה-400 דולר האלה שינו את המסלול בשבילו. או בית ספר יהודי, או בחוץ. וזה דבר שאני לא יכול לישון בלילה כשאני חושב כמה שווה לקנות אדם שנכנס למסלול של העם היהודי – 400 דולר. אז האם אני לא יכול להביא את ה-400 דולר? אז אני צריך לעבוד עוד קצת ולהתאמץ עוד קצת ולנסוע בעולם ולדבר עם אנשים, ולשכנע אותם שמעשה היהדות של מדינת ישראל טרם הסתיים. ואנחנו צריכים למצוא בשביל כל אחד את האפשרות ללמוד בבתי ספר יהודיים. לבוא לקהילה, לבוא לבית כנסת. תבוא פעם בשנה, תבוא פעמיים בשנה. אני כבר למדתי גם שבאים עם האוטו ביום כיפור. אחרי שככה התלבטתי ביני, אני ילד ירושלמי, ביום כיפור גם ציפור אתה שומע כשהיא מצייצת, ראיתי, אמרתי, 'אתה יודע מה? אם זה טוב, הוא יחליט למעלה מה הוא מקבל, מה הוא לא, גם כן טוב'. רק לקשר, שיבואו, שיהיו חלק מאיתנו. אי אפשר שנאבד מיליונים מבני העם שלנו, שכל חייהם חיו בלי שהיו פעם אחת במדינת ישראל, בלי שיתעניינו מה שקורה לנו. הנושא השלישי ובזה אני אסיים, אדוני היושב ראש, זה הנושא של סגירת פערים בחברה הישראלית. קרה לנו משהו, ברובו טוב. מדינת ישראל בשנים האחרונות התקדמה בצורה בלתי רגילה. מי היה מאמין שאחרי מלחמה אנחנו נצמח כלכלית. השנה עוד פעם צומחים כלכלית. היצוא שלנו ענק, אנחנו פשוט מהווים מקור של גאווה. כל פעם כשאני נוסע ומספר לאנשים על נאסד"ק, על הבורסה בניו יורק, מספר להם שאחרי ארצות הברית, המדינה השנייה בגודלה זה אנחנו. מי היה מאמין? כשחבר'ה צעירים נכנסים למרתף, מתחילים לעבוד, ואחרי 7-8 שנים הם נמצאים שמה, במרום הפסגה הכלכלית של העולם. מי היה מאמין שחברות ישראליות היום ייקחו 20%, 25% מהנתח העולמי בטלקומוניקציה, בסלולרי, מי היה מאמין שזה קורה? וזה חבר'ה צעירים ישראלים עשו את זה. אבל יחד עם הפריחה הזאת, נשאר לנו למטה אלה שלא הצליחו. אלה שלהורים שלהם לא היתה הזדמנות לתת לילדים שלהם את המינימום כדי שיגיעו לאותם מקומות כדי שיוכלו אחר כך להיות רשומים בנאסד"ק או לעשות איזה שהוא exit, יציאה בעברית, של החברה שלהם, שהקימו בעשר אצבעות. וזאת חובתנו. לכן אנחנו נכנסנו לפריפריה והמלחמה שינתה אצלנו את הכול. אני אומר לכם, העולם היהודי התעורר ביולי שנה שעברה, ביום חמישי, עם הקטיושות הראשונות, עם טלפונים שהתחילו ממני שתי דקות אחרי נפילת הקטיושות הראשונות. לא היה מנהיג יהודי, לא היה ארגון יהודי שלא קיבל ממני טלפון והתחיל להזרים כספים לפה. כתוצאה מכך הצלחנו להביא 40,000 ילדים, להוריד אותם למטה, לשפר מקלטים, לעשות הרבה מאוד דברים. המכונה התחילה לנוע וגיוס הכספים התחיל. אני לא האמנתי שהעם היהודי יגייס 360 מיליון דולר רק בתקופת המלחמה. עכשיו תבינו איך הכסף הזה מגויס. זה אותם אנשים שנותנים כל שנה לזה ונותנים גם לזה ונותנים גם להוא, ופתאום באים אליהם עוד פעם ואומרים לו 'תשמע, התחילה מלחמה, צריך לעזור'. 'אוקיי', אז הוא עוזר. 360 מיליון שמתוכם כבר למעלה מ-200 הגיעו למדינת ישראל. כל הכסף הזה, זה תרומות שמגיעות מחוץ למדינה, וכולן נכנסות לפה והיום נכנסות למערכת החינוך. אנחנו נמצאים בקשר כמעט יום יומי עם שרת החינוך, עם שר האוצר, עם ראש הממשלה, כדי לכוון את הפעולות שלנו הכי נכון שאפשר. אז לדוגמה לקחנו את כל החינוך המשלים בצפון. היום ישנם עשרות אלפי ילדים בצפון שמקבלים מאיתנו חינוך משלים באותה רמה שיש ילדים ברעננה, בכפר סבא, בהרצליה ובתל אביב. ההבדל הוא שפה ההורים משלמים ושם העם היהודי משלם בשביל זה. שנתיים תוכנית של חינוך משלים, שעשרות אלפי ילדים נהנים ממנה. מלגות – אנחנו תפסנו שפה הבסיס של החינוך היסודי והתיכוני וכולי... התיכוני אין בעיה, עכשיו במילא כולם בים, אז לא צריך כל כך להתרכז על העניין הזה, אבל הסטודנטים של האוניברסיטה, אלה האזרחים של מחר, אלה המוכשרים שיצמיחו את המדינה, צריך לעזור להם. אז קודם כל, מיד לאחר המלחמה, אנחנו נתנו מלגות לכל סטודנט שקיבל צו 8. אני זוכר את עצמי מסביר בטלפון למנהיגי העולם מה זה צו 8. אז אני מנסה לתרגם, אני אומר לו 'number eight', אז עכשיו הוא לא מבין מה אני מסביר. כן, אז אני אומר לו number eight is emergency, when you see it in yom shishi, אתה אוכל, עושה קבלת שבת, פתאום אומרים לך 'In two hours you have to go', אז הוא אומר אז למה number eight''? אתה מבין? אז אני אומר לו 'טוב, בוא נתחיל מהתחלה'. אבל הצלחנו להשיג מספיק כסף, כדי שכל סטודנט שנקרא בצו 8, יקבל את המלגה. החשיבות היתה שהצלחנו להסביר לעולם היהודי מה זה צו 8. כל סטודנט במדינה, לא כל סטודנט עולה חדש. כל סטודנט במדינה, לא משנה איפה הוא נולד,שקיבל צו 8, קיבל מאיתנו מלגה, למעלה מ-14,000 סטודנטים. מה החשיבות של הדבר? שאנשים מתחילים להבין מה זה לחיות במדינת ישראל. אתה תחיה כל חייך בארצות הברית, סבא שלך, אבא שלך, אתה וילדיך, אף פעם לא יקראו לך בצו 8. פה, אנחנו יודעים מה זה צו 8. לחיילים שלנו, וזה חשוב שהם יבינו את זה, התרמיל מוכן. ולכן אנחנו נכנסים היום חזק מאוד לנושא החינוך, לנושא צמצום הפערים. אנחנו מאמינים שזאת חובתנו, אנחנו מאמינים שהעם היהודי יתגייס לכך ואני באמת מקווה שגם אחרי השנתיים האלה, כשהכסף הזה יספיק לנו כדי לעשות את כל הפעולות האלה, נצליח לגייס את העם היהודי למרות שלא תהיה מלחמה, ואני מקווה שלא תהיה מלחמה, כדי להמשיך את הפעולות האלה. אלה הפעולות של הסוכנות היהודית היום. אנחנו עובדים עם שותפויות, אנחנו לא עובדים לבד. כל אדם שמוכן לעזור, אם זה קליטת עלייה, ישנם ארגונים פרטיים, כמו נפש בנפש, כמו עמ"י, אנחנו מושיטים יד, רוצים לעבוד יחד. האגו של אף אחד לא צריך להיות גבוה מנושא העלייה והקליטה. זה הנושא הכי גבוה, אחר כך בא כל השאר ולכן אנחנו מושיטים יד להרבה מאוד ארגונים, עובדים איתם ביחד, כדי לנסות ולהביא את מדינת ישראל טובה יותר ואיכותית יותר, שתהווה משיכה לכל יהדות התפוצות להגיע לפה. תודה רבה. היו"ר מיכאל נודלמן: אני גאה שאני בישראל. צבי הנדל: אדוני היושב בראש, אדוני יושב ראש הסוכנות, תודה על הדברים. אני רוצה להדגיש נקודה אחת, בתוך העשייה המבורכת שלכם, ואני ודאי לא מאלה שחושב שפסה הציונות. תראה, אחת לשנה, בדרך כלל לקראת סוף דצמבר, העיתונים עורכים סקרים. סקר מצב רוח לאומי, פחות או יותר, ושמתי לב פעם לפני כמה שנים, ומאז אני עוקב ובכל שנה זה חוזר על עצמו, כששואלים את הנשאלים איך אתה מרגיש, או איך אתה מגדיר את מצבך האישי? יוצא ש-90%, 92% שאומרים ש'מצבי טוב'. לעומת זאת יש שאלה 'מה דעתך, מה המצב הכללי בישראל של תושבי ישראל?' כמעט 90% חושבים 'על הפנים'. מה הפער? איך זה נובע? הרי בן אדם שמדבר על עצמו אומר את האמת, והרוב אומרים שזה טוב. אז למה אתה חושב שזה רע? כי הוא יודע על כל השאר דרך כל כלי התקשורת והדיבורים וכולי וכולי. למה אני אומר את זה? הפער בין מה שאנחנו יודעים על ישראל ועל הדברים היפים שאתה מדבר לבין השידור שמקבל יהודי שמתעניין בישראל (מי שלא מתעניין, לא מתעניין), השידור שמגיע ליהודי שמתעניין בישראל, שבישראל זה הדבר הכי גרוע. אפילו צבי הנדל שרצה לספר בדיחה, אז הוא שאל, 'לאן הם הולכים כשהם רוצים קסאמים'? לא שאלתי 'לאן הם הולכים כשהם רוצים מדינה הכי טובה בעולם?' גם אני חוטא בזה. אני את כל זה אומר מסיבה אחת – מערכת ההסברה, על הפנים היפות של ישראל, לוקה בחסר. אין לי טענות לאף אחד. מאחר ויש לנו מה לשווק, בענק, גם בראייה ההיסטורית של מה היו אומרים אבותינו אם היינו יכולים להקים אותם, לפני מאה שנה, נגיד להם 'בעוד מאה שנה תהיה לנו מדינה ותהיה לה כנסת ויהיה לה צבא ותהיה לה טכנולוגיה והיא תוביל בהיי-טק ויהיו אוניברסיטאות ובתי חולים וכולי, אבל ראש הממשלה, יש נגדו תיק חקירה על בית בכרמיה'. הוא היה אומר 'וואלה, הלוואי ואני אזכה לזה שיחקרו אותו על אלף כרמיה'. אבל אנחנו, בתוך שמתבוססים במדמנה שלנו, לפעמים לא מצליחים להתרומם ולראות את כל זה. בקשתי, מעבר לכל שאר הבקשות, בסיבוב הזה, שהסוכנות היהודית, על זרועותיה, בנוסף למה שצריך לעשות, אבל למשרד החוץ יש עוד משימות, לא רק להראות את הפנים היפות, הוא גם צריך להסביר למה צבא ההגנה לישראל התנהג פה כך ושם אחרת. אתה נקי מהתחום הזה. עוד גוף שמסוגל, שצריך ושגם יכול להרים את הכפפה הזאת, בצורה הכי חזקה. זה יביא יותר עולים מכל דבר אחר, כי אותו תלמיד שרוצה ללמוד בחוץ, ובצדק דיברת על זה, במרחב השיקולים, אם הוא, יהיה לו את הפנים היפות של ישראל, יהיה לך הרבה יותר קל להביא אותו ובנוסף לזה, וזה כבר אמרת, שיש לנו כך וכך תוכניות לקלוט אותם. לכן, הסברה, הסברה, הסברה של דברים אמיתיים שיש לנו, טובים, יועילו לנו בצורה מדהימה גם בקליטת עלייה וגם לנוער, להביא אותו לסיורים כאלה או אחרים. אברהם מיכאלי: אדוני היושב ראש. אני מודה לך, אדוני יושב ראש הסוכנות, על הסקירה שנתת לנו ובאמת הסקירה הזאת מחזקת אותנו במאמצים שאנחנו משקיעים פה, גם בוועדה הזאת וגם במקומות אחרים שבכנסת, כולנו כל הזמן שואפים איך לקלוט את העולים גם כשהם מגיעים לארץ ואנחנו אמרנו את זה כמה פעמים, לא מספיק להעלות את העולים, צריך לקלוט אותם טוב, כי אחרת לפעמים הפסדנו בשכרנו, בזה שאותם עולים, מסיבות כאלה או אחרות, חלק חוזרים חזרה למדינות שהם באו משם וחלק נשארים פה, ממורמרים ואני לא רוצה כרגע להרחיב יותר מדי על הנושא של הקליטה, כי באמת זה לא מטרת הדיון. אני חושב שהסוכנות היהודית עדיין יכולה להתגאות באמת בסקירה שנתת, בתפקיד שלה כ"משרד החוץ" של מדינת ישראל בקרב היהודים בעולם. בכל הכבוד לכל הנציגים של המדינה שמשרתים בשירות החוץ, הם לא תמיד בקשר יומיומי עם היהודים, הם לא בקשר יומיומי עם הבעיות שיש ליהודים בכל מיני מדינות ופה אני רוצה דווקא להתייחס לנושא אחד שהזכרת פה, הנושא של זהות יהודית בקרב יהודים בחוץ לארץ, כי הפחד שלנו היום, בעקבות הגלובליזציה של העולם ומכיוון שהיום אתה לא צריך להסביר לצעיר מה טוב או לא, או באיזה מדינה עדיף לו ללכת, אם אין לו את האידישקייט, אם אין לו את הקשר היהודי החם הזה למדינת ישראל, כי באמת למה מדינת ישראל מושכת אותו, את אותו צעיר בארצות הברית, או אפילו היום בברית המועצות לשעבר? הרי אתה יודע שברית המועצות לשעבר שהיו תקופות קשות, שבאו משם חלק מסיבות כלכליות והיום המצב שם השתפר בצורה כזאת שהרבה מאוד מעדיפים לחיות שם. אם אין לו את המשיכה הזאת, כיהודי, להגיע למדינת ישראל ולחיות פה, עם הטוב ועם הרע. חבר הכנסת הנדל צודק, אנחנו לא כל כך רעים, יש לנו הרבה דברים טובים פה, אבל מה, באמת התקשורת והדברים הכלליים שמתפרסמים עלינו, אנחנו לא בדיוק in היום למשיכה. אם אין לו את הזהות היהודית ואין לו את ההבנה היהודית, את מי יש להעלות אחר כך? אם יהודי מתבולל, אחר כך אתה מחפש אותו בקרב גויים. אם הוא כבר מקים משפחה מעורבת והילדים שלו מתחנכים לא בצורה... לכן לדעתי הסוכנות עושה פה מעשה גדול, כשהיא נכנסה לתחום הזה והיום אני חושב שזאת הבעיה העיקרית שיש ליהודים בכל העולם במיוחד בברית המועצות לשעבר. אתה יודע כמה פעילות נעשית היום שם, בעזרתכם ובעזרת כל מיני גופים אחרים שעושים שם, כי זאת באמת ההצלה של אותם יהודים שכבר נפרדו כבר מהזהות היהודית והם חוזרים לזה לאט לאט. ואני מאמין שגם במדינות יותר מפותחות. העלייה מארצות הברית היום, ואנחנו רואים את העולים שבאים לאחרונה, אלה יהודים שבאמת מאמינים בעלייה הזאת כמטרה יהודית לעלות, לא לבוא הנה כי החיים שלהם פה יהיו יותר טובים מאשר בארצות הברית. לכן אני חושב שצריך לחזק אתכם בפעילות שלכם בקטע הזה, כי אותם ילדים שפגשתם בבלגיה, אני חושב באמת, בדקת בטח גם מי ההורים שלהם, למה הם יודעים עברית. כי הם מאמינים שזאת הדרך הנכונה להחזיק היום ילד בחוץ לארץ ולשמור את הקשר עם היהדות ומדינת ישראל. ואתם בוודאי אחר כך יהיה לכם קל יותר, אם באמצעות השליחים, ובלי השליחים גם, לתקשר עם אותם אנשים שיעלו לארץ ישראל. יולי אדלשטיין: תודה, אדוני. זאב, תודה רבה על סקירתך. שלוש שאלות ברשותך, שתיים יותר כלליות ואחת ספציפית, ולגבי השלישית אני גם אבין אם אין תשובה מיידית, אבל אם תוכל להורות לאנשים על בדיקת העניין, אני אשמח. השתיים הכלליות: אחת זה כל הנושא של אנטישמיות שבוועדה הזאת לא מעט עסקנו בזה ואני יודע שהסוכנות היהודית בצירוף, או בשיתוף פעולה עם גופים אחרים, עסקה בזה לא מעט. מה שמדאיג מאוד שלא רק במדינות שעליהן "התרגלנו" לשמוע, אלא גם במדינות אחרות, העניין הזה תופס תאוצה ולאו דווקא ולא תמיד בצורה של תקריות אלימות שמדווחות בעיתונים, אבל באווירה בקמפוסים, בכל מיני דברים שבוודאי משפיעים ישירות על הדברים שהתייחסת לסקירה הזאת. השאלה הראשונה, מה אתה יכול לספר לנו, לחדש לנו, בתחום הזה. דבר שני, הנושא של קליטת העלייה ואני שומע על פעולות שאתם עושים. מניסיוני, ידעתי תקופות שונות בנושא של שיתוף פעולה בין המדינה, במקרה זה יותר בין המשרד לקליטת עלייה לבין הסוכנות היהודית. עליות וירידות. איך אתה, מזווית ראייתך, כרגע רואה את המצב, על מה מבוסס שיתוף הפעולה, מה הנחות היסוד לשיתוף הפעולה הזה? הנקודה השלישית, אני, בעוונותיי, עוסק לא מעט בנושא של גיור כאן, כולל השדולה והכול, אז מטבע הדברים הגיעו אליי עכשיו אנשים שלומדים באולפנים דווקא של המכון המשותף, דיווחו על סיטואציה מוזרה שכביכול הם נאלצים להפסיק את הפעילות של שבתות מאורגנות, כי מישהו הודיע שם למדריכים, למורים, שאין ביטוח לשבתות ולכן הם לא יכולים לעשות את הפעילויות האלה. אני לא לוקח 100% את האחריות, כי הדברים לא נאמרו מאנשים שהם בתוך המערכת ומבינים את כל רזי העניין, אלא על ידי התלמידים עצמם. כך הם הבינו את המצב. אז אם המידע לא נכון, אני מאוד אשמח. אם המידע נכון, אז תבדוק בבקשה, אם יש משהו שמקל, כי לכאורה זה קצת מוזר. הרי מדובר במורים ומדריכים שהם אנשים דתיים שמטבע הדברים, אם הם עושים משהו בשבת, אז זה לצורך העניין ולצורך העבודה הזו. ותודה עוד פעם על סקירתך. היו"ר מיכאל נודלמן: אני רוצה כמה דברים להגיד, כי הזמן אצלנו קצר. בלי ספק שאיך קולטים פה עולים, זה משפיע על העבודה שלכם גם ויש בעיה גדולה אצלנו. דיברנו 4 פעמים בשנה זו, דיברנו על המצב שהוא גרוע מאוד. כל משפחה שבאה לפה, הם מקווים ואומרים שהם באים לפה, לא רק כדי לחיות בישראל, הם רוצים גורל יותר טוב לילדים שלהם, ואיזה גורל יותר טוב? 200,000 תיקים. אתמול היה מספר 80%, זה לא מספר מדויק. 88% מנוער העולים משתמשים באלכוהול. בוודאי שומעים את זה בחוץ לארץ, מה קרה פה? אתם לא יכולים לשכנע אנשים, יהודים, ממדינות ברית המועצות להגיע לפה. גם היום שמעתי על חינוך, היום שמעתי באיזה תחרות, מקום חמישי, במתמטיקה, באיזה מדינה. ליהודים מברית המועצות, זה חשוב איזה חינוך, איזה השכלה מקבלים הילדים שלהם. אני חושב שהסוכנות צריכה לתאם עם הממשלה שזה דבר שמשפיע על העלייה מרוב המדינות ואתם הבאתם ילדים, יש גם אחריות עליך. מה שקרה עם הילדים האלה, זה קטסטרופה, ואני מבקש שתהיה איזה תוכנית, איזה רעיון, איך לצאת מהבעיה הזאת. זאב ביילסקי: קודם כל, חבר הכנסת הנדל איננו, אבל אני רוצה להגיד משהו בנושא הזה. תראו, אני באמת מאמין שהעם היהודי צריך באיזה שהוא מקום ללכת ולהרים את הנושא של ההסברה, כמו שקמה תחנה חדשה שנקראת 'אל ג'זירה'. לא יודע כמה מכם שמעתם על התחנה הזאת, אבל זאת תחנה היום שמשדרת בשפה האנגלית והיא משדרת תכנים שמי שעומד מאחורי התחנה הזאת, מעוניין שתשדר את התכנים והרבה מאוד אנשים לוקחים את זה כאובייקטיבי. הרבה פעמים כשאתה שומע בן אדם, הוא אומר, 'שמעתי, שמעתי, קראתי בעיתון, לא זוכר מאיפה'. ולכן לא יקרה שום דבר לעולם היהודי אם אנחנו ניצור איזה שהוא כלי תקשורת כזה, וצודק חבר הכנסת צבי הנדל, שלפעמים אנחנו נראים כל כך רע בהסברה, ובאמת פשוט בגלל שלא מעוניינים להביא את האמת הזאת. לא מעוניינים להביא את האמת. אנחנו פה, שחיים בציון, רואים מה עושים לנו, את העוול שמשדרים כאשר עושים. לגבי דבריו של חבר הכנסת מיכאלי – זה היום עיקר עבודתנו. הקירוב, הזהות היהודית, זה כל כך חשוב. אני אומר לכם, ברית המועצות לשעבר, אם אנחנו נמצא את המשאבים הנכונים, ותיכף אני אסביר לכם גם איפה אנחנו מחפשים אותם, אנחנו יכולים להביא עוד 100,000 אנשים שיישארו יהודים. סיפרתי לכם על ילד אחד, 400 דולר. תגידו לי אתם כמה שווה 100,000 אנשים שיישארו יהודים. כמה זה שווה? הלוא בעוד 20 שנה גם במיליונים לא נוכל למצוא אותם. לא נדע איפה הם בכלל. הם לא יידעו שהם יהודים. הרבה פעמים אנחנו רואים ילדה בת 16 שפתאום היא מגלה שהיא בכלל יהודיה, שאמא שלה היתה יהודיה, איזה דבר זה? אברהם מיכאלי: וזה לא שייך לפוליטיקה דתית ואנשים לא קולטים את זה. זאת הצרה של יהודים. זאב ביילסקי: ולכן אני בנושא הזה רוצה לספר לכם על השותפויות שהסוכנות היהודית עושה. אנחנו היום, התמזל מזלנו שפגשנו אנשים נפלאים. אני אתן לכם דוגמה. אנחנו עובדים חזק מאוד עם קרן הידידות. קרן הידידות מיסודו של הרב יחיאל אקשטיין, שכל שנה הוא דואג להביא מספיק אמצעים כדי שנטפל בנושא העלייה למדינת ישראל. זה נושא שחשוב לו. הוא כל חייו מקדיש לנושא הזה. מגיע לו מזל טוב, הוא התחתן לפני כשנה, שאלתי אותו 'איפה ירח דבש?' הוא, ירח דבש בעבודה. כל חייו מקדיש לנושא הזה ואנחנו זוכים לתמיכה גדולה מאוד, של עשרות מיליוני שקלים כל שנה, בנוסף לתמיכות שהוא עושה בכל המדינה, להרבה מאוד נושאים טובים. אנחנו עובדים עם פילנטרופים יהודיים. ישנם יהודים, בדרך כלל אלה אנשים שמסורת ישראל היא מה שמביאה אותם לשם. יהודי בשם וולפסון, בניו יורק, יהודי בשם לב לבייב, שגר בארץ. יהודי בשם אלי הון, שגר בברזיל. אנשים שמשקיעים היום בחינוך יהודי יותר מאשר כל הממסד ביחד. לא יאומן, השקעות של אנשים פרטיים, מתוך אמונה במה שאנחנו עושים. לכן אם הם מאמינים, אז בטח ממשלת ישראל והסוכנות היהודית צריכים לשנס מותניים, כשאני רואה את העזרה הנפלאה של האנשים האלה. שלושה הנושאים שהעלה חבר הכנסת אדלשטיין מאוד מאוד חשובים. אנחנו נלחמים באנטישמיות יחד עם משרד החוץ, מנצלים את כל השליחים שלנו, את כל הסטודנטים בעולם, בכל מקום, להילחם. המצב קשה מאוד. אני מקבל על שולחני יום יום דוח אנטישמיות של שניים-שלושה עמודים. המקרים הקלים זה ניתוץ מצבות וציורי צלבי קרס על בתי כנסת. המקרים הקשים פוגשים אותם אחר כך בבית לווינשטיין פה, במקרה הטוב. אני פגשתי ילד ברובע סרסיי בפריז, רובע עני מאוד, שחיים שם עדיין יהודים וילד בן 12 אמר לי שהוא רוצה לעלות לישראל. שאלתי אותו 'למה אתה רוצה לעלות לישראל?' הוא אומר 'אני אגיד לך. אם אני אעלה לישראל, אני מעריך שאמא שלי תרשה לי לשחק עם הילדים אחרי הצהריים'. דירה קטנטונת, שלושה ילדים, הורים, היא לא נותנת לילדים אחרי הצהריים לצאת מהבית. ויש הורים שלוקחים את הילדים שעה לפני סוף הלימודים, שלא יידעו שהם באים מאיזה בית ספר יהודי. אתם לא מתארים לעצמכם רמה של אנטישמיות. במקום שהנשיא היום לטובתנו ואוהד, עדיין מדינה של 60 מיליון, ערש הדמוקרטיה, יש שם גילויים של אנטישמיות קשה מאוד. קשה מאוד. ולכן אנחנו חייבים להמשיך ולהילחם בזה. הנושא של שיתוף הפעולה. גם חבר הכנסת אדלשטיין, גם חברת הכנסת סולודקין, מכירים את הנושא הזה מצוין ואני רוצה להגיד לכם, לא יודע להשוות תקופות, אולי חנוך פה, שהוא הוותיק מכולם, יכול להגיד, אני לא חושב שהיתה תקופה של שיתוף פעולה בין משרד הקליטה לבין הסוכנות היהודית כמו היום. מהיום הראשון שאני בתפקיד, אנחנו חוברים יחד עם משרד הקליטה. אנשים לא מעריכים מספיק את פועלו של המשרד הזה. זה משרד בדרך כלל קטן, שנדחף לשוליים, וכל שר שמגיע לשם, ביום הראשון שהוא נוחת, הוא כבר חושב 'איך אני יוצא משם'. חבל. חבל. למעט שרים מסוימים וסגנית שר מסוימת, שלא נזכיר את שמה, ראו את זה בתור שליחות לאומית. אבל אני אומר לכם, זה משרד שעושה הרבה מאוד פה במדינת ישראל וזה שאנחנו חוברים ביחד... אתן לכם דוגמה, המשרד היום הולך, מרים את הדגל של ישראלים. יש היום, לצערנו, כמיליון ישראלים שחיים בכל העולם, בעושר ובאושר. המשרד היום החליט על מדיניות. אנחנו כינסנו את כל השליחים, אנחנו כבר מזמינים עכשיו את המנהל הכללי של המשרד, הזמנו את השר והוא לא יכול להגיע, לכנס שליחים בעוד מספר ימים בארצות הברית. יהיו שם 150, 200 שליחים שלנו ויעמוד שם הבכיר ביותר במשרד הקליטה ואני לאחריו אומר לכולם, 'שמעתם מה שהוא אומר? מעכשיו אתם כולכם שליחים של משרד הקליטה'. זאת המדיניות, זה אתם צריכים לעשות. לכן שיתוף הפעולה היום הוא יוצא מן הכלל ויימשך. מלה אחרונה לגבי הגיור. נושא כאוב מאוד במדינת ישראל. כאוב מאוד. אני אומר לכם, אנחנו מעורבים בזה יחד עם מר יעקב נאמן, שהוא חבר בחבר הנאמנים של הסוכנות, מנסים. ועדה בראשותו של המנהל הכללי במשרד הקליטה, מנסים להזיז משהו, לשנות משהו. כל כך קשה. ויש אנשים טובים. אני אומר לכם, אין שבוע שאני לא נמצא במשרדו של הראשון לציון, הרב עמר. לא יאומן כמה מאמצים הוא משקיע בשבילנו. תמיד ברוח בית הלל. תמיד לנסות ולקדם, לראות את טובת הכלל, באומץ לב רב, כי יש שם הנושא שנקרא פשקווילים, אני לא יודע אם אתם יודעים מה זה, יום אחד אני אספר לכם, צריך אומץ לב בציבור הזה כדי להתייצב לפעמים--- אברהם מיכאלי: חבר הכנסת יולי אדלשטיין, עם הלובי שלו, כבר קבע ישיבה וישבנו אצלו בעניין הזה. זאב ביילסקי: אני אומר לכם, כל כך הרבה אפשר לעשות וצריך רק רצון טוב. צריך רק רצון טוב. אני ראיתי את הנושא של השתלת איברים עכשיו, שאני מנסה גם לקדם אותו בחלקת אלוהים הקטנה שלי. כמה צריך להיות לאנשים, כדי לתת יד לאנשים לתרום איברים. כמה רבנים טובים התייצבו מאחורי העניין הזה, כמה אתה מציל 'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו'. אי אפשר שלא להתעלם מזה, אותו דבר בנושא של הגיור. זאת רק הצלה, זה בדיוק הצלת נפשות, בדיוק פיקוח נפש. אנחנו עושים, למשל, את הפרויקט של נתיב. נתיב, זה פרויקט של חיילים שהגיעו לצבא ההגנה לישראל, בדרך כלל הגיעו בתוכנית נעל"ה של הסוכנות היהודית. הגיעו בגיל 16, בלי ההורים שלהם, 2,000 – 3,000 בשנה. מתגייסים לצבא ההגנה לישראל. אנחנו פה, והאולם הזה כל כך שמע על נושא ההשתמטות, פה אני מספר לכם על ילד, שהוא בא מלנינגרד, הוא עלה לישראל בלי ההורים שלו והוא נלחם לשרת בגבעתי או בגולני. עכשיו מסתבר לו שהוא לא יהודי לפי ההלכה. אנחנו נותנים לו את האפשרות, יחד עם שלטונות הצבא, ויש פה בצבא צדיק אחד בדרגה של אלוף, האלוף שטרן, שנותן את כל כובד המשקל של הצבא לעניין הזה. הצבא נותן לנו אותם לשלושה חודשים, אנחנו, יחד עם משרד הקליטה, לוקחים אותם לקרית מוריה בירושלים ובשלושה חודשים נותנים להם קורס של זיקה יהודית שבסופו, אם הוא רוצה, הוא משלים עוד קצת והוא הולך והוא עומד בפני בית דין שמגייר אותו, ואז חייו משתנים לגמרי במדינת ישראל. עכשיו תחשבו כמה חיילות נמצאות שם. איזה דבר נפלא עשינו שאותה חיילת, כשהיא תתחתן עוד כמה שנים, בין הקורס ובין לא הקורס, הילדים שלה או שהם יהודים או שהם לא יהודים. אני אבדוק את הנושא הזה של הביטוח לשבתות. לא נראה לי, אבל אם כן, אני כבר לוקח על עצמי מיד לסדר את העניין הזה. לגבי דבריו של היושב ראש. אני מסכים עם היושב ראש. אנחנו מביאים לפה עולים וצריכים לדעת כולם שהנוער מקבל פה את החינוך הטוב ביותר, האיכותי ביותר. יש תופעות שלמעשה הן נובעות מתסכול של ילדים. הרבה פעמים ילד שלא מגיע לרמה מתחיל לחפש דרכים כדי שנוכחותו תהיה מורגשת. זה קורה גם עם ילדים שנולדו בישראל, גם עם עולים חדשים, אבל אנחנו צריכים לנסות לדאוג שאותו פער, שקיים בזה שאתה עולה חדש, פער בשפה, פער שני בהבנה, צריך להיסגר על ידי תמיכה נוספת של הסוכנות היהודית, של משרד הקליטה, של הממשלה באותם ילדים, כדי לאפשר להם לפחות להגיע לממוצע הישראלי. אני רוצה להודות לך, אדוני היושב ראש. אני עוקב אחרי הפעולות שלך ושל הוועדה שבראשותך, ואנחנו תמיד עומדים לרשותך. אנחנו מודים לכם. אתם הקול כמעט היחידי פה בכנסת שלוקח נושא, שהוא כל כך חשוב לנו, שם אותו על סדר היום, לא מרפה מקובעי המדיניות, כדי לקדם עוד ועוד את הנושאים האלה. תודה רבה לכם. אבי מספין: אני מהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. ראשית, אני גם מצטרף לברכות לעשייה המרובה של הסוכנות לטובת העלייה של היהודים מכל התפוצות. תרשה לי להתמקד בנושא של יהודי אתיופיה. כידוע, כיום כל שנה עולים במשורה בממוצע בחודש כ-300 יהודי אתיופיה לישראל . אני רואה את כל הפעילות שעושה הסוכנות. אני יודע שהסוכנות היהודית עושה מאמצים להעלות את כל יהודי אתיופיה, לפי חוק השבות וחוק הכניסה, את כל היהודים בעולם, והבעיה שאני רואה שיש במחנות באתיופיה, בגונדר, הרבה יהודים, שאלפים מהם מוכרים ומיועדים לעלייה, אבל משום מה הם לא עולים, או בבת אחת, או בכמות סבירה יותר מאשר ה-300 הקצובים. ואני לא מדבר על אלה שצריכים בדיקה וכולי. יש כמה אלפים שיש ודאות לגביהם שהם אמורים לעלות והשאלה האחת שלי זה למה לא מעלים אותם בבת אחת ולגמור את הסאגה והסבל שהם עוברים שם. זה אחד. הדבר השני, העולים שנמצאים במרכזי קליטה. הוועדה עשתה סיור במרכז קליטה במבשרת ציון לפני מספר חודשים, שבאחריותה של הסוכנות היהודית וגם של המשרד לקליטת עלייה והעלינו שם מספר בעיות שעדיין טרם נמצא להם פתרון. כמו שאמרתי, 1,300 אנשים, ובשבילם יש שם 4 עובדים סוציאליים. אני לא יודע לעשות את החשבון כמה לכל אחד יכול להיות, אבל אנחנו מכירים את כל הנושא של האלימות והרצח, לצערי, שמתרחשים בקרב עולים חדשים בעיקר, וגם במרכזי קליטה, בחודשים האחרונים, ואני לא חושב ש-4 עובדים סוציאליים יכולים לעזור ל-1,300 איש. דבר נוסף, יש שם מספר בעיות של בטיחות בדרכים, שזה מקום לא מגודר ויש שם הרבה מכוניות וקרתה שם גם תאונת דרכים, אמנם מחוץ למרכז, ואני רוצה לדעת מה עושים כדי לשפר את מרכזי הקליטה, את השהות של השנה וחצי של העולים החדשים. בנוסף לכך, אני מצטרף גם לנושא של תהליך הגיור שאני מבין שזה תהליך לא פשוט והוא לוקח זמן, אבל הוא נמשך גם ברגע שהעולים החדשים יוצאים לדיורי קבע. ברגע שהם במרכזי קליטה, זה הרבה יותר הומוגני והרבה יותר קל לטפל בזה, אבל כשהם יוצאים לדיורי קבע, זה יותר נמשך והסבל שלהם נמשך. היו"ר מיכאל נודלמן: אנחנו דיברנו על זה שבמרכזי קליטה לא מכינים אנשים לחיים. אבי מספין: הם לומדים גם עברית, אני לא יודע אם זה באחריות של הסוכנות, או של משרד החינוך, שגם לימודי העברית שלהם שם, ברגע שהם מסיימים במשך 10 חודשים, הם לא יוצאים ברמה טובה. אלה הדברים. תודה. היו"ר מיכאל נודלמן: דיברנו על זה, על הלימודים, אנחנו ביקרנו באחד מהמקומות, במבשרת ציון. אנחנו מציעים לקחת כמו מלווים מהעדה האתיופית. הם יודעים יותר טוב את המסורת, הם יודעים איך להיכנס לגוף של האחים שלהם. אני ראיתי שם מורה, מה היא יכולה לעשות עם בחורים שקשה להם ללמוד עברית? אנחנו חושבים שהם צריכים לעבור קורס קטן, כי יש 3,000 ישראלים, אקדמאים, שיכולים לעשות את העבודה הזו. בכל מדינה, אפילו בארצות הברית, שם גם קיבוץ גלויות, עם סינים לומדים סינים, עם מקסיקנים לומדים מקסיקנים. עם קבוצה צריכים לעבוד אלה שמבינים מאיפה המסורת והחיים שלהם. דוד קשאני: אני מפורום הדיור הציבורי. אני מכיר את זאב מעל 20 שנה, כשאני תושב רעננה. אני מברך אותך. תראה, יש בעיה בדיור. 55,000 ממתינים לקבל דיור. עמיגור מכרה דירות ב-800 מיליון שקלים והכסף הזה עבר לארצות הברית. אני מבקש ממך, לבקש מארצות הברית גם את הכספים האלה בחזרה וגם לבקש סיוע אמריקני, מה שאמרת שיש 40 מיליון דולר, לבנות או לרכוש דירות לאותם 55,000 עולים שממתינים לקבל דירה. אתה אמרת בעצמך שאתה מבסוט שהם באים, אבל צריך לדאוג להם, לדירה, לחינוך, לעבודה. מה שאני מבקש ממך, באמת, זה נושא הדיור. תבטיח לי שהכסף הזה יבוא ארצה, על מנת שיהיה דיור לעולים. תודה. שושנה רון: אני משוכנעת שכולם נהנו מאוד לשמוע את מר זאב ביילסקי, הוא תמיד מלהיב ויודע לעשות את זה בצורה כל כך נפלאה, אבל משום מה שכחת אותנו, את התאחדויות העולים. אנחנו רואים את עצמנו כשותפים נאמנים לסוכנות היהודית ובנושא של עידוד עלייה, יש לי כמה משפטים לומר. קודם כל, לגבי בעיקר יהודי ארצות הברית. אם בשנות הארבעים, עם הקמת המדינה, וב-67', היינו מקור לגאווה, היום אנחנו מקור לרתיעה ולהתרחקות, והשאלה היא מה עושים. כמחנכת, שמעתי את הדברים שלך לגבי הרחבת בתי הספר, זה חומר רטורי. אנחנו לא נצליח דרך מצוות אנשים מלומדה, בהרצאות, להיכנס ללבם של היהודים. הם חיים במסגרת קהילתית, בקהילתם, דרך פעילות חווייתית, לנוער, להחדיר בהם את האהבה ואת הזיקה לארץ ישראל. לפני חודש ימים ביקרו אצלי (אני מייצגת את מועצת ארגוני העולים, אבל אני גם המנהלת הכללית של ברית יוצאי בוכרה) 20 נערים מניו יורק, שבמסגרת תגלית באו לבקר בארץ. ביום העשירי הם באו לבקר אותנו. אחרי שביקרו וחרשו את כל הארץ, שואל אותי נער בן 18, 'שושנה, מה זה ציונות?' וזה כאב מאוד. משמע שגם הפעילות שנעשית בארצות הברית מצד כל מיני אישים מאוד חשובים, בתחום היהדות, יכול להיות שזה מבסס אותם שם, שימשיכו לחיות שם, כיוון שאת היהדות אי אפשר להבדיל ולחנך בלי ציונות. הציונות חייבת להיות בד בבד יחד עם היהדות. כשם שיהדות לא יכולה להיות בלי ציונות, גם ציונות לא יכולה להיות בלי יהדות. אני לא יודעת באיזה מידה התקציב להתאחדויות העולים, דרך הסוכנות, יהיה אותו תקציב, ואולי הוא יעלה. אני שמעתי שהוא בכלל יירד. מה שאני מבקשת, לנו יש את היתרונות הייחודיים שלנו, ואני אביא לך דוגמה. לפני יומיים קיבלתי טלפון מרב קהילתי של יהודי אסיה התיכונה בווינה. הוא אומר 'שושנה, אנחנו רוצים להעמיק את הקשר איתכם', אז אמרתי 'מצוין'. הרמתי טלפון לציפי, לאנשים שלכם בדסק, כדי לראות באיזה תכנית מבנית אנחנו מעמיקים את הזיקה ואת הקשר לארץ ישראל, עם באמת ההדגשה ציונית. ולבסוף, אני מבקשת. רק לפני שבוע היינו בכנס אשדוד. המטרה, אני מבינה, אתגר, הגברת העלייה. הפנים שלנו עכשיו לקראת חגיגות ה-60 למדינה. בואו נצא, לא רק בקריאה והכרזה, אלא עשו את הכול כדי שבמלואת 60 שנה למדינה, לקראת 2008, עם התקציב של 2008, על סדר היום של המדינה, היכולת שלך, של הסוכנות, אם אתה אומר עכשיו שאתה בתיאום נפלא עם משרד הקליטה וראשי ההנהגה שלנו, שזה לא יהיה דיבורים בעלמא ולא הצהרות סתמיות, אלא באמת שעל סדר היום הציבורי והממשלה, הנושא של עידוד עלייה וקליטה מוצלחת, דרך כל האמצעים שאנחנו פועלים כאן במדינה, שאכן זה יהיה על סדר היום בעדיפות ראשונה. זאב ביילסקי: כזה נאום נתת, שושנה. את בסוף תגיעי לפה במעמד אחר. שושנה רון: אין סיכוי. מה שאני רוצה, אני מוציאה עיתון אחת לחודש, עם תפוצה של 40,000 לחוץ לארץ. אני רוצה לראיין אותך, מר ביילסקי. את כל הדברים היפים שאמרת, אני רוצה להדפיס את זה, שזה יגיע גם ליהודים, ועם כמה תמונות. שזה יגיע ליהודים טובים בתפוצות. זאב ביילסקי: כבר יצא לי טוב מזה שהוזמנתי לוועדה. אני מודה לך. שושנה רון: ואל תשכח אותנו, את ההתאחדות, כמו שעשית היום. זאב ביילסקי: קודם כל, אבי מספין, לדבריך. אנחנו, הסוכנות היהודית עובדת יד ביד עם ממשלת ישראל. ממשלת ישראל קובעת מי עולה, מאיפה עולה וכמה עולים וההחלטה של הממשלה זאת ההחלטה שאנחנו הולכים ומבצעים. אנחנו מקווים שאנחנו כבר מגיעים לקראת סיום הפרק של עלייתם של יהודי אתיופיה, פרק מאוד מפואר בחברה הישראלית, ועשינו אותו, אני חושב, בצורה מעוררת כבוד. אתה יודע, אני הייתי שם לפני שנה, עם קבוצה של תורמים, ואז היינו, ביקרנו, והגענו לשדה התעופה. בשדה התעופה היו 160 עולים שבאו איתנו על הטיסה, אז הם עמדו בתור כזה מופתי, אתה יודע, אחד אחרי השני עומדים בתור, ככה לדרכונים, ואני בא עם המשלחת. ואז אחד שעומד לידי, אני אומר לו 'ג'ו, תסתכל על התור הזה'. הוא מסתכל. הוא אומר לי 'מה מיוחד?' אמרתי לו 'תסתכל טוב'. הוא אומר לי 'אני מסתכל, מה מיוחד?' אני אומר לו 'תזכור מה שאני אומר לך. זאת הפעם האחרונה שהחבר'ה האלה עומדים בצורה כזאת, ככה, ישר. איך שיעלו לישראל כבר יבואו לתור הישראלי'. אבל זה בחיוך. אני אבדוק את העניין של מבשרת, אבי, אני לא יודע בדיוק, אבל נמצא פה מנהל המחלקה ויבדוק בדיוק לגבי העובדים הסוציאליים. גם הבטיחות בדרכים, נבוא במשא ומתן עם העירייה. זה נושא שהוא קרוב אליי ואני באמת חושב שמקום שיש שם 1,400 עולים והרבה מאוד ילדים, צריך להקפיד הרבה יותר מאשר באופן רגיל על הנושא של בטיחות בדרכים, כי באמת חבל על כל מישהו שנפצע, בטח בתאונת דרכים בכלל, אבל במקום שאנחנו יודעים מראש שזה מהווה מקור להרבה מאוד ילדים שההתנהגות שלהם אף פעם היא לא חזויה מראש, וצריכים לעשות את זה. בנושא של הגיור, זה פשוט מלחמה שאנחנו עושים אותה ונקווה שנצליח בסופו של דבר לעשות, לעשות את התהליך. אתה יודע, היהדות זאת לא דת שגיירה אנשים. אף פעם לא כפינו על בן אדם להיות יהודי וגם אף פעם בהיסטוריה שלנו אנשים לא רצו להיות יהודים. תמיד להיות יהודי זה היה מכה. ברוך ה', זכינו עכשיו שבאים לפה אנשים שרוצים להיות יהודים, מוכנים להשקיע בזה, עושים את זה באמת באמונה רבה ולכן מוכרחה להימצא הדרך שהתהליך הזה יהיה תהליך ידידותי, יהיה תהליך שאנשים ירצו לעשות אותו. לצערי הרב, יש הרבה מאוד אנשים פה שהיו נכנסים לתהליך הזה, אילו היתה להם האמונה שהתהליך הוא באמת הגון, ידידותי ועושה הכול כדי לקרב. אנחנו עם שמקרב אנשים. ידידי, דוד קשאני, אני חייב להגיד לך, כל השנים שאני מכיר אותך, אתה לא סוטה מדרכך, הגעת להישגים מרשימים מאוד. אתה יודע מה, אולי אתה יכול אפילו לעזור לנו. חברת עמיגור, יש לנו תוכנית לבנות בניין באשדוד. אנחנו יכולים לבנות שם מאות דירות ציבוריות באשדוד, ובגלל התעקשות של האוצר, של החשב הכללי, אנחנו לא מצליחים. כבר שנתיים יש לנו את הכסף, יש לנו את המגרש, יש לנו את התרומות. יכולים לבנות 200 לזכאים. עד היום לא הצלחנו. אז אם אתה, במרץ שלך, תוכל לעזור לי, להשתדל אצל כל מקבלי המדיניות שם, שחבל על הזמן, כבר יש לנו את הכול, אנחנו יכולים. צריכים בסך הכול 40% מהבנייה את הסיוע הזה, ולא מצליחים עד היום לעשות את זה. דוד קשאני: מדוע האוצר מתנגד? זאב ביילסקי: תשמע, כשאתה מדבר על האוצר, אתה לא שואל מדוע. תשמע, אתה יודע, זה ככה. צריך פשוט לנסות ולהזיז. בנושא של המכירה של הדירות. אתה צריך להבין שבזמן של מבצע אקסודוס, כשהבאנו לפה קרוב למיליון אנשים, הסוכנות היהודית שילמה כספים שלא היה לנו. כל גרוש היום שנכנס לסוכנות היהודית, הולך לכסות את החובות של העלייה הזאת ולכן שום כסף לא הולך לאמריקה, אף אחד לא הולך לשום מקום אחר, ויחד עם זאת, אני גם אעשה כל מאמץ כדי לנסות ולגייס כספים, דווקא דרך חברת עמיגור, כדי להמשיך ולבנות דיור ציבורי במדינת ישראל. כי באמת עוד לא הגענו לזמן שאנחנו יכולים להתעלם מהנושא הזה של אנשים, כי מדינת ישראל זו גם מדינה, לא יודע, זה משהו. עם מכונית זה קצת משתנה, וגם היום, כשגונבים לנו מכונית, פתאום אנחנו נזכרים שבעצם כל הבית שלנו במכונית, הטלפונים וזה. אנחנו נורא מודאגים. דירה, על אחת כמה וכמה. פה אדם משתעבד לכל חייו, רק בשביל הדירה ולזוג צעיר היום, שאין לו את האפשרויות, לפעמים דיור ציבורי זה מה שעוזר לו להתחיל את החיים בצורה יותר טובה. אשר לך, שושנה, אז המנהל הכללי של המחלקה, עודד סלומון, עשה לי עם הראש שבעקבות בקשתך והנאום היפה שנתת, הוחלט לא לקצץ בהתאחדויות העולים השנה. שושנה רון: אפשר להעלות, להוסיף. זאב ביילסקי: להוסיף ? אני לא יודע. בשביל זה את צריכה נאום הרבה יותר, אבל לנאום הזה, אמר המנהל הכללי שלא מקצצים. בנושא של שנות ה-60, אני נמצא בקשר הדוק עם השרה רוחמה אברהם, ואנחנו באמת נדאג... את צודקת, מעשה העלייה והקליטה במדינת ישראל לא קיבל את הביטוי הנכון לו עד עכשיו. אני חושב ששנת ה-60 זאת השנה להעלות על נס את מה שעשינו פה במדינת ישראל, כשקלטנו פה כל כך הרבה עולים, בתקופה כל כך קצרה, והצלחנו לקלוט אותם, והם מתערים בחברה הישראלית ועולה חדש נמצא היום, יושב חבר בכנסת ישראל, יושב ראש הוועדה שקולטת עלייה, מי יכול להיות יותר טוב, לנהל ועדה של עלייה וקליטה, מאשר אדם שכל שלב בחיים שלו עבר בעצמו? עשה את זה, יודע את זה. אז לכן אני באמת חושב שזאת השנה, כדי לציין את זה, ואנחנו בהחלט נעשה את זה. עוד פעם אני רוצה להודות לך אדוני היושב ראש. היו"ר מיכאל נודלמן: אני צריך להגיד כמה מלים לסיכום. אני רוצה להגיד כמה דברים פרסונליים. אנחנו יודעים שיושב ראש הסוכנות, זאב ביילסקי, היה ראש העירייה הכי טוב בישראל. אני חושב שהוא הכי טוב כיושב ראש סוכנות. למה? אני שמעתי הרבה ראשי סוכנות, אני לא הייתי יושב ראש ועדה, הייתי חבר ועדה, אף אחד לא סיפר על זה שהוא לבד עשה. הוא לבד נפגש עם אנשים, עם ילדים. הוא סיפר לנו עכשיו על פגישות שלו, על הרגשות שלו, על ההחלטות שלו. כל הכבוד ליושב ראש הסוכנות. דבר שני, החברים נתנו לי זכות להגיד תודה, אבל אני רוצה להגיד גם שאנחנו תומכים בכל הכיוונים שאתם תכננתם, שאתם מבצעים, ואנחנו חושבים שהסוכנות זה הארגון הכי חשוב בחיי העם היהודי, לא רק בישראל, אלא בכל המדינות, ואני מאחל לכם הצלחות רבות ואני בטוח שיהיו הצלחות. אני מבין שקשה לעבוד, קשה, יש בעיות בארץ, יש בעיות בחוץ לארץ, יש אנטישמיות, אבל באים יהודים. 20,000. אתם התרגלתם... אנחנו (אני עכשיו גם) שהיו מיליון, 70,000, 80,000. אני קראתי שהיו שנים ש-6,000 זה היה הרבה, 9,000 זה היה יותר. עכשיו כל שנה 20,000. אולי זה גם טוב, כי כשיש עלייה של 70,000, הממשלה לא יודעת מה לעשות איתה, העלייה סובלת וצריך הרבה שנים כדי שהעולה יהפוך לאזרח ותיק כמו שצריך. בגלל זה אני חושב שאתם עובדים טוב מאוד ואני עוד פעם מאחל לכם עבודה טובה, הצלחה וכל טוב. תודה שאתם באים ונתתם לנו הרגשה שאנחנו לא לבד. זאב ביילסקי: תודה רבה. הישיבה ננעלה בשעה 11:15