פרוטוקול ועדה
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 301
ועדת החינוך התרבות והספורט
יום שני, ב' בכסלו תשס"ח (12 בנובמבר 2007), שעה 11:15
סדר היום: הצלת מכון גנזים.
נכחו:
חברי הוועדה:
היו"ר – מיכאל מלכיאור
זאב אלקין
שמואל הלפרט
מוזמנים:
בת-שבע דן – מנהלת מחלקת מוסדות מחקר ומורשת, משרד המדע, התרבות והספורט
מיכה יינון – מנהל מינהל התרבות, משרד המדע, התרבות והספורט
שמואל הר-נוי – מנכ"ל, הספרייה הלאומית
אילנה הבר – מנהלת מח' ארכיונים, הספרייה הלאומית
חדוה רוכל – מנכ"ל, מכון גנזים
משה מוסק – ממונה על גנזך המדינה, גנזך המדינה
דפנה לב – מנהלת מינהל חינוך, עיריית תל אביב יפו
משה מיטלמן – מנכ"ל, אגודת הסופרים העבריים
מנהלת הוועדה: יהודית גידלי
רשמה: אתי בן שמחון
הצלת מכון גנזים
היו”ר מיכאל מלכיאור:
שלום לכולם, לפני שנפתח את הדיון, נשמע איך הרב הלפרט רואה את פרשת ויצא, ומה הוא יכול להשכיל אותנו בפתיחת הדיון על גנזים, מתוך החלומות של יעקב אבינו. אני לא יודע מה הוא בוחר, הוא כבר יחליט.
שמואל הלפרט:
אני רוצה לברך את היושב ראש, שפותח את הישיבות בימי שני עם דבר תורה. אני מתנצל על כך שאיחרתי, לא יכולתי להגיע לישיבה הראשונה.
פרשת השבוע, פרשת וייצא, כפי שכבר הזכיר היושב ראש, וייצא יעקב, אומר על זה רש"י, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. בזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיווה. בשעה שהצדיק עוזב את העיר, פנה הודה, פנה זיווה, ופנה הדרה.
תרומתו של הצדיק בעיר, מקרין על כל הסביבה, וזה דבר ידוע. אם הסביבה קדושה, ויש לה מידות טובות, באופן ישיר או בעקיפין, הציבור לומד ממנו. ההתנהגות של הצדיק, התנהגותו האישית, משפיע על התנהגותם של כל אלה שמתגוררים במקום. במידה והאנשים מנסים לסטות מן הדרך הישרה, הצדיק מוכיח אותם, משתדל להחזיר אותם למוטב. יש לזה השפעה רבה מאוד על הסביבה. לכן חז"ל אומרים, שטוב לצדיק, טוב לשכנו, הפוך זה גם כן.
משה רבינו, כאשר הגיע הזמן שהוא היה צריך לפרוש מן העולם, הוא מבקש מהשם שייצא לפניהם, ושיבוא לפניהם. עדת השם כצאן שאין להם רועה. השם עושה מקום לצדיק שהוא ידריך את הציבור, זה משפיע בצורה מאוד שלילית.
לכן אנחנו רואים, שזעקת סדום ועמורה רבה, והוא רוצה להפוך את סדום, בא אברהם אבינו ומתחיל להתווכח עם הקדוש ברוך הוא, ושואל, אולי יש שם 40 צדיקים, 30 צדיקים, ירד עד ל-10 צדיקים. מה היתה הכוונה של אברהם אבינו, לא כדי להציל דווקא את ה-10 צדיקים, או 20 צדיקים. אם במידה וישנם מספר צדיקים בסדום, בטוח שהם יוכלו לשנות את הדרך של אנשי סדום ועמורה, יוכלו להחזיר אותם למוטב. ולכן, בזכות הצדיקים, כדאי להשאיר את כל המקום לא להכרית את סדום ועמורה, כי במידה ויש שם צדיקים, חזקה על צדיקים שהם יוכלו להחזיר אותם בתשובה.
אבל לצערנו הרב, כאשר לא היה אפילו צדיק אחד בסדום, אז קרה מה שקרה. זה מה שחשוב שאנחנו נדע, הרמב"ם אומר כמעט באותו קו מחשבה, מדרכי אדם, שהוא יושפע מהסביבה, מאשר הסביבה שהוא מתגורר בה.
במידה ובסביבה ישנם אנשים הגונים, אנשים צדיקים, שמשפיעים טוב על הציבור, יש על זה השפעה חיובית מאוד, יישוב כזה שיש בו צדיקים, ויש בו אנשים חשובים, כדאי מאוד להתגורר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
תודה רבה.
מספרים על הרוביצ'ר שהיה מאוד חריף, ואפילו הוא הגיע עד כדי כך, שהיה משהו בגמרא שהוא לא אהב, הוא לא נגע בגמרא. אבל בפרשנות, ככה בצד, אפילו בתוספות, היה מהתוספות שהוא לא אהב, הוא לקח מספריים וחתך את זה מתוך הדף. זה רק הוא היה יכול לעשות. אז שאלו אותו, מילא התוספות אתה חותך מתוך הדף, אבל מה עם התוספות בעמוד השני? הוא אמר, אוי לרשע, ואוי לשכנו. זה היה כמובן בבדיחותא, אבל בחריפותו הרבה. אבל באמת, ההשפעה של צדיקים הרבה מעבר לכל פרופורציה, הטוב שאדם עושה, משפיע לאלף דור. וכאשר אדם עושה רע, זה משפיע הרבה פחות. זה הסיכוי שלנו.
לגבי גנזים, אני מוכרח לומר שמנהלת הוועדה, בהתמדה, ובצורה נמרצת, אומרת שאנחנו חייבים להציל את הגנזים של מדינת ישראל. מאחר והיא צודקת גם בזה, אנחנו אכן רוצים לשאול איפה הדברים עומדים, ומה ניתן לעשות. אם הדברים לא עומדים איפה שהם צריכים להיות, אני לא יודע מי, אולי משרד התרבות, מיכה, יציג את הנושא בכל חומרתו, או אולי המצב טוב יותר.
מיכה יינון:
בכל תקוותו.
זה נכון שאנחנו מתגלגלים לכל מיני הצעות ורעיונות. היום יש רעיון חדש של הספרייה הלאומית שהתנדבה לעניין.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אמרתי שזה הדבר הכי טבעי שיעבור לספרייה הלאומית.
מיכה יינון:
אבל אתה יודע שלא כולם יוצאים בלידה טבעית.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
עד עכשיו הספרייה הלאומית, לא היתה ספרייה לאומית. היא היתה של האוניברסיטה. עכשיו, כאשר זה הופך גם של האוניברסיטה, וגם לאומית, זה דבר אחר.
מיכה יינון:
כדי שהטוב מאוד לא יהיה האויב של הטוב, אני רוצה לדבר על דבר אקטואלי ועכשווי. עברנו גלגולים ואני לא רוצה להיכנס לכל ההיסטוריה. כרגע יש הסכמה בכתובים, בין אגודת הסופרים שהיא בעלת ארכיון גנזים, לבין עיריית תל אביב, מינהל התרבות, גנז המדינה, בית אריאלה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אגודת הסופרים הם היום הבעלים.
מיכה יינון:
הם היו תמיד הבעלים. אני לא רוצה להיכנס למה הוקמה העמותה לניהול גנזים, בגלל בעיות שהיו באגודת הסופרים, בעיות כספיות שנידונות בדיון פלילי במקום אחר. אני לא רוצה להיכנס לזה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בבורות מלאה אני שואל, איך זה שהגנזים של מדינת ישראל - -
מיכה יינון:
זה לא גנזים של מדינת ישראל. אגודת הסופרים הקימה מכון גנזים עם קום המדינה בערך, זה לא גנזך המדינה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
את זה אני יודע, אלה גנזים תרבותיים. הם לקחו על עצמם לפני קום המדינה.
מיכה יינון:
לא לפני קום המדינה, ב-1951.
כשהמדינה עוד היתה עסוקה בצנע ובדברים אחרים, ולא היתה ספרייה לאומית. תפסו יוזמה אגודת הסופרים, שהיו אז אנשים רציניים, והקימו את מכון גנזים שריכז את כתבי היד, וכל מיני מסמכים אישיים. ארכיונים פרטיים אישיים של הסופרים, שהחליטו להעניק את זה למכון גנזים ליוזמה הזאת, וחשבו שזה המקום הנכון לשמור את גנזיהם שם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הכוונה היתה רק לשמור, או שיוצג לציבור שיהיה מוזיאון?
מיכה יינון:
לא מוזיאון, אלא מכון מחקר וארכיון ציבורי, וכך זה התנהל. עד שקרה מה שקרה, זה התנהל בבית הסופר ליד בית סוקולוב, צמוד לבית העיתונאים. זה התנהל כך הרבה שנים. עד שקרה שם, לא באשמת גנזים, הניהול היה על ידי אגודת הסופרים. הניהול הזה התפנצ'ר, אם אפשר לומר כך.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זאת אומרת, עד 2002 הכל היה כמו שצריך?
חדוה רוכל:
התנהלנו יפה.
מיכה יינון:
המדינה תיקצבה את זה לדורותיה. כלומר, לא שאני המצאתי את זה בתקופתי, אלא מדורות של מינהל התרבות, תיקצבו את כל המכון הזה. את אגודת הסופרים, את כתב העת של אגודת הסופרים. זה הי חלק מהפרוייקטים. זה היה כחלק מההתנהלות של אגודת הסופרים. כשקרה מה שקרה, כשראינו שאנחנו מעבירים כסף למכון גנזים, והכסף לא מגיע לפעילות של מכון גנזים, אלא לצרכים אחרים. הוחלט להקים ב-2002, עמותה לניהול גנזים, היא לא לקחה על עצמה בעלות, אלא לקחה על עצמה את הניהול. זה היה בהסכמה עם משרד המשפטים, כי היתה פה בעיה של עמותה שלא מלאו לה שנתיים. איך להעביר לה את הכסף, אתה מכיר את כל הפרובלמטיקה, התגברנו על הכל, והתחלנו להעביר להם.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
בכמה כסף דובר?
מיכה יינון:
זה היה בסכום של 600-700 אלף שקלים לשנה, סדרי גודל כאלה. זה היה גם חלק מפרוייקט שהוא דיגיטציה של כל הכתבים שנמצאים במכון גנזים. המהלך הזה לא צלח, לא הצליח מכל מיני סיבות. היה מדובר שהקבוצה הזאת שלקחה על עצמה את הניהול, תגייס כספים, תגייס תרומות. כל זה לא הצליח, ואז התחילו בעיות שמבחינת יסודות התקציב, אי אפשר להעביר כסף לעמותה שהיא מתוקצבת במאה אחוז על ידי המדינה, והיא לא מגייסת תרומות. בקיצור, העניינים האלה התחילו להשתבש. גם המקום עצמו הוא מקום שלא מתאים בעידן המודרני להחזיק את הכתבים, האלה שמטבע הדברים צריכים טיפול מיוחד.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה אוצר שיש שם?
מיכה יינון:
כולם מסכימים על זה, עובדה שמתעניינים בזה, הספרייה הלאומית, המדינה מתעניינת בזה, הממשלה. אנחנו אפילו הגענו לאיזשהו שלב, שהצענו לגנז המדינה לפעול על פי חוק הארכיונים הציבוריים ולהציל, כמו חפירות הצלה של ארכיאולוגיה, רק תבוא עם משאית לקחת את כל החומר הזה, ולשים אותו בגנזיו, עד שהעניינים הסתדרו.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה חומר רק מהארץ, או גם מהתפוצות?
חדוה רוכל:
סופרים עבריים מהארץ ומחוץ לארץ.
מיכה יינון:
חלק כאן, וחלק כאן. יש גם של הסופר עגנון, שחלק בספרייה הלאומית, וחלק נמצאים שם.
בטי דן:
חלק הארי בספרייה הלאומית, לא חלק חלק.
מיכה יינון:
שלא תתבלבלי, אני בעד הספרייה הלאומית.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
כולנו בעד.
שמואל הלפרט:
אין כן כפילות? אם יש את הספרייה הלאומית, יש את בית הגנזים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הספרייה הלאומית רק עכשיו מוקמת.
שמואל הלפרט:
למה לא לרכז הכל במקום אחד, תחת קורת גג אחת?
מיכה יינון:
בתיאוריה זה נכון. אבל בחיים האמיתיים זה שייך לעמותה מסוימת שפעלה בתל אביב במשך 60 שנה ויותר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מבחינה חוקית, למי שייך?
מיכה יינון:
שייך לאגודת הסופרים. אם אגודת הסופרים לא מטפלת בו נכון, אז בתיאוריה המשפטית גנז המדינה הוא אחראי על הארכיונים הציבוריים.
שמואל הלפרט:
יש מנגנון כפול - - -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
נשאף לפתרון הזה. בטח יבואו מעיריית ירושלים, ויגידו מה פתאום להגיע לירושלים, לבירת ישראל. הספרייה הלאומית, מה פתאום. אנחנו רוצים - - -
דפנה לב:
לא בגלל בירת ישראל. הספרייה הלאומית, אני למדתי בה כמה שנים טובות.
מיכה יינון:
אני מציע לא לערבב שמחה בשמחה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
האם קונים או דואגים שאוספים חדשים ייכנסו?
מיכה יינון:
אוספים חדשים, לדעתי, כבר בשנים האחרונות, אם תתקן אותי חדוה. היות ויודעים שיש פה בעיות, אז יש בבאר שבע, יש בתל אביב, יש בספרייה הלאומית. עכשיו חיים גורי העביר את כתביו לספרייה הלאומית. אפלפלד העביר לאוניברסיטת באר שבע, כי הוא פרופסור לספרות בבאר שבע. יש באוניברסיטת תל אביב מכון. עמיחי, באוניברסיטת ייל. יש פה כל מיני מהלכים.
יהודית גידלי:
סליחה, התחלת משפט, אחרי הרבה דיבורים יש הסכמה.
מיכה יינון:
זה העיקר, לזה רציתי להגיע. יושב ראש רצה ללמוד את ההיסטוריה.
המצב המציאותי עכשיו, אני מציע שתתנו לנו גיבוי לבצע אותו, כי אם נתחיל להסתבך עוד פעם, זה לקח הרבה זמן, והרבה דיונים, והרבה בעיות, הרבה בלאגנים, עד שהגענו למצב שכל הנוגעים בדבר מסכימים על המהלך הנוכחי. הנוגעים בדבר, קודם כל אגודת הסופרים שהיא בעלת הנכס, מינהל התרבות שמממן את מכון גנזים לדורותיו. גנז המדינה, שהוא הסמכות המקצועית בענייני ארכיונים במדינת ישראל. עיריית תל אביב, שבתחומה, הדבר הזה מתנהל עשרות שנים, ויש לה מקום מרכזי שנקרא בית אריאלה, שאתה ודאי מכיר אותו גם, שהוא מרכז התרבות של תל אביב, ואולי גם מרכז ארצי אפשר לומר.
אני מקווה שאני אומר נכון, שגם מנהלת מכון גנזים, רואה בזה פשרה הוגנת.
חדוה רוכל:
ראיתי בזה פשרה הוגנת.
מיכה יינון:
קודם היו לה רעיונות אחרים, לכן אני אומר היה קשה להגיע. יש פה כל כך הרבה גורמים ושותפים, ולכן אני מציע, שאפילו הרעיון בתיאוריה של ספריה לאומית, שהיא כבר תהיה ספריה לאומית, ותהיה לה בניין אדיר בעוד שבע שנים. במקרה הטוב, אני מקווה שעד אז הכנסת תדון בזה עוד פעם, ותבדוק את העניין הזה.
אנחנו מציעים עכשיו לא לסבך את המהלך הזה ברעיונות אחרים, שיסיטו אותו מהמהלך שלו, ואנחנו חושבים שתוך כמה חודשים, הדבר הזה יקרום עור וגידים, ייפתח לציבור בבית אריאלה. עיריית תל אביב עשתה מהלכים כאלה, העבירה ארכיון תיאטרון שהיה באיזושהי דירה, וראינו את זה כדוגמה טובה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אתה רואה מבחינה מקצועית, שזה יספק. גם לשמור על זה, וגם יכול לפתח...
מיכה יינון:
בהחלט כן. עיריית תל אביב מוכנה גם להשקיע בזה לא רק את המבנה שהוא קיים, אלא גם תמיכה שנתית יחד איתנו.
חדוה רוכל:
מה שרציתי לומר, אני לא מנסה לסבך כאן שום דבר. יש לנו כאן איזושהי תכנית פשרה, לעבור במצב זמני לבית אריאלה. כפי שאתה שומע, זה יקח הרבה זמן. מדברים שנה ומשהו.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
נאמר תוך כמה חודשים.
חדוה רוכל:
יש לי שאלה לגבי התכנית החדשה הזאת. אנחנו נמצאים עכשיו עדיין בבית הסופר. העובדים שלי נוקטים עיצומים הרבה זמן, משום שלא העבירו תשלום, לא למשכורות שלהם, ולא העבירו תשלום לספקים. אלו ספקים רציניים. אנחנו חתמנו על חוזה עם חברה שמתחזקת את האתר שלנו, וחברה שמתחזקת את רשת המיחשוב. אנחנו מנותקים היום. האוספים שמורים בצורה טובה, אנחנו גם קלטנו ארכיונים. הארכיון האחרון שקיבלנו של אורלי קסטל-בלום.
יש לנו גם ארכיונים שמחכים לנו, משום שהם רוצים שהארכיון יהיה בגנזים, ולא במקום אחר. אני רוצה לשאול את מיכה, ואת כל העוסקים במלאכה, מה קורה עד שנגיע לבית אריאלה איך אנחנו נתפקד. אנחנו לא נותנים שירות, איך נמשיך את כל הפעילות שהפסקנו, של מיזעור סריקה, משום שאנחנו צריכים להציל את המסמכים. זה לא יכול לעמוד במצב סטטי ולחכות עד בית אריאלה. צריך להמשיך להציל, כי לא יהיה מה להעביר לבית אריאלה. אנחנו לא נמשיך במפעל הזה. אני רוצה לשמוע אם יעבירו תקציבים לזה, ואם יחזירו את מאגר המידע כדי שנוכל לתת שירות. יש לנו המון אנשים שיש להם ספרים אצל מו"לים, ורוצים לסיים עבודות, ומתי צוות גנזים יוזמן לראות בבית אריאלה את המקום. לא ראינו, אנחנו הצוות המקצועי שצריך לסייע במעבר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אתם חלק מההסכם החדש.
חדוה רוכל:
לא הוזמנתי לראות. אני רוצה לדעת מתי התהליך יתחיל.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מה עושים עם כל השאלות המאוד חשובות והנכונות.
מיכה יינון:
פנינו לד"ר משה מוסק, שהיה עד עכשיו מנכ"ל גנזך המדינה. הוא נמצא פה איתנו, וביקשנו ממנו לעמוד בראש הצוות המקצועי של כל המעבר הזה, ושל כל תקופת הביניים, עד שבית אריאלה יהיו מסוגלים לתת שירות לציבור, ועד שהגברת רוכל, ואנשי הצוות שיוזמנו, יוכלו לשבת ולעבוד שם ולתת שרות לקהל. הוא עשה שם ביקור, יש לו הצעות לא מאה אחוז מתאימות למה שחדוה אומרת.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
צריך להפריד בין שני דברים. יש דברים שאם לא יעשו אותם עכשיו, לא ייעשו. יש דברים שאם אתם באמת במהלך, וכולם בהסכמה, וזה יקרה תוך מספר חודשים עד שנה, זה...
יש עוד נקודה אחת, שלדעתי זה גם דבר האובד, והוא הטיפול בעובדים. המשכורות לעובדים, הדברים המסודרים האלה. את זה חייבים להסדיר, אם יש לכם הסכמה כללית לגבי כל הדברים, לא יכול להיות שאין הסדרה לגבי הנושאים האלה. דברים שלא חייבים עכשיו לעשות, אני יכול להבין. אם אתם אומרים, תבוא הישועה בעוד מספר חודשים, ואז יטפלו בצורה כוללת. לא עשו סקירה עד עכשיו על משהו, ויכולים לחכות עוד חצי שנה, לא נורא.
מיכה יינון:
התשובה היא, שאנחנו ניסינו לטפל בנושא העובדים בדרך לא קונבנציונלית, שמשרדי הממשלה לא אוהבים לעשות, והעברנו את התקציב שעומד לרשותם למשרד ראש הממשלה, שגנז המדינה הוא חלק ממנו, כדי שגנז המדינה יעסיק את העובדים האלה כרכישת שרות. יש פה נושאים משפטיים ביורוקרטיים סבוכים. אנחנו מתקצבים את זה כל השנים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הם בעיצומים כי לא קיבלו שכר.
מיכה יינון:
הם קיבלו עד חודש מסוים. ברור שזה לא מצב נורמלי. אני לא חושב שזה שמחה גדולה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
כולם מקבלים שכר עד חודש מסוים. השאלה אם זה חודש כסליו, או שזה חודש - - -
חדוה רוכל:
ורוצים לדעת אם תהיה לזה המשכיות. מה יהיה עד סוף השנה והלאה.
מיכה יינון:
יש פה בעיות משפטיות שלא מאפשרות לנו לצערי.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זאת לא בעיה תקציבית, זאת בעיה משפטית.
מיכה יינון:
כמה חודשים קיבלתם?
חדוה רוכל:
קיבלנו שישה חודשים, עד יוני.
מיכה יינון:
חצי שנה.
חדוה רוכל:
ארבעה חודשים לא קיבלנו. מיוני עד אוקטובר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה כמעט חצי שנה.
קריאה:
אתה בטח מקבל שכר כל חודש.
מיכה יינון:
לא רוצה להיכנס לפרטים, למה כל זה קרה וכו'. זה לא מקום להתדיין על זה. ניסינו להתגבר על זה באמצעות העברת התקציב.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
יש תקציב למשכורת לכל השנה, לא יהיה שום מצב שהעובדים בסופו של דבר לא יקבלו את השכר שלהם. אבל צריך להיות קצת יותר בדחיפות.
מיכה יינון:
עד עכשיו לא כל כך שיתפו פעולה. אבל אנחנו מקווים שהכל יסתדר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
נשמע את המנכ"ל של גנזך המדינה.
משה מוסק:
אנחנו קיימנו ישיבה שהשתתפו בה נציג אגודת הסופרים, האיש המיועד להיות הפרוייקטור של הפרוייקט הנדון. בעקבות המפגש הזה, יורם קליינר, שהוא הכין תכנית ופרוגרמה במעבר של ארכיון גנזים לרמת גן, רעיון שנפל. על כל פנים בזבזנו שלוש שנים יקרות עם פרוייקט שלא צלח. עכשיו אנחנו הולכים על פרוייקט, שאנחנו מקווים שהוא יצליח תוך זמן קצר. בעקבות הפגישה הזאת הוכן דו"ח שהועבר מינהל התרבות, ולגנז, אני לא יודע אם אתם קיבלתם, אתם תקבלו אותו, שאומר את עיקרי הדברים שמיכה יינון אמר כאן.
מה שחשוב פה, בעצם הדחיפות של הפעולה. הדחיפות הכי גדולה, קודם כל למנוע נזק לחומר שנמצא היום.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
חדווה אמרה שאין סכנה.
חדוה רוכל:
אין סכנה לחומר.
משה מוסק:
יש מצב של התדרדרות שנמשך הרבה זמן, שצריך להפסיק אותו מזמן.
צריך להפסיק את מצב ההתדרדרות של המקום שהוא מוזנח, מלוכלך, ומסתובבים שם ג'וקים בפרוזדורים. חדווה אומרת שיש אבק שאי אפשר לעבוד שם. ולכן צריכים לפעול מהר, כדי להוציא את החומר משם.
חדוה רוכל:
אילו היה לנו תקציב מראשית 2007, היה נקי ומסודר, בשיא הפעילות הכל קורה.
משה מוסק:
את צודקת מאה אחוז. לא נחפש את האשמים עכשיו, המצב היום הוא גרוע מאוד, והחומר יכול להיפגע, אם אנחנו ניתן את ידינו להמשך המצב הזה. לכן, אנחנו צריכים לפעול מהר, לארוז את החומר, להעביר אותו מהר ככל האפשר לבית אריאלה. בו זמנית, יוכשר המקום בבית אריאלה, ויש לנו פה נציגה של בית אריאלה, שתגיד לנו מתי המקום יהיה מוכן. לפי התחזית שלנו, ויש אנשים שמכירים את הנושא, ויש להם נסיון בכך. מדובר בחצי שנה, עד שמונה חודשים, שהחומר יעבור. כלומר, עד מחצית 2008, אנחנו מקווים שהחומר יהיה שם, והוא ייפתח לציבור הרחב.
מיכה יינון:
אם כולם ישתפו פעולה, והעובדים יעזרו לנו לבצע את זה.
חדוה רוכל:
אם נקבל משכורת, והצוות יוכל לעבוד.
דפנה לב:
עיריית תל אביב בהחלט נחלצה להציל את עמותת גנזים, ואת מכון גנזים, משתי סיבות עיקריות. באופן היסטורי, הוקם בתל אביב, יושב בתל אביב משנות החמישים. יש בו אוסף שרובו של סופרים, שבעצם עבדו, פעלו, חיו בתל אביב. זה אוצר תל אביבי לכל דבר.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה לוקאל פטריוטיזם במובן החיובי.
דפנה לב:
אני נולדתי בתל אביב, וחיה בתל אביב.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
דפנה מייצגת את תל אביב בתפקידה החדש. אנחנו מעריכים שמאז שהיא נכנסה לתפקיד, הנושא של התרבות בתל אביב, מקבל דחיפה מאוד יפה.
מיכה יינון:
עובדה היא שלפני תקופתה, תל אביב לא שיתפה איתנו פעולה לפתור את הבעיה.
דפנה לב:
מאחורינו עומדים כמה אנשי מחקר של ספרות, ד"ר מוסק מכיר אותם, שכתבו מכתבים,
מבקשים להשאיר את האוצר בתל אביב. פרופ' זוהר שביט, פרופ' דן מירון, ועוד אחרים.
משה מיטלמן:
היא בילתה הרבה שעות בתוך הארכיון הזה.
דפנה לב:
הגענו למסקנה שהיא לא היתה קלה, כי היא עולה כסף לעיריית תל אביב. אנחנו לא סתם מתנדבים. בית אריאלה שהופך לדעתנו להיות גנזך לאומי בהרבה דברים, לא בכל הדברים, לא הכל יהיה בתל אביב, חלק יהיה בירושלים. בכל זאת הופך להיות גנזך לאומי, שיש בו כרגע את תיאטרון המחול, את ספריית הרמב"ם, שהיא ספרייה מעולה שבמעולים, את ספריית התיאטרון, את כל האוסף של העיתונות.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מה זה ספריית הרמב"ם?
דפנה לב:
זו ספרייה תורנית מעולה.
אני מציעה לכם לבקר, אני ביקרתי בה והתרשמתי מאוד. ספריית אחד העם, יש אוספים שנשמרים בבית אריאלה, והם אוספים ברמה בין לאומית. נשמרים בתנאים הטובים ביותר.
אנחנו מתכוונים לתת לגנזים חדר תצוגה ועבודה ראוי, עם מקום שבו יוכלו לפחות את הדברים שנמצאים בפעולה, או שאנשים יעבדו עליהם, להציג אותם ולשים אותם, ומקום איכסון בתנאים מתאימים, שיש שם איכסונים נוספים של אוספים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
הגעתם להסדר כלכלי עם המדינה.
דפנה לב:
הגענו לכמה הסכמות עם המדינה. המדינה משתתפת בהעברת הגנזים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
מתי ההסכם הזה ייחתם?
דפנה לב:
בעצם הוא חתום.
מיכה יינון:
החלפנו מכתבים, לא עשינו חוזה משפטי.
שמואל בר נוי:
אני יושב פה, ואומר, איך יש הזדמנות שבמחי רגע יגרמו נזק לעתיד, ואני חושב שצריך להגיד
מלה טובה לגנזים. עברתי קצת על מה שהם עושים, למרות הקשיים, הם עשו את המיטב אני חושב, וצריך להגיד מלה טובה לעובדים, ולמנהלת.
היות ומדברים פה על חומר שיש לו משמעות לאומית, לא משנה תל אביב, כי גם ברשימת היוצרים, יש גם אנשים שגרו בירושלים. לא זאת הנקודה. אם אנחנו מסתכלים לאן הולכת הספרייה הלאומית, ומה יש בה, ואני מקרין מרחוק שמטרת הספרייה, איסוף שימור טיפוח בהנחלה של אוצרות ידע ומורשת בתרבות בכלל, בזיקה לארץ ישראל, למדינת ישראל, ולעם היהודי בפרט, הרי די ברור שיש לנו הזדמנות לאחד את הארכיון הזה עם ארכיון של עוד סדר גודל של 750 יוצרים, 250 מתחומי המוסיקה, כ-500 יוצרים אחרים, מתוכם כ-150 סופרים, שאגב, חלק מהמרכיב נמצא אצלנו, חלק מהמרכיב נמצא בגנזים. ואני מסתכל מנקודת מבט מעבר לפאן הלאומי, גם מנקודת מבט של החוקר. כדי לקבל את כל החומר, צריך להסתובב בשורה שלמה של מוסדות כדי לקבל תמונה מלאה. אציין סופרים אצלנו, ש"י עגנון ארכיון המלא, התכתבויות של ש"י עגנון לאחרים נמצאים בגנזים. אורי צבי-גרינברג, חיים באר, עמליה כרמון, יזהר סמילנסקי, אחד העם, א"ב יהושע, חיים גורי ואחרים.
היות ואנחנו הולכים למהלך שאתם הייתם שותפים --
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אני מקווה שתוך שבוע יעלה לקריאה שלישית.
שמואל בר נוי:
בכל מקרה, אני יכול לומר לך, שאנחנו בהליכים של חברת בת, מתקדמים עם זה יפה מאוד. כבר מתחילים בכתיבת תכנית האב, כולל הקצאה של התקציבים הנדרשים לבניית המשכן עתידי.
אם מסתכלים קצת בצורה של כמה שנים קדימה, אין יותר משמעותי להקים, מה שנקרא, היכל היוצר הישראלי, ואז לאחד את הארכיון.
מבחינה מינהלית, אנחנו הופכים חברה בת, שהמשמעות של חברה בת, שאנחנו מתנהלים בצורה עצמאית, כאשר הדירקטוריון שלנו בשלב הראשון, דירקטוריון של האוניברסיטה, שבשלב יותר מאוחר, נהיה עצמאיים לחלוטין.
חשבנו להציע פה, ומייד אדבר גם על לוחות זמנים. שגנזים יהפוך להיות חלק מחברת הספרייה הלאומית, שמוקמת עכשיו, גם יהיה קל יותר להעביר את המשכורות, את התקציבים, ואת השירותים הנלווים. כאשר למשך שבע שנים, עד הקמת המבנה, הוא יפעל באזור תל אביב, עם מעטה גם ארגוני וגם מקצועי של הספרייה הלאומית, ועם בניית המשכן, כי אני חושב שמה שעושים עכשיו, גם החשיפה לקהל, לא צריך לסגור את זה בארגזים ולהעביר את זה. אלא צריך להמשיך ולחשוף לקהל, אי אפשר לסגור כזה ארכיון. ועם הקמת המשכן, תהיה פרוגרמה גם לאחד את כל הארכיונים שלנו עם גנזים, ואני מקווה שבעתיד אולי עוד, יעלה כל מכון גנזים, כל פעולותיו לירושלים, כל השירותים של דגיטציה, שיקום ושימור, צילום, ואפילו חדרי קריאה, יהיה משותפים.
אני מוכן, ואפילו חשבתי שלאור גילוי רצינית וחשיבות של העניין, אנחנו מוכן לשקול עזרה במימון, כאשר כאן אני אומר, זה מותנה בהחלטות של הדירקטוריון שלנו, וכל מה שקשור בזה. אבל בהחלט אנחנו רואים, שאנחנו לא רוצים להרוויח כאן, אלא לשמר את ערכי התרבות, וגם שותפות בקבלת החלטות. בהחלט אפשר לדבר כאן על שלב ביניים במה שהוזכר כאן. אני יודע מה עיריית תל אביב תגיב, ואת דפנה אני מכיר לא מהיום. אני חושב שצריך להסתכל על הדברים בראייה לאומית, ולא בראייה נקודתית.
דפנה לב:
באופן עקרוני, ההסכמה שלנו כרגע עם אגודת הסופרים, שהם הבעלים של הנכס הזה, אף אחד לא הפקיע מידם. ברגע שישקמו את בית הסופר, וירצו לקחת את גנזים בחזרה, עיריית תל אביב תוותר ותתן להם בחזרה.
שמואל בר נוי:
אני פונה לאגודת הסופרים. אני חושב שיש פה מהלך שאפשר ליצור משהו שהוא לשנים, בראייה לשנים, שייבנה לפי הצרכים האמיתיים, ויאחד את כל יוצרי ישראל.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אמרת דברים נוגעים ללב.
משה מיטלמן:
שמעתי את כולם, כנציג הבעלים אגודת הסופרים, אחד המפעלים, או המפעל של אגודת הסופרים, הוא גנזים. יש כאן היום הזדמנות היסטורית לעשות דברים בצורה נכונה. אנחנו נמצאים באמצע מהלך, אחרי שנושא רמת גן שאף פעם אגודת הסופרים לא חיה איתו בשלום, וירד מן הפרק, תל אביב הוא המקום הטבעי. אני חושב שפוספסה פה נקודה מרכזית. תל אביב מקבלים את הארכיון כפיקדון, למשמורת. גם לאגודת הסופרים יש מטרה יעד וחזון. בית הסופר הוא על שם שאול צ'רנחובסקי. יש את מוזיאון צ'רנחובסקי, וכל כתבי היד והספרים, וכל הדברים שזה חלק מגנזים, ואף אחד לא מוכן לשנות את זה, להיפך. אנחנו בהחלט מקבלים בברכה את המעבר הזה לבית אריאלה, שהוא מקום ראוי, הוכיח את עצמו בארכיונים אחרים, קרוב לבית הסופר, נמצא ממש באותה טריטוריה כמונו, עד אשר נגיע לאותו יום, שבו בית הסופר, על שם שאול צ'רנחובסקי, יהיה בדיוק לפי חזון האגודה, בית הספרות העברית, שאז יהיה מקום לתצוגות ולגנזים כמקום כראוי, כי אכן היום גנזים נמצא בית, או בניין ותיק בלמעלה מחמישים שנה, לא יכול להכיל את האוצר הזה באמצעים שיש. לכן צריכים לפנות את גנזים לשם, גם אם זה יקח 3, 4, 5, 6 שנים, עד אשר הבניין הזה יהיה ראוי לקבל אוצר כזה.
יהודית גידלי:
ואז יחזור לבית הסופר.
משה מיטלמן:
ואז יחזור, או בחלקו, או בשלמותו.
שמואל בר-נוי:
מי יתפעל אותו?
משה מיטלמן:
לנושא שאתה אומר, כולנו שומעים בפעם ראשונה, אלה רעיונות יפים ואפשר לדון בהם. אבל
כרגע יש מהלך שלא קשור אחד לשני. גם המהלך הזה בא להציל, לפי הגדרת הדיון הזה, את גנזים. כיוון שהוחלט לא להכניס עכשיו את כל אמצעי כיבוי אש ובטיחות, וביטחון, וכו'. צריך באיזשהו מקום לפנות את הבניין, לבנות מחדש, בסטנדרטים מודרניים, ואז יהיה קומפלקס. אם זה יהיה כל הקומפלקס, אם זה יהיה קומפלקס משולב עם בית אריאלה, לרמת רזולוציה כזאת לא ירדנו. אבל קודם כל עוסקים בהצלה, אחר כך בהגשמת החזון, ויש כאן חזון. כי מי שעבר בקפלן 6, בין בית העיתונאים מקבלים תמונה מאוד עלובה של בניין, שמשקפת גם בהרבה מובנים לא רק את הבניין, ועל זה אנחנו בין היתר עובדים, גם שיקום חיצוני, גם שיקום פנימי, וגם שיקום תכנית.
שמואל בר נוי:
אני לא רוצה לחבל, ולא רוצה לעקב שום מהלך שיציל את גנזים לטווח הקרוב. אם יש פה מהלך של הפרדה, הייתי מבקש שנקים צוות משותף לאגודת הסופרים, ולגנז המדינה, ולמינהל התרבות, כדי לראות איך מתמודדים עם השאלה הזאת, שבאמת ההצעה היא הצעה ראשונה, כי היא עלתה לפני שבוע בפנייה, ואז התחלנו לעשות עבודה פנימית אצלנו כדי לראות מה אנחנו עושים. לשקול את ההצעה, אין לי שום כוונה לא אימפריאליזם כאן, אלא באמת לטובת העניין. ובוא נראה איך ניתן לעשות זאת לטובת התרבות בישראל, לשבת יחד, לשקול את הדברים ולראות.
מיכה יינון:
הם יהיו סניף שלכם, באופן מקצועי אני מתכוון.
דפנה לב:
יש עמותת גנזים שעובדת מקצועית, ותקבל את כל השירותים, והיא תהיה כעמותה בתוך בית אריאלה. בית אריאלה לא מנהל אותה, אלא מכיל אותה, ותקבל משם את כל השירות המקצועי שצריך על מנת להמשיך, ולעשות את העבודה הכי טוב.
זאב אלקין:
הייתי שמח לשמוע גם התייחסות של נציגי המכון. מינהל התרבות שהוא בינתיים הגורם היחיד המממן.
דפנה לב:
עיריית תל אביב תהיה שותפה.
חדוה רוכל:
מי שנשא בנטל בארבע השנים האחרונות, היתה העמותה לניהול גנזים, קיבלה מימון ממנהל התרבות. עד סוף 2006, הפעילות היתה רצינית ביותר, ההתקדמות היתה רצינית ביותר. הצלת המסמכים נעשתה, והכל נעשה. וכל המפנה היה הפתעה גמורה, לחברי הנהלה שלצערי אף אחד לא נמצא כאן.
זאב אלקין:
על העמותה את מדברת, לא על אגודת הסופרים.
חדוה רוכל:
אנחנו מדווחים ומדווחים זה לזה, זאת חובתנו. מה שקרה ב-2007, קרה בהפתעה. כל המצב שמתואר כאן, שהמצב הוא חמור, נוצר מהעדר תקציב שפתאום לא הגיע. אז ברור שאין נקיון, ןאין שום דבר. היה נקיון מופתי, היתה עבודה מופתית. היה שירות יוצא מן הכלל. יצאו דפי משוב מהציבור, והציבור מופתע ממה שקרה. נאמר שהמצב מסוכן, אפשר בתקציבים מאוד קטנים. ואני טוענת, שהמעבר לבית אריאלה, והמנכ"ל יודע, כי היו תכניות אחרות, המעבר הזמני הזה, יהיו בו נזקים, אלו נזקים מיותרים. מכיוון ששמונה חודשים להעביר מהר לתקופת ביניים, יהיו נזקים מסוימים. אני עדיין לא יודעת אם יש לנו מקום ראוי יותר בבית אריאלה.
דפנה לב:
את מוזמנת לבוא ולראות מחר בבוקר.
חדוה רוכל:
אני מבינה שהיו ישיבות וכו', והנהלת גנזים לא השתתפה ולא הוזמנה.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
למה היו נזקים רציניים?
חדוה רוכל:
בשעת מעבר זה דבר ידוע. צריך להעביר את כל המאגרים, זה קומפלקס מאוד מסובך.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
יודעים שם איך לעשות את זה.
חדוה רוכל:
אני אומרת לעשות את זה פעמיים, פעם כמעבר, ופעם למבנה קבוע.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
פעם חזרה.
חדוה רוכל:
אני אומרת דבר ההנהלה.
משה מוסק:
גנזך המדינה העביר את מחסניו, שזה הרבה קילומטרים של חומר, שזה פי יותר מארבעים למבנה חדש, ולא יהיו שום נזקים, אם עושים את זה בצורה טובה ונכונה.
אני רוצה להתייחס לנקודה שגברת נוי הציעה. אני לא אמרתי בדבריי, אבל הרעיון להקים ועדת היגוי על הוועדה שהוא דיבר, שאני מיועד לעמוד בראשה, ויהיו בה נציגים של גנזך המדינה, אגודת הסופרים, ובית אריאלה, וגורמים אחרים מקצועיים. שהיא בעצם תנהל את כל ההעברה של הפרוייקט לשם, כולל המתכננים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
אין לך בעיה שיצורף לוועדה הזאת גם נציג של הספרייה הלאומית.
משה מוסק:
בחפץ לב. הם יכולים לתרום ממקצועיותם לעניין הזה. לא כבעלי דבר, אלא כמקצועיים.
זאב אלקין:
צריכים להפריד בין הסדר הביניים, לבין התוצאה הסופית. מבחינת התוצאה העדיפה בסוף הדרך, אני חושב שההצעה של ספרייה לאומית כדאי לשקול ברצינות, משני כיוונים. גם מכיוון של
התועלת כמי שמשתמש בחומר, וכמי שפעם נאלץ להשתמש בחומרים שקשורים למחקר. אני מודע לבעייתיות שיש, כשאתה צריך לתזז את עצמך, גם אם זה במסגרת של נסיעה של שעה. כי זה לא רק עניין של נסיעה פיזית, זה עניין של השוואה בין החומרים, גישה לחומרים, עיבוד החומרים, יותר מזה בוודאי. ברגע שמדובר בציוד שדרוש לשימור, וציוד שדרוש לקריאה, זה גורם להכפלה, כאשר כמה מקומות צריכים לדאוג לזה בו זמנית.
לכן ההצעה להכניס את זה תחת המטריה והכובע של ספריה לאומית, ולאחד בצורה כזאת או אחרת עם האוצרות שיש בספרייה הלאומית, הצעה שמבחינת המדינה כגורם מתקצב, בוודאי ובוודאי דורשת שיקול דעת.
בטי דן:
הקריטריונים - - -
זאב אלקין:
זה סיפור אחר, לא קשור לאוניברסיטה. במקרה אני יודע מה הולך לקרות, עם כל הסיפור של הספרייה הלאומית, הבעיה שאת מדברת עליה - - -
היו”ר מיכאל מלכיאור:
זה עכשיו, תוך שבוע.
זאב אלקין:
מהבחינה הזאת, הבעיה לא קיימת. לכן הייתי מציע גם לאגודת הסופרים, אני יכול להבין את הרצון הטבעי של הבעלים, לשמור את הנכס קרוב לשמור בעלות, אבל גם לטובת אגודת הסופרים, השימוש של החוקרים, בכלל הנכסים, אני חושב שהיא יכולה להיות תועלת גדולה במהלך הזה. לכן הייתי מציע לשקול בחיוב.
יש היבט שני מצד המדינה, המדינה מתקצבת, ותתקצב גם את הספרייה הלאומית. כנכס לאומי, ולא כנכס אוניברסיטאי, וגם בינתיים, עד עכשיו, המדינה נשאה במאה אחוז של מימון המכון. גם מבחינת המדינה שמשאביה לא רבים, כדאי לקחת את זה בחשבון, מה התועלת שיכולה להיווצר מצירוף הדברים, וכמובן הפנייה למיכה, והייתי מציע שהדברים יישקלו בכובד ראש.
זו לא פעם הראשונה שהנושא של גנזים עולה על שולחנה של הכנסת, אפילו בתקופה האחרונה. התקיימו דיונים בוועדת הכספים, אני גם מחזיק פרוטוקול של הדיון האחרון שהיה בנושא, ואני רואה עד כמה מהר מאוד רוח הדברים השתנה. אין כמעט ניצני פתרון של בית אריאלה, הוזכרו שם בשולי הדיון, וחלק מהדברים שנאמרו כאן מנוגדים בערך למאה שמונים מעלות למה שנאמר שם גם מבחינת כיוונים לפתרון. למה אני מעלה את זה כאן, לא רק לצורך ידיעת ההיסטוריה, היות ואלה הם פני הדברים, אנחנו צריכים להיות גם בעתיד, עם יד על הדופק
לא אתפלא אם בעוד חודשיים שלושה, נשמע כמו שבזמנו פתרון רמת גן היה פתרון שאפילו השקיעו בו כסף, ובסופו של דבר התברר שהוא לא ישים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
כסיכום של הדברים ברוח הדברים גם של חבר הכנסת אלקין. אני מברך על ההתפתחות ששמענו היום. בעצם על הסיכום שכבר קיים בין הגורמים השונים. אני חושב שראוי שאנשים שטיפלו בגנזים בשנים האחרונות, יהיו חלק מהדבר הזה.
אני רוצה לבקש מכמה יועצים משפטיים, למצוא את הדרך לתת את השכר כמו שצריך. זה לא ראוי, לא נכון. גם אם יש תסבוכת משפטית, לא ראוי, לא נכון, לא לתת שכר לאנשים שעושים את העבודה. לא הם צריכים לשלם את המחיר על אי אלו אי סדרים שהיו באגודת הסופרים. צריך לפתור את זה מיידית, זה לא קשור אחד לשני.
משה מיטלמן:
לא קשור אחד לשני, ארבע שנים מנותקים.
היו”ר מיכאל מלכיאור:
לא מבין מה קרה דווקא השנה, שלא מאפשר מה שכן איפשר בשנה שעברה, ושנה לפני זה, ושנה לפני זה, קשה לי להבין. אתה לא חייב להסביר את זה. אבקש לפתור את זה במהירות האפשרית. מברך על הסיכומים ששמענו עליהם. אנחנו נבקש לקבל פה לוועדה את המעקב אחר הביצוע של הדברים.
לגבי השאלה השנייה, היותר רחבה לאורך זמן, איפה צריך להיות מקום הקבע. יש פה דעות שונות. אני מניח שיש כאלו שיגידו שדווקא עיריית תל אביב, שם צריך להיות מקום הקבע, ולא בבית של אגודת הסופרים. יש כאלו שיגידו הספרייה הלאומית. יש מצב חדש עם החוק החדש, אי אפשר להתעלם מזה. החוק גם אומר דברים ברורים בנושא. זה לא מחייב שכל אוסף יהיה בספרייה לאומית. אבל בכל זאת, צריך התייחסות אחרת עם החלת החוק החדש.
אני חושב שראוי לשקול עם כל הלוקאל פטריוטיזם שהוא לגיטימי, ראוי לשקול בכובד ראש את האופציות לעתיד. כולם מסכימים שמהלך בינתיים להעביר לבית אריאלה את הגנזים. כולם מסכימים למהלך, יהיה להם בית טוב שם.
אני מבקש ממיכה, וגם מגנזך המדינה, תיכנסו לא רק לצאת ידי חובה להזמין מישהו לספרייה הלאומית. לשבת ולשקול בכובד ראש, האם השיקולים לחבר את הגנזים עם כל מה שיש בספרייה הלאומית, וכל מה שיהיה בספרייה הלאומית, המקום, המשכן, האם זה ראוי. לעומת השיקולים להשאיר בתל אביב, שהם גם שיקולים לגיטימיים, ובוודאי שיש פה דיון אמיתי, שוודאי לא המקום פה אפילו להציע הקראה, לדעתי אנחנו לא נמצאים במקום הזה כרגע.
תדונו בנושא, תיקחו אחריות, ותראו מה עומד להיות בספרייה הלאומית. אולי גם אגודת הסופרים ילמדו טוב את הנושא, פתאום יש משהו חדש על השולחן, שלא היה לכם שום אפשרות לדון בו. בטוח מעיריית תל אביב יפעילו את כל מה שהם יודעים להפעיל, כדי שזה לא יקרה. זה מאבק לגיטימי, דיון לגיטימי, שראוי בכובד ראש לשקול דבר חדש שיוקם בישראל, שעד עכשיו לא היה. יהיה פה משולש של בית משפט עליון, כנסת ישראל וספרייה לאומית. יהיה פה חוט משולש, שלא במהרה יינתק.
תתקדמו עם הפתרון שהוא פתרון טוב לעכשיו. אל תתנו למצב הנוכחי להתדרדר. אני מברך על כך, טוב שאתם לוקחים את הצעד הזה, טוב שהגעתם לסיכומים. לגבי הדיון לאורך זמן, נקיים אותו בכובד ראש. אנחנו נשמח גם בכנסת להיות שותפים במחשבות בעניין הזה. אני מודה כולכם על דיון ענייני ותוצאות טובות.
מצידנו, גמרנו את כל הניסוחים, זה חזר ממשרד המשפטים. יש עוד כמה שינויים שהאוניברסיטה צריכה לאשר. יש שינויים שהם לא צריכים לחזור לוועדה, שעדיין האוניברסיטה צריכה השבוע לאשר. המטרה לשים את זה על שולחן הכנסת כבר ביום רביעי הזה. זה אומר שיעלה בשבוע הבא. זאת המטרה. זאת הצהרת הכוונות, ועד אתמול בלילה, לפחות מצידנו, שזה בעיקר אומר, היועצת המשפטית שלנו עומדת בכל העניין. נסכם בינינו באיזה יום יועלה במליאה, בנושא נוכל להיות גמישים. יעלה בשבוע הבאה. זאת המטרה.
(הישיבה ננעלה בשעה 12:20)