פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 316
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
מיום שלישי, ב' בטבת התשס"ח ( 11 בדצמבר 2007 ), שעה: 09:30
סדר היום: סייעות לילדים בעלי מוגבלויות בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד
נכחו:
חברי הוועדה:
מיכאל מלכיאור – היו"ר
זבולון אורלב
עבאס זכור
מוזמנים:
רות פן – מנהל אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך
ניצה ננר – סגן מנהלת אגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך
עירית ליבנה – מפקחת תחום בריאות, משרד החינוך
אלון פוטרמן – יועץ השרה, משרד החינוך
נירית פסח – עובדת סוציאלית, משרד הבריאות
עו"ד טליה אגמון – משרד הבריאות
מירי כהן – משרד הבריאות
עו"ד אבישי פדהצור – משרד המשפטים
לילי אבירי – מנהלת היחידה לאוטיסטים, משרד הרווחה
לאה פרנקל – הסתדרות המורים
עדנה רודינג – יועצת חינוך, מרכז השלטון המקומי
יעל ממן – מינהל החינוך, התרבות והספורט, עיריית תל אביב
יעל גויסקי – לשכת עורכי הדין
יובל וורגן – מרכז המחקר והמידע, הכנסת
עו"ד עפרה בן מאיר – מחלקה המשפטית, המועצה לשלום הילד
עו"ד רות דיין מדר – סמנכ"ל סינגור, אקי"ם ישראל
שי ליפשיץ – אלו"ט
רויטל לן כהן – אלו"ט
עו"ד ענבר יחזקאלי בליליוס – ארגון בזכות
דפנה אזרזר – הורה, בית חם
עטרה חיימוביץ – הורה, בית חם
משה רוטמן – מזכיר, בית חם
רוני גינת – בית חם
נועה כפיר דהב – הורה, בית חם
שמעון נעמן - הורה, בית חם
יוסי מלר – עובדי סוציאלי ראשי, איל"ן
יואב קריים – מטה המאבק של הנכים
עמית עמליה – מטה המאבק של הנכים
רונית שלו – מרכז פניות לרשויות בפורום היש' לשיתוק מוחין, התנועה לאיכות השלטון
לאה הוכבוים
יוסי שפירא
רויטל שפירא
רבקי וולצקי
מנהלת הוועדה: יהודית גידלי
קצרנית: אושרה עצידה
סייעות לילדים בעלי מוגבלויות בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד
היו"ר מיכאל מלכיאור:
שלום לכולם, חנוכה שמח. אנחנו אמורים להתחיל את השבוע עם דבר תורה. אבל, זה יקרה רק בישיבה הבאה. אבל בכל זאת, פטור בלי כלום אי אפשר, ואני אומר בכל זאת משהו על חנוכה. יש שני סיפורים מאוד מקבילים בגמרא על החג הזה. יש סיפור אוניברסאלי שנמצא במסכת עבודת זרה, ויש סיפור פרטני יהודי שנמצא במסכת שבת. אגב, שני הסיפורים הם מאוד קצרים. הסיפור האוניברסאלי הוא שהאדם הראשון ראה שהימים הולכים ומתקצרים, וחשב שבזה נגמר העולם, והוא כבר ישב שבעה על העולם. הוא ראה שהכול נהיה חשוך. כתוב אז שלשנה אחרת הוא כבר ראה שזה לא כך, שיש סדר של העולם שהימים מתקצרים, ואחר כך ימים מתארכים. ואז, לשנה האחרת קבע חג.
אותו ביטוי בדיוק יש במסכת שבת, ושאלה מהי חנוכה. גם כן אחרי שקרה הנס, לשנה אחרת קבע חג. ברור לגמרי שמבחינה תחבירית הגמרא רצתה להשוות בין שני המקרים, ובעצם רוצה להגיד דבר שאני חושב שהוא גם שייך לישיבה הזאת, ולכן הוא מתאים לנו.
יש סדר עולם, ויש הטבע, וזה דבר שכולנו חיים ומכירים. אם אנחנו לא נהרוס את הטבע, אז יש את הטבע, יש דרכו של עולם. אבל, ישנו ההיבט היהודי הנוסף והוא האפשרות לחולל ניסים, לעשות דברים מעבר למה שהטבע קובע. זהו חג החנוכה, וזו האפשרות שלנו, זו החגיגה שאנחנו בעזרת סיועו של הקדוש ברוך הוא יכולים לחולל ניסים. הנושא של הישיבה הזאת הוא איך אנחנו מחוללים ניסים בשביל אנשים שבגלל מוגבלויות הם נדונו למינוס מלכתחילה ממה שהטבע נתן להם, ואיך אנחנו יכולים לדאוג להם ולעשות את מה שאנחנו מחויבים כיהודים, כבני אדם.
אני מוכרח להגיד שאני שמתי את הנושא הזה על סדר יומה של הוועדה אחרי שקיבלנו המון פניות, ממש המון פניות. אנחנו שמענו דברים קשים שסייעות שהיו הן אינן יותר וכו'. ביקשתי מיובל ממחלקת המחקר לעשות מחקר. בדרך כלל, אני נותן לו בקשה לעשות מחקר, ויום יומיים אחרי זה יש לי מחקר מסודר לתפארת, והכול בסדר. הפעם, הוא כמעט הרים ידיים. זה נמשך, נמשך ונמשך. הוא ניסה לברר את כל פרטי הסוגיה פה, ובאמת היה לו קשה עד שהוא הוציא את המסמך שנמצא לפניכם. כי זה נושא מורכב, ויש כל מיני סייעות מהיבט זה ומהיבט אחר.
יש פה שתי סוגיות. ישנה סוגיה פדגוגית עקרונית של היתרון או לא יתרון של הסייעות האישיות בהוראה, גם בשילוב וגם בחינוך המיוחד. היתה לי ישיבה מקדימה לישיבה הזאת בנושא הזה עם המנכ"לית, ועם הדרג המקצועי של המשרד. הגורמים המקצועיים הסבירו לנו שסייעות אישיות זה אולי דבר שההורים רואים בו חשיבות גדולה, אבל אין בזה ערך פדגוגי לעומת החילופין שהמשרד מציע. אם אני לא עושה צדק לדעה של המשרד, אני בטוח שאתם תתקנו אותי. אבל, המשרד מציע פתרונות מרחביים שהם הרבה יותר טובים לטובת הילדים. זה ויכוח אחד.
גם בנושא של החינוך המשולב - לא בתוך החינוך המיוחד - כבר עלה בוועדה בישיבות קודמות ויכוח עקרוני מה טוב ולא טוב לילדים. הגישה הכללית של המשרד היא שלמורים הפתרונות, והפתרונות הם הרבה יותר טובים ממה שיכולות להוסיף הסייעות מבחינת תוספת השעות לסייעות. אני מניח שאנחנו ניכנס לזה.
חוץ מזה, היתה פה החלטה שגם ה-מ.מ.מ פה מתייחס אליה. היתה פה החלטה גורפת בתחילת השנה להפסיק 136 סייעות אישיות שהיו לילדים עם בעיות מורכבות בתוך החינוך המיוחד. למעשה, זו החלטה שהתקבלה לפני שש שנים - חוזר מנכ"ל שיצא בשנת תשס"ב אם אני זוכר נכון. אולי זה היה ב-2002, ורק לפני חמש שנים – יכול להיות. מכל מקום, הוראה שהיתה צריכה לאט לאט להתישם, אבל לא היה יישום. עכשיו חידשו את ההוראה. המשרד הוסיף הרבה מאוד תקנים תמורת זה. אנחנו נשמע יותר על הדבר הזה.
זבולון אורלב:
אני לא הבנתי. הוא הוריד סייעות אישיות, והוסיף סייעות קבוצתיות?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא.
קריאה:
תגבור לכיתות לפי הצורך. לא אישי, אלא לפי הצרכים הפדגוגיים.
זבולון אורלב:
אני לא מבין את המונחים. אולי כדאי שמישהו יסביר את המונחים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אתה בטח תשמע פה מהמומחים לעניין. אבל, הוסיפו סייעות בתוך הכיתות שעוזרות לכל הילדים. לא אישית לילד פלוני, אלא בתוך הכיתה.
זבולון אורלב:
בכיתה יושבים תלמידים, וצריך לעזור למשה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נכון. במקום לעזור למשה, ולחיים ולאחמד, ולדנה ולרחל, עוזרים לכולם, והוסיפו עוד תקנים.
קריאות:
זה לא נכון.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
רגע. נוסף לזה יש בעיה שקיבלנו תגובה, ואני לא הצלחתי לרדת לסוף הדברים. מילא אני לא מצליח להגיע לסוף הדברים, אבל יובל לא הצליח לרדת לסוף דעתם של הרשויות המקומיות. דווח לו על- ידי 12 מתוך 20 הרשויות שהוא פנה אליהן, שיש הרעה של תקציבים בנושא הסייעות. אבל, לא הצלחנו לבדוק ולמצוא איפה ההרעה הזאת.
זבולון אורלב:
מה זה "הרעה"? קיצוץ.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כן, יש תחושת קיצוץ. אנחנו נלבן את הכול, ואם אנחנו נצטרך עוד ישיבה ועוד ישיבה, אז נשב עד שנלבן את הכול בנושא הזה, כי זה נושא ממש חשוב.
קודם כל, קרה דבר פסול, ודיברתי עם המנכ"לית על זה. גם אם נניח שהעמדה הפדגוגית של המשרד היא כולה צודקת, אז זה נעשה בצורה לא נכונה. זה נעשה בלי לדבר עם ההורים, ולהסביר להם שיש משהו הרבה יותר טוב עבורם. פשוט באו והפסיקו להם את זה בצורה פתאומית. לדעתי, זה דבר שהוא לא ייעשה.
אחרי זה אני מבין שיצאה הנחיה גם לקראת הבקשות שלנו לדאוג להעביר את התקנים הנוספים לאיפה שחסכו. כלומר, לא בהכרח התקנים הנוספים שהתווספו באו למקומות שבהם היו סייעת אישית. אומנם יצאה הוראה מהמשרד, אבל כפי שאנחנו יכולנו לבדוק לפחות עד אתמול בערב, זו הוראה שלא התבצעה בשטח. חשוב שאנשים במשרד ידעו שיש פה תחושה מאוד קשה.
זה עלה דרך אקראי בדיון האחרון שהיה לנו עם השרה. היא הבטיחה שיהיה לה יועץ או יועצת מיוחדת שיעבוד רק על זה, ויוכל לטפל אישית בכל הפניות, כי היא אמרה שלא צריך לקצץ פה שום דבר. אני לא יודע אם ההבטחה הזאת קוימה.
יהודית גידלי:
יש פה יועץ, אתה על הנושא הזה?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא בין השאר, יועץ שיעסוק רק בנושא הזה.
אלון פוטרמן:
יש ועדה שעוסקת בנושא הזה.
משה רוטמן:
מר גל שופר לא נוכח פה היום. הוא האיש שעמד מולי בריכוז הבעיה כמו שזה הוצג בישיבה ב-15 באוקטובר. עמדתי מולו, והמצאנו לו את הכול. מר גל שופר יועץ ועוזר השרה היה פה בישיבה ב-15 באוקטובר, הוא לא נוכח כאן היום. אבל, הוא האיש שעמד מולי כשריכזתי את זה מטעם עמותת "בית חם".
היו"ר מיכאל מלכיאור:
ישנו פה היועץ שהשרה הסמיכה אותו להיות זה שמטפל. כנראה שהוא לא מטפל, ועכשיו הוא מטפל. אנחנו נגיע לכל הדברים.
אני מקווה שאני פחות או יותר הצגתי את הנושא כפי שאני הבנתי אותו. אחר כך, אנחנו נשמע את הכול. אנחנו קודם נשמע את האנשים כי שוב אני אומר, לא היה נושא שקיבלנו עליו כל כך הרבה פניות.
זבולון אורלב:
אני לא אבין שום דבר אם לא יסבירו לי מה ההבדל בין סייעת אישית, ומה השינוי שנעשה. אני לא מבין את השינוי שנעשה.
רות פן:
באמת מה שחבר הכנסת מלכיאור אמר - נושא כוח האדם במוסדות החינוך המיוחד הוא מורכב, היות וכוח האדם הוא רב תחומי. יש המון סוגים שונים של אנשי מקצוע שעובדים במערכת החינוך מיוחד. זה מורים לחינוך מיוחד שהם מומחים, וגם בין המורים לחינוך מיוחד יש מומחיות מסוגים שונים. למשל, קריאה, מומחיות בחרשים, או מומחיות לטיפול בעיוורים. גם פה יכולים להיות מספר אנשים שונים שבאים לבית הספר כדי לטפל באותו תלמיד, גם בתחום ההוראה. כמובן שתשעת התחומים השונים של הפארא-רפואי, ועובדים סוציאליים, ופסיכולוגים, ויועצים, ורופאים ואחיות, וסייעות שנמצאות במערכת.
בשל המורכבות בטיפול בילדים, ובצרכים השונים שיש לילדים שונים שלומדים בבתי הספר לחינוך מיוחד, אני רוצה להדגיש שככל שאנחנו מעמיקים את השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים במוסדות לחינוך רגיל, הרי שבחינוך המיוחד לומדים התלמידים היותר מורכבים ויותר קשים. זה כבר לא מצב שהיה פעם לפני שנוסף פרק השילוב לחוק חינוך מיוחד, שבבית ספר יכולנו למצוא ילדים גם בתפקוד יותר גבוה, וזאת מכל מיני סיבות. למשל, גם ההורים רצו שהם יקבלו את הטיפול של החינוך המיוחד. אנחנו גם דיברנו על זה בישיבה המשותפת, היום התלמידים שמתפקדים אפילו קצת יותר גבוה ויכולים, לומדים בכיתות רגילות עם מערך השילוב שמפתחים במסגרת המשאבים שקיימים לנו היום.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בסוגריים אני אומר שזה כמובן בעייתי כשלא מגדילים את התקציבים למערך השילוב. יש יותר ויותר תלמידים, יותר ויותר צרכים, והבעיות הן יותר ויותר מורכבות, ואין תשובות לבעיות הללו. אבל, זה לא לישיבה הזאת.
רות פן:
אנחנו באמת עובדים במערכת מאוד מורכבת. בבתי ספר לחינוך מיוחד - זו גם תחושה מאוד סובייקטיבית שאנחנו מקבלים מהצוותים - בכיתות עצמן הילדים יותר ויותר מורכבים. כלומר, אין כבר מצב ביניים. במצב כזה גם ההתארגנות המקצועית משתנה עם השנים, ודברים שהיו עם נכונים לפני מספר לא גדול של שנים - שנת 2002 שנוסף פרק השילוב - משתנים כבר היום בתהליך הדרגתי, אבל מהיר. השינוי הזה של מי לומד בכיתה, הוא מהיר, והיום לומדים תלמידים יותר מורכבים. גם מהלך העבודה משתנה בהתאם.
בבתי ספר לחינוך מיוחד יש המון צוות. יש לנו מצבים שילדים בכיתות של חמישה, שישה, שמונה תלמידים, ואנשי הצוות שעובדים איתם הם חמישה אנשי צוות באותה כיתה של מספר ילדים. הטיפול הוא טיפול שנעשה במודלים שונים, גם יחידני, גם קבוצות של שניים ומעלה, גם כיתתי, גם טיפולים שחותכים כיתות - לא משנה אם הילד בכיתה א' או ב', עובדים בקבוצות על פי תפקודים, על פי תחומים של עבודה, על פי תחומים של מקצועיות. כמובן שעובדים המון פעמים אנשי מקצוע שונים עם אותה קבוצה. או אפילו יכול להיות מצב ששני אנשי מקצוע עובדים עם אותו ילד. למשל, מרפאה בעיסוק, וקלינאית תקשורת. למשל, מחנכת ופיזיותרפיסטית. זאת כדי גם להדריך את האדם האחר בצוות להמשיך לעבוד עם הילד גם כאיש מקצוע מסוים לא נמצא בכיתה. כלומר, הדרך שלנו לבחון את ההתקדמות של ילד היא לא על-פי מספר השעות שהוא מקבל מכל איש מקצוע, אלא בהתאם להתקדמות בתוכנית הלימודים האישית.
הצוות הרב מקצועי בבית הספר בוחן את תוכנית הלימודים האישית שנכתבת גם על פי הנחייתנו. מוכנסים לתוכנית הלימוד האישית הרצונות והמטרות של ההורים, לא רק של הצוות. בוחנים אחת לכמה זמן את ההתקדמות בתוכנית הלימודים האישית, וזה יכול להשתנות לכל תלמיד. לפי זה מחליטים איזה סוג של עבודה תיעשה איתו במשך התקופה שלאחר הבדיקה הזאת. זה באופן מקצועי הדרך שלנו לבדוק גם תלמיד משולב וגם תלמיד שלומד בחינוך המיוחד - זה על פי ההתקדמות בתוכנית הלימודים האישית. באמת לא על פי כמה שעות הוא קיבל, כי הדברים האלה יכולים להשתנות גם במשך השבוע, במשך היום, ובמשך השנה. קשה לומר שהוא לא מטופל כי בשנה שעברה הוא קיבל שעתיים, והשנה רק שעה. אלא, אנחנו רוצים לראות אם בשנה שעברה הוא עשה שתיים ועוד שתיים, והשנה הוא לא עושה שתיים ועוד שתיים. דרך הבדיקה שלנו היא אחרת לחלוטין, כי באמת הנושא הוא מאוד מורכב, עם הרבה מאוד אנשים, והרבה מאוד צרכים. קשה לנו מאוד להפריד מבחינה כמותית סוג כזה של טיפול לעומת סוג כזה של טיפול, אלא בסופו של דבר מה המטרה.
יכולים גם להגיד לנו: אבל, המחנכת ישבה איתו בשנה שעברה שמונה שעות, והשנה היא יושבת איתו רק שבע. נכון, יכול להיות שבשנה שעברה היא עבדה איתו יחידי שמונה שעות, והשנה רק שבע, משום שהמטרות שאנחנו רוצים להשיג הן כבר השתנו, הן אחרות, הן התקדמו או הלכו אחורה, ואנחנו רוצים לראות איך אנחנו משפרים.
זבולון אורלב:
לפי ההיגיון הזה יכול להיות שיש מסקנה שאם שנה שעברה עבדו איתו שבע שעות, זה לא מספיק, והשנה יעבדו איתו ארבע עשרה שעות.
רות פן
גם 20, לפי ההיגיון הזה.
קריאות:
זה לא קורה, וגם לא יקרה.
זבולון אורלב:
חברים, אם אפשר סבלנות. מדברת מנהלת אגף רצינית, אני מעוניין לשמוע אותה כדי לדעת קודם כל את האינפורמציה. אחרי זה נתווכח. אני מציע בלי הערות, תאפשרו לה לדבר.
רות פן:
כן, יכול להיות מצב שסוג מסוים של טיפול הוחלט שבשנה מסוימת או בחצי שנה מסוימת, או בשבוע מסוים, ניתן יותר, ואחר כך ניתן פחות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יש פה שינוי. השינוי הוא שהיתה סייעת אישית - עובדה שהיה, גם אם המשרד רצה לבטל את זה לפני כמה שנים, היתה סייעת אישית. יש ילד שהיתה לו סייעת בשנה שעברה, ויש 136 ילדים כאלו לפי הנתונים שלך. הדבר הזה לא קיים יותר. זה לא שפשוט יש יותר גמישות במערכת, ולפעמים עושים כך ולפעמים עושים כך. אלא עושים בכיוון מסוים, ולפי תפיסה. תסבירי מה השתנה בתפיסה כי זה מה שחבר הכנסת אורלב לא הבין.
רות פן:
אני אגיע לזה. כמו שאמרתי, יש מורים מסוגים שונים עם ידע שונה. יש גם במערכת סייעות מסוגים שונים. יש באופן היסטורי במוסדות החינוך המיוחד - וזה נכון מה שכתבת שזה לא מופיע בחוק, אבל אנחנו כן מספקים את השירות הזה – סייעות כיתתיות. יש כיתות שבאופן אוטומטי מקצים להן סייעת מתוך החשיבה שהמורה בכיתות האלה זקוקה להרבה יותר סיוע כדי להשיג את המטרות החינוכיות והחברתיות של אותם ילדים.
המפקחים שמפקחים על בתי הספר האלה חושבים לנכון להקצות סיוע נוסף לבתי הספר - אלו סיעות התגבור - משום המורכבות באותה שנת לימודים של התלמידים שצפויים להיכנס לאותו בית ספר. סייעות התגבור מתגברות את הסייעות הכיתתיות. זה תגבור נוסף על הסייעות האוטומטיות הכיתתיות שמגיעות לבית הספר. מתוך סייעות התגבור האלה נלקח איזשהו חלק, והצמידו אותן לילדים בודדים. זה לא השתנה, תמיד זה היה הסייעות הנוספות שמוסיפים לבית הספר. מתוכן הוחלט מכל מיני סיבות, שיש ילדים שהסייעות האלה יהיו יותר לשירותם האישי. זה הנושא שאנחנו חולקים עליו מקצועית כבר מספר שנים, ומנסים במשך השנים לומר: רגע, זאת לא הדרך לעבוד עם הילדים. הדרך צריכה להיות אחרת. אנחנו מנסים כבר כמה שנים עם הסברה למערכת, לעשות את הנושא הזה יותר ברור. כל הילדים בכיתה היום מאוד מאוד מאוד מורכבים. כמובן שתמיד גם בקבוצה של ילדים מורכבים, יהיו מורכבים יותר ומורכבים פחות – תלוי באותו רגע, ותלוי באותו מצב של הילד, ותלוי בהתקדמות בתוכנית הלימודים האישית.
זבולון אורלב:
זה גם ילדים במסגרת השילוב?
רות פן:
לא, אני מדברת כרגע רק על החינוך המיוחד.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הסייעות האלה הן רק בחינוך המיוחד.
רות פן:
בשילוב יש סייעות שילוב, זה סוג אחר. זה שירותי סיוע, פרק שילוב חוק חינוך מיוחד כן כתוב שירותי סיוע.
זבולון אורלב:
שם אין שינוי בסייעות?
רות פן:
לא, שם יש סייעות שילוב. שם התפרסמו לפני מספר שנים בחוזר מנכ"ל הקריטריונים, ולמי נותנים ולמי לא נותנים.
זבולון אורלב:
שם אין קיצוץ?
רות פן:
לא.
קריאה:
יש. מלאים אתכם בדברים שהם בשטח לא נכונים.
זבולון אורלב:
תבקשי רשות דיבור מהיושב ראש הוא ייתן לך. זה לא עובד כאן בצעקות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תהיה לך מלוא ההזדמנות לספר. בינתיים, חבר הכנסת זבולון אורלב שאל שאלה, ועכשיו הוא מקבל תשובה לשאלה. אני מבטיח לך, אנחנו נטפל בכל מה שעולה.
רות פן:
אנחנו - הצוות המקצועי באגף לחינוך מיוחד - באמת מסתכלים על כל המערך הכולל של הטיפול בילד. אנחנו גם עובדים בהתאם. אני מרשה לעצמי לומר שמדינת ישראל היא אחת המדינות המתקדמות ביותר בנושא בעולם, היות ואנחנו עובדים בהתאם לעקרונות וההנחיות של ארגון הבריאות העולמי, עקרונות ה-ICF ( International Classification of Function). יש עכשיו כנס מאוד גדול בנושא סי.פי, אנשים עם שיתוק מוחין לאורך החיים. אני אמשיך ישר מפה לשם כדי להשתתף בכנס. הביאו לשם מישהי מאוד מפורסמת מארצות הברית בידיעה שלה איך מעריכים תפקוד של תלמידים עם שיתוק מוחין. היא עלתה לבמה וניסתה ללמד אותנו מה זה ICF, ושאלה מי מכיר ICF, וכולם הצביעו. כשהיא שאלה מי לא מכיר? אף אחד לא הצביע. אנחנו באמת הרגשנו שהיא מדברת אלינו ברמה מאוד מאוד בסיסית, כי אלו דברים שהם כבר מוכרים, ואנחנו עובדים לפחות על פי העקרונות האלה בצורה מאוד מעמיקה, ומפתחים את זה כל הזמן. אחר כך בשיחה אישית היא אמרה שהיא מאוד נדהמה שאנשי המקצוע במדינת ישראל מכירים את התחום הזה, היות ובארצות הברית יש מוקדים מאוד בודדים שעובדים כך.
מה הם עקרונות ה-ICF? זה דבר שאנחנו מנסים באמת להנחיל אותו דרך כל אנשי המקצוע. יש מה שנקרא המצב הפיזי הבריאותי של האדם. הוא נולד עם עיוורון, או עם שיתוק מוחין, או עם נכות כזאת או אחרת, וזה האקסיומה. יש אדם עם נכות ועיוורון, וחירשות. יש באמת מכלול של לקויות מאוד מאוד מורכבות וקשות על אותו בן אדם.
ארגון הבריאות העולמי אומר שלא בהכרח אדם שיש לו את כל המורכבות הזאת, יהיה אדם בלתי מתפקד בחברה. וצריך לעשות את כל המאמצים כדי להביא את האדם הזה למצב שהוא יתפקד למרות מה שנראה בעין בלתי מקצועית כאדם שלא יכול. פה מדברים על התפקוד, ואיך להביא את האדם עם המצב הפיזי הסובייקטיבי, המחלה, הכול-כך מורכב וקשה, למצב של עצמאות ככל האפשר בתפקוד היום יומי שלו, ואיך אנחנו מתכננים ובונים את כל הסביבה שתסייע.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
רות, אנחנו פשוט לא - - -
רות פן:
אני חייבת לומר את זה, זה חלק של העבודה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מבין מה שאת רוצה להגיד - שהתלות באדם אחד, בסייעת אישית, זה לא מביא אותו לתוצאה המיוחלת.
רות פן:
כן. יש אנשים שלדאבוננו הרב בסופו של דבר, כן יהיו להם אנשים שילוו אותם לאורך החיים. יש אנשים כאלה, אנחנו יודעים שהם קיימים. הם קיימים בכל מקום, גם בחיים וגם בבית הספר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני חושב שהנקודה מובנת לנו.
רות פן:
זה לא רק זה, זה גם העבודה של הרבה אנשי צוות שונים עם אותו ילד כדי להביא אותו למקומות שונים בתפקוד -מה שאדם אחד לא יכול לעשות. זה חלק מאוד עקרוני בעבודה שלנו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הבנו את זה. האם קיבלת תשובה?
זבולון אורלב:
כן. תיכף אני אגיד אם אני מסכים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אנחנו גם נשמע מהשטח. הפער הוא בין מה שאני שומע מהמשרד והכוונות הטובות של מהנהלת המשרד ושל המשרד, לבין מה שמתבצע בשטח. מה שמתבצע בשטח לא תמיד נראה אותו הדבר.
משה רוטמן:
אני מזכ"ל עמותת "בית חם". אנו לקחנו על עצמנו לרכז את נושא התלונות על קיצוץ וביטול הסייעות. ב-15 באוקטובר הוחלט להציב מולי את יועץ השרה גל שופר, כאשר בתווך חבר הכנסת יושב ראש הוועדה הרב מלכיאור התנדב להיות האיש שמקבל את כל האינפורמציה, ואני התשתי אותו. אנחנו פנינו ארגונים הגדולים כדי שהם יבדקו אצלם את הבעיה, ושהם ידווחו לנו על משפחות שכאלה בשם הארגון שלהם, ואנחנו נרכז. רק אלו"ט נהנה פיזית, כנראה שהדלת לכסא דורנר היה הרבה יותר חזק, והיו דמי שתיקה באי שיתוף ועזרה לאותם ילדים ששייכים לארגונים אחרים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא הבנתי. אני יודע שקיבלנו הרבה מאוד פניות מהמועצה לשלום הילד, למשל.
משה רוטמן:
אני מתנצל. אני דיברתי עם עו"ד רות דיין מאקי"ם, ואני דיברתי עם ד"ר יוסי מאיל"ן. הובטח לנו שיתוף פעולה, ושיתוף הפעולה היחידי שקיבלתי אותו היה מהעובדת הסוציאלית הראשית של ארגון אלו"ט רונית ספיר. בשורה התחתונה - 42 שמות עם הבעיות והצרכים, הועברו. היה איש מאוד נמרץ שהיה צריך ללמוד את הנושא משום שהוא לא היה מעורה בו, קוראים לו גל שופר. אני רוצה לברך את העבודה ואת הניסיון שהוא עשה. שמענו את הדברים הנפלאים שדיברה רות, ואני חושב שהדברים הם נהדרים, אלא שהם דמגוגיה ושהם לא יורדים לשטח. אנחנו החלטנו לא לעשות מלחמה נגד שום מדיניות חדשה. היה חוק - לא יישמו. רוצים ליישם - הכול בסדר. אנחנו הלכנו בצורה הגיונית. אנחנו אמרנו שיש אלפי ילדים, ושאנחנו מדברים על פתרון נקודתי לעשרות, לא למאות, ושיבדקו את זה. קיבלנו מהשטח תשובות של למה קבעו, וכמה קבעו, ולא נכנסו פרטנית כמו שסוכם פה לבעיה של ילדים שהם גם לא שייכים בכלל לעמותה שאני מייצג אותה. הבאתי לפה כמה הורים.
משרד החינוך לא רוצה לעשות שום דבר, לא רוצה לשנות שום דבר. הוא עיוור, הוא חירש. הוא לא קשוב לצרכים המיוחדים והאמיתיים.
זבולון אורלב:
אומרים לך ששינו, מה פירוש הוא לא שינה?
משה רוטמן:
הבן שלי מונשם ומשותק. שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים מתקשר אליי הסייע של הבן ואומר לי: "משה, אני נורא מצטער, זה לא יעבוד. אתה אמרת לי שהמערכת היא 34 שעות בתיכון רגיל, ויש לו עוד שעתיים או ארבע שעות של מצוינות כי הוא גם פיקח מאוד, ואמרו לי שהורידו לי ל-24 שעות". לאחר מכן, אני עובר את הגדר - בבית ספר "יובלים" בקיבוץ הזורע יש כיתה.
זבולון אורלב:
האם הוא לומד בבית ספר רגיל?
משה רוטמן:
הוא משולב בבית ספר רגיל. הוא נפצע בתאונת דרכים, הוא מונשם ומשותק.
זבולון אורלב:
אבל לפי מה שאומרים פה, כל השינוי לא חל ב - - -
משה רוטמן:
מה שנאמר פה זה דבר הבל, דברים לא נכונים.
זבולון אורלב:
אני מציע שתשמור את המילים האלה לעצמך. בוא נקיים פה דיון תרבותי.
משה רוטמן:
אני מתנצל. אתה צודק, אני לוקח את המילים חזרה. לא נאמרו דברים שמשקפים את כל האמת והמציאות בשטח.
מעבר לזה, מעבר לגדר – בית ספר "יובלים" כיתת קרן אור.
זבולון אורלב:
האם זה בית ספר מיוחד?
משה רוטמן:
לא, זה בית ספר שבו יש כיתה של חינוך מיוחד. זה בית ספר אזורי.
זבולון אורלב:
מה קרה שם?
משה רוטמן:
יש שם שתי אימהות שלאחת היו 30 שעות לפני שנה של סייעת צמודה, ולשנייה 20. השנה יש לאחת 20, ולאחת 10. את השעות האלה נתנו לאותה מורה שהיתה בכיתה, שעכשיו יש לה משרה מלאה. אני פניתי אליה, היא לא יכולה לעזור לילדים כי היא עובדת משרד החינוך. אותה אם שקיבלה 10 שעות, היא אם חד-הורית.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בגלל שהיא עובדת משרד החינוך היא לא יכולה?
משה רוטמן:
היא לא יכולה, אסור לה לפתוח את הפה. יש לי הכול באי-מייל, הכול מתועד, ואני יכול להביא לכבודו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
היא לא יכולה לפתוח את הפה, אבל היא יכולה לעזור לילד.
משה רוטמן:
היא לא יכולה לעזור לילד. זה לא בר יישום.
זבולון אורלב:
לטענתו, היא לא יכולה לומר שהורידו שעות של סייעת, והשתמשו בשעות האלה לשעות הוראה רגילות.
משה רוטמן:
המועצה עושה גם את הקופון שלה, את הרווח שלה. היא מיתממת ואומרת שכל האשמה היא של משרד החינוך. אותו ילד שהשאירו לו 10 שעות, זה אומר שרק יומיים בשבוע הוא יוכל להיות בבית-ספר, זה אומר שהאימא לא יכולה להתפרנס. יתרה מזאת, זה אומר שההסעות שהן הרבה יותר כסף מכל שעה של סייעת, המועצות האלה חוסכות. הן מיתממות - "לא אנחנו, זה משרד החינוך". אותו ילד מגיע לו להיות שווה בשווה ולקבל את מלוא השעות. דרגה ג', דרגה ד', בין 24 ל-30 – זה הבל הבלים. המוסד הזה עובד 20 שעות, ואם הוא יכול להיות 20 שעות, אז שהילד יקבל מלא. הילדים לא מקבלים את הצרכים שלהם. הם מסכנים את בריאותם היום-יומית. לא ייתכן שלסייעת אחת נתנו הקצבה לשני ילדים, כאשר היא לא יכולה לרוץ בין שניהם ולטפל בצרכים המיוחדים שלהם. החיסכון פה הוא כבוד האדם וסכנת חיים. קרו דברים, ואני שואל - כמה תלמידים צריכים למות כדי שהאמת תצא לאור?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יש פה סוגיה מיוחדת שנוגעת לסייעות הרפואיות שזה בכלל פרשה עגומה שלא קשורה.
משה רוטמן:
אכן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
צריך להפריד בין הסוגיות. הפחיתו את כל מערך הרפואה הבית-ספרית, ומשרד החינוך לפחות עד לישיבה האחרונה שטיפלנו בזה, לא חתם חוזה עם ההפחתה, והכול בלגאן, הפקרות. אני לא יודע אם זה השתנה מאז הישיבה האחרונה.
אני מבין שקשה להורים לדעת בדיוק תחת איזו כותרת נמצאים הדברים. אבל, זה שונה אם זה בחינוך מיוחד, או אם זה שילוב, או זה סייעות רפואיות. לכל דבר יש כותרת לפחות מבחינה אדמיניסטרטיבית. אנחנו נשמע עכשיו את נציגי ההורים.
דפנה אזרזר:
אני מחיפה. יש לי ילד בן 3.5 שלומד בחינוך מיוחד. הוא ילד עם פיגור קשה, ילד שמוזן מגסטרוסטום, ילד עם אוטיזם, ילד שפוגע בעצמו ומזיק לעצמו. מדובר בילד ששורט את הראש עד זוב דם, ילד שתולש את הגסטרוסטום בכל פעם שתהיה לו אפשרות לעשות זאת. הוא בוכה ברוב שעות היום.
שנה שעברה היתה לו סייעת אישית יותר שעות. השנה נתנו לו סייעת תגבור. כשאני מגיעה לגן אני רואה את הילד שלי לבד, לא ייתכן דבר כזה. הבן שלי הגיע בשנה שעברה חמש פעמים לבית חולים עם הסייעת האישית, ונזקק לניתוח נוסף כי לא שמו עליו את העין למאית השנייה. אני לא רוצה שהילד שלי יגיע לבית חולים בגלל חיסכון בכסף, לא ייתכן דבר כזה. זה פשוט לא ייתכן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הסיפור הוא מאוד קשה.
רויטל לן-כהן:
אני אימא לילד בן 4.5, משולב שילוב מלא בגן רגיל. ילד עם תסמונת - - -. יש לו סייעת אישית, בלי סייעת הוא לא יכול להיות שם.
אני חושבת שאחת הסיבות שלא הגעתי למידע היא משום שאתם באופן קבוע למקורות הלא נכונות. פנייה לרשויות המקומיות ולמשרד החינוך לא תיקח אתכם לשום מקום. אני גם חברה בהנהלת חטיבת הטף באלו"ט, והסיבה שאתם לא מוצאים את המידע הזה היא משום שאתם לא פונים למקורות הנכונים. אנחנו באלו"ט עשינו סקר, אנחנו יכולים להגיד לכם בפועל כמה ילדים קיבלו שנה שעברה, כמה הם מקבלים בשנה, מה נכון ומה לא נכון. בשורה התחתונה - חל קיצוץ משמעותי בשעות של הילדים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
יובל בדק בכל המקורות שאנחנו יכולים. קיבלנו מספיק פניות אישיות.
רויטל לן-כהן:
אנחנו באלו"ט עשינו סקר על הילדים האוטיסטים, למשל. לא הבאתי את הנתונים כי לא חשבתי שצריך אותם. אני מוכנה להעביר לך היום במייל את הסקר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
מה הממצאים שלכם באלו"ט?
רויטל לן-כהן:
באופן כמעט גורף – אני לא אגיד לך ב-100%, אבל ב-90% - פרט למקרים באמת נדירים, השנה ילדים שקיבלו שירותי סייעת, קיצצו להם בשעות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בשילוב, או גם בחינוך - - -
רויטל לן-כהן:
לגבי השילוב - קיצצו לכמות הכי קטנה בתוך הדרגה, או הורידו אותם דרגה. בחינוך המיוחד – הילדים שאמורים להשתלב מהגן המיוחד לגן הרגיל חלק מימות השבוע, אין להם בכלל סייעות. לרוב הילדים אין סייעות. לקחו להם את הסייעת שאפשרה להם להגיע כמה שעות או כמה ימים בשבוע לגן הרגיל, כי משרד החינוך טוען שהסייעות הן לא הטיפול שהילד צריך. אנחנו ההורים שלהם ואנחנו מכירים את הצרכים שלהם לעניות דעתי קצת יותר טוב. הטיפול העיקרי שהם צריכים זה הסייעת למי שזקוק לסייעת. מי שלא זקוק לסייעת פשוט לא זקוק. אבל, מי שזקוק זקוק ליותר.
יש גם את המשולב מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל, וגם משולב בחינוך הרגיל.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
בחינוך המשולב ראיתם גם קיצוץ גדול.
רויטל לן-כהן:
מאוד – משמעותי. תראה מה קרה לילדי 3 ו-4 שלקחו להם את הסייעות בכלל. אילולא היינו עומדים מול בית השרה שבוע לפני תחילת הלימודים, הם לא היו יכולים ללכת לגן בכלל, הם היו יושבים בבית היום. אחרי שעמדנו וצעקנו היא הקציבה תקציב נפרד. גם התקציב המיוחד הזה הוא קטן.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הצעקה שלכם נשמעה.
רויטל לן-כהן:
גם התקציב הזה הוא קטן. הם עושים הפרד ומשול. לילדים בחינוך המיוחד שאמורים להשתלב בחינוך הרגיל ולקחו להם את הסייעות באופן גורף אמרו: "כי את התקציב שלכם לקחו ילדי 3 ו-4" – מה שגם לא נכון. כלומר, מנסים לסכסך בין ההורים. זה לא יקרה, ההורים מאוגדים ומאוחדים. יש בעיה, הבעיה היא בסייעות באופן כללי.
הבעיה היא לא רק בזה שלקחו שעות, אלה הבעיה היא יותר שורשית. אני נזהרת בדבריי, אבל כמעט כל אחת יכולה להיות סייעת. היא הולכת לעירייה ונרשמת, והיא סייעת. משרד החינוך לא מפקח, לא מדריך, לא בודק.
משה רוטמן:
מי מוכן לבוא ולעבוד בשכר כזה עלוב?
רויטל לן-כהן:
אני עוד לא מדברת בכלל על השכר, חכה זה יהיה בסוף. אף אחד גם לא בודק מה באמת קורה בפועל. אני ניסיתי לברר, דיברתי עם אדון יהודה כץ במשרד החינוך, ושאלתי אם הם בודקים האם הכספים באמת מגיעים לסייעות? כי למשל, בחופשת חנוכה הילדים שלנו בבית. משרד החינוך מעביר כסף לכל ימות השנה, הרשויות המקומיות לא מוכנות לתת לילדים את הסייעת אם הם לא הולכים לצהרון. לצהרון אני צריכה להוציא מהכיס, הם לא מוכנים לשלם את זה. זה לא גן, יש חופש. יש מועדונית, אבל לא משלמים. זה אומר שהילד לא יכול לקבל סייעת, והוא יושב עכשיו שבוע בבית, למרות שמשרד החינוך מעביר כסף. שאלתי את יהודה כץ: "האם אתם לא בודקים לאן הולך הכסף? האם אין לכם פיקוח?" - לא.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
נקודתית, לאן הכסף הזה הולך?
רויטל לן-כהן:
הוא הולך לרשויות המקומיות.
רות פן:
זו בדיוק שצריך לשאול את - - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא, זה צריך לשאול אתכם. אתם מעבירים את הכסף. אני כבר שמעתי הרבה פעמים את הטיעון הזה שאתם יודעים שהרשויות לא נותנות את השירות הזה, אז איך אתם מעבירים כסף?
רות פן:
היות ואני לא יודעת את התשובות המקצועיות התקציביות לנושא הזה, זה רק אנשי תקציבים יכולים. אני לא יכולה לענות על זה, לא יודעת לענות.
רויטל לן-כהן:
אני אתן לך את הציטוט המדויק מהפה של יהודה כץ. יהודה כץ אמר לי כך: "איכפת לנו רק ש-X שעות עברו לתלמיד. לא מעניין אותי כמה מקבלת הסייעת, והאם ומתי". זאת אומרת, היא לא מקבלת. כשאני אמרתי לו: "אבל אני אומרת לך, היא לא מקבלת על חג חנוכה", הוא אמר לי: "שתתבע". נו באמת, האם היא באמת תלך לבית משפט ותתבע? היא לא יכולה לתבוע, הרי הרשויות לא יוסיפו ביותר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מוכרח להגיד שאני מצטער מאוד לשמוע את מה שאת אומרת. רות, יש פה תחושה ואני מקווה שתעבירי את זה חזרה. חלק מהתגובות שאנשים מקבלים ממשרד החינוך הן פשוט תשובות של אטימות מוחלטת.
קריאות:
לגמרי.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
כואב הלב לשמוע את זה. אני הייתי שמח להגיד: את בטח מגזימה. אבל, אני יודע מניסיון אישי, וכל הפניות שאני מקבל זה בגלל שבמשרד כך מגיבים.
רויטל לן-כהן:
יש בעיה בהיעדר הנחיה,, גם לפני תחילת השנה כדי להנחות מול אל מי הם עומדים לעבוד, ומה הן צריכות לעשות. יש בעיה של רמה מתאימה, יש בעיה של חוסר מעורבות בתהליך. אומרים שיש מתי"א, אבל יש מתי"אות ששולחות את המפקחת שלהם, את המרכזת, פעם בשנה או פעמיים בשנה. בפעמיים בשנה הן לא יכולות לתת לסייעת שאמורה לעבוד באופן אישי עם ילד, באממת את הכלים לעבוד עם הילד. ואז אומרים שהשילוב נכשל, זה לא עובד, זה לא נכון, צריך לקחת - סייעת זה קביים. ארגון הנכים עזר לסייע לארגן את העניין הזה פה. אם אתה תגיד לנכה שכיסא הגלגלים שלו הוא לא טוב, ואם הוא לא מסוגל ללכת איתו אז שיישאר בבית – זה לא היה עולה על הדעת. להגיד לילד שהסייעת שלו זה קביים, ובלי סייעת הוא לא יכול להיות חלק מהחינוך הרגיל - זה בסדר, זה יעלה על הדעת. זוהי הלשון השגורה של המפקחות של החינוך המיוחד במשרד החינוך – "סייעת זה קביים", ואם הוא לא יכול בלי סייעת שלא יהיה בחינוך הרגיל. מה זה הדברים האלו? איזו מן התייחסות זו?
עמית עמליה:
אני אימא לילד אוטיסט. מצבו של הילד שלי היום הוא טוב בגלל מלחמות כל כך קשות שהיו לי במשרד החינוך. אבל, אני באתי לכאן כאימא פעילה, והרבה הורים פונים אליי שאני אעזור להם.
לפני מספר ימים פנתה אליי אימא שהסייעת של הילד שלה היתה ספרית עד הרגע שבו היא התחילה לעבוד. מדובר בילד אוטיסט שהצרכים שלו הם רגשיים, היא צריכה להבין את הקשיים שלו והיא לא הבינה. היא לא ידעה כלום בחינוך, אבל השלטון המקומי לקח אותה כסייעת. סייעת שלא יודעת שום דבר בחינוך לא יכולה לסייע לילד עם בעיות רגשיות. אם יש לו התפרצות זעם היא לא תדע מה לעשות. הוא הרביץ לה, והיתה לכך לסיבה. בגלל שהוא הרביץ לסייעת השעו את הילד מבית הספר, ילד בחינוך מיוחד. זה פשוט עוול גדול לילד. במקום לעזור לו וללמד אותו איך לעבוד מביאים לו ספרית – זה מדהים.
אני גם מייצגת חמישה הורים שסגרו לילדיהם האוטיסטים את הכיתה בראש צורים, עשרה ימים אחרי תחילת שנת הלימודים. אני יודעת שאתה יודע מהסיפור הזה. זה קשור לסייעות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
לא, זה לא קשור לסייעות. אני מכיר את הסוגיה טוב, אנחנו מטפלים בסוגיה. אני שוב אומר, אם אנחנו נתפרס לחמישים נושאים שונים לא יהיו לנו תשובות לשום דבר.
רויטל שפירא:
אנחנו בתוך עניין הסייעות. הבן שלי שולב בראש צורים שנתיים בתוך כיתה. הבטיחו שעות. משרד החינוך עושה ועדות בלי פרוטוקולים, הם מחליטים החלטות בלי התחייבויות בכתב. לילד שלי הבטיחו בעל-פה בטלפון כל שנה מלכתחילה סייעת. על סמך זה הילד שלי למד שם. הבטיחו בעל-פה, משרד החינוך עובד רק בעל-פה, ונסוג אחרי זה. בגלל זה המועצות המקומיות לא מקבלות שום רישומים ושום התחייבויות ממשרד החינוך. ולכן, כל הילדים מתחילים תחילת שנה עם סייעת, ואחר כך אין משכורות. איך אפשר לתפקד כך?
יוסי שפירא:
בתור אבא לילד בחינוך המיוחד אתה מרגיש שאתה כל שנה מתחיל מלחמה מחדש. אתה לא יודע איפה אתה צריך להילחם, ועם מי, את מי צריך לפגוש – את רות פן, את לאה שקד, ומי ישב מולך. סליחה על הביטוי, אבל איזה איש אטום ישב מולך במשרד ויחשוב שאתה איזה פיון שמעבירים אותך ממקום למקום, שהילד שלך הוא חסר נשמה. אנחנו לא אבנים. יש לנו הרגשה שהילדים שלנו הם נטל על המערכת. אנחנו באמת מבינים את זה. אבל, הם לא מכירים אותם.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הם לא נטל על המערכת.
רויטל שפירא:
הם כן, וזו ההתייחסות. תבין כמה זה טעון, זה כאב של שנים.
עמית עמליה:
חשוב לי להגיד שאני מרגישה שהילדים שלנו שווים פחות, כי הם ילדים מיוחדים. אני רוצה לדבר על הילדים שסגרו להם את הכיתה - אני רוצה לראות מישהו מכם שהתחיל לעבוד עשרה ימים, והפסיקו לו את העבודה. אני רוצה לדעת איך הוא מרגיש. ילד אוטיסט עם בעיית מעברים הגיעו לפסיכיאטרים. הם נמצאים היום במצב קשה ביותר בבית, והם צריכים עכשיו טיפול תרופתי חזק יותר ממה שהיה להם קודם, כי משרד החינוך גרם לזה. למה משרד החינוך מביא את ההורים למצב כזה? איך ייתכן?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זו מסגרת של ישיבת ועדה בכנסת, ואנחנו כנראה נצטרך לעשות עוד ישיבה. אני פשוט מבקש להגיד את הדברים הכואבים, אבל בקצרה.
עופרה בן מאיר:
אני מהמועצה לשלום הילד. אני מכבדת את כל ההורים שנמצאים פה, ולכן אני לא אכנס למקרים שהגיעו אלינו כי אפשר לשמוע אותם באופן בלתי אמצעי. אני רוצה להעיר שתי הערות כלליות.
לגבי הטענות שהסייעות מונעות מהילדים להגיע לעצמאות – ראשית, יש ילדים שהם ילדים שלא יהיו עצמאיים כי הם כל כך מורכבים. זו טענה פשוט אבסורדית, ואין בדיקה של כל מקרה לגופו. ולכן, הטענה היא מגוחכת בפני עצמה.
זבולון אורלב:
על סמך מה את אומרת שאין בדיקה של כל מקרה לגופו?
עופרה בן מאיר:
אם ישנה כיתה עם שבעה ילדים בחינוך מיוחד, ואומרים לנו שרוצים לאפשר לילדים להתקדם משנה לשנה, אז בעצם צריך לבדוק מה מצבו של כל אחד ואחד מהילדים מתוך קבוצת השמונה הילדים האלה. מצבו של כל אחד הוא אחר, והצרכים של כל אחד הם אחרים.
זבולון אורלב:
האם את בדקת אותם? איך את קובעת שלא נעשתה בדיקה לגבי כל תלמיד?
עופרה בן מאיר:
ההיכרות שלנו היא ממקרים מאוד מגוונים שמגיעים אלינו שהם בכל מיני רמות. החל מילדים אפילפטיים שזה רמה מסוימת, וכלה בילדים שהם פשוט - - -
זבולון אורלב:
את מייצגת מוסד כל כך מכובד, וכל כך חשוב, שהדברים שאתם אומרים צריכים להיות בדוקים עד הסוף. לא דיברתי על ההורים, להורים אני הקשבתי בקשב רב, ואני מקבל כל מילה. עכשיו אני מדבר על המועצה לשלום הילד.
עופרה בן מאיר:
חבר הכנסת אורלב, הדברים בדוקים. כמובן לא ידיי שלי בדקו אותם לבד, אלא עמיתים שלי שעושים עבודת קודש.
זבולון אורלב:
זה מה ששאלתי, שאלתי איך בדקתם?
עופרה בן מאיר:
כן, הדברים בדוקים, מידע שאנחנו מצליחים לקבל גם דרך פניות של הורים, וגם אחר כך וידוא של הפניות האלה מול משרד החינוך והרשויות המקומיות.
הטענה המרכזית שאני רוצה לטעון - הניסיון לחנך ילד לעצמאות למעשה דורש יותר סייעות, כי אם רוצים לחנך ילד להצליח ללכת לבד לשירותים כשהוא יהיה בן 15 - 16, אז כאשר הסייעת צריכה לקחת אותו לשירותים היא לא צריכה לקחת אותו מהר בשביל לחזור מהר לכיתה כי יש עוד שבעה ילדים פגועים. היא צריכה לעמוד ולתת לו את האפשרות לעשות את הצעדים האלה לבד, וזה לוקח לא פי 2 זמן, אלא פי 10 זמן - כך מחנכים ילד לעצמאות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הנקודה מובנת, תודה.
שי ליפשיץ:
אני מייצג את אלו"ט, וזה דווקא טוב כי אני מייצג את החטיבה הבוגרת בנושא הזה. יש לנו ילדים שהם משולבים, אבל אני רוצה לדבר דווקא על הילדים הלא משולבים שהם ילדים קשים מאוד. אני הייתי עושה את זה בכוונה במבזקים. קודם כל, שאלה מנחה. כתשובה לעניין שיש קושי ושקיצצו, אומרים שלא רק שלא קיצצו - ואני מאמין - אלא הוסיפו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אנחנו בדקנו את זה, וזה נכון. הוסיפו 150 תקנים בחינוך המיוחד.
שי ליפשיץ:
הוסיפו 150 תקנים כאשר יש גידול לפחות בנושא האוטיזם בצורה מטורפת בשנים האחרונות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
משרד האוצר טוען שאין גידול.
שי ליפשיץ:
אני לא מתווכח על זה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אפשר להתווכח על זה. אבל, משרד האוצר קבע שאין גידול - זו תופעה שלא קיימת.
שי ליפשיץ:
לגבי החשיבות - זה בערך כמו שנגיד שרופאים יטפלו בחולים ללא אחיות. זוהי נקודה אחת, ואני לא רוצה להרחיב מעבר לזה.
נושא הסייעות הוא שדה הקרב של הטיפול בלקויות השונות, ואני מדבר בעיקר בלקויות המורכבות. אפילו אם אין קיצוץ, אני טוען שחסרות לנו שעות סיוע במקומות רבים, והיא ביטאה את זה כאשר היא דיברה על זה שאם היא יוצאת וכו'.
מבלי לפגוע ברשויות שהן כן הוגנות בעניין הזה, יש לנו בעיה. משום מה נקבע פה תעריף של 70% ו-30% בין הרשות המקומית ומשרד החינוך. אני לא יודע למה הכרחי שזה יהיה כך. זה גורם לזה שחלק מהרשויות המקומיות לא עושות שני דברים. ראשית, הן לא מוסיפות את ה-30%. שנית, הן מפטרות שנה בשנה את הסייעות, וזה דבר שלא מאפשר התמקצעות וטיפול כמו שצריך בשדה כל כך חשוב.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
זה טיעון מאוד חזק. האם זה נכון? לא. נציגת הרשויות - - -
קריאה:
זה נכון מאוד, וגם ההורים נלחצים בכסף.
שי ליפשיץ:
זה מביא לשכר מינימום. ישנו נושא חשוב אחר, ואני הייתי מצפה לעזרת הוועדה בעניין הזה – הרבה אנשים לא רוצים להגיע ולסייע בגלל שכר המינימום שנובע מאותם קיצוצים בדרך מה-70 וה-30. אנחנו היינו מבקשים שתיתנו לזה יחס של מקצוע מועדף אחרי הצבא, וזה יגרום לזה שיבואו יותר כוחות.
לטעמי, הנושא הזה נתון יותר מידיי לרצון טוב - מתי המפקחת כן נותנת, מתי לא. אני הייתי מציע הצעה - כמו שכמה ילדים מלקות מסוימת מוגדרים ככיתה, כך יוגדר על כל כמה ילדים מסוג לקות מגיעה סייעת. זה לא יהיה נתון כל הזמן לרצון טוב של גורמים שונים ומשונים, עם כל הכבוד להם.
ענבר יחזקאלי בליליוס:
אני מארגון "בזכות", ואני רוצה לתמוך בדברי ההורים. אלינו מגיעות פניות של הורים גם משילוב וגם מחינוך מיוחד, מכל סוגי המוגבלויות. כל הבעיות שעלו פה הן כולן בעיות שאנחנו מתמודדים איתן יום יום במכתבים מול משרד החינוך, וגם בוועדת דורנר, וגם בפורומים אחרים מנסים להעלות את הקושי - הקושי הספציפי של הסייעות בין אם זה בחינוך המיוחד, ובין אם זה בחינוך הרגיל. יש ילדים שללא הסייעת האישית הזאת - ואם אני מדברת עכשיו על שילוב, דווקא הילדים המשולבים הם ילדים שהלקויות שלהם הן פחות מורכבות, ילדים שאפשר לשלב אותם בחינוך הרגיל, ילדים עם אוטיזם, ילדים עם מוגבלות שכלית קלה. דווקא הילדים האלה כדי להפוך ולהיות חלק מהחברה ולתרום להיתרם מהחברה, זקוקים לסייעת הזאת. דווקא שם הם לא נמצאים אפילו בקריטריונים בשילוב שמקבלים סייעת. יש מגוון שלם של לקויות שלא זכאים לסייעת על-פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני מתנצל, הישיבה תימשך עוד שבע-שמונה דקות.
קריאה:
דווקא על שיתוק מוחין לא שמענו בכלל.
יוסי מלר:
אני עובד סוציאלי ראשי של איל"ן. אלינו מגיעות פניות של הורים עם ילדים בעלי הלקויות הפיזיות שאנחנו מייצגים, ופניות של בתי הספר השונים. יש פה שתי בעיות. ראשית, בעיה בעובדות. באמת יש קיצוץ, יש לנו ביטויים, וקודמיי כבר אספו את הנתונים.
זבולון אורלב:
קיצוץ במה?
יוסי מלר:
בשעות.
זבולון אורלב:
בשעות?
יוסי מלר:
המיסוך הזה של ההגדרות מאוד מבלבל את ההורים. יש את הסייעת הכיתתית, יש את הסייעת האישית הצמודה, יש את הסייעת הרפואית. אין ספק, תפקיד הסייעת הוא רב גווני. הוא דורש מקצועיות, הוא בעצם הידיים והרגליים של הנכה. בלעדיו אי אפשר להתקדם.
מעבר לעניין של העובדות, ישנו עניין התחושה. התחושה של ההורים היא תחושה של בלבול, של מאבק כל שנה על ההקצאה, של מפקחים שאומרים את המילים הלא יפות, וגם הרשויות שלא מסונכרנות.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה.
נועה כפיר דהב:
אני אימא לילדה עם סי, פי, עם לקות ראייה קשה, ולקות שמיעה קשה, שלומדת בבית ספר של החינוך המיוחד בתל-אביב. אני לוקחת את הדברים שאמרה היום רות פן בשתי ידיים ומחבקת. אני בעד אינטגרציה טיפולית וצוות אינטגרטיבי והכול. יש לנו לא הרבה ילדים, אבל בתוך החינוך המיוחד יש קבוצה קטנה של ילדים שלא יכולה להפיק מהמקום שבו היא יושבת, מהכיתה והטיפול האינטגרטיבי, את מה שהיא צריכה להפיק, בלי שיהיה לידה מישהו צמוד כל הזמן.
רות פן:
פה אנחנו חלוקות.
נועה כפיר דהב:
רות, אנחנו מאוד חלוקות. אני יודעת שכל הצוות הפארא-הרפואי וכל הצוות המקצועי שמטפל ביערה מסכים. יערה היא ילדה שצריכה שכל השיעור ישב לידה מישהו כי היא לא רואה את הלוח, והיא לא מסוגלת עד הסוף לעקוב מי מדבר כל רגע מסביב בכיתה. והשנה חודשיים בתחילת השנה היא ישבה לבד לגמרי, כי לא היה פתרון של תגבור, ואז היא ישבה את כל ההפסקות בכיתה כי אסור היה לה לצאת, כי אז היא לא בטוחה. יש קבוצה מסוימת של ילדים שצריכה שכל הזמן יהיה איתה מישהו. סייעות התגבור לא פותרות את הנושא הזה.
העצמאות של הילדים האלה זה בללמוד. הבת שלי עם כל המוגבלות שלה, גמרה את כיתה א' כשהיא ילדה קוראת. זה נעשה רק כי אכן נעשתה עבודה אינטגרטיבית של כל הצוות, והפארא- הרפואי, וכל הצוות החינוכי, והבית. כשאין מישהו צמוד שיהיה לידה וימשיך לתגבר אותה, ולאפשר לה ללמוד ולהפיק מבית הספר, היא לא תמשיך להתקדם בקצב הזה. זה לא יקרה. יש לכם קבוצה מאוד קטנה. רות, צריך לבחון כל מקרה לגופו.
משה רוטמן:
זה עשרות מתוך אלפים.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני חייב לסיים.
משה רוטמן:
האם אפשר לבקש מכבודו לכנס ישיבה מיוחדת?
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אנחנו נעשה ישיבת המשך.
משה רוטמן:
אבל, מה קורה בינתיים עם אותם 42 שהועברו?
קריאה:
יש ילדה מוונצואלה שהיא בסכנת חיים כי לא עושים לה סקשן, אני מבקשת לקחת את זה בחשבון גם - - -
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני רוצה להציע שאנחנו נעשה ישיבת המשך לישיבה הזאת. יש פה סוגיות שונות. אני רוצה לבקש בינתיים מהמשרד - התמונה שמצטיירת פה היא תמונה מאוד עגומה. לדעתי, אתם הייתם צריכים לעשות את הישיבות האלה עם ההורים במשרד, כי לא יכולה להיות תחושה כל כך קשה שמשהו שהוא היה, הוא איננו. עובדה שכל הארגונים שיושבים פה סביב השולחן, ואנחנו כוועדה לעולם לא קיבלנו כזה מבול של פניות. כנראה שיש משהו. גם אם אתם טוענים שזה שינוי שצריך לעבור, וגם ההורים, אז צריך לדבר עם ההורים, צריך לשבת ולראות. יכול להיות שפרטנית אתם תמצאו שהדברים שאתם טוענים הם לא נכונים. יכול להיות שבשביל ילד מסוים שיש לו שם כמובן, ויש לו זהות, ויש לו נפש, הוא כן צריך. יכול להיות שגם אם יש כיוון כללי, הוא לא יכול לחול על כל ילד.
יש פה עוד נושאים. השינויים בהגדרה בחינוך המשולב גרמו לכך שקיצצו הרבה סייעות. על אף על פי שיש גידול של ילדים עם צרכים כפי שגם נאמר פה, אין גידול במספר. חלק מזה זה לא במשרד החינוך, אלא הבעיה היא במשרד האוצר שלא מוכן להכיר בכך. אבל, חלק מזה זה בגלל השינוי בהגדרות של משרד החינוך שגרם לכך שלהרבה ילדים השנה אין.
הדבר השני התעורר מתוך הבדיקות שלנו - יש ילדים שהיו חלקית בחינוך מיוחד, וחלקית משולב. בשנה שעברה התקצוב שלהם היה מתוך החינוך המשולב. השנה התקצוב שלהם מתוך החינוך המיוחד, שזה אומר שהם לוקחים את הסייעת המרחבית איתם כשהם יום או יומיים בשבוע בחינוך המשולב, ואותו אדם לא נמצא אז בכיתה שלו בחינוך המיוחד. ואז, המערכת פשוט בפיגור.
רות פן:
זו סוגיה מאוד מורכבת.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני יודע שזו סוגיה מורכבת. יש פה עוד סוגיות. למשל, הרמה של הסייעות, והסיפור שלוקחים לזה אנשים בלי הכשרה. זה גם גורם לכך שאתם לא כל כך רוצים סייעות, אלא פתרונות אחרים. אבל, זו השאלה של הביצה והתרנגולת. בגלל שהסייעות לא ברמה אז אתם לא רוצים. מצד שני, יש כנראה צורך כן לתגבר בסייעות במקרים מסוימים.
אני לא יכול בישיבה הזאת אלא לבקש מכם, להתחנן בפניכם - תיקחו ברצינות את כל הסימנים שקיבלתם בחודשים האחרונים. השרה הבטיחה, והבחור שהיה אחראי לטיפול האישי - איפה הבחור שהיה פה?
קריאה:
הוא כבר יצא.
זבולון אורלב:
הוא לא מסייע צמוד לוועדה.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
הוא מרחבי. כנראה שזה לא עובד. רות, זה לא עובד. לא היתה כזו צעקה בכל הארץ אם הדבר הזה היה עובד. תיקחו את הדבר ברצינות. היתה התחייבות של השרה פה לפני חודש לטפל פרטנית בכל בעיה ובעיה, ושתהיה תשובה מספקת לכל הורה והורה.
קריאה:
תשובה בפועל, לא תשובה בכתב.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
אני יודע.
קריאה:
גם בכתב אתה לא מקבל.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תיקחו את זה איתכם.
תוך שבועיים אנחנו נעשה ישיבת המשך, ואנחנו נקדיש לזה יותר זמן.
משה רוטמן:
מה קורה עם 40 הילדים ששמותיהם נמצאים אצלם והם לא עשו דבר, חוץ מאשר לכתוב לנו כמה שעות - - -
רויטל לן כהן:
מה קורה עם כל הילדים שאין להם בכלל סייעות שיושבים בבית? מה קורה עם הילדים שלא לומדים?
רות פן:
הורים הם הורים. אף אחד לא מצפה שהורה יהיה איש מקצוע, ואנשי המקצוע הם אנשי המקצוע. מידע מקצועי שיש לנו שמצטבר בעולם המערבי, לא רק במשרד החינוך, יש תהליכים שונים שעוברים גם בתהליך של החינוך של הילד, ושל הקבלה שלו, ושל מי עושה מה, ומה חשוב, איזה מינון של אנשי מקצוע לשים בתקופה מסוימת, ומינון של אנשי מקצוע בתקופה אחרת - אלו באמת דברים שבתי הספר משתדלים לעבוד עם ההורים במשך השנים. זה נושא שחילוקי הדעות בו יהיו תמיד קשים.
קריאות:
גם מה שהיא אומרת לא קורה בפועל. תזמינו את מנהלות בתי הספר.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה. אנחנו נעשה ישיבה בעוד שבועיים, ונקדיש לזה שעתיים וחצי. אם צריך, נעשה עוד ישיבה. אני לא ארפה פה, אנחנו נגיע לעומק של הדברים.
משה רוטמן:
40 ילדים פרטנית, הבטיחו לטפל בבקשות שנאספו.
היו"ר מיכאל מלכיאור:
תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 10:55.