פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 330
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, ב' בטבת התשס"ח, (11.12.2007), בשעה 09:00
סדר היום: הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 41) (בריאות הנפש), התשס"ז-2007 – במסגרת היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות.
נכחו:
חברי הוועדה:
יצחק גלנטי – היו"ר
אריה אלדד
רן כהן
אברהם רביץ
מוזמנים:
דב פסט – סמנכ"ל משרד הבריאות
בועז לב – משנה למנכ"ל משרד הבריאות
אנואר חילף – רפרנט בריאות, אגף תקציבים, משרד האוצר
עו"ד אבישי פדצור – משרד המשפטים
פרופ' זאב קפלן – יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי ומנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע
עירית פלדמן – מנהלת אגף גמלאות נכות, המוסד לביטוח לאומי
ד"ר דינה פלדמן – נציבת, נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות
פרופ' אורי אבירם – יו"ר המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה
פרופ' משה קוטלר – יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש
עו"ד תרצה ליבוביץ – לשכה משפטית, "בזכות"
פרופ' אלי שמיר – יו"ר עוצמה-פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש
הדר אלגבסי – אחראית על קשרי ממשל, עמותת מגן לזכויות אנוש
אלה שנר בן נחום – עמותת מגן לזכויות אנוש
טל קרמר-ודעי – מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
ד"ר דוד חיניץ – האוניברסיטה העברית
אבי אורן – עובד סוציאלי, מטה מאבק הנכים
אביגדור פטרנק - מטופל
ייעוץ משפטי: ג'ודי וסרמן, איתי עצמון
מנהלת הוועדה: וילמה מאור
רשמת פרלמנטרית: מיטל בר שלום
הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 41) (בריאות הנפש), התשס"ז-2007 – במסגרת היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות.
היו"ר יצחק גלנטי:
במסגרת היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות, אני שמח לפתוח את הדיון. אבקש מד"ר בועז לב לומר את דבריו.
בועז לב:
אני חושב שזה יום חשוב, יום מיוחד לקהילייה גדולה, ולציבור בישראל בכלל. אני חושב, שזו החקיקה החברתית-הבריאותית החשובה ביותר מאז חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אנחנו הולכים כאן לממש את רוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שדיבר על כך שיהיה רצף טיפולי, שהחולה שחולה בגופו ובנפשו יוכל להיות תחת קורת גג טיפולית אחת. הנתק שהיה עד עכשיו בין גוף ונפש, שבו כדי לקבל מרפא לגוף היית הולך למערכת טיפולית אחת, וכדי לקבל מענה לתחלואי הנפש היית הולך למערכת אחרת. זה היה מצב בלתי נסבל שגרם לתחלואה של המערכת.
מאז חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לפני 13 שנה, ישנו מאמץ בלתי נלאה להעביר את האחריות על בריאות הנפש מחזקתה של הממשלה כגוף מבצע, לקופות החולים. אנחנו עכשיו נמצאים בסיומו של המהלך. אני חושב, שזה ציון דרך מאוד מרכזית וחשובה. כאן זה המקום להודות לעשרות אנשים ולמאות אלפי שעות שהוגדשו על מנת לקדם את המהלך הזה.
המהלך הזה משלים פן נוסף של רפורמה מלאה בתחום בריאות הנפש, שעניינה בשלושה נדבכים מרכזיים: שיקום חולי נפש בקהילה, חקיקה ותקציב ומהלך שהעלה את כמות המשוקמים בקהילה ממספר אלפים בודדים ללמעלה מ-13,000 איש. פן נוסף של התהליך הזה, הוא הרפורמה המבנית, שבה אנו מוציאים את מי שאיננו זקוק לאשפוז בבית חולים אל הקהילה, ומפחיתים את מספר מיטות האשפוז במדינת ישראל. במקביל, היינו אמורים לפתח מערך אמבולטורי שייתן מענה הולם לנפגעי הנפש.
לאחר העברת מרכז הכובד מבית החולים לקהילה, נדרש מהלך משלים, שבו הקהילה תוכל לתת את השירותים. נכון להיום, עצוב לומר שיש תורים ארוכים ושירות לא מתאים הניתן לחולי נפש בקהילה. המצב שבו לא חוקק החוק של העברת האחריות לקופות החולים, יצר מצב של קיפאון בפיתוח המערך האמבולטורי. כתוצאה מזה יש פגיעה בנגישות ובזמינות של השירותים לנפגעי הנפש. אנו הולכים לשנות את המצב הזה תחת זמן קצר, ואני חושב שזה יביא מזור להרבה מאוד אנשים, שדורשים את הזמינות הזו.
אנחנו כאן ממשים חזון של איחוד גוף ונפש תחת קורת גג טיפולית אחת. לתוך המהלך הזה אנו מכניסים גם את הרופאים, שהיו רגילים לטפל אך ורק בגוף: רופאי המשפחה ורופאי הילדים. עכשיו כל הרופאים נכנסים לתוך המערך הזה, שבו הם חייבים להתייחס לתחלואי הנפש כחלק ממכלול הבריאות של האדם. אני חושב, שהדבר הזה הוא דבר חיוני וחשוב.
הרפורמה הזו תאפשר נגישות וזמינות רבה יותר. בגלל התורים ובגלל הסטיגמה אנשים נמנעו לקבל טיפול במוסדות קופת חולים ובמוסדות אחרים. אנחנו מצווים להפחית את הסטיגמה הזו. הכרה שנפגעות נפש היא כמו נפגעות בכל תחום אחר, היא הכרה מאוד חשובה שהחברה ותחומי המקצוע צריכים לשאת בה. אני חושב, שההכרה הזו קיימת לכל אורך ורוחב החוגים המקצועיים. ישנה הסכמה, שזה מהלך חיוני ונדרש. יש מספר בעיות, שחלקן נפתרו במהלך פעילות השנים האחרונות וחלקן נמצאות במהלך של מציאת פתרון במהלך הזה.
זה יום חג. אני רוצה להודות לוועדה שנדרשת לעניין הזה, ואני מקווה שתהליך החקיקה הזה יביא מהר מזור להרבה מאוד נפגעים שזקוקים לזה. אני אבקש מדב פסט, סמנכ"ל בכיר למנהל משאבי אנוש ובעל רקע ארוך בתחום השירות הפסיכיאטרי, להציג את הרפורמה.
דב פסט:
הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי התקבלה בשנת 1995, וכבר אז נאמר שתחום הפסיכיאטריה שלא נכנס, כמו שאר הנושאים שנמצאים בתוספת השלישית: גריאטריה ובריאות הציבור, יעבור בשלב מאוחר יותר.
זה אחר מהנושאים שהיינו אמורים כבר להעביר מזמן. לצערי, לקח 12-13 שנה של הרבה עבודה, ורק היום הגענו לקראת הקריאה השנייה והשלישית. בשלב הזה גם התגברה ההכרה שצריך לשפר את איכות חיי חולי הנפש. חולה הנפש לא צריך להיות זרוק רחוק מהעין ורחוק מהלב. הזכויות של חולה הנפש לא שונות מהזכויות של כל חולה אחר. בינתיים נחקקו החוק לטיפול בחולי נפש וחוק זכויות החולה. גם תרופות חדשות וטכנולוגיות חדשות נכנסו למערכת, דבר שהקל ואפשר הוצאת חולים מחוץ למסגרות האשפוז. בנוסף, היום יש יותר ויותר מלחמה בסטיגמה.
הנושא של בריאות הנפש הוא נושא מאוד רחב. לפי הנתונים של ארגון הבריאות הבינלאומי, אחד מתוך ארבעה סבל או סובל מהפרעה נפשית. לאורך השנים, ללא קשר לרפורמה, לא רק במדינת ישראל, ישנה ירידה בשיעור המיטות הפסיכיאטריות, דבר שמאפשר לנו לצמצם את בתי החולים ולהרחיב את הטיפול בקהילה.
בהחלטות ועדת נתניהו נאמר, כי יש לכלול גם את בריאות הנפש ברפורמה. אחד המכשולים הגדולים שלא אפשרו את הרפורמה, זה הנושא של השיקום. נמצא פתרון, והוא חקיקת חוק נכי נפש ותיקון שלו. היו כמה החלטות ממשלה להעביר את שירותי בריאות הנפש לאחריות הקופות לפי דוקטורט של ד"ר דליה גיא, היו 6 דחיות בהחלת הרפורמה. לקח זמן עד שהגענו לשיתוף פעולה יפה בין משרד הבריאות, משרד האוצר, קופות החולים ומשפחות החולים. המהלך הזה נעשה יחד עם כולם. הפסיכיאטריה שיתפה מהרגע הראשון את נכי הנפש ואת המשפחות.
גם לפי ארגון הבריאות הבינלאומי, אחת ההמלצות היא התווית מדיניות לאומית. הכוונה היא להכניס גוף ונפש תחת קורת גג אחת. לא ייתכן שאתה סובל מבעיה של סוכרת או בעיה אורטופדית ומטופל במקום אחד, ואם יש לך בעיה נפשית אתה מטופל במקום אחר.
יש לנו הרבה שחקנים פה, שלכל אחד מהם יש אינטרסים שונים. כל האינטרסים הם לגיטימיים וחשובים. יש פה מערכת מאוד מורכבת, עם קבוצות שונות, עם דעות שונות, שאני מניח שנשמע אותן בוועדה. קופות החולים הם הגורמים המממנים, שאחראים על הנושאים המקצועיים והתקציביים. לספקי השירות, לבתי החולים, למרפאות, לארגוני החולים, לחולים, למשפחות החולים, ואפילו למטפלים הפרטיים יש לא מעט אינטרסים בכל המהלך הזה.
הקו המנחה של ועדת הרפורמה היה לצמצם את האשפוז ולהרחיב את הטיפול בקהילה. יש אפשרות של צמצום האשפוז על ידי זה שהשיקום יגדל. נפתחו אפשרויות לחלופות קהילתיות. ברור שהמטופלים לא צריכים להיות רק אלה ששייכים לפסיכיאטריה הקשה. אנו צריכים להיות קשובים לתמורות החברתיות, לפסיכיאטריה הרכה, לאותן בעיות שקיימות בקהילה ולאו דווקא מגיעות למצב של אשפוז. מה שהנחה אותנו, הוא שהכללים יהיו אותם כללים של הרפואה הגופנית.
בבתי החולים הפסיכיאטריים אושפזו בעבר חולים רבים, שלא היתה הצדקה רפואית לאשפוזם. למשל, לגבי חולים שנמצאים שנים בבתי החולים, ברגע שנמצא פתרון לחלופות אשפוז צומצם האשפוז. מאחר והחולים הקלים, אותם חולים שלא צריכים להיות מאושפזים, הוצאו מבית החולים, ברור שבבתי החולים נשארו החולים הקשים ביותר, ולכן גם הגדלנו את שיעור הצוות פר מיטה.
האוצר הבין שזו לא רפורמה שגורמת לחיסכון כספי, להתייעלות שמחזירה כסף לאוצר, אלא שמדובר ברפורמה שעולה יותר כסף. האוצר הבין שכתוצאה מכל השינוי המבני שאנחנו עשינו על ידי צמצום המיטות וקיצוץ המשרות, הכסף עדיין נשאר בבריאות הנפש. הרפורמה מביאה אליה תוספות תקציביות נכבדות במהלך 4 שנים. יש ויכוח לגבי התוספת, אבל ברור שהרפורמה הזו עולה יותר למדינת ישראל. היתה הסכמה של האוצר לאי פגיעה ולתוספות, וזה מה שאפשר לנו להתקדם. גם ההפנמה של הנושא בקרב רוב העובדים, בקרב המטפלים, כל אלה שעוסקים בזה, אפשרה להתקדם בנושא.
למעשה, יש ארבע צלעות של הרפורמה: הרפורמה המבנית- הרפורמה באשפוז, הרפורמה האמבולטורית – המרפאות בקהילה, הרפורמה השיקומית, והעברת האחריות הביטוחית לקופות החולים.
אשפוז – כמו שאמרתי בבתי החולים היו חולים שאושפזו ללא הצדקה רפואית למשך תקופות ארוכות. הם יכלו לצאת החוצה, צומצמו המיטות. לפני 12-15 שנה עמדנו על שיעור של 2.1% מיטות ל-1,000 נפש. היום אנחנו מגרדים את 0.45%, ונמצאים במקום טוב ביחס לעולם המערבי. בשנתיים האחרונות ירדנו מ-5,000 מיטות ל-3,150 מיטות. התגבשו גם סטנדרטים מקצועיים לגבי השהייה הממוצעת של חולה בבית החולים, לגבי שיעור הקבלות ולגבי האשפוז החוזר. אנו עומדים ברוב המדדים האלה. עדיין לא הגענו לנושא של אשפוז חוזר, ואם לא תהיה הרחבה של הטיפול הקהילתי לא יהיה מי שיחזיק את החולים בקהילה. לכן, חשוב לעשות את זה כמה שיותר מהר.
נקבעו מספר המיטות בכל מקום, ונקבעו תשומות כוח האדם בהתאם לאותן מיטות. מיטה בהדסה, מיטה בבאר שבע או מיטה בגאה מקבלת את אותן תשומות, אותה עלות כמו בכל מקום. צמצמנו 300 תקנים במסגרת הזו. אף עובד קבוע לא פוטר. עם כולם הגענו להסכמים. לא שמעתם על שביתות או עיצומים. זה נעשה בצורה של הסכמות עם ארגוני העובדים, ואף עובד קבוע לא נפגע. העלינו את כמות המטפלים למטופל. בתי החולים מאשפזים אך ורק חולים פעילים. כלומר, מצב החולי שלהם הוא פעיל. יש לנו גם חולים פעילים ממושכים, אבל מצב החולי הוא פעיל. החזון בעתיד, הוא שכל בתי החולים הפסיכיאטריים יעברו לתוך בתי החולים הכלליים. זה יוריד את הסטיגמה.
המחיר שקבענו הוא מחיר אחיד. בבית חולים כללי, בבית חולים פסיכיאטרי של המדינה או בבית חולים פסיכיאטרי של קופת חולים מקבלים את אותו מחיר, כי העלות והתשומות הן זהות. גם התפוקות הנדרשות הן אותן תפוקות, ולכן אין סיבה להפלות בין מקום אחד לשני. הגענו ל-3,150 מיטות, מתוכן 1,925 מיטות פעילות, 868 מיטות ממושכות למבוגרים, 287 מיטות לקטינים, ילדים ונוער, 70 מיטות שאינן נכנסות לתוך הרפורמה בכותלי כלא רמלה הן לאסירים. מעבר לזה, עוד מיטות יום, אשפוז יום וטיפול יום. אשפוז יום זה לקראת שחרור. טיפול יום זה למניעת אשפוז. בסך הכל 850 מיטות אשפוז כאלה. אנחנו מגיעים לשיעור של 0.45% על 7,000,000 נפש. יחד עם זאת, אנחנו נבחן את עצמנו שוב בעוד שלוש שנים על מנת לראות האם קצצנו יותר מדי או אם יש עודף מיטות במדינת ישראל. כרגע, אין חוסר מיטות במדינת ישראל. אנו לא עומדים על תפוסה של 100%. אולי אפשר בעתיד לא לגדול, וזה בתנאי שיהיה טיפול אמבולטורי נאות. כאן אני מגיע לצלע השנייה – הטיפול האמבולטורי.
המטרה שלנו ברפורמה היא פי שניים וחצי שירותים ממה שהיה בעבר. על פי הצרכים בעבר, לפני שנה-שנתיים, אחוז וחצי מהמבוגרים הגיעו לשירות הציבורי. השירות הציבורי נתן 1.5 למבוגרים ו-0.8% לקטינים. המטרה שלנו להגיע ל-4% בקרב מבוגרים ו-2% בקרב קטינים, פי שניים וחצי ממה שהיה עד היום. לכאן דרושה התוספת התקציבית הגדולה. מדובר על הגדלת מספר המטפלים בשירות המרפאתי, לפתוח מחלקות יום לסוגים שונים, לקבוע קריטריונים לגבי הנגישות והזמינות של אותו חולה בכל מקום, ולשנות את הבעלות של המרפאות הממשלתיות. מדובר על 26-30 מרפאות ממשלתיות שנמצאות מחוץ לקמפוסים, שיעברו בעלות על פי סיכום עם האוצר. בתחילת הדרך האוצר דרש לסגור את המרפאות האלה. חלק מהדרישות היו, שכמו שהרפואה האורטופדית לא מטופלת על ידי רופאי המדינה, על ידי הקופות או יזמים שהקופות מפעילות, כך גם צריכות לפעול המרפאות.
אריה אלדד:
דיברת על עליה מ-1.5% ל- 4% ? על מה מדובר?
דב פסט:
1.5% מהאוכלוסייה מגיע לטיפול, ואנו רוצים להגיע ל-4%. אנחנו רואים בשקף את המספרים. שר הבריאות ומנכ"ל משרד הבריאות הודיעו, שלא תסגרנה מרפאות לפני שיהיה פתרון איכותי, זמין והולם. כלומר, עד שהקופה לא תפתח שירות חליפי על ידה או על ידי יזם שהיא תתקשר איתו, ולא יהיה שירות אחר, מקצועי, זמין באזור, לא תיסגר שום מרפאה.
רן כהן:
האם זה חלק מהחוק?
דב פסט:
זה חלק מההגדרות.
ג'ודי וסרמן:
זה לא בחוק.
אברהם רביץ:
זה לא בחוק, וזו הבעיה הראשונה. זה קרה גם בהתנתקות. לו היו בונים ערי רעמסס מיד שהיא פונתה, לא היתה בעיה כל כך גדולה. ראשית כל הוציאו, ואחר כך שלחו אותם ועכשיו מתחילים לחשוב מה עושים איתם. אם זה יקרה גם בעניין הזה, אם זה לא יהיה חלק מהחוק, חבל על הזמן.
דב פסט:
זה התפקיד שלכם. צוות של המועצה הלאומית לבריאות הנפש קבע את הקריטריונים של זמינות ונגישות, שכל חולה בכל מקום יצטרך לקבל. מהם הפתרונות המוצעים בשירות הקהילתי? אנחנו מדברים על מרפאות ייחודיות לבריאות הנפש של הקופות. גם היום הן קיימות, אבל אני מניח שייפתחו מרפאות נוספות. מדובר גם על מרפאות ייחודיות לבריאות הנפש של יזמים שונים. היום חלק גדול מעובדי המרפאות שלנו הם עובדי האגודה לבריאות הציבור, והם לא עובדי מדינה.
אנו רוצים לשלב זאת ברפואה הראשונית. כמו שאנו מגיעים לאורטופד, לכירורג או לרופא עיניים במרפאה הכללית, אין שום סיבה שלא יהיה גם פסיכיאטר, פסיכולוג או עובד סוציאלי במרפאה הראשונית.
המרפאות שנמצאות בתוך הקמפוסים בבתי החולים נשארות ולא נסגרות. בנוסף, ישנם מטפלים עצמאים. כמו שיש ברפואה הכללית את שיטת הרופא העצמאי שמקבל בקליניקה שלו, גם כאן במסגרת ההסכם ישנם מטפלים עצמאים.
אברהם רביץ:
מי ישלם לו לפי הרפורמה הזו?
דב פסט:
לא כל החולים מתאימים למסגרת הזו של מטפלים עצמאים. חלק דווקא זקוקים לצוות רב סקטוריאלי. הקופות מול המטפלים העצמאים ישלמו למטפל העצמאי, עם השתתפות עצמית. אדם שבוחר ללכת למטפל עצמאי ולא למרפאה, הוא יוכל לעשות זאת עם השתתפות של הקופות.
שיקום – כאן יש את אחת הבעיות הקשות. אנו רואים התקדמות יפה מאוד בשנים האחרונות של שילוב נכי הנפש בקהילה. ללא החקיקה הזו לא היינו יכולים להגיע לרפורמה. בשנת 2000 היו מטופלים 5,000 בשיקום. היום אנו עוברים את ה-13,000 מטופלים. בשנת 2000 היה בבסיס התקציב כ-120,000,000 שקלים. היום אנו עוברים את ה-320,000,000 שקלים, עם תוספות לשנתיים הבאות.
הדרך היא לחוקק, כך שהאחריות תעבור לקופות. אנו לא מעבירים את השיקום. השיקום נשאר באחריות המדינה. אותן 70 מיטות בתוך כותלי כלא רמלה נשארים גם כן באחריותנו, וכך גם שירותי הגמילה מסמים נשארים באחריות המדינה.
כפי שאתם רואים, השאיפה שלנו היתה להעביר זאת בינואר 2008. אנחנו מקווים לטובת נכי הנפש והמטופלים, שהחקיקה תעבור מהר ככל האפשר כדי לתת להם את הטיפול המרבי. התיקונים הנדרשים, הם להגדיר סל שירותי בריאות נפש, להעביר את זה מהתוספת השלישית לתוספת השנייה שבחוק, להגדיר את עלות הסל, להגדיר מה המנגנון של העדכון. אחת הבעיות הקשות, היא שכל קיצוץ שהיה רוחבי חל על התוספת השלישית. לכן, בתוספת השלישית בגריאטריה, בפסיכיאטרייה ובבריאות הציבור היו קיצוצים, דבר שלא אפשר את מתן הטיפול. ברגע שאתה מעביר את זה לתוספת השנייה, ישנו מנגנון עדכון קבוע. אנחנו לא מרוצים ממנו ואולי לא אוהבים אותו, אבל הוא בהחלט נותן בסיס טוב לנושא של העדכון.
דבר נוסף, הוא שיש צורך בשינוי נוסחת הקפיטציה. נוסחת הקפיטציה ברפואה הכללית לא יכולה לחול גם על הפסיכיאטרייה. שירותי בריאות כללית עומדים בינואר 2005 על כמעט 55%. בנוסחת הקפיטציה יש גם תיקון גיל, ואז הם עולים ל-59%. בואו נראה מה קורה לאחוז המאושפזים מתוך חברי קופת חולים הכללית. הנכונות של קופת החולים הכללית לקלוט את האוכלוסייה החלשה היתה ראויה לציון, אבל החולים לא צריכים לשלם היום את המחיר. לכן, אם נלך על נוסחת קפיטציה קיימת ברפואה, מי שיפגע הם חולי הנפש בכללית. לכן, צריך נוסחת קפיטציה שונה.
דובר על עלויות של מיליארד ו-241,000,000 שקלים בבסיס התקציב, כ-760,000,000 שקלים באשפוז, 64,000,000 שקלים לטיפולי יום, 414,000,000 שקלים לאמבולטוריקה. קיימת מחלוקת, האם זה מספיק או לא מספיק. אני מניח, שהנושא יידון בוועדה.
מאין מקורות המימון שלנו. יש לנו 960,000,000 שקלים יש לנו. חסרים לנו 281,000,000 שקלים. האוצר דרש מהקופות, שגם היום מוציאות חלק מהתקציב לבריאות הנפש, להעביר 120,000,000 שקלים. הקופות טוענות שהן מוציאות הרבה פחות. זה נושא שנמצא במחלוקת. אני מאמין שהוא פתיר, וכי ניתן למצוא פשרה. את כל השאר האוצר צריך לממן במהלך השנים הקרובות.
ללא בקרה ופיקוח על המהלך הזה, אנחנו לא נוכל להתקדם. חשוב מאוד לעשות את הפיקוח. נקבעה מנהלת לרפורמה, שתבחן תוך כדי תנועה את היעדים ואת המסגרת לגיבוש, תאסוף מידע, שיהיה מידע אחיד לכל הקופות, כדי שנוכל לבקר ולראות, שכל החולים וכל המטרות אכן יתקיימו. מנהלת הרפורמה הקימה כמה תתי ועדות, ששותפים להן הקופות, משרד הרווחה, החולים, משפחות החולים, נציג האוצר ונציגי משרד הבריאות.
היו"ר יצחק גלנטי:
תודה רבה על הצגת המצגת. רשות הדיבור לחבר הכנסת רן כהן.
רן כהן:
אני מודה על האמת, שאני מוצא את עצמי בדיסוננס מאוד לא נוח. מצד אחד אני מאוד שמח על קיום היום הזה. אני בא עכשיו מוועדת החוקה, שאישרה הצעת חוק שלי לקראת הקריאה השנייה והשלישית, שבאה להעמיד את הפגיעה באדם עם מוגבלות על תקן של עבירה פלילית. יחד עם זאת, אני לא כל כך שותף לשמחה הגדולה להצעת החוק הזו, אפילו אני מאוד עצוב עליה. אני רוצה לנמק את זה דווקא בתחילת הדברים, וזו מסיבה מאוד פשוטה. מאחר ואני בין חברי הכנסת הבודדים שקיבלו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אני יכול לומר שחוק ביטוח בריאות ממלכתי לא היה חוק שעשה הפרטה. להפך, זה חוק שבו המדינה השלימה את החלת האחריות על ביטוח הבריאות של כל אזרחי מדינת ישראל שלא היה להם ביטוח בריאות ממלכתי, כדי שלכל אזרחי המדינה יהיה ביטוח בריאות ממלכתי. כאן המהלך הוא הפוך. פה המדינה מתנערת מאחריותה ומעבירה את זה לקופות החולים. זה לא מצב שבו המדינה ממשיכה להיות אחראית על בריאות הציבור. המדינה שעד היום היתה אחראית על ביטוח בריאות הנפש – למרות שהיא מקיימת זאת באופן חלקי, וזו השמחה הגדולה של משרד הבריאות בהעברת הנושא לטיפול קופות החולים – מעבירה זאת לטיפול קופות החולים. האוצר פתאום נדיב ונותן עוד 200,000,000 שקלים להספקת שירותי בריאות הנפש. האוצר לא משלם בגלל שהוא טוב לב. האוצר משלם בגלל שהוא מתנער מהאחריות על בריאות הנפש של אזרחי מדינת ישראל ומעביר אותה לקופות. בואו נשים את הדברים על השולחן, ולא נכחיש את הדברים הללו.
אותו משרד אוצר, מהרגע שבו הוא מתנער כבר אין לו אחריות על שום דבר. הוא מייצג את מה שהמדינה אחראית עליו עד היום. אם היום חלק מהאנשים שזקוקים לטיפול בריאות הנפש לא מקבלים אותו, אות הקין היא על האוצר ועל משרד הבריאות. עכשיו זה יהיה על קופות החולים. בעניין הזה המהלך הוא מהלך רע. זו הפרטה רעה. זו לא הפרטה טובה. אני מתנגד לה, בעיקר כאשר אתה נכנס לפרטים שלה.
מה זה נקרא לקבוע מספר טיפולים לנזקק? איך אפשר לתת מכסה של טיפולים לאדם, שהפגיעה הנפשית שלו מחייבת פי שניים מהמכסה? המכסה נקבעה על פי ממוצע, שנקבע באיזשהו תחשיב. אם המכסה היא הממוצע, מה עם כל אלה שעד עכשיו היו צריכים מעל הממוצע? האם הם לא יקבלו את זה בגלל הגזירה של הרף הזה? זה מזכיר לי הצעת חוק אחרת שאני מטפל בה, מכסות להשמת ילדים במוסדות מחוץ לקהילה. בטירת הכרמל היו 9 מכסות, ושתי אחיות נאנסו אבל נשארה רק מכסה אחת. העובדים הסוציאליים באו ואמרו: תחליטו איזה משתי האחיות תישאר בבית וימשיכו לאנוס אותה, ואיזו תלך למוסד. האם זה אנושי? האם זה סביר? איך זה יכול להיות שתהיינה מכסות במקום שבו אנשים צריכים לקבל טיפול על פי הצרכים שלהם? אם היה נאמר, שהאדם יקבל את מספר הטיפולים על פי צרכיו, על פי בעייתו הנפשית, זה היה סביר. לקבוע מכסה, זה לא סביר בשום פנים ואופן. אני לא מומחה גדול בנושא הזה, אבל השכל הישר אומר לי שזה לא מסתדר עם מה שהאדם זקוק לו. מכסה שתיקבע על ידי פקידים – ואני לא מזלזל בפקידים – זה לא סביר. חוק כזה הוא לא סביר.
לא ניתנים כל האבחונים הדרושים. יש אבחונים שלא נכללים בכלל בסל הזה. אנשים לא נכנסים לתוך מרובעות של חוק. אנשים צריכים לקבל את האבחונים הדרושים להם, ועל פי האבחונים האלה לקבל את הטיפולים שהם זקוקים להם. אי אפשר לקבוע מרובע, ורק מי שנכנס אליו יקבל את הטיפולים שהוא זקוק להם. הדבר הזה הוא לא סביר בעיני.
ד"ר בועז לב, האם זה נכון שנפגעי תקיפה מינית לא נכללים ברפורמה הזו? זה נראה לי לא סביר. זה נראה לי מטורף. אם מהלך חייו של אדם מצריך שהאדם הזה יקבל סיוע, האם הוא לא יקבל אותו משום שזה לא מוגדר בתור הפרעה נפשית או רפואית? זה לא נורמאלי. אנו רוצים שבני אדם יקבלו במסגרת בריאות הנפש את אותם הטיפולים המסדירים להם את החיים בצורה הראויה ביותר, אחרת זו התנערות מאחריות, שאני לא מוכן לחיות איתה. במתכונת של החוק הזה, אני אצביע נגד. זה לא בגלל שהמצב הנוכחי יותר טוב, אלא משום שהמצב הנוכחי זועק לפתרון.
אדוני היו"ר, אני חושב שהוועדה חייבת לעשות כאן עבודת נמלים. אנחנו נהיה חייבים לעשות עבודה שתשנה את החוק הזה מיסודו, בכל אותם מרכיבים של המכסות ושל קוד זי, אחרת אנו נעשה פה עבודת פלסתר לצרכים הנפשיים של אזרחי מדינת ישראל. יורידו את הסטטיסטיקה מ-1.5% ל-4%, אבל זה לא משנה. אנשים צריכים טיפול נפשי ולא סטטיסטיקה, לא מכסות ולא סד שבו מכניסים את האנשים האלה אליו.
הדבר האחרון, הוא שהוועדה הזו תהיה ועדה פושעת, אם היא לא תכניס למסגרת החוק את אי סגירת המרפאות לפני שכל העניין הזה יוסדר בצורה מלאה. אני לא התכוונתי להכניס שום רוח רעה. יש לי עניין גדול שביום הזה ייצא משהו יותר אופטימי, למרות ההתנהלות של המליאה.
היו"ר יצחק גלנטי:
אינני רואה שום רוח רעה בדבריך. עמדת על הפגמים הקיימים בהצעת החוק הזו, ונצטרך לתת על זה את הדעת בישיבות הוועדה.
רן כהן:
אני רוצה לסיים בשאלה. האם על פי החוק הזה, הנושא של טיפול בנכי נפש בקהילה יישאר באחריות המדינה?
בועז לב:
השיקום נשאר בחזקת משרד הבריאות.
רן כהן:
גם על פי החוק הזה?
בועז לב:
כן. לעניין הזה יש חוק.
וילמה מאור:
אבל התקציב יוגבל.
רן כהן:
אבל חוק נכי נפש בקהילה נשאר על מקומו.
וילמה מאור:
אבל התקציב יוגבל.
היו"ר יצחק גלנטי:
אני נותן את רשות הדיבור לחה"כ דב חנין.
דב חנין:
מערכת בריאות הנפש שלנו צריכה שינויים ורפורמות. היא צריכה הרחבה משמעותית, כי היא לא מספקת פתרון לכל האנשים שצריכים אותה. זו מערכת שעברה דיאטה מאוד קשה בשנים האחרונות, כמו הרבה מאוד מערכות בריאות, חברה, רווחה וחינוך. עדיין ממשיכה אצלנו אותה מדיניות כלכלית נוראה, שאומרת שבכל שירות שהחברה נותנת לאזרח צריך לצמצם, צריך לקצץ, ואם אפשר להפוך אותו לרזה ודק, שאולי לא נוכל לראות אותו בעין בלתי מזוינת.
המהלך שאנו עוסקים בו היום הוא שינויים ורפורמות מאוד בעייתיים. אני רוצה להמשיך את דברי חברי, חבר הכנסת רן כהן. הוצגו כאן כמה נושאים, ואני רוצה להתמקד באחד הנושאים שהוא נושא מרכזי ברפורמה הזו, והוא הנושא של העברת האחריות לקופות. מאחורי המהלך הזה של העברת האחריות לקופות ישנו רציונאל, שאנו צריכים להבין אותו ולראות את המשמעויות שלו שהן מאוד מרחיקות לכת. אגב, הדברים נכתבים בצורה מאוד מפורשת. בדברי ההסבר של החוק נאמרת בגילוי לב השקפת העולם שעומדת מאחורי החוק הזה – המדינה צריכה להפסיק לתת שירותים. היא צריכה להיות רגולטור. זו השקפת עולם מאוד מרחיקת לכת. לפי השקפת העולם הזו גם בסופו של דבר לא יהיה חינוך, אלא רק רגולציה לחינוך. לא תהיה בוודאי בריאות, אלא רק רגולציה על הבריאות.
אברהם רביץ:
היום אין גם רגולציה לחינוך.
רן כהן:
גם על הביטחון.
דב חנין:
בדיוק. תהיה רק רגולציה. אני רוצה לומר לכם, שגם הניסיון של המדינה כרגולטור הוא לא טוב. אני בא מהתחום הסביבתי בו המדינה היא רגולטור. הסיסמה של הרגולטור היא סיסמה יפה, אבל כאשר מגיעים למציאות רואים שהמדינה היא גם לא רגולטור. בקיצור, המדינה מתקפלת. מי שרוצה להציע לבטל את מדינת ישראל, יכול להגיד את זה בצורה גלויה ואמיתית על השולחן. יישאר לנו דגל והמנון, אבל מאחוריהם לא תישאר אחריות לשום דבר.
היו"ר יצחק גלנטי:
המנון, דגל ורגולטור.
דב חנין:
אבל הרגולטור לא עובד. מה שמתרחש כאן, הוא מעבר בין שני מודלים שונים לגמרי של תפיסת החברה בנושא הבריאותי. המודל הקודם, שהיו בו הרבה חולשות והרבה חסרונות, היה מודל אחריות, שאומר שהמדינה אחראית לטיפול בבעיות של אנשים. במקרה הזה, החברה באמצעות המדינה אחראית לטיפול בבעיות נפש. עם זה היו בעיות, אבל המעבר הוא למודל אחר לגמרי, למודל של רציונאל כלכלי. המעבר הוא למודל, שבו אנו מודדים כל דבר לא לפי מידת האחריות אלא לפי מידת הכסף. המעבר הזה הוא מעבר מהפכני. במציאות של החברה הישראלית זה מהלך גדול מאוד בכיוון הלא נכון. יש לזה היבט נוסף שגם הוא מהלך מאוד גדול, והוא ספציפי לעניין בריאות הנפש. ההיבט הנוסף קשור למדיקליזציה של בריאות הנפש. אנחנו הולכים והופכים את בריאות הנפש לתחום, שאנו נתייחס אליו בפריזמה מאוד צרה של עולם הרפואה. יושב לצדי ד"ר בועז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, שבנקודה הזו הוא יסכים איתי. במהלך הזה יש בעייתיות מאוד גדולה. תפיסת הבריאות המודרנית היא תפיסה רחבה הרבה יותר של רפואה מונעת, בריאות מונעת, הסדרים קהילתיים, הסתכלות חברתית וכו'. רפואה נדרשת וחשובה, אבל מעבר שמצמצם את בריאות הנפש לפרימה הצרה של הרפואה, הוא מעבר בעייתי והוא מעבר מזיק. אחד הנתונים הקשים ביותר של המעבר הזה, הוא ההיחלשות הדרמטית של ההיבטים המניעתיים והטיפול רק במקרים בהם הבעיות מחריפות למחלות מוגדרות ומאובחנות.
אני רוצה לעבור לבעיות הפרטניות, ולתת כמה דוגמאות לבעיות קשות הנמצאות בחוק בצורתו הנוכחית. אני קראתי את החוק. אני מלא הערכה למצגת שהצגתם, אבל אני מבקש מהיועצת המשפטית של הוועדה שתתקן אותי אם אני טועה. ישנם הבדלים בין הרעיונות היפים שיש במצגת, לבין הרעיונות בחוק. אנחנו בכנסת נדרשים לדון בחוק, ולכן מה שכתוב בחוק הוא מה שאנו צריכים לעסוק בו. אני מבין, שלמשרד הבריאות יש כמה רעיונות יפים לשיפור המצב, אבל אנחנו היום נמצאים בדיון בחוק מסוים שנמצא על שולחננו.
אני רוצה לדבר על כמה דברים שעולים מתוך הרפורמה שמחוברת לחוק הזה. דבר ראשון הוא הנושא של הגבלת המימון. יש קשר בעייתי, קשר אפל, קשר נורא, בין המימון של הרפורמה הזו לבין החוק לשיקום נכי הנפש בקהילה. חוק לשיקום נפש בקהילה הוא אחד הדברים היפים שנעשו בכנסת, ביוזמת חה"כ תמר גוז'נסקי. זו חקיקה, שעד היום סובלת מזה שהיא לא מתוקצבת מספיק. היום רוצים לייצר קשר בין המימון של שירותי בריאות הנפש, לבין המימון של שיקום נכי הנפש בקהילה. התוצאה תהיה, שכל שקל שיינתן לטיפול בבריאות נפש לפי החוק הזה יילקח מהחוק האחר. אנחנו נמצא עצמנו הורסים את אחד המנגנונים החשובים ביותר שיצרנו במדינת ישראל להתמודדות עם בעיות של נכי נפש. בעיה אחרת היא בעיית הצוות הרב מקצועי. היום יש לנו תחנות, שבהן עובד צוות רב מקצועי עם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, ויש ראייה קהילתית בתחנה. אנו מתבשרים שכל הדברים האלה ילכו לאיבוד בדרך החדשה, משום שהעסק הזה מועבר לקופות החולים.
דב חנין:
אני מציע לכולנו לבקש דין וחשבון מדויק מקופות החולים, איך הן מתכוונות לטפל בתחום של בריאות הנפש. ממה שאני שמעתי – ואני לא שמעתי את זה באופן רשמי מעל שולחן הכנסת, ולכן אני מציע שהדברים ייאמרו כאן - כבר היום הקופות חושבות על מנגנוני האוט סורסינג כאלה ואחרים, פסיכולוגים שיעבדו בביתם וכל מיני מודלים אחרים. אנחנו עושים מהלך של פירוק לתחום של טיפול, שזה ממש לא מתאים לו.
אני רוצה גם לומר כמה מילים על כימות מספר הפגישות. כימות מספר הפגישות נעשה לא על בסיס פרמטר מקצועי, אלא על בסיס פרמטר כלכלי. זה מעבר למודל שאנו צריכים לבלום אותו, זה המודל האמריקני. כאילו אנו לא מכירים את כל הביקורת הקטלנית על המודל הזה, שהוא מודל שלא רק שהוא לא טוב בריאותית אלא הוא גם לא נכון כלכלית. בסופו של דבר העליות של המודל הזה הן יותר גדולות, וזה כאשר אנו מחשבים את ההשלכות של חוסר הטיפול המתאים. כימות מספר הפגישות הוא תוצאה הכרחית של מעבר למודל כלכלי ושל מעבר לקופות כפי שהן מתנהלות היום.
נקודה נוספת, היא המעבר לבסיס של אבחנות. במקום שהמדינה תיקח על עצמה אחריות כוללת ותאמר שיש בעיות נפש שהיא צריכה לתת להן תשובה וצריכים לאשר את התשובה הזו ביותר מקומות, לעשות אותה בצורה פחות סטיגמתית, היא יוצרת לנו סל אבחנות. הספרות בעולם אומרת לנו, שסל אבחנות מוריד את מספר הזכאים. אז אנו רואים שוב את אותה תוצאה בעייתית – המדינה מתנערת מאחריות. כמו בתחומים אחרים, גם פה המדינה הולכת להתנער מאחריות.
יש את הנושא של קוד זי, שזו שערורייה בפני עצמה. דוגמא בולטת היא בסיס אבחנות וליקויים שלו. ישנה רשימה ארוכה של מצבים שלא יטופלו. יושבים פה לצדי שני אנשים בכירים ממשרד הבריאות ואני בטוח שהם מייד יענו לי. אני כבר עונה במקומם, שבמצבים קיצוניים הדברים כן יטופלו.
בועז לב:
אין ספק.
דב חנין:
אבל זו בדיוק הבעיה. אנחנו נותנים לבעיות להתגלגל למצב קצה, ושזה מגיע למצב כזה אז מסכימים לטפל. למה שזה יגיע למצב קצה? האם אי אפשר לעצור את זה לפני שזה יגיע למצב קצה? אלה שאלות רציניות ביותר. מעבר לזה, יש פה פגיעה במערכת ההתמחות של הפסיכולוגים, שנשענת היום על התחנות האלה. הכלי המרכזי של ההתמחות, כפי שהוא קיים היום, הולך להיפגע. אני גם חושב כמו חה"כ רן כהן, שצריכה להיות הבטחה ששום תחנה לא נסגרת עד שכל החלופות עומדות ופעילות. אני רוצה לסיים ולומר, שהחוק הזה הוא חוק שדורש עבודה פרטנית, עבודה מאוד מעמיקה על כל פרט ופרט. אסור לעשות את החוק הזה כמהלך מהיר. מהלך מהיר הוא ניתוח שכתוצאה ממנו החולה יכול למות.
רן כהן:
זה לא יהיה בריא נפשית.
דב חנין:
וזה לא יהיה בריא גופנית.
בועז לב:
אבל ההרדמה לא צריכה להיות ממושכת.
דב חנין:
ההרדמה לא צריכה להיות ממושכת, אבל הטיפול צריך להיות על בסיס מיטב הספרות העולמית, על בסיס של ניתוח מאוד מדויק. אסור לנו לעשות את החוק הזה על בסיס של סיסמאות. אני הייתי מעורב בויכוח שהיה במליאת הכנסת סביב החוק הזה, וצר לי לומר לכם שאני חושש שנושא כל כך קריטי יהיה על בסיס של תחושות בטן וסיסמאות. אנו צריכים דיון רציני, מקצועי ונקודתי, כך שנייצר את מה שטוב לציבור במדינת ישראל.
היו"ר יצחק גלנטי:
תודה רבה לחה"כ חנין. חה"כ רביץ, בבקשה.
אברהם רביץ:
אני אשתדל שלא לחזור על דברי חבריי, למרות ששניהם דיברו דברי טעם. אני רוצה לתרום את השקפת עולמי מבחינה אידיאולוגית. אני רוצה לספר, שלפני למעלה מ-800 שנים היה הרמב"ם, שחיבר ספרון שנקרא "שמונה פרקים לרמב"ם". לאנשי המקצוע כדאי לקרוא את זה. הוא מדבר שם בהרחבה רבה על העיקרון של החיבור בין הגוף והנפש. זה ספר חשוב מאוד, ואני בהחלט מאמין שיש איזון חוזר.
אני רוצה להדגיש, שאם אנחנו נחטא לנער הזה ולא נקדים תרופה למכה, לא נכין את עצמנו במסגרות של קופות החולים מבחינת הרחבת המבנים, מבחינת הצוות, מבחינת הפינה האינטימית בכל מבנה וכו'. אני מדבר גם על חולי הנפש, וגם לחולים שבאים לקבל יומיום את הטיפול הרגיל. אם לא נעבוד בשכל בעניין הזה ונגדיר את הדברים בחוק – כי אני לא מאמין לשום מילה שנאמרת כאן, למרות שהיא נאמרת ברצון טוב – הדברים לא יתקיימו. ראינו בכמה מערכות את הדברים האלה, גם במסגרת משרד הרווחה, גם במסגרת משרד הביטחון. אין חיה כזו שהדברים מתקיימים כאשר הם לא נמצאים בחוק. די לנו שיקיימו את החוק, כי גם זה לא נעשה תמיד.
אני רוצה לומר, שאם אכן אנחנו הולכים לצמצם את האשפוז לאחר החלטות מקצועיות, במיוחד לגבי חולים שהיו תקופה ארוכה מאושפזים, צריך להבין של-80% מהחולים האלה אין לאן לחזור. מה עושים עם המספר העצום של האנשים שנמצאים בעולם התוהו ובוהו ואין להם לאן ללכת? החוק הזה איננו מתייחס לעניין הזה בכלל.
אני רוצה לחזור לסעיף 12 בהצעת החוק, סעיף השיקום. יצא לי לבקר במספר מוסדות כאלה, וראיתי שנעשית עבודת קודש במקומות בהם מתבצע השיקום. חלק מהעבודה מתבצעת על ידי עמותות שונות ללא כוונות רווחה. לחלקן גם מותר להרוויח. אין עבירה כאשר מרוויחים ביושר. כאשר אנשי האוצר באים אלינו ואומרים, שיש כסף בתקציב וצריך לצמצם באיזשהו מקום, בראייה כוללת צריך לצמצם כדי לתת תשובה למשהו אחר. פה אני מופתע. אנשי האוצר אומרים שהם לא הולכים לצמצם אלא להוסיף, כי הם רוצים לשפר ולהגדיל את השירותים שהם נותנים לחברה. סעיף 12 בהצעת החוק הזו בא לצמצם את השיקום בקהילה באופן מפורש. על מה אתם מדברים? האם אתם מדברים על צמצום תקציבי כי אין כסף? אם כך הדבר, תדברו עברית. אנחנו יודעים איך מטפלים בעניין הזה, ואנחנו יודעים אפילו לעשות פשרות לפעמים. אתם באים ואומרים שאתם רוצים להוסיף, ומצד שני אתם הולכים לגדוע את העץ שמצמיח ענפים נפלאים. זו לא מחשבה של משרד הבריאות או משרד הרווחה. זה מגיע ממקור הכסף. שם יש סוד אחר של חשיבה. אל תספרו לנו שאתם הולכים להגדיל את התקציב. האם זה מקובל על משרד הבריאות או על משרד הרווחה?
אני רוצה לומר לך, אדוני היו"ר, כי זו לא הצעת חוק רגילה. זו הצעת חוק שאנחנו חברי הכנסת הלוביסטים שלה. אין להם לוביסטים אחרים. אף אחד לא הולך להרוויח מהעניין הזה. יש אינטרסנטים, שאנו יודעים איך לאכול אותם לארוחת בוקר, אבל לא זאת הבעיה. הבעיה היא, שאנחנו חייבים להרגיש עצמנו כאבות, כאחים, כלוביסטים של הקהילה הזו.
אם יש כאן עניין שרוצים לזרז את הצעת החוק הזו, לא נוכל לעשות זאת במסגרת הוועדה שלך. אולי יש כאן צורך להקים ועדת משנה, שתדון בכל סעיף וסעיף ותכין הצעת חוק שתבוא למליאה. היא תעמוד על הנקודות, תשב עם האנשים בסבלנות, על מנת לשמוע את כל הצדדים. כך אולי נצליח להתקדם יותר עם הצעת החוק הזו.
אריה אלדד:
אני לא אחזור על דברי קודמי. כאשר עלתה הצעת החוק בקריאה ראשונה למליאה, אני הייתי בין הבודדים שהצביעו נגדה, למרות שאני מברך על עקרונות הרפורמה.
דב חנין:
גם אני הצבעתי נגדה. לא היינו בודדים כל כך. זה נכון שהרוב טעה.
אריה אלדד:
מה שנקרא: נלחמנו כמו אריות ונפלנו כמו זבובים. כל הדברים שהעלינו היום גרמו לי אז להצביע נגד החוק ולא נגד הרפורמה. אני צריך להסתכל על האותיות הקטנות של החוק, במספרים הקטנים שלו, ועד אשר לא יוצג לנו מענה ל-160,000 איש בקהילה, ועד שלא יוצג בחוק מקורותיו של הסכום של 280,000,000 שקלים, ועד שלא יוצג בחוק שלא תיפגע מערכת הטיפול והשיקום של חולי הנפש בקהילה, לא ניתן לחוק הזה להתקדם.
אני מקבל את ההמלצה, שהמשך הדיון יהיה במסגרת ועדת משנה. אני הייתי ממליץ על חברי רן כהן לנהל את הישיבה.
היו"ר יצחק גלנטי:
גם אתה עושה עבודה יפה מאוד, וגם אתה יכול לעמוד בראש הישיבה.
אריה אלדד:
אבל רן כהן בקיא בנושא, ואני אעזור לו ככל הניתן.
היו"ר יצחק גלנטי:
אבקש את יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש לדבר.
משה קוטלר:
אני מדבר על עקרונות. אני לא ידעתי, שחוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא הפרטה. העברת אחריות זו לא הפרטה. זאת אומרת, שכל הרפואה במדינת ישראל היא מופרטת.
רן כהן:
זה לא מה שאמרתי.
אברהם רביץ:
הוא חושב שאם זה יהיה בידיה של קופת חולים, היא תפריט את השירותים.
רו כהן:
הפרטה היא תהליך ולא מצב. כאשר חוקקנו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי זו היתה הוספה.
היו"ר יצחק גלנטי:
רו כהו התכוון להתנערות המדינה מהאחריות על חולי נפש.
דב חנין:
מה שקרה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הוא שהיו קופות חולים שטיפלו והמדינה נכנסה לתחום ולקחה על עצמה אחריות נוספת. כאן מדובר בתחום שהמדינה מטפלת בו.
משה קוטלר:
אני רוצה להזכיר לכם, שבחוק ביטוח בריאות ממלכתי היתה כוונה ברורה של המחוקק, להעביר את זה תוך 3 שנים. אין פה מהפיכה. אני מבקש, לפני שאנו ממהרים לשפוך את המים עם התינוק, לתת מבט מפוקח על המצב הקיים היום. המצב היום הוא רחוק מלהיות אידילי ורחוק מלהיות טוב. המצב הוא קטסטרופלי. הנושא של ניהול שירותי בריאות הנפש בידי המדינה לא צלח. היינו צריכים לבחון מודל אחר. הרפורמה לבריאות הנפש היא לא פרי של מוחו הקודח של איזה אדם. זה נעשה על סמך עבודה של צוות רב מקצועי, שחשב ונשען על ספרות וניסיון. אין מודל אידילי, אבל את המצב הנוכחי היה צריך לשנות. האם מישהו דיבר על מדיקליזציה של בריאות הנפש? האם ברפורמה תהיה מדיקליזציה? זו הפעם הראשונה במדינת ישראל, שבה רפורמה תקום אם תצרף את תקציב השיקום לתקציב הקהילתי. 414,000,000 שקלים לקהילה פלוס הכספים שניתנים בחוק שיקום נכי נפש, זה 820,000,000 שקלים. תקציב האשפוז הוא 777,000,000 שקלים. במדינת ישראל היה בעיקר כסף לאשפוז. זה היה מודל למדיקליזציה.
רן כהן:
אבל קבעו מכסות לשיקום נכי נפש בקהילה. איך אפשר לחיות עם זה?
משה קוטלר:
אני מסכים שהעקב אכילס את החוק הזה, זה הקבלת שיקום חולי נפש בקהילה לרפורמה. כל המאבחנים פה יודעים שזה לא רעיון של המערכת המקצועית של בריאות הנפש. ככלל, אין כיום דרך אחרת מאשר ללכת לפי העקרונות שהוצעו. אני חושב, שלא צריך לקחת את החולשות, שהן מינוריות, ולהפוך אותן לסיבה למה לא לקיים את הרפורמה.
אני מסכים עם כל חברי הכנסת, וזו הפתעה נעימה לראות את רמת הידע והמעורבות בעניין. צריך לנצל בוועדה הזו לדון בעקרונות, אבל למצוא גם דרך ליישם אותם. המצב הנוכחי לא יכול להימשך. אני מסכים שצריך לדון בנושא בכובד ראש, אבל אין לנו יותר מדי זמן. מצב הביניים הוא בלתי נסבל. כרגע היתום הוא יתום מוחלט. הקופות לא קיבלו אותו, והמדינה מעבירה אותו. המצב של הילדה הפינית-ישראלית בת השנתיים יותר טוב ממצבה של בריאות הנפש. תראה כמה דורשים יש לה.
אני חושב, שהעבודה שנעשתה היא עבודת קודש. אני מסכים שיש ליקויים. אני רוצה להתייחס לקוד זי. מי שכתב את קוד זי לא דימה לעצמו שכנסת ישראל תשב פה ותדבר על זה. קוד זי זו רשימה נספחת לרשימת האבחנות, המתייחסת למצבי חיים. האם הייתם רוצים שלרשימת האבחנות תיכנס תאונת דרכים?
רן כהן:
אם יש לה השלכות נפשיות, כן.
משה קוטלר:
כל מצב בחיים עם מורכבות המלווה בליקוי תפקודי יטופל.
קריאה:
איפה זה כתוב היום בחוק?
משה קוטלר:
כל מצב שמלווה במצוקה או בהפרעה תפקודית, הוא קוד אף. זה ברור מאליו. אחד המצבים בחיים הוא מצב לאחר טיפול פסיכו-תרפויטי. האם אתה רוצה שזה יהיה כתוב בקוד האבחנות?
רן כהן:
אני רוצה, שבמקום שבו אתה כמטפל מקצועי אומר לי שהאדם זקוק לטיפול, האדם יקבל טיפול.
משה קוטלר:
זה יהיה. מספרים לכם על קוד זי, ולא מספרים על יתר הקודים. אני מסכים, כי יצירת הגבלת הזכויות היא מאוד פרובלמטית.
רן כהן:
המכסות.
משה קוטלר:
זה נקרא הגבלת זכויות, ועל זה צריך לדון פה.
רן כהן:
אתה צריך להסכים ולא לדון.
משה קוטלר:
אני אומר, שבדרך כלל צריך להגיע למסקנה רק אחרי שדנים. אתה רוצה לא להסכים לפני שמתחילים. לסיכום - לרפורמה הזו יש עקרונות חשובים למטופלים. אין דרך לחזור אחורה. המצב הנוכחי הוא קטסטרופאלי. לרפורמה יש מספר חולשות, וצריך לתקן אותן. עם זאת, צריך לנוע קדימה. אנו חוגגים בת מצווה לניסיונות ליצור את הרפורמה הזו. בואו לא נעכב אותה יותר.
היו"ר יצחק גלנטי:
תודה רבה. אבי אורן, בבקשה.
אבי אורן:
אני הדובר של מטה מאבק הנכים, ואני יושב ראש הקואליציה של ארגוני המתמודדים ובני משפחותיהם. אני רוצה להבהיר את העמדה שלנו, של האנשים שהרפורמה נוגעת בכל אספקט ואספקט בחיים שלהם. היום הוא יום הנכה הבינלאומי. לפני שבוע דינה פלדמן פרסמה דוח, שמדבר על העובדה שהנכים כולם נמצאים בחצר האחורית של החברה הישראלית. כאשר אנחנו מדברים על מתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית, אנחנו מדברים על החצר האחורית של החצר האחורית. השאלה היא למה זה קורה. למה זה קורה? כי יש בורות גדולה בכל שדרות החברה בנוגע לאנשים המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית. יש קהות חושים.
הרפורמה הזו היא רפורמה מוסרית מדרגה ראשונה. אנו כמהים לה ואנחנו מחכים לה. אני מרגיש כאילו אנחנו מחכים למשיח. כיום אנו קורבנות ללא שום חופש בחירה, ללא יכולת בחירת המטפל שלנו, את קופת החולים שלנו וכו'. כאשר אני מגיע למשבר רפואי והולך לקופת החולים שלי, שולחים אותי לבית חולים לחולי נפש או לתחנה לבריאות הנפש. מפה אנו הולכים לוועדת ביקורת המדינה, שתדבר על דוח ביקורת המדינה שיצא שנה שעברה. כיום, במצב בו כל אחד זכאי לטיפול, ילדים מחכים שנתיים לטיפול נפשי. אנשים מבוגרים כמונו לא מקבלים טיפול.
אברהם רביץ:
איך זה אמור להסתדר ברפורמה?
אבי אורן:
ברפורמה יש סוף-סוף החלה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כלומר חובה ביטוחית של המדינה כלפי כל אזרחיה, גם אזרחיה המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית. זו פריצת דרך חשובה מאוד, ולכן אנו מברכים על הרפורמה. אנחנו קוראים לדיונים מעמיקים. אין ספק, שבחוק נשלחו מספר זרועות ממקור לא ידוע לגבי חוק השיקום ועוד מספר עניינים שצריך לדון עליהם. עם זאת, אני פונה לחברי הוועדה בשם מאות אלפי אנשים המתמודדים יום-יום עם המציאות הזו. אני רוצה להזכיר לחברי הכנסת, כי אחרי רפואת השיניים הרפואה הפרטית הכי פורחת היא הרפואה הנפשית. השאלה היא למה? איך זה קורה כאשר מדינה נותנת טיפול לכל אחד, כביכול? התשובה היא, שהמדינה היום נותנת טיפול למיעוט שבמיעוט. הרפורמה היא צעד חשוב לשנות את המצב הזה.
רן כהן:
האם כאשר תבואו לדיונים היותר פרטניים יהיו לכם גם הערות פרטניות?
אבי אורן:
כן. חילקנו לכם גם ניירות עם ההערות שלנו.
היו"ר יצחק גלנטי:
אבקש את פרופסור חיניץ לדבר.
דוד חיניץ:
אני רוצה לדבר קודם כל על מיתוסים. יש מיתוס שהשילוב המוסדי, קורת גג אחת לבריאות הנפש, הוא נורמטיבי. יש גם מיתוס שזה נורמה בעולם. אפילו בדוח שקיבלנו ממחלקת המחקר והמידע נאמר, שבמספר מדינות גוף ונפש הם משולבים. כתוב שם שבבלגיה זה משולב. במצגת שלי הבאתי את הציטוטים מהדוח ממנו הם ציטטו, שמראים שניתן לפרש את הטקסט ביותר מדרך אחת. זו דוגמא למיתוסים וסיסמאות שאנו מקבלים כמובן מאליהם.
הסיבה שיש לנו אבחנות, למי יש זכות ולמי אין זכות, זה בגלל שההנחה הראשונה היתה שצריך להתאים את הסל לתנאים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי והקופות. קודם קבענו את האמצעי, ואז ניסינו לדחוס את המהות לתוך הכלי הזה, אבל הכלי הוא לא מתאים. דב חנין הזכיר את ארצות הברית. האירוניה היא שבארצות הברית המנדט של כל מדינה הוא לא לקבוע מכסות. אתה לא מגדיר מכסות כמו שאתה לא מגדיר מכסות לדברים אחרים. בארצות הברית הקפיטליסטית הבינו, שאי אפשר להגדיר את בריאות הנפש כמו שמגדירים סעד ודברים אחרים.
בועז לב:
בגלל זה הבריאות שם כל כך מוצלחת.
דוד חיניץ:
בתחום הזה כן. אני סיימתי עכשיו פרק שיהיה בספר של המכון הלאומי על הכנס הבינלאומי לפני שנה, לגבי ההצלחה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שפוגעת ביכולת שלנו לגבש רפורמה טובה ושיפור בבריאות הנפש. אנו יוצאים מתוך הנחה, שפרדיגמה שהצליחה בתחום אחד תצליח גם בתחום אחר.
דב דיבר בצדק על בעלי העניין. אני התחלתי לעבוד על הנושא הזה עם סטודנט שבא מארצות הברית, ודב ויצחק פוליקביץ היו נחמדים וישבו איתו. אנו מתחילים לאסוף את הפרספקטיבה של בעלי העניין. אני חושב, שזה חלק מאוד חשוב מעבודת הוועדה. ישנם שני מגזרים שלא שמענו מהם. המגזר הראשון הוא הרופאים הראשוניים. אנחנו לא יכולים לצאת ידי חובה בזה שהתייעצנו עם הקופות. כל אחד שמבין בארגונים יודע, שארגונים בנויים מתת מערכות. אני יכול להגיד, בלשון המעטה, שאין תמימות דעים בקרב הרפואה הראשונית בארץ, האם הרפורמה הזו רצויה, אפילו אם נתקן את כל הבעיות. גם מי שחושב שרופא ראשוני צריך לחזק את הנגיעה שלו בתחום הזה, אומר שיש עוד הרבה עבודה לעשות.
המגזר השני הוא הקליינטים. עם כל הכבוד לאבי אורן ולמאות האלפים, שהוא אומר שהוא מייצג, אני לא ראיתי ייצוג של כל הקליינטים. אף אחד לא ספר אותם, שהם שבעי רצון וקיבלו טיפול טוב במרפאות. זה רק מעלה את השאלה, האם היינו במצב הקטסטרופאלי שפרופ' קוטלר מתאר אם לא היה תת תקצוב למרפאות.
אני חייב לומר, כי המונח פסיכיאטריה, גם אם נקרא לזה פסיכיאטריה רכה, נשמע פי שניים מהמונח פסיכולוגיה. אני חושב, שזה אומר את הכל. זה נתפס כרפורמה פסיכיאטרית, והפסיכיאטרים רואים את עצמם יותר כאנשי רפואה ופחות ביו-חברתיים. אני מציע, שמישהו יאזין לקלטת של הדיון, כדי לראות אם אני צודק.
הדבר האחרון, הוא גיבוש חלופות. אנחנו לא צריכים להישאר רק עם שתי החלופות של השארת המצב העגום או העברה לקופות, שאין לזה בסיס בספרות. עם כל העבודה המצוינת שנעשתה, אני עדיין לא חושב שזו רפורמה ראויה. אפשר לחשוב על חלופות אחרות. אנחנו התחלנו לגבש רפורמה של מרפאות אוטונומיות, שתיתן הרבה יותר אחריות למרפאות. צריך לגבש פרמטרים להעריך את זה. אם הוועדה תיתקע רק בשתי החלופות שנמצאות על השולחן עכשיו, זה יהיה חבל.
היו"ר יצחק גלנטי:
אני מבקש מפרופסור אלי שמיר להגיד את דברו.
אלי שמיר:
יש לנו אימון מלא בכנסת, שהיא תגיע לחקיקה נכונה בנושא הזה, כפי שהיא עשתה בעבר: חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חוק שיקום נכים בקהילה. החוק הזה בא לוועדה הנכונה, אבל כפי שאמרו חברי הכנסת: יש המון מה לתקן. אנו סומכים על הכנסת שתעשה עבודה טובה, כפי שעשתה בעבר.
אנחנו, המשפחות, חיים 30 שנה בתוך התחום הזה. הבן שלי חלה לפני 30 שנה, ואני 15 שנה בפעילות הציבורית הזו. השירותים שהממשלה אחראית עליהם לעומת השירותים, שלפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ניתנים על ידי קופות חולים, זה יום ולילה. השירותים האלה זרוקים בשדה, אין להם עדכון תקציבי, אין שום התייחסות. כל מה שנוגע לקהילה לא היה קיים, וגם היום קיים רק בצורה זעירה. ההרגשה להיות מחוץ למערכת היא הרגשה נוראה. אין לנו ברירה אלא לתקן זאת. זה לא רעיון חדש. זה רעיון שתפסו אותו ברגע שחוקקו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
בניגוד למה שאמר חה"כ רן כהן, בחוק ביטוח בריאות ממלכתי היתה ברירה לתת את כל השירות הרפואי בידי הממשלה. יש מדינות שבהן זה נעשה כך. במדינת ישראל בחרו לתת את כל לשירותי הרפואה בידי קופות החולים. זה חוק נהדר שהצליח. אין מוסדות יותר דמוקרטיים מאשר מרפאות קופות חולים. כיום יש 13 ביקורים לכל אזרח מגיל 18. אנחנו רוצים לקבל את אותם השירותים כמו שניתנים לכל בעלי המחלות האחרות. אי אפשר לעשות אפליה רק על בסיס של סוג התחלואה. הדבר הזה לא בא בחשבון.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא לא רק על מנת לצרף את אותם 20% שלא היה להם ביטוח, אלה זו הצגה של תפיסה נכונה, שהמדינה אחראית על התקציבים. היא חוקקה את החוק, היא מפקחת, ואת השירות הפרטני נותנות קופות החולים. בתחרות ביניהן יש הרבה ברכה. לכל בתי החולים במדינת ישראל יש מרפאות אמבולטוריות בכל תחומי הרפואה. זה מהווה 20%-30% מהתקציבים שלהם, וזה מבורך. זה מוסיף תחרות, מוסיף שירותים לאזרח ומשפר אותם.
תחום בריאות ונפש תמיד נמצא בחוץ התקציב שלו הוא 5% כולל השיקום, בעוד שבמדינות אירופה זה מעל 10%. לכן, אנחנו הדגשנו את הקווים האדומים שלנו. אין בשום אופן לשנות את חוק השיקום. מה שרוצים מאיתנו זה למכור את נשמתנו. מציעים לנו, שיהיה כתוב שם שתהיה הגבלה תקציבית, שאף אחד לא יקבל שיקום אם אין באותו רגע יתרה במשרד הבריאות, ובתמורה ייתנו במשך שנתיים-שלוש תוספות. מציעים לנו למכור את נפשנו. זה לא בא בחשבון. הכנסת צריכה לשמור על החוק המקורי, שאותה היא חוקקה בשנת 2000. זו היתה המהפכה המשמעותית ביותר.
אני לגמרי תומך בהצעת חה"כ רביץ, להקים ועדת משנה שתדון בכל הנושאים עם כל הארגונים. אנחנו הגשנו מסמך של תיקונים לחוק, הכוללים גם את סל האבחנות ואת סל התיקונים.
לסיכום - ראוי שבחקיקה יהיה סעיף שמתייחס במפורש לתקופת הביניים, שיגיד איך להתייחס למרפאות הקיימות ואיך יחולקו התקציבים. זה ראוי להיות פרק מיוחד בחקיקה של הכנסת.
אברהם רביץ:
עובר לעשייתן.
היו"ר יצחק גלנטי:
אבקש מפרופסור אבירן לומר את דברו.
אורי אבירם:
אני עוסק בנושא הזה כבר 35 שנה בעבודתי האקדמית. לאחרונה מוניתי כיו"ר המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה, ובתור שכזה אני מדבר. יש לי תחושה של דה זה וו. בספטמבר 2006 ישבנו כאן, כאשר היתה הצעה להכניס את הפגיעה בחוק השיקום לחוק ההסדרים. הוועדה הזו קיבלה החלטה, שהדבר יוצא.
היו"ר יצחק גלנטי:
קיבלתי כאן הערה מהיועץ המשפטי, שלא היתה הצעת חוק אז. כעת יש הצעת חוק בעניין, וזה ההבדל.
אורי אבירם:
אבל היה רעיון להכניס את הנושא הזה לתוך חוק ההסדרים.
וילמה מאור:
רק את חוק השיקום ללא הרפורמה.
אורי אבירם:
כדי להבהיר את דבריי אני מתייחס לאותו חלק בהצעת החוק של חוק הרפורמה שנוגע לשיקום. חברי הכנסת רביץ, דב חנין ורן כהן הזכירו זאת, ושמו את האצבע על הנקודה הכואבת בנושא הזה. משום מה התברר שהעניין השתרבב להצעת החוק הנוכחית. יש כאן פגיעה באינטליגנציה שלנו או בזיכרון שלנו. התקבלה החלטה והוועדה הזו חשבה, שאין לכלול את חוק השיקום בנושא של הרפורמה. מה פתאום הוא הופיע?
אברהם רביץ:
זה תרגיל רגיל של האוצר. אם לא הולך פשוט, הוא נותן לך סוכרייה ואז הוא מכניס את זה בלי שתרגיש.
אורי אבירם:
אני רק לאחרונה מוניתי ליו"ר הוועדה הזו, ואני עוד לא כל כך רגיל לזה. בוודאי שבמשך הזמן אני אתרגל לתרגילים האלה. אני רוצה לומר לכם, שחוק שיקום נכי נפש בקהילה הוא אחד החוקים היפים שנחקקו במדינה על ידי הכנסת. בין השאר הקימו את הוועדה שאני עומד בראשה, כדי שתגן על החוק הזה, כדי שתדאג ליישום שלו, וכדי שתפתח את הנושא הזה.
בעיקרו החוק קבע, שיש זכות לאדם שעונה על קריטריונים מסוימים לקבל שיקום. ההצעה שהשתרבבה לתוך החוק הזה, שהתלתה את חוק הרפורמה בשינוי בחוק השיקום, אומרת שלמעשה מעקרים את חוק השיקום. בעצם אומרים, אם יש כסף נקיים את חוק השיקום. אם מחר לא יהיה כסף, לא נקיים את חוק השיקום. זה כאילו שבאים ואומרים לנכה, שיש לו זכות לקבל קצבת נכות, שאין לו זכות. זה כאילו שאומרים, שמענק לידה תלוי אם יש כסף באוצר או לא. אני מאוד מקווה, שהנושא הזה יוצא מהצעת החוק.
סעיף 23 מדבר על העברה של סכום כסף לקופת החולים. אני לא הצלחתי לרדת לשורש העניין. הסבירו לי שזה כדי ליצור תמריץ לקופות החולים, שלא יפנו יותר מדי אנשים לשיקום. זה כאילו להגיד לרופא, אל תפנה אנשים לטיפול רפואי ותקבל תוספת כספית. האם אנחנו לא סומכים על רופאים, שהגיעו למסקנה שיש לאדם 40% נכות רפואית?
ההערה האחרונה, היא שכל הנושא הזה הוא כמו כלים שלובים. אם אנחנו נפגע בשיקום, כל המערכת תקרוס וזה יעלה יותר כסף, כי ייאלצו לאשפז יותר אנשים. מיטה בבית חולים היא הרבה יותר יקרה מאשר שיקום בקהילה.
הכנסת צריכה לחשוב גם על הנושא של טיפול באנשים, דאגה לאיכות החיים שלהם ולאיכות החיים של המשפחות שלהם. אני מקווה, שהוועדה הזו תדאג לכך שחוק השיקום יוצא מהצעת החוק של הרפורמה בתחום בריאות הנפש.
אביגדור פטרנק:
אני מדבר כאדם שנזקק לשירותי בריאות הנפש. כאשר סיימתי את התואר השני והתחלתי את הדוקטורט הגעתי למשבר. רק לאחר המשבר הראשון הגעתי לשירות הציבורי. החוק הגיע לידי רק אתמול, ולא הספקתי לעיין בו. ההרגשה שלי, היא שמנסים להרוס את מה שקיים. אני ניסיתי כל חיי להיות עסוק. הגעתי לשיקום במרפאת יהודה אחרי משבר, וזה עזר לי מאוד. אחרי שעבדתי בהתנדבות וקרה לי משבר, חזרתי עוד פעם לשיקום. הייתי שם עוד חודשיים. בשנה האחרונה נהיה קשה להגיע לרופא. כיום יש מצב קיים. אני חושב, שצריך לחשוב איך להגדיר מצב חדש ואיך להגיע אליו. צריך לזכור, שקל להרוס וקשה לבנות.
זאב קפלן:
האיגוד הפסיכיאטרי במסגרת ההסתדרות הרפואית לא יכול שלא להפריד בין רעיון הרפורמה, שבו אנחנו מאוד תומכים. יש חשיבות להתייחסות שווה לבריאות הנפש כאל כלל שטחי הרפואה. מאידך, אנו מודאגים מאוד מניסוח הצעת החוק. זה לא קשור לרעיון החשוב.
נושא סגירת המרפאות יש בו בג לוגי. אי אפשר לומר שחסרים שירותים וצריך להכפיל אותם מ-2% ל-4%, ולהתחיל מסגירה. קודם כל נגיע ל-4% ואחר כך נתחיל להעביר בעלויות ולצמצם שירותים כאלה ואחרים.
לגבי הגבלת סלל השירותים לחולי הנפש – בשום תחום ברפואה לא קובעים מכסה למספר מפגשים עם מטפל. אנו מבקשים שזה יהיה אותו דבר גם בתחום בריאות הנפש.
בועז לב:
פיזיותרפיה לילדים בהתפתחות.
זאב קפלן:
אני מדבר על טיפולים רפואיים, על פגישות עם רופא.
בועז לב:
אנחנו לא תומכים בזה.
זאב קפלן:
אין שום תחום רפואה, שבו מגבילים מספר מפגשים של מטופל עם רופא. יש לאקונה בתחום ההתערבות המניעתית. זה בסדר להשאיר את זה במשרד הבריאות, זה בסדר להעביר את זה לקופות החולים, אבל מישהו צריך להחליט איפה זה. זה איפשהו הלך לאיבוד. כל התחום המניעתי שלא מול מטופל מזוהה הלך לאיבוד. למשל, התערבות בבית ספר, התערבות בקהילה, למנוע את הופעת המחלה ולא לחכות שהיא תגיע. לא ברור מי במסגרת החוק לוקח את האחריות על החלק המניעתי.
אני אסיים בהתייחסות לתהליך. הניסיון להעביר את האחריות על בריאות הנפש לקופת החולים נמשך 13 שנים. אני כראש שירותי בריאות הנפש ניסיתי להעביר את זה ביחד עם ד"ר לב שלוש פעמים, ולא הצלחנו. המצב של בריאות הנפש במדינת ישראל הוא רע מאוד, כאשר בשנים האחרונות הוא רע יותר. אני מבקש שתחליטו, או להשאיר את זה בידי המדינה או להעביר את זה לאחריות קופות החולים. המצב הנוכחי שקופת החולים לא עוסקת בזה והמדינה לא ממשיכה לפתח את השירותים האלה כי הם הולכים לעבור, הוא המצב הרע ביותר.
העברת הנושא לוועדת משנה, אינו מבטיח תהליך קצר. אני לא רואה שהנושא נסגר בשנה או בשנתיים הקרובות. המצב הזה הוא בלתי נסבל.
אברהם רביץ:
את זה אפשר לעשות בדקה.
זאב קפלן:
אני מבקש, שתחליטו מה עושים. אי אפשר להשאיר את המצב כך 13 שנים.
היו"ר יצחק גלנטי:
אני מבקש מד"ר דינה פלדמן לומר את דבריה.
דינה פלדמן:
ברפורמה הכוללת צריכים לדאוג שנושא של בריאות הנפש, נושא הפסיכיאטרייה לאשפוז והמרפאות יעברו לקופות החולים, במסגרת האחריות שלהן על כלל הנושא הרפואי. אסור לפגוע באלמנט הזה.
נקודה שנייה, היא להוציא לאלתר את כל נושא השיקום מהצעת החוק הזו, הן מנקודת המבט של המכסות, הן מנקודת המבט של מתן אחריות לרופאים לקבוע מי ילך לשיקום ומי לא ילך לשיקום, וכל הנושא הזה של העברת כספים ממערכת השיקום למערכת הטיפול הפסיכיאטרית. אני מבקשת לומר, שיש עוד דברים נוספים שצריך להיכנס אליהם בהצעת החוק אבל אני כרגע לא אתייחס אליהם.
היו"ר יצחק גלנטי:
עו"ד תרצה לייבוביץ מארגון "בזכות", בבקשה.
תרצה לייבוביץ:
ארגון "בזכות", חלק מהקואליציה של הארגונים יחד עם מטה מאבק הנכים וארון "עוצמה". אלינו מגיעים אותם הורים לילדים ואותם עולים חדשים, שאומרים להם תחזרו בעוד שנה-שנתיים. כך גם אומרים לאנשים מירוחם, מדימונה, מרהט ומנג'ידאת, וידנו כבולות כל עוד אין ביטוח בריאות ממלכתי. כל עוד אין ביטוח, לא ניתן לעזור לאנשים האלה.
לא הוזכרו עוד כמה קבוצות, כמו אנשים עם מוגבלות שכלית וקבוצות בסיכון. אלה תיקונים שצריכים לעשות. הגמרא מגדירה הונאת דברים, כאשר אומרים דבר אחד שנשמע טוב, אבל בעצם מתכוונים למשהו אחר.
אברהם רביץ:
מכה רעהו בסתר.
תרצה לייבוביץ:
לכן, כאשר בחדר הזה אומרים: בואו נדון בדברים", יש כאלה באמת מתכוונים לכך ויש כאלה שאומרים את זה על מנת לקבור את הדברים. אנו סמוכים ובטוחים, שהוועדה הזו עושה את זה על מנת לתקן.
היו"ר יצחק גלנטי:
צר לי מאוד, שכל המשתתפים האחרים שביקשו רשות דיבור, לא זכו לה. אני בטוח, שהם יוזמנו לישיבות הבאות של הוועדה ותינתן להם זכות הביטוי. אני חושב, שהישיבה היתה פורה ביותר. נכון לרגע זה, המשך הדיונים יתבצעו במסגרת ועדת משנה בראשות חה"כ רן כהן, ובהשתתפות פרופ' אריה אלדד, חה"כ ליה שמטוב, חה"כ נאדיה ח'ילו וחה"כ חיים אמסלם. תודה רבה, הישיבה נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 11:00