פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 206
מסיור ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום חמישי, ט' בסיוון התשס"ח (12 ביוני 2008), שעה 10:00
סדר היום:
סיור בקריית ארבע ובחברון
נכחו:
חברי הוועדה:
מיכאל נודלמן – היו"ר
יואל יולי אדלשטיין
זאב אלקין
אברהם מיכאלי
מוזמנים:
צבי קצובר, ראש המועצה המקומית קריית ארבע
מוטי מוסיי, מנהל בית ספר ממלכתי-דתי לבנים
משה מרחביה, מנהל מחוז ירושלים, משרד השיכון
תרצה יהודה, האגף לקליטת העלייה, משרד החינוך
שמעון שמעון, ראש תחום נוער וקהילה במחוז, משרד החינוך
נחמיה חנוכה, שירותי הרווחה, המשרד לקליטת העלייה
סטלה קורבלניקוב, עוזרת סוציאלית, המשרד לקליטת העלייה
אתי טטר, יועצת קליטה בקריית ארבע
ישראל חאג'בי, מנהל מחלקת החינוך, קריית ארבע
אבי נייר, מנהל מחלקת הקליטה, קריית ארבע
גרשון גולדמן מנהל מחלקת הרווחה, קריית ארבע
חגי, עוזר ראש המועצה קריית ארבע
הניה, מנהלת בית הספר
מירב, יועצת בית הספר
סנ"צ יעקב בן משה, קצין אח"מ חברון
סנ"צ יוני להב, יועץ משפטי של אזור מחוז שי
מאיר אורגאנג'י, קצין אגף קהילה, המשמר האזרחי, מרחב חברון
יוסי רון, מנהל החממה
מר חכים, יזם
ולדימיר, יזם
ציפי גלעדי – רכזת בכירה לוועדה
מריה, עוזרת לח"כ אלקין
אלכס ולדמן, עוזר לח"כ נודלמן
מנהלת הוועדה:
דנה גורדון
רשמה וערכה:
אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ
סיור בקריית ארבע ובחברון
היו"ר מיכאל נודלמן:
לבקשתו של ראש העיר, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות מקיימת סיור בקריית ארבע ובחברון.
יחד אתנו משתתפים בסיור נציגי משרד הקליטה, משרד השיכון, משרד הרווחה, משרד החינוך ובהמשך יצטרף אלינו נציג המשרד לביטחון פנים.
צבי קצובר:
אני מודה לכל הציבור שהגיע לביקור הזה. ביקשתי מחבר הכנסת נודלמן לבקר במקום עקב הבעיות הקשות שיש לנו בקריית ארבע בקליטת כ-130 משפחות בני מנשה, שיבוא יחד עם הוועדה ועם כל הצוות ויתרשם. אני רוצה לציין את מחוז ירושלים במשרד הקליטה שעושה כמיטב יכולתו לעזור לנו. אנחנו תמיד נענים בחיוב לכל בקשה, אבל במגבלות של כל מחוז וכל משרד, גם הם נמצאים במגבלות מסוימות.
יש פה אינטגרציה יפה מאוד של הקליטה אבל יש לנו קשיים ויש לנו התמודדויות ורצינו את הסיוע של יושב-ראש הוועדה וחברי הוועדה לטובת העניין הזה.
אני חייב לציין את חבר הכנסת אלקין שעוזר לי בכל פנייה ובכל בקשה, ועכשיו הוא מארגן לנו – אני לא יודע אם מותר לספר – רזרבה מסוימת ובעזרת השם אנחנו נראה משהו.
זאב אלקין:
הכל חוקי.
צבי קצובר:
אבל אני לא רוצה שיגנבו את הפטנט.
זאב אלקין:
את השטח בעיתון מרחביה כבר תפס, כך שאני פטור.
צבי קצובר:
הניה תציג את הבעיות הטובות שיש לנו.
הניה:
את הצרכים.
אני מאוד מודה לכל מי שהגיע. זאת פעם ראשונה שאנחנו זוכים לביקור רשמי מכובד שכזה. בית הספר שלנו קיים 10 שנים. התחלנו עם שלוש כיתות ולאט לאט צמחנו. ברוך השם הוצאנו מתחת ידינו כ-200 פלוס בוגרות. האוכלוסייה שלנו מאוד מגוונת כאשר חלקן הקטן הוא מהישובים באזור – תלם, אדורה ומעלה חבר – וכ-90 אחוזים אלה תלמידות מכאן, מהשכונה של רמת ממרה.
מטבענו אנחנו בית ספר שכונתי אבל אנחנו מקבלות את כולן ומתוך כ-115 תלמידות השנה רבע פחות או יותר תלמידות מאתיופיה ובני מנשה. זאת אומרת, בית הספר ממש כשמו, קולט עלייה. ממש קולט עלייה.
אנחנו מאוד מאמינים באינטגרציה ואנחנו מאוד מאמינים בשילוב. אין אצלנו כיתת שילוב שהתלמידות יוצאות לכיתה חיצונית כדי לקבל עזרה. אנחנו מאמינים שכאשר תלמידות יושבות ומתחככות ולומדות עם תלמידות בעלות יכולת, בעזרת השם נצליח להרים ולרומם אותן.
הצרכים מאוד מאוד מרובים והיד קצרה מלהכיל. הן יושבות את כל שעות הלימודים בכיתה הרגילה, בכיתת האם והן צריכות להתמודד כמו כל שאר התלמידות. פתחו כאן מועדונית של בית מרים לשעות אחר הצהרים, כך שיש להן מעט סיוע בשיעורי בית, קצת העשרה, חוגים, נגינה, קריאה וכולי, אבל אנחנו מרגישות שיש פער. יש פער בתחום הלימודי, יש פער בתחום המנטלי ויש לנו פער מאוד גדול עם אוכלוסיית ההורים. אנחנו מתמודדות עם זה יום יום כאשר התקשורת עם ההורים היא לא תקשורת שזורמת. הרבה פעמים הילדות חוזרות הביתה, ההורים לא מבינים מה הם נדרשים. אנחנו מקיימות מפגשי הורים בתחילת כיתה א' ומנסות להסביר מה זה בית ספר, מה הצרכים, מה זה אומר ללוות ילדה לבית ספר, אבל אנחנו נתקלות הרבה פעמים בחוסר הבנה ובחוסר ידיעה אמיתית מה זה אומר להיות בתוך בית ספר בארץ ישראל. השנה זאת פעם ראשונה – בערך שלושה-ארבעה חודשים – שקיבלנו ממש שש שעות לנושא עולות חדשות ובשש השעות האלה אני משתמשת לשתי תלמידות שממש עלו לפני שנה או שנה וחצי מהודו והן מקבלות את שש השעות האלה, כאשר אתם מבינים שיש לי עוד 24 או 23 בנות שזקוקות לעזרה הזאת.
אני מאוד מאוד אוהבת את התלמידות האלה, מאוד מעריכה אותן, יש בהן איזשהו כבוד למבוגר, אין בהן עוד את התעוזה ואת החוצפה של הרבה ילדים ישראלים, ואני חושבת שאנחנו צריכים להיות חכמים ולדעת לשמור על זה ולכבד את זה, ובמקביל לתת להן את היכולת ואת כל התנאים כדי שבאמת הן תשתלבנה כאן.
הייתה לנו תקופה שהייתה להן מקהלה, ואלה בנות מאוד מוכשרות. הייתה תקופה שניגנו כאן בחלילית. אני חושבת שהתפקיד שלנו הוא לראות את היכולות שלהן ולממש ולמצות אותן כדי לאפשר להן באמת תגבור של אינטליגנציות שיש בהן ואולי מתוך זה הן תוכלנה להתקדם ולהיקלט בתוך הכיתות.
מירב היועצת שלי נסעה השנה להודו על חשבון זמנה הפרטי כדי באמת ללמוד ולהביא מידע לי כמנהלת ולנו כצוות על אורח החיים ועל המנטליות. אני חושבת שאחרי שהיא הייתה – ועשינו כאן ימי היערכות עם הצוות – הבנו את הפערים האדירים שהם מגיעים אתם לתוך המערכת שלנו. יש לנו המון רצון והמון נכונות, והצוות של המורות כאן באמת עושה מעל ומעבר, אבל אין ספק שהרבה פעמים אנחנו מרגישות שהידיים כבולות. כמה שמועצת קריית ארבע מודעת לדברים ומנסה לעזור, אנחנו רואים ומבינים גם את הקושי שלהם.
אני אומר את המשפט האחרון מבחינתי והוא שהילדות האלה באות מבתים שאם נדע לתת את מה שהם צריכים בבית, נוכל לחזק ולקדם. עם הרבה אהבה שלנו וסבלנות שלנו לקלוט אותם עם האמצעים המתאימים, אני בטוחה שנוכל לומר שאלה היו תלמידותינו ותראו לאן הן הגיעו בזכות היחס שלנו, אבל אנחנו מאוד מאוד זקוקות ומאוד נשמח לקבל סיוע שמבחינתי זה משהו בתוך המערכת, לא רק חיצוני אחרי הצהרים אלא עזרה לעבוד אתן על פי החוקים שלנו, על פי הכללים שלנו, ואני מאמינה שבדרך הזאת נצליח לקדם אותן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתם צריכים שעות נוספות?
הניה:
נכון.
מירב:
יש לנו בת אחת שהיא כרגע ממש עולה חדשה. היא עלתה בנובמבר.
הניה:
בשנה הבאה יש לנו רישום של 22 בנות לכיתה א' כאשר שמונה מתוכן בנות מנשה.
זאב אלקין:
כמה שנים הן בארץ?
מירב:
הן נולדו בארץ.
קריאה:
הן לא נחשבות כעולות.
הניה:
נכון. אני רוצה להסביר משהו מאוד משמעותי. קודם כל, הפוטנציאל שלהם הוא גבוה מאוד ואלה הן בנות ברמה ממש טובה. ממה שראיתי בשיטות הלמידה בהודו, אלה לא שיטות שלנו. הם לומדים שם מגיל 3 כתיבה וקריאה ובשינון. זה פשוט מדהים לראות. אין דיסלקציה, אין כלום. מה שיש, יש קשיים בחשבון, גם בהודו, אבל יש שינון, חזרה ועבודה.
אצלנו בארץ אימא יושבת עם ילד עם ספר ומקריאה לו אבל שם זה לא קיים. אין את התיווך הזה שילד רואה איש ואחר כך הוא רואה אותו בתמונה. הם מגיעים עם, אני לא אומר עם כשלים בחשיבה אבל עם חשיבה אחרת. אין להם את התיווך הזה ואת החשיבה הזאת והם מאוד זקוקים לזה.
בזכות תרצה קיבלנו את שש השעות והמורה עושה עם התלמידות את התיווך הזה וזה מאוד קידם אותן. היא עושה אתן המון שינון, המון חזרה והמון תיווך והעברה. כאשר ראינו כדור, עכשיו הכדור בתמונה. לנו זה נראה פשיטה, לעולם המערב, אבל להם זה לא פשיטה כי לא בטוח שהם ראו כדור, וגם אם הם רואות אותו בתמונה, התיווך שלנו הוא פשוט.
הרבה פעמים מאבחנים אותם ואומרים שהם לקויי למידה, אבל זה לא נכון. אני ממש מבקשת לומר את זה. זה לא נכון. הם פשוט לומדים בשיטה אחרת.
יש לנו עוד שאיפה, ועל זה דיברנו, לעשות פעילות גם עם ההורים. לעשות חוגי הורים כדי שבאמת נוכל לחבר. אני תמיד מאמינה שיש משולש, יש הורים, ילדים ובית הספר, וכאשר עובדים בצורה מסודרת, אפשר לקדם.
יולי יואל אדלשטיין:
בקבוצה של בני מנשה ואתיופיה, כמה הם בני מנשה וכמה מאתיופיה?
הניה:
יש לנו 7 אחוזים אתיופיות ו-18 אחוזים בנות מנשה.
יולי יואל אדלשטיין:
בשנה הבאה יהיו לך יותר.
מירב:
חשוב להדגיש שהאתיופיות הן ילידות הארץ.
צבי קצובר:
מבחינת יישובי יש"ע, קריית ארבע היא ישוב עם האינטגרציה הכי גדולה ועם הסיוע הכי קטן שאנחנו מקבלים.
אברהם מיכאלי:
רק בקריית ארבע יש עולים בני מנשה?
צבי קצובר:
רק בקרית ארבע. באו מכרמיאל, באו מפרדס חנה. הם גרים שתיים-שלוש משפחות בדירה וזה בזמן שכאן תהליך הבנייה מוקפא ואין איפה לבנות ואין איפה לגור. המשפחות גרות בקרוואן, שתי משפחות ביחד וזה בזמן שבכרמיאל מציעים להם דירות, מציעים להם את כל טוב הארץ, אבל הם אומרים לא, רק קריית ארבע כי בקריית ארבע מחבקים אותם, אוהבים אותם, תומכים בהם והם רוצים לבוא לכאן.
אברהם מיכאלי:
בעצם הבעיה היא לא בעיה של בית הספר אלא הבעיה היא כלל יישובית.
צבי קצובר:
נכון.
מירב:
דיברנו על הכשרונות שלהם. בזמנו לימדתי אותן לנגן בחליליות והייתה לנו מקהלה נפלאה, וגם את הציור בכניסה, הייתה לנו אומנית שעשתה אותו ביחד אתן. גם הציורים שלהן, זה פשוט מדהים. הן מאוד מאוד מוכשרות. בזמנו רציתי שנעשה את זה דרך המתנ"ס, שהן יקבלו חוגים מוזלים כי בשלב מסוים לא יכולתי לעבוד יותר בהתנדבות.
הניה:
אחת מבנות משנה קיבלה פרס מקום ראשון בציור במחוז ירושלים. נסענו אתה לפתח-תקווה והיא קיבלה את הפרס. זאת אומרת, אנחנו מנסים למצוא את המקורות ואת היכולות שלהן ולחזק אותן, אבל לכל הדברים האלה צריכים לקבל תקציב.
מירב:
חייבים להשקיע בהם כי זאת עלייה מצוינת.
זאב אלקין:
לגבי שש שעות, זה ברור, אלה הרי שעות חדשות של אולפן במסגרת הרפורמה שהייתה בתוספת השעות. יש כאן גם חטיבת ביניים?
הניה:
לא, אנחנו עד כיתה ו'.
זאב אלקין:
ביסודי התכוונתם להפעיל, אמנם לא בכל המקומות, תוכנית של שעות נוספות לתלמידים המתקשים. למה זה לא מגיע לכאן?
תרצה יהודה:
אני אסביר. יש את התוכנית לתלמידים מתקשים שנקראת תוכנית משעולים, שמיועדת למינימום שמונה ילדים בקבוצה כאשר מדובר על שעתיים שבועיות לקבוצה כזאת. השעות האלה הן באמת לתלמידים שפגה זכאותם. זאת אומרת, זה יכול להיות ילד שעלה לארץ לפני חמש שנים ואלה יכולות להיות גם בנות עולים.
הניה:
דיברת על מספר מסוים של שעות?
קריאה:
שעתיים שבועיות לקבוצה של 8 ילדים.
תרצה יהודה:
שעתיים שבועיות לקבוצה של לפחות 8 ילדים. זאת נקראת תוכנית משעולים שנבנתה במיוחד עבור אותם תלמידים שפגה זכאותם ועדיין מתקשים בשל היותם עולים או בני עולים. התוכנית הזאת התחילה לפני שנתיים בכיתות ה'-ו' ובשנת בתשס"ח הורחבה גם לתלמידי כיתות ד'. היות שמדובר במספרים קטנים ואין קבוצות כאלה, אי אפשר ליצור קבוצה של שמונה ילדים מכל שכבה, אחרי הרצה של התוכנית הזאת במשך שנתיים אנחנו רואים שהיא תוכנית מאוד מצליחה, אנחנו מקבלים משובים מאוד מאוד טובים, יש בכוונתנו, לקראת שנת הלימודים הבאה, להרחיב את התוכנית הזאת, לעשות לה הרחבה נוספת וליצור קבוצות דו-גיליות, ואז זה מאפשר בבתי-הספר האלה, שם יש מעט תלמידים – יש לנו סיפור כזה גם במעלה אדומים למשל עם יוצאי אתיופיה כאשר יש 20 ילדים בכל בית הספר – להרחיב את התוכנית לקבוצות דו-גיליות, ובמקרה שזה אפשרי אפילו תלת-גיליות.
אברהם מיכאלי:
זאת אומרת, יהיו שעתיים לכל קבוצה?
תרצה יהודה:
שעתיים נוספות. אם יש לנו קבוצה דו-גילית כאן באלוני ממרה של שמונה בנות, יש מבחן סף שהציון שלהם עונה על הקריטריונים, הקבוצה הזאת של שמונה הבנות תקבל שעתיים עם מורה מקצועית, עם הדרכה בתוך שעות הלימודים ולא בשעות אחר הצהרים. זה צעד אחד.
צעד נוסף שאנחנו רוצים להרחיב לקראת השנה הבאה וגם הוא בעקבות דרישה של קריית ארבע ומעלה אדומים – מקומות בהם יש מעט ילדים יחסית – נושא של תוכנית פלא. תוכנית פלא היא פעילות של אחר הצהרים, היא תוכנית יישובית ולא בית ספרית, אבל יש אפשרות, יש מקום, יש מרכז בו אפשר לכנס את הילדים ולתת להם מענה, לתת להם סיוע בשעות אחר הצהרים, אני חושבת שזה יהיה טוב.
מירב:
באיזה שעות אחר הצהרים מדובר בתוכנית פלא?
תרצה יהודה:
אני לא זוכרת בדיוק את השעות. נדמה לי שזה שלוש פעמים בשבוע במשך שלוש שעות. סדר גודל כזה.
קריאה:
זאת פעילות לימודית אחרת.
תרצה יהודה:
זאת פעילות לימודית אחרת.
לקראת הקיץ – כבר פניתי כבר לישראל חאג'בי בעקבות הצלחה של תוכנית דומה שעשינו בבית שמש בשנה שעברה – אנחנו מוכנים לעזור במשאבים לקייטנה לימודית בחופשת הקיץ. זאת אומרת, לכנס את ילדי קריית ארבע ואם יש קייטנה יישובית אנחנו מוכנים לתת את התוספת הזאת, את העיבוי לצורך מענה גם לימודי כדי שלא תהיה רק קייטנת העשרה וקייטנת כיף אלא באמת יינתן גם מענה לימודי לצרכים של התלמידים.
יולי יואל אדלשטיין:
באיזה סדר גודל מדובר?
תרצה יהודה:
אם התוכנית היא 20 שעות, קייטנה של 20 שעות שבועיות במשך שלושה שבועות, זה אומר שישים שעות. אנחנו מחליטים בהתאם למספר הילדים. זה עד 20 ילדים בקבוצה. אם יש לך שתי קבוצות כאלה של שישים שעות, זה 120 שעות. מדובר בשעות בודדות. אנחנו עושים את זה בבית שמש ובמקומות אחרים.
נחמיה חנוכה:
אני חושב שהעניין של בני מנשה נופל במקום שהקריטריונים לא בדיוק עונים. הצרכים הם צרכים כמו של ילדי עולים אבל כאלה שכבר פגה זכאותם ולכן ההסתכלות צריכה להיות הסתכלות מהמקום האחר, וכך אנחנו מנסים להתמודד. זה נכון לגבי כל רצף הפעילות, כולל הפעילות שאנחנו רוצים לתת או לתקצב עם ההורים ועם המשפחות כי זה לא מתחיל ונגמר בילדים.
תרצה יהודה:
לגבי גני הילדים. השנה העברנו 4 שעות לטובת סיוע לילדי הגנים וזאת בעקבות פנייה שהגיעה אלינו, ואנחנו מוכנים לקראת השנה הבאה להכניס תוכנית קומפדיה. גם את זה הכנסנו במעלה אדומים ואנחנו מוכנים להכניס גם כאן. תוכנית קומפדיה היא תוכנית של סיוע באמצעות מחשב ומוכנות לכיתה א' לתלמידים בגני חובה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מה שאת אומרת זה טוב מאוד, אבל אני חושש שבשנה הבאה תאמרו שיש קיצוצים תקציביים והילדים יכולים להישאר בלי שום דבר.
תרצה יהודה:
גם זה יכול להיות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
לא. ילדים כאלה שהם קצת שונים מכולם, זה לא יכול להיות. אני מדבר על העולים מרוסיה, מברית המועצות, להם יש מנטליות ותרבות אחרת, להם צריך לדאוג.
אברהם מיכאלי:
אני רואה שילדי בני המנשה בעצם הפכו חריג בתוך חריג כי גם יהודי אתיופיה איכשהו מתחילים ללמוד איך להתמודד. בוא נאמר שהבעיה היא ארצית, כך שהפתרונות הם גם במשרד החינוך וגם במשרד הקליטה, עליהם אנחנו שומעים כאן, הם פתרונות די מתקדמים כבר. אם אני שומע מראש המועצה כאן שעיקר הריכוז שלהם הוא בקריית ארבע, אין מה לעשות, צריך לתת לזה עדיפות מיוחדת בגלל הריכוז הזה. יכול להיות שצריך למצוא להם נוסחה מיוחדת.
תרצה יהודה:
באמת המסגרות העירוניות הן החריגות כי אם עד היום הלכנו לפי מינימום של תלמידים לקבוצה למשל בבית הספר, בכיתה אחת, אנחנו היום מדברים על משהו אחר ואלה החריגות למעשה.
ישראל חאג'בי:
בחטיבות הביניים, שם המצב הרבה יותר קשה. בחטיבות הביניים אנחנו מתקשים מאוד ליצור מסגרת המשך לילדים בתיכון כי הם ברמה מאוד מאוד נמוכה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
יש ילדים שהם יותר מוכנים ללימודים ויש כאלה שמוכנים פחות, אבל המדינה צריכה לדאוג שהילדים האלה יהיו אזרחים טובים. אנחנו מבקשים שמשרד החינוך ומשרד הקליטה ידאג לכך. לוועדת העלייה והקליטה יש עדת משנה שהיושב ראש שלה הוא זאב אלקין ואני מבקש אותו לבדוק את הנושא.
הניה:
העיקרון הזה שילד רק בשנה הראשונה אחרי שהוא עולה לארץ זכאי לתגבור, זה לא מספיק להם.
היו"ר מיכאל נודלמן:
איזה אולפן הם מקבלים?
מירב:
אין אולפן.
הניה:
אין כאן אולפן.
תרצה יהודה:
בכרמיאל היה להם אולפן.
צבי קצובר:
המועצה מרימה אולפן באופן פרטי מכסף שאין לה.
נחמיה חנוכה:
אנחנו נותנים קצת.
צבי קצובר:
ברור, אבל אנחנו מממנים.
נחמיה חנוכה:
העניין הוא שהם כבר מספיק שנים בארץ כך שהאולפן לא רלוונטי. ההסתכלות עליהם צריכה להיות אחרת כי הם לא בקריטריונים של עולים. במקום שאפשר, וגם זה מוגבל, כמו למשל כאשר צבי קצובר פנה אלי ואמר שהוא רוצה לעשות אתם משהו בנושא לימוד העברית, מצאנו את הדרך לאתר סכום כסף כדי לסייע למועצה לעשות את זה. זה משהו חריג בתהליך.
היו"ר מיכאל נודלמן:
הם לא יודעים עברית?
נחמיה חנוכה:
גם ההורים לא.
צבי קצובר:
אני מכיר מישהו שהאבא עולה מברית המועצות היה באולפן שלישי. אני חושב שגם להם זה מגיע.
הניה:
חשוב לי להדגיש שמה שקורה בבתים שלהם הוא שהנשים, חלקן השתלבו בתוך המסגרת של פעוטונים והפכו להיות כאן מטפלות, והגברים לא השתלבו. הם מוצאים את עצמם מחוץ למערכת, אבות שותים בבית, ילדות שנחשפות למציאות לא בריאה בתוך המערכת המשפחתית, ועם זה הן באות לכאן, בנוסף לקשיים הלימודיים והערכיים שיש להן.
אברהם מיכאלי:
בקטע הזה את מבחינה בין קבוצה של יהודי אתיופיה לבין קבוצת בני המנשה? מה קורה מבחינת יהודי אתיופיה בכל המכלול?
הניה:
יש קצת הבדל. אצל יהודי אתיופיה יש קצת אלימות בבית. יש להם את התחושה הזאת שהם נרדפים. עדיין לא ברור לי אם הם הצליחו לפתח את זה או שהם באו עם זה. אני ממש מנסה לחקור את הדבר הזה. לבני המנשה אין את זה אלא יש להם רק הכרת תודה ואהבה.
מירב:
כשצריך לשלם, יש לנו הורים ישראלים שאנחנו רצים אחריהם, אבל בני המנשה משלמים מיד. אני הסכמתי לתת הנחית הורים להורים של בית ספר שלנו דרך בית מרים, שזה המועדון שלהם. מה שקורה זה שאנחנו חייבים לעבוד עם ההורים. חייבים לעבוד עם ההורים.
יולי יואל אדלשטיין:
הייתה התייחסות למעמד האב בתוך המשפחה, ההתפרקות שלו. את זה אנחנו מכירים מעולי אתיופיה. יש השפעה בהתנהגות המשפחתית, בסמכות של האב?
הניה:
כן. אמרו לי שאולי יש סכום כסף ואני עושה את זה בחצי התנדבות וננסה לבנות חוג הורים.
אברהם מיכאלי:
לגבי קשר עם ההורים, אני רואה את בית הספר בנושא. הילדים שבאים לבית הספר ואין להם תקשורת עם ההורים, זאת בעיה שמתגלגלת אליכם.
הניה:
נכון.
מירב:
זה כמו העולים מברית המועצות כאשר הילדים היו מתרגמים להורים והילד הופך להיות הורה.
אברהם מיכאלי:
אנחנו מבינים שהבעיה היא שצריך להתמודד עם ההורים וזאת לא המסגרת. אני הבדלתי בין שתי הקבוצות האלה כיוון שלגבי יהודי אתיופיה מתמודדים עם זה ברמה הארצית, אבל כאן אני רואה שזאת בעיה ייחודית של עוד קבוצת יהודים שהגיעו לריכוז הגדול בארץ שנמצא כאן.
צבי קצובר:
הריכוז הכי גדול בארץ.
אברהם מיכאלי:
לכן אתם לדעתי באמת זכאים בקטע הזה לקבל את ההחרגה החיובית הזאת לטפל בעניין ואנחנו נשתדל בקטע הזה לעזור.
ישראל חאג'בי:
בשכונות האלה יש שלושה גני ילדים עם כ-28 בני מנשה שמשולבים בהם. בשנה שעברה הייתה לנו בעיה מאוד קשה כי הגננות באות ואומרות לי שיש להן 9-10 ילדים בכל גן והיא לא יכולה להגיע אליהם והם לא קולטים. כלומר, כל גן היה צריך עוד גננת ועוד סייעת שתיתן תגבור כי אחרת עם אחוז ניכר כזה של ילדים בכל גן, גננת לא יכולה להתמודד.
הניה:
אני רוצה להדגיש את מה שאתה אומר, שהם ילדים טובים והם ילדים שקטים. לנו כמערכת הרבה פעמים נוח אם הוא לא מפריע והוא יושב בשקט, אז הוא ילד טוב ואנחנו לא מגיעים אליו.
נחמיה חנוכה:
15 שנים מתייחסים כך אליהם.
הניה:
אני אומרת שזה לא הגון.
ישראל חאג'בי:
אני מדבר על כ-30 ילדים בגילאי 3-4-5 וילדי הטרום חובה, גילאי 3 וקצת 4, לא מדברים עברית כי ההורים בבית מדברים בשפת ארץ מוצאם. כל שנה אנחנו באים בדרישות למשרד החינוך.
יולי יואל אדלשטיין:
אלה עולים חדשים?
ישראל חאג'בי:
לא, הם לא מוגדרים כעולים חדשים.
נחמיה חנוכה:
אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו כחברה ניקח אחריות על זה, על ההתעלמות לאורך שנים מקבוצת העולים כמו העולים בני מנשה ונחליט שאנחנו הולכים לטפל בהם.
טניה:
הם פוטנציאל נפלא.
נחמיה חנוכה:
לאורך שנים התעלמו מהם. הם שקטים, הם נחמדים, הם לא עושים צרות. הם התימנים של שנות ה-50. מכם צריכה לבוא ההנחיה לתת טיפול ממוקד באוכלוסייה הזאת, היכן שהיא נמצאת.
היו"ר מיכאל נודלמן:
נמצאים כאן נציגי משרד הקליטה והחינוך ואני שואל למי אנחנו צריכים לפנות. אנחנו פונים אליכם. אם צריך תקציב, אפשר לדבר על זה, אבל אתם צריכים לומר שיש צורך בתוספת.
נחמיה חנוכה:
הוועדה היום מתרשמת מעצם העניין וצריכה להעלות את הנושא. למשרדים האלה יש מנכ"לים והוועדה צריכה לפנות אליהם ולומר שישבו בצוות ויקבעו תוכנית עבודה שמתייחסת לבני מנשה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אנחנו נדבר עם המנכ"לים.
אברהם מיכאלי:
הועלו כאן נושאים שלדעתנו אנחנו נקיים בוועדת משנה מיוחדת לנושא הזה כדי לנתח את הבעיה שהועלתה כאן לגבי שבט מנשה כבעיה ייחודית וחריגה.
טניה:
עכשיו הגיעה משפחה חדשה. לפני שבוע הייתה לנו תלמידה חדשה שהגיעה לכיתה א' והמשפחה לא מדברת עברית.
נחמיה חנוכה:
באים אלי ואני עושה מאמצים, אבל זה לא זה. הטיפול צריך להיות ממוקד ולא צריך להתעלם מהעניין.
מירב:
אנחנו מוכנים לעבוד קשה.
נחמיה חנוכה:
זה צריך להיות משהו אסטרטגי יותר ולאורך זמן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זה לא רק נושא החינוך.
נחמיה חנוכה:
בוודאי שלא.
הניה:
זה מתחיל בעברית ובמקומות עבודה.
נחמיה חנוכה:
זאת משפחה, זאת חברה, זה חינוך, זה הכל, כל המרכיבים.
זאב אלקין:
זה חלק מתפיסה כוללת. אני לא בטוח שזה נושא לוועדת משנה אלא אולי נושא לישיבה של כל הוועדה על כל מושג הקליטה. לגבי קליטת יהודי אתיופיה יש דגם מאוד ברור של כל עולי אתיופיה וילדים מתנהלים במסגרת הדגם הזה, אבל לגבי בני מנשה, הדגם הוא לא ברור והרבה בעיות של חינוך הן נגזרת של מערכת הקליטה.
תרצה יהודה:
אנחנו מדברים הרבה על בני מנשה, אבל יש הרבה עולים מפרו וכאן הסוגיה מאוד דומה.
אברהם מיכאלי:
אם אנחנו מתעלמים מהקבוצות המיוחדות האלה, אנחנו יוצרים בעיות שנמשכות על פני שנים.
אבי נייר:
בתוך כל החוסר של המשאבים, יש פרוייקט שהניה כבר דיברה עליו ואנחנו מפעילים באמצעות המשרד לקליטת העלייה וזה מרכז למידה לילדי בני מנשה שפועל פה כבר כמה שנים. בהתחלה זה פעל כאן בתוך בית הספר והיום זה פועל במועדון סמוך לבית הספר שנקרא בית מרים. האחראית במועדון אמרה לי שכל הילדים מגיעים. כל הילדים שגרים כאן בשכונה מגיעים, עושים שיעורי בית, יש להם חוגים, יש להם משחקים וזה דבר מאוד מוצלח. זאת דוגמה קטנה. באמצעות המשרד לקליטת העלייה אנחנו מפעילים את זה כבר כמה שנים וזאת יכולה להיות דוגמה לעוד דברים דומים שצריך לעשות.
יולי יואל אדלשטיין:
מתי נופלות ההחלטות לגבי שנת הלימודים הקרובה בנושא הזה שדיברנו, קבוצות דו-גיליות?
תרצה יהודה:
ישראל כבר יודע על כך.
יולי יואל אדלשטיין:
בעיקרון שנת הלימודים מתוקצבת.
תרצה יהודה:
לגבי גני הילדים, התחילו כבר להעביר אלי את הנתונים.
זאב אלקין:
משרד החינוך עבר קיצוץ של 25 אחוזים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אנחנו נקיים אצלנו ישיבה מיוחדת בנושא. אנחנו פונים למשרד החינוך שלא יקצץ בתוכניות הטובות שקיימות אצלו. לא מדובר בקבוצה גדולה ואפשר לשמור תקציבים עבורה.
קריאה:
הכוונה לבני מנשה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
כן.
אברהם מיכאלי:
ביהודי אתיופיה אנחנו דנים במסגרת הכללית. אם יש לכם משהו ייחודי לגבי הפרוייקט של יהודי אתיופיה, נוכל לספר לכם.
קריאה:
יש לנו 30 משפחות מיהודי אתיופיה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
לקראת הביקור כאן קיבלתי מכתב שמדבר על כך שיש כאן אנשים חילוניים.
זאב אלקין:
יש גם בית ספר ממלכתי.
היו"ר מיכאל נודלמן:
נאמר לי שהנוער החילוני הוא ללא פיקוח ויש מקרים רבים של שתיית וודקה ושימוש בסמים, אבל אף אחד לא שם לב לזה. מבחינת המשטרה, יש לה שני שוטרים ואחד לא עובד אלא סתם מקבל משכורת.
צבי קצובר:
מי אמר לך את זה?
קריאה:
המכתב.
היו"ר מיכאל נודלמן:
נאמר שהנוער שותה וודקה בשכונה. רציתי לראות את אולם הספורט כי נאמר לי שלא נותנים להיכנס לשם. נתנו את כל האולם לישיבה ולנוער כזה אין מקום לבלות את הזמן כמו שצריך. ההורים לא שולטים על הילדים. נאמר לי שהתושבים לא מרוצים מהמצב הזה.
צבי קצובר:
יש פה בין 5 ל-10 אחוזים שכרות של הנוער ושל המבוגרים בני מנשה. הם הגיעו מהודו עם זה. תאמר לך מירב שהם הגיעו משם וכאן זה קצת התחזק. הם הגיעו מהודו שתויים ובקריית ארבע זה מתחזק כתוצאה מכך שההיררכיה המשפחתית הולכת ומתפוגגת. לאבא אין מרות על הבן והבן עושה מה שהוא רוצה.
אולם הספורט היה במשך שנה סגור לכל הקריה בגלל שלא היו לנו אישורים ורשיונות של כיבוי אש ומשרד הבריאות. אם ראית, עכשיו אנחנו עובדים עליו ובתוך שלושה-ארבעה ימים הוא ייפתח והוא ייפתח לכל הקריה. הישוב היחידי בארץ שיש לו שני אולמות ספורט תקניים היא קריית ארבע, אחד בקריה ואחד בחרסינה. באחד עבדנו על משרד השיכון ובאחד עבדנו על מפעל הפיס. אחד לא ידע מהשני וקיבלנו שני אולמות. יש לנו כאן מה שצריך לנוער.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אנחנו מדברים על אנשים חילונים?
צבי קצובר:
לא.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני מדבר על חילונים.
צבי קצובר:
אנחנו עכשיו לקחנו מנהל יחידה לקידום נוער בעלות של 300 אלף שקלים בשנה, כסף שאין לנו.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מי זה?
צבי קצובר:
משה חסדאי. הוא הגיע אלינו מבית אל לטובת המכרז הזה והוא עובד חצי שנה. הוא פתח פה שלושה מועדוני נוער לחילונים – בית"ר, נוער חסר מסגרת ונוער חילוני רגיל שכל לילה עד 3 בלילה אני לא יכול לישון בגלל המוזיקה שהם מפעילים באזור התעשייה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זה יותר טוב מאשר הם ישתו.
צבי קצובר:
ברור. הנוער החילוני מקבל כאן את העזרה ואת הסיוע הכי טוב שיש בארץ. יש אישור מהרב ליאור לפתוח להם את אולם הספורט כל ערב שבת. אולם הספורט פתוח והם משחקים עד 2 בלילה כדורסל, כדורגל ופינג-פונג.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אז מי שותה?
צבי קצובר:
מי שלא מגיע לשם.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתם יודעים על שימוש בסמים?
צבי קצובר:
יש קצת סמים. הייתה לי אתמול ישיבה עם מפקד המשטרה והוא אמר לי שאנחנו לא יודעים מה יש בבית"ר ואנחנו לא יודעים מה יש באפרת. יש לנו שניים-שלושה מקרי סמים והם לא הנוער הזה אלא אלה ותיקים שבוותיקים שמשרד השיכון – ויושב כאן נציגו – שלח לנו אותם מירושלים לשקם אותם כאן. עשו שביתה אצל דוד לוי, אצל שרנסקי ואצל אפי איתם וכל אחד רצה שיהיה לו שקט במשרד, שלח אותם לקריית ארבע. זה מה שהם עשו לנו. יום אחד הרים אלי טלפון יצחק לוי ואמר לי שיש לו מישהו ששובת אצלו בבית וכי אני מוכרח לקבל אותו בקריית ארבע. אמרתי לו שיש מקום יותר טוב וזה כפר מימון.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מי עובד עם הנוער הזה? מישהו צריך לעבוד אתם.
צבי קצובר:
הרווחה עובדת אתם. החינוך עובד אתם.
היו"ר מיכאל נודלמן:
כמה בני נוער כאלה יש לכם, בני נוער ששותים ומשתמשים בסמים ושאתם יודעים עליהם?
גרשון:
באופן כללי אנחנו מדברים על נוער בסיכון שאנחנו עובדים אותו. מדובר בסדר גודל של 100 בנים ובנות. לא שתיינים אלא נוער בסיכון.
צבי קצובר:
נוער שלא נמצא במסגרות לימודיות.
גרשון:
לא בהכרח. מבחינת נוער עולה, נוער בגיל תיכון, מבני המנשה יש כ-30 בני נוער, מתוכם כאלה ששותים יש משהו כמו 10.
זאב אלקין:
נוער עולה הוא לא רק בני מנשה. אני מדבר בכלל על נוער עולה.
גרשון:
מבחינת השתייה, זה מקבל יותר ביטוי אצל בני המנשה וחלק בגלל העניין הזה של המשבר. כאן זה הגיע אפילו לשני מקרים מאוד קיצוניים של שני אבות לתלמידות שלומדות כאן שנפטרו כתוצאה משתייה. יש עוד כמה שבגלל המצב הזה הגיעו למצב של גירושין ובתי כלא. היום יש שלושה מבני מנשה שהם בהוסטלים, בגמילה. מבחינת הנוער, זה מאוד קשה להתמודד עם זה. אנחנו מנסים להתמודד עם זה בעזרת המועדונים ויצירת חלופות אחרות כדי שתהיה חלופה מספיק חזקה לאלכוהול. אנחנו מנסים להיעזר גם בשיטור הקהילתי, אם על ידי הבאת ההורים להיות מעורבים, סיירת הורים או לנסות ליצור מודלים כאלה שיהיו מודלים שיהוו התרעה בקהילה כדי שנצמצם את התופעה.
הניה:
גם בזה התערבנו. היו לנו כאן מקרים של ילדים שהיו נכנסים לחצר או עולים על הגג וביחד עם רפי השוטר הקהילתי עשינו כאן תהליך כאשר הבאנו את ההורים לכאן. לא פניתי לילדים אלא פניתי להורים והזהרנו והבהרנו מה החששות ומה הסכנות יחד עם רפי השוטר הקהילתי. ברוך השם התהליך הזה נשא פרות. זאת אומרת, אנחנו מנסים לעבוד עם כל הגורמים.
מאיר אורגאנג'י:
אני מכיר את כל הישובים בגזרה. כנראה כאשר דיברו על השוטר שסתם מקבל משכורת, התכוונו אלי, אבל בסדר.
נוער בקריית ארבע, אם אנחנו מסתכלים על מקומות אחרים בתוך המרחב שלנו ולא במקומות אחרים בארץ, אנחנו מדברים על 21 תיקים בנושא סמים שנפתחו כאן מתחילת השנה, אבל מתוכם 11 אנשים שבאו מבחוץ לכאן, 10 הם תושבי הקריה וחמישה מהם, אני מדבר על נוער, היו עולים חדשים ואף אחד לא מבני המנשה. מדובר כאן על עוד 5-6 מבני המנשה שהם שותים.
זאב אלקין:
זה לא פשוט כי אתה אומר ש-50 אחוזים מהתיקים שנפתחו לנוער הם בני עולים. אתה אומר שמתוך 10 בני נוער שמתגוררים בקריה, חמישה הם עולים.
קריאה:
במונחים ארציים, קריית ארבע היא מקום טוב שאפשר להתקנא בו. לא צריך לשקוט על השמרים אלא צריך לעבוד ולטפל אבל צריך לקבל פרופורציה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
המצב הזה לא היה כאן, אבל זה קורה גם כאן. זה שאתה אומר שזה יחסית למקומות אחרים, עדיין לא צריכות להיות כאן תופעות כאלה.
מירב:
אני חשובת שזה קשור לחינוך כי יכולה לראות בכיתות א' ו-ב' פוטנציאל לנשירה.
מאיר אורגאנג'י:
אנחנו בשיתוף פעולה עם המועצה, עם המחלקה לקידום נוער והרמנו כאן כמה פרוייקטים כדי לכסות את התופעות המזעריות האלה וגם להן לתת מענה, אם זה בפעילות הסברתית. דיברה כאן המנהלת על השוטר הקהילתי שנמצא בחוץ, שהוא עושה פעילות מרמת ילדי הגן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אצלו יש שני שוטרים שאחד מהם לא עובד.
מאיר אורגאנג'י:
אם התכוונו לרפי ולחיים, זה הוא עצמו.
הניה:
אני יכולה להעיד על כך שבבית הספר הוא עובד אתי.
מאיר אורגאנג'י:
במרחב חברון יש משטרה, יש בה לא רק שוטר קהילתי אלא שוטרים אחרים. השוטר הקהילתי, עשייתו היא ברובה קהילתית ולא אגרסיבית וכוחנית מול הפשיעה. מול תופעות הפשיעה יש את הבילוש, יש את הסיור, יש יחידות מבצעיות שיכולות לעשות את העבודה. לכן, השוטר הקהילתי עושה את עבודתו בשיתוף פעולה עם המועצה כאן על מנת ליישר את הקווים. את הפעילות ההיקפית עושות יחידות אחרות, אבל מי שכתב את המכתב, בטח לא יודע עליהן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
הוועדה שלנו כל חצי שנה-שנה מקבלת מהמשטרה ומגורמים שונים נתונים על חוליגניות בקרב העולים, על שימוש בסמים וכולי. יש קשר בין זה לבין פשע. כל שנה הנתונים יותר ויותר גבוהים.
אברהם מיכאלי:
על זה לא אחראית המשטרה. צריך לבדוק איפה החינוך, איפה הקליטה, איפה הרווחה.
הניה:
אני שמחה שזיכיתם אותי להיות המארחת של כל הפורום הזה. אשרי שזכיתי ושאתם השותפים שלנו.
צבי קצובר:
אם אתם רוצים, אתם יכולים להיכנס לראות כיתה עם חתך של תלמידים.
סיור בחממות
יוסי רון:
אתם נמצאים כאן בחממה טכנולוגית.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זאת חממה על שם נתן שרנסקי. כאן יושבים חברים שלו.
צבי קצובר:
נתן שרנסקי באמצעות היד הנאמנה שלו, משה מרחביה שהיה האיש שלו.
קריאה:
לפרוטוקול, מנהל החממה הוא יוסי רון.
יוסי רון:
אתם מכירים את נושא החממות הטכנולוגיות?
היו"ר מיכאל נודלמן:
כן.
יוסי רון:
אני אתן סקירה קצרה. זאת למעשה יוזמה שהתחילה בתחילת שנות ה-90 כדי לתת מענה בעיקר לעולים ממדינות חבר העמים כאשר מצד אחד הייתה המון טכנולוגיה ומצד שני היה חוסר הכרות עם התרבות המערבית. היום אנחנו מדברים על 24 חממות כאשר 22 מהן הופרטו והיתר אמורות להיות מופרטות עד סוף 2008. משמעות ההפרטה היא שנכנסו משקיעים פרטיים כזכיינים לחממות והאוריינטציה היא הרבה יותר עסקית. אל המשקיעים הצטרפה קבוצת טי-ונצ'רס שהיא למעשה הבעלים המשותפים של שתי חממות, חממת משגב בצפון וחממת מופת ביהודה אצלנו.
אברהם מיכאלי:
זאת קבוצת משקיעים ישראלים?
יוסי רון:
כן. קבוצת משקיעים ישראלית אבל להערכתי חצי מההשקעות הגיעו מחוץ לארץ.
ככלל, אני חושב שזאת אחת החממות הבודדות בה הייתה מעורבות מאוד אינטנסיבית של ארבעת הרשויות באזור – אפרת, גוש עציון, הר חברון וקריית ארבע – וגם תמיכה של החטיבה להתיישבות. כפועל יוצא מזה, עדיין גם לעמותה שהייתה בעלים של החממה לפני ההפרטה, נכנסה גם היא לתוך הסיפור הזה.
החממה הוקמה ב-1991 כאשר ב-1998 החלטנו שאנחנו מתמקדים בטכנולוגיות של איכות סביבה. כאן מאחור אנחנו רואים שני פרוייקטים של איכות סביבה. טכנולוגיה אחת היא למעשה מחזור של גומי והמשמעות של זה שאני יכול להשתמש בגומי כגומי. זאת אומרת, האנלוגיה לזה היא לקחת לחם, להחזיר אותו למצב שבו אתה יכול להכין מחדש לחם. כאן היזם היה לב ברך, עולה מברית-המועצות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מכירים אותו.
יוסי רון:
לפרוייקט הזה היום יש שבעה זכיינים ברחבי העולם. בחודש האחרון נחתם הסכם זכיינות בסין וכל המודל של החברה הוא מודל של זכיינות כי למעשה אין טעם לאסוף את כל הצמיגים בעולם, להביא אותם לארץ ולהחזיר אותם. אנחנו שולחים אליהם את החומר האקטיבי, את המודיפייר, ואתו הם משתמשים. גם זה מותיר לנו מספיק מרווחים. הבעיה היא שזה שוק שמרני. הזכיין הראשון הוא מהודו והוא למעשה יצרן הצמיגים הגדול שם והוא מתחיל כבר להשתמש בטכנולוגיה הזאת לצמיגים
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני רוצה לשים דגש על כך שיש קשר בין חממות לבין הכנסת ולכן חוקקנו חוק מחזור צמיגים שנכנס לתוקף. מדובר בכ-3 מיליון צמיגים בשנה שהתפזרו בשטח, הייתה בעיה לאסוף אותם ולצורך כך היו צריכים לחוקק חוק. אני הצעתי את הצעת החוק והחוק נכנס לתוקף.
יוסי רון:
איך התגברתם על זה?
היו"ר מיכאל נודלמן:
החוק הוא חוק פרוגרסיבי. מי שמייצר ומי שמייבא לכאן צמיגים, הוא זה שצריך לנקות את השטח.
יוסי רון:
זה מקובל היום בכל העולם המערבי.
פרוייקט שני של ייצור אבקת מתחמוצת טוקסין, מה שנקרא פיגמנטים, כאשר גם כאן היזמים הם ולדימיר בויקוב ומר לב מטשקנט. אנחנו עומדים להקים מפעל באשקלון שיתחיל לייצר את זה.
אם אני לוקח נתונים לשנת 2006 לעומת מה שקורה היום, הוקמו לא כ-49 חברות אלא למעשה קרוב ל-60 חברות וכפי שציינתי, הופרטנו בשנת 2007.
קבוצת המשקיעים, טי-ונצ'ר, השקיעה בחממה 3 מיליון דולר בחממת משגב וכפי שאמרתי, להערכתי, קרוב ל-4 מיליון מתוך ה-6 מיליון דולר גויסו ממשקיעים בחוץ לארץ כאשר מדובר בקבוצה מאוד חזקה ואנחנו כבר רואים את זה בפרוייקטים שנכנסים לחממה.
בשונה מתקציב פרוייקט שהיה בסביבות 350 אלף דולר, תקציב פרוייקט בחממה מופרטת הוא קרוב ל-600 אלף דולר, כאשר אנחנו מדברים על שער דולר של מעל 4 שקלים לדולר, כך שבשקלים זה קרוב ל-2.5 מיליון שקלים.
כאן אנחנו רואים את התפלגות חברות החממה. בשנת 2007 אנחנו רואים כשש חברות בנות ו-16 חברות בוגרות שהן פעילות. לאורך השנים כמובן יש סגירה של חברות. אחת מהחברות היותר מוצלחות שלנו, חברת מי-דינמיקס, ממשיכה לפעול באזור באלון שבות. החברה למעשה התחילה ב-SFM, חברה שלמעשה פיתחה מד-מים אלקטרוני והיום יש לה את שני המוצרים.
מתוך 150 עובדים שעברו בחממה, אנחנו רואים ש-85 עובדים הם למעשה עולים חדשים ו-66 מהם הם תושבי האזור. אם אנחנו מסתכלים על פרוייקטים פעילים בחממה ופרוייקטים בוגרים, רואים שלמעלה מ-50 אחוזים מהעובדים הם עולים חדשים.
קריאה:
מאיפה מגיעים העולים החדשים?
יולי יואל אדלשטיין:
מכל מקום. גם ממדינות חבר העמים.
יולי יואל אדלשטיין:
אני שואל מבחינת אזורי מגורים.
יוסי רון:
מכל הארץ, אבל בדגש על האזור, ירושלים והאזור.
יולי יואל אדלשטיין:
זה נותן תעסוקה למתיישבים באזור.
יוסי רון:
כן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מה יהיה עם העובדים אחרי ההפרטה?
יוסי רון:
בהמשך אנחנו נראה איזה משמעות יש לזה אחרי ההפרטה. הפרוייקטים הפעילים שיש לנו הם לב עם פיגמנט, SFM זה מי-דינמיקס, כאשר כאן מדובר בעולה ותיק מדרום אפריקה. חברת מי-דינמיקס מעסיקה היום קרוב ל-30 עובדים והיא יושבת באלון שבות. חברת בס, גם כן יזם ממדינות חבר העמים, מברית המועצות לשעבר, זיהוי מזהמים ביולוגיים והוא פעיל כיום באזור באר-שבע. ביו-פטרול, שילוב של ישראלי חוזר ויזם מטשקנט. טרמו-וק.
אברהם מיכאלי:
בהפקת דלק יש לכם היום תחרות עם הדלק העולמי.
יוסי רון:
כאן הבעיה שלנו היא למעשה הקמת פיילוט. המערכת הזאת למעשה מטפלת בבוצה וזה מאוד בעייתי כי אין לאיפה לפנות את החומר. רוצים לעשות שריפה, יש התנגדות של הירוקים בגלל הזיהום ולגבי קומפוסטציה, הכמות היא מוגבלת ואין למעשה היום פתרון שהוא פתרון טוב. הפתרון המוצע כאן הוא למעשה מצד אחד לחסל את הבוצה ולקחת את כל החומרים האורגניים שיש בה ולהפיק ממנה דלק כאשר צריך לקחת בחשבון שעיקר הדלק הולך כאן לייבוש של הבוצה. המרכיב של הפקת הדלק הוא מינורי. התפקיד המשמעותי הוא חיסול הבעיה ועדיין יש עודפי דלק והמערכת הזאת כלכלית גם במחיר חבית – אם אתם זוכרים חבית עלתה 20 דולר.
חברת טרמו-וק מפתחת פאנל מבודד בטכנולוגיית ואקום. סקיור לדוגמה, יזמים מהאזור של חיזוי התנהגות בכרטיסי אשראי. אי-ביס מוביליטי היא דוגמה של שני אחים שהם יזמים שעלו מארצות-הברית. מגה-פיש, יזם מערכת אינטנסיבית לגידול של דגים והוא עלה ממדינות חבר העמים. לצערנו יום לפני האכלוס הוא נפטר מדום לב ואז היינו צריכים לעשות ריאורגניזציה של כל המערכת הזאת, אבל זאת מערכת שמגדלת כ-120 קילו למטר קוב.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זאת לא חממה. זה כבר פועל.
יוסי רון:
היא סיימה את החממה ועכשיו היא מגדלת 120 קילו למטר קוב.
אברהם מיכאלי:
איפה זה נמצא?
יוסי רון:
בעתלית. במעגן מיכאל-עתלית. אם ישו הלך על המים, הוא הלך כאשר היו דגים בצפיפות נוראית. בסין מדברים על שלושה קילו לדונם, שזה מאוד לא מפותח, אבל כל המערכות שרואים מכביש החוף, הבריכות החמצניות, אנחנו מדברים על בסביבות ה-30 קילו לדונם וכאן אתה עושה את זה פי ארבע, כך שזה מאוד משמעותי בטח לדגים איכותיים.
דבר נוסף בתחום של אקווה-קלצ'ר שאנחנו רואים אותו כתחום מאוד חשוב היום לטפל בנושא של אספקת המזון, כל הנושא של עליית מחירי המזון וחומרי הגלם, הוא תוספים ביוטיים לדגים. אם אנחנו לוקחים את האקטיב שכנראה לא עוזר לנו בגלל המינונים הנכונים, במינונים גבוהים לדגים ולבעלי חיים הוא מאוד עוזר ומשפר את היעילות.
אלו חברות שפועלות אצלנו היום בחממה. מתוך שמונה החברות, שש חברות כבר נכנסו מאז ההפרטה כאשר ההפרטה למעשה בוצעה לפני שמונה חודשים, דבר שהוא מאוד אינטנסיבי.
אנחנו רואים כאן – ואני אדבר דווקא על החברות בהן מעורבים עולים חדשים – הוא דפדפן קולי של עולה ממדינות חבר העמים. לגבי דיווטקסט, אתה תספר את הסיפור שלך כי הסיפור הוא מאוד מעניין.
מר חכים:
אני עליתי מארגנטינה, אבל נולדתי באתיופיה. עליתי ארצה מארגנטינה לפני שמונה שנים. אם למישהו יש קצת רקע היסטורי, יכול להיות שהוא מקשר אותי לאליהו חכים שעלה לגרדום והיה הדוד שלי. הוא היה אחיה של אמי.
יולי יואל אדלשטיין:
מה הפרוייקט?
יוסי רון:
גרשון הוא ישראלי חוזר.
גרשון:
הפרוייקט שלנו הוא פיתוח למה שהתחיל כבר בשנות ה-30. הניסיון לאפשר למחשבים לדבר ולתקשר בדיבור. הטכנולוגיות האלה התפתחו רבות במשך ה-60-70 שנים אלה, אבל עדיין לא הגיעו לנקודה בה אפשר לומר שמה שיש, זה מספיק טוב בשביל שימוש במיוחד כאשר האנושיות של הדיבור חשובה. אנחנו מאוד מקווים שהפתרון שלנו יביא את הפתרון. הוא מבוסס על טכנולוגיה שהוכחה בתחום המוזיקה. זאת אומרת, יש איזושהי הוכחת יכולת בסיסית שעליה אנחנו מבססים את ההסתברות שמה שאנחנו עושים בדיבור באמת יעבור. עכשיו רק התחלנו ויש לנו עדיין את הקרדיט של ההתחלה ואני מקווה שתוך תקופה קצרה יהיה לנו אב-טיפוס.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מה זה אומר מחשב מדבר?
גרשון:
הבעיה היא לא אם הוא מדבר או לא מדבר כי היכולת הזאת התחילה מזמן, אלא הבעיה היא אם הדיבור הזה הוא מספיק אנושי והוא מצלצל כמו אדם אחר או שאתה מיד מזהה שזאת מכונה. יש כל מיני איכויות. יש איכויות מאוד ירודות בדיבור סינתטי ואיכויות יותר גבוהות בדיבור, שזה בעצם שילוב של הקלטות וכל מיני פטנטים. הרעיון הבסיסי היא שצריכה להיות אפשרות טכנולוגית שהמחשב יכול לקבל טקסט כתוב ולהקריא אותו כאילו הוא אדם. זאת אומרת, לא תוכל לזהות אם זה אדם קורא או מכונה קוראת. זאת המטרה וזה גם הטסט שבסופו של דבר עושים.
יוסי רון:
המערכת הזאת מבוססת על מאפיינים מוזיקליים ולכן היא הרבה יותר גמישה למעבר בין שפות לשפות.
מערכת מסנני אוויר. גם כאן חלקם של קבוצת היזמים הם עולים ממדינות חבר העמים. גרשמן הוא היזם מאחורי כן. ספרו קצת על הפרוייקט.
ולדימיר:
אני מרוסיה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
איפה אתה גר כאן?
ולדימיר:
קצת רחוק, במרכז.
קריאה:
אם אתה גר במרכז, למה הגעת לכאן?
ולדימיר:
לחממות יש היום תפקידים ולא בכל מקום אפשר לעשות כל דבר. הנושא של הפילטרים שקיים כאן, מתאים לי.
כולם יודעים שצריך לפעמים להחליף פילטרים במזגנים, אבל כמעט כולם לא עושים זאת. אנחנו מפתחים פילטר שלא זקוק לתחזוקה אלא לפי החישובים שלנו הוא יחזיק מעמד בין 5 ל-10 שנים ללא כל נגיעה, פילטר שלא להחליף אותו ולא לנקות אותו.
יולי יואל אדלשטיין:
לא קיים דבר כזה היום בעולם?
ולדימיר:
עד כמה שידוע לנו הפילטר טוב לשנה ואחרי כן צריך להחליף אותו. אנחנו מאריכים את התקופה פי חמש עד 10.
יוסי רון:
מה שמעניין כאן הוא דווקא ללכת לשוק המוסדי. זאת אומרת, כמו שכאן יש מערכת מרכזית, שם אנחנו מדברים על פילטרים די סטנדרטיים בגודל והמשמעות של תחזוקה היא פחות איש תחזוקה מצד אחד ומצד שני חסכון באנרגיה היא מאוד משמעותית.
היו"ר מיכאל נודלמן:
יש הבדל גדול במחירים.
ולדימיר:
אנחנו חושבים שהמחיר יהיה כמו מחירו של פילטר שהוא בסביבות 50 עד 100 דולר.
יוסי רון:
דרך אגב, כל הפרוייקטים בהם אנחנו מדברים עכשיו הם למעשה בשלבי התארגנות כי רק לאחרונה עברנו את כל המסלול של כניסת פרוייקטים ולכן אני מצטער שאין לי מה להראות לכם באופן ממשי.
יש רעיון גאוני. כתוב כאן סוכרייה רפואית לטיפול במחלות חלל הפה, אבל החכמה פה שזאת סוכרייה על מקל ואז מי שמכיר את כל הנושא של ריח רע מהפה, אתה לוקח סוכרייה ועושה אתה את אותה פעולה כאשר מצד אחד היא נשארת מחוספסת כל הזמן כי יש שם מיקרו קפסולות עם מסיסות שונה מאשר הסוכרייה, ומצד שני המיקרו קפסולות מכילות גם תרופות שמשתחררות בחלל הפה. זה רעיון פשוט וגאוני איך לטפל בנושאים של ריח רע מחלל הפה. כאן יש לנו שותף אסטרטגי, חברת כרמית שהיא תעזור לנו בפיתוח של הסוכרייה.
אברהם מיכאלי:
למה חברות תרופות לא רוצות להיות שותפות לזה?
יוסי רון:
אנחנו נמצאים בשלב הראשוני. זה בהחלט יכול להיות.
אברהם מיכאלי:
גם מבחינתן זה פטנט עולמי רפואי.
יוסי רון:
בהחלט יכול להיות. אנחנו מתלבטים לאיזה שוק ללכת. בהתחלה נלך לשוק בו הרופאים ימליצו לתת את זה כתרופה כדי שזה יתפוס, אבל לאחר מכן אנחנו רוצים שזה יהיה מוצר על המדף. היום רואים הרבה סוכריות ומסטיקים שהם מרענני נשימה, כך שאנחנו רוצים להיכנס לשוק הזה אבל שיהיה אפשר לקנות את זה ללא מרשם. בהתחלה נלך על כך שייתנו את זה עם מרשם כדי שזה יתפוס את כל הייחודיות שלו, אבל בהחלט הכוונה שזה יהיה מוצר על המדף שלא דורש מרשם של רופא. למעשה כבר היום באב-טיפוס שקיים, אנחנו רואים שרק התוצאה של הגירוד, בלי התרופות, גם היא נותנת תוצאה מאוד טובה. עוד פרוייקט אחרון שהצטרף אלינו עכשיו הוא הנושא של מערכת זיהוי חומרי נפץ.
ולדימיר:
אני עליתי מרוסי ואני עוסק בתחום הפיזיקה-כימיה. יש שני סוגים של חומרי נפץ וכמו לבדוק אותם יש באלק וטרייס. הטרייס, זה כמו כלבים שמריחים את חומר הנפץ. אנחנו עובדים בטרייס והוא מתבסס על מציאת חלקיקים קטנים של חומרי הנפץ. לקחת חלקיקים מהאוויר ולעשות קונסטרציה. אנחנו שולחים את החלקיקים האלה. הגלאי הוא חלק מהפטנט שלנו בגלל שיש בעיה במקומות כמו שדה תעופה והנמלים. הכוונה שלנו לפעול תוך שתי שניות לעומת עכשיו כאשר מדובר בחצי דקה.
יוסי רון:
העיקרון הוא מצד אחד לא לדגום אוויר אלא לקחת את כל האוויר, וזה היתרון הראשון של המערכת. היתרון השני הוא שלמעשה מערכת הזיהוי, מה שאנחנו גורמים, למעשה לחומרי הנפץ יש תכונה – חומרי הנפץ החשודים כחומרי נפץ – שטמפרטורת הפיצול שלהם היא נמוכה יחסית לחומרים אורגניים. אנחנו נכניס את זה בלחץ לתוך תא ב-350 מעלות ואם זה מתפוצץ, סביר להניח שאלה חומרי נפץ. זה רעיון גאוני מבחינת הפשטות שלו. כל המערכות הזיהוי האחרות אלה דיטקטורים מאוד מורכבים, אבל כאן מנסים לפוצץ, יש פיצוץ, סביר להניח שיש כאן חומר נפץ או עקבות של חומר נפץ.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מי יזם את הרעיון הזה?
יוסי רון:
הוא.
היו"ר מיכאל נודלמן:
יהיו כאן פטנטים?
יוסי רון:
כן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
על שם מי הם יהיו?
יוסי רון:
על שם החברה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אם תהיה הפרטה ואתה לא תהיה בחברה, אתה נשאר בלי כלום.
קריאה:
תלוי איזה חוזה הוא עשה.
יוסי רון:
לקבוצת היזמים יש כ-45 אחוזים בחברה.
ולדימיר:
אני לא עובד סתם. אני מקבל אחוזים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני מבין שאתה לא עובד סתם אבל פטנט הוא פטנט. כאשר תהיה הפרטה, איזה תנאים יהיו? מה יהיה עם היזמים?
יוסי רון:
ההפרטה נעשתה. צריך לקחת בחשבון שהמשמעות של ההפרטה היא שלמעשה היזם מקבל את אותו סדר של אחזקות. קבוצת היזמים מקבלים בין 30 ל-70 אחוזים ממניות החברה. במודל לפני ההפרטה הם קיבלו 50 אחוזים. כאן, מכיוון שהמשקיעים גם השקיעו בתוך החממה וגם מביאים את המימון המשלים, הם מקבלים כ-50 אחוזים במקום 40 אחוזים שהיו לפני ההפרטה.
מה שההפרטה נותנת זה את הרצון או סיוע יותר להצלחת החברה שבסופו של דבר מי שמרוויח מזה אלה גם המשקיעים וגם היזמים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אנחנו מדברים על עולים שהם היזמים. אתה אומר שיש להם 45 אחוזים.
יולי יואל אדלשטיין:
תלוי בפרוייקט.
יוסי רון:
כן. הטווח שהמינהלת מדברת עליו הוא בין 30 ל-780 אחוזים וזה תלוי בבשלות של הפרוייקט, בסיכון של הפרוייקט וכן הלאה, אבל בהחלט היזמים לא יהיה פרוייקט.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני יודע שגם כאשר מקימים פרוייקט, היזמים גם הם צריכים לחיות כי הכסף שנותנת המדינה לא מספיק.
יוסי רון:
הכסף של המדינה לא יגיע לפרוייקט אם לא יהיה יזם.
אברהם מיכאלי:
בפרוייקטים האלה אין כמעט כסף מהמדינה.
יוסי רון:
לא, יש.
אברהם מיכאלי:
כמה משקיעים כאן המדענים השונים של המשרדים השונים?
יוסי רון:
המדען הראשי נותן 85 אחוזים מתקציב של כ-600 אלף שקלים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני הייתי יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ועם רינה פריגור אני הסתובבתי בכל החממות. אני יודע מה זה חממות ולכן אני שואל את השאלות. כאשר הסתובבתי בחממות, לא היה תהליך הפרטה, תהליך שקיים היום. מעניין מה יהיה אחרי ההפרטה.
אברהם מיכאלי:
השאלה היא איך אתם מצליחים להחזיק את היהודים הטובים שלנו כך שלא יעברו לחוץ לארץ, שם הפיתוי גדול יותר. אני חבר ועדת המדע והטכנולוגיה היום ואנחנו שומעים על הבעיה הזאת שיש עם כל הרעיונות היפים. אני שואל איך החממות מתמודדות עם זה מבחינת התחרות שיש לכם עם חוץ לארץ.
יוסי רון:
התחרות תמיד קיימת והיא קיימת גם עם חוץ לארץ וגם בין החממות וכן הלאה. אני חושב שאין לך הרבה מיזמים בהם יזם מקבל כל כך הרבה בשלב הראשוני. מהבחינה הזאת אני חושב שמדינת ישראל היא ממש ייחודית במערכת התמיכה שהיא נותנת בתוכנית החממות הטכנולוגית.
אנחנו מדברים על כך שמרכז הארץ הוא בין חדרה לגדרה ואני חושב שמתוך 24 חממות יש שתיים או שלוש חממות בין חדרה לגדרה וכל היתר מפוזרות בפריפריה. אני חושב שזאת התוכנית הכלכלית היחידה של הממשלה שהיא באמת מפוזרת בכל הארץ, מקריית שמונה ועד שדה בוקר. היום יש מיזם להחזיר ישראלים לארץ. אחד הפרוייקטים שאנחנו עומדים לדון בו היום, היזם שעומד מאחוריו הוא תושב חוזר. חממת קריית שמונה הולכת להביא השנה ארבעה ישראלים חוזרים. החממה מיתר עומדת להחזיר השנה ארבע משפחות לפרוייקטים האלה.
אברהם מיכאלי:
לדעתי זה הפרוייקט הלאומי שלנו. בשבוע הבא הכנסת מציינת יום מיוחד בדיוק בנושא של תעשייה.
יוסי רון:
אני יודע שהיה דיון אצל מנכ"ל משרד התעשייה בנושא הזה של החזרת עולים ואחד הרעיונות היה שמכיוון שמחזירים ישראלים ממדינות רווחה כדוגמת ארצות-הברית וכן הלאה, אמרו שנגדיל את תקרות השכר של היזמים שהם ישראלים עולים, במקום שזאת תהיה תקרת שכר של 25 היא תהיה 35 אלף, כדי למשוך אותם לארץ, ואז את אותם 10,000 שקלים ייתנו כתוספת לתקציב. יש כל מיני רעיונות של מינהלת החממות איך כן לעודד ואני חושב שצריך פשוט לתמוך בזה ולקדם את זה כי אני חושב שזה באמת כלי אדיר לפיתוח של הכלכלה ולפיתוח המדינה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זה גם כלי אדיר לעולים חדשים שיש להם רעיונות והם יכולים ליישם אותם.
אברהם מיכאלי:
חלק מהעולים חוזר בחזרה לרוסיה ושם מפתחים את זה יותר טוב, וזה חבל.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אני רוצה להודות לכם. אני רוצה להודות לראש העיר שהביא אותנו לכאן. אני הייתי קצת מעורב בנושא ואני רואה שהוא מתפתח. יש כמה דברים לא כל כך מקובלים, אבל באופן כללי הכל בסדר. אני רוצה לברך את היזמים ולקוות שלא תישברו. אני יודע שזה לא קל אפילו בחממה להגיע לסוף הדרך, אבל בכל זאת, אני מאחל לכם הצלחה. המדינה עושה הכל כדי שאנשים שיש להם רעיונות יוכלו להביע אותם. פיתוח גדול של חממות היה בזמן נתן שרנסקי ואני זוכר איך כל הזמן היו ישיבות עם רינה פריגור. אם לא היו עולים חדשים, לא היו מוקמות חממות.
תודה רבה.
צבי קצובר:
אנחנו ניתן סקירה קצרה על קריית ארבע, דבר שהיה צריך להיות בתחילת הביקור, אבל מאחר שאתם ביקרתם בבית ספר הממ"ד בנות, התהפכו קצת היוצרות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
שם יש באמת בעיה.
צבי קצובר:
נכון.
קריית ארבע נוסדה בשנת 1971. אף אחד מהעולים לא היה כאן בארץ למרות שהייתה כאן העלייה של שנות ה-70. קריית ארבע כוללת, מה שמאוד מפריע לפרופסור נודלמן, 60 אחוזים דתיים ו-40 אחוזים חילוניים שחיים בדו-קיום מופלא ביחד.
היו"ר מיכאל נודלמן:
למה זה מפריע לי?
צבי קצובר:
כאילו לא מתייחסים מספיק טוב לציבור.
יש לנו הסכם בלתי כתוב בין הציבור הדתי לחילוני, אנחנו מוותרים להם והם מוותרים לנו. אנחנו מוותרים להם כאשר בשבתות ובחגים הם נוסעים בקריה ואף אחד לא צועק להם שבעס ואין שלטים של שבת והכניסה אסורה. אין דבר כזה. זאת הייתה התורה של הרב לוינגר. מצד שני, הם מוותרים לנו כאשר הבריכה סגורה בשבתות, הבריכה נפרדת לנשים לחוד וגברים לחוד. אם כן, כל אחד מוותר לשני. הם רוצים לעשות קונצרטים משותפים ומעורבים, אף אחד לא אומר להם כלום. אולם הספורט פתוח בערב שבת לטובת הציבור החילוני ואף אחד לא אומר כלום. זה לא קורה לא בגבעת זאב, לא באפרת ולא בהרבה ישובים אחרים.
יש לנו 500 אנשים שיום יום נוסעים לירושלים מ-5:20 בבוקר ומוצאים את פרנסתם ותעסוקתם באזור ירושלים והמרחב.
יש לנו אזור תעשייה קטן. זה אחד הדברים שלא הצלחנו ובגדול אני יכול לומר שנכשלנו. לא הצלחנו להרים אזור תעשייה גדול. באזור הזה עובדים ומתפרנסים 100 יהודים ו-100 ערבים. זאת אומרת, יש גם שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. יש לנו את יקבי חברון שמייצר מיליון בקבוקי יין בשנה, בעיקר לציבור החרדי. היקב נקרא יקבי בעלז, של הרבי מבעלז. יש לנו יקבי נוח שמייצר 700 בקבוקים ברמה הכי גבוהה ומייצא לשוק האירופאי המשותף. כאשר יש לו בעיות עם זה, הוא עוקף את זה בכל מיני תיבות דואר במקומות שונים בארץ כדי שלא יאמרו שזה מגיע מקריית ארבע כי אחרת החרם האירופאי יחול עליו. לכן יש לו כמה מותגים והמותג המפורסם שלו נקרא יקבי נוח.
יש לנו כמה נגריות, כמה בתי דפוס, כמה בתי מלאכה ובסך הכל אזור התעשייה מפרנס, כאמור, 100 אנשים והוא לא הצליח להתרומם.
יש לנו כאן קריית חינוך מפוארת. אולפנה לבנות עם 570 בנות באות מקריית ארבע ומכל האזור, ישיבה תיכונית עם 350 תלמידים שמגיעים מכל האזור. יולי אדלשטיין מכיר את זה כי החברים שלו מאזור הגוש מגיעים לישיבה התיכונית כאן. יש לנו מכללה למורות, מדרשות, כוללים, ישיבה של הרב בן-חמו, הישיבה של רב העיר קריית גת. בסך הכל יש פה מאות מורים שמתפרנסים ממערכת החינוך.
יש לנו חמישה בתי ספר יסודיים כאשר אחד מהם הוא ממלכתי. בכל הישובים הדתיים אין בית ספר ממלכתי אבל בקריית ארבע יש. למרות שיש בו רק 90 תלמידים, אנחנו שומרים עליו שהוא לא ייסגר ואנחנו עושים זאת מצד אחד על ידי השגת תקציבים מכל מיני גורמים, כולל חבר הכנסת זאב אלקין, ומצד שני אנחנו מצרפים כיתות א', ב', ג' ו-ד', כיתות משולבות שלומדות ביחד על מנת שנוכל להחזיק את בית הספר הזה, וכל שנה משרד החינוך מרים טלפון ואומר שהשנה יסגרו את בית הספר, אבל אנחנו אומרים להם שהשנה הם לא סוגרים את בית הספר. כל שנה יש קרבות.
יולי יואל אדלשטיין:
מה הם מציעים? לאן ילכו הילדים?
צבי קצובר:
לירושלים. כאשר מסיימים את כיתה ח' בית הספר הממלכתי, הילדים נוסעים לירושלים. אם חלק מהבעיה שדיברנו עליה בחרסינה, זה חלק מהנוער הזה שנוסע לירושלים, משתרך בדרכים במשך שעות ומתקלקל בדרך והולך לכיכר החתולות ולעוד מקומות וזאת כתוצאה מזה שאין לו מסגרת חינוכית במקום.
תעשיית החינוך היא תעשייה מאוד מפוארת.
אנחנו בקשר הדוק מאוד עם הישוב היהודי בחברון. כל מוסדות החינוך שלנו משרתים את הישוב היהודי למטה ויש להם ועדה מוניציפאלית שהיא פחות ממועצה ויותר מוועד מקומי. שם מתגוררים כ-700 אנשים. קריית ארבע היא מועצה מקומית אבל היא מתפקדת כמועצה אזורית.
אנחנו נמצאים בבניין הזה. אתם רואים את הגג האדום הזה. זה עידוד 99, משרד התעשייה והמסחר חייב לנו 2 מיליון שקלים עוד מהימים שמרחביה היה בתפקיד, אבל הם לא הצליחו לשחרר את הכסף הזה. אנחנו בנינו לאחר שלקחנו הלוואות. את כל הקומפלקס הזה בנתה המועצה לאחר שלקחה הלוואה בסכום של 2-3 מיליון, מכרה חנות, בנתה עוד קומה, עוד חצי קומה. יזמים ופרוייקטורים חוששים להגיע למקום בגלל המצב הפוליטי המסובך של האזור. המועצה בונה, מוכרת את כל החנויות. מכרנו את כל החנויות ואת כל העסקים ואין כמעט עסק אחד שלא נמכר, ומרוויחים יפה. כל המתחם הזה של המרכז המסחרי, המיני קניון הזה, בנתה אותו המועצה.
למעלה יש לנו מוזיאון שבעזרת מפעל הפיס הצלחנו להרים אותו. גם הוא עלה כ-6-7 מיליון שקלים ובזכות מר כץ-עוז, יושב-ראש מפעל הפיס, הוא הוקם. אם היה לנו זמן, הייתי לוקח אתכם למוזיאון בו יש ממצאים מתקופת האבות עד ימינו.
אם כן, קריית ארבע היא מועצה מקומית אבל תשימו לב, זאת שכונה אחת, כאן אנחנו נמצאים, וכאן גרות כ-800 משפחות. אנחנו הולכים לחרסינה, שזאת שכונה נוספת, בה גרים כ-350 משפחות אבל בין השטחים האלה יש לנו שטחים ערביים והנוער שלנו הולך ביום ובלילה וקורה לפעמים שגם זורקים עליו אבנים מהבתים הערביים. לא חולף זמן רב ואנחנו יורדים למטה, מול תחנת הדלק דרכה נכנסתם, וכאן גרות כ-35 משפחות. עכשיו בונים שם עוד כ-15 יחידות דיור. כל הרשיונות האלה הם רשיונות ישנים מתקופת נתניהו ולכן ההקפאה בינתיים לא חלה עליהם ואנחנו יכולים לבנות.
בסך הכל יש הקפאה מוחלטת בקריית ארבע. 120 זוגות ממתינים בתור לגור כאן ואלה הם בני המקום, בוגרי סיירות, בוגרי ישיבות הסדר שכולם רוצים לגור בקריית ארבע אבל אין מקום. לכן אנחנו לוקחים מכולות, הופכים אותם למגורים, לוקחים קרוואנים משומשים ומשפצים אותם, וכך אנחנו מצליחים להחזיק חלק מהזוגות הצעירים הללו.
דיברנו על הצד החינוכי של העולים ועל הצד התעסוקתי שלהם, אבל צריך לדבר גם על הדיור שלהם כי אין להם דיור.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מה אחוז העולים בקרב האוכלוסייה?
צבי קצובר:
בסביבות 30 אחוזים מתושבי קריית ארבע הם עולים. יש לנו 450 משפחות יוצאי ברית המועצות. אמנם יוצאי ברית המועצות הם משפחות קטנות, בעל שלפעמים יש לו אישה ולפעמים אין לו אישה, אבל כלב בטוח יש ואולי עוד ילד אחד. זאת משפחה ממוצעת יוצאת ברית המועצות. יש לנו את בני מנשה שאלה משפחות יותר גדולות. יש לנו 20 משפחות מפרו שהן משפחות קצת יותר גדולות, ויש לנו 30 משפחות אתיופיות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מה היה בממוצע הגידול באוכלוסייה במשך חמש השנים האחרונות?
צבי קצובר:
כל שנה אנחנו גדלים בסביבות 5 אחוזים. אם השנה ובשנה שעברה היה לנו מקום, היינו גדלים ב-20 אחוזים. אם היה לנו מקום, היינו גדלים בעוד 120 משפחות.
יואל יולי אדלשטיין:
אם היו מפשירים את הקרקע, יש לך עתודות?
צבי קצובר:
שאלה נכונה, אבל אני אסיים קודם את דבריי על מבנה המועצה ואחר כך אתייחס לזה.
אתם רואים את גבעת האבות, שכונה עם 40 משפחות וגם כאן צריך לחצות שטחים ערבים. כל שכונה כזאת אומרת מערכת הסעה, מערכת שמירה, מערכת חינוך, כן יש תקן לגן או אין תקן לגן וכולי. כל שנה גן חדש נפתח בקריית ארבע. בארבע השנים האחרונות כל שנה נפתח גן חדש, כולל השנה. אין לנו כבר מקומות ולכן אנחנו צריכים להסיע את הילדים לשכונות שבפריפריה. אתם רואים, כאן שכונה עם 40 משפחות, כאן שכונה עם 850 משפחות, כאן שכונה אשמורת יצחק עם 18 משפחות ויש לנו כאן עוד 36 יחידות דיור שהצבא לקח לנו אותן והשתלט עליהן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
זה דבר פוליטי שאנחנו לא יכולים להשפיע.
קריאה:
יושב-ראש הוועדה לא יכול להשפיע?
היו"ר מיכאל נודלמן:
רק ראש-הממשלה יכול לאשר לכם לבנות.
זאב אלקין:
ראש הוועדה רק מחליט מי יהיה ראש-הממשלה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מה חסר לכם חוץ ממה שראינו בבית הספר בחרסינה? מבחינת הטיפול בעולים, במה אנחנו יכולים לעזור?
צבי קצובר:
חסר לנו דבר אחד והוא הנושא של נושא של תעסוקה והכשרה מקצועית שלהם. הם רוצים ללמוד. אני מדבר על בני מנשה. שלחנו אותם לקורסים בבית שמש והם רוצים ללמוד. אנחנו מתפקדים כמועצה אזורית למרות שאנחנו מועצה מקומית.
יולי יואל אדלשטיין:
איך בני מנשה קיבלו דירות?
צבי קצובר:
בני מנשה קיבלו דירות מעמידר ולהפתעת כולנו כאן הם רוכשים בכל מחיר דירה. אני יכול לספר לכם מה היה בחודש שעבר. עמידר הוציאו דירה אחת במכרז למכירה, מחיר מינימום 120 אלף שקלים, הם שילמו 240 אלף שקלים כדי לקחת את הדירה בה לא היו כיורים, לא הייתה רצפה, לא הייתה תקרה, לא היה בה כלום. שיפצו, השקיעו עוד 100 אלף שקלים וקנו אותה. 18 מועמדים היו לדירה הזאת. הם גרים שלוש-ארבע משפחות בדירה.
יולי יואל אדלשטיין:
למה משרד השיכון ועמידר לא מקצים להם דיור?
צבי קצובר:
אין דירות.
יולי יואל אדלשטיין:
אם הם גרים מעבר לתקן בדירה, הם אומרים להם לחיות כך בצפיפות או שיעברו לגור באזור אחר?
צבי קצובר:
כן. אומרים להם שמחכה להם דירה בכרמיאל או בפרדס חנה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
איך הם מסתדרים אם הם לא יודעים עברית עד היום? הילדים שלהם לא יודעים.
צבי קצובר:
העולים החדשים של בני מנשה הם חרוצים, עובדים שתי משמרות ביום ובלילה, גם הנשים וגם הגברים. הם עובדים בניקיון, בשמירה, יש מפעל אוטומטי במגדל עוז, הם עובדים בסופרמרקטים באפרת, הנשים קופאיות וכולי. אין אצלם בטלנים. הם עובדים בכל עבודה מזדמנת ולא מזדמנת.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אנחנו מדברים על עולים חדשים שחיים בתנאים בלתי אפשריים. ארבע-חמש משפחות בדירה אחת, זה בלתי אפשרי והשאלה מה לעשות אתם.
צבי קצובר:
צריך לבנות. לערבים נותנים לבנות, לאינדיאנים נותנים לבנות, אבל לא לנו.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתה אומר שצריך לבנות אבל הממשלה אומרת שיש דירות בכרמיאל ולכן לא צריך לבנות כאן.
זאב אלקין:
הם כבר כאן. אתה לא יכול לחלק קהילה.
צבי קצובר:
הם כאן משום שהמשפחה שלהם כאן, החמולה שלהם כאן, השבט שלהם כאן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
כמה דירות אתה צריך?
צבי קצובר:
יש לנו 156 יחידות דיור בחרסינה ששאול מופז חתם על זה ויש עליהן אישור. צריך רק לשחרר אותן. יאמר לך משה מרחביה ממשרד השיכון שיום אחרי שחותמים על זה, מוציאים מכרז ובונים. הכל מוכן. עתניאל שנלר אמר לי הבוקר שהוא הולך עם זה לשר הביטחון כדי שיחתום על זה. אמרתי לו שהלוואי שהוא יחתום על זה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתה צריך דירות לאנשים שגרים כאן ולא לאלה שצריכים להגיע ושאתה רוצה שיגיעו לכאן.
צבי קצובר:
לא. גידול טבעי. אני רוצה גידול טבעי.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אם יש ישראלים ותיקים, אפשר לומר להם שילכו לכרמיאל, אבל כאן זאת הקהילה היחידה בישראל ואי אפשר לפרק אותה.
זאב אלקין:
אפשר לומר להם שילכו לבית-אל, אבל אז תהיה אותה בעיה.
צבי קצובר:
בבית-אל יש ממש משפחות בודדות.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מדובר בעולים חדשים ולכן אולי הוועדה יכולה לכתוב מכתב לראש-הממשלה.
צבי קצובר:
אנחנו נכין תזכיר של הצרכים של העולים מבחינת הדיור.
היו"ר מיכאל נודלמן:
עם נימוקים. אני לא אומר שהבעיה תיפתר, אבל אחרי הסיור אצלכם אנחנו יכולים בכל זאת לעשות כמה דברים.
צבי קצובר:
מוטי מוסיי הוא מנהל בית ספר ממלכתי-דתי לבנים.
מוטי מוסיי:
צהרים טובים וברוכים הבאים. אני מנהל בית הספר ממ"ד חברון בנים. 10 אחוזים מהתלמידים שלנו מוגדרים כילדים עולים ועוד 10 אחוזים מוגדרים כילדי עולים.
אם דיברו כאן על איזושהי ראייה של צרכים, אולי אני אקדים ואומר שבעצם בעיניי חוד החנית של קליטת העלייה הוא מוסדות החינוך. להורים תהיה פרנסה או לא תהיה פרנסה, יהיה מקום מגורים כזה או מקום מגורים אחר, אם בסופו של דבר בשורה התחתונה הדור השני שמגיע לכאן לא מתערה אתנו, לא מכה שורשים והופך להיות חלק ממרקם האוכלוסייה גם של הקהילה כאן וגם של החברה שלנו, אנחנו פספסנו ובמידה מסוימת פספסנו בגדול. לעניות דעתי, כמי שבא ממשפחה של עולים, אם אנחנו הילדים לא נרגיש חלק מההוויה כאן, הקליטה היא קליטה חסרה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אל תעשה לנו תעמולה אלא תאמר מה אתה צריך.
מוטי מוסיי:
כמנהל בית ספר אני עומד כמעט בפני שוקת שבורה. בעצם אני מתוקצב על ידי משרד החינוך או לא מתוקצב על ידי משרד החינוך. כל התקציב שלי, כדי לקלוט את הילדים העולים], הוא 6 שעות שבועיות שקיבלנו אותן לפני בועיים.
זאב אלקין:
את שש השעות השבועיות קיבלת עבור ילדים עולים טריים ממש.
מוטי מוסיי:
כן.
זאב אלקין:
כמה ילדים כאלה יש לך?
מוטי מוסיי:
יש לי שני ילדים טריים ולכן קיבלתי שש שעות.
זאב אלקין:
מעבר לזה אתה מתוקצב כמו כל בית ספר יסודי על פי מפתח שושני שעכשיו עומדים לשנות אותו.
מוטי מוסיי:
כן.
זאב אלקין:
במפתח שושני אחד מהמרכיבים הגדולים להגדלת התקצוב הוא מספר תלמידים עולים שיש לך ולכן בתקצוב הרגיל כביכול שאתה מקבל כבית ספר יסודי יש לך מרכיב מאוד חשוב שהוא מראש מיועד לשעות לתלמידים עולים. אם לא היו לך תלמידים עולים, היית מקבל פחות בשושני.
מוטי מוסיי:
אכן נכון, אבל מילת המפתח, כמו שאמרת, היא כביכול. בסך הכל התקצוב שלנו הולך ופוחת משנה לשנה.
זאב אלקין:
זה נכון.
מוטי מוסיי:
בקושי רב אנחנו נותנים את הבסיס ואני חושב שהזעקה הזאת היא לא זעקה של המקום הזה או רק של המקום הזה. בסך הכל מערכת החינוך סובלת מקיצוץ אחר קיצוץ, אבל בתי ספר כמוני שאמורים לתת מענה לתלמידים עולים, לא מהגורן ולא מהיקב. אין. צריך לדעת שזה מגולם בצורה מלאכותית וכביכול אנחנו מקבלים תקציבים. דוח שושני רק הרע את המצב שלנו. אנחנו פחתנו ב-150 שעות.
זאב אלקין:
אם לא היו לך שם תלמידים עולים, היית מקבל עוד פחות. אם היום יהיו לך תלמידים צברים ולא תלמידים עולים, אתה תקבל פחות.
מוטי מוסיי:
אני כמנהל בית ספר צריך לתת סף מסוים. אני אומר לך בצורה רשמית – וזה גם מוקלט – שבקושי רב מאוד אנחנו נותנים את המינימום ההכרחי. בקושי רב מאוד. כדי לקלוט אותם, אנחנו זקוקים למשאבים. בזמנו האוריינטציה של עולי אתיופיה הייתה שונה מקליטת העלייה של תלמידים אחרים שהם עולים. שם הבינו שמגיעים עם חסך תרבותי כזה שהשעתיים או השלוש שעות או הארבע שעות לכל תלמיד במשך שנה שלמה, זה כמעט שום דבר. העלייה של בני מנשה היא בדיוק עם אותם מאפיינים. העלייה מפרו היא בדיוק עם אותם מאפיינים. בסופו של דבר היכולת שלי כמנהל, היכולת שלנו כבית ספר לתת מענה אמיתי, היא מאוד מאוד דלה ואז נוצר מצב שמשרד החינוך אמור לתת מענה מ-8 עד 3:30 ומשרד הקליטה אמור לתת מענה אחר הצהרים. אחר הצהרים יש מענה והוא מענה טוב, אבל לאמיתו של דבר המענה ב-הא הידיעה צריך להיות במסגרת בה הילד רוקם את כל הקליטה האמיתית שלו.
ניקח לדוגמה קייטנה. אנחנו עומדים בשלהי שנת הלימודים הזאת ואנחנו מתכננים לפתוח חודש לימודים נוסף. אני מאוד משתוקק לתת מענה לאוכלוסייה הזאת, אבל בינתיים אני מקווה מאוד שיאושר מבחינת משרד החינוך אבל גם מה שיאושר, אני מניח שזה לא ייתן מענה כמו שצריך, והנה, נוצר מצב כזה שיש לנו זמן איכותי טוב שבו אני יכול לתפוס קבוצה של תלמידים, לעשות ריכוז מאמץ, למלא להם חסכים לא רק לימודיים כי יש תלמידים עם חסכים תרבותיים שהם לא פחות חשובים מהחסכים הלימודיים אבל כאן אני כמנהל עומד בפני שוקת בורה.
אני חושב שבמידה מסוימת משרד הקליטה – אני לא יודע איך עושים את זה ואני לא יודע אם זה אפשרי, אבל לפחות זאת הזעקה או זאת הקריאה שיוצאת מפי – חייב לקחת אחריות לא רק על ההורים של הילדים אלא גם על התלמידים עצמם, שהם בעצם הנקלטים האמיתיים.
זאב אלקין:
אתה מבצע פעילות בלתי פורמלית?
מוטי מוסיי:
לא. במסגרת בתי הספר לא.
זאב אלקין:
מה הבעיה עם קייטנות?
נחמיה חנוכה:
אני לא יודע על איזה קייטנות הוא מדבר.
זאב אלקין:
כי קייטנות אתם מתקצבים חלק, עד כמה שאני יודע.
נחמיה חנוכה:
קייטנות למשל לילדי אתיופיה, אנחנו מתקצבים ב-200 שקלים לילד. ילדים שיש להם קשיים לא נכנסים לקריטריונים של עולים ולא מקבלים את הזכאות וצריך להתייחס אליהם כחריגים ולתת להם איזשהו מענה.
מוטי מוסיי:
ללא ספק.
זאב אלקין:
לא, לא כחריגים. הוא מדבר על כך שעולי פרו צריכים להיות כמו עולי אתיופיה.
נחמיה חנוכה:
הם לא נופלים בקריטריונים הקיימים וצריך אולי לייצר איזשהו תחום אחר לאוכלוסיות או להעדיף אותם במקומות אחרים.
היו"ר מיכאל נודלמן:
עם העולים מפרו ובני המנשה יש יותר בעיות מאשר קיים אצל הילדים האתיופים. שם הכל מובן ואתם יודעים עכשיו מה לעשות, אבל לא כך המצב כאן. כאשר דיברנו, חשבתי שהם בסטטוס אחר.
תרצה יהודה:
יוצאי אתיופיה מתוקצבים בדיוק אותו הדבר.
זאב אלקין:
לא. יוצאי אתיופיה בשנה הראשונה מקבלים קליטה מרוכזת.
תרצה יהודה:
שנה ראשונה כולם מקבלים.
זאב אלקין:
עולי אתיופיה בשנה הראשונה נקלטים במרכזי קליטה ואצל בני מנשה זה לא קורה. שם מתחילים הפערים כי מגיע ילד עולה מאתיופיה, הוא מגיע למרכז קליטה והוא מקבל בצורה מרוכזת בכיתת ילדים עולים מאתיופיה אבל שני הילדים מבני המנה מגיעים טיפין טיפין, יקבלו שש שעות. אותו הדבר לגבי ההורים, כאשר שם ההורים מרוכזים במרכז קליטה בשנה הראשונה ואילו כאן הם עוברים לקליטה ישירה. ברור שיש שני מודלים של קליטה. את בני המנשה קולטים כמו עולים מרוסיה ולא כמו עולים מאתיופיה לפי כל הפרמטרים וזאת בעיה.
צבי קצובר:
השאלה אם אתם יכולים לדרוש שזה יהיה אותו הדבר.
תרצה יהודה:
מספרית הם לא מרוכזים. גם אם הייתה החלטה שנוהגים כלפי בני מנשה כמו שנוהגים בעולי אתיופיה, הם לא מרוכזים.
זאב אלקין:
זאת שאלה של כמה שנים יש להם זכויות, מה גובה המשכנתא וכולי. יש כאן הרבה שאלות ומי כמו אנשי משרד הקליטה יודע מה ההשלכות של זה.
נחמיה חנוכה:
בתקופה האחרונה התקבלה החלטה לעשות תוכנית חומש לגבי יהדות אתיופיה לחמש שנים עם תקציב ממשלתי מיועד ועם הגדרות לטפל גם בדור הקיים וגם בדור הקודם.
צריך לשים לב כי התבחינים לא יכולים להיות רק לבני המנשה אלא צריך להסתכל על האוכלוסייה המיוחדת ולתת לה איזושהי העדפה או במסגרת של תוכנית כוללת לשלוש שנים או במסגרת של העדפה מתקנת.
זאב אלקין:
למה בני המנשה לא יכולים להיות מוגדרים כקבוצה ייחודית כפי שמוגדרים עולי אתיופיה? ברור שזה לא רק לקריית ארבע, אבל זה לקבוצה מארץ המוצא.
נחמיה חנוכה:
זה מה שאני מציע. יש שתי אפשרויות כאשר האפשרות הראשונה היא להסתכל עליהם כעל אוכלוסייה מיוחדת אבל צריך לשים לב שיש גם פרואנים. להם צריך לתת העדפה במסגרת הקצאות התקציבים המשרדיים, או להסתכל על זה בראייה כוללת, כתהליך קליטה או מודל קליטה שצריך לתקן אותו.
זאב אלקין:
לכן הצעתי לקיים ישיבה גדולה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתם יכולים לפתור את הבעיה הזאת לבד או אתם רוצים לבוא לכנסת לישיבת ועדה לדיון לו תהיו שותפים?
נחמיה חנוכה:
נעשה ככל שיידרש.
זאב אלקין:
זאת החלטת ממשלה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתם לא יכולים כמשרד לפתור את הבעיה הזאת כי זאת החלטת ממשלה.
נחמיה חנוכה:
זאת לא רק בעיה שנוגעת במשאבים שאנחנו יכולים להקצות אלא מדובר במשאבים של חינוך, של תעסוקה וכולי.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתם הייתם בין היוזמים את תוכנית חומש לעולי אתיופיה ואתם מנהלים אותה. אתם יכולים לגלות גם כאן יוזמה. יש לכם מנכ"ל שיכול לדבר עם המנכ"לים האחרים. אנחנו מדברים על עולים חדשים.
נחמיה חנוכה:
אני לא יכול לענות על השאלה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אנחנו יכולים לקיים ישיבה, אבל יותר טוב לעשות את זה באופן הזה.
נחמיה חנוכה:
אני חושב שהבעיה של בני המנשה היא בעיה שמגיעה לה החלטה אמיתית. מי יוביל את זה, זאת כבר בעיה אחרת.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אתה חושב שאנחנו צריכים ליזום?
קריאה:
שואל היושב-ראש האם אפשר שאתם תגלו את היוזמה הפנימית לנסות לפתור את הבעיה או שתציעו לכנסת כדי שהיא תפעל.
נחמיה חנוכה:
אני חושב שזה נכון לקיים דיון, לברר את הבעיה, לקבל החלטה ולהעביר למשרד המתאים. אחרי שתתקבל החלטה, אם היא תהיה חיובית, יכול להיות שחלק מהתקציבים יגיעו מהמשרדים האחרים.
יולי יואל אדלשטיין:
יש כאן לדעתי שני דברים שונים שאנחנו מדברים עליהם. מה ששאל חבר הכנסת נודלמן זה מול משרד הקליטה. ברור שמשרד הקליטה, אפילו ברמה של מנכ"ל לא יכול לקבוע מה זה פרוייקט לאומי לגבי אוכלוסייה כלשהי. מה שמשרד הקליטה כן יכול לעשות זה לקבוע שברשויות מקומיות, היכן שיש אוכלוסיית עולים עם צרכים מיוחדים, והיו דברים מעולם, שם הקריטריונים קצת שונים. עשינו את זה לגבי אתיופים, עשינו את זה לגבי יוצאי קווקז, עשינו את זה לגבי יוצאי בוכרה.
היו"ר מיכאל נודלמן:
בלי החלטת ממשלה.
יולי יואל אדלשטיין:
בקריית ארבע מכירים את האוכלוסייה ויודעים שזאת אוכלוסייה טובה. חלק גדול מהעולים שאנחנו עוסקים בהם הם או בני מנשה או פרואנים או כל מיני אוכלוסיות אחרות. אפשר לקבוע קריטריונים קצת שונים אבל בצורה חוקית ובישיבה מסודרת.
נחמיה חנוכה:
זה נעשה ויש העדפה, ואני חושב שמתייחסים לאוכלוסיות האלה.
יולי יואל אדלשטיין:
זה קיים?
נחמיה חנוכה:
זה קיים אבל הבעיה שעלתה כאן בין היתר היא בעיה של תקצוב שעות לימוד וזאת לדעתי אחת הבעיות המרכזיות.
יולי יואל אדלשטיין:
לכן אמרת שעוסקים בשתי בעיות שונות.
נחמיה חנוכה:
נכון. מה שקשור לתקציבים המשרדיים של משרד הקליטה והתייחסות לבני המנשה, במגבלות ובתוך מסגרת התקציב שניתן לקהילה יש אכן במשרד הקליטה העדפה. נתנו היום במסגרת התוספות לאולפן עברית או לכיתות עברית, כי אלה בני מנשה, לקריית ארבע. את זה עשינו לא מזמן. הייתה פנייה של ראש המועצה שאמר שיש מצוקה, ואכן יצאנו לדרך. את בעיית הדיור צריך לפתור, את בעיית החינוך הפורמלי צריך לפתור ולכן לדעתי צריך לתת פתרון הוליסטי.
יולי יואל אדלשטיין:
מה בערך ההקצבה של האגף לקליטה בקהילה לקריית ארבע?
נחמיה חנוכה:
108 אלף שקלים בשנה הזאת.
היו"ר מיכאל נודלמן:
מה אתם יכולים לומר לגבי שעות הלימוד?
תרצה יהודה:
שוב, זה עניין של קריטריונים. לדעתי כאן נדרשת עזרת הוועדה מול המנכ"לית בנושא הגמשת הקריטריונים, כדי לקבוע קריטריונים אחרים לבני המנשה ולעולים מפרו.
זאב אלקין:
לבני המנשה, כן, למרות ששום דבר לא מפריע לכם בתוכניות כמו משעלים וכולי.
היו"ר מיכאל נודלמן:
אנחנו נזמן ישיבת ועדה בנושא. אל הישיבה נזמין את ראש המועצה, את נציגי המשרדים השונים והנוגעים בדבר, ואז נקבל החלטה כלשהי.
צבי קצובר:
אני רוצה להודות לכל הצוות שהגיע לכאן, לחברי הכנסת, לנציגי המשרדים השונים, למנהלי המחוזות השונים ולכל הצוות המצוין שהגיע לכאן. אני מקווה שמכאן תצא בשורה שחייבים להתייחס למיעוטים שמגיעים למקומות הללו, גם אלה שבאים מדרום אמריקה, מאתיופיה וגם לבני המנשה.
זאב אלקין:
וגם לעולים רגילים.
צבי קצובר:
נכון, וגם לעולים רגילים.
זאב אלקין:
עדיין רוב העולים שלך הם בכל זאת עולים מחבר העמים. אגב, אם יסגרו לך את בית ספר ממלכתי, חלק לא קטן מהם יעזוב את המקום. לכן מבחינה זאת מדובר בחיים או מוות לקהילת העולים.
צבי קצובר:
אתה צודק. יש לי עצומה של הורים ולכן אנחנו נלחמים שלא יסגרו את בית הספר.
זאב אלקין:
יושב כאן נציג משרד החינוך והוא צריך להבין שעולים לא יוכלו להישאר בקריית ארבע אם יסגרו כאן את בית הספר הממלכתי היחיד שקיים כאן.
היו"ר מיכאל נודלמן:
לגבי דיור, אנחנו מחכים לנתונים כדי שנוכל לפנות לראש-הממשלה ולשר הביטחון.
זאב אלקין:
בגלל בעיית ביטחון אתה לא יכול לשלוח אותם לירושלים.
צבי קצובר:
תודה רבה. אני רוצה לומר לכם שהזמנתי עוד הרבה יושבי-ראש ועדות לכאן, אבל היחידי שענה על המקום כן וביצע את מה שאמר היה פרופסור חבר הכנסת מיכאל נודלמן ועל כך אני מודה לך.
היו"ר מיכאל נודלמן:
תודה רבה.
הסיור הסתיים בשעה 13:30