פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 187
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, י"ח באדר ב' התשס"ח (25 במרץ 2008), שעה 10:00
סדר היום:
הצגת ממצאי מחקר מכון ברוקדייל: תכנית SPACE של הפרוייקט הלאומי של עולי אתיופיה – סיוע לימודי ומרכזי נוער
נכחו:
חברי הוועדה:
מיכאל נודלמן – היו"ר
יולי יואל אדלשטיין
מוזמנים:
פרופ' ג'ק חביב, מנהל מכון ברוקדייל
עמיהוד בהט, מנהל האגף לקליטת העלייה, משרד החינוך
אדר שץ, מכון ברוקדייל
רות ברוך-קוברסקי, עוזרת מחקר, מכון ברוקדייל
ד"ר נגיסט מנגשה, מנכ"ל הפרוייקט הלאומי האתיופי
שרה כהן, מנהלת מחלקת הרווחה, המשרד לקליטת העלייה
רוני אקלה, מנהל מוקדי קליטה ארצי, המשרד לקליטת העלייה
מרו אסמרה, חבר צוות קו פתוח לפניות תלמידים, משרד החינוך
טלי אלבז, מדריכה ארצית, אגף קליטת עלייה, משרד החינוך
רונית רדה-יונה, רכזת פרוייקטים מיוחדים לעלייה מאתיופיה, הסוכנות היהודית
מרים כהן-נבות, חוקרת בכירה, מרכז לילדים ונוער, מאיירס, ג'וינט, מכון ברוקדייל
עמרם אקלום, ג'וינט
אלימלך ממו, מפקח, הפרוייקט הלאומי
יעקב אנגדאו, מפקח, הפרוייקט הלאומי
דניאל נדאו, מפקח, הפרוייקט הלאומי האתיופי
אדיסו צאיי, הפרוייקט הלאומי האתיופי
מירב אלקן, אורט, מכון גורלניק (גוף מפעיל סיוע לימודי)
ריקי ארגיי, מנהלת עמותת עלמי"א
דוד זגייה, יו"ר עמותת גדעון ליהדות אתיופיה בחדרה, מקסם
נתן בוגלה, מקסם
דוד קסהון
וונדה קסהון, ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה
גלעד נגל, ויצ"ו
אבי מספין, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
לילך שירה-גביש, עורכת מגזית קו-האופק 3
דבורה הרפז, מנהלת הוראת ידע, לשון והבעה, רשת אורט
יפה צרפתי, האגודה הישראלית לתכנון המשפחה
דוד בהרט, מנהל מרכז היגוי ליוצאי אתיופיה, האגודה לקידום החינוך
יואב הלר, מכון ברנקו וייס
מנהלת הוועדה:
דנה גורדון
רשמה וערכה:
אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ
הצגת ממצאי מחקר מכון ברוקדייל: תכנית SPACE של הפרוייקט הלאומי של עולי אתיופיה – סיוע לימודי ומרכזי נוער
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. היום יוצגו בפנינו ממצאי מחקר מכון ברוקדייל: תוכנית SPACE של הפרוייקט הלאומי של עולי אתיופיה – סיוע לימודי ומרכזי נוער.
לפני שלושה שבועות קיימנו בוועדה דיון על תוכנית חומש ממשלתית ואני שמח שהיום אנחנו יכולים לשמוע על דברים שקורים. אנחנו יודעים שיש בעיות בקהילה האתיופית ויש בעיות בקרב הנוער ואני מברך את מכון ברוקדייל על עריכת המחקר שאולי יאיר לנו איך למנוע את כל הדברים השליליים שקורים לנוער בקהילה האתיופית.
נגיסט מנגשה:
אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה ולחברי הכנסת על שמאפשרים לנו להציג על הפרוייקט הלאומי ואת הממצאים. אני רוצה להודות למכון ברוקדייל שמלווה אותנו מאז הקמת הפרוייקט. אני רוצה להודות גם למשרד החינוך שמחזק אותנו דרך חוזר מנכ"ל, למשרד לקליטת העלייה, לסוכנות היהודית, לג'וינט, ליוצאי אתיופיה, קרן היסוד ו-UJC שהוא המממן המרכזי ביותר.
הפרוייקט הלאומי, כפי שאתם יודעים, הוקם בהחלטת ממשלה, בהחלטת מחליטים מ-2000. מאז ההחלטה הפרוייקט נתקע עד 2003 בגלל קשיים תקציביים אבל מאז הפרוייקט החל פיתחנו קונספציה בשם SPACE שיש לה שלושה מרכיבים: סיוע לימודי והכנה לבגרויות לתלמידים שנמצאים בבתי הספר, מרכז נוער שפועל אחר הצהרים ובניית קהילה.
היום נציג את שני המרכיבים סיוע לימודי והכנה לבגרויות ומרכזי נוער שפועלים אחר הצהרים.
הפרוייקט התחיל בשבעה ישובים בשנת 2004 ובשנת 2005. בשנת 2005 ובשנת 2006 הגענו כבר ל-14 ישובים והיום הפרוייקט הלאומי פועל ב-28 ישובים עם כ-8,000 תלמידים בתוכנית סיוע לימודי הכנה לבגרויות וכ-850 תלמידים בתוכנית עתידים שהיא תוכנית בה מרבית התלמידים שוהים בפנימיות. בנוסף לכך יש לנו היום כ-24-25 מרכזי נוער שפועלים בכל הארץ, שאלה הם מרכזים שנותנים סיוע לאותם תלמידים אחר הצהרים, לאותם נערים נורמטיביים ונערים עם קשיים אחרים. יחד עם זאת, אנחנו מפעילים תוכנית העצמת קהילה ברמה הארצית, הכשרת ארגונים, התארגנויות, ובנוסף לכך מתבצעת הכשרה אינטנסיבית למנהיגות מוניציפאלית.
תקציב הפרוייקט הלאומי בשנה הנוכחית הוא כ-14 מיליון דולר כאשר 2 מיליון דולר מגיעים מממשלת ישראל דרך המשרד לקליטת העלייה - 3 מיליון שקלים ממשרד החינוך ו-3 מיליון שקלים מהמשרד לקליטת העלייה ו-3 מיליון שקלים מהאוצר.
כפי שציינתי, כרגע הפרוייקט פועל ב-28 ישובים עם אוכלוסיית יעד רחבה וגדולה.
יחד עם זאת אני רוצה להדגיש שמרבית הכספים שמגיעים מה-UJC, איחוד הקהילות היהודיות, שהוא הגוף המרכזי שתומך ומממן את הפרוייקט הזה, לשנת 2008-2009 – למרות שממשלת ישראל נתנה לנו הבטחה לתת את 9 מיליון השקלים לשלוש השנים הקרובות, גיוס הכספים בארצות-הברית דרך UJC בסכנה.
אני מבקשת לתת את רשות הדיבור לפרופסור ג'ק חביב.
ג'ק חביב:
תודה רבה על ההזדמנות להציג לפניכם חלק ממערך ההערכה והממצאים על הפרוייקט. אני חושב שהפרוייקט מעמיד אתגר מורכב מאוד וגדול מאוד לכל המערכת, גם עקב קצב הגידול וההרחבה שלו וגם בגלל הקונספציה ההוליסטית שמצד אחד יש את החוזק שלה אבל זה כמובן מוסיף למורכבות של המרכיבים השונים כאשר כל אחד מחזק את השני.
מרים כהן היא החוקרת הראשית שמלווה את הפרוייקט ואני מבקש ממנה להציג חלק מהממצאים.
מרים כהן-נבות:
אנחנו שמחים מאוד להיות כאן ולהציג לכם את ממצאי המחקר. לפני שאני מתחילה להציג אותו, אני רוצה להודות מאוד לצוות הפרוייקט ולכל הגופים המפעילים שמשתתפים בפרוייקט, במיוחד לנגיסט שתומכת במחקר ומלווה אותנו כל הזמן.
כפי שאתם רואים, כפי שנגיסט אמרה, השותפות קיימת בין הרבה מאוד ארגונים – ה-UJC, הממשלה, נציגי הארגונים של קהילות יוצאי אתיופיה, הסוכנות וקרן היסוד. היום אנחנו נציג ממצאים מעל שתי תוכניות שנעשו במסגרת הפרוייקט הלאומי - התוכנית לסיוע לימודי ומרכזי הנוער.
כמה נתונים לגבי פריסת התוכנית. אני מתחילה לתת ממצאים לגבי התוכנית לסיוע לימודים. כפי שאתם רואים במצגת, התוכנית התרחבה בקצב מהיר מאוד. בשנת 2004 ובשנת 2005 התוכנית פעלה ב-7 ישובים וב-32 בתי ספר, אבל עד לשנת 2006-2007 היא הגיעה ל-23 ישובים ול-120 בתי ספר. הגידול במספר התלמידים גדול גם הוא והוא הגיע עד ל-6,500 תלמידים בשנת 2006 ו-2007. חשוב מאוד לשים לב שגידול כזה של תכנית מעמיד אתגרים מאוד גדולים בפני המפעילים כי צריך להתארגן ולמצוא את הדרכים לספק את השירות בצורה איכותית תוך זמן קצר ותוך כדי התרחבות מאוד גדולה.
מהי התוכנית לסיוע לימודי. התוכנית היא תוכנית שמיועדת לכל התלמידים יוצאי אתיופיה בכיתות ז' עד י"ב אשר אינם מקבלים מענה באמצעות תוכנית אחרת. כלומר, התוכנית לא באה כדי להחליף יוזמות ותוכניות אחרות אלא היא כדי לתת מענה היכן שהוא לא קיים. בממוצע ראינו שבכלל בתי הספר בהם התוכנית מיושמת, 75 אחוזים מהתלמידים יוצאי אתיופיה משתתפים בתוכנית. כלומר, יש גם בתי ספר שכולם משתתפים ויש בתי ספר בהם משתתפים פחות. בדרך כלל לא משתתפים בגלל שנמצאים בתוכנית אחרת או בגלל שלא רואים בזה צורך, ולפעמים גם בגלל מוטיבציה נמוכה.
כפי שאמרתי, התוכנית מכוונת לתלמידים יוצאי אתיופיה בלבד והיא מיושמת בשיתוף פעולה מאוד קרוב עם בתי הספר ולמעשה גם עם כל מערכת החינוך, גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית.
התוכנית הלימודית מופעלת על ידי ארבעה גופים פדגוגיים ארציים – מכון ברנקו וייס, החברה למתנ"סים, אורט ישראל ורשת מקסם.
ניתן סיוע לימודי לתלמידים בקבוצות קטנות אחר הלימודים . חשוב להדגיש שלמעשה התוכנית באה להשלים את הלמידה הרגילה, את המענים הרגילים שהתלמידים מקבלים במסגרת יום הלימודים הרגיל בבית הספר. התוכנית באה להוסיף מענים משלימים לתלמידים מתוך תפיסה שיש להם קשיים בלימודים וכי אפשר לחזק את הלמידה עוד יותר. עיקר התגבור עד עכשיו היה במתמטיקה ואנגלית – לא הכל אבל העיקר – כאשר בממוצע כל תלמיד מקבל בערך 4 שעות תגבור בשבוע.
יולי יואל אדלשטיין:
הסיוע ניתן על ידי מורים מן המניין? מורים רגילים?
מרים כהן-נבות:
זה תלוי. בחלק מהמסגרות הסיוע ניתן על ידי המורים מבית הספר, בחלק מבתי הספר הוא ניתן על ידי מורים מן המניין שנשכרו באופן מיוחד והם מחוץ לבית הספר ולפעמים גם על ידי סטודנטים להוראה.
לקראת הבגרויות יש מרתונים. כלומר, ימים מרוכזים של הרבה למידה. חשוב גם לומר שמעבר לתגבור הלימודי, התוכנית גם כוללת ליווי אישי, פעילויות להעצמה אישית, פעילויות חברתיות וגם בחלק מהמקרים קשר עם ההורים.
בדרך כלל אחראי על המסגרת זה בית הספר ולפעמים זה יכול להיות מרכז לימודים מחוץ לבית הספר כאשר על כל מסגרת כזאת יש אחראי. באופן כללי רוב הדגש הוא על למידה שמתרחשת בכיתה. כלומר, לחזור ולחזק את הלמידה של הכיתה. יש גם סיוע בהכנת שיעורי בית וב-30 אחוזים מהמסגרות מושם דגש על הכנת הוראת החומר שיילמד בכיתה בהמשך, מה שנקרא תגבור טרם. בחלק מהמסגרות יש גם למידה לגבי פיתוח מיומנויות למידה כלליות ופיתוח ידע כללי שלא קשור באופן מאוד ישיר ללמידה של חומר לימוד בכיתה עצמה.
התוכנית מתבצעת בשיתוף פעולה עם בתי הספר. עשינו גם סקר טלפוני בין מנהלי בתי הספר שם התוכנית מיושמת ואתם יכולים לראות כאן שהמנהלים דיווחו על מעורבות מאוד גדולה בינם לבין התוכנית ובין צוות בית הספר לבין הפעלת התוכנית. אתם רואים למשל ש-83 אחוזים מהמנהלים אמרו שהם מעורבים במידה רבה בהפעלת התוכנית או 80 אחוזים מהמנהלים אמרו שבית הספר שותף במידה רבה בהחלטות לגבי הפעלת התוכנית.
מנהלי בתי הספר הביעו שביעות רצון גבוהה מהתוכנית. זה לא נתון של מה בכך כי אני בטוחה שחלקכם יודעים שבמערכת החינוך היום יש הרבה מאוד תוכניות שבאות מבחוץ או מארגוני המגזר השלישי או ממשרד החינוך או מהרשות המקומית ולא כולם זוכים לאותה שביעות רצון אבל כאן אנחנו רואים שהמנהלים בהחלט הביעו שביעות רצון מאוד גבוהה. למשל, 79 אחוזים מהמנהלים אמרו שהם שבעי רצון מאוד מקיום התוכנית בבית הספר וכמעט כל האחרים אמרו שהם שבעי רצון במידה בינונית.
אנחנו רואים עמדות דומות גם בנושאים האחרים ששאלנו אותם, למשל, האם המשתתפים בתוכנית מקבלים מענה הולם לצרכים שלהם, באיזו מידה התוכנית תורמת לקידום המשתתפים. אתם רואים שהרוב הגדול של המנהלים רואים שזה קורה במידה רבה.
מה האתגרים ביישום התוכנית. התוכנית לקחה על עצמה יעדים בהחלט משמעותיים. נושא אחד הוא מוטיבציה נמוכה של תלמידים. האחראים על המסגרת דיווחו – והם מקור הנתונים כאן – שיש ילדים שיש להם קושי להתחבר ללמידה, יש קושי להביא אותם לשיעורים, יש קושי להפיק מהם את המיטב, יש נושא של מוטיבציה נמוכה, יש לפעמים בעיה לגייס מורים מספיק מיומנים, רוצים את המורים הכי טובים ללמד את התלמידים ולפעמים זה בעייתי, יש גם קשיים לוגיסטיים בארגון התוכנית כאשר כל הממשק בין התוכנית לבין הלמידה לבית הספר דורש הרבה תיאום ולפעמים גם זה מערים קשיים, ויש לפעמים קשיים בהפעלת הפעילות לקידום אישי וחברתי שמלווה את הלמידה.
שאלנו את המנהלים מה התשומה לתלמידים והם ענו את התשובות כלהלן: כ-64 אחוזים אמרו שהתוכנית תורמת במידה רבה מאוד לחיזוק הביטחון העצמי של התלמידים ויותר מחצי ציינו שזה תורם במידה רבה לחיזוק ההישגים הלימודיים של התלמידים ולחיזוק המוטיבציה. עוד מעט אני אתן לכם עוד נתונים על הישגים לימודיים מתוך ניתוח ציוני בגרות. כאן אני מדברת על דיווח המנהלים מתוך מה שהם רואים. רק רבע מהמנהלים ראו שהתוכנית תורמת במידה רבה לחיזוק הקשר עם ההורים.
שאלנו את המנהלים, מעבר למה שהתוכנית עושה, מה הם הצרכים הנוספים של התלמידים יוצאי אתיופיה שהיום אינם מקבלים מענה בבית הספר. כלומר, חשוב לומר שאלה לאו דווקא דברים שמצפים מהתוכנית הקיימת אבל אלה דברים שהם רואים שהם חשובים ושהילדים היו צריכים לקבל. נושא אחד שעולה הוא נושא של העשרה ופעילות פנאי וחשוב לזכור את זה אחר כך כאשר אני אדבר על מרכזי הנוער, שזה שירות שבהחלט פונה לכיוון הזה. מנהלים גם דיברו על נושא של צרכים בסיסיים של ילדים - בעצם בתחום הכלכלי כמו מזון, ציוד, לבוש - שיש לחלק מהילדים שלא מקבלים מענה. שימו לב שהאחוזים שמצוינים כאן אלה הם אחוז המנהלים ולא אחוז התלמידים. זה אחוז המנהלים שהעלו את הנושאים האלה. המנהלים דיברו על חיזוק הקשר עם הורי התלמידים, הם דיברו על הנושא שיש לחלק מהתלמידים צרכים רגשיים שהיו צריכים לקבל טיפול מקצועי אבל אין היום אפשרות לתת אותו במסגרת המערכת, שיש תלמידים מתקשים שהיו צריכים אבחונים, שגם היום אין לזה מענה, ושהיה רצוי לשקול תגבורים במקצועות נוספים מעבר למה שניתן, שכפי שאמרתי, זה בעיקר מתמטיקה ואנגלית.
עכשיו אני עוברת לחלק הבא במצגת שלנו והוא הנושא של מהי השפעת התוכנית על הישגי התלמידים בבחינות הבגרות. כפי שאמרתי, חלק מהתלמידים הם בכיתות י"ב כאשר בסוף י"ב התלמידים נבחנים בבחינות בגרות ויכולנו לנתח את הנתונים האלה ובצורה הזאת ללמוד על השפעת התוכנית על ההישגים.
הנתונים שאנחנו מנתחים הם משנת 2006, כלומר, שנת תשס"ו שהיא השנה האמצעית שראיתם בתרשימים על פיזור התוכנית. התוכנית עדיין הייתה באמצע תהליך הפיתוח ובכיתה י"ב סיימו בית ספר 440 תלמידים שמשתתפים בתוכנית. חשוב להזכיר שבשנת הלימודים תשס"ו היו הרבה יותר תלמידים בתוכנית בכיתה י"ב אבל בשנת 2006 היו 440 תלמידים בכיתה י"ב שהם למדו ב-38 בתי ספר ולגביהם אנחנו עשינו את הניתוח. רק לסבר את האוזן, באותה שנה הם היוו 20 אחוזים מסך כל התלמידים יוצאי אתיופיה במדינת ישראל.
יולי יואל אדלשטיין:
כמה זמן הם השתתפו? יש נפקא מינא אם מישהו התחיל בכיתה ט' והגיע לבגרות.
מרים כהן-נבות:
זאת הנקודה הבאה. התלמידים האלה, רובם היו בתוכנית עד שנה אחת וחלקם היו עד שנה וחצי. זה מאוד חשוב לקחת בחשבון כי זה גם אומר שבעצם רובם, אם לא כולם – אין לנו מידע על זה – התחילו להיבחן בבחינות הבגרות עוד לפני התוכנית. כלומר, חלק מבחינות הבגרות שלהם הם ציונים שהיו עוד לפני שהם נכנסו לתוכנית והיתר היו כאשר היו בתוכנית יחסית זמן קצר. זאת הערה מאוד חשובה כי התוכנית מכוונת למעשה ללוות את הילדים מכיתה ז' עד כיתה י"ב וזה דבר שמהווה חשיפה אחרת לגמרי תוכנית.
בכל זאת רצינו לראות את מה שיש לנו. חשבנו שעדיין מעניין להסתכל על ציוני הבגרות אפילו שזה מוקדם. היינו צריכים שיטה סטטיסטית שתעזור לנו להבין וללמוד על האימפקט של התוכנית. היינו צריכים שיטה שתעזור לנו לענות על השאלה מה היו הישגי התלמידים האלה אילו לא יושמה התוכנית. זאת השאלה המתודולוגית כדי ללמוד על אימפקט. אגב, יש את כל התיעוד בחוברות שחילקנו לכם. השיטה הסטטיסטית שאימצנו עושה התאמה או זיווג בין יחידות הניתוח. כלומר, לכל בית ספר שהשתתף בתוכנית הותאם או זווג בית ספר דומה שלא השתתף בתוכנית. ההתאמה נעשתה על פי מאפייני התלמידים, כלומר, אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה בבית הספר, המצב הסוציו אקונומי של התלמידים גם יוצאי אתיופיה וגם אחרים, על פי מאפייני בית הספר כמו גודל בית הספר, המעמד הסוציו-אקונומי של בית הספר, של הישוב, הרבה מאוד נתונים שיכולנו לקבל, ועל פי הישגי כלל התלמידים והישגי התלמידים יוצאי אתיופיה בבגרות עוד לפני תחילת התוכנית. הנקודה הזאת חשובה והיא גם קיבלה משקל רב בניתוח מכיוון שאנחנו יודעים שבית ספר משפיע על הישגי התלמידים ולכן היה חשוב מאוד להשוות בין בתי ספר שהיו באותה רמה גם לפני התוכנית.
את כל הניתוח הזה עשינו בעזרת קבצי הנתונים המלאים של משרד החינוך לגבי חמש שנים, משנת 2002 עד 2006.
כאן אנחנו מציגים לכם את תוצאות הניתוח בעזרת החבילה הסטטיסטית הזאת. לגבי האנגלית, אתם רואים שבבתי ספר עם התוכנית, בממוצע 75 אחוזים מהתלמידים יוצאי אתיופיה עברו את הבגרות, זאת אומרת, קיבלו ציון עובר במבחן של שלוש יחידות לפחות, שאלה הדרישות לבחינות בגרות. התוכנה הסטטיסטית מצאה בתי ספר דומים ואצלם רק 61 אחוזים מהתלמידים יוצאי אתיופיה עברו את הבגרות. כלומר, קיבלו אותו ציון עובר באנגלית. אתם רואים כאן פער של 14 נקודות, שזה שינוי משמעותי בעליית ציוני התלמידים בתוכנית לעומת התלמידים האחרים.
בנושא של מתמטיקה אנחנו רואים תמונה דומה. אתם רואים ש-68 אחוזים מהתלמידים בתוכנית באותה שנה, שנת 2006, קיבלו ציון עובר במתמטיקה לעומת 56 אחוזים מהתלמידים בבתי ספר דומים להם.
כאן אנחנו רואים נתונים על הזכאות לתעודת בגרות. 48 אחוזים מהתלמידים בתוכנית היו זכאים לבחינות בגרות בשנת 2006 ובבתי ספר שהותאמו להם 38 אחוזים כך שגם כאן יש לנו הפרש של 10 נקודות.
המדד האחרון שאנחנו מביאים הוא זכאות לבגרות שמאפשרת כניסה לאוניברסיטה שזאת בגרות ברמה קצת יותר גבוהה עם 4 יחידות באנגלית. כאן הנתונים על התלמידים בתוכנית מראים על 33 אחוזים לעומת בתי הספר הדומים שם יש 24 אחוזים.
חשוב לשים לב לשני דברים. קודם כל, הנתונים האלה בהחלט מדברים על השפעה משמעותית של התוכנית, על אימפקט של בתי הספר בתוכנית לעומת בתי ספר דומים מבחינת כל מיני מאפיינים שאינם בתוכנית. עדיין אנחנו רואים פערים משמעותיים בין הציונים של התלמידים יוצאי אתיופיה לבין הרמה הארצית, וחשוב לזכור את זה, כך שעדיין יש אתגרים מאוד משמעותיים במערכת. אנחנו צריכים להזכיר גם שבנתונים של יוצאי אתיופיה בארץ הייתה ירידה כך שבאופן כללי חלק השפעת התוכנית היא בשיפור ההישגים וחלק היא במניעת הידרדרות.
לסיכום. התוכנית צמחה עד שנת 2006-2007 ל-23 ישובים, 119 בתי ספר וכ-6,500 תלמידים. זה קרה תוך שנתיים וחצי. כ-80 אחוזים מהמנהלים בבתי הספר מרוצים מאוד מכך שהתוכנית יושמה בבית ספרם והתוכנית מיושמת תוך שיתוף פעולה עם בתי הספר ומערכת החינוך. על 50 אחוזים מהמנהלים מעריכים כי התוכנית תורמת במידה רבה לחיזוק הביטחון העצמי של התלמידים, המוטיבציה וההישגים. ניתוח סטטיסטי על השפעת התוכנית על הישגי הבגרות של תלמידי כיתה י"ב מצביע על השפעה משמעותית של התוכנית בכל המדדים שבחנו. עדיין צריך להצביע גם על אתגרים ואתגרים מרכזיים של התוכנית כוללים הגברת המוטיבציה של התלמידים בלמידה וחיזוק הקשר של ההורים עם בתי הספר.
הכנו גם דיווח על תמצית של הממצאים בנושא של מרכזי הנוער. כאן מדובר בעוד תוכנית של הפרוייקט הלאומי. מרכזי הנוער נועדו לשרת את בני הנוער יוצאי אתיופיה בכל הישובים בהם הם ממוקמים. כלומר, כל תושבי השכונה, תוך דגש במיוחד על בני נוער בסיכון גבוה. מטרות המרכזים הן מתן מסגרת לפעילות בשעות הפנאי, מניעת התנהגויות סיכון, מתן פעילות ערכית חינוכית לקידום צמיחה והתפתחות אישית, מתן תמיכה אישית והפניה לשירותי הקהילה הטיפוליים בעיקר במקרה הצורך, ואיתור בני נוער במצבי סיכון ומשיכתם לשירות.
המרכזים גם הם מופעלים על ידי ארגונים שונים. המרכזים שבדקנו מופעלים על ידי עמותת פידל, הקרן לפיתוח חדרה, עמותת עליה והמתנ"ס העירוני. במחקר שביצענו בדקנו שבעה מרכזים שפעלו שנה אחת לפחות בזמן איסוף הנתונים, במאי 2006, ובאותם שבעה מרכזים הגשנו שאלונים לכל בני הנוער שביקרו במרכזים באותו שבוע וגם לצוות במקום.
כל המרכזים פועלים בשעות אחר הצהרים והלילה ויש שונות ביניהם בהיקף הפעילות. כאשר בדקנו היו חמישה מרכזים שפעלו חמישה-שישה ימים בשבוע ושני מרכזים שפעלו שלושה ימים בשבוע.
כאשר שאלנו את בני הנוער, ראינו שההשתתפות שלהם במרכזים היא מקיפה. כלומר, בממוצע בני הנוער מגיעים למרכזים כמעט ארבע פעמים בשבוע – 3.6 – ובממוצע 3.3 שעות ביום. זאת אומרת, מי שמגיע, מגיע הרבה, משהו כמו 12 שעות בממוצע בשבוע שזה הרבה מאוד.
מי הם בני הנוער שמגיעים למרכזים. קודם כל, כמעט כולם הם באמת יוצאי אתיופיה כאשר מחציתם ילידי אתיופיה ומחציתם ילידי הארץ. כמעט כולם לומדים ורק 4 אחוזים נושרים למרות שאחוז הנשירה עולה בקרב הנוער המבוגר יותר, בני 17. אנחנו רואים שיש להם קשיים בלימודים, וזה דבר שלא מפתיע אותנו, כאשר 50 אחוזים ציינו שהם נכשלו במקצוע אחד לפחות, 30 אחוזים אמרו שקשה להם לקרוא ספרי לימוד בבית הספר.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתם מדברים על ילדים שנולדו כאן או ילדים שהגיעו לכאן?
מרים כהן-נבות:
מחציתם נולדו כאן ומחציתם הגיעו לכאן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
הם נולדו כאן ולא יודעים לקרוא.
מרים כהן-נבות:
29 אחוזים אומרים לנו שאלה הילדים שבאים ומה הצרכים שלהם. מהנתונים אנחנו רואים שהמרכזים ממלאים תפקיד בקהילה שבאמת היה מאוד נחוץ. כ-67 אחוזים מקרב בני הנוער לא מבקרים באף מסגרת אחרת לנוער ו-60 אחוזים אמרו שבחיים הם לא היו באף מסגרת. כלומר, זה באמת נותן שירות ראשוני שלא היה קודם לכן.
חשוב היה לבדוק את הנושא של התנהגויות סיכון אצל בני הנוער. הנתונים כאן הם לפי הדיווח העצמי של בני הנוער. שאלנו אותם באיזו מידה הם משתתפים בהתנהגויות סיכון. בערך שליש סיפרו שהם עושים דברים שהחברים מעודדים אותם לעשות שהם אסורים ומסוכנים, שליש בערך אמרו שהם משתכרים מאלכוהול לפחות פעם אחת, שליש מציינים שהם מכירים אנשים שמשתמשים בסמים ושליש מהילדים גם מספרים על אלימות. הבאנו כאן אינדיקציה של איזה אחוז דיווחו שהם הלכו מכות לפחות שלוש פעמים בשנה האחרונה. יש כאן גם שאלה על נשיאת נשק להגנה עצמית ו-11 אחוזים מהילדים דיווחו על זה. אגב, האחוזים הם הרבה יותר גבוהים בקרב הבנים מאשר בקרב הבנות.
שאלנו אותם למה הם מגיעים למרכזים. שני שליש אמרו שהם באים כדי לבלות, כדי לעשות דברים מעניינים וחשובים, אבל יש גם אחוזים משמעותיים מאוד שהם אמרו שהם באים כדי להיות עם החברים או כדי להשתתף בחוג ספציפי שחשוב להם לעשות אותו, ויש גם אחוזים, אמנם בודדים, שדיברו על כך שהם באים כדי להשתתף בלימודים או כדי לדבר עם המדריכים, כדי לדבר עם מבוגר משמעותי ולקבל ממנו תמיכה, ייעוץ ומידע.
במרכזים קורים כל מיני דברים. בסך הכל יש איזשהו מכלול של מגוון דברים. הדבר המרכזי הוא חוגי העשרה בנושאים שונים – הרבה מחשבים, הרבה ספורט, דרמה, אומנות, הנושאים הרגילים של החוגים. יש גם חוגים לא בנושאים רגילים כמו הכשרה להיות DJ וכל מיני דברים יצירתיים. יש גם פעילות חופשית שבני הנוער באים ופשוט מתכנסים ואז הם יכולים להשתמש במחשבים או לראות סרטים או לשחק. יש סדנאות לפיתוח אישי וחברתי ולהכשרת מנהיגות. יש מפגש חברתי שקורה וחשוב להזכיר אותו, והשיחות עם המדריכים, ויש גם אירועים חד-פעמיים כמו טיולים, מסיבות, טקסים וכולי.
מעבר לפעילות הזאת של המרכזים במתן שירות לילדים באופן ישיר, המרכזים גם פועלים ועוסקים בקיום קשרים עם שירותים קהילתיים כדי להביא לילדים מענים בעיקר טיפוליים שהם עצמם לא יכולים לספק. בדרך כלל הקשרים האלה עם שירותי הקהילה הם על פי הצורך ופחות קורה בצורה של מגעים שוטפים קבועים.
יולי יואל אדלשטיין:
מה הפרופיל של מדריך/מדריכה במרכז כזה?
מרים כהן-נבות:
חלק מהם אנשי מקצוע, למשל פרופיל של איש קידום נוער, חלק הם לא. כלומר, אנשים שלמדו, שיש להם תואר ראשון, אבל אין להם הכשרה דווקא בתחום הטיפולי.
יולי יואל אדלשטיין:
כמה מהם בני העדה?
קריאה:
כמעט כולם.
מרים כהן-נבות:
שאלנו את בני הנוער מה הם חושבים על המרכז והבאתי כאן שלושה היגדים. 81 אחוזים אמרו שהם מרוצים מהמרכז מאוד, במידה רבה או רבה מאוד. בעצם אנחנו ידענו את זה כי הם באים 12 שעות בשבוע וזה הרבה, כך שיכולנו להבין שהם מאוד שבעי רצון מהמרכז. שאלנו אותם גם אם יש להם למי לפנות ו-55 אחוזים אמרו שיש להם במידה רבה או רבה מאוד. יכול להיות שכאן אנחנו מאוד מחמירים אבל עדיין נראה לנו שזה ששליש אמרו שאין להם לאן לפנות, זה מהווה בעיה. כלומר, בגדול האתגר של המרכזים הוא שכל הילדים ירגישו שיש להם למי לפנות. הבאנו את הנתון ש-50 אחוזים מבני הנוער אומרים שעוזרים להם לחשוב בצורה אחרת, וגם זה נתון משמעותי והוא משמעותי גם בגלל מה שקורה, גם בגלל המודעות של בני הנוער שהם אומרים לנו את זה כי הרבה פעמים אצל בני נוער יותר קשה להגיע לאמירות רפלקטיביות כאלה.
שאלנו את בני הנוער מה הם קיבלו מההשתתפות שלהם במרכז. נתנו להם רשימה של תרומות אפשריות ושאלנו האם זה קורה, האם מאז שהם באים למרכז זה קרה במידה רבה או רבה מאוד או במידה בינונית או במידה מועטה או בכלל לא. אתם יכולים לראות שבעיקר התרומות המרכזיות היו בנושא הפנאי, הרוב ציינו שיש להם לאן ללכת בשעות הפנאי ושהם עושים דברים שמעניינים אותם, הרוב ציינו את זה במידה רבה מאוד והיתר במידה בינונית. הרוב גם אמרו שהם מרגישים יותר בטוחים בעצמם וחלק משמעותי, כמעט חצי, אמר שבעקבות ההשתתפות במרכז הם יודעים יותר טוב עברית. שימו לב, לא בגלל שהם קיבלו תגבור או שיעורי עזר במרכז אלא בגלל ההשתתפות בכל הפעילות במרכז, אולי גם בגלל האפשרות להשתמש במחשבים, לעשות שיעורי בית, דבר שגם הוא עזר בנושא השפה העברית. הם הכירו חברים חדשים, מצאו דרך לפתור בעיה אישית והפנו אותם לאנשים שיכולים לעזור להם – גם כאן אחוזים משמעותיים הצביעו על זה, אבל פחות, בין היתר כי אולי לא הייתה להם בעיה גם אולי כי זה לא דגש של המרכז וגם אולי כי פשוט לא הייתה להם בעיה בזה. שוב הנושא של לימודים, 42 אחוזים אמרו שזה עזר להם בלימודים במידה רבה למרות שזה לא הדגש כאן.
לסיכום. אנחנו רואים שהמרכזים נותנים שירות לבני נוער יוצאי אתיופיה, חלקם בסיכון, רבים הם דווקא מהווים נוער נורמטיבי, עיקר הפעילות הוא במתן מסגרת נורמטיבית לבילוי בשעות הפנאי, העשרה, סדנאות לפיתוח אישי, מרבית המשתתפים מאוד מרוצים מהמרכזים ורואים תרומות בעיקר בתחום של הזדמנות לעסוק בדברים מעניינים וחשובים וחיזוק הביטחון העצמי.
אנחנו רוצים גם להצביע על כמה אתגרים לחיזוק המרכזים, דברים שעלו מהראיונות ומהנתונים, כאשר דבר אחד הוא הרחבת היקף הפעילות כך שתהיה עוד יותר פעילות ועוד יותר שעות, הגדלת כוח האדם המקצועי, להביא עוד כוח אדם עם הכשרה מקצועית, חיזוק תחושת כל בני הנוער שיש להם כתובת ויש להם לאן לפנות, חיזוק פעולות האיתור של בני הנוער כדי למשוך עוד יותר בני נוער בסיכון גבוה, וחיזוק שיתוף הפעולה עם שירותי הקהילה וההורים כדי להיות מסוגלים לתת מענים כוללניים יותר לבני הנוער בעזרת הגופים האחרים האלה.
תודה רבה לכם על ההקשבה.
יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה. זה היה מרתק. במקרה של הפרוייקט הזה, הרבה יותר קל להאמין שהנתונים גם תואמים את המציאות וזה אחרי דיווחים שאנחנו שומעים כאן לפעמים.
לגבי הנושא הלימודי היו נתונים על שביעות רצון מנהלי בתי הספר ואני מנסה להבין – ואולי זאת שאלה מוזרה – כי היו 5-6 אחוזים של מנהלים שהם לא שבעי רצון. אני מנסה לתאר לעצמי שאם אני מנהל בית ספר, יש לי אחוז גבוה של עולי אתיופיה, באים ונותנים לי סיוע, ממה אני יכול להיות לא מרוצה? ניסיתם לפענח את זה? זה מפריע למנהל בית הספר והוא לא רוצה עולי אתיופיה בכלל בבית הספר שלו? יש קושי בתיאומים? מה יכול לגרום לכך? זה אולי נשמע קצת קטנוני, אבל אני מנסה לפענח מה יכולה להיות כאן הבעיה של המנהל שלא מרוצה מהסיוע שניתן.
ציינת שההשוואה במחקר הייתה עם מה שנקרא השכן הקרוב. האם ניסיתם להשוות את זה לתוצאות של ילדים שנמצאים בתוכניות מקבילות? אמרת שאתם לא באים במקום תוכניות אחרות ולא משתלבים, אבל האם היה כאן איזשהו ניסיון של השוואה של ילדים שהם בוגרי מרכזים של קרן ויזל או כל מיני יוזמות.
נגיסט מנגשה:
קרן ויזל פועלת רק בישוב אחד.
יולי יואל אדלשטיין:
נתתי את זה כדוגמה. האם ניסיתם לעשות איזושהי השוואה עם מסגרות אחרות?
מרים כהן-נבות:
לא ניסינו להשוות אבל זה בהחלט רעיון.
אבי מספין:
אני רוצה לברך את דוקטור נגיסט מנגשה ואת מכון ברוקדייל על המחקר, על הפרוייקט הלאומי ועל העשייה המרובה שלהם בקרב תלמידים יוצאי אתיופיה. אני מאמין שהכניסה שלהם למערכת החינוך סייעה ושיפרה את הישגי התלמידים, דבר שלא היה קודם להקמת התוכנית.
שאלה עקרונית אחת שמופנית לדוקטור נגיסט מנגשה ושאלות שקשורות לפרוייקט עצמו. עד כמה הפרוייקט הלאומי ימשיך להוות – אני לא יודע אם לקרוא לזה כך - תחליף או תוספת או גוף שלוקח חלק מהאחריות של משרד החינוך לגבי הישגי התלמידים? עד מתי הפרוייקט ימשיך להתקיים? אני מעריך שהוא יתקיים עוד שנים ספורות ואם הוא יחדל להתקיים, התקציבים עלולים לרדת לטמיון או להתווסף למשרד החינוך. השאלה הגדולה היא עד כמה הפרוייקט הלאומי יהווה תחליף למשרד החינוך.
לגופו של המחקר. ראינו שיש פחות מעורבות של ההורים וגם מחקרים מוכיחים שמעורבות ההורים במה שקורה עם הילדים שלהם תורמת גם להישגים בלימודים, אבל כאן אנחנו רואים שהמעורבות יחסית היא מאוד נמוכה כאשר 53 אחוזים לא מעורבים.
האם התוכניות עצמן באות על חשבון שעות הלימוד של מערכת החינוך או בנוסף? זאת אומרת, האם התוכניות הן אחרי שעות הלימודים או במקביל?
קריאה:
בנוסף.
אבי מספין:
דיברנו גם על הנושא של חיזוק הביטחון האישי של התלמידים וזאת שוב שאלה עקרונית, האם הבידול שלהם – אני משתמש במילה קיצונית – אחרי שעות הלימוד כקבוצה הומוגנית של יוצאי אתיופיה אמור לתרום לביטחון האישי שלהם או שצריכה להיות מעורבות שלהם עם אוכלוסיות אחרות?
וונדה קסהון:
אני מצטרף לברכות. השאלה העקרונית הראשונה שלי היא האם נכון להשקיע בבית הספר התיכון, לשם הם מגיעים עם פער לימודים מאוד גדול, והאם לא היה נכון להתחיל בתוכנית בבית הספר היסודי.
כל המחקר נראה לי יותר מדיי טוב ומתבסס רק על רגשות המנהלים. כמנהל, כל עזרה שתבוא, הוא יקבל אותה בברכה. אני לא רואה מחקר שנכנס לעומק ובודק את התרומה של הפרוייקט עד כמה הוא עוזר לילדים.
גם במתנ"סים וגם בכל מיני פרוייקטים שהיו עד עכשיו ראינו שכל עוד סטודנט או מתנדב נכנס – ואני חושב שזאת אחת הבעיות של הקהילה היא שהמתנדבים, הסטודנטים, נכנסים ואז אנחנו רוצים להקנות להם שיטת לימוד או למידה ואני חושב שעצם ההתערבות של הסטודנטים בתוכנית כזאת ולא של מורים מקצועיים, זה עלול לגרום בעתיד לבעיות ולא יסייע מספיק לילדים.
לגבי מרכזי הנוער. האם בדקתם כמה אחוזים של נערים מתוך הישוב משתתפים? לא אלו שהגיעו אלא האם שאלתם כמה אחוזים באותו ישוב באים להשתתף בתוכנית הזאת? יכול להיות שאותם נערים שצריכים את העזרה מגיעים אבל יש ילדים שהיו רוצים להשתתף בחוגים אבל הם לא מגיעים להשתתף בהם בגלל שהמקום הזה קיבל תווית שהוא רק ליוצאי אתיופיה.
מרים כהן-נבות:
שאלת אם בדקנו גם תוכניות אחרות – לא, אבל זה רעיון ואכן היה כדאי לבדוק זאת.
יולי יואל אדלשטיין:
זה גם מתקשר לתחושה שאולי באמת יש יותר מדיי שביעות רצון ואולי צריך לבדוק מה קורה בתוכניות אחרות.
מרים כהן-נבות:
לגבי שביעות הרצון של המנהלים. אני דווקא חושבת שזה חשוב לדעת מה המנהלים חושבים. יש להם פרספקטיבה כוללת אבל אנחנו במחקר הזה לא מסתפקים רק בזה אלא מאוד חשוב לשים לב שיש את הניתוח של ציוני הבגרות ואלה הם נתונים קשים מאוד. לקחנו כאן את קובץ הנתונים של משרד החינוך לגבי ההישגים ובסופו של דבר ראינו איך הילדים מסיימים את התיכון והנתונים הם מאוד קשים.
וונדה קסהון:
גם שם יש לי בעיה. אם תוך שנה גרמתם לפער של 10 אחוזים בין אלה שקיבלו תגבור לבין אלה שלא קיבלו תגבור, אני הולך לישון בשקט כי 7,000 יוצאי אתיופיה הולכים ללמוד בטכניון.
מרים כהן-נבות:
למה חלק מהמנהלים לא מרוצים. אלה אותם אנשים כנים שבכל זאת הצביעו על דברים כאשר מדובר בבעיות ארגון, בעיות של הפעלה, של תיאום. נושא שעלה אצל חלק מהמנהלים – לא הרוב – הוא שהתוכנית היא רק ליוצאי אתיופיה ולפעמים זה יצר בעיות. כלומר, רצון המנהלים להשתמש במשאבים גם לילדים אחרים שלא נכללים בתוכנית.
נגיסט מנגשה:
אבי מספין שאל עד מתי הפרוייקט ימשיך והאם הוא בא להחליף את משרד החינוך. אני רוצה להזכיר לכולם שהפרוייקט הלאומי מיועד להמשיך לפעול תשע שנים בלבד. בשנת הלימודים הנוכחית אנחנו מסיימים כבר ארבע שנים. אם יימצא מימון בקרב הפדרציות בסדר גודל תקציב כזה והממשלה תמשיך לתת את חלקה – היא עכשיו נתנה התחייבות לשלוש שנים, עד שנת 2011 – הפרוייקט ימשיך.
לגבי תחליף למשרד החינוך. הפרוייקט הלאומי לא מחליף אף אחד. אלה עקרונות ומדיניות הפרוייקט הלאומי. הפרוייקט מחזק את התלמידים אחר הצהרים, תלמידים שלומדים בבתי הספר, שנמצאים במסגרת חינוכית והוא מצמצם את הפער ולא מחליף. צמצום פערים בהישגים לימודיים לא ייעשה לא תוך שנה אחת ולא תוך שנתיים. המחקר שאתם רואים היום הוא מחקר של שנה-שנה וחצי בלבד. אנחנו מציגים תוצאות של שנת 2006 אבל אנחנו בשנת 2008, כך שהרבה דברים גם השתנו, גם שביעות רצון של מנהלי בתי הספר, גם הישגים לימודיים של אותם תלמידים. הספקנו להדביק פערים עצומים.
לגבי מעורבות הורים, נושא מעורבות הורים הוא בעייתי ביותר. בשנה הראשונה ראינו שאנחנו לא מצליחים להתקדם, בשנה השנייה פיתחנו והקצבנו כסף רב לקבוצות הורים כך שיש לנו היום קרוב ל-75 קבוצות הורים בכל הארץ וזאת על מנת להביא אותם. בנוסף לכך כל גוף מפעיל נותן דגש להביא ולערב את ההורים ולתת להם חיזוק אפשרי.
יש דילמה מקצועית ושאלה מרכזית שכולם שואלים, למה הפרוייקט הלאומי מחזק את אותם ילדים יוצאי אתיופיה בנפרד. אני רוצה להזכיר לכולם שאם לא היו בעיות, החלטת הממשלה לא הייתה מתקבלת בשנת 2000 להקים פרוייקט לאומי רק ליוצאי אתיופיה. לפרוייקט הלאומי אין מדיניות הפרדה. הפרוייקט הלאומי עובד עם מודלים שונים. כל רשות מקומית שרוצה ומוכנה להשתתף תקציב בתוכניות לילדים שהם לא יוצאי אתיופיה, יש לנו מודלים בלוד, יש לנו מודלים בעפולה, רשות המקומית משלמת כסף לילדים שהם לא יוצאי אתיופיה והילדים לומדים ביחד. אנחנו עומדים על כך – ואני אומרת את זה בקול רם – שהפרוייקט הלאומי לא ייתן דולר אחד לילדים שהם לא יוצאי אתיופיה כי בעצם אנחנו מגייסים כסף ומבטיחים לתורם שהכסף הזה הולך לאותם ילדים יוצאי אתיופיה.
את זה אני אומרת כתשובה לטענה שעולה למה המשאבים שמקבלים ילדים יוצאי אתיופיה לא מחולקים גם לאחרים.
להושיב ילדים יוצאי אתיופיה ליד תלמידים אחרים שהם לא יוצאי אתיופיה, כאשר יש פערים לימודיים, עבורי זאת לא אינטגרציה. חיזוק של אותם ילדים שיהיו ברמה לימודית שווה, שילד יוצא אתיופיה מרים יד ועונה לשאלה, זאת עבורי אינטגרציה. לכן אני אומרת שריכוז גבוה של עולים מאתיופיה זה לא אינדיקטור לכישלון אלא מה שיקבע, זאת איכות ההוראה של אותו בית ספר. הפרוייקט הלאומי מצמצם פערים. הילדים האלה כל היום לומדים ביחד וברגע שתלמיד מצמצם את הפער, יש לו ביטחון עצמי מלא ולמחרת בבוקר הוא משתלב ולומד ביחד. אל תשכחו שאלה גם ארגונים יוצאי אתיופיה. ילדים יוצאי אתיופיה משחקים לבד בהפסקות. בהפסקות אין אינטגרציה? ילדים לא לומדים ביחד באותו בית ספר? לכן, לא לטעות. כדאי לנו להשקיע, לחזק ולצמצם את הפערים בהישגים לימודיים כי אדם שיש לו ביטחון עצמי ושהוא מתקדם מבחינה לימודית, הוא ישתלב באופן אוטומטי.
היו"ר מיכאל נודלמן:
כאשר הצעירים ישבו בישובים שונים, הילדים ילכו לבתי ספר לשם הולכים כולם, אבל כאשר יש ריכוז, טבעי שהילדים הולכים לאותו בית ספר.
יש ילדים שנולדו כאן, יש ילדים שהגיעו לכאן בגיל שנה, שנתיים ושלוש, יש ילדים שהגיעו לכאן בגיל שבע, שמונה ותשע. צריך להיות הבדל. אתם בודקים את ההבדלים? אם אתם יודעים איזה הבדל קיים, אתם יודעים מה צריך לעשות. כאן נתתם לנו ממוצעים ומדברים על כל הילדים האתיופים, אבל יש ילדים שנולדו כאן והם תלמידים טובים. יש הבדל גדול בין זה שילד בא מאתיופיה ולא למד כאן לבין ילד שגדל כאן. אתם צריכים לדעת את ההבדלים האלה.
ג'ק חביב:
הכוונה היא גם לנתח את הנתונים לפי הוותק בארץ, לפי ילדים שנולדו בארץ או לא, וזה קריטריון מאוד חשוב. עשינו את זה בעבר. הפעם הבאנו רק תמצית של הדברים. גודל הקבוצה שהשלימה כיתה י"ב היא קטנה יחסית, כך שיותר קשה לעשות את ההבחנה בשלב זה, אבל במאי נקבל את הנתונים ממשרד החינוך לגבי שנת 2007 – תמיד יש פיגור של כשנה ולכן לא הצגנו היום את שנת 2007 – אז מספר הילדים יהיה יותר גדול ואז נוכל לנתח גם לפי הוותק בארץ, נתון שהוא חשוב מאוד.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מי שנולד כאן, היחס אליו צריך להיות קצת אחרת. אי אפשר לומר שכל הילדים יוצאי אתיופיה דומים, כי זה לא כך.
ג'ק חביב:
בעבר, בנושאים שונים, אנחנו ואחרים בדקנו את העניין הזה. לא תמיד הוותיקים היו במצב יותר טוב בקרב יוצאי אתיופיה. אפשר לדון על זה כי זאת סוגייה מאוד מעניינת. לפעמים לחדשים יש מגבלות אבל יש יתרון של מוטיבציה מאוד חזקה והם עוד לא מרגישים שהם נכשלו אלא שהם חדשים. לפעמים הוותיקים מרגישים שהם נכשלו וזה משפיע אוטומטית. כאמור, מאוד חשוב לבדוק את זה ואנחנו מבטיחים לעשות את הבדיקה.
שאלת האם כל הילדים בישוב משתתפים במסגרות לנוער. אני לא חושב שהמטרה היא שכל ילדי אתיופיה בישוב ישתתפו במסגרות האלו כי כן רוצים לפי העדפה של הילד. יש ילדים שמשתלבים נהדר בפעולות אינטגרטיביות, במסגרות שונות, אם זה מתנ"ס או מרכז ואנחנו רוצים שהם ימשיכו בזה. המסגרות האלו מיועדות להשלים - כי בכלל קשה מאוד להביא בני נוער לפעילות ואת זה אנחנו יודעים לגבי כל הקבוצות – לאותם בני נוער שלא מצאו את מקומם במסגרות אחרות או שהם מעדיפים את המסגרת המשולבת ולכן זאת לא המטרה שכולם ישתתפו.
נגיסט מנגשה:
המרכז נמצא בשכונה אחת באותה עיר וזאת לא תוכנית עירונית אלא תוכנית של שכונה אחת במקרה הטוב.
ג'ק חביב:
אני רוצה להתייחס לעוד נקודה שעולה כאן וזה שזה נראה יותר מדי טוב, ואם זה המצב, לא צריך לדאוג.
אני רוצה לציין שמדובר בקבוצה קטנה ראשונית שבדקנו. מתוך הממצאים לגבי הקבוצה הזאת, יש נתון אחד, לגבי אלה שהשתתפו, שיש עדיין פער מאוד גדול הוותיקים לבין האתיופים וזה בנושא של בגרות ברמה אוניברסיטאית. צומצם מאוד הפער בין בגרות בכלל, צומצם הפער בחלק מהמקצועות שלמדו, אבל בנושא בגרות ברמה אוניברסיטאית עדיין נשאר פער. אנחנו מקווים, כמו שאמרו כאן, אחרי שהילדים יהיו חשופים יותר שנים, שיהיה שיפור יותר גדול בנושא הזה.
התוכנית בהתחלה טיפלה במספר קטן של ילדים והמספר גדל ל-7,000 ילדים. אנחנו מקווים שמצד אחד זה ייתן את אותותיו בצורה יותר רחבה לגבי האינדיקטורים הכלליים של העדה, ומצד שני יצליחו לשמור על הייחוד. יש דברים שיכולים לתת תקווה לחיזוק ההשוואה ויש את השאלות ולכן חשוב כל כך המשך המעקב.
לפעמים מפעילים תוכנית על אוכלוסייה וכשהיא מצליחה, אומרים שהכל בסדר עם האוכלוסייה הזאת אבל שוכחים שאולי האוכלוסייה הצליחה בגלל שהיא קיבלה את העזרה. צריך לדאוג לתת את העזרה כדי שיצליחו. לפעמים אומרים שיכולים להפסיק את מתן העזרה, אבל שוכחים שאולי האוכלוסייה הזאת הצליחה בגלל העזרה שניתנה לה. אנחנו מקווים שאם מספיק דורות יקבלו את העזרה ואחר כך ההורים יהיו חזקים, ילדיהם בעתיד לא יצטרכו את העזרה הזאת.
היו"ר מיכאל נודלמן:
במקרה של בית ספר רגיל, תמיד המורה עבד על ממוצע. אם הממוצע הוא ממוצע רגיל, זה דבר אחד, אבל כאן הממוצע הוא יותר נמוך. אולי צריך לבדוק כי אולי יש תלמידים יותר חזקים שלא צריכים להיות באותו ממוצע. אם אנחנו עוסקים כאן בדבר מאוד מסובך, אנחנו לא צריכים לתת לימודים לממוצע שלהם כי הממוצע שלהם הוא מאוד נמוך אבל אני בטוח שיש שם תלמידים ברמה יותר גבוהה ותלמידים כאלה צריך להעביר לבית ספר אחר או לכיתה אחרת.
ג'ק חביב:
אני יכול רק לומר שיש סכנה בכל קבוצת מיעוט שהממוצע מראה על הישגים נמוכים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
ראיתי בטבלה שמדובר ב-44 אחוזים.
ג'ק חביב:
אתה מתייחס לקבוצה באופן סטריאוטיפי ומניחים שכולם אותו הדבר וזה עדיין קורה, אבל אני חושב שבסך הכל המערכת למדה לעשות את הדיפרנציאציה בקרב התלמידים האתיופים למרות שתמיד אפשר לעשות זאת יותר טוב. בתחילת שנות ה-90 התחלנו לעשות את המחקרים שלנו על האוכלוסייה האתיופית והייתה באמת הכוונה מסיבית של אתיופים לכיתות נמוכות. באותה תקופה משרד החינוך וכל הגורמים ביחד עשו צעד נועז והעבירו הרבה יותר ילדים אתיופים למסלולים יותר איכותיים. מצד שני היה חשש שאולי הם לא יצליחו שם, אבל עשינו מחקר על כל התהליך הזה וראינו שהייתה הצלחה אדירה של התייחסות יותר דיפרנציאלית והבנה יותר של הפוטנציאל. לכן אני חושב שאנחנו בכיוון הזה למרות שאפשר לחזק אותו.
נגיסט מנגשה:
אולי כדאי לשמוע את יואב שיש לו 4,000 ילדים בתוכנית.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני קודם רוצה לשמוע את משרד החינוך איך הוא מתייחס לזה ואת משרד הקליטה.
עמיהוד בהט:
אדוני היושב-ראש, אני חושב שמה שמוצע כאן על ידי הפרוייקט הלאומי האתיופי הוא בהחלט מראה על כיוונים מאוד מאוד חיוביים שמשרד החינוך רואה אותם עין בעין וכמשולבים לחלוטין במהלך החינוכי שנעשה גם בחינוך הפורמלי. הפרוייקט הלאומי בוודאי לא בא להחליף ולא מתיימר להחליף את מהערכת החינוך ואי אפשר להחליף את מערכת החינוך בארבע שעות שבועיות אבל אפשר להוסיף לה המון בארבע שעות שבועיות כי ארבע השעות השבועיות האלה נותנות לילדים דבר שאולי קשה להם בתוך המערכת וזה תחושת הביטחון, קבוצות קטנות של חמישה-שישה ילדים ולא כיתה של 35 ילדים, יחס אישי, היצמדות בדיוק למצבו של כל ילד, מיפוי נכון של כל ילד אחר הצהרים, ורצף נכון עם המורה של הבוקר, מה גם שלעתים קרובות זה אותו מורה ואותו בית ספר. אמנם יש גם כמה סטודנטים, אבל בסך הכל המסה הגדולה היא מורים ובתך המורים המסה היא – והשאיפה היא גם כזאת - לחבר את זה עם אותם מורים שעובדים בבוקר ומכירים את הילדים ורואים בזה איזשהו רצף. כלומר, יש פה בהחלט פעולת המשך שנועדה לצמצם פערים ולסגור חסכים שאין ספק שהם קיימים. התוצאות של בחינות הבגרות מראות את זה. עם כל ההצלחה הגדולה, ויש הצלחה גדולה מלפני 10 או 12 שנים עד היום, יש עדיין דרך ארוכה מאוד והדרך הזאת מתקצרת על ידי הפעולה של הפרוייקט הלאומי שיש בו כמה וכמה יתרונות שאת חלקם ציינתי.
מעטות מאוד הן התוכניות במערכת החינוך שההיקף שלהן הוא כל כך גדול. הקהילה האתיופית היא בסך הכל לא גדולה, בחטיבות העליונה בוודאי לא, אלא מדובר ב-16 או 17 אלף תלמידים. אם אנחנו מדברים היום על 7,000 – ואולי בעוד שנה-שנתיים על 10,000 – זה אומר שרובה של הקהילה נמצא בתוך הפרוייקט הזה וזה דבר מאוד מיוחד. עצם ההיקף, יש בו את היתרונות שלו כי גם פעולה למאה ילדים היא חשובה וגם לילד אחד אבל האפקט של הדבר הזה על החתכים, על הממוצעים, על האופק שיש לקהילה, הוא אפקט מצטבר והוא מאוד גדול.
משרד החינוך מעורב בכל דבר שנעשה בפרוייקט הלאומי, בדרך של הוועד המנהל שבה שותפה הממשלה עם יתר הגורמים, אבל גם בוועדות המקצועיות. יושבת כאן טלי שמעורבת בכל הוועדות המקצועיות שעוסקות בהיבטים הפדגוגיים, שותפה להחלטות שמתקבלות, ולכן אנחנו נמצאים בפגישות שוטפות עם הנהלת הפרוייקט ואנחנו רואים את הפרוייקט הלאומי, כמו שגם הממשלה רואה אותו, כחלק מהמהלך הכולל שאליו תצטרף - אני מקווה במסה גדולה – תוכנית החומש. אולי אנחנו כמשרד רואים את כל שלושת המרכיבים, את שלושת המעגלים האלה, שבסופו של דבר עובדים על אותה אוכלוסייה לא גדולה כאיזשהו דבר שצריך לסנכרן אותו נכון ולעבוד אתו הלאה.
אני לא רוצה להיכנס כרגע לדילמה - כי נגיסט עושה זאת בהצלחה מאוד גדולה וגם תמיד טוב שמישהו מתוך הקהילה עושה אותה – של אינטגרציה וסגרגציה כי תמיד אנחנו מסתכלים על הדברים, ואני לא רוצה לדבר כאן לא על מדיניות ואפילו כמעט אני אומר לא לפרוטוקול, אבל אני רוצה לומר שהדילמה בין תחושה טובה של ילד בקרב בני קהילתו מול התסכול מול ילדים מצד אחד, אבל השאיפה המאוד נכונה וצודקת לאינטגרציה, הן דילמות שמלוות את המערכות כל הזמן ונגיסט היטיבה להבהיר אותן וכדאי שבאמת הדברים יישמעו.
לא אני בחרתי בגורמים המפעילים אלא הנהלת הפרוייקט הלאומי שזה המנדט שלה והיא עשתה זאת בהליכים מכרזיים מסודרים, אבל אני יכול לומר שהגורמים המפעילים – שזה גם בנקו, גם אורט וגם החברה למתנ"סים – עושים עבודה רצינית מאוד, מקצועית מאוד ואני חושב שבעניין הזה מגיע להן תשבחות. אני משוכנע שבסופו של תהליך התוצאות תוכחנה שהפעולה הזאת, המאמצים והסכומים הגדולים מאוד שמושקעים בזה, הן בכיוון הנכון. עדיין רוב הפעולה של הפרוייקט היא בחטיבות הביניים נכון להיום, כך שבאמת את התוצרים המוגמרים, אם מדברים על מספרים, אפשר לראות רק במספרים קטנים יחסית היום אבל אני בטוח שנשב כאן בעוד שנה-שנתיים ונראה את התוצאות על מסה הרבה יותר גדולה של ילדים, אנחנו נרגיש את העניין.
מילה בקשר לקהילה בכלל ולדברים שעלו כאן. בקהילה הזאת יש פוטנציאל ענק של ילדים. אנחנו מזהים אותו יותר ויותר. גם הפרוייקט זיהה אותו. כל מה שנאמר קודם על קדם עתידים, הוא אחד המענים של הפרוייקט וגם של המערכת לעניין הזה. אנחנו מקיימים גם מרכזי מחוננים ומצטיינים בגילאים של בית ספר יסודי, ודיברת קודם על בית ספר יסודי. אני הייתי אישית בגבעת אולגה ובבאר-שבע ואתה רואה דברים נפלאים. אתה רואה את הילדים מטפסים לגבהים כי יש להם את הפוטנציאל הזה. אם יש חסך זמני שנובע מבית שקשה לו להיות שותף או מפוטנציאל שעוד לא התגלה בגלל בעיות של שפה, אנחנו כן אמורים, רוצים ועושים גם הכל כדי לחשוף אותו, לקדם את זה ולהביא אותו לידי ביטוי כי אין הבדל בין שאר אוכלוסיית תלמידי ישראל לבין הפוטנציאל שנמצא בקהילה של יוצאי אתיופיה.
שרה כהן:
מאוד התרגשתי לשמוע את הדברים. אני חושבת שבמה שקשור להתערבויות חברתיות, מאוד קשה למדוד הישגים ויש כאן מדידה של הישגים שאחרי פרק זמן לא מאוד ארוך של הפעלת התוכנית רואים הישגים שהם מדידים גם בתחומים של התערבויות לימודיות וגם בכל מה שקשור לנושא של מרכזי הפנאי. לפחות מבחינתי כאיש מקצוע וגם כמובן כנציגת משרד הקליטה ששותף במהלך, זה נותן הרגשה שהיא בהחלט טובה וחשובה.
הייתי מעורבת יותר מהמקום המקצועי שלי בתהליך של ההבניה של המרכזים. הייתי רוצה להתייחס כאן אולי לכמה דגשים וגם מתוך המקום של מכאן והלאה. בכמה משפטים כדי לסבר את האוזן אומר שהכיוון שבסופו של דבר התמצבו המרכזים לא היה הכיוון הראשוני בראשית הדרך. בתחילה דובר על מרכזים לנוער שנמצא בסיכון והייתה איזושהי אמירה שבשלב הראשון ההבניה של המרכזים תיועד יותר כמרכזים שאולי יהיו בהם רכיבים טיפוליים לנוער שנמצא בסיכון. היה איזשהו תהליך בתוך ועדת ההיגוי שליווה את התוכנית ובסופו של דבר זה יצר את המבנה שהוא המבנה שנכון להיום שוקף בממצאים ויצר איזשהו תמהיל של מרכזים שעיקרם מרכזי פנאי, בעקבות זיהוי החסך של מקום אליו יוכלו להגיע צעירים, בני נוער וילדים בני הקהילה, במקום בו הם מתגוררים. גם התלבטנו לגבי השם עצמו ואני זוכרת שבדיונים שלנו שאלנו האם אלה מרכזים לנוער בסיכון אבל בסוף אמרנו שאלה מרכזים לנוער כי אלה מרכזים שהמשמעות שלהם הוא מרכז אוניברסלי שאמור להיות נגיש וזמין לבני הנוער שמעונינים עם אפשרות לקבל שם מגוון מאוד גדול של תוכניות ופעילויות שמתייחסות בעיקר לשעות הפנאי. השימוש וההגעה של בני הנוער והנגישות שלהם למרכזים, מבחינתנו היא בהחלט גורם שהוא מעודד מאוד לגבי המשמעות של המרכזים בחייהם של בני הנוער.
יש שתי נקודות מרכזיות שלדעתי מחייבות איזושהי התייחסות לגבי האוכלוסייה שמגיעה. עיקר האוכלוסייה שמגיעה הוא נוער שהוא נוער שמשולב במערכת החינוך. 94 אחוזים מתוכם הוא נוער שלומד, שנמצא בסך הכל במערכת הלימודית. כ-6 אחוזים מבני הנוער שאולי מוגדרים באיזשהו סוג של סיכון או ניתוק מתוך המערכת החינוכית, ותכף אומר לגבי העניין של הסיכון, אבל אני חושבת שאולי גם כאן זה עלה בתוך הציון של האתגרים של מציאת דרך להגיע לאותו נוער שמסתובב ולא מגיע וגם לא עושה פעילות במקומות אחרים.
הסוגייה השנייה מתייחסת לגבי מאפייני הסיכון של בני הנוער שמגיעים למרכזים ואנחנו עדיין רואים אחוזים די גבוהים של התנהגויות שלפחות אני לא מזהה אותן כהתנהגויות סיכון. אנחנו רואים שלמעלה מ- 30 אחוזים מבני הנוער, שאנחנו מזהים אותם כנוער לומד ונורמטיבי, כן מצביעים על סוגים שונים של התנהגויות סיכון וזה לא פשוט. כלומר, גם בנושא של שתיית אלכוהול בהיקף בהחלט מאוד משמעותי, השתתפות בתגרות, אלימות, אלה דברים שאנחנו כן צריכים לתת עליהם את הדעת ברזולוציית העבודה בתוך המרכזים עצמם. זאת אומרת, למה נוער שמגיע כל כך הרבה למרכזים, 12 שעות בשבוע ויותר, עדיין רואים אחוזים גבוהים של התנהגויות סיכון בקרבו.
הנקודה השלישית לגבי העתיד היא מידת האפשרות של שימוש – אני זורקת את זה כאיזשהו רעיון אולי בכיוון של תהליכי אינטגרציה. מתוך הממצאים ראינו שבעצם הנוער שמגיע למרכזים מגיע כי לא היו לו דברים אחרים או כי הוא לא השתתף בדברים אחרים. השיקול כאן שצריך להיות הוא האם הוא לא נטל חלק בדברים אחרים באותו מקום בגלל שיקולים שהם כספיים. זאת אומרת, יכול מאוד להיות שאולי דווקא כדאי לחשוב על הקצאת תקציב ייעודי שיועמד לטובת הילדים שהם כן יוכלו ליטול חלק בתוכניות שנמצאות במתנ"סים או בתוכניות הרגילות שקיימות באותו ישוב ושהם בעצם לא הגיעו לשם בגלל שלא היה מי שיממן אותם. אולי כן שווה לתקצב תוכניות שקיימות במקומות אחרים כדי שבני הנוער ישתתפו בהן ושלא בהכרח הנושא הכספי ינקז את כל האוכלוסייה למרכז עצמו.
ברמת אמירה שהיא הגעה לרזולוציה יותר משמעותית, זה עניין של ההבחנה בין בני הנוער שהם ילידי הארץ ובני הנוער הוותיקים. צריך לנסות לראות אולי יצירה של יותר דיפרנציאציה של תוכניות במקומות השונים שם נמצאים בני הנוער ולא תוכניות שהן אוניברסליות כוללניות גם לילידי הארץ גם לחדשים, אלא באמת לראות איזשהו סוג של תמהיל אחר כדי כן לתת מענים שהם יותר מחודדים למישהו שהוא פחות ותיק.
תודה רבה גם על התוצרים של המחקר. אני חושבת שצריך להיות המשך תהליך של שיתוף פעולה בין ארגוני ובין משרדי שאנחנו רואים שמניב כאן תוצאות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
בסופו של דבר, בעוד 10-15 שנים יכולה להיות אינטגרציה טבעית אבל אנחנו לא צריכים לחכות אלא לחשוב איך לגרום לאינטגרציה שאפילו לא תהיה טבעית בין נוער שמוכן לה. זאת עבודה קשה אבל היא צריכה להיעשות ולא רק דרך המתנ"סים וארגונים שונים אלא אני חושב שבתוכנית החומש הממשלתית יש כלים ליצירת אינטגרציה יותר מהירה.
רוני אקלה:
אני לא רוצה לחזור על דברים שנאמרו אלא להתייחס לשלוש נקודות חשובות מאוד.
בנושא של הקמת מרכזי נוער בישובים. אני חושב שזה מאוד חיובי ומאוד עוזר משום שאני רואה זאת במקביל בתהליך אחר. רוב בני הנוער שהיו מגיעים לתחנה המרכזית בתל-אביב, המספר מצטמצם משום שבני הנוער שהיו מגיעים לשם, יש להם היום מענה. ההורים מגיעים לאותו מרכז, דבר שמסייע.
במרכזי הנוער, הנוער לאט לאט לוקח את הפיקוד וזה אומר שהוא צריך להשקיע בסביבה שלו ולשנות את המצב בו הוא נמצא. הוא צריך להיות משולב עם בני נוער אחרים, דבר שאנחנו מעודדים, עד כדי כך שאנחנו מבקשים גם את תנועות הנוער לבוא למרכזי הנוער ושהנוער ילך לתנועות הנוער, כך שתהיה אינטגרציה טבעית ולא אינטגרציה בכפייה. דבר זה מאוד יעזור ויקדם. אם היה נעשה מחקר עכשיו, יכול להיות שהנתונים היו מצביעים על כך.
השתתפות הורים בוועדי הורים בבית הספר. אני מאוד שמח שנאמר שמאז התחלנו לעבוד עם קבוצות הורים, אחוז המשתתפים בקבוצות ההורים הולך וגדל. בזמנו, כאשר הקמנו קבוצות הורים, הגיעו 25 ובסופו של דבר נשארו חמישה או שישה, אבל היום קבוצות ההורים מתחילות ב-20 ונשארים 18, דבר שמהווה הישג גדול וטוב. לשמחתי הרבה בוועדות ההורים של בתי הספר יש לנו יושבת-ראש ועד הורים. היום הורה זה אני, אלה היושבים כאן, ואנחנו צריכים לקחת את המושכות ולהיות בוועדי ההורים כך שנוכל להשפיע על התהליך שמתקיים בבית הספר.
ההורים מגיעים לבית הספר, כאשר בעבר לא היו מגיעים, ואם היו מגיעים, היו ממתינים זמן רב כדי לדבר עם מנהל בית הספר או עם יועץ בית הספר. היום התהליך הזה התקצר משום שישנם מגשרים שנמצאים בתוך בית הספר והם נותנים את המענה הזה בצורה חיובית. אני שומעים כל יום שהתהליך הוא הרבה יותר טוב.
לגבי נוער בסיכון או נוער מנותק, ראינו שמרכזי נוער, מאז הוקמו, אלה שהיו מנותקים ולא היו מגיעים, מגיעים למרכזי נוער. שלחנו אותם להמשך טיפול בשירותי הרווחה, דבר שמאוד סייע משום שההגעה שלהם למרכז ולאחר מכן לשיחות עם צוות המרכז ושליחתם להמשך טיפול אצל איש מקצוע, זה דבר חיוני מאוד, חשוב מאוד, דבר שאנחנו מעודדים אותו.
דוד גזייה:
דבר אחד מפריע לי במחקר. הילדים שמשתתפים בפרוייקט, במיוחד בבתי הספר, אלה ילדים שיש להם ממוצע גבוה שהוא מעל 80. ילדים יותר חלשים – ושאלתי מספר ילדים – לא משתתפים בפרוייקט. אני מציע שיבדקו בפעם הבאה את אותם ילדים שלא השתתפו בפרוייקט. שאלתי את מנהל בית הספר עצמו והוא אמר לי שלמפעילים יש קריטריונים משלהם וכי אותם ילדים צריכים לעבור מבחן.
נגיסט מנגשה:
אתה מתכוון לומר שילדים שמשתתפים בפרוייקט לאומי הם עוברים מבחן?
דוד גזייה:
כן. זה לפי דיווח בית הספר. אני מדבר על מנהל בית ספר תיכון. אני מבקש לבדוק את זה. יש ילד אחד ששאלתי אותו מדוע הוא לא משתתף שנתיים והוא אמר לי שהוא לא עבר את המבחנים. אלה דברים שצריכים להיבדק. אותם ילדים חזקים, עם עזרה שלנו ובלעדיה, יכולים לעבור את הכיתות, אבל אני רוצה שלא נשכח את אותם ילדים חלשים שלא נמצאים בסקר הזה.
דני קסהון:
ראינו כאן מצגת שהביאה תוצאה נפלאה מכיוון שהושקע פה זמן ומחשבה כדי לשפר ולהפוך את החולשה לחוזק.
דוקטור מנגיסט מנגשה התייחסה לתקציב שמגיע מהפדרציות. אני שואל מה עם המדינה, מה עם אחריות המדינה שצריכה לתקצב ולהיות מעורבת בתקציב הזה? לא רק הפדרציות צריכות לקחת חלק אבל ייאמר לזכותן שהן מממנות את רוב הפרוייקט.
לגבי השתתפות הילדים שנולדו בארץ. יש כאן הורים שמגיעים ממצב סוציו-אקונומי נמוך מאוד. למרות שהילדים נולדו בארץ, עדיין יש הורים שמתקשים לשלוח את ילדיהם לחוגים השונים וצריך שגם ילדים אלו יקבלו את המגיע להם כדי שישלימו את הפער העצום שקיים. גם הילדים שנולדו כאן צריכים להילקח בחשבון וצריך לחזק אותם כי החיזוק יצמצם את הפער ובסופו של דבר יביא לאינטגרציה הכי נכונה והכי טובה. אני ראיתי במצגות דברים חיוביים שצריך לציין אותם.
היו"ר מיכאל נודלמן:
יש הבדל בין ילד שנולד כאן, הלך לגן הילדים, הלך לבית הספר, לבין ילד שמגיע רק עכשיו.
דני קסהון:
בדרך כלל המצב של אלה שנולדו כאן יותר קשה מאשר מצבם של העולים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אבל הם כל הזמן במערכת החינוך.
ריקי ארגיי:
מפתיע אותי מה שאני שומעת לגבי ההבדלים. כאשר נער עולה מאתיופיה בגיל 13, הוא כבר שווה מבחינת הבגרות שלו לילד שנמצא כאן והוא בן 19. לכן אי אפשר להשוות בין הילדים האלה והמוטיבציה היא אחרת. לכן הילדים שנולדים כאן בארץ, נמצאים ברמת סיכון יותר גבוהה מאשר אלה שמגיעים עכשיו. אני אומרת את זה כנערה שלא נולדה בארץ אלא עלתה מאתיופיה ואני רואה את אלה שנולדו כאן.
עמרם אקלום:
מאחר שרוב הילדים נמצאים בחטיבות הביניים, האם יש בממצאים גם התייחסות לחטיבות הביניים? האם יש איזה שהם אינדיקטורים שאנחנו יכולים לראות?
הייתי מעונין לדעת בנושא ההסללה או המעבר שלהם מכיתה ט' לכיתה י'. אני חושב שעיקר הבעיה טמונה שם לגבי הישגי הבגרות שלהם והשאלה אם יש איזה שהם ממצאים בנושא הזה.
טווח הזמן של הפרוייקט הלאומי יהיה בעוד 5 שנים ואולי קצת יותר. אני חושב שדווקא משרדי הממשלה צריכים לחשוב מה יהיה בעוד חמש שנים. יש פה ספינה ענקית שחורשת את הארץ נכון להיום ובאיזשהו שלב אני מניח שהמשאבים ילכו וירדו, כך שיכולה להיות כאן קריסה טוטאלית בטיפול בילדים האלה ומישהו צריך להיערך גם לזה.
רונית רדה:
האם נבדק במחקר המודל הזה שרוב הרכזים או העובדים הם יוצאי אתיופיה תורם? אני מאמינה קצת אחרת. עבדתי במרכז מידע לנוער יוצאי אתיופיה ועבדנו בקבוצות מעורבות וראינו שזה עוזר. השאלה אם זה תורם וכמה זה תורם לתוכנית.
נגיסט מנגשה:
נתת נקודת חשיבה להמשך מחקר.
גלעד טל:
הערת התייחסות לדברי נציג משרד החינוך. בהמשך לדברים שנאמרו כאן לגבי ארבע שעות לימודיות. היום מערכת החינוך שמחה ורואה עין בעין את התוספת של הפרוייקט הלאומי. האם המערכת מתווה או מתכוונת להתוות מדיניות של צביעת שעות באופן חדש של תגבור, אולי סינכרון מערכות יותר טובות וכל המערך הזה לגבי השנים הקרובות?
יפה צרפתי:
האגודה הישראלית לתכנון משפחה עוסקת בכל הנושאים שקשורים לקידום מיניות בריאה. אחת השאלות שלי נוגעת לנושא התנהגות הסיכון שמופיעות בחוברת. האם הפרוייקט לקח בחשבון שאחת ההתנהגויות הסיכוניות בבני נוער יוצאי אתיופיה, התנהגות מינית סיכונית, שהפועל היוצא אחר כך הוא גם סמים וכולי? זאת התנהגות מינית שפוגשת גם בני נוער שהם ילידי הארץ וגם אלה שהם עולים בהתבגרותם. האמונות והעמדות שהנער פוגש בחברה המערבית הישראלית ומול הבית ממנו הוא בא – וזה לא משנה אם זה בית שכרגע נקלט בארץ או בית שנמצא כאן בתהליכי קליטה כאלה ואחרים – זה נושא שאני חושבת שצריך לשים אותו בסדר הקדימויות שלנו וזה גם נושא שהוא מאוד מאוד מורכב מבחינת הקהילה האתיופית בכלל.
השאלה השנייה שלי נוגעת לעניין ההסללה שעלתה כאן. האם הפרוייקט מתערב בבתי ספר שכוללים אוכלוסיות בסיכון ולא רק לצורך תעודת בגרות? יש כאן גם בתי ספר כאלה שכוללים נוער אתיופי שנמצא על סף ניתוק או כבר היה בניתוק וחזר לאיזושהי מערכת ולא מיועד לבגרות.
לילך גביש:
מה בנוגע להחזרת בני נוער שהם מחוץ למסגרות חינוכיות, להחזיר אותם למסגרת חינוכית? מה בקשר לשיתופי פעולה עם גורמים אחרים כמו למשל עלם או צופי שבא?
ריקי ארגיי:
השאלות האלה רלוונטיות לעבודה שנעשית במרכזי נוער ואני אשמח מאוד לענות עליה. בעיקרון, מרכזי הנוער שלנו, ואנחנו כרגע פועלים בדרום, המטרה היא לבדוק שאם יש ילד שלא נמצא בבית הספר, למצוא לו מסגרת. לכן גם במחקר רוב הילדים אומרים שהם נמצאים בבית הספר. גם אם זה לא בית ספר שמגיש לבגרויות, ולצערי יש לנו כאלה הרבה בדרום אבל למזלנו הם יוצאים עם מקצועות שיכולים לשמש אותם בעתיד, הראייה היא קודם כל לגבי בית הספר – כן, בהחלט, תמיד לנסות לשלב ובגלל זה תמיד אנחנו גם זועקים וצועקים שאין לנו מספיק כוח אדם במרכזי הנוער כי הראייה ודרך העבודה היא כל פעם לראות ברמה המערכתית ולא רק אנחנו נמצאים ואנחנו נותנים את כל השירות. זה אומר שגם עם עלם ועם כל הארגונים שעובדים בעיר, צריך לעבוד אתם בשיתוף פעולה.
עמיהוד בהט:
במסגרת הרפורמה שכרגע עובדת בחלק מבתי הספר היסודיים, בכ-300 בתי ספר יסודיים ואנחנו במהלך כולל של הגדלת המספרים לקראת שנה הבאה, יש כבר עכשיו המלצה לבתי הספר עם הדגשה של העולים כקהל יעד שאליו יצטרכו חלק מן השעות של הרפורמה להתייחס ואנחנו אחר כך גם נראה איך אנחנו מקדמים את המהלך הזה.
אני מתנצל, אבל קודם הזכרתי את כל הגורמים המפעילים ושכחתי להזכיר את עמותת מקסם שעושה עבודה מקסימה וראיתי בחדרה את הדברים. אני רוצה להוסיף את העמותה לפרוטוקול ולברכות שלי.
נגיסט מנגשה:
אני רוצה להדגיש שהפרוייקט הלאומי לא פותר את כל בעיות העולים מאתיופיה אלא הוא מתמקד במשהו ספציפי., בגילאי 13-18 והעצמת קהילה בלבד. אנחנו לא עובדים בכל הארץ ואנחנו לא אחראים לפתרון כל הבעיות של העולים מאתיופיה.
ההתייחסות שלנו לגבי ההתנהגות בסיכון מינית, יכול להיות שנקשר אותך עם גופים מפעילים במרכזי הנוער, אתם צריך לקיים דיאלוג ואנחנו נוכל לעזור.
לגבי תלמידים שלומדים בבית ספר שלא מגיש לבחינות הבגרות. הפרוייקט הלאומי לא גוזר ומדביק תוכנית לכל אחד. אנחנו לומדים ומשנים כיוונים. אני יכולה לומר שתוכנית טכנולוגית שפותחה על ידי מכון ברנקו וייס, ראינו שלגבי ילדים יוצאי אתיופיה, שתוכנית SPACE לא מתאימה לכולם ולכן פיתחנו תוכנית לתלמידי טכנולוגיה. יש לנו היום כ-350 תלמידים, כאלה שלא היה להם שום סיכוי לעשות בגרות ובית הספר בו הם לומדים היה תחנה אחרונה. אנחנו רואים שהתלמידים האלה גם היום עושים בגרות חלקית וגם לא נשרו מבתי הספר. לכן כל פעם תוך כדי עשייה אנחנו לומדים, משנים כיוונים ומשנים אסטרטגיה.
לגבי החזרת תלמידים שנשרו מהמסגרות. כל מרכז נוער עוסק בהחזרה של אותם תלמידים. הפרוייקט הלאומי עובד עם כל מיני גופים, כולל קציני ביקור סדיר. לא כל קצין ביקור סדיר מודע לנשירה של תלמיד זה או אחר. ברגע שתלמידים מגיעים אלינו למרכזי הנוער, תפקידם של אותם מנהלים או מפעילים להחזיר אותם. אם אתם שואלים אותי כמה הגיעו וכמה החזירו, אנחנו צריכים ללמוד את הנושא ולעדכן את כולם.
מבחינתי, אם לא יהיו שאלות, אני מסיימת כאן את דבריי.
היו"ר מיכאל נודלמן:
שמענו כאן דברים שאני לא חושב שנאמרו כביקורת אלא כמחשבות.
ג'ק חביב:
נכון. יש הרבה נקודות חשובות שעלו כאן וכמובן הפרוייקט יכול לקחת אותן בחשבון. אנחנו ניקח אותן במסגרת המחקר.
רציתי להוסיף עוד נקודה אחת. אני חושב שלגבי הפעילות בכללותה, וגם הפעילות של מרכזי הנוער, אנחנו צריכים לדבר גם על המושג הלא חדש של מניעת סיכון. כלומר, יש אולי ילד שהוא לא מעורב בהתנהגויות סיכון, אבל הרבה מהילדים הם ממשפחות עניות מאוד, בשכונות שלא מוסיפות הרבה לבריאות ומעמידות הרבה סכנות ופיתויים בפני בני הנוער והם על סף הסיכון. הרבה מאוד מהנוער בסיכון, הנשירה הוא לא הקריטריון. רוב הנוער בסיכון הוא בבית ספר, בנשירה סמויה, דבר שקיים גם בקרב עולי ברית המועצות וגם בקרב כל קבוצות העולים. לכן זה שהוא לומד, זה לא הקריטריון העיקרי אלא יש דווקא דפוס מעניין. עולי רוסיה נוטים יותר לנשור לגמרי ואילו עולי אתיופיה איכשהו מחזיקים אותם בבית הספר אבל מדובר בנשירה סמויה. לכן אנחנו צריכים להרחיב את היריעה ולחשוב הרבה על מה אנחנו מונעים ולא רק על הנושאים בהם אנחנו מטפלים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני שמח על הדיון שקיימנו היום מאחר והדיון הוא חשוב מאוד. כל הזמן אנחנו מדברים על ילדי עולים מאתיופיה וכבר זמן רב ביקשתי ממשרד הקליטה וממשרד החינוך שייתנו כלים. היום שמעתי שאנחנו מתקדמים קצת. אני לא חושב שאפשר לעשות דברים במהירות. התהליך הוא תהליך לא קצר, תהליך קשה שדורש סבלנות, ידע ומחקרים כפי ששמענו היום. כולם צריכים להיות בכוננות. אתם צריכים לדעת שהמשימה שלכם היא מאוד גדולה, להביא את הקהילה שלכם למצב נורמטיבי.
אני רוצה לציין את עבודתה הנפלאה של דוקטור נגיסט מנגשה. היא מגייסת כספים ועושה הסכמים לגבי עריכת מחקרים. אני יושב בוועדה בישיבות עם קהילות אחרות ואנחנו מבינים שאתם צריכים עזרה. אני חושב שמאוד חשוב שהיום פועל הפרוייקט הלאומי, מכון ברוקדייל ומשרדים ממשלתיים כמו משרד החינוך ומשרד הקליטה. זה אומר שכולם מבינים את המצב, כולם מבינים מה המטרות העומדות לפנינו, ואם כולם יעבדו בתיאום, המצב יהיה יותר טוב ויהיו תוצאות טובות.
תודה שבאתם ותודה שהשתתפתם בדיון.
בישיבה שקיימנו לגבי התוכנית הלאומית היו כמה דברים שלא היו ברורים כמו ההלוואות לדיור לצעירים.
קריאה:
בתוכנית החומש.
היו"ר מיכאל נודלמן:
ותקציבים לשיקום שכונות. הייתה לי פגישה עם שר האוצר ועם שר הבינוי והשיכון. בסוף חודש אפריל שלושתנו צריכים לשבת והם צריכים להכין שיעורי בית. אני לא אומר שתהיה התקדמות דרסטית, אבל איזושהי התקדמות צריכה להיות כדי שנגיע למטרה כך שהילדים יוצאי אתיופיה ירגישו שהם שווים לכל אזרחי ישראל.
רוני אקלה:
בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לך על הביקור שערכת. באותו זמן שבאתם לרחובות הייתה בעיה, אבל הבעיה נפתרה בעקבות הביקור שלך.
נגיסט מנגשה:
תודה רבה לכל הגופים המפעילים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
תודה רבה לכם.
הישיבה ננעלה בשעה 11:30