פרוטוקול ועדה

הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן מושב שלישי פרוטוקול מס' 305 מישיבת ועדת החינוך התרבות והספורט שהתקיימה ביום שלישי, י' כסלו, תשס"ח, (20/11/2007) בשעה 09:30 סדר היום: המשך השביתה בבתי הספר העל יסודיים נכחו: חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר זבולון אורלב רוברט אילטוב אבישי ברוורמן מוחמד ברכה אליהו גבאי שמואל הלפרט אבשלום וילן ג'אמל זחאלקה נאדיה חילו דב חנין יעקב כהן סופה לנדבר יורם מרציאנו מרינה סולודקין משה שרוני מוזמנים: שר האוצר רוני בראון שרת החינוך יולי תמיר שלומית עמיחי – מנכ"לית, משרד החינוך פנינה בן שלום – דוברות, משרד החינוך אילנית זוילי – דוברות, משרד החינוך ירום אריאב – מנכ"ל, משרד האוצר אלי כהן – הממונה על השכר באוצר, משרד האוצר רביב סובל – סגן ממונה התקציבים, משרד האוצר עופרה בר-טוב – סגנית ממונה על השכר, משרד האוצר יונתן רגב – רפרנט חינוך, אגף התקציבים, משרד האוצר מיטל עמר – משרד האוצר שאול כהן – משרד האוצר רן ארז – יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים יוסי וסרמן – מזכ"ל הסתדרות המורים שגית דואני – דוברת, הסתדרות המורים ד"ר אריה לוקר – סגן אגוד מנהלי בתי הספר, ארגון המורים העל-יסודיים טלי פלג – מרכז השלטון המקומי חגית מגן – מרכז השלטון המקומי עדית בן עמי – תיכון תל"י אתי בנימין – פורום יושבי ראש ועדי הורים ישוביים רוני קריין – ארגון ההורים הארצי ענת כנפו – דוברת ארגון ההורים הארצי רוזל מושייב – קו הזינוק רוית אלקיים – מייצגת תלמידים, קו הזינוק יעל אוהד – מטה מאבק המורים בירושלים ניר קטררו – מועצת תלמידים אביחי גיטרמן – מועצת תלמידים אשר כהן פרבר יעל מנהלת הוועדה: יהודית גידלי רשמת פרלמנטרית: אתי אפלבוים המשך השביתה בבתי הספר העל יסודיים היו”ר מיכאל מלכיאור: בוקר טוב לכולכם. אנחנו פותחים את הישיבה. מחר אנחנו נכנסים לתוך השבוע השביעי של השביתה. שבוע שביעי לשביתה זה דבר קשה ביותר. יחד עם זה אנחנו לא מבטלים תורה פה בוועדה. יש לנו מסורת לפתוח את השבוע בפרשת השבוע ולא נסטה ממסורת זאת. חבר הכנסת זחאלקה התנדב לומר היום את פרשת השבוע. זאת פעם ראשונה שהוא עושה את זה. כמובן שכל אחד אומר את פרשת השבוע מההיבט שלו ומהפרשה שלו. אנחנו מצפים בדריכות לשמוע את דבריו של חבר הכנסת זחאלקה. ג'מאל זחאלקה: תודה רבה אדוני היושב ראש. ברצוני להעיר קודם שהיה ראוי יותר ונכון יותר לעשות את זה כל שבוע תחת הכותרת של התרבות האנושית, כולל פרשת השבוע שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. היו”ר מיכאל מלכיאור: זה תחת התרבות האנושית. ג'מאל זחאלקה: בחדרי בכנסת תלוי ציור אחד, אנגלוס נובוס, של פול קליי. למרות שהוא צייר גדול, הסיבה היא לא הציור אלא הטקסט שאני אומר להקריא, אותו כתב, בשנת 1940. הקונטקסט של כתיבת הטקסט, שהוא אחד הטקסים המדהימים שנכתבו במאה ה-20 . הוא נרדף על ידי הנאצים וחשש גם מכוחותיו של פרנקו. הוא נקלע לבית מלון קטן בגבול ספרד צרפת. אז צרפת נשלטה על ידי הנאצים וספרד היתה בשליטת הפאשיסטים. חרד לגורלו הוא כתב את אחד הטקסטים הדחוסים ביותר במאה ה-20. נראה לי שלא היה לו זמן לכתוב, הוא ראה את המוות מתקרב והוא כתב אותו כטקסט בערך 6 עמודים. דרך אגב, נכתבו על הטקסט הזה, עשרות או מאות אלפי עמודים ועבודות דוקטורט רבות נעשו עליו במקומות שונים בעולם. משום מה, התרגום בארץ התמהמה. רק בשנת 1996 ראה אור הספר, הרהורים כרך בו, בו מצוי הטקסט הזה. יש לזה סיבה. הסיבה היא, מי שמכיר את ההיסטוריה. וולטר בנג'מין וגרשום שלום, היו חברים בנפש והיו חברים מאוד קרובים. דרכם נפרדה בשנות השלושים. גרשון שלום היגר לארץ בשנות השלושים ווולטר בנג'מין שלא היה ציוני, לא בא לכאן. היתה לו עמדה, אבל אני לא רוצה להיכנס אליה עכשיו. הטקסט הזה הוא כותב אותו מעמדה של קורבן ומעין צוואה של זיכרון הקרבן האנושי באשר הוא קורבן. אני בחרתי מתוך הטקסט: תזות של מושג ההיסטוריה. את הקטע הציורי תרתי משמע בו הוא מתייחס לציור של פול קליי, אנגילוס נובוס. אני אקריא ואני חושב שכל מילה מיותרת: מתוך וולטר בנג'מין, הרהורים כרך ב', הקיבוץ המאוחד, עמ' 313: יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה היה להשתאות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת. תודה רבה. היו”ר מיכאל מלכיאור: הדברים מאוד חזקים וגם מתאימים לרוח הדברים שאנו מדגישים בשעה זאת לגבי מה שקורה בחינוך במדינת ישראל. אני רוצה לברך אותך ולהודות לך על התרומה שלך להשכלה ולתרבות שלנו בפרשת השבוע שלך. השרים אמורים להגיע בעוד כמה דקות. לצערי, בגלל הזמן המצומצם אין לנו אפשרות לתת זכות דיבור לכל המשתתפים. אנחנו רוצים שלא יהיה רק דיווח אלא שיימצא פיתרון. מוחמד ברכה: אולי נשמע את מר ארז. היו”ר מיכאל מלכיאור: חשוב שגם שר האוצר ישמע אותו. מוחמד ברכה: אתה חושב ששר האוצר לא מכיר את העמדות שלו? למה אתה חותר בישיבה הזאת? אנחנו במצב מאוד קריטי. היו”ר מיכאל מלכיאור: ביקשנו מאוד שהמשא ומתן ייעשה כבר באביב כי ידענו לאן זה הולך. מוחמד ברכה: אולי ברגע שהשרים ייכנסו ננעל את הדלתות והם יישארו כאן עד שיישאר עשן לבן? כמה אפשר למשוך את זה? קריאה: הם לא הביאו איתם ערובות. מוחמד ברכה: אז לפחות שלא ייהנו מהחיים, שיישארו כאן. היו”ר מיכאל מלכיאור: אני לא ראיתי לנכון שאנחנו, ככנסת, ניכנס למשא ומתן על הסכם קיבוצי בין הממשלה לבין ארגוני המורים. אני לא חושב שזה תפקידנו ואני חושב שזה לא נכון. עוד לפני הקיץ התרענו כי ידענו מה יהיה. לצערי, אמרתי אז, שאני חושש התלמידים לא יחזרו ללמוד עד חנוכה. כולם אמרו שאני מגזים. אני חושש, שאנחנו הולכים לקראת דבר כזה. אנחנו כבר עמוק בתוך חודש כסלו. יש דברים שאולי נוגעים להסכם הקיבוצי אבל הם, בהחלט, גם נוגעים לעבודת הכנסת. לדעתי קביעה בנושאים מהותיים של החינוך, כמו מספר תלמידים בכיתות, החזרת כל הכספים שנגזלו מהמערכת. אלו דברים שנעשו בזמנו בהסכמת הכנסת. יש לנו את האפשרות להשפיע בנושאים האלה ואפילו לחוקק בהם. יכול להיות שבחקיקה מאומצת נוכל גם לעזור למשא ומתן. אם אתה שואל לקראת מה אני חותר? מעשית, לקראת זה. עד שעה 11:30 נדון בשביתת המורים ובשעה 11:30 אנחנו עוברים לדון בהשכלה הגבוהה. אסור לנו להזניח גם את הנושא הזה. הגיעו השרים, אני מברך אותם על בואם וגם את מנכ"לית משרד החינוך שמגיעה אלינו פעם ראשונה. אני מברך גם את מנכ"ל משרד האוצר ומזמין אותו להשתתף בדיוני הוועדה. שרת החינוך היא אורחת קבע בוועדה ולכן בישיבה זאת נתמקד יותר בשר האוצר. אדוני שר האוצר, אני יודע, עוד מהתקופה שהשר היה חבר כנסת ויו"ר ועדת הכנסת, שהנושא של זכויות הילד וחינוך חשובים לך. אני גם מאמין בכל ליבי שראש הממשלה והממשלה הנוכחית רוצים לשנות את המצב של החינוך במדינת ישראל ומוכנים להשקיע בזה. אני רוצה לשתף אתכם בתחושה הכישלון האדיר שיש לנו פה בכנסת. אנחנו רואים את החורבן מסביבנו. מחר מתחיל השבוע השביעי של השביתה. תלמידי התיכונים היו בסך הכל 4 ימים בבתי הספר. זה אומר שחצי שנה היתה בטלה. במסורת אומרים שאפילו בביאת המשיח ובבניית בית המקדש, אנחנו לא מבטלים תורה. לכן הבטלה הזאת מאוד כואבת. החברה מדממת. בכנסת יש לנו תחושה של פספוס גדול, של כישלון גדול. מבחינתנו, גם קצת חוסר אונים. עוד לפני הקיץ היו לנו דיונים וישיבות רבות בוועדת החינוך בנושא הזה. חששנו שהמדיניות שנקבעה אז, היתה במידה רבה מדיניות של "הפרד ומשול" בין הארגונים. אנחנו לא חשבנו שזאת מדיניות נבונה. התרענו שעלולה לפרוץ שביתה שתהיה מאוד קשה. הממשלה החליטה מה שהחליטה אבל בינתיים אנחנו רואים מה קורה מסביב. זה נושא שמאוד כואב לנו. מתחילת השביתה אמרתי שאנחנו לא יכולים ולא רוצים, ככנסת, להיכנס למשא ומתן מקצועי. זה עניין בין הממשלה ובין ארגוני המורים. זה לא התפקיד שלנו להיכנס להסכם קיבוצי. לא ראיתי לנכון להתערב. בממשלה יש אנשים אחראיים והם צריכים לנהל את המשא ומתן. יש אנשים אחראים בצד של ארגוני המורים והם ינהלו את המשא ומתן. בשנה האחרונה קיימנו כמעט 300 ישיבות של ועדת החינוך. יום יום למדנו דברים, שאתה שר האוצר, לא יכול לדעת אותם. למדנו עד כמה עמוק המשבר במערכת החינוך. ראינו את הכרסום המתמיד, שקיבל האצה בשנים האחרונות, בתקופה בין שנת 2003 ל-2005. קיצוץ של שנה וחצי לימודים. תחשבו איזו מדינה עושה כזה דבר. הקיצוץ של 36% בלימודי מדעים. אני לא מדבר על ערכים, על יהדות, על אזרחות. כששר האוצר הקודם אמר ברדיו שצריך לעשות מהפכה בחינוך, אמרתי לו שהוא כבר עשה מהפכה בחינוך ובגלל זה החורבן שיש לנו היום. אני לא רוצה להסיט את העניין, אבל אני רוצה להגיד שבכל קנה מידה, גם בהשוואה עולמית, אנחנו נמצאים בשפל שלא היה כדוגמתו. גם עם קום המדינה, כשלא היה כסף, והיינו בפשיטת רגל כלכלית, עדיין בנו כמו שלא בונים היום והשקיעו בחינוך כמו שלא משקיעים היום. אני מכיר את כל המגבלות של 1.7% ואת ההוצאות. אבל כמו שיודעים לשים קופסא וצריך לעשות גדר וצריך לעשות ביטחון. החינוך זה גם ביטחון וזה גם הרבה יותר מביטחון. גם מבחינה כלכלית, לא הבנתי את המדיניות של שרי האוצר, שעשו את הקיצוצים הללו. מבחינה כלכלית, אין לנו אפשרות להתחרות עם העולם. אי אפשר לחנך עם מספר התלמידים שיש היום בכיתות. אולי במקומות אחרים בעולם, כמו קוריאה, סינגפור, ניתן לחנוך עם 35-40 תלמידים. בכל העולם המפותח לומדים בכיתות לא יותר מ- 20-25 תלמידים. מחקר הראה ששיעור נמשך 37 דקות. מורה צריך להשתיק את התלמידים 200 פעם. כך לא ניתן ללמד. לכן, חייבים להגיע לפיתרון. אני יודע שיש ויכוח אם בהסכם הקיבוצי צריכים להיות הנושאים המצריכים פיתרון מיידי. אני רוצה לשבח את המורים על זה שהצליחו להעלות את הנושא הזה על ראש סדר היום הציבורי. אנחנו יודעים כמה מהר דברים יורדים מסדר היום הציבורי. אני שמח שראש הממשלה התחייב, ביום שישי, שכחלק מההסכם עם המורים, כפיתרון למשבר, יהיה צמצום ניכר של מספר התלמידים בכיתות ותהיה החזרת שעות לימוד למערכת. בוועדת החינוך אנחנו רואים שיש קיצוצים בכל התחומים האלה. אמנם, לפי ההסכם עם הסתדרות המורים ישנה תוספת. חלק גדול מתוך התוספת השנה משלמים מתוך החינוך. למה? אם באמת יש אסטרטגיה לאומית, ואני מאמין שהממשלה הזאת רוצה להוביל אסטרטגיה לאומית, אז למה לקחת מהשתלמויות מורים וסיוע לתלמידים חלשים, צמצום פערים, ולשלם עבור ההסכם עם הסתדרות המורים. זה לא נכון, תקציבית, עניינית, לעשות את זה. אנחנו מוכנים להיות לעזר. אין מחלוקת בוועדה על מה צריך לעשות בחינוך. יש הסכמה מקיר לקיר, יש רצון של הכנסת לעניין הזה. אנחנו מוכנים להיכנס איתכם להסדר מאוד מאוד מזורז בנושא הליבה של החזרת השעות, צמצום הפערים וצמצום מספר הילדים בכיתות. אם אתם לא רוצים את זה בהסכם הקיבוצי, אפשר לעשות זאת בחקיקה. אנחנו יכולים לעשות את החקיקה הזאת תוך כמה ימים, כי כולם יודעים מה צריך לעשות. כמובן, שאי אפשר לעשות את הכל בבת אחת. אנחנו מוכנים להיכנס לדבר הזה ותגמרו את שאר הדברים תוך משא ומתן אינטנסיבי עם המורים וניתן לילדים לחזור ללימודים בשבוע הבא. אבשלום וילן: למה לא מחר? היו”ר מיכאל מלכיאור: כבר לפני כמה שבועות ידענו איפה הדברים עומדים. בבקשה, אדוני שר האוצר. יורם מרציאנו: טוב שהוא השאיר לך זמן לדבר. היו"ר מיכאל מלכיאור: לא צריך להעיר על כל דבר. יורם מרציאנו: סליחה, תן לנו להתבטא. עם כל הכבוד, תן לנו לדבר. היו"ר מיכאל מלכיאור: אתה תדבר לפי תורך. יורם מרציאנו: אז תן לנו לדבר. אם תדבר שעה, לא תשאיר זמן לחברי הכנסת. שר האוצר רוני בר-און: בוקר טוב אדוני היושב ראש, גברתי שרת החינוך, חברי הכנסת, נציגי ארגון המורים, נציגי הסתדרות המורים, כל הקהל שהתכנס פה. אני מודה על הישיבה הזאת ועל ההזדמנות שאתם נותנים לנו להציג את עמדתנו לגבי המצב שבו אנחנו נמצאים ביום ה-35 לשביתה. אני אפתיע אותך אדוני היושב ראש. אני בהחלט שותף לדאגה שלך ממה שקורה פה. גם אני, גם משרד האוצר, שרת החינוך, אולי יותר מכולם, וגם ראש הממשלה, שאני מדבר איתו בענייני השביתה הזאת בקבוצות זמן של שעות, מודאגים מאוד מהמצב. השיחה האחרונה שלנו, בעניין הזה, התקיימה לפני פחות משעה. אני מציע שבדיון הזה, כמו שאני מציע בכלל בדיון הציבורי, קשה מר ונוקב ככל שיהיה, שלא יחלקו לשני מחנות, מי שדואג לחינוך ומי שנגד החינוך. כולם רוצים חינוך יותר טוב במדינת ישראל לכל ילדי ישראל. מתחיל בהורים, עבור דרך התלמידים, עבור דרך המורים, ראשי הארגונים, ההסתדרות, בוודאי חברי הכנסת, בוודאי אתה, בוודאי שרת החינוך. גם האוצר הרשע רוצה בחינוך יותר טוב לילדי ישראל. אנחנו יודעים לזהות ומסכימים שיש בעיה בגודל הכיתות ויש בעיה קשה בשעות שקוצצו. אני שמח שגם הגדרת את זה בתקופה, איפה זה קרה ומי עשה את זה. אנחנו יודעים שיש בעיה בתנאי העבודה של המורים. שיש בעיה לא מבוטלת בתשתיות של המערכת, שתומכת בכל דיסציפלינה: בבינוי, במחשבים, בחומרים, בלוגיסטיקה, בנייר וכדומה. אבל, חשוב שנגדיר לעצמנו, שני הצדדים בעניין הזה, שאין שני צדדים במלחמה על החינוך. בלי זה לא נתקדם במאום. עכשיו תראו את הפרדוקס. על מה מתקיים הדיון הציבורי? על מה המתקפה, לכאורה, על משרד האוצר, ואולי גם על משרד החינוך? ממשלת אולמרט, מייד עם הקמתה, הניפה את דגל החינוך. היא שמה למעלה מ-10 מיליארד שקל, בהבשלה מלאה לצורך העניין הזה. הכל יודעים את זה. זה מופיע בכל ספר. זאת לא התחכמות של אגף תקציבים או של משרד האוצר בסעיף כזה או אחר, שהחלק הארי ממנו הולך להטבת תנאי השכר של המורים. חלק לא מבוטל ממנו הולך לבניית 8,000 כיתות לימוד. חלק לא מבוטל ממנו הולך לטיפול בגיל הרך, בהשקעה של מאות מיליוני שקלים מידי שנה, למעונות יום, ילדים בסיכון. אנחנו לא שמנו את הכסף הזה כדי השביתה. כשהבאנו את התכנית הזאת, כששמנו את הכסף הזה, לא היתה שביתה. היה משבר מתמשך. כולם יודעים שיש משבר מתמשך, אבל לא עמדנו באיום שביתה ואף אחד לא הכריח אותנו לעשות את זה, אגב סכסוך מר, כמו הסכסוך הנוכחי, לאחר 35 ימי שביתה. שמנו את הכסף. היום יש שביתה, כשהכסף מונח על השולחן. את הכסף הזה שמנו היום על השולחן. בהבשלה מלאה, בתוך 5 שנים, בשנת 2013, כסף תוספתי, מעבר לגידול. קוראים לזה תקרת הוצאה 1.7%. אבל, תקרת ההוצאה 1.7% היא הגידול הדמוגראפי באוכלוסיה. זה כסף שאנחנו מוסיפים כל שנה לתקציב בשל הגידול הטבעי, כדי לשמר את רמת השירותים. אם בשנת 2007 היו לנו 100 אזרחים ובשנת 2008 יהיו לנו 101.7 אזרחים, אנחנו מוסיפים את הכסף הזה. מעבר לכסף הזה, אנחנו מוסיפים בבסיס לחינוך. בשנת 2013 יהיו למעלה מ-8 מיליארד שקל כסף תוספתי. זה גידול מעבר לגידול של תקרת ההוצאה, מעבר לגידול הדמוגראפי של 30% בבסיס, של תקציב החינוך. אני אומר באחריות מוחלטת, ושרת החינוך תעיד על זה, שהממשלה החליטה לתת עדיפות לחינוך מתוך הכרה ברורה כי השקעה בהון האנושי היא זאת שתבטיח צמיחה בת קיימה. יש עוד התנהלות בעניין הזה. באותה תקופה שבה נלקחו, לכאורה, ממערכת החינוך, 250 שעות, היו 16 קיצוצים רוחביים. ממשלת אולמרט החריגה את משרד החינוך מהקיצוצים הרוחביים, למעט הקיצוץ האחרון שחל גם על משרד הביטחון, ושהיה עניין לאומי, דהיינו, הכסף לניצולי השואה. בכל יתר הקיצוצים, מערכת החינוך היתה מחוץ למשחק, זאת עובדה קיימת. למה עשינו את זה? לא היתה שביתה, לא היה לחץ ציבורי. עשינו את זה וולונטארית כי חשבנו שזה הדבר הנכון לעשות. מה אנחנו מתחייבים? מה התחייבנו? מה אני חוזר ומאשרר בפני כנסת ישראל, שמפקחת על עבודתי כשר אוצר, התחייבות שלטונית בלתי חוזרת? השכר למורים לא יהווה מכשול. אנחנו מתחייבים לתוספות שכר בסדרי גודל שבין 26% ל-34%, למורים שייכנסו לרפורמה. עשינו את זה ביסודי ואנחנו נשמח לעשות את זה בעל יסודי. כל הדברים האלה הם כמובן מעבר לתוספות השכר במשק לכלל העובדים, כמדיניות ממשלה. תכף אדבר אם זה כן בהסכם או לא בהסכם. התחייבנו והצהרתי על כך מפי שרת החינוך, בבית הדין האזורי לעבודה. זה רשום כהצהרת מדינה בבית הדין האזורי לעבודה. זאת הצהרת מדינה שקיבלה תוקף החלטה של בית דין. זה לא מחייב פחות מחוק. הצהרנו שהממשלה רוצה להחזיר את השעות שנלקחו ממערכת ההוראה והיא תעשה את זה בתכנית רב שנתית. כמחווה של רצון טוב, מעבר לאפשרויות התקציביות של משרד החינוך ושלי כשר האוצר, אמרתי לשרת החינוך שתצהיר בפני בית הדין, ביום שישי, לפני שבועיים, ערב כניסת השבת, שאני אמצא 100 מיליון שקל ל-20,000 שעות, רק בשביל השוט הזה של ההצהרה בבית הדין. שני המישורים האלה חשובים בעיניי, הם כמובן חשובים בעיני שרת החינוך. הם חשובים בעיניי ראש הממשלה, הם חשובים בעיניי יושב ראש ארגון המורים, הם חשובים בעיניי יושב ראש הסתדרות המורים. אנחנו נעשה אותם ונטפל בהם בעדיפות עליונה, אבל מתוך אחריות ליכולת של המשק לשאת בהתחייבויות שלנו. הממשלה פועלת בשני מישורים. אנחנו מנהלים את הרפורמה תוך הנחה שהשכר המובטח לא מהווה מכשול. אנחנו נעשה ונפעל ונקיים את הבטחתנו לשינוי החינוך בדרך של גיבוש תכנית להחזר שעות ולצמצום כיתות. עכשיו אומרים לנו שניתן את זה בהסכם קיבוצי. זה לא יהיה בהסכם קיבוצי. אין דבר כזה שתקינה של עבודה הולכת בהסכם קיבוצי, זה לא קיים. אם אתן את זה למורים היום, מחר בבוקר כל העובדות הסוציאליות יתייצבו ויגידו, שהן לא יכולות לטפל ביותר מ-10 תיקים בעת ובעונה אחת מחר בבוקר יבואו פקידי הקבלה של מנהל האוכלוסין ויגידו לי שהם לא יכולים לראות יותר מ-20 איש ביום. מה אני עונה? זה לא יכול להיות. אני רוחש כבוד לארגוני עובדים, ובוודאי כאשר לעובדים שהפקדנו אצלם את היקר לנו מכל, את הילדים שלנו. לי יש 3 ילדים שבשנים שבהם למדו בבית הספר ראו את המורים ואת המנהלים יותר ממה שראו אותי או את אשתי. אנחנו מכבדים אותם ורוצים להיות איתם בהסכמה, אבל זה לא יכול ללכת בהסכמי שכר. זה לא קיים. אני אומר לכם שפעם אחת אני נותן את זה בהסכם שכר - זאת גם האחריות שלכם, חברי הכנסת, כי כל אחד מכם, שיושב פה בוועדת החינוך, יושב אחר כך בוועדת הכספים ובוועדת הכלכלה ויש לו אג'נדות. פה אני רואה אנשים שמטפלים ביוצאי חבר העמים, שיש להם בעיות בקליטה. פה אני רואה את יורם מרציאנו שהוא נציג מובהק של העיר לוד, שיודע כמה עולה לתקן את הקלקולים שעשינו בעיר לוד 20 שנה אחורה. אני רואה את נאדיה שמטפלת במגזר הלא יהודי. כל המגזרים האלה צריכים כסף. המגזרים האלה לא יכולים לקבל את כל מה שהם רוצים. כל המגזרים האלה, כל הסקטורים האלה, כל בעלי העניין האלה, וגם החרדים, לכל אחד שיושב פה יש איזה אזור בחירה שהוא מחויב לו והוא דואג לו, וזה בסדר גמור. זה הפרלמנטריזם במיטבו, זאת הדמוקרטיה הייצוגית. צריך לתת לכולם. אי אפשר לתת לכולם הכל ומייד. אם נלך בעניין של צמצום מספר התלמידים בכיתות להסכם קיבוצי, אני אראה לכם מייד לאיזו התרסקות כללית של המשק זה יגרום. אם המשק יתרסק, זאת לא רק אחריות של שר אוצר. אני מודיע שאני לא אתן למשק להתרסק ואני אעמוד, ככל יכולתי, כנגד התופעות הפופוליסטיות האלה, שמדברים עליהן כיום כאיזשהו גורם שירסק את המשק. אבל, בסוף היום תבואו בטענות רק אל עצמכם. אם בעניין הזה תקבלו החלטות לא זהירות ולא שקולות, בסוף היום לא יהיה לכולם. אני לא צריך להזכיר לחברים שלי, לאבו, למרינה, לג'מאל ולמוחמד, מה היה פה במאי 2003. באיזה מצב הכנסת נכנסה לכנסת ה-16 ואיזה גזירות היינו צריכים לקבל. זה שאנחנו יוצאים מזה לאט לאט, או קצת יותר מהר מלאט לאט, וזה שלכאורה יש דברים כאלה, זה לא אומר שעכשיו נגמר והגיע זמן להשתוללות. זה בדיוק יכול לקחת 3 חודשים, חצי שנה, ונהיה במאי 2003. אז אני רוצה לשמוע את ההרצאות ואת שביתת 150 הימים של עמיר פרץ מול משרדי האוצר. האחריות לדבר הזה מוטלת, קודם כל, על הממשלה, קודם כל על שר האוצר, אבל גם על חברי הכנסת. אני מצטער לומר, גם על ארגון המורים וגם על הסתדרות המורים ואני תכף אוכיח את זה. אדוני היושב ראש, יש פה טבלה שאפשר להפיץ, שהדרישה להוריד כל שנה תלמיד בכיתה – לא שאני יודע איך עושים את זה. לפי דעתי זה עושה הרבה בעיות מעבר לעניין של הכסף. לו יתואר שהבן שלך עכשיו בכיתה י"א ומחר בבוקר, בגלל שיש 3 כיתות של 140 ילד, נוסף הילד ה-141 ועכשיו צריך לחלק את זה ל-4 כיתות, אז צריך להוציא 8 ילדים מכל כיתה. נגיד שיבחרו להוציא את הילד שלך מהכיתה, אתה כל כך שמח בזה? 4 שנים הוא למד באותה כיתה ואומרים לו עכשיו לנדוד לכיתה חדשה שמקימים? הדברים הם לא ברורים. יש פה לא רק בעיות לוגיסטיות. חוץ מהעניין הלוגיסטי יש כאן גם בעיות פדגוגיות, שאני לא יודע לתת להן מענה. זאת הדיסציפלינה של שרת החינוך, של המחנכים, של המורים, של כל אלה שאני רואה מולי. העלויות של הדברים האלה, לאורך 10 שנים, זה כל דבר, כולל עלויות הבינוי כי אתה לא תפתח כיתה נוספת ותיתן לה ללמוד בחצר. מדובר בסדרי גודל של בין 6.5 ל-9.25 מיליארד שקל, מעבר לכל הכספים שאנחנו מוסיפים. יש בכם כאלה שיודעים להגיד שאנחנו יודעים לעמוד בזה ככה, כדי לחתום על זה היום תחת שביתה? אני לא יודע להגיד את זה. האם הבעיה של החינוך היא רק הכסף? אני קובע ואומר בצורה הברורה ביותר שההוצאה הלאומית לחינוך מהווה כאחוז מהתוצר והיא מהגבוהות בעולם. ההוצאה על חינוך, כ-1% מהתוצר, היא מהגבוהות בעולם. צריך לומר ביושר שלא כך הדברים כאשר מדובר בהוצאה לתלמיד. הוצאה לאומית לחינוך בגובה של של 1% נמצאת במקום הרבה גבוה מהממוצע של האו.איי.סי.די, ארגון המדינות המפותחות, שאליו משאת נפשנו להגיע. לפי מה שמופיע אצלי בטבלה, אנחנו נמצאים במקום יותר גבוה מבריטניה, שבדיה, ספרד, הולנד, גרמניה, צרפת, פינלד. פלוס מינוס כמו דנמרק, פחות מבלגיה, יותר מאוסטריה ויותר מאוסטרליה. אבל הכסף, משום מה, לא מתגלגל לתלמיד. אני שואל איפה הכסף הולך לאיבוד בדרך? אני רוצה שהוא יגיע לתלמיד. אותי לא מעניין שזה הולך לחינוך. חינוך, מבחינתי, זה דבר אבסטרקטי. מאחורי חינוך עומדים תלמידים. איפה הפער הזה? אלה דברים שאנחנו צריכים לבדוק, אלה דברים שאנחנו צרכים לתקן, ואני לא יודע להגיד לך אדוני היושב ראש, אני לא יודע שאי יודע לבדוק ולהגיע לתוצאות תחת שביתה. האם אנחנו לא צודקים, אדוני היושב ראש, חבריי חברי הכנסת, שתמורת הכסף הגדול שאנחנו נותנים לחינוך, וממילא לא נותנים אותו במקומות אחרים, לא יכולים לדרוש מה שאנחנו דורשים ברפורמה? גמישות העסקה, יכולת לגייס מצטיינים, אבל גם לשחרר כאלה שהם לא מתאימים למערכת? האם אנחנו לא יכולים לבקש לתמרץ את המצטיינים. לתת למורים המצטיינים תגמול תמורת תוצאות? האם אנחנו לא יכולים לדרוש שעות פרטניות מול תלמידים חלשים ואפילו מול תלמידים מצטיינים? האם אנחנו לא יכולים לדרוש, תמורת הדבר הזה, תוספת של שהות בבית הספר? להעצים את המנהלים כדי שכל המערכת הזאת תעבוד בצורה מסודרת? אדוני היושב ראש, חבריי חברי הכנסת, משא ומתן זה משא אבל גם מתן. אנחנו נותנים, אבל אנחנו מבקשים שגם הצד השני ייתן. 35 יום לא דיברתי בתקשורת וחשוב לי שאנשים ישמעו. אני לא רוצה לנהל את המשא ומתן הזה בתקשורת. אני רוצה לנהל את המשא ומתן הזה עם האיש שאיתו אני צריך לשבת ולגמור את הדברים, דהיינו, עם שרת החינוך, איתך ועם חברי הכנסת. זה הגוף שאיתו אני מדבר. כמובן, שגם עם המורים. אני אומר לכם בצורה הברורה ביותר, ושלא תהיה אי הבנה. אמרתי את זה ליושב ראש ארגון המורים בפגישתנו הראשונה. אני לא אתן כסף בלי רפורמה. היינו כבר בסרט הזה. אדוני היושב ראש, לתת כסף בלי רפורמה זה לזרוק את הכסף ולתת למורים הישג לטווח קצר ביותר. אנחנו חייבים, בדיון הזה, לנהל משא ומתן על ההתנהלות של המערכת הבית הספרית העל יסודית. זה מרכיב הכרחי. בלי הדיון הזה, בלי הסיכום הזה, שום דבר – גם אם נשפוך כפול כסף, דבר לא יזוז. אני מצטער, שמתמקדים פה בשאלות שלא יקדמו את המשא ומתן ולא מתרכזים בשאלות שכן יקדמו את המשא ומתן. יש פה חלון הזדמנויות ממדרגה ראשונה ואני, באופן אישי, לא אתן לשינוי הזה לחמוק מאיתנו. תראה, אדוני היושב ראש, למה כסף בלי רפורמה לא עושה שום דבר? טוענים המורים, ואני מסכים איתם, שמעמדו של המורה, גם בגלל שיטת התגמול שלו, הוא בשפל המדרגה. ישבתי עם המורים בשבוע שעבר ושוחחתי איתם. אגלה לכם את האמת? באוהל היו גם שתי מחנכות של הילד שלי מבית הספר, שאני מכיר ומוקיר אותן, הן חינכו את הבן שלי. בשיחה פומבית המורים משתדלים שלא להבליט את מקצועם. זה נובע גם מהעניין שהמורה לא מתוגמל כיאות, ואני מסכים עם זה שהמורה לא מתוגמל כיאות. איך מתקנים את זה? מביאים את הכסף. אבל אם לא תהיה רפורמה, לא עשינו כלום. איך אני יודע? 93' ן-94' יוכיחו. ראש ממשלה, יצחק רבין המנוח, שהחינוך באמת היה בראש מעייניו, עמד וגייס את כל המערכת ושפך הרבה מאוד כסף לדבר הזה. אבל מה יצא מזה? המורה, שהיה בתחתית סולם השכר לפני פרוץ הסכסוך, הלך לשביתה, תבע 19%, קיבל 30%, לא נתן רפורמה ותוך שנה הוא חזר לאותו מקום. מה קרה? דקה אחריו באו כולם. גם פה יש טבלה מאוד ברורה, טבלה מאוד מוגדרת, אני אתן לכם אותה. זה תמוהה אבל זאת האמת לאמיתה. מה קרה ב-93'-94? המורים קיבלו, לאחר מאבק, תוספת שכר של 52%. הם לא נתנו רפורמה ולא נתנו דבר שמצדיק את זה שלהם משלמים ולאחרים לא משלמים. באה הסתדרות הכללית, ובצדק קיבלה תוספת שכר בין 30%-60%. הרופאים קיבלו 80%, והסגל האקדמאי, שעוד מעט נדבר עליו, קיבל 87%. מה קרה? היה משבר, היתה התנדבות מדהימה של הממשלה. קראו אז לתכנית "התעצמות המורה". הממשלה הלכה לקראת המורים לאורך כל הדרך. נגמרה שנה, הם היו באותו מקום כי כולם קיבלו. המעמד שלך או העצמת המעמד שלך, בדיסציפלינה של ההשתכרות, הוא בעליל תמיד יחסי בהשוואה לשדה. הוא לא יכול להיות מלא אם אחרים מקבלים אתה חוזר לאותו מקום. כוח הקניה שלך מופחת, המעמד הציבורי שלך מופחת. אני לא מוכן לתת לזה לקרות. בשביל זה אני אומר למורים שאני אתן להם בין 26% ל-34% והם יקבלו את התוספת שיקבל כל המשק, אבל שיתנו רפורמה ואז רק הם מקבלים ואחרים לא יקבלו. תראו כמה דברים פראדוכסלים קורים פה. יושב ראש ההסתדרות הכללית, האחראי לארגון קצת יותר גדול מארגון המורים, הכולל רק 700,000 עובדים, היה אצלי לפני 3 חודשים בדיון על הסכם קיבוצי על השכר במשק, אחרי 10 שנים שלא היה הסכם קיבוצי כזה. גמרנו הסכם קיבוצי., הוא קיבל פחות ממה שהוא דרש, ואני נתתי יותר ממה שחשבתי לתת, אבל זה נגמר משום שהיתה פה אחריות. היתה פה אחריות ברורה. הוא היה יושב ראש האגוד המקצועי כשלקחו מהעובדים, ב-2003, במסגרת תכנית עידוד הצמיחה. לא נתנו, לקחו, אחרי שביתה של 135 יום. הוא הבין מה יכולה להיות דרישה מוגזמת, מה יכולה להיות דרישה שהאוצר לא יכול לעמוד בה או שתגרום מפולת למשק. הוא דיבר איתי לפני מספר שבועות. אומרים לנו שאנחנו לא עסוקים בזה. תרשו לי משפט אישי, אני אומר לכם שאנחנו עסוקים בזה מהבוקר עד הלילה ומהלילה עד הבוקר. רק בזה אנחנו עסוקים. בחודשיים של תקציב, אני לא יכול לבוא לכנסת. מצטברים לי פה נזקים, ואתם יודעים זאת חברי הכנסת, כי אני עסוק בשביתת המורים. אני לא רוצה שתרחמו עלי, אבל גם המנכ"ל וגם אני, בשבועיים האחרונים ובשבוע הקרוב, ביטלנו שתי נסיעות מקצועיות לחו"ל בשביל המשק הישראלי, כדי להיות פה. אז אף אחד לא צריך לרחם. אבל אם בבורסה בניו יורק צריך לדבר על עידוד השקעה בשוק ההון הישראלי, זאת משימה חשובה למשק הישראלי. בסוף זה מביא כסף בשביל כולם. אז מבטלים את זה כי עניין המורים יותר חשוב. אין דקה שאני לא זמין בטלפון. על שרת החינוך בכלל לא צריך לדבר. אז אל תגידו לנו שאנחנו לא זמינים למשא ומתן. אני לא יורד לרזולוציה מי ביטל מה, באיזה עניין, באיזה יום ולמה. אני לא רוצה לריב תקשורתית, אני רוצה להתקדם מהותית. הסכמנו למתווה של עופר עייני – תוספת של 8.5%, בפריסה. עוד נתווכח על הפריסה כי אני יודע מה אני יכול ואני לא רוצה להבטיח משהו שאני לא אעמוד בו. אחרי שנסכם את הרפורמה ותהיה גם התוספת שקיבל עופר עייני של ה-5%, שזה כסף שלהם, כי הם חלק מכלל העובדים במשק. תהיה גם שמירה על הרפורמה של הסתדרות המורים. אנחנו לא ניכנס ללופ הזה. הממשלה גמרה הסכם עם הסתדרות עובדים של 80,000 איש בדיון קשה, מורכב, נוקב, והיא לא תפר אותו והיא לא תשבור אותו בשביל שום דבר אחר. אתם לא תתנו יד שאנחנו נשבור אותו, כי אחרת איזה צורה יש לכולנו. מי שיושב למשא ומתן, מי שמוותר – מקבל. נחתם הסכם. האם אנחנו צריכים להתמודד עם תופעה שאנחנו, כתוצאה משביתה, נפגע בהם? אצלי לא יקום ולא יהיה, אני אומר לכם את זה. אנחנו מוכנים להמשיך במשא ומתן על מתווה עופר עייני, שלמיטב הבנתי, מקובל גם על ארגון המורים. על בסיס המתווה הזה מוכנים לצאת מפה ולהמשיך עם הדבר הזה. אני לא נכנס לרזולוציות, מי יצר מה ביומיים האחרונים, בשבועיים האחרונים, מאז שנפרדנו בבית הדין. אני לא יכול להגיד שאני אחראי כל הזמן לכל מה שנעשה אצלי במשרד, אבל אני יודע מה אני אומר להם. אין ספינים תקשורתיים. אני מבקש לא להעביר את המאבק הזה לזירה של התקשורת. אני מבקש את זה גם מהצד השני. להפסיק לייצר משברים מדומים, שלא אנחנו נייצר ולא המורים ייצרו. לא לפוצץ דיון ישיבה של משא ומתן על חילוקי דעות לגיטימיים. חילוקי דעות לגיטימיים זה לב ליבו של משא ומתן ולא קמים ויוצאים באמצע, לא אנחנו ולא אתם. אני מאמין שהצד השני רוצה להיכנס למשא ומתן על הרפורמה באופן רציני, בלי משברים ובלי דרמות. קודם כל צריך להחזיר את התלמידים לכיתות כי את המחיר משלמים ההורים והתלמידים. יושב ראש ארגון המורים לא הולך לשום מקום ועוצמת הטענות שלו לא תהינה פחות חזקה. התמיכה הציבורית שיש לו היא עניין מוכח. הממשלה לא תתכופף ולא תתרכך ולא תעשה שום דבר כתוצאה מהשביתה ולא תשנה את עמדותיה אם מחר בבוקר או היום ב-12:00 התלמידים יחזרו לכיתות. ההתחייבויות על השולחן. אנחנו לא נזוז מהן אחורה. אני לא אזוז מהן אחורה ואני הוא זה שיכריע בסוף. גם אם הפקידים יעשו מניפולציות, אני הוא זה שיכריע בסוף. אני אומר לכם, לחזור לכיתות מבחינתי זה לא איתות, לא של חולשה, לא של ויתור, לא של הפסקה. אבל, בסוף היום, תבינו שאם השביתה נמצאת איפה שהיא נמצא, זה כי גם לנו יש עקרונות ומגבלות אובייקטיביות, שלא נוכל לעבור אותן. בסוף היום יש מגבלות עקרוניות ותקציביות, שגם אם 100% אני בטוח שאתה צודק בדרישות שלך, אני לא יודע לתת לך את זה. אני אומר לכם עוד פעם. אי אפשר, לא יקום ולא יהיה שאנחנו נבנה תכנית לצמצום כיתות בעלויות כאלה, כאשר התלמידים בשביתה, בלוח הזמנים הלחוץ של תלמידים בשביתה. איש לא יכול לדרוש ממני דבר כזה. זה הרבה דבר יותר כבד מכדי לנהל אותו בין 2 ל-3 בלילה, כשכולם עייפים ומותשים ורק רוצים לגמור את המשא ומתן. זה לא עולה על הדעת. אותו דבר לגבי החזרת שעות. בערב שבת היה צריך להיפרד בבית הדין עם איזה ג'סטה כלפי ארגון המורים – 100 מיליון שקל. אמרתי 20,000. אולי נחזיר יותר? אבל אני לא הולך לעשות את זה תחת איום השביתה. לא הולך לנהל משא ומתן במיליארדים, למשכן את שרי האוצר לדורותיהם, למשכן את משרד האוצר לדורותיו, למשכן את המשק לדורותיו, כאשר איום השביתה על הראש שלי. על זה אני לא אדבר. תסתפקו בהצהרה הזאת. ממשלה מתחייבת בפני בית הדין, ממשלה מתחייבת בפני הכנסת. מתחייבת שזאת המדיניות שלה. אתם רוצים לרדת לרזולוציה של אחד על אחד? טעיתם בכתובת. אני רוצה להגיד לכם עוד דבר, ואתם המורים יודעים זאת טוב ממני. אי אפשר לתקן ביום אחד את העוולות שנגרמו לכם, את העוולות שנגרמו למערכת, לתלמידים, להורים ולכם המורים במשך עשרות שנים. אי אפשר. מי שאומר: "מדליקים חשמל יש אור, מורידים חשמל זה חושך", לא יודע מה הוא סח. יש פה שנים של הזנחה, של אי אמון, שנים של יצירת תקלות. יש פה הזדמנות כי הממשלה רוצה לתקן את זה. אבל היא יודעת מה היכולות שלה. לכם ולנו לא יכולות להיות אשליות שאנחנו נצליח לתקן את כל עוולות העבר ביום אחד. שינוי אמיתי דורש התגייסות של שני הצדדים, עם סבלנות, עם אורך רוח, עם בגרות. עלה פה עוד דבר אחד. אדוני היושב ראש. אני קצת משעמם את עצמי כל פעם שאני חוזר על העניין הזה וחשוב לזכור אותו – עניין סדרי העדיפויות. בסוף היום החינוך מאוד חשוב מאוד. אתם יודעים מה? הכי חשוב. אני אפתיע אותך, אדוני היושב ראש. מה הכי חשוב במדינת ישראל? מהו המיתוס? ביטחון. בואו תשמעו נתון. אם לוקחים את תקציב הביטחון, למעלה מ-50 מיליארד שקל, מנכים ממנו את הסיוע האמריקאי, נשארים רק עם הכסף שמשלם המיסים הישראלי תרם לתקציב הביטחון. לעומתו, לוקחים עכשיו את תקציב החינוך, שהוא כולו מכספי משלם המיסים הישראלי. מוסיפים את מה שיש במשרד החינוך, למה שיש במקומות האחרים. אולי יהיה הבדל של מיליארד. זאת אומרת, שמבחינת התפישה של מדינת ישראל, הכסף שמשלם המיסים הישראלי שם בחינוך, זה בדיוק, עם טעות הדגימה, ביחס של אחד לאחד. הייתם מאמינים? היושב ראש שאל למה 1.7%. אומרים: "הנה ברוורמן, הנה תגדילו, הנה שר הביטחון". אין בעיה. שר הביטחון רוצה לתרום לחינוך? יש לו כמעט 52 מיליארד שקל. כל שקל שהוא יסכים שאני אסיט מהביטחון לחינוך, בדקה זה עובר. כל העניין הזה שחברי ממשלה יושבים לפני שלושה חודשים, מנהלים דיון מהבוקר עד הלילה, מסדרים את התקציב של עצמם, מצביעים על חוק ההסדרים, מצביעים על תקציב המדינה, וכשמתחיל הפופוליזם, לכל אחד יש הרצאה פרטית משלו. זה אומר תיקח מפה, ההוא אומר תיקח מפה. זה מדבר על תקרת ההוצאה. אני אומר לכם שזה חוסר אחריות. גם אם חתמו על החוק 69 חברי כנסת, זה חוק פופוליסטי. זה חוק שיפיל את המשק. אתם כולכם תהיו אחראים לזה. מי שהציע את החוק הזה לא יהיה פה כדי לשלם את המחיר. אל תבואו בטענות. אני אומר לכם, חברי הכנסת, אם תוך חצי שנה או שנה, תצטרכו לשבת פה ולהעביר, כמו שאני העברתי כיושב ראש ועדת הכנסת, את התכנית הכלכלית של מאי 2003. הנה יושב פה קובי הבר, הנה יושבים פה החרדים. איפה קצבאות הילדים? איפה כל מה שעשינו? איפה עידוד הצמיחה? לקחנו לאנשים מהמשכורת כי הגענו למקום כזה שאי אפשר היה אחרת. הדרך לשם היא הרבה יותר קצרה מהדרך שעשינו משם עד הנה. אז שתהיה עוד קצת סבלנות. לא צריך פופוליזם, לא צריך מחר בבוקר. נגיד שמישהו הצליח לפרוץ את תקרת האוצר. הביא עוד 0.8%, מ-1.7% ל2.5%. מה קרה? באו עוד 2.5 מיליארד שקל. הרי עוד לפני שנגיד ג'ק רובינסון, כולם יעמדו בתור. כולם יהיו צודקים, כולם יהיו יותר דחופים, ומהשניים לא נוכל לשלם את ה-25 מיליארד, תביעות שיהיו על השולחן. אז עכשיו יש לנו משק שאיכשהו שורד את כל המשברים, שמייצב גל צמיחה, שיש בו אמון, שאנשים באים מחוץ לארץ להשקיע בו. למה הם באים הנה? מה קרה? הרי אנחנו לכאורה מדינה במצב גיאופוליטי שכולם חושבים מה יקרה מחר בבוקר: חמאס בעזה, חיזבאללה בצפון, ושנה שעברה מלחמה. פה איראן, פה סוריה, ומה יהיה באנאפוליס? כן תהיה אינתיפדה? לא תהיה אינתיפדה? למה באים הנה? משום שהוכחנו כאן אחריות, שלוש שנים, בכוח. לא פשוט לנו. מה, שר אוצר לא רוצה לתת? אני יודע כמה זמן אני אהיה פה? למה לא נהיה טובים עם המורים? למה לא להיות טוב עם הסקטורים האחרים? למה לא להיות טוב עם המגזר הלא יהודי? למה לא להיות טוב עם החרדים ולחלק? והציוני הדתי? למה לא להיות טוב ולחלק את כל הכסף? שידאג זה שיבוא אחרי. אבל צריכה להיות פה אחריות כי בסוף היום אנחנו נשלם פי אלף על כל החוסרים שיש לנו היום, אם לא נהיה אחראים. עכשיו אני חייב מילה על המעורבות של ראש הממשלה בעניין הזה. אני אומר לכם, כמו שאמרתי בהתחלה. ראש הממשלה מכיר, יודע, מעודכן לפרטי פרטים בכל התהליך, מיומו הראשון. יותר מזה, הוא ליווה את כל תהליך הרפורמה. נכון, גברתי, שרת החינוך? יולי תמיר: נכון, הוא היה אז שר האוצר. שר האוצר רוני בראון: הוא בוודאי מכיר את הרפורמה הרב ה יותר טוב ממני. הוא מעודכן ומקבל עדכון על כל פגישה. כמו שאני מבין ושומע, הוא נותן גיבוי למה שעושה שרת החינוך. לפעמים גם למה שאני עושה, וזה בסדר גמור. יש לו עוד כמה דברים לנהל לבד מלשבת ולנהל את ישיבות המשא ומתן האלה. אני חושב שצריך לכבד את זה. אני מאוד מודה לך אדוני היושב ראש ולכם על הסבלנות. אני עוד פעם אומר. אנחנו פה, הכסף פה, הרצון פה, הכנות פה, הפתיחות פה. קריאה: מה חסר כדי לחתום על ההסכם? שר האוצר רוני בראון: את מי נשאל? היו”ר מיכאל מלכיאור: תודה לשר האוצר. אנחנו רוצים עוד לדון במשבר בהשכלה הגבוהה. שר האוצר רוני בראון: אמרו לי שבישיבה האחרונה, אצלך, היתה הצעה. אנחנו חתמנו עליה אבל למרבית הצער הצד השני לא הרים את הכפפה. אנחנו, כמובן, לא חוזרים בנו. מה שנסגר אצלך בישיבה הקודמת מקובל עלינו. היו"ר מיכאל מלכיאור: בעוד חצי שעה נטפל בעניין. לגבי הנושא של ה-1.7% נתווכח פעם אחרת כי זה לא המקום. לגבי הנתונים הבינלאומיים. במדינת ישראל יש הרבה יותר ילדים, לכן ההשוואה עם שבדיה, ששם יש 1.6 ילדים במשפחה, לבין מדינת ישראל שבה יש 2.9 ילדים למשפחה, אינה רלוונטית. אם אתה רוצה להשוות לאו.איי.סי.די, אני בטוח שרן ארז, שעוד מעט ידבר, יוכל להגיד לך כמה מקבל מורה ב-או.איי.סי.די וכמה מקבל מורה במדינת ישראל לאחר הרפורמה, ואתה לא תרצה את ההשוואה הזאת. יש דברים שיש במדינת ישראל ואין במדינות אחרות, כמו חלוקה למגזרים, שאותה אין במדינות האו.איי.סי.די ושעולים הרבה כסף. שר האוצר רוני בראון: אני לא אחראי לתוצאות של החינוך. אני אחראי להביא את הכסף, להביא את הבינוי. נגיד שנרדמתי בשמירה 7 או 10 שנים. עכשיו אני רוצה להתעורר אבל אני רוצה לדעת שכשאני שם את זה, יביאו לנו את התוצאות. היו"ר מיכאל מלכיאור: בזה אנחנו מסכימים. עוד מעט תשמע מהמורים שגם הם מסכימים, אז צריך לשבת ולפתור את זה. לגבי תקציב החינוך. צריך לדעת שגם אם לא החילו את הקיצוצים הרוחביים על משרד החינוך, הרי שבגלל התחייבויות קודמות קוצצו ממשרד החינוך 150 מיליון שקל ועוד 170 מיליון שקל כתרומה להסכם הזה. זה הולך מהבשר החי של החינוך. יש עכשיו קיצוץ. אני מכיר את עמדתך ואת עמדת ראש הממשלה. עכשיו אתה לוקח, במצב הנוכחי, 320 מיליון שקל. שר האוצר רוני בראון: בוא נדבר על הדברים האלה, מתוך פתיחות. אני מבטיח לך שבכל זמן שתקרא לי לדיון בעניין הזה, אני אהיה זמין. היו"ר מיכאל מלכיאור: אני מקבל את ההזמנה הזאת ואת הכנות בדבריך מכיוון שאני מכיר את גישתך. יושב ראש, ארגון המורים, רן ארז, בבקשה. רן ארז: אדוני היושב ראש, חברי הכנסת. אני לא רוצה להלאות אתכם בכל מה שאנחנו בדרך כלל אומרים, כי אנחנו אורחים קבועים פה. היה מעניין מאוד לשמוע את שר מדבר 45 דקות על האני מאמין שלו. זה חשוב שנשמע במה שהוא מאמין, אבל יש כמה דברים שאני רוצה לומר, והמבין יבין. התחלנו את הישיבה בדברי תורה. אני רוצה לומר שגם יעקב, בזמנו, כשהיה צריך להיפגש עם עשיו הוא אמר שהוא הולך "בדורון, בתפילה ובמלחמה". אנחנו באנו בדורון לממשלה. באנו והצענו רפורמה אמיתית שנקראת עוז לתמורה. היום שמעתי שגם שר האוצר מודע לרפורמה הזאת. לא הוא דורש את זה, אנחנו דורשים את זה כאנשי מקצוע. אנחנו רוצים את הרפורמה הזאת כי שרים מתחלפים ואנחנו נשארים ואנחנו תובעים את הרפורמה ואנחנו רוצים לעשות אותה וגם ניסינו אותה. אז זה הדורון. לא קיבלו את הדורון. הלכנו לתפילה ובאנו וביקשנו: תראה איך המערכת נראית, תשקיעו במערכת הזאת. שנה וחצי היינו בתפילה מול פקידי משרד האוצר והחינוך ולא שמעו את התפילה הזאת. עכשיו אנחנו נמצאים במלחמה. אפשר לעצור את המלחמה הזאת אם האוצר יתחייב, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – השר היה מאוד קטגורי, גם אנחנו קטגורים. אנחנו לא נוותר. יהיה הסכם קיבוצי, שבו יופחתו מספר התלמידים בכיתות כי אנחנו יודעים שבחקיקה פוגעים בכל ההישגים שנעשו עד עכשיו. אנחנו רוצים להחזיר את השעות שקוצצו מילדי ישראל. שנת לימודים שלמה, מכיתה יא' ועד כיתה יב'. אנחנו רוצים את זה בחזרה לתלמידים. אנחנו רוצים רפורמה שברפורמה שבה יהיה שינוי ערכי, מעמדי ומבני, של כל מה שאנחנו מכירים במערכת החינוך. זה לא פשוט. אנחנו רוצים רפורמה אמיתית, מבנית, ערכית, מעמדית. רפורמה שבה מורה יוכל להקדיש זמן איכות לתלמידים שלו. מה שרוצים מאיתנו עכשיו, זאת רפורמה שבה ניתן שעות נוספות, ניכנס ליותר כיתות של 40 תלמידים, שלא ניתן זמן איכות לכל תלמיד ותלמיד. אנחנו לא מוכנים לזה. אנחנו בעלי פרופסיה ועל הפרופסיה שלנו נאבק. כל מהנדס לא ישתוק כאשר ידרשו ממנו לבנות גשר עם פחות ברזל או כל רופא או כל בעל מקצוע אחר. גם אנחנו בעלי מקצוע ואנחנו תובעים את השינוי הזה כי השינוי הזה בנפשנו כאנשי מקצוע. אנחנו רוצים את השינוי הזה למען עתיד הילדים, עתיד המדינה והחוסן הלאומי שלנו. זה חשוב יותר משני אף 15 או שני טנקי מרכבה. זה גם חשוב, אבל האדם יותר חשוב. לכן אני חושב שהממשלה, אם היא באמת רוצה את השינוי בסדרי עדיפויות, צריכה להחליט להשקיע בחינוך. אנחנו יודעים ששינויים אי אפשר לעשות מהיום למחר. הצענו לממשלה תכנית חומש עם אבני דרך, שעליהם יתחייבו בהסכם קיבוצי, כי הסכם קיבוצי אי אפשר לבטל אם שני הצדדים לא מסכימים. היום הממשלה יכולה להחליט על מדיניות א' ומחר היא יכולה להחליט על מדיניות ב'. היום יכולים להחליט שמשקיעים ומחר יכולים להחליט שלא משקיעים יותר כי המצב השתנה. הסכם קיבוצי לא ניתן לשינוי אלא רק על ידי הסכמה של הצדדים. האוצר לא רוצה הסכם קיבוצי כי הוא רוצה להחזיק את המקל משני הקצוות. ירצו יתנו, לא ירצו לא יתנו. לזה אנחנו לא מוכנים יותר. מ-2001 ועד עכשיו עברנו מכות ורמיסת כבודנו, קיצוץ במערכת החינוך וחוסר התחשבות בנו, על ידי הממשלות הקודמות. אבל, חלק מאלה שיושבים היום בממשלה היו גם בממשלה הקודמת. אנחנו למודי ניסיון ואנחנו לא נסכים לשום דבר שלא יהיה בהסכם קיבוצי. מילים יפות בעיתון ומילים יפות שנשמעת פה בכנסת, עדיין זה לא הסכם. הזמנה ערטילאית של ראש הממשלה, בואו תדברו איתי, זה עדיין לא פגישה פנים מול פנים. ראש הממשלה עסוק אבל הוא יכול להטיל על אלה שהוא שולח אותם את המשימה. אנחנו לא רואים בשום תקציב מדינה את ה-10 מיליארד, את ה-6 מיליארד, את ה-8 מיליארד. לא רואים את זה. ההפך הוא הנכון. בתקציב 2008 רואים קיצוצים. לכן אנחנו למודי ניסיון ומי שנכווה ברותחין נזהר גם מפושרים. לכן אם לא יהיה הסכם קיבוצי לא נוכל להתפשר. מי שרוצה להפוך את המאבק שלנו למאבק של איגוד מקצועי, על עוד מספר אחוזים של תוספת שכר, עושה זאת במודע כדי להטות את דעת הקהל. המאבק הזה הוא מאבק חברתי למען מדינת רווחה. השקעה בחינוך זה סגירת פערים, זה לתת לילדים מפתח להשתלב בחברה גלובאלית. השקעה בחינוך זה לשפר את רמת החיים שלנו, את איכות החיים שלנו במדינה שסובלת מאלימות, מוונדליזם, אלכוהוליזם, סמים, השתמטות, ומכל הדברים הרעים שקורים פה במדינה. אם לא משקיעים בחינוך ולא מוכנים להעלות את זה בכתב בצורה מתחיבת בהסכם קיבוצי, סימן שלא מתכוונים ברצינות. מה אומרים לנו? "תחזרו לעבודה, נדבר. כוח הטיעונים שלכם לא ישתנה". אנחנו טוענים את זה שנה וחצי ועד שלא התחלנו לשבות לא התייחסו לזה. ואלה אותם אנשים שהיום הם אומרים שהם יתייחסו. אנחנו לא מוכנים יותר לקנות מכונית משומשת מאנשי הממשלה. אנחנו רוצים לבדוק אותה ולחתום על הבדיקה הזאת. השביתה היא לא טובה והיא פוגעת בכולנו. אני אומר גם לחברים הדתיים שבוועדה וגם לאלה שלא דתיים. "חלל שבת אחת על מנת לשמור שבתות הרבה". לפעמים צריך לעשות ניתוח כדי להציל את הגוף. אנחנו עושים היום ניתוח כואב כדי להציל את הגוף הזה. מה שאנחנו שומעים זה רק מילים יפות וכוונות יפות. אם כל כך אתם חושבים שזה חשוב, איפה הייתם שנה וחצי? למה הייתם צריכים לחכות עד לשביתה? הזהרתי, ביקשתי ואמרתי שזה כדור שלג שמתגלגל ותופס נפח, אבל לא התייחסו. גם היום שומעים רק מילים יפות. הלוואי והמילים היפות האלה יתורגמו להסכם קיבוצי. אבל עכשיו שמענו משר האוצר שבשום פנים ואופן הוא לא יעשה את זה וזה חבל. אסור להצהיר הצהרות שאחר כך לא נעמוד בהם. לא אמרתי שלא נחזור לעבודה אם לא יורידו מייד את מספר התלמידים ל-30. אמרתי תוך 5 שנים. יש לנו תכניות, זה לא מיליארדים, אלא מיליונים. אולי מיליארד אחד כדי להגיע ל-30 תלמידים בכיתה. אנחנו אומרים שגם את 8.5 השעות, שגזלו מילדי ישראל בחינוך העל יסודי, בשנת לימודים שלמה, שיחזירו בתוך 5 שנים. זרקו לנו עצם, נחזיר לכם 100 מיליון שקל, כאשר לקחו 600 מיליון. אני לא אומר תוסיפו, אני אומר תחזירו. לקחתם מאיתנו חוב כשהממשלה היתה במצור. היום היא בפרוספריטי, תחזירו מה שלקחתם. לכן, חברים, המרחק בין ההצהרות לבין המעשים הוא מרחק גדול כמו מזרח למערב. אנחנו למודי ניסיון ולא קונים את זה יותר. אני מאוד מודה לך על הזמן שהקדשת לי. שרת החינוך יולי תמיר: אני רוצה לשנות את מה שעמדתי לומר מלכתחילה ובאמת לפנות לרן אורן באופן אישי ודרכו למורים. רן, אתם יוצרים כאן סיטואציה שהיא בלתי פתירה. אתה לוקח שנים, שבהם המערכת נפגעה, לא על ידי הממשלה הזאת. לא דייקת בדבריך בעיתון, דרך אגב. 250 שעות קוצצו טרם זמני. בזמני לא קוצצה שעה אחת. רן ארז: אני לא כתבתי בעיתון דבר. העיתונאי כתב. שרת החינוך יולי תמיר: אז העיתונאי טעה. רן ארז: אני אומר שהקיצוץ היה לפני שאת הגעת. אני אומר זאת קבל עם ועדה. אבשלום וילן: אני ראיתי מכתב שראש הממשלה כתב. שרת החינוך יולי תמיר: חשבתי שהתבלבלת, אבל אני אדבר עם העיתונאי. אין דרך היום לשנות את העבר. אתה יודע, עמדתי לצידך כשבעבר נפגעת מקיצוצים וממדיניות לא הוגנת כלפי המורים. אני עמדתי אז לצידך. הרבה אנשים פה האשימו אותי על שעמדתי לצידך. אמרתי אז שמתייחסים למורים באופן לא הוגן. אבל, קרה דבר שהוא טראגי. התחלפה המדיניות, התחלפה הממשלה, התחלף כיוון העבודה עם האוצר ואתם נשארתם בעבר. זאת הטרגדיה של המצב הנוכחי. לא לחינם, בשנה וחצי האחרונות, כשעבדנו עם הסתדרות המורים, הגענו להסכם שבעצם משקף את כל הדברים שאתה מדבר עליהם: שעות פרטניות, יחס אישי לכל תלמיד, שעות שהות בבתי ספר, אפשרות לעבודה אחרת לגמרי. עשינו את זה לא נגד המורים אלא עם המורים. יושב פה יוסי וסרמן, הוא יספר לך כמה שעות של עבודה משותפת היו לנו. דרך אגב, ביקשה מאיתנו הוועדה לדווח כשנגיע ל-300 בתי הספר. הגענו ל-313 בתי ספר. תם התקציב לשנה הזאת, מתחילים להירשם לשנה הבאה. למה עשינו את זה? כי האמנו שצריך לעשות את כל הדברים שאתה מדבר עליהם. אני, באופן אישי, נאבקתי שלא תקוצץ שעת לימודים אחת ולא יפוטר מורה אחד. התנגדתי לרפורמה שבמרכז שלה פיטורי מורים. אנחנו יוצאים לדרך עם רפורמה שבה מורה אחד לא יפוטר. אתה יודע מה גדול הלחץ ואתה יודע מה אומרים לי: "תפטרי קודם את המורים הרעים ואז ניתן לך את הכסף". ואני לא הסכמתי. אני הבנתי את מה שהבנו אז ביחד, שאת המאבק הזה צריך לעשות באופן שיביא לשינוי אמיתי עם המורים ולא נגדם. אבל מה קרה בדרך? יש מורים ויש מורים. אני לא מזלזלת במורים ביסודי, וגם לא בגננות. אל תתנשאו מעליהם. גם הם אנשי חינוך והם אנשי חינוך לא פחות חשובים מכם. אתם יודעים מה? זה מה שאמר עכשיו שר האוצר, על בסיס שיחות בינינו: אולי במקום להשקיע 7 מיליארד שקל כדי להוריד 5 תלמידים בכיתה, ניתן 2 מיליארד שקל ונבנה את החינוך הקדם יסודי במדינת ישראל? זה לא שיקול פדגוגי? אתם לא מבינים את החשיבות של זה? כמורה וכמחנכת את יכולה להגיד לי ששני תלמידים פחות בכיתה חשובים יותר מכל החינוך הקדם יסודי במדינת ישראל ואלה עלויות שוות? קריאה: אמרתי את זה כאמא, לא כמורה. שרת החינוך יולי תמיר: אל תתנשאו על החינוך היסודי והחינוך הקדם יסודי. הוא חשוב לנו כהורים, כמורים, כבני אדם. אל תתנשאו עליהם. הם נפשה של המערכת לא פחות. רן ארז: אף אחד לא מתנשא ואל תקחי את זה לשם. שרת החינוך יולי תמיר: אם לא מתנשאים, אני שבעת רצון. רן, אתם תוקפים אותי כל הזמן שאני עובדת עם האוצר. אני אומרת לך, אתם חיים בעבר. כששר האוצר דיבר, שקלתי לא לדבר. למה? כי הוא הבין את המסר. זה יותר חשוב מכל מאבק, את זה אתם לא מבינים. יש שינוי מגמה. אתם מחמיצים את שינוי המגמה הזה. אחרי שתסתיים השביתה, שכרגע היא על גב התלמידים, נשב לתכנית חומש. יש ליושב ראש ועדת החינוך מה לומר, יש לך מה לומר. יש ליוסי וסרמן מה לומר, יש לי מה לומר ובוודאי שלאוצר יש מה לומר, אבל צריך לעשות את זה בראייה נכונה. צריך לחשוב נכון על האינטרסים של המערכת. לא כל מי שצועק עכשיו אומר את הדבר הכי נכון. אז מה אם בגנים לא יודעים לצעוק? אז מה אם הגננות לא עומדות ברחובות? זה פחות חשוב? אם נשב בארבע עיניים, תגיד לי את האמת מה יותר חשוב. שכל הילדים בארץ יהיו בחינוך קדם יסודי חינם או שיהיה פחות תלמיד בכיתה? זאת הבחירה. נכון, הכי קל לעמוד בכיכר ולהגיד גם זה וגם זה, ואני מדברת רק על החינוך. לא דיברתי על המורים, ואפילו הצבעתי נגד הקיצוץ לניצולי שואה וכולם כעסו עלי כי אמרתי שאני חושבת רק על החינוך. אתה מוכן לשבת איתי בישיבה אמיתית על סדרי עדיפויות במערכת החינוך ולשים על השולחן את החינוך המיוחד, את הגיל הרך, את הצרכים המיוחדים, ולהחליט ביחד מה הכי חשוב? אני בעד. אני חושבת שאם נעבוד נכון האוצר יהיה לצידנו. משה שרוני: אולי תבקשי מהאוצר שאת העודף של 8.7 מיליארד יעבירו לחינוך? מה יש? תעבירו 84 מיליארד שלקחתם מהגמלאים. שרת החינוך יולי תמיר: אני לא הופכת את זה לקרקס. ההזמנה היא הזמנה אמיתית. אני רוצה שתבינו 3 דברים. תבינו שאתם עובדים מול ממשלה שלא מדברת על השקעה בחינוך אלא משקיעה בחינוך. גם בזה לא דייקת, תבדוק את תקציב החינוך. כשנכנסתי תקציב החינוך היה כ-26 מיליארד והשנה הוא עומד על 29 מיליארד. קריאה: זה גידול טבעי. שרת החינוך יולי תמיר: גם הגידול בנגב לא מצדיק את זה. שר האוצר רוני בראון: הלוואי שאני אוכל לתת 10% גידול טבעי, אז אני נפטר מהצרות של ברוורמן. שרת החינוך יולי תמיר: אבישי אל תענה לו. אבישי ברוורמן: אני רוצה לשבת פעם עם קובי הבר ועם שר האוצר ולנהל דיון לא פופוליסטי. שר האוצר רוני בראון: לא רוצה דיון פופוליסטי? באמת? זאת הפתעה גדולה. הגדרתם מחדש את הפופוליזם, פרופסור ברוורמן. אבישי ברוורמן: אדוני, אני אשמח מאוד לעמוד מולך בכל פורום מקצועי. שר האוצר רוני בראון: הגדרת מחדש את המונח פופוליזם. אבישי ברוורמן: כשתלמד כלכלה, נדבר. שר האוצר רוני בראון: אתה רוצה שאני אציין אנשים אחרים שנותנים לך ציונים בכלכלה? אני לא יכול לתת לך ציונים בכלכלה. היו”ר מיכאל מלכיאור: לא עכשיו. שרת החינוך יולי תמיר: אני רוצה לסיים בשלושה דברים, שאני חושבת שבלעדיהם, לחרדתי הרבה, נישאר במצב הזה גם בעוד חודש. ראשית, שנשב עכשיו ונסיים את המשבר הנוכחי על הדברים המיידיים. שנית, אני אשמח, ונדמה לי שלשר האוצר לא תהיה ברירה אלא גם לשמוח על זה, שנקיים דיון על סדרי העדיפויות האמיתיים של החינוך והממשלה תתחייב אליהם. היא התחייבה לשורה של דברים מאוד משמעותיים, גם במכתב ראש הממשלה וגם בהתחייבות שנתנו, אני ושר האוצר, בפני בית הדין. ניתנה גם תוספת שעות. אפשר לזלזל בכל דבר. לפני שבאתי לתפקיד לא ראיתם שעה שחזרה וגרוש שחזר למורים. אחר כך נדבר פדגוגיה. דיברתי איתך על עוז לתמורה שנים רבות. המנכ"לית שלי מכירה את עוז לתמורה טוב כמוכם. בואו נשב ונדבר על השינויים הפדגוגיים. שנה וחצי אנחנו מנסים לפרוץ את המעגל הזה. אנחנו יכולים להישאר בו עוד שנה וחצי. בסוף אתם תחמיצו את הרצון הטוב של הממשלה וגם את הכסף שמונח על השולחן ואולי בסוף, לרוע המזל, גם את הציבור. אני אגיד לכם מה הסכנה הכי גדולה לציבור ולמחנכים ולבתי הספר ולמערכת החינוך בישראל עכשיו. הציפיות הבלתי אפשריות, שעכשיו שמים על השולחן. גם אם מחר רוני בראון ייכנע, והוא לא ייכנע ואני מכירה אותו, והוא יחתום לך על 10% מייד, והפחתת ילד אחד בכיתה מייד ועל תוספת השעות . המורה שלך ייכנס לכיתה די דומה למה שהיתה, אולי פחות ילד בשנה הבאה עם אולי עוד חצי שעה ועם עוד 400 שקל. אם אתה לא תדע לתת לו מוטיבציה להסתכל לטווח ארוך, אם אתה לא תעביר לו, יחד איתי, שהמהלך הזה הוא מהלך של שנים, אני ואתה נאבד את המורים האלה ובעיקר הילדים יאבדו אותם. צריך לנהל את המאבק הזה לא מהראייה של מחר בבוקר, לא מהראייה של חתימה על ההסכם הנוכחי, אלא מראייה של עשור. אתה מבין את זה בדיוק כמוני. הגיע הזמן להפחית את רמת ההצהרות, לרדת לקרקע המציאות, להגיע להסכם שיאפשר לנו לחזור ללימודים מחר בבוקר ולתת אמון בממשלה. אתה לא אוהב את זה, אבל אני אגיד לך דבר אחד. אין לך ברירה אחרת. אין לך ברירה אחרת כי אין לך ממשלת אחרת כרגע ואין לך שום עירבון שהממשלה הבאה תהיה מוכנה לעשות את מה שאנחנו מוכנים עכשיו. אולי יהיה לך רמז, שהממשלה הבאה יכולה גם לחזור לדברים שאתה מאוד לא אהבת אותם קודם. בשיקולים האלה, כדאי לראות את האפשרי, לראות את הטווח הארוך ולהגיע לסיום הסכסוך הזה, באופן שעוד יש לנו עוד מערכת להציל. היו"ר מיכאל מלכיאור: תודה. שרת החינוך דיברה מדם ליבה. אנחנו חייבים לסיים את הפרשה. בעוד 5 דקות יהיה לנו דיון על ההשכלה הגבוה ואנחנו רוצים לשמוע את השרים גם בנושא הזה. אני אקריא את רשימת חברי הכנסת שנרשמו: אלכס מילר, אלקין, אפללו, וילן, חילו, ברכה, זחאלקה, כהן, סופה, אלברט, גבאי, ברוורמן ואורלב. אבקש לדבר בקצרה. אלכס מילר: אדוני היושב ראש, שרים נכבדים, חבריי חברי הכנסת. כל העניין הזה מתחיל להיראות כמו אופרת סבון בערוץ הרומנטיקה. אין מחלוקת בבית הזה על כך שאנחנו צריכים למצוא דרך לשנות את התדמית של המורה, להעלות את המשכורת ולטפל באיכות, בתוצאות ובתועלת ההוראה במדינת ישראל. כמובן שיש לנו מחלוקת איך עושים את זה. אני לא יודע איך הסיפור הזה ייגמר. כמו שאני רואה היום, יש פה עניין שהוא קשה לפיתרון. אני לא יודע מה תסכמו בסופו של דבר. אני רק רוצה שאנשים יבינו שאי אפשר לפתור במיידי דברים שהנזק שלהם התחיל הרבה שנים אחורה. אי אפשר לפתור את זה במיידי. חייבים תכנית. אדוני השר, רפורמה צריכה לכלול גם את המוסדות להכשרת המורים וגם תכנית הבראה למשרד החינוך. אתה בעצמך אמרת, שלא יודעים איפה הכסף מתחיל ואיפה הוא מסתיים. שר האוצר רוני בראון: אלכס, זה מופיע. אלכס מילר: אבל אני שומע שמדברים על השכר ומדברים על הכיתות. שר האוצר רוני בראון: אנחנו אמרנו שצריך לדבר על כל הרפורמה. אלכס מילר: הצעתי היא לפתור כרגע את בעיית שכר המורים וצריך לעשות רפורמה מערכתית לכל מערכת החינוך ולא רק כיבוי שרפות. זאב אלקין: אני רוצה לחלק את דבריי לשלושה חלקים. אני פונה לשר האוצר ולשרת החינוך. את שרת החינוך שמענו גם לפני שבועיים ועכשיו זכינו לשמוע את שר האוצר. יש לא מעט שאלות על הבניה של תקציב הרפורמה ועל כך נשאל בהזדמנות אחרת. כשישבנו עם ספרי התקציב עלו כאן לא מעט שאלות. לגבי המהות של השביתה, יש לי הערה ובקשה. הערה לשרת החינוך: אני מאוד מצר על כך שהחלטתם שלא לפטר את המורים הרעים. אני חושב שלא מעט מחברי הכנסת היו תומכים בעמדת שר האוצר. אליך אדוני שר האוצר. אני חושב שבמשא ומתן, כפי שהוא מתנהל כעת, יכול להיות שצריכים ללכת לא בדרך של משא ומתן רגיל. הממשלה צריכה להניח את ההצעה האחרונה שלה ובמקביל לשקול מה היא עושה כדי למצוא פיתרון אם השביתה נמשכת. שר האוצר רוני בראון: שמעת את יושב ראש הארגון. הבטחת ממשלה זה לא שווה, החלטת ממשלה לא שווה, חקיקה לא שווה. רק הסכם קיבוצי. אני אומר לך ואומר לו שלא יהיה בהסכם קיבוצי. לא יהיה בהסכם קיבוצי. פעם שלישית, זה לא יהיה בהסכם קיבוצי. זה שולל את סמכויות הממשלה, זה מונע את יכולת הממשלה למשול. אמרתי לך, תוך שעתיים זה יגרום לקריסה של כל המשק וגם של המורים. אם תקינה היא בהסכם ציבורי, אתם דרשתם דרישה שהורסת גם את מה שיש לכם היום, ומה שיש לכם היום זה מעט מאוד. זאב אלקין: אדוני שר האוצר, הבעיה היא שהלא שלך לא מספיק. אני רוצה שיחד עם הלא שלך, יהיה גם מה הממשלה מתכוונת לעשות, ואיך אתה מתכוון להחזיר את הילדים לכיתות, גם אם ארגון המורים מתעקש. יש ממשלה בירושלים ויש כנסת בירושלים. אדוני יושב ראש ארגון המורים. אני לא יודע אם אני דוגמה טיפוסית אבל כשהתחילה השביתה הייתי איתך. איבדת אותי לפני שבועיים בדיון שהיה כאן, כשהצענו לך כל מיני הצעות פשרה שלא הסכמת לקבל. הצעתי גם שאנחנו נהיה בני ערובה ולא התלמידים ושהתקציב יהיה בן ערובה ולא התלמידים. גם את זה לא רצית. על פי מה שאתה אומר היום, וברור שאין משא ומתן. לחקיקה אתה לא מאמין, לממשלה אתה לא מאמין, אז יש כנסת בירושלים. אם זה ימשך כך אתה תגרור אותנו להוביל בחקיקה דברים שיגבילו את השביתה, והיו דברים והיו תקדימים. אל תיקח אותנו למקום הזה כי בקצב הזה נגיע לשם. משה שרוני: לא יהיו לך מספיק אנשים שיצביעו. קריאה: יש פה הורים שלא ישלחו את הילדים לבית הספר. זאב אלקין: יהיו. אם הילדים לא יהיו בכיתות, אז גם ההורים יבינו את זה. אני הייתי איתך כי הדרישות שלך היו נכונות. אבל, בדרך שאתה מנהל את המשא ומתן הזה, אתם תיקחו אותנו לשם. רן ארז: אל תפחיד אותי בחקיקה אנטי דמוקרטית. זאב אלקין: אם זה יימשך כך, אחד אומר אל"ף והשני אומר בי"ת, והם לא נפגשים, אני מציע לך, כיו"ר ועדת החינוך, שאנחנו כאן בכנסת ניזום חבילה. מצד אחד, היא תתייחס לסוגיות אמיתיות שצריך לפתור אותן בכנסת ובממשלה, כמו כיתות ושעות. מצד שני, היא תתייחס גם לסוגיה מה ההיגיון של השביתה בתחום החינוך ועד כמה אפשר לנהל אותה ועד כמה לא. אם נלך בחבילה כזאת, אני חושב שגם נוכל לעשות את זה מול הממשלה. ג'מאל זחאלקה: כבוד היושב ראש, אני אדבר בקצרה. אני חוזר ומדגיש שאני תומך בשביתה. אני חושב שלארגון המורים לא היתה ברירה אלא לשבות. השביתה העלתה על סדר היום את הנושא בכל חומרתו. הממשלה מדברת על החזרת תקציב אבל אנחנו רואים היום שעם ההעלאה בתקציב, זה החזרה של הקיצוצים שהיו, ולא העלאה אמיתית בתקציב. מעבר לכל הויכוחים, וחבר הכנסת אורלב אמר את זה בוועדה מספר פעמים, וגם אני אמרתי והיושב ראש אמר, שאי אפשר ליצור יש מאין. דרושה הגדלה משמעותית בתקציב החינוך. לא רה ארגון. אי אפשר לעשות רפורמה בלי שתהיה השקעה גדולה מאוד. היתה הזנחה והיו קיצוצים אדירים. אני רואה בחומרה את דבריו של חבר הכנסת אלקין על הגבלת זכות - - - זאב אלקין: - - - ג'מאל זחאלקה: תאמין לי, זה חוצה מפלגות. נושא הגבלת זכות השביתה - אני מכיר הרבה חברי כנסת שלא יתנו לזה יד. זאב אלקין: יש גם זכות של התלמידים ללמוד. ג'מאל זחאלקה: תאמין לי, אני דואג לילדים לא פחות ממך. אני רואה במו עיניי מה עתיד הילדים האלה. אם יש כוונה באוצר לשבור את השביתה, לשבור את המורים, להחזיר אותם כלעומת שבאו, ההשלכות של זה על מערכת החינוך יהיו הרסניות לעתיד. הדברים עומדים עכשיו בשיא חומרתם ואם לא עכשיו לא יהיה אף פעם פיתרון לבעיות. זה העניין. נניח שמר ארז נענה לדרישות ולקריאות של שר האוצר שרת החינוך. מה יקרה? הוא יישא באחריות אדירה להידרדרות מערכת החינוך. שר האוצר רוני בראון: לא הבנתי. גם אם מר ארז מסכים, השביתה צריכה להימשך? ג'מאל זחאלקה: לא, אם הוא יסכים לדרישות שלך, לא יהיה שינוי. בוא נעמיד את הדברים על חומרתם בנקודה שבה אנחנו נמצאים וועדת החינוך אחראית לעניין הזה. אם אחרי לחץ ציבורי כזה ושביתה כזאת, משרד האוצר ומשרד החינוך לא עושים את מה שצריך כדי לעשות שיפור משמעותי במערכת החינוך, אני אומר לכם שזה לא יבוא. שר הפנים רוני בר-און: אנחנו יכולים להתכנס סביב מה שמשרד החינוך רוצה, משרד האוצר רוצה וארגון המורים רוצה. אם לא קיבלנו את מה שאתה חושב, צריך להמשיך בשביתה? ג'אמל זחאלקה: לא, אני רוצה פיתרון, אני רוצה שמחר יהיה פיתרון אבל אני חושב שמשרד האוצר צריך ללכת שני צעדים לקראתם. יעקב כהן: כבוד היושב ראש, שרים נכבדים, חברי הכנסת. שמעתי את דבריו של יו"ר ארגון המורים. אני מאוד משתתף איתו. כולם בבית הזה חושבים שצריך לשנות את תנאי השכר של המורים. הכוחות הטובים בורחים מההוראה וחייב להיות שינוי. יחד עם זאת, אנחנו צריכים להיות ערים למה שקורה ברחוב. רבותי, כואב לי. אני לא רוצה לקבל שיושב ראש הארגון מקדם אינטרסים אישיים. אבל, אף על פי שיש לי כל מיני קושיות עליו, אם הוא באמת דואג לשכר, למה הוא יצא נגד השכר של המוסדות התורניים? אם באמת כנה דרכו – אני לא מקבל את הכותרת שהיתה היום בעיתון "הארץ", זה לא חינוך זה כסף. הוא רוצה להראות מה היה לפני השביתה ומה יקרה יום אחרי השביתה. חדשים לבקרים אנחנו שומעים על אסונות, על האלימות שברחוב. זקן וזקנה לא יכולים לצאת לרחוב, נוער לא יכול לצאת למגרש המשחקים. האם גם אז נשמע את קולו של יושב ראש ארגון המורים? האם הוא יוריד את אמות הסיפים אז? אני לא רוצה לקבל את הדברים האלה. אני אומר שהמצב מחייב הפסקת השביתה. אנחנו צריכים להיות מודעים שזאת הממשלה הראשונה, שאחרי שנים של קיצוץ, רוצה להטיב. אנחנו יודעים שאנחנו אזרחים סוג ב' ואנחנו לא מבקשים שיעלו לנו, חס ושלום את התנאים. אנחנו מבקשים, שאחרי שנזכרים בחבר העמים, בלוד ובערבים, שיזכרו גם אותנו. אנחנו לא רוצים להיות אזרחים סוג ת"ו, שאת כולם יעלו ואותנו יורידו. אנחנו חייבים לשמוע את הצעקה בזמן שהזעקה גוברת. הילד הזה, מר מלאך, למד ליבה, אבל זה לא מספיק ליבה. שמעתי שהוא אמר לשופטת שהוא למד את הליבה אז מה רוצים ממנו. רבותי, ליבה זה לא מספיק, צריך להיות שינוי בתכנים. לכן אני קורא לכולם, הכסף הוא באמת דבר חשוב, אבל זה לא הכל. הילדים מבקשים קצת חופשה מהשביתה, זה מדי כבד להם. כולנו נתאחד ונבקש ונקבל מה שצריך אבל צריך לגמור את האסון של השביתה. סופה לנדבר: אדוני היושב ראש, רבותי השרים, ארגונים, אורחים, חברי כנסת. אני רוצה להגיד לך, אדוני השר, דיברת מאוד יפה, דיברת מהלב וזה נכנס ללב. אמרת דברים נכונים. מה שקלקלו במשך 60 שנה אי אפשר לתקן במשך שנה וחצי. יחד עם זאת, אני רציתי לשמוע משרת החינוך את הפרקים מהרפורמה הרב שנתית שהיא מתכוונת לעשות במערכת החינוך. לפני זמן לא רב נפגשנו עם ארגוני המורים, כאשר היתה הרפורמה של דוברת. התחילו ברגל שמאל כאשר התחילו לפטר מהמערכת מורים עם תואר שני ושלישי. כאן אנחנו קמנו, כי המערכת קיבלה על מגש של כסף מורים עם תואר שני ושלישי. לי יש תואר שני בקלינאות תקשורת. גדי היה מנהל בית ספר בו עבדתי. עבדתי בכמה בתי ספר שבהם נתתי שירות לילדים ליקויי דיבור. אני נולדתי בלנניגרד ושם סיימתי את הלימודים. היה לי קשה להיכנס למערכת החינוך. איך נראה בית ספר במדינת ישראל? פעם אחת באתי הביתה ואמרתי לבעלי: "לאן אתה הבאת אותי?". אני צריכה להגיע לבית ספר, למקום מוזנח בגלל שמערכת החינוך נמצאת במקום לא נכון בסדר עדיפות של החברה הישראלית. כאן בישיבה הייתי מצפה לשמוע את סעיפי הרפורמה שאתם מתכוונים לעשות. נתתם דגש על חינוך, ואני מאמינה. אתה דיברת בצורה כזאת שהאמנתי שאתה באמת רוצה לעשות. יחד עם זאת, אני רוצה להגיד שאני רוצה לשמוע בוועדה משותפת לוועדת הכספים וועדת החינוך. אני פונה לארגוני המורים. ליבנו איתכם ואנחנו מבינים שאתם דואגים למערכת חינוך שהוזנחה במשך 60 שנה. אבל אני רוצה לראות את הילדים בכיתות מחר בבוקר, ואני מאמינה שגם אתם. אני ממליצה לך, אדוני היושב ראש, להקים ועדת בוררות על בסיס ועדת חינוך וועדת כספים כוועדה משותפת. אנחנו נחזיר את הילדים לכיתות ואנחנו נהפוך לוועדת בוררות שתשים את הקץ למה שקורה היום במשך 40 וכמה ימים. יחד עם מורים, הורים, האוצר, החינוך, ארגוני המורים נשים את הקץ ונשמע את התכנית הרב שנתית. היו”ר מיכאל מלכיאור: אם הצדדים ירצו, אנחנו לשרותכם. שמואל הלפרט: אני רוצה לשאול שאלה את שר האוצר ואחר כך להציע הצעה. כבוד שר האוצר, הזכרת כמה פעמים את הנושא של פופוליזם. אני רוצה לשאול אותך בכנות. כאשר מורה מתחיל במשכורת של 3,000 שקלים ורוצים לשפר את התנאים שלו, האם זה פופוליזם? שר האוצר רוני בראון: העלינו מ-2,600 ל- 5,300 שקלים, הנה לך תשובה. שמואל הלפרט: שר האוצר דיבר על תוספת של 10 מיליארד שקל, זה באמת סכום אסטרונומי. אדוני שר האוצר, לא הזכרת במילה אחת כמה קיצצו ב-5 שנים אחרונות. האם התוספת הזאת מכסה בכלל את הקיצוץ הנוראי שהיה בחינוך? שאלה שלישית. אתם אמרתם בבית המשפט שהממשלה מתחייבת בפני בית המשפט שהיא שרוצה לצמצם את מספר התלמידים, ורוצה לתת תוספת ורוצה עוד כמה דברים. בתור משפטן דגול, אדוני שר האוצר, כמה אתה היית משלם עבור הבטחה כזאת "שרוצים"? יש לזה ערך משפטי שרוצים? מה זה רוצים? אתה כמשפטן היית מקבל טיעון כזה שרוצים? שר הפנים רוני בר-און: ללא ספק. אמרנו שההתחייבות היא בלתי חוזרת. מדיניות הממשלה היא לצמצם מספר תלמידים בכיתות ולהחזיר שעות שנלקחו. זה שיק שהוא שטר והוא עומד לפירעון. אבל אי אפשר לשים בשיק הזה גם את התאריך הפירעון המיידי או תאריך פירעון שהוא אומר ביום כך יהיה כך וביום כך יהיה כך, לפני שיודעים כמה זה עולה ולפני שיודעים מה המחירים של זה בסדרי עדיפויות אחרים של הממשלה. אם אני שומע פה שהבטחת ממשלה לא שווה כלום, הבטחה של הממשלה בפני הכנסת לא שווה, והחלטת ממשלה לא שווה כלום, ואפילו, שומו שמים, הכלי היחיד שלך יש כמחוקק, גם זה לא שווה כלום, רק הסכם קיבוצי שווה, זה מעיד משהו. שמואל הלפרט: זה לא מה שאמרתי. רן ארז: מה עשיתם עם הסטודנטים? שר האוצר רוני בראון: זה מעיד על משא ומתן בתום לב, זה הכל. רן ארז: עשיתם את זה עם הסטודנטים, עם ועדת וינוגרד, עשיתם את זה עם כל - - - שמואל הלפרט: אמרת שרוצים רפורמה. אני רוצה לומר לך שארגון המורים ביצע רפורמה של עוז לתמורה ואני ביקרתי במוסדות של הרפורמה הזאת ואני רוצה לומר לך שהתרשמתי בצורה בלתי רגילה. באמת רפורמה אמיתית. האוצר, כנראה משיקולים כספיים, לא קיבל את הרפורמה הזאת. שר הפנים רוני בר-און: אני לא יודע לענות לזה, זה שרת החינוך. שמואל הלפרט: אין ספק שהסכסוך הזה לא יסתיים בוועדה של 100 אנשים. אני רוצה להציע ששר האוצר ושרת החינוך ויו"ר ארגון המורים יסתגרו בחדר אחד תוך מגמה ברורה שחייבים לסיים את השביתה. שאף אחד לא יגיד, יקוב הדין את ההר. יושב ראש ארגון המורים יגיד שרק הסכם קיבוצי ושר האוצר יגיד שרק זה לא יהיה. אני רוצה לספר דבר תורה. כתוב שבבית המקדש, "היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". איזה נס היה? כשכל אחד עומד על העמדה שלו וכל אחד אומר יקוב הדין את ההר, זה צפוף מאוד. כאשר אחד מוכן להשתחוות לשני, ולוותר לשני, אז יש רווחים. אם אתם תתכנסו יחד, תוך מגמה שמשתחווים אחד לשני, ואחד מוכן לוותר קצת לשני, אני בטוח ששלושתכם תסיימו את השביתה היום. בפורומים כאלה, השביתה לא תסתיים גם בעוד שנה. שר האוצר רוני בראון: אני מניח שאתה צודק בעניין הזה. היו"ר מיכאל מלכיאור: שר האוצר ושרת החינוך נתנו לנו שעתיים. הם איחרו ב-10 דקות וזה יהיה עד 12:10. אנחנו חייבים, כוועדת חינוך, לגעת בנושא ההשכלה הגבוהה. ענת כנפו: זה מאוד כואב שיושבות פה שתי אימהות ולא נותנים להן להתבטא. היו"ר מיכאל מלכיאור: נכון, אבל אלו התנאים. אני לא יכול לעשות עם זה שום דבר. ענת כנפו: בגלל שאנחנו מנומסות? שני מיליון הורים ו-1.8 מיליון תלמידים. יש לנו מה להגיד. גם ההורים שובתים והילדים שלהם שובתים. היו"ר מיכאל מלכיאור: מה לעשות? צריך לתת לחברי הכנסת לדבר. ענת כנפו: מה זה? אבל מי שובת פה? הילדים וההורים שובתים, חוץ מהמורים. זה 4 מיליון איש. תנו לנו להגיד משהו. כנראה שבלי צמיגים לא ישמעו אותנו. אליהו גבאי: מרגע שבהסכם השכר נעשתה הפרדה בין ארגון המורים להסתדרות המורים, זה יצר אי שקט ובסיס למחלוקות. כאן יכול להיות שהשרה חשבה שהיא תוכל לעשות הפרד ומשול אבל הוכח שזה לא הצליח להביא לסיום השביתה אלא זה ליבה את העניין של השביתה. כל רפורמה שתיעשה, אם היא תיעשה בהסכם השכר זה טוב מאוד. אם היא תעשה בהסכם המבנים, זה גם טוב מאוד. אם לא תהיה רפורמה במבנים של התכנים של מערכת החינוך, בנושא של התכנים היהודיים והערכים הלאומיים, לדעתי זאת רפורמה שנדונה לכישלון כי המדינה צמאה לרפורמה גם בתכנים חינוכיים יהודיים ערכיים. ביקרתי השבוע, בבת-ים ושמעתי ששרת החינוך דחתה פרויקט, שראש העיר רצה להוביל, שבא לשים דגש על החינוך הערכי והיהודי. לכן אני חושב שמערכת החינוך כבדה בשביל שרת החינוך. היא לא מסוגלת להוביל את הרפורמה הזאת ולא את הרפורמה בתוכה. אי השקט בחינוך יגיע גם לאוניברסיטה ולאחר מכן לסטודנטים וכן הלאה. לכן, צריך לחשוב גם בכיוון הזה. זבולון אורלב: אם תסכים, אני מוכן לתרום את הדקות שלי להורים. היו"ר מיכאל מלכיאור: לזה אני בהחלט מסכים. שרת החינוך יולי תמיר: צריך לראות מי זה הנציגות של ההורים. ענת כנפו: אני יכולה להגיד מילה? אתי בנימין: הם לא מייצגים את ההורים. היו"ר מיכאל מלכיאור: אתה תחליט למי מהם אתה רוצה לתת לדבר. ענת כנפו: אני מדברת בשם ארגון ההורים הארצי. אני דוברת ארגון ההורים הארצי. זבולון אורלב: אני לוקח את הצעתי חזרה. אתי בנימין: איזה ארגון הורים ארצי? ארגון ארצי הוא רק - - - היו"ר מיכאל מלכיאור: אני לא אכנס עכשיו לויכוח הזה. חבר הכנסת זבולון אורלב, אתה בזכות דיבור. זבולון אורלב: על פי הספר הכחול שהונח לפני למעלה מחודש, הוקצה לרפורמה ולשחיקה 1.16 מיליארד, במעבר משנה לשנה. על פי הנתונים שנמסרו לנו, 1 מיליארד מיועדים לשחיקה והיתר מיועדים לתוספת עייני. בבסיס התקציב אין שום כסף לרפורמה. מול זה יש קיצוצים - - - היו"ר מיכאל מלכיאור: אנחנו יודעים את הנתונים. זבולון אורלב: אני פשוט יודע לקרוא, זה הכל. לעומת זה, יש קיצוצים במערכת החינוך, כיוון שמערכת החינוך נדרשה להקצות כסף, מתוך תקציבה, לרפורמה. כלומר, בצד זה שאין בבסיס התקציב כסף לרפורמה, אני אמרתי את זה גם לחברנו בהסתדרות המורים, אבל הם מוגנים בהסכם קיבוצי, אתם לא צריכים לדאוג. אתם חתומים על הסכם קיבוצי, המשכורות יגיעו. יחד עם זה יש קיצוצים במאות מיליונים בשנה הנוכחית. חבריי השרים. גם מניסיון אישי, 70% מהחלטות ממשלה אינן מקוימות. אני אומר את זה בצער, זה דבר מדאיג אבל אני בטוח שגם אתם יודעים את זה. 70% מהחלטות ממשלה אינן מקוימות. אז לבוא להטיף לאנשים שאומרים שאינם סומכים על החלטות ממשלה והבטחות ממשלה, צריך לדעת שיש בסיס לטענה הזאת. אני מסכים עם אדוני השר שיש ויכוח האם הסכם קיבוצי או חקיקה. יש דברים שהם להסכם קיבוצי ויש דברים שהם לחקיקה. שר האוצר רוני בראון: חבר הכנסת אורלב, אני שואל אותך כמי שהיה שר בממשלה. אפשר להכניס תקינה להסכם קיבוצי? היית שר הרווחה. זבולון אורלב: אדוני יודע איפה מעוגנת ההחלטה שהיום לא מכניסים לכיתה יותר מ-40 תלמידים? אדוני יודע? אדוני יודע שזה הסכם קיבוצי? אדוני יודע את זה? נכון שלגבי השעות אין הסכם קיבוצי. אגב, גם אין החלטת ממשלה והחלטת שרה, אין מושג כזה. לפחות תנסה להכניס לכיתה 41 תלמידים, המורה לא נכנס לכיתה. תנסה להכניס לגן ילדים מעל 35 תלמידים, יגידו לך חברנו שזה הסכם קיבוצי. אז לא להפריח דברים, צריך להיות מבוססים על העובדות. משפט אחרון. אדוני, חבריי השרים. אם אתם חושבים שתכניעו את המורים, אני חושב שיש לכם טעות גדולה מאוד. זה יהיה אסון אם נכניע את המורים. אסור להכניע את המורים. אוי ואבוי עם נכניע את המורים. אין ברירה, הם צריכים לצאת מהקופסה ואתם צריכים לצאת מהקופסה. אין שום זכות וטו לא לארגון ולא לממשלה. לצערי, בידי הממשלה, נמצא הכוח. יושבת כאן ממשלה ואומרת שהיא לא זזה. אתם חייבים לזוז. יש מחיר, פילגתם בין ארגוני המורים במודע ובמכוון. אני מכבד את הסתדרות המורים. אם הם חשבו שההסכם טוב עבורם, זכותם לחשוב כך וצריך לתת להם גיבוי. אם הארגון חושב שעבורו זה לא טוב, יקבל גיבוי. אם הוא חושב שהוא צריך רפורמה, הוא יקבל את כל הגיבוי. אתם לא יכולים להגיד שיש קופסה ואתם לא יוצאים. אני מבקש שהחלטת ועדת החינוך תהיה פניה ודרישה לממשלה לצאת מהווטו ומהטאבו ולקחת את כל הדברים חזרה, וכנ"ל גם לארגון. נאדיה חילו: גם אני רציתי לדבר. היו"ר מיכאל מלכיאור: זה אומר שלא נוכל לדון בהשכלה הגבוהה. אני לא יכול. דב חנין: תודה רבה אדוני היושב ראש. אדוני היושב ראש, אני רוצה לומר לך למה עמדתי על זכותי לומר 3 דברים בדקה. נשיאות הכנסת לא אישרה לי הצעה דחופה בנושא הזה. אמרו לי לבוא לוועדת החינוך ולומר את דברי. ראשית, מתייחסים פה לשביתת המורים כאילו שזה עניין של גחמה אישית. זאת אמירה מגוחכת. שרת החינוך יולי תמיר: חבר הכנסת חנין לא היית פה כל הזמן. נכנסת מאוחר ולא שמעת את הדברים. דב חנין: לא נכון, אני שמעתי את שר האוצר. שרת החינוך יולי תמיר: לא שמעת את הדברים. דב חנין: שמעתי את הדברים וחבל שאת מפריעה. שרת החינוך יולי תמיר: מה הוא מסית? דב חנין: שביתת המורים אינה עניין של גחמה אישית. השביתה הזאת היא בעקבות כישלון של הידברות מאוד ממושכת. המורים מתדפקים על הדלת במשך שנים. עכשיו הם מנהלים מאבק ואני חושב שהוא מאבק צודק, נכון וכל הכבוד להם. שנית. יש פה איום על הדמוקרטיה כשאומרים שיגבילו את זכות השביתה. זה מראה פעם נוספת את הקשר בין מאבקים חברתיים לבין מאבק על הדמוקרטיה. שר האוצר רוני בראון: מי דיבר על זה? דב חנין: דיברו על זה. דיבר על זה חבר הכנסת אלקין ושמעתי הינהונים מכמה צדדים בשולחן הזה. נקודה שלישית ואחרונה. אמרת, אדוני שר האוצר, בכאב, אמרת, איך לא סומכים על החלטות ממשלה. אני אומר לך. הממשלה הרי החליטה לאמץ את מסקנות ועדת וינוגרד. מה עשתה הממשלה הזאת עם ועדת וינוגרד? הקימה ועדה חדשה ומבטלת את ועדת וינוגרד. אתה אומר בכאב, וזה כאב גם שלי, שלא סומכים על חוקים של הכנסת. אבל זה פרי הבאושים של הפרקטיקה שלכם. אתם מביאים לנו חוקי הסדרים ומבטלים חקיקה של הכנסת. אז למה אתם באים בטענות שלא סומכים על חוקים של הכנסת? היו”ר מיכאל מלכיאור: אני חושב ששמענו לעומק על הפערים אבל גם על הנכונות של שני הצדדים לעשות רפורמות. חייבים לסיים את השביתה הזאת. אני רוצה לקרוא לארגון המורים לנצל את הנכונות של הממשלה לרפורמה. אני רוצה לקרוא לממשלה לנצל את הנכונות של המורים לרפורמה. תשבו ביחד, נקבל את ההצעה של הרב הלפרט. תשבו ביחד בלי תנאים מוקדמים. תשבו 3 אנשים בחדר ותצאו עם הסכם כדי שנוכל להפסיק את השביתה. קודם כל, כדי שיהיו תנאים לרפורמות אמיתיות רוחביות, בכל הנושאים שנגענו בהם. רן, אני אומר לך. אנחנו נהיה מוכנים להיכנס לתהליך של חקיקה מואצת בתחומים שאתה מעלה, בצדק. לפני כן היו יוזמות של חברי כנסת ולא היתה נכונות כזאת גורפת של הממשלה להיכנס ובאמת לצמצם את מספר התלמידים וכדומה. קודם כל צריך לעשות קופסה על תקציב החינוך כדי שאפשר יהיה לפתור את המשבר כי בכלים הרגילים, החורבן יותר מידי עמוק. רן, יש נכונות, אני לא יודע אם אתה שומע את זה. אני עוסק בחינוך הרבה מאוד שנים, לא תמיד מהכנסת. יש פה נכונות של הממשלה הנוכחית, של ראש הממשלה, שר האוצר ושרת החינוך, שלא היתה כדוגמתה. יש פה נכונות ללכת הרבה מעבר למה שבדרך כלל ממשלות יכולות לעשות, כי מבינים כמה זה פוגע בחברה הישראלית. זה פוגע בעליה, בקליטה, בהשכלה, בכלכלה. כל ההשקעה הזאת היא השקעה שאחר כך מניבה פירות בכלכלה. המשק ישלם על הקיצוצים שהיו בשנים האחרונות המשק ישלם עוד 20 שנה. רן ארז: זה כבר הישג שהשגנו אבל לא צריך להמשיך איתו. היו"ר מיכאל מלכיאור: רן, אנחנו נעקוב יום יום אחרי התוצאות. אנחנו לא יכולים לאפשר למצב הנוכחי להימשך. אנחנו עוברים לדיון בהשכלה הגבוהה. הישיבה בנושא השביתה בבתי הספר התיכוניים נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 12:00