פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 294
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ד בחשוון התשס"ח (5 בנובמבר 2007), שעה 08:30
סדר היום: הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הכנסת המושג "נכבה" על כל המשתמע מכך לספרי
הלימוד בבתי הספר הערביים, של חה"כ גדעון סער
נכחו:
חברי הוועדה:
מיכאל מלכיאור - היו"ר
זבולון אורלב
זאב אלקין
ג'מאל זחאלקה
אלכס מילר
מרינה סולודקין
גדעון סער
מוזמנים:
חה"כ מוחמד ברכה
חה"כ אליהו גבאי
חה"כ דב חנין
חה"כ דוד רותם
חה"כ משה שרוני
דליה פניג - מפמ"ר גיאוגרפיה, מולדת, תורה ואזרחות, משרד החינוך
אלה פאפט - מדריכה בגיאוגרפיה, משרד החינוך
שלומי סרגוסי - האגודה לזכויות האזרח
אתי בנימין - פורום יושבי ראש ועדי הורים ישוביים
עמר אגבריה
ייעוץ משפטי:
מירב ישראלי
מנהלת הוועדה:
יהודית גידלי
רשמה וערכה:
אורית חלוצי – חבר המתרגמים בע"מ
הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הכנסת המושג "נכבה", על כל המשתמע מכך,
לספרי הלימוד בבתי הספר הערביים, של חה"כ גדעון סער
היו"ר מיכאל מלכיאור:
שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.
קודם כל, בוקר טוב, לכל המשתתפים פה, חבר הכנסת גדעון סער והמשלחת הראויה, אני מבקש ממשמר הכנסת להצטרף ליד השולחן. אנחנו אומרים היום בוקר טוב לכל עם ישראל שבטוח שברגע הזה, כולל כל תלמידי ישראל שיושבים מול הטלוויזיה ומסתכלים. אנחנו הבוקר יש לנו דיונים חשובים לגבי גורלם ואני מקווה שנוכל משהו גם לפתור הבוקר.
אני רק רוצה להגיד, אנחנו קודם כל לא מסתכלים פה על כמות המשתתפים, בכלל ביהדות אף פעם לא הסתכלו על הכמות, בספר דברים כתוב שהקדוש ברוך הוא בחר בנו לא בגלל הגודל שלנו, מסתכלים על איכות המשתתפים.
אנחנו תמיד פותחים את השבוע בדבר תורה, אבל כנראה אני אצטרך להגיד את דבר התורה היום כממלא מקום. אבל בכל זאת מה שאני רוצה להגיד בדבר התורה של פרשת תולדות קשור מאוד למצב של שביתת המורים, אז מעדיף להעביר את זה לישיבה הבאה ששם תהיה לנו הזדמנות עם ארגוני המורים ושרת החינוך וכולי ללבן יותר את העניין הזה ולכן אנחנו מעבירים את זה לישיבה הבאה שגם אני אומר לכל הצופים בנו עכשיו, הישיבה הבאה גם תהיה משודרת כך שהם לא יפסידו את דברי התורה.
מאחר וחבר הכנסת גדעון סער ביקש את הדיון הבוקר, אז אני כמו שאומר, בלי הקדמות ובלי דברים נוספים נותן לגדעון סער לפתוח בדבריו.
גדעון סער:
תודה אדוני היושב ראש, אני בוודאי אתייחס לנושא עצמו אבל תחילה בתמצית, אי אפשר שלא להתייחס לעובדה שאנחנו נמצאים 16 ימים בתוך שביתת המרצים באוניברסיטאות עם סכנה של ביטול הסמסטר. 24 ימים בתוך שביתת המורים עם אפס התקדמות, תלמידים שמסתובבים ברחובות, איום השבתה של המשק וניסיון לכיפוף ידיים באמצעות צווי מניעה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אגב, זה נחשב כ- 24 ימים מאחר ולא כוללים את השבתות, בעוד יומיים אנחנו נכנסים לשבוע החמישי.
גדעון סער:
אני רק יכול להגיד דבר אחד, הבת שלי התחילה כיתה י' לפני חודשיים וכמובן בניקוי ימי החגים שיש לנו בתשרי, היא הייתה יותר ימים בשביתה מאשר בלימודים והדבר הזה פשוט בלתי נסבל מנקודת מבט לאומית. יחד עם זאת, לא נראה שזה מדרבן את הקברניטים ואת שרת החינוך לאיזה שהיא פעולה של ממש, לאיזה בחינה של ממש של הדרך שהם הלכו בה עד עכשיו ושכלאה את המערכת למצב הזה.
אני אומר את הדברים כי בעיניי סדר העדיפויות של שרת החינוך בהתנהלות שלה הוא היה כל הזמן סדר עדיפויות מעוות והוא בא לידי ביטוי גם בנושא שהוא נושא הדיון היום שאני ביקשתי. והוא נושא, בעצם הכללת הנושא של הנכבה או הפרספקטיבה של הנכבה בספרי הלימוד בבתי הספר הערביים. דבר שהוא בוודאי דבר מאוד חדשני וגם מאוד שנוי במחלוקת.
כאשר בפעם הראשונה מאז קום המדינה משרד החינוך אישר ספר לימוד שמיועד לבתי הספר הערביים, ובו לצד התפיסה הציונית המקובלת גם תיאור של אירועי מלחמת העצמאות מהפרספקטיבה, אני לא רוצה להגיד של הערבים שחיו בישראל ורואים במלחמה את האסון הלאומי שלהם, יותר נכון מהפרספקטיבה הפלסטינית.
הספר הזה אמור להילמד במסגרת המקצוע "מולדת חברה ואזרחות", הייתי אומר הצגת שתי פרספקטיבות, משרד החינוך פועל פה כאילו הוא מהאו"ם. זה גם הגיוני, כי אתמול שמעתי את ראש הממשלה בכינוס מדיני, ושם הוא אמר שהפלסטינים מפרים את ההסכמים, אנחנו מפרים את ההסכמים, הוא גם מהאו"ם. זה אופייני לדרך ההתנהלות שהיא מבחינה ערכית ניטרלית, זאת אומרת פוסט מודרניסטית במימד הכי מובהק.
ההסבר שנתנה שרת החינוך למהלך הזה, זה לא אומר שאני מסכים אבל אני מצטט, "..כדי שגם התלמיד הערבי יוכל למצוא את מקומו בספר הלימוד..". בעצם מה הדבר הזה אומר, שאם רווחת ובמידה מסוימת היא רווחת, תודעה של ניכור, תודעה של יחס שלילי או נגטיבי לעצם הקמת המדינה בסקטור ערבי, אז בוא נעצים את זה, נהפוך את זה למיין סטרים וניתן לזה לגיטימציה, בוא נטביע על זה חותם שזה גם רצוי.
כמובן שכל הדבר הזה מבחינה היסטורית, בשקר יסודו, הרי בסופו של דבר מה שקרה ב- 47'-48' הוא לצד הסכמה של מדינת ישראל, של הישוב, של התנועה הציונית לפתרון של חלוקת הארץ לפי הפתרון של שתי מדינות, סירוב ערבי ופתיחה במלחמה של מדינות ערב שתכליתה הייתה השמדת מדינת ישראל ואשר גם בה היו בהחלט גילויים מצד הישוב הערבי של תמיכה באותו מאמץ צבאי שברוך השם כשל. בעוד שאותה תפיסה במימד המוסרי שלה מטילה את נטל האחריות המוסרית או האחריות ההיסטורית למה שקרה על מדינת ישראל.
אם אנחנו מאמצים את הגישה הפוסט מודרניסטית הזאת, הגישה של רלטוויזם מוסרי, אז מדוע לא להביא למשל, נגיד שמלמדים על טרור, מלמדים בשיעורי אזרחות, את הפרספקטיבה הפלסטינית שלמה שאנחנו קוראים טרור הם קוראים התנגדות וההתנגדות דהיינו ההתנגדות לכיבוש מהווה את מקור הלגיטימציה המוסרית לפי אותה ראייה לטרור ויביאו לתלמידים, כמובן רק לתלמידים הערביים, כי אם זה היה דבר נכון באופן אמיתי למה לא להביא את זה גם ליהודים. מביאים את זה לערבים, לערבים יסבירו שהיהודים רואים בטרור הזה טרור והערבים רואים בזה התנגדות וזה דבר לגיטימי, לרצוח אזרחים מכיוון שיש כיבוש אז מותר.
אין שום הבדל, חוץ מזה שזה קרה לפני שישים שנה וזה עדיין קרה היום אין שום הבדל בדברים. זה אומר שלמדינה כמדינה, למערכת כמערכת חינוך, אין דבר שלאורו היא מחנכת, אין אמת, אין ערכים אשר בהם המערכת דוגלת, אלא, זה איך קוראים במצעד הפזמונים, הפינה לשיפוטכם.
כמובן שאי אפשר לגדר את המהלך הזה רק לתחומי החינוך ולהגיד זה רלוונטי רק למערכת החינוך מכיוון שיש הקשר מדיני ברור, אם אנחנו היום בעיצומם של מהלכים מדיניים שבוודאי יהיו גם בשנים הקרובות, שאחד הנושאים הנידונים בהם הוא נושא הפליטים ואחת התביעות הפלסטיניות היא מה שנקרא בשפה שלהם, זכות השיבה. אם אמנם הייתה נכבה אשר מגלגלת לפתחה של ישראל את האחריות המוסרית לאותו אסון לאומי, אז גם מזה אמורות להיות תוצאות מדיניות, אתה לא יכול לנתק את הנרטיב מהתוצאות בסכסוך שעדיין לא הסתיים.
זאת אומרת, זה דבר פשוט מופקר וחסר אחריות מבחינת מדינת ישראל כמדינה, כאשר אנחנו יודעים שרוב מכריע, גם בציבור וגם בכנסת, כשם שהוא שולל כל כרסום בעמדה בנושא של כניסת פליטים לישראל, הוא גם שולל את הנושא של הכללת הנכבה בתוכניות הלימוד בבתי הספר.
אדוני היושב ראש, אנחנו אמנם באיחור מסוים, אבל הנושא הזה עלה בשבוע האחרון של מושב הכנסת הקודם, אבל להשתמש באותו דבר שהוא קבוע בתקנון באותו סעיף 97 א' שמסדיר את הדיון, מה שמכונה בעגה הפרלמנטארית הדיון המהיר, לבוא ולקבוע כמסקנות אשר שוללות את המהלך הזה של שרת החינוך.
אנחנו חייבים לעשות את זה, מכיוון שאין לנו יכולת להביע אי אמון בשרת החינוך מבחינה פרלמנטארית, אבל אנחנו יכולים רק להביע רק אי אמון בממשלה. אם היינו יכולים להביע אי אמון בשרת החינוך היה בבית הזה רוב שהיה מצביע אי אמון בשרה הזאת, היא שרה כושלת, גרועה על פי כל אמת מידה. ומאחר שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בבידוד מאי אמון בממשלה, אני מציע שלפחות בנושא שעומד על הפרק אנחנו נאמר את דברינו בצורה הברורה ביותר.
עיינתי באיזשהו מאמר שנקרא, "הנכבה, מה ללמד את הדור הצעיר" של דוקטור רבקה שפק- ליסק שבאמת מסתכלת על אותו פרק שהוכלל בראיה מפרספקטיבה חינוכית ומסבירה את הבעייתיות שיש במהלך הזה, ואני אתן ממש קטעים קצרים ביותר.
היא אומרת שבעיה ראשונה היא הטיפול, או העדר הטיפול באותה תוכנית בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ומאחר שאין בתוכנית טיפול מספק בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ, שזה דבר שחשוב להביא לידיעת הדור הצעיר הערבי, משום שזה דבר שמוכחש על ידי חלק מהמנהיגים שלהם ועל ידי חלק מהאינטלקטואלים שלהם, "..כל עוד אין הכרה בעובדה הזאת הדור הצעיר הערבי..." וכמובן בטיפוח מה שעושה היום משרד החינוך, "...יאמין לסיפור שמדובר באדמה ערבית שנגזלה על ידי הקולוניאליזם הציוני, והדבר רק יתרום להקצנה ולהכערת היחסים.." זה אותו נושא שעליו דיברתי קודם.
בעיה שנייה, אין הכרה ערבית באחריות לנכבה, זאת אומרת אין בתוכנית הכרה מצד המנהיגות הערבית בהווה לגבי האחריות של מנהיגיה בעבר לטרגדיה של הנכבה שארעה להם וכל עוד האשמה מוטלת רק על היהודים אין סיכוי לשיפור היחסים. אין אזכור לעובדות ההיסטוריות, דהיינו לכך שהיהודים הסכימו לפתור את הבעיה ב- 36' ולא רק ב- 47' כאשר הוצעה לשני הצדדים הפתרון של הקמת שתי מדינות וזה נדחה על הבסיס של התפיסה הערבית, לפחות התפיסה הערבית אותה שעה שליהודים אין זכויות בארץ.
אין ספק וכמובן יש פה פרוט מעבר לנקודות האלה שהבאתי, אבל הן בוודאי מצביעות על כך שגם בפרספקטיבה חינוכית טהורה יש ליקויים קשים וחמורים במהלך הזה שעתידיים להשפיע באופן שלילי ביותר על עתיד היחסים בין שני העמים בארץ הזאת. לכן אדוני היושב ראש, אני חוזר לבקשתי, לסכם את הדיון בהתאם למה שנקבע בסעיף 97 א', דהיינו להניח את מסקנות הוועדה שחייבות לשלול את המהלך של שרת החינוך על שולחן הכנסת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה רבה לחבר הכנסת גדעון סער. אני רק חושב שכדי שנדע בדיוק על איזה עובדות אנחנו מדברים, עדיף שנשמע את משרד החינוך כדי שנוכל להתייחס לזה.
אני רוצה לשאול קודם, בוא נגיד ככה, כמה שאלות קצרות רק כדי להבין. א' מה השינוי, ה יה לנו אותו סיפור שדיברנו על הקו הירוק, מה השינוי, זאת אומרת אני זוכר כבר שהיה שינוי בתקופה של לימור לבנת כשרת חינוך שכבר אז דיברה על הכנסת נרטיב הפלסטיני---
גדעון סער:
אני רק רוצה לומר לפרוטוקול, מאחר שהיא לא נמצאת כאן, אני שוחחתי איתה והיא מכחישה את זה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אז אני אמנם זוכר את הדיון שהיה אז באותה תקופה, אנחנו לא מהאו"ם מבחינה זאת, אבל אני רוצה לדעת מה היה בקדנציות הקודמות ומה קרה בקדנציה של לימור לבנת בעניין הזה? ומה ההבדל עכשיו אחרי השינויים ששרת החינוך הכניסה? שאלה שנייה שאני רוצה לשאול, אני ממש לא יודע, זה לא בשביל לפתוח בפולמוס, אני רוצה לדעת, כשמלמדים, אני מבין שזה רק התלמידים הערבים במדינת ישראל, שמלמדים על התפיסה ועל הראיה של מה שקרה ב- 48' כנכבה, איך מלמדים שוב בבתי ספר ערביים את הצד הציוני ושל מה שקרה ב- 47'-48'? כי לפי הדברים שציטט חבר הכנסת גדעון סער, היה משתמע לפחות באוזניי, שלא מלמדים כלל וכלל את הצד של הישוב היהודי של הוויכוח הזה ורני חושב שחשוב להבהיר את הדבר הזה.
דליה פניג:
בוקר טוב לכולם. ראשית ברצוני להודות על הדיון הזה, אני חושבת שהדיון הוא חשוב, אני מודה לחבר הכנסת גדעון סער שהעלה אותו ואגב, אני יכולה להעיד שהוא מתעניין בחינוך לא מהיום והוא הגיע אלינו כבר להשתלמויות והוא הרצה בפנינו. אני חושבת שהדיון הוא חשוב, אני חושבת שראוי וחשוב לדון בוועדת חינוך ובכלל בציבור במה תלמידים לומדים ולצערי לא עושים את זה. ואחת הדוגמאות לכך שלא עושים את זה, זה בדיוק הדיון שנעשה כאן עכשיו באיחור של חמש שנים.
בדיוק לפני חמש שנים, בשנת תשס"ג – 2002, יצאה תוכנית לימודים, זאת שאני מחזיקה בידי ואני אחר כך גם אחלק לכם צילומים של קטעים רלוונטיים ממנה, יצאה תוכנית לימודים על ידי משרד החינוך, ותבינו שזה המסמך שבעצם כל הדיון הזה צריך לדבר עליו. בכלל לא ספרי לימוד, ספרי לימוד נכתבים על ידי גופים חיצוניים, הם לא נכתבים במשרד החינוך, הם מובאים לאישור במשרד החינוך, אבל כשאנחנו מחליטים אם לאשר או לא, אנחנו פותחים את זה, זה בעצם האורים והתומים. זה תוכנית הלימודים, זה מסמך רשמי של מדינת ישראל.
את תוכנית הלימודים הזו כתבו 21 אנשים, עוד למעלה מעשרים איש עברו וקראו, העירו הערות, יותר מארבעים איש היו מעורבים בה. יש פה אנשים שמייצגים את כל המגזרים בציבור הישראלי, כולל המגזר הממלכתי, הממלכתי דתי, ערבי ודרוזי, שלהם אגב התוכנית הזאת מיועדת.
גם גיאוגרפיה וגם מולדת, חברה ואזרחות, אלה המקצועות היחידים במערכת החינוך שיש להם תוכנית לימודים אחת שמשותפת לכל המגזרים ויש פיקוח על כך. אני גאה על כך, זה לא פשוט, אני אומרת את האמת, כי אתה צריך באמת לחשוב על כולם שאתה כותב תוכניות, שאתה מאשר תוכניות, שאתה מאשר ספרים, אבל זה בהחלט אתגר מאוד חשוב ואני חושבת שיש משהו, לפחות תוכניות אחת בחברה הישראלית שמשותפת לכולם עם פיקוח אחד.
התוכנית הזאת הודפסה, אגב לפני שנכנסתי לתפקיד אני קיבלתי אותה ביד ואמרו לי, זאת התוכנית שאת צריכה להטמיע, היא הודפסה ונשלחה ללמעלה מאלפיים בתי ספר במדינת ישראל, לכל בתי הספר היסודיים במדינת ישראל. התוכנית הזאת נמצאת על אתר האינטרנט שנים. אנשים לא ביקשו, אף אחד מהאנשים שהיו מעורבים בכתיבה לא ביקש שיסירו את שמו, כי גם אם אתה במיעוט בוועדה ונאמר ולא קיבלו את דעתך, ונאמר והייתה לך דעה מוצקה ואתה אומר, נכבה, ייהרג ובל יעבור. אף אחד מהאנשים האלה לא אמר, אם אתם מחליטים להכניס את המושג הזה, בבקשה להוציא את שמי מכותבי התוכנית, דבר שהוא אגב לגיטימי ועושים אותו בתוכניות לימודים, עושים אותו שאנשים מרגישים שדעתם לא התקבלה, הם לא מוכנים ששמם יוזכר בהקשר לתוכנית.
פיתוח התוכנית לקח למעלה משנתיים והגיע לאחר כתיבתה, לאחר סיום כתיבתה, היא הגיעה לידי יושב ראש מזכירות פדגוגית במשרד החינוך. כולכם יודעים שזה תפקיד מאוד רם במשרד החינוך, הוא היה אמור לעבור על זה ולקרוא את זה ולאשר את זה או להעיר הערות או להחזיר את זה לתיקון, או להתנגד, זאת זכותו והוא יכול להטיל את כתובת משקלו. והתוכנית הזאת אושרה במזכירות הפדגוגית על ידי יושב ראש המזכירות הפדגוגית שהיה באותה תקופה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רק רוצה להזכיר למי שאולי שכח, שמי שהיה יושב ראש המזכירות הפדגוגית היה פרופסור כץ שהוא היה מינוי אישי של שרת החינוך לימור לבנת שלגמרי נתנה לו את מלוא הגיבוי לזה. וכמובן למי שלא יודע, גם עוזר מאוד קרוב של יושב ראש הליכוד, חבר הכנסת נתניהו.
דליה פניג:
אני נותנת עובדות מדויקות עם תאריכים נקודתיים, אני לא מדברת על אנשים, אני עובדת ציבור ואני כבר חמש שנים בתפקיד, שוב אני חוזרת, הגעתי לתפקיד הזה ב- 2003, בתחילת 2003, זה היה כרוך כבר, זה הגיע לידי כרוך. חמש שנים התוכנית הזאת נמצאת בכל בתי הספר במדינת ישראל, בכל המגזרים, על המדף של כל המנהלים, בידי כל המורים, אמורה להיות. ואף אחד לא פצה פה ולא צפצף ולא אמר מילה.
ועכשיו נכתבים ספרי לימוד, ואני עונה עכשיו על שאלתך כבוד יושב ראש הוועדה, אתה שאלת מה השתנה, והתשובה היא שפשוט ספרי הלימוד נכתבים על בסיס תוכנית לימודים ואישור הספר או אי אישור הוא על סמך תוכנית לימודים. הפוך מזה, אם אתה לא תאשר ספר בגלל שהוא מזכיר מושגים בתוכנית הלימודים, זאת התערבות פוליטית אישית, משום שפה לא דעתי היא הקובעת, אני לא הקובעת, אני צריכה ללכת לפי תוכנית לימודים שאותי היא מחייבת.
ועל כן הספר עבר את כל שלבי האישור והוא לא חורג אפילו בפסיק ממה שכתוב בתוכנית הלימודים, ההפך הוא הנכון, הוא הרבה יותר עדין, הוא לא מזכיר את כל מה שכתוב בתוכנית, הוא עושה את זה בצורה הרבה יותר רגישה.
לעניין של איך מלמדים את הצד הציוני. בספר יש קשר ברור מאוד בין פרוץ מלחמת העצמאות לבין מה שהתרחש לפני כן, זאת אומרת מוזכר בברור נושא של הסכמת היהודים לחלוקת הארץ, ואי הסכמת המנהיגות הערבית לחלוקה, כתוצאה מכך פרצה המלחמה, ובמלחמה הזאת הצד היהודי ניצח והצד הערבי לא ניצח.
גדעון סער:
זה נכון פוליטית להגיד הפסיד.
דליה פניג:
אני מזכירה לכולם, מדובר כאן בספר לכיתה ג', זאת אומרת שרמת הפרוט של כל העניין היא מאוד מינורית, אגב כל הסיפור הזה הוא פסקה בספר בערך, בספר גדול שנקרא ,"לחיות יחד בישראל", שיש שם בוא נגיד, הספר עוסק בנושאים חברתיים חשובים ומכיר לילד היהודי את המגזרים השונים בחברה היהודית ובחברה הערבית והפוך, מכיר לילד הערבי את המגזרים השונים בחברה הערבית, דרוזית והיהודית. ובסך הכול מדובר כאן על פסקה מאוד קטנה בספר שמזכירה מילה שעוררה המון סערה והמילה הזאת מופיע בספר הלימוד.
הספר בעברית אגב, הגיע לאישור ללא המילה נכבה, שהיא מילה בערבית ומדובר על ילדים בכיתה ג', מבחינת התפיסה הספרים הם פחות או יותר, זה אותו ספר בעצם, הספר הערבי הוא תרגום של הספר העברי עם התאמה תרבותית. ועל כן אני חושבת שאני עניתי על השאלות, אני אשמח אם יש עוד שאלות.
גדעון סער:
אני רוצה לשאול, אחד, האם הייתה בשלב כלשהו מהתאריכים שהתחלת לסקור אותם צפונה, מעורבות כזאת או אחרת של דרגים מיניסטריאליים בכל תקופה? ושתיים, האם כפי שהצגת את זה ואני כמובן, אגב, אני קורא את זה ואני חושב שההצגה של הדברים היא שגויה, אבל לא חשוב, אני לא רוצה כרגע להיכנס לתוכן, אולי תהיה לי אחרי זה אפשרות נוספת.
האם פני הדברים הוא יישום של אותה תוכנית לימוד מ- 2002 בתוך ספרי הלימוד שיוצאים עכשיו, מה מצאה שרת החינוך לבוא ולהוביל את הדברים? הרי זה לא יצא עם זה חבר הכנסת סער או חבר הכנסת מלכיאור, או חבר הכנסת ברכה לתקשורת והסביר איך עולם הלימוד של תלמידי בתי הספר הערביים עומד להשתנות, מישהו אחר עשה את זה. לכן, מה המעורבות לעניין זה בשעה זו. והאם באותה תקופה מ- 2002 עד – 2007 לא היה יישום לתוך ספרים של אותה תוכנית לימוד שהצעת?
דליה פניג:
אני חושבת שהנושא המרכזי שאני רציתי להציג כאן זה העניין של באמת ההתנהלות של אישור הספר וההתנהלות הייתה תקינה לחלוטין, לא הייתה מעורבות של שום דרג בעניין, בכול אופן מהיום שאני קיבלתי את התוכנית ליד ועד שיצאו ספרים לא הייתה מעורבות של דרג פוליטי בעניין הזה. אני מניחה ששרת החינוך הביעה את דעתה, אבל אני חושבת שבחברה הישראלית שהיא חברה דמוקרטית, יש דעות לכאן ולכאן וכפי שאתה הבעת את דעתך שהיא מאוד הגיונית ומקובלת על הרבה מאוד אנשים, יש דעות גם אחרות. הדעה דרך אגב הובעה אחרי שהספר כבר קיבל את האישור.
גדעון סער:
את השרה הנוכחית?
דליה פניג:
כן. אני יידעתי אותה אחרי קבלת האישור כי ידעתי שתפרוץ סערה, כי לצערי אנשים לא מסתכלים בדבר הנכון, הם לא מסתכלים בתוכנית הלימודים, הם מסתכלים בספר.
גדעון סער:
האם את יכולה להגיד שגם שרים קודמים היו מיודעים בדבר הזה?
דליה פניג:
אם זה מובא לאישור במזכירות פדגוגית ויושב ראש מזכירות פדגוגית אמור לתת על זה את האישור ולו יש זכות וטו על הוועדה, הוא יכול בהחלט לבקש לשנות, להוסיף או להוריד.
גדעון סער:
את לא יכולה להגיד שכן או לא, כי את למשל אמרת שאת הודעת לשרת החינוך, זאת אומרת שרת החינוך הנוכחית ידעה.
דליה פניג:
הודעתי ברמת הודעה על מנת שכשתפרוץ הסערה היא תדע על מה מדובר. זה נושא טעון ואני עצמי אני מודה ומתוודה שלא היה לי קל עם זה ושהרבה לילות התלבטתי בזה.
זבולון אורלב:
למה היה לך קשה, מה הבעיה?
דליה פניג:
אני לא חושבת שדעתי הפרטית היא רלוונטית כאן, משום שאם אני מביעה את דעתי הפרטית זאת התערבות ואני חושבת שאני צריכה להיות נאמנה לתוכנית לימודים---
זבולון אורלב:
עובדה שהלכת לשרה.
דליה פניג:
אחרי תהליך האישור שכבר היה לזה מספר שזה כבר היה בחנויות.
זבולון אורלב:
את בעצמך אמרת שזה טעון, את בעצמך אמרת, אני שואל למה?
דליה פניג:
כי בדיוק ידעתי שיש הרבה אנשים בחברה הישראלית שלא יקראו את הספר אלא ייקחו ממנו מילה וינופפו בה וזה יהפוך להיות ויכוח ציבורי בלי לראות את כל הקונטקסט.
גדעון סער:
סליחה, אני רק רוצה לומר משפט, זה לא עניין של מילה, ברגע שאומרים שהערבים באמירה כללית וחד משמעית מתייחסים אליה כאל נכבה, זאת אומרת אם אתה ערבי יש לך רק דרך אחת לראות את אופן הקמת מדינת ישראל ופה אתם עושים את הדבר הכי גרוע שיכול להיות, זה לא המילה, זה אתם נותנים לגיטימציה לנרטיב פלסטיני בתוך ספרי הלימוד ואתם משאירים לערביי ישראל רק דרך אחת.
דליה פניג:
חברים, זאת תוכנית הלימודים, איפה הייתם חמש שנים?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
השאלה היא, איפה היו חמש השנים, זה לא פולמוס פה מהדרג המקצועי, אבל זה לא כל כך שאלה, כי לא כולם פה, גם לא חברי ועדת החינוך, בוודאי מי שלא חבר ועדת החינוך, לא קורה את הספרות המקצועית שיוצאת מהמזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, לכן אנשים יכולים רק להגיב על מה שהם שומעים. ולכן השאלה איפה הייתם חמש שנים, אגב, היה על זה דיון גם לפני חמש שנים, היה על זה גם דיון תקשורתי כשיצאה תוכנית הלימודים, אבל דיון הרבה יותר קטן מהיום. חבר הכנסת ברכה בבקשה.
מוחמד ברכה:
תודה אדוני היושב ראש. ראשית אני רוצה להתייחס במילה או שתיים לשתי השביתות, שביתת המורים ושביתת המרצים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה יהיה בישיבה הבאה, יש לנו דיון שלם על זה.
מוחמד ברכה:
אני רוצה רק להזהיר רק מהמגמה להוציא צווי ריתוק למורים, אני חושב שזה צעד מסוכן מאוד. אני חושב שזה דבר שהוא לא רק בלתי חינוכי אלא זה מנוגד לצדק הטבעי.
ראשית אני שמתי לב מדבריה של נציגת משרד החינוך כאילו שהיא באה להדוף אשמה, שזה מינורי ושזה מתורגם לערבית ושזה מעט מידי. אני חושב שהצעד הזה גם אם הוא היה בתקופתה של השרה לבנת, הוא מעט מידי, מאוחר מידי והוא גם מנוגד לאמת ההיסטורית שכבר אין ויכוח עליה.
אני לא בטוח שאם הדברים יוכנסו לתוכנית הלימודים, הממלכתיות הישראלית תהיה רחבת אופקים כדי להציג את האמת לאמיתה. היא תוצג, כפי שנאמר לפני כמה רגעים, באופן מינורי על מנת לצאת ידי חובה, אבל בעצם לנסות ולהנחיל לתלמידים הערביים את הנרטיב הציוני ולא הנרטיב שאותו הם חשים על בשריהם ועל בשר הוריהם. מה שהאזרחים הערביים במדינת ישראל, אחרי שהוקמה ב- 48', מה שהם חשו, הם לא חשו עצמאות, הם חשו נכבה, הם חשו עקירה, הם חשו פליטות, הם חשו ממשל צבאי, הם חשו הפקעת קרקעות והם חשו הפליה שמתמשכת עד עצם היום הזה.
לכן גם אם תקראו לזה "ירח הדבש של האנושות", זה יישאר נכבה, וכל הדיבורים כביכול כאילו שרוצים לשכתב את ההיסטוריה על ידי מסכת של מושגים ציוניים שרוצים להנחיל אותה לתלמידים הערביים, זה דבר מופרך. גם ללא אזכור המילה הזו במערכת החינוך רשמית, הנרטיב וההוויה שליוותה את האזרחים הערביים היא ההוויה הזו, האמיתית.
אני עצמי בן למשפחה של פליטים, אני גר היום בשפרעם, משפחתי הייתה גרה כ- 12 קילומטר בין שפרעם לבין נצרת ביישוב משגשג גדול שקראו לו ספורי, עכשיו שם יש מושב שקוראים ציפורי. אני לא אדם שמשתייך לדת הנוצרית, אבל אני עשיתי טבילה לשלושת ילדי במעיין של ספורי כדי שיזכרו ולא ישכחו אף פעם מאיפה הם באו.
אני לא חושב שאנחנו האזרחים הערביים צריכים את הממלכתיות הישראלית כדי שתחנך אותנו ותגיד לנו מה קרה לנו. אני חושב שזה חובתה של הממלכתיות הישראליות כלפי העם בישראל, ולכן אני מסכים עם גדעון סער, למה רק לתלמידים הערבים. הנרטיב הזה צריך להיות מונחל לתלמידים היהודים כדי שיגדלו קודם כל לאווירה של פלורליזם, של דמוקרטיה, של הקשבה לאחר, גם אם לא יסכימו לנרטיב הזה, אבל שידעו שיש תחושות כאלה שבמרחק כמה פסיעות מהם בישובים סמוכים.
רוצים לכפות על האמת ההיסטורית, בורות והעלמת האמת, אני חושב שזה יפרוץ בפני כולנו. אנחנו לא אינדיאנים פה, אבל אפילו בארצות הברית הגדולה והדמוקרטית והפלורליסטית, מלמדים שם את הנרטיב של האינדיאנים. אנחנו ברוך השם, על אף האסון שפקד אותנו, עוד לא אוחדנו כפי שקרה שם.
שישים שנה של ניסיון במערכת החינוך לכפות בורות על התלמידים הערביים לא הרחיקו את האזרח הערבי ואת ילדיו מהעובדה שפקד אותם אסון. עכשיו, גדעון סער ואני יכולים להתווכח מפה ועד הודעה חדשה מי אשם ואיך היה, אם קיבלו את תוכנית החלוקה או לא קיבלו. אגב, אחת הביקורות הנוקבות שלי כלפי התנועה הלאומית הפלסטינית של אז, שהם לא קיבלו את הדעה של הקומוניסטים שדגלו ותמכו בתוכנית החלוקה, עד היום. היום אגב, העניין הזה הופנם בתנועה הלאומית הפלסטינית, ואומרים, לו שמענו לאותם קומץ של קומוניסטים אז יכול להיות שלא היינו מגיעים עד היום. אני לא בטוח.
רק לפני כמה ימים ציינו את הצהרת בלפור, תשעים שנה, זה לא התחיל בהצהרת בלפור, זה לא התחיל לפני שישים שנה, לא לפני תשעים שנה, זה התחיל באיזה שהוא מקום אחר. אבל זה ויכוח לגיטימי שימשיך להדהד בקרבנו על רקע המחלוקת ועל רקע העימות. אבל יבוא גדעון סער ויגיד שאיך מלמדים את הערבים, הדור הצעיר, שהייתה נכבה, אלא מה היה שם? שכתוב היסטוריה זה דבר שכשל לאורך ההיסטוריה, ואני לא הייתי מציע למערכת החינוך במדינת ישראל שתפעל היום בכיוונים של שכתובים נלוזים ועלובים להיסטוריה.
אדוני היושב ראש, אני מברך על העלאת הנושא הזה כאן, עצם העובדה שמה שלמדים היום, או מה שרוצים ללמד, יצא מבית היוצר של הגברת לבנת, זה נראה בעיניי חשוד מאוד ולא מעודד מידי. אני מקשיב למה שאמרה נציגת משרד החינוך, אני לא רוצה להמציא עובדות משלי.
מרינה סולודקין:
היא מטשטשת בכוונה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מרינה, זה פשוט לא נכון, יוסי שריד גמר כשר חינוך בישראל באפריל 2000.
זבולון אורלב:
אבל רק ב- 2001 היא נכנסה לתפקיד.
מוחמד ברכה:
לסיום אדוני היושב ראש, אני חושב שחובתה של מערכת החינוך ללמד קודם כל את האמת ההיסטורית, ללמד את הנרטיב של שני העמים. אבל אם הוועדה תגיע למסקנה שהיא לא רוצה את המעט והמאוחר מידי, אני בטוח שהאוכלוסייה הערבית, האנשים הנאורים במדינת ישראל, אם זה היסטוריונים חדשים או ישנים, האנשים הדמוקרטיים במדינת ישראל, לא יקנו את השקר הזה שכאילו שנת 48' הייתה שנת עצמאותם של האזרחים הערביים, זה לא היה כך, תודה רבה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. אני רוצה לשאול, ואני באמת לא שואל לשם פולמוס, אבל מאחר ואני כן חושב שצריך ללמד גם נרטיבים של אחרים, אני רק רוצה לשאול אם אתה באותה תקיפות גם תעמוד על כך שבתוכניות הלימודים הערביות בעולם הערבי ילמדו גם את הנרטיב היהודי של מה שקרה ב- 48'?
מוחמד ברכה:
אנחנו חיים במדינת ישראל, יש שני עמים, אני לא רוצה לשרטט מה יהיה במערכת החינוך של סעודיה. אבל אני אגיד לך משהו אחר, אני חושב שהנרטיב של השואה צריך להילמד בכל פינה בעולם ולהפנים אותו בכל פינה בעולם על מנת שדברים כאלה לא יישנו, לא במימדים האלה ולא במימדים מועטים יותר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. חבר הכנסת זבולון אורלב.
זבולון אורלב:
לי אין ויכוח עם חבר הכנסת ברכה, אין לי ויכוח עם גישה ששוללת להצהיר אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אין לי ויכוח עם חבר הכנסת ברכה.
מוחמד ברכה:
אל תדבר בשמי, מה אני מסכים ומה אני מקבל, תדבר בשמך אתה, הדיון הזה חשוב, אבל לפחות שיהיה הוגן.
זבולון אורלב:
חבר הכנסת ברכה, אני משתדל להיות הוגן ואני ראיתי כיצד הצבעת כשהגשתי הצעת חוק שחברי כנסת המצהירים אמונים למדינת ישראל, יצהירו אמונים לא למדינת ישראל, אלא למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ויצאת נגדי חוצץ, רק על זה אני מסתמך שאתה יודע להיות מאוד הגון. אגב, אשמח מאוד לדעת שחזרת בתשובה ואתה תומך ומוכן להצהיר שמדינת ישראל, אתה מוכן להצהיר לה אמונים כמדינה יהודית ודמוקרטית - - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אתה עושה מעשה שלא יעשה.
זבולון אורלב:
אני עושה מעשה שיעשה מאוד ועם כל הכבוד, אל תחלק לי ציונים. אני אומר עובדות, עובדה היא שחברי הכנסת הערביים - - -
מוחמד ברכה:
הדיון על אף שהוא נוקב, התנהל עד עכשיו בצורה הגונה ותרבותית ואתה רוצה להוביל את זה למקום אחר, בבקשה, תעשה את זה אבל תקבל מה שמגיע לך, בבקשה.
זבולון אורלב:
אני מנהל דיון מאוד תרבותי, ואומר את האמת כפי שאני רואה אותה ואתה לא יכול להכחיש שחברי הכנסת וסיעתך ומפלגתך מתנגדות להצעת החוק שחברי כנסת יצהירו אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חד וחלק ופשוט, זה כל מה שאמרתי. ואמרתי, לכן אין לי ויכוח אתך, הויכוח שלי הוא ויכוח עם שרת החינוך, יש לי איתה ויכוח מר ונמהר. איתך יש לי תהום פעורה פוליטית, רעיונית, איך אזרחי מדינת ישראל צריכים להיות נאמנים למדינה, איך נבחריהם צריכים להיות נאמנים למדינה, זה אותו ויכוח גם על ביקור במדינות אויב, יש לנו ויכוחים. בעניין הזה אין לי ויכוח איתך, אני מבין את עמדתך.
הוויכוח שלי עם שרת החינוך, שלצערי סוגיית הנכבה היא רק חוליה אחת בשרשרת של התנהלות פוליטית שהיא מנסה לכפות אג'נדה של שלום עכשיו על מערכת החינוך. זה התחיל עם הקו הירוק שוועדת החינוך והתרבות ברוב מוחץ שללה את גישתה, שאגב היא גם סותרת גישתה של שרת החינוך סתרה החלטת ממשלה שהובאה על ידי שרי מפלגתה. זה המשיך במאבק הנחוש נגד המרכז האקדמי באריאל בגלל שכנראה אריאל הוא מעבר לקו הירוק, זה המאבק שהיא עושה כנגד הציונות הדתית בשירות הלאומי, במכינות הקדם צבאיות. הרי שרת החינוך הראשונה שצריכה לטפל במיגור תופעת ההשתמטות והמכינות הקדם צבאיות לצה"ל הן השיא של רצון תרומה לצה"ל והנה שרת החינוך פוגעת בהן.
איתה יש לי ויכוח ואיתה אני רוצה להתווכח בסוגיה הזאת. אגב, היא עושה מעשה ששרי החינוך לדורותיהם לא עשו, שרת חינוך אחת כן ניסתה לעשות את זה, שרת החינוך שולמית אלוני. ואמנם אחרי חודשים ספורים, לא מלאה שנה לכהונתה, וראש הממשלה רבין, זכרונו לברכה שבימים אלה ציינו 12 שנה להירצחו הנורא, הוא פיטר אותה מהממשלה והיא לא הייתה יותר שרת חינוך. ואני אישית מקווה שגם ראש הממשלה הנוכחי ינהג כך לגבי שרת החינוך אלא אם היא תחליט להיות שרת חינוך שנמצאת בקונצנזוס הלאומי.
רבותיי, בואו לא ניתמם, נכבה הוא לא מושג אקדמי, נכבה הוא מושג פוליטי, הוא מושג לאומי שהוא שלילי כלפי מדינת ישראל. המושג נכבה הוא לא ציון אסון כלפי מדינות ערב והמנהיגות הערבית שהביאו את האסון על ערביי ארץ ישראל. לא זה המושג נכבה. המושג נכבה הוא מושג אסון כלפי העם היהודי ומדינת ישראל וצה"ל. בואו לא ניתמם וזהו המושג הנכון. ועכשיו בואו נתווכח האם אנחנו צריכים לחנך את אזרחי מדינת ישראל, יהודים או ערבים, בשבילי אגב זה היינו אך החינוך הזה, כי כולם צריכים להיות אזרחים נאמנים. עכשיו בואו נברר האם צריכים ללמד את המושג נכבה אם הוא מחנך לכך שהעם היהודי, מדינת ישראל וצה"ל, הם שהביאו את האסון על ערביי ארץ ישראל.
אינני חולק אגב על העובדות של מציאות, מה קרה לערביי ארץ ישראל, שאיבדו את ביתם, איבדו את כפריהם, הפכו לפליטים, איבדו את התקווה הלאומית שלהם, אין על כך חולק, אלה עובדות היסטוריות. מי עשה את זה? מי גרם לכך? אם אנחנו מחנכים אותם שזאת אשמת מדינות ערב והמנהיגות כאן בארץ, זה לא סותר את היותם אזרחים נאמנים למדינה היהודית והדמוקרטית, זה לא סותר. אבל הואיל והנכבה הוא לא מושג כזה, אלא הוא מושג שמכוון כלפי העם היהודי, מדינת ישראל וצה"ל, הרי אם אנחנו נותנים לגיטימציה לנכבה, אנחנו נותנים בעצם לגיטימציה לאזרחים לא להיות נאמנים למדינת ישראל נקודה.
אי אפשר שבמדינה אחת ילמדו תלמידים שני נרטיבים, שני מושגים, שתי השקפות עולם שהן סותרות, איך אפשר ששני האזרחים האלה יחיו אחד עם השני. למה שתלמיד ערבי שרואה ביהודי כאחראי לנכבה שלו יחיה איתו בשלום, למה שהוא יהיה נאמן למדינה שלו. אלה דברים סותרים, תוכנית הלימודים שהוצגה כאן בצדק, צריך לומר ביושר שאמנם היא נחתמה ב- 2002 אבל מתוך ידיעה של תהליך, של ועדה לקביעת תוכנית לימודים, הייתה אני מניח אינקובציה ותהליך של שנים ואז כבר נכנסים באמת לתקופה של יוסי שריד. כלומר אינני יודע, הרי כאן מדובר לא בתהליך מיידי.
תוכנית הלימודים היא תוכנית לימודים למורים, היא לא תוכנית לימודים לתלמידים ויש הבדל גדול מאוד בין תוכנית לימודים לספר לימוד. ספר לימוד הוא השקפה של מדינה, הוא אות כתובה שהמדינה עומדת מאחוריה. תוכנית הלימודים הם עקרונות, הם רעיונות, בתוכנית הלימודים אגב, אי אפשר להבין ממנה מה פרוש הנכבה ואני חושב שזה חסרונה של תוכנית הלימודים.
אילו בתוכניות הלימודים היה כתוב, ליהודים המלחמה היתה מלחמת העצמאות ואילו הערבים מתייחסים אליה כאל נכבה, לאמור, מדינות ערב והמנהיגות הערבית המקומית היא נושאת באחריות, אני תומך תמיכה מלאה בלימוד הנכבה, גם ליהודים, זה בסדר גמור. לפי הבנתי, זו הייתה ההשקפה במשרד החינוך שאני הכרתי אותו, אני לא הכרתי את משרד החינוך שהוא מכיר בכך, שהוא נותן לגיטימציה לכך שהנכבה היא אסון שגרם העם היהודי, מדינת ישראל וצה"ל. לכן הנכבה באה בעצם לשלול את הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הנכבה בעצם גורמת לכך שהתלמידים האלה יגדלו כמי שלא מחויב בחובת הנאמנות.
לפני שבע שנים, ועדת החינוך והתרבות תיקנה את חוק מטרות החינוך, חוק מטרות החינוך מדבר, הסעיף הראשון שלו מדבר באופן מפורש לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל. ואני שואל, אגב, האבא של מטרות החינוך האלה זה פרופסור אמנון רובינשטיין שהיה שר החינוך ולאחר מכן העביר את זה בוועדת החינוך ברשותי. אני שואל את עצמי ושואל אתכם, האם חינוך לנכבה על פי הפרשנות של חבר הכנסת ברכה וזאת הפרשנות שתינתן בבתי הספר הערביים ולא הפרשנות שלכם, האם היא מגדילה או פוגמת בחינוך להיות אזרח למדינת ישראל. ואני קובע באופן חד משמעי ולא צריך להיות חכם גדול שזה פוגם באופן חמור ביכולת של אותם תלמידים להיות נאמנים למדינת ישראל.
אני מסיים בשני משפטים. ראשית כל אני שותף לבקשתו של חבר הכנסת גדעון סער, שאני מבקש שתתקבל כאן החלטה שהיא שוללת את התוכנית הזאת, את ספר הלימוד ואת הפרשנות הזאת כפי שהוצגה על ידי שרת החינוך.
אנחנו נלמד את הילדים שלנו לא מה שמדינת ישראל קובעת, אלא מה שאנחנו רוצים, זאת אזרחות נאמנה למדינת ישראל, זאת הבעיה, אני מודה לך על הדברים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה חבר הכנסת אורלב. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.
דב חנין:
תודה רבה אדוני. אני קודם כל רוצה להצטרף לדבריו של חברי לסיעה חבר הכנסת ברכה. ישנם שתי שאלות שאני רוצה לחדד, שאלה ראשונה היא מה צריך להיות הקשר בין מערכת החינוך לבין המציאות. אומרים בעצם מציעי ההצעה פה בוועדת החינוך, מערכת החינוך צריכה להיות מערכת של אינדוקטרינציה, זו צריכה להיות מערכת תעמולתית, שפועלת לפי ההשקפות השולטות היום בחברה הישראלית. לא נוח לך חבר הכנסת אורלב הקו הירוק, אז בוא נמחק אותו במערכת החינוך - - -
זבולון אורלב:
ממשלת החינוך מחקה אותו.
דב חנין:
לממשלת ישראל לא נוח הקו הירוק, בוא נמחק אותו ממערכת החינוך ולא יהיה קו ירוק במציאות. אם נמחק אותו מספרי הלימוד גם לא יהיה קו ירוק. ואם נמחק את הנכבה ממערכת החינוך , גם לא תהיה נכבה. קיומה של הנכבה הוא בעצם רק מזה שהיא נמצאת בספרי לימוד.
אורואל כתב ספר, 1984 ששם ניסו לשכתב את ההיסטוריה לאחור, הטענה שלי היא כזו, כמו שאוראל כתב ב- 1984, אנחנו יכולים לכתוב את ההיסטוריה לאחור ולספר אותה מחדש לאחור ובכך אנחנו משנים את המציאות היום, כנראה שיש גם אנשים בחברה הישראלית שחושבים שאם הם יכתבו את ההיסטוריה לאחור וימחקו ממנה את הקו הירוק וימחקו ממנה את הנכבה, הם ייעלמו לא רק מהזיכרון של האנשים, הם ייעלמו גם מהמציאות. ההשקפה הזאת היא השקפה שאין לה שום קשר לעולם החיים האמיתיים.
למי שאיננו יודע, הנכבה חיה וקיימת בלב וברגשות של הילדים ושל ההורים ושל המשפחות באוכלוסיה הערבית בארץ היום, לא חי את המציאות. מי שלא יודע שעד היום משפחות ערביות, אחת לכמה זמן, לוקחות את הילדים ועולות, כמו שציין חבר הכנסת ברכה, לכפר ספורי החרב, או לכפר מעלול החרב או לעוד כפרים, ובוכים על הבית שחרב, מי שלא מרגיש את זה ומי שלא מכיר את זה ומי שמתעלם מהכאב הזה, באמת לא רואה את המציאות כפי שהיא.
אני אומר למערכת החינוך, אסור לכם לטמון את הראש בחול, אסור לכם לייצר נתק בין מה שהילד הערבי לומד ומכיר בסביבה שלו והכאב שלו ושל המשפחה שלו, של ההורים שלו, של הסביבה שלו, לבין הסיפור שהוא לומד במערכת החינוך, אסור שיהיה נתק כזה. חובתכם לתת מענה לכאב הזה גם במסגרת מערכת החינוך שהיא לא מערכת חינוך של מישהו אחר, היא מערכת חינוך גם של האוכלוסייה הערבית בישראל.
זבולון אורלב:
אפשר גם להציג את זה, מערכת החינוך צריכה להתמודד עם ההסתה ומנהיגות פוליטית שמנסה להסית את האוכלוסייה הערבית כנגד מדינת ישראל.
דב חנין:
חבר הכנסת אורלב, אני באמת מתפלא עליך, אם אתה חושב שאיזה שהיא מנהיגות פוליטית יכולה להיות כל כך כשרונית ומוצלחת בכדי לייצר אצל כל כך הרבה אנשים כאב שרק המנהיגות הפוליטית המציאה.
זבולון אורלב:
לא כאב, מי אשם בכאב.
דב חנין:
אני רוצה לומר כמה מילים על ההיסטוריה ואני חושב שהן מאוד חשובות, כי גם אני מסכים לביקורת של חבר הכנסת סער על הרלטיוויזם. לא צריך להיות רלטיביזם, אני חושב שאת אותם מסרים צריך להעביר במערכת החינוך לילדים הערבים והיהודים, גם הילדים היהודים וגם הילדים הערבים צריכים להכיר את המורכבות ואת התמונה ההיסטורית האמיתית, זה לא נרטיב, זה תמונה היסטורית שהייתה פה בארץ.
ב- 1948 הוקמה מדינת ישראל, מדינת ישראל הוקמה על פי החלטת האומות המאוחדות מ- 1947 וכביטוי לזכות ההגדרה העצמית של היהודים בארץ, זה נכון, אין על זה ויכוח. אבל ההחלטה הזאת רק חצי ממנה התבצע, החצי השני שדיבר על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, לא התבצע והחצי הזה הוא המקור, החצי הזה שלא התבצע הוא המקור, לא רק לבעיה של הפלסטיניים. העובדה הזאת שהמדינה הפלסטינית העצמאית לא הוקמה היא המקור לא רק לצרה של הפלסטיניים, היא המקור לצרה של הישראלים, עד היום היא המקור לסכסוך הלאומי שהולך וגובה מחיר גם מהישראלים וגם מהפלסטיניים.
לכן אדוני היושב ראש, המדינה הפלסטינית הזאת לא הוקמה, השטחים שלה חולקו, חלק ישראל סיפחה, חלק ירדן סיפחה, חלק מצריים לקחה ועוד יותר מזה, העם הפלסטיני הפך בחלקו הגדול לעם של פליטים, זו האמת, זה לא איזה סיפור שמישהו יכול לספר אותו ומישהו אחר יכול להגיד זה סיפור. זה לא סיפור, זה מציאות, אם לא נבין את המציאות הזאת, אם לא נכיר את הכאב הזה, אם לא נתמודד עם הדברים האלה, איך אתם חושבים שאנחנו נפתור פה איזה שהיא בעיה באזור הזה. אתם חושבים שאפשר לפתור את הבעיות על ידי התעלמות, על ידי זה שנגיד הם מספרים סיפור, זה לא מה שקרה במציאות.
אין ספק שלטרגדיה הזאת יש שותפים, היו שותפים, בוודאי היו שותפים, זה לא רק שותף אחד. אבל יש גם אחריות גדולה להנהגה הישראלית במה שקרה וזה לא מתוך מקום של אנטי ישראליות, זה מתוך מקום אמיתי של דאגה לעתיד של שני העמים בארץ הזאת, או ששני העמים בארץ הזאת ידעו להתמודד עם הבעיות הקשות ועם הכאבים הקשים או ששני העמים בארץ הזו יישארו תקועים במלחמה שתייצר עוד הרבה כאבים בעתיד.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. חבר הכנסת אלכס מילר.
אלכס מילר:
תודה אדוני היושב ראש. אני הייתי רוצה להתייחס לנושא הזה, כל הזמן מדברים פה על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי וחופש הייצוג של הדברים. אבל אני רוצה לפנות למשרד החינוך, אני לא בטוח אם זה עלה, בטח תעבירי את המסר למי שאחראי על הנושאים האלה. חברים, לא משנים ככה מדיניות שלמה, אלא אם הייתם כותבים שהמלחמה ב- 1948 הייתה ליהודי מלחמת עצמאות אשר הביאה להקמת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית שגרים בה ערבים ויהודים ומקבלים שוויון הזדמנויות ואילו הערבים שגרים במדינות בהם יש שלטון דיקטטורי שמתייחסים לנושאים כאלה ואחרים, היינו מתייחסים לנושא הזה אחרת.
גדעון סער:
הניסיון של הדמוקרטיזציה במדינות ערביות עד היום הוא לא טוב.
אלכס מילר:
קל מאוד לקחת את מדינת ישראל, להשתמש בדמוקרטיה, וכשמדובר על מדינות אחרות יושבים ושותקים. אלא אם היה איזה שהוא הסכם עם הרשות על השינוי בתכנים של החינוך, איך ששם מייצגים דברים, אני לא שומע אותך עם כל הכבוד, חבר הכנסת ברכה, על שאתה, אני לא שמעתי אותך מדבר על הרשות ומגנה את ספרי הלימוד שלהם ואיך שהם בעצם מתייחסים ליהודים ומה שהיה בשנת 48'. אז אתה מנצל את הדמוקרטיה של מדינת ישראל כדי לקבל במה על הנושאים האלו, אז תעשה את זה מאוזן, עם כל הכבוד, אם אתה מדבר כבר על דמוקרטיה.
מה שאני מציע למשרד החינוך, אני ממש מבקש מכם, אם אנחנו נקבל פה החלטה, אז אני אתמוך בהחלטה הזאת, דברים כאלו לא יכולים לעבור על סדר היום. אתם מבקשים מאיתנו חופש פעילות, אנחנו נותנים לכם חופש פעילות, גם בחינוך וגם באקדמיה, בדברים כאלו אל תצפו מאיתנו שלא נתערב, אנחנו כן נתערב ואני מבטיח לך שדברים כאלו לא יוכלו לעבור לסדר היום, אין פה שום החלטה של ממשלת ישראל על שינוי המדיניות כלפי הצגת הדברים אשר קרו בשנת 48' כלפי אזרחים של מדינת ישראל, אין שום שינוי במדיניות.
אם אתם משנים את המדיניות, ואני לא מדבר על השרה הזאת או שרה אחרת ועל התהליכים שקרו בתוך המשרד, אין דבר כזה, אין לכם זכות לעשות דבר כזה. יש פה מדינה שיש לה מדיניות מסוימת ואם אתם משנים אותה, בבקשה, תביאו את זה לשרים שהשרים יקבלו את ההחלטה, ואז תכניסו את זה ותשנו את התכנים שלכם בתוך הספרים. אנחנו גרים פה במדינה שרוצה להיות מעצמה, אי אפשר לשחק ככה בדברים, זה לא עובד ככה, אז עם כל הכבוד, אני מבקש ממך אדוני היושב ראש, שאנחנו נמצא פה איזה שהיא אפשרות בשביל שהדבר הזה לא יעבור לסדר היום. תודה רבה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה רבה. חברת הכנסת מרינה סולודקין.
מרינה סולודקין:
תודה ליושב ראש ותודה לגדעון סער שיזם את הדיון, זה דיון מאוד חשוב אבל אני חושבת שהנקודות העיקריות הן אחרות לגמרי, כי אנחנו מדברים על המאבק על הזיכרון ההיסטורי והתודעה ההיסטורית. ואני חושבת להכניס את כל העניין של נכבה בכיתה ג' זה שטות, זה לא נכון לגמרי. אני חושבת שההיסטוריה שלנו מסובכת ומורכבת, כולם צריכים ללמוד עם הרבה מושגים. וגם אני עומדת על זה, על מופתי, שאם אנחנו מדברים על נכבה אנחנו גם צריכים לדבר על אנשים בהנהגה שעשו את הטעויות הקטלניות.
אני רוצה שתהיה תודעה היסטורית משותפת של יהודים וערבים. אני באתי ממדינה שהיה בה 150 לאומים במדינה הזאת, אבל העמים הרגישו וקיבלו שהם מיעוט ולא היה מאבק על זה. והיה בית ספר אחד ויחיד. מה שאני אומרת, אני רוצה בתי ספר ממלכתי, ממלכתי- דתי, יהודי ודרוזי ביחד, אז יהיו ספרים שמדברים על אותו דבר בכל המורכבות ובגילאים שזה מתאים.
אין לי ספק שכל הנושא של תוכנית הלימודים עשו בזמן שריד ושלומית שלצערי הרב חזרה למשרד החינוך, שהניסיון שלנו 1999-2001 לא היה מוצלח, ובטח שלא במגזר הרוסי עם משרד החינוך. מה שאני אומרת שלא צריכים גם השרה וגם האחרים, לא להתנהג בהיסטוריה ובגיאוגרפיה כפיל בחנות חרסינה. יש לנו גיאוגרפיה מסובכת, היסטוריה מסובכת ובגלל זה צריכים בעדינות ומה שחשוב היה ונכון ששר החינוך ומשרד החינוך חייבים להיות בקונצנזוס, זה לא קרה.
אני גם קוראת למשרד החינוך ושרת החינוך להוציא את החומר על הנכבה מכיתה ג' ולחשוב בצורה יצירתית, מדעית ואקדמית איך להכניס את אותו חומר גם ללימודים בבתי ספר של יהודים ושל ערבים, תודה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. חבר הכנסת זאב אלקין.
זאב אלקין:
תודה רבה אדוני היושב ראש. אני חייב להעיד שאני יושב בדיון הזה קצת עם פה פעור מסיבה מאוד פשוטה, נדמה לי שכמעט כל הדיון מתנהל כאילו לא שמענו את דברי ההסבר מאנשי משרד החינוך ששמענו אותם בהתחלה. דעתי על שרת החינוך ועל הצלחותיה במירכאות ידועה, ואני פה שותף לדעתו של חבר הכנסת סער שאם הייתה אפשרות ואני מקווה שהיא תהיה כתוצאה משינוי שיטת ממשל, להדיח שר מסוים, אז בוודאי שיולי תמיר הייתה זוכה לכבוד המפוקפק הזה לאי אמון מצד הכנסת.
אבל להטיח בה ביקורת בעניין הזה, אני לא מבין על מה, כי בהחלט נמצאים הדברים לפנינו שמדובר כאן בתוכנית לימודים שהודפסה ב- 2002. ואני חושב שצדקה חברת הכנסת סולודקין שהעירה את תשומת ליבנו על כך שכמובן הדברים הם לא נולדים בין רגע, מדובר כאן על צוות מסוים שהוקם בשלב מסוים.
ברור שהצוות הזה והעבודה שלה יהיו לאורו, המזכירות הפדגוגית שהייתה בין 1999 לבין 2001. אבל עדיין זה לא מוריד כהוא זה את האחריות של יושב ראש המזכירות הפדגוגית החדש ב- 2002. ועל כך אדוני היושב ראש, אני לא יודע אם הזמנתם לפה את יושב ראש המזכירות הפדגוגית הקודם, הפרופסור יעקב כץ, אבל בוודאי הייתי מאוד שמח לשמוע את הסבריו ואת עמדתו על העניין.
לעצם העניין , וכאן אני חייב להעיד שאני גם בנקודה הזאת אני לא לגמרי מסכים עם חבר הכנסת סער. יצאה קצפו על הנכבה, שאני קורא את תוכנית הלימודים הזאת, אתה יודע אדוני, חבר הכנסת סער, אם זה כל מה שהיה כתוב שם, יכול להיות שאפילו לא הייתי מצדד בדעתך שאנחנו צריכים לקבל כאן החלטה חריפה, כי מה כתוב כאן, שהמלחמה ב- 48' הייתה ליהודים מלחמת עצמאות ואילו הערבים מתייחסים אליה כאל נכבה. זה נכון, הערבים במדינת ישראל מתייחסים למלחמה הזאת כאל נכבה, עם כל ההשלכות של זה.
גדעון סער:
ברגע שאתה אומר שזה פרספקטיבה הלגיטימית היחידה לערבים, אתה תורם מאוד.
זאב אלקין:
אני מציין כאן אפשר להתווכח עם זה, נכון היסטורית או לא. אבל הנקודה שאני הייתי מזדעק לגבי תוכנית הלימודים הזאת וזה לא הודגש לנו במרקר, אבל אני המשכתי לקרוא, אני ממנהגי נוטה לקרוא במסמכים שמחלקים. זה מה שמופיע בדיוק באותו עמוד בסעיף השלישי, "המלחמה, הניצחון הישראלי וכיבוש השטחים והישובים שהיו של הערבים, גרמו לכמה עובדות..." אני מדגיש עובדות ואז אני מדלג על הראשון, בריחת תושבים, ואני מגיע לשני, "גירוש תושבים מיישוביהם מחוץ לגבולות ישראל או העברתם לישובים אחרים." ואני מדפדף בעמוד אחר שהונח לפנינו, בעמודים 242- 243, אני קורא, "אירועי המלחמה גרמו לאוכלוסייה הערבית לתוצאות שונות..." ושוב אני מדלג קצת, "...וגירוש תושבים מיישוביהם והפיכתם לפליטים."
על המשפטים האלה אני מזדעק ומתקומם, כי למעשה כאן בתוכנית הלימודים של מדינת ישראל, באופן רשמי, אולי אפילו תקדימי, אני אולי הייתי לוקח את הציטוט הזה ורץ איתו לכל מיני מסגרות למשא ומתן המתקיים כרגע, אומרת מדינת ישראל, כתוצאה מהניצחון והכיבוש, נושאת באחריות לגרוש התושבים. אני עוד לא זכור לי, אדוני היושב ראש, שמדינת ישראל באופן כזה יצאה בהכרזה כזאת וכאן אני רואה סכנה הרבה יותר גדולה.
כאן יש אמירה על עובדות, העובדות האלה לא מוכרות לי, מדובר בנושא שהוא בפולמוס, אגב, אחת מבעלי התריסים החריפים ביותר, פרופסור בני מוריס, חזר בו מחלק מעמדותיו והיום מצדד בעמדה הרבה יותר מתונה ממה שפעם הוא פרסם בספרים שלו, הדברים נמצאים בוויכוח, ומי שמכניס דבר כזה כעובדה מוגמרת לתוכנית לימודים לכיתות ב'-ד' עוד, ובשם מדינת ישראל, אני חושב שהיה צריך לחשוב פעמיים ושלוש פעמים לפני הכנסה של המשפט הזה שבעיניי הוא הרבה יותר משמעותי מאותה נקודה של הנכבה שבגלל תשומת הלב התקשורתית כולנו נזדקקנו אליה.
הייתי רוצה אדוני היושב ראש, אני לא יודע, בהזדמנות הזאת זה כבר לא יתאפשר לנו, אבל בהזדמנות אחר ואולי תיתן לזה עוד הזדמנות אחרת, לשמוע כאן את יושב ראש המזכירות הפדגוגית שהרכיב את הצוות הזה, את יושב ראש המזכירות האחר שאישר את התוכנית הזאת ויושבת ראש המזכירות הפדגוגית השלישית שהיא חיה בשלום עם התוכנית הזאת. על המשפט הזה ולא על הנכבה, תודה רבה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. אני רוצה לשמוע בקיצור את שלומי סרגוסי.
שלומי סרגוסי:
אנחנו עובדים בכמה מגזרים, גם עם החינוך העברי וגם החינוך הערבי, גם הקהילה וגם עם כוחות הביטחון. אני באמת בקיצור להתייחס לנקודה אחת שהעלה חבר הכנסת גדעון סער ומתקשר גם למה שאמר חבר הכנסת זבולון אורלב. אז שוב, חבר הכנסת סער טען שזה עתיד להשפיע השפעה שלילית על היחסים בין יהודים לערבים בארץ ואני אומר שזה יביא לתוצאה בדיוק הפוכה כי הרי הדרך היחידה להביא לדו קיום ושלום כאן במדינה, זה לא דרך של התעלמות מהנרטיב של האחר, זה לא דרך של התעלמות מהסיפור מהדרך שבה האחר חווה את המציאות, אלא זה הדרך של להכיר בסבל של האחר ובדרך שוב שהוא מספר לעצמו את הסיפור שלו.
אני יכול להגיד, אני חושב שכולכם תסכימו איתי, שכשאנחנו רואים משלחת של חברי כנסת ערביים או אזרחים ערביים שנוסעים למשל לסיור למחנות ריכוז והשמדה בפולין, אני בטוח שלכולנו זה עושה איזה שהוא משהו, הם עושים צעד אמיתי כדי להבין אותנו.
גדעון סער:
חבל שהבאת בדיוק עכשיו את הדוגמה הזאת, כי חלק מהרלטוויזם זה חוסר היכולת לאבחן בין נושאים, כל דבר קשור לכל דבר.
שלומי סרגוסי:
כל מה שאני אומר שהיכולת של הצד האחר להסתכל ולהיכנס לנעליו, אם מישהו אחר יכול להיכנס לצד שלי, לנעליים שלי ולהבין מה שאני מרגיש, יש לי הרבה יותר סיכוי לבוא ולהידבר איתו, זה כל מה שאני אומר.
גדעון סער:
אתה יודע מה דומה, שם ניסו להשמיד את עם ישראל ופה ניסו להשמיד את---
שלומי סרגוסי:
שנייה, אתה לוקח את דבריי ואתה משנה אותם, כל מה שאמרתי זה שהיכולת, שוב, הרי אנחנו לא המקום היחיד בעולם שמספרים שני סיפורים, שיש מיעוטים לאומיים שמספרים שני סיפורים והדרך היחידה לעשות שלום שלא יגיע רק מלמעלה, זה גם להביא אותו מלמטה. לא יודע מי מכם ראה אתמול בערוץ אחד את הסרט "גשר מעל הוואדי" שבדיוק דיבר על הנושא הזה, ילדים בבית ספר יסודי בצפון שהפחד היחיד ללמד את הנושאים האלה זה ממי שזהותו לא מגובשת, זה ממי שמפחד ולא שלם עם עצמו. כל עוד הציבור הערבי מסוגל ללמוד את הנכבה ולא כפועל יוצא, לבוא ולצאת כמדינת ישראל, אלא ההפך להגיד, הנה מדינת ישראל מוכנה להקשיב והיא מוכנה לשמוע את הסבל שלי, יהיה פה עתיד טוב יותר לכולנו, זה בטוח.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. חבר הכנסת זחלקה.
ג'מאל זחלקה:
אני חושב שזו סערה בכוס מים, בסך הכול יש משפט אחד, אזכור, הערבים חושבים שזה נכבה, הערבים חשבו שהם עברו אסון, שהם גורשו מבתיהם, ש-500 כפרים תושביהם הפכו לפליטים, הם חושבים שתושבי יפו נמצאים היום, הפכו לפליטים. הם חושבים שבשנת 1948 , 750-800 אלף אנשים גורשו מארצם, הם חושבים ככה, הם חושבים שקרה להם אסון. מה שקרה לפלסטינים ב- 48' על פי מר סער זה חגיגה גדולה, שמחה, קמה מדינת היהודים.
משפט אחד בתוך ספר שלם זה איך אומרים, מחיר זול מאוד לקנות את הדימוי של הפתוח ושל הליברל ושל המאוזן ושל האובייקטיבי, זה מחיר זול מידי והוא בא להדגיש את השאר בספר של 200-300 עמודים, שלושה משפטים שלא משנים שום דבר וכל הסיפור מההתחלה עד הסוף זה הנרטיב הציוני, זה ערימת שקרים אחד מעל השני ואני לא יודע על מה הסערה, זה סערה בכוס מים. אני אומר לכם, לא תהיה השלמה היסטורית.
נזרק לעברי משפט ואני חייב להגיב לו, נאמר כאן על יהודי ערב, אני מבכה את הרס הקהילה היהודית בבבל, קהילה בת 3000 שנה וההצלחה הענקית של הציונות שהיא הרסה את הקהילה הזאת. אני לא יודע, כאן אתם מעמידים את הציונות נגד היהדות, איזה הצלחה יהדות בבל, 3000 שנה והציונות הרסה אותה, איזה הצלחה אדירה. אתם גרמתם לזה, אתם הרסתם את יהדות בבל, אתם עבדתם נגד היהדות, במיוחד יהדות המזרח, הציונות הרסה אותה ועדיין אתם מתעללים בהם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מסכם את הדיון.
לא לקחתי זכות דיבור בדיון הזה, אני חושב שהדיון מורכב, אני מצטער על מה שקרה עכשיו, אולי בגלל שלא הייתם בדיון ונכונו להנחיל וככה אנחנו נתנהג פה, גם בדעות הפוכות וסותרות, נוכל בהחלט להנחיל את זה בדיון תרבותי.
אני רוצה להגיד שאני חושב בגדול שהוויכוח פה בנינו האמיתי מתייחס מאוד לדברים שאמר חבר הכנסת אלקין, כי אני חושב שאין שום ספק בכך שיש פה שני נרטיבים, אין פה גם ספק לגבי העובדות מה שקרה ב- 47'-48' אין גם ויכוח פה לפחות בין הדוברים והיו דוברים באמת מקצה לקצה. הוויכוח שיש ואפשר גם להגיד שזה ויכוח עובדתי, זה על האחריות למה שקרה. אין גם ויכוח שהיה מידה של גרוש, גם ב- 48', השאלה אם זה היה העיקר, אם זה היה הדבר המרכזי.
אני חושב שיש ויכוח שהוא ויכוח שנמצא גם בעולם, ויכוח על היסוד, וזה ויכוח לא פשוט ולא שולי, גם על עצם הלגיטימיות הציונית של הישוב היהודי וגם ויכוח שגם נמצא כפי שאמר גם חבר הכנסת זאב אלקין, בין ההיסטוריונים. אני לא רוצה להגיד שאני מהאו"ם בוויכוח הזה ויש לי דעות נחרצות בוויכוח הזה, אני חושב שמותר שהוויכוח הזה יתקיים וגם ראוי לוועדת החינוך להגיד את עמדתה הברורה בנושא הזה.
אני לא חושב שנגיע, בניגוד כמעט לכל הישיבות, 98% מהישיבות אנחנו מגיעים לקונצנזוס פה בוועדת החינוך, כי אנחנו עובדים למען החינוך. פה מאחר הוויכוח פה הוא אידיאולוגי, היסטורי, אני לא מאמין שאפשר להגיע לקונצנזוס. מאחר וחבר הכנסת גדעון סער העלה את הדיון וביקש אותו ואני כמובן בשמחה נעניתי, אני מציע וגם מאחר והדיון מתקיים תחת הסעיף בתקנון שגם מחייב אותנו להעביר החלטה גם למליאת הכנסת, אז אני מציע שחבר הכנסת גדעון סער יציע הצעת סיכום של הדיון הזה ואנחנו נצביע על הצעת הסיכום. מאחר ואנחנו צריכים לגמור תוך דקה אז זה מה שיתאפשר, זאת אומרת אנחנו לא נכניס עכשיו שינויים במילה כזו או אחרת, תהיה הצעה אחת ויהיה על זה הצבעה וכל אחד כמובן יצביע על פי מצפונו.
גדעון סער:
תודה רבה אדוני היושב ראש. אני רק אציין שאת סעיף 2 הוספתי לאור דבריו של חבר הכנסת אלקין.
1. המצער של שרת החינוך שכשלון תפקודה במשרד החינוך מורגש היטב בימים אלה, היא מוצאת לנכון לקדם אג'נדה אישית קיצונית על ידי הכללת הנכבה בספרי הלימוד בבתי הספר הערביים.
2. ועדת החינוך שוללת מכל וכל הצגת שתי פרספקטיבות בספרי החינוך של מדינת ישראל לאירועי מלחמת העצמאות, הקמת המדינה והנסיבות להיווצרות בעיית הפליטים. הצגת הקמת מדינת ישראל כאסון בספרי הלימוד של מדינת ישראל היא שערורייתית ואין לקבלה.
3. ההכללה בתוכנית הלימודים לפיה הערבים מתייחסים כאל אסון היא חמורה והיא תורמת לתהליכים של ניכור בציבור הערבי מהמדינה ופוגעת בדו הקיום.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה, זאת ההחלטה. אני חושב שכל מי שיושב פה, חוץ מחבר הכנסת דב חנין - - -
זאב אלקין:
אדוני, אני רוצה להציע תוספת של סעיף להחלטה הזאת, שוועדת החינוך רואה בחומרה רבה אישור בתוכנית הלימודים בשנת 2002 - - -
גדעון סער:
לא, אל תכניס את זה כי אני לא נכנס לפרוסס של משרד החינוך.
זאב אלקין:
אני לא אתייחס לשנה.
4. ועדת החינוך מתייחסת בחומרה רבה לאזכור בתוכנית הלימודים של משרד החינוך גרוש הערבים בשנת 48' כעובדה ומבקשת מהמזכירות הפדגוגית של המשרד לשקול שוב את הסעיפים המתאימים בתוכנית הלימודים.
גדעון סער:
אין לי בעיה עם התוספת.
מרינה סולודקין:
התוספת שלי, להוציא את החומר הזה מכיתה ג', אני עומדת על זה, אל תבלבלו את הילדים עם הוויכוחים שלנו.
מוחמד ברכה:
אני חושב שכל ההצבעה הזו היא "פרסה" אחת גדולה, גדעון סער יכול להציע שהשמש זורחת מהמערב וזה יתקבל.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כל חברי הכנסת הנוכחים יכולים להצביע, חוץ מחברי הכנסת של חד"ש שלא מיוצגים בוועדה הזאת.
שישה מצביעים בעד ההחלטה הזאת, אחד נגד, אני נמנע.
הצבעה
בעד ההחלטה – 6 – רוב
נגד ההחלטה – 1 – מיעוט
הישיבה ננעלה בשעה 10:05