פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע עשרה
מושב שלישי נוסח לא מתוקן
פרוטוקול מס' 108
מישיבת הוועדה לפניות הציבור
יום שני, י"ג סיוון התשס"ח (16.6.2008), שעה 12:00
ס ד ר ה י ו ם:
פניות ציבור של הורים לילדים נכים הזקוקים לסייעת אישית בחינוך המיוחד
נכחו:
חברי הוועדה:
סופה לנדבר – היו"ר
יעקב כהן
מוזמנים:
ד"ר עדינה יוסף – מחלקת אם וילד משרד הבריאות
אסתר ירקוני – רכזת בכירה לטיפול בפניות ותלונות הציבור משרד החינוך, התרבות והספורט
עו"ד אביבית ברקאי אהרונוף – רכזת פניות הציבור המועצה לשלום הילד
אבי גור – נציג ארגון ההורים הארצי
קובי כהן – יו"ר ארגון הפעולה של הנכים בישראל
דפנה אזרזר – מרכזת תחום הורים וילדים בארגון הפעולה של הנכים בישראל
ניסים מורביה – הנהלת מטה מאבק הנכים בישראל
נעמי מורביה – הנהלת מטה מאבק הנכים בישראל
סולימן אבו גררה – פונה
רוני גינת – פונה
סופי זהר – פונה
משה חיים – פונה
רחלי נוימן – פונה
אריאן סדובסקי שריקי – פונה
חיים רטינג – פונה
מנהלת הוועדה:
שלומית אבינח
רשמה וערכה:
מעיין מכלוף - חבר המתרגמים בע"מ
פניות ציבור של הורים לילדים נכים הזקוקים לסייעת אישית בחינוך המיוחד
היו"ר סופה לנדבר:
רבותיי, צהריים טובים, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה. אנחנו קיבלנו מאסה של פניות על ביטול הסעות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, וזה הנושא. אני צריכה לומר שאני משכתי את הנושא הזה, חשבתי שמשרד החינוך יגיב כמו שהיה צריך להגיב לפני כמה חודשים, אבל בגלל שלא הגיבו ובגלל שלא נעשו שינויים, רק נעשו שינויים לרעה, אני החלטתי לנהל את הישיבה היום. אני קיבלתי תגובות די מוזרות ממשרד החינוך, רצו לדחות, לא רצו להגיע, ובגלל זה אנחנו כן החלטנו לעשות את הישיבה, בגלל מאסה של פניות שקיבלנו ממשפחות של ילדים עם מוגבלות. זאת ישיבה ראשונה, אנחנו עוד שבועיים נעשה עוד ישיבה ואני מראש מודיעה על כך. אחרי הישיבה של היום אני אעביר את כל הפניות לשרת החינוך ואבקש בדחיפות לענות לנו על אותן בעיות שהיו מוגדרות בפניות של אנשים שהגיעו או פנו לוועדה. כמו שאמרתי מראש אנחנו נעשה עוד ישיבה והישיבה תהיה גם בתקשורת, אנחנו נבקש אישור מיוחד לשדר את זה בתקשורת. אני רוצה שמשרד החינוך בקול רם יגיד למה ואיך.
כרגיל נעשה סבב היכרות, אני יושבת ראש ועדת פניות ציבור חברת הכנסת סופה לנדבר, שלומית מנהלת הוועדה.
קובי כהן:
קובי כהן, יושב ראש ארגון הפעולה של הנכים.
דפנה אזרזר:
דפנה אזרזר, מנהלת תחום של הורים וילדים בארגון הפעולה ואני מנהלת את כל המאבק של הסייעות האישיות ואני אמא בעצמי לילד עם פיגור קשה.
אריאן סדוצקי:
אריאן סדוצקי, אמא לילד עם מחלה.
אבי גור:
אבי גור, ארגון ההורים הארצי.
נעמי מורביה:
נעמי מורביה, הנהלת מטה מאבק הנכים.
ניסים מורביה:
נסים מורביה, יושב ראש המועצה ומטה מאבק הנכים.
חיים רטיג:
חיים רטיג, אני בכובע של אקי"ם ואני אבא לחמישה ילדים ששניים מהם חריגים, ילד עם פיגור שכלי וילד עם שיתוק מוחין. ואני יושב ראש ועד הורים לחינוך מיוחד בראשל"צ כך שאני בא מהשטח, אני אפרט את כל הדברים שאנחנו מתמודדים יום יום.
אביבית אהרונוף:
אביבית אהרונוף מהמועצה לשלום הילד.
אסתר ירקוני:
אסתר ירקוני מהאגף לפניות ותלונות הציבור במשרד החינוך.
רוני גינת:
שמי רוני גינת, אני אבא של רועי רפאל גינת, ילד שהחלים ממחלת הסרטן, גידול בראש, איבד את מאור עיניו, יש לו CP, יש לו אוטיזם, לא הולך לבד, לא גמול מטיטולים, צריך סייעת אישית כמו שהיתה לו, עכשיו יש לו. נפגעתי מאוד ממה שהיה. אנחנו גרים בנתניה, הוא לומד בבית ספר און.
רחלי נוימן:
שמי רחלי נוימן, אני אמא של ילדה עם שיתוק מוחין, מאוד מוגבלת פיזית, היא לא מסוגלת לעשות שום דבר בכוחות עצמה, היא לא מתקשרת, היא מתקשרת אך ורק באמצעות מחשב תקשורת, שהוא לא יכול ללוות אותה כי אין פשוט מי שידליק לה את זה. אז היא פשוט, מונעים ממנה את האפשרות לתקשר.
סופי זהר:
אני סופי, אמא של יער, שהוא יש לו תסמונת קבוקי, שזו תסמונת נדירה, עשרה ילדים בארץ, שזה בעיות נלוות, בכלל יש לו כמה בעיות. היתה לו סייעת לפני חצי שנה, באמצע השנה התקשרו אליי ואמרו לי שאין אישור לסייעת ולקחו לו את הסייעת. הוא לומד בבית ספר ניב, שזה בית ספר לילדים חרשים עם בעיות נלוות, ויש לו בעיות מוטוריות, הוא מתהלך עם כסא גלגלים או הליכון לסירוגין. המבנה אינו נגיש לנכים, לכן אישרו לי כל השנים סייעת צמודה בכדי שהוא ילמד את שפת הסימנים, ומבחינת נגישות הסייעת היא תחליף לרגליים שלו.
היו"ר סופה לנדבר:
טוב רבותיי, אני צריכה להוסיף שאתם כנראה יודעים את הרקע, ילדים בעלי צרכים מיוחדים זכאים לשירותים מיוחדים, לומדים היום במערכת החינוך, היום יש לנו שני סוגים של מערכת חינוך שנבנית לילדים עם צרכים מיוחדים, זה חינוך מיוחד, בתי ספר של חינוך מיוחד, כיתות של חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים. גם במסגרת בית ספר רגיל לומדים ילדים בשילוב ילדים רגילים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. עד כה במדינת ישראל בחינוך מיוחד השנה למדו מאה שלושים אלף ילדים, בחינוך משולב, במסגרת שילוב למדו חמישים אלף תלמידים, ומה שהכינו לנו מחקר של הכנסת זה מספרים של מאה שמונים אף ילדים בסך הכל שהם שייכים למסגרת של חינוך מיוחד אבל לומדים בצורה זו או אחרת.
בחודש ספטמבר שנת 2007 הוקמה ועדה ציבורית, מטעם שרת החינוך יולי תמיר, שבעצם הוועדה הזאת היתה צריכה לבדוק את הצרכים המיוחדים של ילדים, לבחון את המדיניות של המשרד, לבחון את האופי המקצועי ותקציב לטיפול, ובעצם לשרטט את התכנית פעילות ולקבוע סדרי עדיפות. זה היה צריך להסתיים, הוועדה הזאת היתה צריכה לסיים את העבודה שלה בחודש פברואר שנה זאת. אנחנו נמצאים כבר בקיץ, אנחנו לקראת בעצם תחילת לימודים של שנה הבאה, ובינתיים שום תקציב. אני רוצה שתספרו לי כל אחד את הסיפור האישי ותגידו מה היה, מה קיים, על מה אתם מתלוננים. אני יודעת שבירוקרטיה בחינוך מיוחד היא גדולה, יש המון ליקויים שהצביעו לנו במכתבים ובפניות אנשים שכתבו לוועדה.
קובי כהן:
קודם כל אני רוצה להודות לוועדה ולחברת הכנסת סופה לנדבר על האוזן הקשבת. אנחנו כארגון לקחנו על עצמנו לטפל בנושא הזה אחרי שהתברר לנו שיש מצוקה נוראית, והצרות מאוד מורכבות ורחבות. אנחנו גילינו למשל שכל מערך הסיוע, החל מהסעות וליווי בהסעות, אחר כך הסיוע הרפואי למשל, הסיוע החינוכי, הסיוע הפדגוגי, גילינו שיש בעיות בנושא יום הלימודים הארוך, גילינו שיש בעיות במסגרת הילדים שלא מסוגלים להגיע למערכת החינוך המיוחד בגלל מגבלה בריאותית. יש לנו שורה ארוכה של בעיות שנתקלנו בהן ואנחנו מצאנו לנכון לאסוף את התלונות ולרכז אותן. אני חושב שאני האחרון כאן שיכול להעיד על הדברים ואני מעדיף שמי שיש לו את הבעיות יספר אותן בעצמו.
חיים רטיג:
כמו שאמרתי אני אבא לחמישה ילדים, ששני הילדים שלי הקטנים הם ילדים חריגים. בני הגדול לומד בבית ספר אלקין, בית ספר לחינוך מיוחד בראשון לציון, פיגור בינוני מורכב, הוא בן חמש עשרה, עדיין לא גמול מחיתולים, והוא לומד בחינוך מיוחד מגיל אפס. כביכול אנחנו לא בקנה מידה של הורים, אנחנו מעבר לשעות הלימודים לוקחים את הילד לכל מיני טיפולים. אבל במקרה אתמול היתה לנו ישיבה עם המורה שלו בבית הספר. אני שואל את המורה תסבירי לי מה הילד עושה בבית הספר. פיזית, היא לא יודעת להסביר לי. היא מספרת לי כל מיני מלים מאוד מאוד יפות עם שמות מפוצצים. בפועל הילד לא לומד. באותה כיתה נמצא ילד עם אוטיזם בדרגה מאוד מאוד נמוכה, ובגלל לחץ של האמא דאגו שיהיו לה שתי סייעות בכיתה. והילדים מחקים את הילדה הזאת, ובאותו מעמד שהיינו לצערי החתימו את ההורים על מנת שיוציאו את הילדה מהכיתה עצמה בגלל שזה הגיע למצב ממש לא נעים, הילדים לא מתקדמים בכלום.
מה שקורה, בחינוך המיוחד, חוק חינוך מיוחד שנחקק במדינת ישראל הוא לא לקח כמה פרמטרים ופשוט בדק את עצמו. והשילוב, עם השנים. כנ"ל בבית הספר של הילד שלי הקטן, ילד עם שיתוק מוחין, ילד על כסא גלגלים, פגוע מאוד קשה, גפיים עליונות ותחתונות. ילד שזקוק לעזרה צמודה בכיתה. הוא לא מסוגל לאכול לבד, הוא לא מסוגל ללכת לשירותים לבד, הוא לא מסוגל לפתוח נייר לבד, הוא צריך עזרה צמודה בכיתה. הוא גר בבית, כולם אצלי בבית, אנחנו מחבקים אותם ואוהבים אותם ואני אישית לא יוצא מהבית עד שהילד לא מוכן בבוקר, ומעלה אותם להסעה, ומעורב בדיוק מה שקורה בהסעות, אבל זה דיון נפרד שאנחנו צריכים להיכנס לנושא של ההסעות כי זה דיון מאוד רחב.
המחוקק החליט לגבי החינוך המיוחד, לגבי הסייעות בחינוך המיוחד. אבל עם השנים הוא לא בדק את עצמו. הוא לא בדק האם ילדים, שנים עשר ילדים, עשרה ילדים עם שיתוק מוחין או עם פיגור שנמצאים בכיתה, זקוקים לסייעת אחת, בת שירות לאומי. אני רוצה להבין דבר אחד, קבעו חוקים, עם השנים אף אחד לא בדק. נכון להיום, במצב שאנחנו נמצאים היום זה מצב קטסטרופלי. הילדים נמצאים במשמורת בלבד, בייביסיטר. אני הבאתי פה תמונות של הילדים של הכיתה של הבן שלי, ואני אקריא בדיוק כל ילד בכיתה של הבן שלי בבית ספר און ואני רוצה לשאול פשוט האם זה יכול להיות הגיוני שבמדינת ישראל לא בחנו את הנושא של הסייעות האישיות. האם הורים צריכים להילחם על מנת שאותו ילד יקבל את העזרה האישית שמגיעה לו על פי חוק, או שאנחנו חייבים פשוט לבטל את כל חוק חינוך מיוחד.
ואני במקרה בהזדמנות זו חייב להקריא לחברי הוועדה פה, פשוט שידעו מה קורה בשטח. אורי – אורי הוא ילד שמתהלך עם הליכון וכיסא גלגלים. שירן – ילדה עם CP והליכון וכסא גלגלים. אלן – ילד שנמצא גם בכסא גלגלים. מיכאל – ניוון שרירים מתקדם, כסא גלגלים. רונית – ניוון שרירים מתקדם, כסא גלגלים. יונתן – כסא גלגלים. איוון – כסא גלגלים. דניאל – כסא גלגלים. חן – כסא גלגלים. תומר – כסא גלגלים. נוי – כסא גלגלים. ובני פגוע גפיים עליונות כמו שאמרתי מאוד קשה. כולם נמצאים כרגע נכון לעכשיו עם מורה אחת וסייעת ללא בת שירות לאומי. בת שירות לאומי פשוט עזבה אותם לפני מספר חודשים.
אני שואל דבר אחד, האם המורה מסוגלת לתת, להעביר איזה חומר לאותם ילדים, וזה לא יתכן, זה לא קורה, הילדים לא לומדים. אני שאלתי את המורה תגידי לי מדוע הילד חוזר הביתה רטוב. היא אומרת לי כי לא היה מי שייקח אותו ומי שלקחה אותו לא היתה לה סבלנות, והילד עשה את הפיפי בתחתונים ובמכנסיים. ואני אומר למה אתם לא דואגים שיהיו עוד סייעות, עוד עזרה לילדים. היא אומרת אל תדאג, עכשיו אני לוקחת את הבן שלך. אז אני שאלתי אותה תסלחי לי גברת נכבדה, את המורה, את צריכה לתת לילדים שלנו את ההקנייה, שהם יצאו איזה שהוא דבר. שלחנו אותם לבית ספר, לא שלחנו אותם לא לבייביסיטר, לא למשמורת. אני מצפה שהילד מגיע, הוא נוסע לפחות שעה בנסיעה מהבוקר, לבית ספר און, בית ספר מדהים, את מסתכלת מבחוץ, את לא מאמינה שדבר כזה יש במדינת ישראל. אבל בפנים בתוך בית הספר הדברים פשוט בלתי אפשריים והגיוניים שלקבוצה כזאת של ילדים שנמצאים איתו בכיתה יכולים לאפשר להם ללמוד במדינת ישראל. זה לא הגיוני, הם לא לומדים.
היו"ר סופה לנדבר:
אז מה הם עושים בשעות שהם נמצאים בבית הספר?
חיים רטיג:
חבל שלא הבאתי את החומר והייתם שומעים מה הם לומדים. בפועל הם נמצאים במשמרת. אני קורא לזה בייביסיטר. את הסייעות האישיות שאנחנו מדברים זה סייעות שאנחנו חייבים פשוט להכניס כחוק שעל כמות כזאת של ילדים, לפחות שלוש מאות אחוז של הסייעות שהיום קיימות, חייבים להגדיל את הכמות. לא יתכן שילדים שזקוקים, אם זה לשירותים או למשהו אישי, לפעמים הוא לא אוכל כי לא היה לו מישהו שייתן לו לאכול. זה לא יכול להיות דבר כזה. ואותו ילד, ברגע שהוא זקוק לטיפול האישי בתוך הכיתה, צריכים להנחות אותו, לתת לו את כל הציוד, אנחנו רוצים להביא לו מחשב אבל לא יהיה מי שיישב איתו. זה בלתי אפשרי. אין כוח אדם בתחום הזה ואנחנו צריכים בחוק להחליט שאת הסייעות מגדילים לפחות בשלוש מאות אחוז. אני כבר לא אומר מאה אחוז.
אי לכך את כל הנושא של הסייעות לבדוק את הנושא הזה. כי החוק שדיבר על סייעות, אין שום הכשרה לסייעות, סייעות למעשה, אני רק אספר לחברי הוועדה, סייעות מגיעות למעשה, אני אומר שזה הפוליטיקאים שנמצאים באותה רשות דואגים שאנשים שקרובים להם ייכנסו כסייעות ואחר כך ייכנסו לעירייה. אף אחד לא בחן מה הרמה של הסייעת. לפעמים הן נשארות לבד עם הילדים, אין להן שום כלים, אף אחד לא העביר אותן איזה קורס, אף אחד לא הנחה באיזה גיל יכולה להיות סייעת. הן משתכרות בשכר מינימלי. ועל זה אנחנו צריכים לשים דגש לא פחות, כי אם אנחנו מצפים שהילדים יגיעו לרמה ולא תהיה איזו שהיא תכנית ולא יהיה איזה שהוא ארגון מבחינת הסייעות לא נגיע לכלום. אנחנו יכולים להישאר עוד הרבה שנים באותו מצב. נכון, מדינת ישראל החליטה חוק שילוב.
גם הנושא של חוק השילוב, זה נשמע דברים מפוצצים. אני רק יכול לומר לחברי הוועדה, בשטח ברגע שמגדילים כיתות, לא דואגים למעלית נכונה שיהיה לאותו ילד עם כסא גלגלים לעלות לקומה השנייה ואי לכך הוא מפסיד כל מיני דברים באותו בית ספר, ולא דואגים למספיק כוח אדם. הנושא של השילוב, יש לי ויכוח מאוד גדול עם בעלי מקצוע, לא תמיד הילדים שמשולבים בחוק שילוב, לא תמיד הם מתאימים.
דוברת:
אתה יודע למה אין מעלית לעלות לקומה שנייה, כיוון שעדיין לא נחתמו תקנות הנגישות של פרק ה' לחוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, פרק הנגישות. שנחקק ב-2005. שלוש שנים, עוד לא מצאו זמן לחתום.
היו"ר סופה לנדבר:
אנחנו כולנו חיים בתוך עמנו.
חיים רטיג:
אני רוצה לחדד ולהכניס את הנושא של הסייעות שזה החמצן לילדים שלנו בחינוך המיוחד. וחייבים לשים דגש בכל המובנים מה שאני הבהרתי פה ולעגן את זה בחוק אחרת לא יהיה שום דבר. אנחנו חייבים לעשות הכל על מנת שהדברים יצאו לפועל כמה שיותר מהר. אנחנו עכשיו מסיימים שנה ובקרוב מאוד נכנסים לשנה חדשה, ואסור לנו להגיע למצב הזה. חייבים לעשות משהו. תודה רבה.
דפנה אזרזר:
אני אמא לילד עם פיגור קשה, ילד בן ארבע, לא גמול מטיטולים, לא הולך, לא מדבר, ילד שפוגע בעצמו, ילד שנזון דרך הבטן. הבן שלי היה עכשיו חצי שנה בבית כי לא היתה לו סייעת אישית. אני נאלצתי להשאיר אותו כי כששלחתי אותו הוא הגיע שלוש פעמים לבית חולים, כי אין מספיק צוות שישגיח. הוא לומד, עד עכשיו הוא למד בבית ספר גיל בחיפה, בחינוך המיוחד, זה שישה ילדים, כולם מקרים קשים ביותר, כולם ילדים שעם פירכוסים, גם הבן שלי עם פירכוסים, זה ילדים שחייבים השגחה עשרים וארבע שעות. יש אחות אחת לכל בית הספר. אני מדברת על כל הגנים וכל בית הספר. זאת אומרת שכל בית הספר הזה הוא בית ספר של ילדים מאוד מורכבים, שמפרכסים, שחייבים הזנות, שחייבים כל מיני טיפולים פולשניים. איך אחות אחת בכל בית הספר יכולה לדאוג לכל המקרים האלה.
שלומית אבינח:
על כמה ילדים מדובר בערך בבית הספר?
דפנה אזרזר:
מאה. אם הבן שלי מפרכס ועוד ילד אחד צריך לאכול דרך הגסטרו, איך היא יכולה לעשות את שני הדברים ביחד. כשאנחנו באים ודורשים סייעות רפואיות בחינוך המיוחד לא נותנים לנו. אומרים לנו יש אחות. ילדים שמשולבים בחינוך הרגיל יש להם סייעות רפואיות.
חיים רטיג:
ברגע שילד מפרכס בבית הספר יש להם נוהל, מזמינים אמבולנס ומחייבים את ההורה על התשלום של האמבולנס. זה לא יאומן, יש משפחות, הם יושבים במסגרת על מנת לא להזמין אמבולנס, מסכנים את הילד בגלל המצב הכלכלי שלהם.
דפנה אזרזר:
קרה מקרה יותר גרוע שהבן שלי היה צריך להגיע לבית חולים והיא אמרה לי אין לי כסף לאמבולנס. בכל מקרה אני פה כדי להדגיש כמה חשובה סייעת אישית. המקרים של הילדים המורכבים מאוד, יש ילדים, בסך הכל עד תחילת השנה היו מאה שלושים ושישה ילדים. זאת אומרת שהמקרים הם באמת מקרים חריגים. מאה שלושים ושישה ילדים שהיתה להם סייעת אישית, זה כל הסיפור. בספטמבר כשהגענו לשנת הלימודים אין סייעות אישיות. זה מה שקרה. בלי הודעה מוקדמת, בלי מקרים חריגים, אי אפשר באופן גורף להפסיק. צריך שיהיה איזה שהוא פסיק קטן שאומר במקרה חריג ביותר ניתן לגשת לאיזו שהיא ועדה ולקבוע האם אפשרי או לא. אבל לגמרי לבטל, ילדים יושבים בבתים, אני מכירה הרבה הורים שהילדים שלהם עדיין יושבים בבתים ולא מקיימים את חוק חינוך חובה. יש הורה שנתבע על ידי העירייה.
יעקב כהן:
אני רציתי לשאול, יושבת עכשיו ועדה, אז בעצם אנחנו צריכים לפנות לוועדה. מה היה עד עכשיו, אני שומע שמפסיקים את זה משנת הלימודים הבאה?
דפנה אזרזר:
לא, מתחילת השנה כבר הפסיקו.
אסתר ירקוני:
כמו שציינת שרת החינוך מינתה בספטמבר האחרון את השופטת בדימוס דליה דורנר, ועדה שבעצם אמורה לבחון את כל הנושא של מדיניות משרד החינוך בכל מה שקשור במתן מענים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כולל הנושא של הזרמת התקציבים, כולל הנושא של סדרי עדיפויות, כולל כל הנושאים שיכולים להיות תחת הכותרת, תחת קורת גג של החינוך המיוחד. מדובר בוועדה שהיא מאוד מאוד רצינית, מאוד מאוד יסודית, מאוד מאוד מקיפה. אתם יכולים להיכנס לאתר האינטרנט של משרד החינוך ולראות שם את הישיבות שמפורטות שם אחת לאחת.
היו"ר סופה לנדבר:
הם לא צריכים להיכנס לאתר. אתם עושים פרסומת עכשיו למשרד החינוך כאשר המקרים האלה מצביעים וצועקים לשמים. איזה מן דבר זה, היא קבעה שהוועדה מתחילה לעבוד, היא היתה צריכה לסיים בפברואר את עבודתה.
אסתר ירקוני:
הוועדה הזאת היא ועדה שבעצם יש בה אנשים מקצועיים, מהארץ, מהעולם, הגיעו לשם הורים, הגיעו לשם מפקחים, אנשי מטה, בעצם ועדה שהכילה בתוכה את כל אנשי המקצוע שרק אפשר. המסקנות של הוועדה אמורות להתפרסם בחודשים הקרובים.
נעמי מורביה:
יומיים בלי סייעת זה יותר מידי. מה זה חודשים?
אסתר ירקוני:
לגבי הנושא של הסייעות, אני טיפלתי בתלונות שקשורות בנושא של סייעות. זה נכון שעד שנה שעברה היו ילדים שהוצמדו להם סייעות. המדיניות לא השתנתה מהבחינה הזאת שקטן התקציב בנושא של סייעות. ממש לא. הכותרת השתנתה. במקום מה שנקרא סייעת צמודה יש מה שנקרא סייעת תיגבור. אני אומרת, אפילו תלונה אחת שאני אישית טיפלתי בה וטענה היתה שלקחו לילד את הסייעת האישית, אני דיברתי עם המנהלת ועם המפקחת כדי לוודא שדבר לא נגרע מהיקף הסיוע שמקבל הילד ורמת הסיוע שהוא מקבל. אם יש תלונות כאלה ואחרות הן ייבדקו וייבחנו אחת לאחת.
אני רוצה גם להסביר את הרציונל שמאחורי השינוי של המדיניות הזאת.
היו"ר סופה לנדבר:
רק תקחי בחשבון שיש לי תואר שני בחינוך מיוחד, אני קלינאית תקשורת, ואני בעצמי עברתי את הטראומה, היה לי ילד עם CP, ואני צריכה להגיד לך, אם אתם לא מבינים את הבעיה שיש כאן אז אני לא חושבת שהייתם צריכים להזמין את המומחים מכל העולם, יש במדינת ישראל די מומחים, ואני חושבת שלכל מאה שלושים ושישה מקרים הייתם חייבים פשוט לסייע ולעזור לאנשים האלה.
יעקב כהן:
אני רוצה להגיד לך דבר אחד, מהשטח, כמו שאמרה יושבת הראש הנכבדה, אני לא רואה שצריך להביא מומחים בינלאומיים מחוץ לארץ, לא צריך להטריח את משרד החינוך. לא בשמים היא ולא מעבר לים היא. השופטת עוד לא ראתה ילד כזה. יש לך כאן יושבת ראש שחיה וחוותה, ואני קצת עוסק בנושא הזה, ואני יכול להגיד לך מהרשויות המקומיות אומרים שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. פשוט מחסלים את כל המערכת. אני מטפל, אנשי הרווחה אומרים שזה אסון. אני לא חבר פה בוועדה, אני לא לחינם באתי הנה. אני אומר לך שזה אסון. אנשים בשטח, הפרופסורים, איך אמרתי, מטפלים בקצבאות ילדים, מי שממונה על קצבאות ילדים הוא ישן בשלוש וחצי אלף דולר במלון ללילה, אז איך הוא יכול לפתור את בעיית קצבאות הילדים. אם הוא מעשן סיגר במאתיים דולר אז איך הוא יכול לפתור בעיית קצבאות ילדים. רבותיי, המומחים האלה שיהיו הלאה מומחים, אנחנו צריכים אנשים בשטח.
אז אני הייתי מציע ככה, בינתיים יושבת ועדה נכבדה, איך סגרו עד שהוועדה החליטה, מה זה, קודם כל סוגרים, זה כמו להפסיק חמצן. הסייעות מקלקלות? הן מפריעות להתפתחות הילד הסייעות עד עכשיו?
אסתר ירקוני:
להיפך, ההקצאה של הסייעות מבחינת תקציב דווקא גדלה השנה.
היו"ר סופה לנדבר:
אז עוד יותר גרוע, לאן הלכו הכספים.
אסתר ירקוני:
במקום לקרוא לזה סייעת אישית קוראים לזה סייעת כיתתית וסייעת תיגבור מה שנקרא.
יעקב כהן:
אני שומע שבשטח, אני לא יודע איך קוראים לזה, עד היום היתה סייעת אישית, הפסיקו את הסייעת אישית, אני לא יודע על מה את מדברת, יש דברים בשטח, זה לא עניין של שמות כאן. רבותיי, כל זמן שאין ועדת מומחים אחרת אי אפשר להפסיק דבר שאנשי השטח אומרים שזה אסון.
אסתר ירקוני:
אני דיברתי עם אנשי השטח, אני דיברתי עם המנהלת, היא אמרה לי בצורה חד משמעית, דבר לא נגרע מהיקף השירות שמקבל הילד.
היו"ר סופה לנדבר:
אבל הנה יושבים כאן הורים ומצביעים על כך.
דפנה אזרזר:
המנהלות מאויימות על ידי משרד החינוך שישתקו.
יעקב כהן:
גבירתי, אנחנו לא חיים בחלם. יכול להיות שהמנהלת הזאת רוצה להיפתר מהילד הזה והשילוב הזה. ככה אני רוצה לומר. רוצה פשוט להיפטר מהנטל הזה. לא צריך להביא מומחים מחוץ לארץ. כל בר דעת יודע את זה.
חיים רטיג:
לא יכול להיות דבר כזה שילד חריג הרגישות שלו היא מאוד מאוד גבוהה. ברגע שילד רוצה פיפי, והוא לא יכול לדבר, הוא עושה ככה, אף אחד לא מסתכל עליו, כמה הוא יכול להתאפק. הוא מגיע הביתה בהסעה מתל אביב והוא פתאום, סליחה על הביטוי, הוא משתין לכל עבר. לא יכול להיות דבר כזה. ברגע שהוא עושה את הפיפי בכסא גלגלים במכנסיים, את הנזק שאנחנו עושים הפסיכולוגי לילד אנחנו לא נתקן את זה. אז את יכולה להתווכח על הסייעת שתעבירו אותה מפה לשם ומשם לפה. פיזית אנחנו לא נותנים את התשובה, מה שהבניין הזה החליט, חוק חינוך מיוחד. אנחנו צריכים לתקן, לא יעזור לא ועדה, לא מומחים מחו"ל. את הכסף של המומחים מחו"ל תתני לילדים האלה שלקחתם להם את הסייעות. לא חבל?
עוד מילה אחת, הסייעות ברשותכם חייבות לעבור קורס עזרה ראשונה. זה הדבר הראשון שצריך לעשות, למצוא תקציב. כי הילדים שלנו, מספיק שהיא מאכילה את הילד וחתיכה קטנה נכנסת לו והוא פתאום נחנק, אם אין לה את כל הניסיון של עזרה ראשונה זה יכול להיות קריטי. אז מאוד חשוב לשים את הדגש על הנושא הזה.
יעקב כהן:
אני חושב שאנחנו צריכים להיות במגע עם הוועדה הציבורית הזאת ברשות השופטת, ולפנות אליה ולראות שהם שומעים את ההורים האלה. אני הייתי מציע ליושבת הראש גם כן להופיע בוועדה, אני מוכן גם להופיע. לצערי אני שומע, אני לא אומר, אבל יש כאלה תקדימים שיושבת ועדה והם לא שומעים את אנשי השטח.
היו"ר סופה לנדבר:
קודם כל אנחנו כחברי ועדה דורשים מייד להחזיר את הסייעות אישיות עד שוועדה תסיים את עבודתה. אני חושבת שזה חסר כל היגיון מה שעשיתם.
יעקב כהן:
לי זה נשמע מדיניות חלם. מי שאומר שלהוריד את הסייעת זה לא פגע שום דבר, אני רוצה לבדוק מה המניעים שלו.
רוני גינת:
אני הבן שלי התחיל לצעוק מאז שלא היתה לו סייעת. הבאתי פסיכיאטרית באופן פרטי שתלווה תהליך בתוך בית הספר כדי להחזיר אותו לימי השגרה, ויש לו סייעת, עוזרת וכו', רק לחזור ברוורס. אני שלחתי את אשתי ביום שידעתי שאין סייעת, לא נתנו לה להיכנס לעזור לבן שלי.
יעקב כהן:
אני שומע מאה שלושים ושישה זה כל הסיפור? זה בסיכון גבוה, אבל אני מבין שהורידו סייעות בכלל בחינוך המיוחד. כבוד יושבת הראש, אני שמעתי שיש קיצוץ, לא מאה שלושים ושישה במקרים הקשים, במכלול המערכת יש קיצוץ של סייעות, בחינוך המשולב, בחינוך המיוחד. זה נכון? ככה אני שומע מהשטח.
דפנה אזרזר:
אבל סייעות אישיות היו רק מאה שלושים ושש.
יעקב כהן:
היה עוד קיצוץ. מישהו יודע לפרט לי?
היו"ר סופה לנדבר:
אני יכולה להבין ממשרד החינוך כמה העבודה של הוועדה הזאת עלתה למשרד החינוך?
אסתר ירקוני:
אין לי מושג, אני יכולה לברר.
היו"ר סופה לנדבר:
תבררי בבקשה.
אביבית ברקאי-אהרונוף:
שמי אביבית, אני עורכת דין מהמועצה לשלום הילד. הגיעו אלינו הרבה פניות, אין טעם שאני אפרט אותן, למעשה אפילו חלק מהאנשים כאן פנו אלינו. אבל כמה נקודות לגבי דברים שהועלו כאן. קודם כל בהמשך לדברי חברי הכנסת אני בהחלט מסכימה שלא ייתכן שזכות שהוקנתה קודם תיגרע בזמן שיושבת ועדה. הרי הזכות הזאת הוקנתה קודם לאותם הורים. יש חוזר מנכ"ל שמאפשר בדרך פרוצדורלית לתת סייעת אישית, סייעת צמודה, לילדים. אין שום סיבה שילד שכבר עבר את כל האישורים, קיבל סייעת צמודה, יושבת ועדה, בואו נחכה שהוועדה תסיק את מסקנותיה, שתשמע את כל המומחים, ואז הוועדה תחליט אם זה נכון הצעד הזה, שהיתה סייעת צמודה, אם זה היה טוב או לא היה טוב. זו נקודה אחת.
לגבי סייעת התיגבור, גם אני נתקלתי בתשובה הזאת באחד מהמקרים שהגיעו אלינו, פניתי לגב' לאה שקד והיא אמרה לי אין זכות לסייעת צמודה. אמרתי לה רגע, אבל יש חוזר מנכ"ל, מה זה החוזר מנכ"ל הזה, יש דרך פרוצדורלית להשיג סייעת אישית. אז היא אמרה לי זה מוגבל בתקציב. כשיש תקציב, יש סייעת אישית. כשאין תקציב אין סייעת אישית. אבל אז היא אמרה לי אבל אני מאשרת סייעת תיגבור. כמו שנאמר פה על ידי משרד החינוך. אמרתי רגע, סייעת תיגבור, יש קריטריונים מי זכאי לסייעת תיגבור, כמה שעות הם זכאים לסייעת תיגבור, האם זו חלופה הוגנת. הרי אם כל הבעיה של סייעת כיתתית זה שהיא סייעת שלא יכולה לתת מענה בו זמנית לכל הילדים, כשמדובר בכיתה שמלכתחילה יש באמת ילדים קשים שצריכים את המענה בו זמנית. במה סייעת תיגבור, עם השם השונה, יכולה להועיל. במה היא יכולה להוסיף. אז יש עוד סייעת, בסדר, אבל עדיין זו לא סייעת צמודה פר ילד. זו סייעת שכמו סייעת כיתתית, שנותנת עוד תיגבור לסייעת הכיתתית.
היו"ר סופה לנדבר:
רבותיי, אני חושבת שכל מילה היא מיותרת. אנחנו הבנו שבעצם עד שהוועדה לא סיימה את עבודתה היו במשרד החינוך גורמים שאסור היה להם לקבל החלטות ולקחת את הסייעות האישיות, ואני חושבת שזה נזק. אני לא הייתי מגדירה את זה הרבה יותר חמור בגלל שאני חושבת שזה הרבה יותר חמור מנזק. זה ילדים עם צרכים מיוחדים, והמשמעות של צרכים מיוחדים, הכל מובן. הרי מובן שאם ילד קיבל לפי החוק סייעת אישית אז הוא היה זקוק לסייעת הזאת. ומה מדינת ישראל, אני עבדתי באחד מהפרוייקטים של חינוך מיוחד במדינות חבר העמים, כאשר היו בגן שלושים ילדים והיו שלושים עובדים. כולל קלינאית תקשורת, כולל סייעות, כולל מורים, תרפיה במוזיקה וכן הלאה. ומדינות חבר העמים לא כל כך עשירים כמו שמדינת ישראל, והתקציב שלהם פי כמה יותר נמוך מאשר במדינת ישראל. אבל כנראה טובת הילד הזה לפני הכל.
דפנה אזרזר:
אם אפשר לספר על מקרה, רק בשביל שחברי הוועדה יבינו במה מדובר. ילדה, בתחילת שנה לקחו לה את הסייעת האישית. היא שברה את כל השיניים, היא פתחה את הלסת. היא גמולה כבר שנה, ביום שישי האחרון היא הגיעה הביתה, תסלחו לי על הביטוי, עם קקי בתחתונים. אבא שלה שאל אותה מה קרה, היא אמרה צעקתי, זעקתי לשמים אבא ולא היה מי שייקח אותי.
קובי כהן:
ברשותכם יש פה כמה מגזרים, אז נאפשר לאיש יקר שנמצא פה שיספר לנו מהמגזר האחר קצת. בבקשה.
סולימאן אבו גררה:
אני מודה לוועדה על ההזמנה. אני חבר בהנהלה של ארגון הפעולה של הנכים, יחד עם חבריי קובי ואבנר ודפנה. אני גם יושב ראש של ועד הורים לחינוך מיוחד בעיר שלנו, ברהט, ואני מייצג את כל הילדים. ויש לי ילד נכה שסובל ממחלת סיבה, שזה מחלה שנפוצה במיוחד במגזר הבדואי, שזה אי תחושת כאב. שילד יכול לפגוע בעצמו בלי להרגיש, יכול לשבור כל חלק בגופו בלי שירגיש. הוא נושך את הלשון בלי שירגיש ומדמם.
לי היה סיפור אישי עם משרד החינוך ועם הרשות, ואפילו כתבתי למבקר המדינה, לא רצו להצמיד לו סייעת וכמעט תשעה חודשים הילד הוסע ברכב, ללא ליווי, ללא שום דבר. אחרי זה אנחנו החלטנו להקים ועד, אחרי מה שראיתי עם הילד שלי אמרתי בטח הדברים האלה קורים בכל הקופסה שנקראת חינוך מיוחד. ולתדהמתנו גילינו הרבה דברים והתחלנו לבדוק את הדברים. לצערי הרב מה שמצאנו, הכל רקוב שם, במערכת החינוך המיוחד ברהט מה שמצאנו זה רקוב לגמרי הכל. ילדים עם לקות ראייה נותנים להם ללכת ללא ליווי, ללא סייעת בכלל.
דבר שני יש בית ספר אחד שנמצא בעיר, וזה ממש חידה, הוא בנוי לעשר כיתות, יש בו חמש עשרה כיתות. אני שאלתי את ראש העיר כשישבתי אצלו אם אתה יכול לפתור את החידה
הזאת. הוא אומר לי מה זאת אומרת, אני לא מבין, אתה מדבר כאילו שמישהו מפגר מדבר. אמרתי לו כבוד ראש העיר, אתה נמצא פה, אתה לא יודע מה קורה בעיר הזאת. אכלסו שם את המקלטים, שלושה מקלטים בתוך בית הספר, הפכו אותם לכיתות. לקחו כיתה, חילקו אותה לשתיים ועשו שתי כיתות. ככה בית הספר הפך להיות חמש עשרה כיתות, כאשר הילדים באמת סובלים בתת תנאים שם בבית הספר.
אני הבאתי בודק חיצוני שבדק את כל מוסדות החינוך, יש לך גבירתי תמונות, הדו"ח הזה אני מוסר לך את זה, תראי את זה, בבקשה. הכל כתוב, הכל מצולם. יש לנו סרטוני וידיאו שמצולמים. אנחנו צילמנו את כל המערך של ההסעות בעיר, ילדים מוסעים ללא שום ליווי ברכבים ששייכים לעירייה, שזה קבלן של הרשות. משרד החינוך מתנער מזה, אומר שזה שייך לרשות, לא מעניין אותי. הרשות אומרת שזה קבלנים של השלטון המקומי. אף אחד לא נותן לנו תשובה. אפילו ראש העיר, וחשוב לתת לך גם את המסמך הזה גבירתי, שאומר, והוא אמר את זה אחרי הפגישה שקיימנו, ואני אקריא את זה. ראש העיר אומר בסיכום ישיבה שהיינו אצלו: "אין ספק שיש רשלנות של משרד החינוך ורשלנות מצד חברת ההסעות". שהוא מעסיק אותה בפועל, ומשרד החינוך הוא מפיל על משרד החינוך, משרד החינוך מחזיר לו ומפיל עליו. "אין ספק שמדובר בילדים שנגזרה עליהם גזירה מרה". וזה אומר את הכל. הוא חושב במשפט הזה שהוא מוציא את עצמו מחוץ לתמונה. "השלטון המקומי אף הוא נכשל בטיפול בילדי החינוך המיוחד. בכדי להיטיב עם התנאים של החניכים הפתרון הוא להפעיל את בית הספר באמצעות עמותה מקצועית".
אני רוצה להגיד עוד משהו שהחשב הכלכלי שאנחנו כותבים לו אומר לנו כל הזמן, וזה תשובות שזה הבירוקרטיה שהורגת את כולם. כותב לנו החשב הכלכלי בעירייה שאחראי על החינוך, זה אחרי מכתב שאני שלחתי לו, זה עם הילד עם הלקות ראייה, שמשרד החינוך אפילו כתב, והוא מאשר, שהילד הזה חייב להיות עם סייעת צמודה ובשילוב. אני כתבתי לו ושלחתי לו את המכתב הזה ב-2007, הם אישרו לילד, והוא אומר: "כידוע לך משרד החינוך אינו מאשר ליווי הסעות לתלמידים ללא פיגור שכלי ברמה בינונית ומעלה. עיריית רהט הסיעה מתחילת שנת הלימודים ללא ליווי לשגב שלום". הוא מודה שהסיעו את הילדים ללא ליווי, שזה ילדים בגילאים של חמש ושש. "בקשה לליווי הוגשה למשרד החינוך. אשמח אם המכתבים יוגשו למשרד החינוך". הוא אומר לי תכתוב למשרד החינוך, מה אתה רוצה מהחיים שלי. זו התשובה שקיבלנו.
גבירתי, קרו כמה מקרים שבהסעות שהסיעו, ויש מכתבים ממשרד החינוך שיש עמותה גם ברהט שמנהלת מעון לילדים מגיל שנה עד שלוש, וכדי שחברת ההסעות תחסוך בהסעה ותביא את הילדים היא מביאה ארבעה עשר ילדים בהסעה אחת. אף אחד לא חגור בילדים האלה. יש גם תמונות, יש מכתבים של העמותה. שם העמותה נקראת עמותת אלרזי, אני מוכן לתת לך ואני מוכן שתבדקי את זה.
נוסף לכל זה יש ילדים בגיל שלוש עד גיל שש ברהט שמוחזקים בתוך בית, מתחת לבית, שהעירייה השכירה אותו בגלל שאין מקום, שבמקום הרכיבו שם מזגן תלת-פאזי בחשמל, שאין את החיבור חשמל. אין חיבור חשמל בבית שמתאים להפעיל את המזגן. המזגן מורכב שנתיים, עד היום לא הופעל המזגן בתוך הגני ילדים, אני מדבר איתך על ילדים שחולים ברמת פיגור קשה מאוד, על כסא גלגלים, שעד היום שנתיים בלי מזגנים. ראש העיר הבטיח שבשנה הבאה הילדים יעברו לגנים שנקראים גני ויצ"ו שבנו בתוך העיר. עכשיו הוא מתחרט. הוא אומר אני לא הבטחתי שום דבר. הוא הקים ועדה, אחרי הצעקות שאני עשיתי ואחרי הישיבה בעירייה עם כל הגורמים, הוא החליט על הקמת בדיקה בתוך העיר שבראשה עומד חברי שהוא מבקר העירייה. אנחנו עומדים בסוף החודש הזה להוציא את הדו"ח. הדו"ח הוא חמור מאוד. כל דבר שנגענו בו, אפילו באוכל שמספקים לילדים. אין אישור של משרד הבריאות. מי שמספק את האוכל של הילדים בחינוך המיוחד הוא ממלא מקום ראש העיר שמחזיק בעמותת בית הקשיש. לכן אני אומר לך גבירתי, החינוך המיוחד הוא נגוע בשחיתות מהדרגה הראשונה. ואני חייב להגיד את הדברים האלה, כי אני בדקתי את הנושאים האלה. הכל מושחת בחינוך המיוחד.
אני וחבריי החלטנו, ישבנו קודם בישיבת הנהלה של הארגון שלנו והחלטנו שיותר אנחנו לא מוכנים לשתוק. אנחנו במסגרת הבדיקה שלנו שאנחנו ערכנו ובדקנו אני ביקרתי באשדוד בבית ספר ניר, וראינו איך הדברים מתנהלים. זה שני דברים שונים. זה עולם אחר. אנחנו ביקרנו בבית ספר אחר בצפון, בית ספר רן, שהוא מוכר לא רשמי. זו חוברת שלו שאני לקחתי מהמנהל. הדברים מתנהלים אחרת לגמרי בהשוואה למה שקורה שם. לצערי, אני לא רוצה לפגוע בילדים, אבל אני אומר לך את זה, עם כל הכאב כהורה, לא מספיק הגזירה שאנחנו קיבלנו מאלוהים, גם מישהו אחר צריך לתת לנו עוד מכה. קיבלנו את המכה הראשונה, את המכה השנייה והמכה שלישית אנחנו מקבלים מהמדינה.
אני אומר שכולם נכשלו, ממשרד החינוך, מהמדינה, אף אחד לא עושה שום דבר. ואני רוצה להגיד לך שבכל הרשויות שאני בדקתי יש מחלקת חינוך מיוחד בתוך הרשות, ולדעתי זה צריך להיות חובה, חובה שתהיה מחלקת חינוך מיוחד, שמטפלת בהסעות, בילדים, בפיקוח. אין פיקוח, אין שום דבר. יש מחלקת חינוך שמטפלת בחינוך הרגיל, והכניסו שם את הילדים בתוך החינוך הרגיל, ואף אחד לא מפקח, אף אחד לא יודע.
גבירתי, אני רוצה לתת לך נתון, שמשרד החינוך מכחיש אותו. אנחנו בנוכחות של שישה אנשים, כשסיירנו בתוך המוסדות האלה, בתוך בית הספר, בחודש השתים עשרה, לפני חצי שנה, אמורות להיות שם חמש עשרה מורות בתוך בית הספר. אנחנו מצאנו רק שתיים. ואני אחראי על מה שאני אומר. רוב בית הספר לא היו מורים. מה אתם רוצים, זאת בחופש מחלה, זאת בחופש שלא ידוע, זאת לא נמצאת, שבע עשרה מקבלות שכר שהעירייה כביכול טוענת שהן מלוות. הן מקבלות שכר מהרשות. נמצאו מהן חמש בתוך בית הספר. אפילו סטודנטית שנמצאת שם הביאו אותה, אמרו לה תשמעי, היום את תהיי מורה. לא מצאו גם סטודנטית, עשו משהו אחר, לקחו שתי כיתות, איחדו אותן, שמו את הילדים ביחד. אני שואל למה, אומרים אין מורים, אין שום דבר.
היו"ר סופה לנדבר:
תודה רבה לך. אני רוצה לומר שלפני שאני החלטתי לנהל את הישיבה הזאת לא חשבתי שהמצב כל כך חמור. הוא לא סתם חמור, הוא בגבול של פשע. פשוט פשע.
סולימאן אבו גררה:
אני רוצה להגיד רק משפט אחד ברשותך. אני מה שאני דורש, בבקשה מכם הוועדה, להקים ועדת חקירה לבדוק את הנושא במיוחד בעיר הזאת מה קורה עם הילדים האלה. בבקשה. תודה.
רחל נוימן:
אני רחלי, אני אמא של מעין שלומדת בבית ספר און, ילדה מוגבלת בכל גופה, שפשוט לא מסוגלת לעשות שום דבר בעצמה. אני הבאתי את זה לכאן, זה פשוט נמצא איתי. עם המחשב הזה היא אמורה לדבר. זה פשוט מחשב עם מסך מגע, שהיא לוחצת וזה אומר מה שהיא צריכה להגיד. הוא נמצא איתי כי פשוט אין מי שידליק אותו עבורה. אז כמו שחבר הכנסת אמר קודם חלם, אז אני טוענת שחלם זה כאן, כי אם אני יושבת עם המחשב של הילדה שלי שהיא אמורה לדבר איתו.
רוני גינת:
שמי רוני גינת, בגיל שנה ושלושה חודשים גילינו סרטן בראש של הבן שלי, היינו אחת עשרה וחצי שעות בניתוח, הוא יצא לא רואה. אחרי זה היינו עם זיהום בחלל חדרי המוח, שבועיים וחצי לא מצאו אנטיביוטיקה שתביס את החיידק. היינו חודשיים וחצי בטיפול נמרץ, לעתים אמרו לנו שני אחוז לחיים, שניים וחצי. יצאנו משם, אחרי שליוינו אותו כל המשפחה, אני לא עבדתי באותה תקופה, ההורים שלי, אף אחד, יצאנו משם, הרופאים אמרו זה נס, לא שלנו. זה הכל המשפחה, האהבה, מה שהענקתם לילד הזה. יצאנו משם, כאילו הוא נולד מחדש. הלכנו לקבל טיפולים כימותרפיים, הסרטן בדרגה שתיים בראש. שבעים אחוז מהילדים מתים ברעילות של החומרים. באנו לשם עם בלונים, אמרו אבל הילד לא רואה, אמרנו כן, אבל אנחנו ניקח את הכל ונעשה שמח ואלוהים בשמים יעזור. כל הילדים לפני הבן שלי כולם מתו. הוא היחידי שהחזיק. יצאנו משם לגן אליה בפתח תקווה. גן לילדים שלא רואים. אשתי נסעה איתו שנה וחצי כדי שיהיה לו אמון באנשים, כי רק הוא ידע רע כל הזמן. הצלחנו לשקם אותו. היום הוא בן אחת עשרה וחצי. הוא לא גמול, הוא לא הולך לבד, הוא לא רואה, הוא CP, הוא אוטיסט. המנהלת בבית ספר און, שהוא בית ספר מדהים אמר פה חיים, אמרה לי אני לא יכולה לקבל אותו בלי סייעת אישית. אמרתי לה בשביל מה הוא צריך, היא אמרה לי הוא צריך תיווך ללוח, הוא צריך עזרה בלכתוב, הוא צריך שיסבירו לו, צריך לפתוח את האוכל, לסגור את האוכל. אני לא הבנתי, אמרתי בסדר. דאגתי, היתה לו סייעת אישית שלושים שעות. באפריל התקשרתי למנהלת, אמרתי מה עם סייעת לשנה הבאה, אל תדאג, הכל בסדר. בספטמבר אני מצלצל, אומרים לי אין סייעת. אמרתי למה, אמרו לא יודעים. שלחתי מונית ספיישל, עם הפיליפינית שלו, שתיכנס, צלצלו אמרו לי אסור לנו להכניס אותה. אמרתי אבל למה, אמרו אסור. אמרתי טוב, אני אשלח את אשתי. תעזבי הכל, גם ככה היא לא עובדת, היא סביב הילד, אני מפרנס לבד. שלחתי את אשתי, אמרו את לא יכולה להיכנס כי אסור לך לראות את הילדים האחרים בכיתה. אז היא ישבה בחוץ. באחת נתנו לה אישור לתת לו לאכול אז הוא היה עם פיפי שהתייבש עליו.
כתבתי לגברת ירקוני וכתבתי לשרת החינוך וכתבתי לאלוהים, וכולם ענו לי, בניירות הכל טוב. הכל בסדר. במציאות זה לא בסדר. הגעתי לראש הממשלה, הגעתי לאלוהים. בסוף השגתי מעיריית נתניה סייעת לשלושה ילדים מנתניה שבבית ספר און, אחרי שבכיתי שם. אני אמרתי גם אני מוכן לשלם שלושת אלפים שקל שתהיה לו סייעת. אסור. אסור לי לתת כסף, אסור לי להביא סייעת, אסור לי להביא פיליפינית, אסור לי להביא את אמא שלו. ומה אתם רוצים, שאני אשב בצד, תקשרו לי את הידיים והרגליים והילד יסבול. אני כל בוקר קם אליו, מלביש אותו, שולח אותו בהסעה והבטן שלי מתהפכת. אני לא עבדתי ארבעה חודשים השנה רק בשביל שתהיה לו סייעת. הצלחתי להביא לו סייעת, בת שירות לאומי.
דיברתי בוועדת דורנר שעה ורבע עם אשתי. אני לא אחד של הרצאות. הבאתי סרט על רועי. רועי שלי הוא לא רואה, אבל הוא ילד כשרוני, הוא מנגן מוזיקה ביד אחת על פסנתר, הוא ליווה את מתי כספי בהיכל התרבות שלושת אלפים איש. הוא ליווה את אביהו מדינה בשיר ונגינה. אתמול הוא ליווה את עמותת חברים, הוא ישב על פסנתר כנף וניגן יצירות של מוצרט ובך. אבל יש לו צרכים מיוחדים. ישבתי בוועדת דורנר והראיתי את הגדולה שבו ואת הצרכים היומיומיים, שהוא צריך סיוע בהכל. יושבת השופטת דורנר ואומרת לגברת רות פן ממשרד החינוך, רותי, הפעם את כבר לא יכולה. פה את חייבת לתת סיוע. אז היא עושה בראש כן כן. ישבתי בוועדה ושמעתי מומחה שהביאו במיוחד מארצות הברית על חשבון המדינה, הבנאדם מדבר אנגלית והוא אומר אני שלושים שנה חוקר ואני מדבר על סייעות בשילוב. כשרוצים להפסיק סייעת לילדים בשילוב, וזה לא המקרה, צריך לבוא במגע עם ההורים, צריך להסביר לאנשים וצריך ללוות את המקרה ברחל בתנו הקטנה. מה עשו חכמינו, הפסיקו את הסייעת לילדים רגילים בחינוך מיוחד, כמו הבן שלי, הבן שלי לא בשילוב, הרי ילדים בשילוב הם ילדים יותר חזקים. אז הפסיקו את הכל בשם המחקר של אותו בנאדם. אני הייתי בוועדת דורנר ואמרתי לו בהפסקה תבהיר שאתה מדבר על שילוב ולא מדבר על סייעת רגילה כמו לבן שלי. אז הוא אמר אם יש בלבול, אני רק על שילוב מדבר. אז הוא לקח פסק זמן ואמר אני רוצה להבהיר, אני התכוונתי רק לסייעות שילוב. ילדים רגילים אסור להפסיק להם. חבר הכנסת מלכיאור בוועדת חינוך בכנסת אמר לגברת רות פן במלים האלה, אם תורידי את המשקפיים את תראי אותי יותר טוב? ואם יעברו חודשיים את תראי טוב יותר? הבן שלו עיוור, הוא לא יהיה יותר טוב. אז למה לקחת את הסיוע?
הביאו את מנהלת בית הספר, את המפקחת שוכמן, את רות פן ואת פוטרמן מעוזר השרה ואני ואשתי, ובתום הישיבה הוחלט שרועי צריך סייעת צמודה. קיבלתי ארבעה דפים כתובים, לא כתוב שם שהוא צריך סייעת צמודה. אני לא יודע מה יהיה שנה הבאה, כמוני כמו כולם פה. וכשגברת ירקוני אומרת מה שהיא אומרת, אם היית מגיעה ומסתכלת, אני בטוח שאין לך את הכלים לדעת אם הוא צריך או לא. המנהלת על ידי ועל יד רות פן אמרה שהיא לא היתה מקבלת אותו והיא לא יכולה לתפקד בלי סייעת צמודה.
אסתר ירקוני:
לי היא אמרה משהו אחר.
חיים רטיג:
לא מבינים את ההורים, עם מה הם מתמודדים. הבן שלו למשל הוא כשרון מדהים. הבן שלו לא רואה, הוא רק שומע את הקול שלי, הוא יודע מי אני. זה לא יאומן, זה כשרון מתהלך, צריך להשקיע בו מעבר לסייעת האישית. הוא יגיע לכשרון מדהים. לא יכול להיות דבר כזה. למה לא לפתח, לאותם ילדים שיש להם את כל האופציה, להריץ אותם למעלה.
רוני גינת:
אני אספר לך משהו יותר נחמד, יש לו חצי שעה פעמיים בשבוע גרייה בראייה. כשהוא למד בבית ספר אחר עשו לו הכנה לברייל. עכשיו הוא מנגן על פסנתר בעיניים עצומות. תדמיינו, הוא יכול ללמוד ברייל. אני ניסיתי לדבר עם המורה ולא הצלחתי להבין, ואני אדם משכיל, למה לא מצליחים להוביל אותו. אמרתי עזוב, צלצלתי וביקשתי אם מישהו יכול לעזור לי, אני רוצה להביא באופן פרטי מורה שתלמד אותו ברייל בבית. קיבלתי טלפון, למה אתה לא אומר, אמרתי אתם לא יכולים לעזור לי אף אחד. אסור למורה בחינוך המיוחד לתת לי שיעור פרטי בבית. אמרתי אבל למה, הבן שלי בכיתה ח', אני רוצה שיעור אנגלית אני קונה לו. אני רוצה לעזור לרועי, אותי לא מעניין למה זה אי אפשר. אני רוצה לתת לו. עד היום לא הצלחתי במשך שלושה וחצי חודשים להשיג מורה שתבוא באופן פרטי הביתה, כי אסור. איך זה הגיוני, הרי הוא לא ילמד ברייל בקצב הזה.
היו"ר סופה לנדבר:
לקחת סייעת אישית לא אסור, מותר. אבל להביא מורה פרטי אסור. ואני רוצה להגיד שכאשר הבן שלי היה חי אז אני החזקתי בבית צוות. לא בנאדם אחד. צוות של אנשים. מה שיכולתי לעשות מול אלוהים ומול הילד שלי עשיתי.
נעמי מורביה:
שמי נעמי מורביה ואני ממטה מאבק הנכים. אני מקווה שחבריי מארגוני הנכים יסכימו שאני אומר את הדברים האלה. אני רוצה להביע מחאה, ומחאה באמת קשה מאוד, על זה שמשרד החינוך בחר לשלוח לכאן את רכזת פניות הציבור. מי שהיה צריך לשבת כאן זה מינימום מינימום שרת החינוך. כי באיזה שהוא מקום הגברת ירקוני עושה עבודת קודש, אבל הם שלחו אותה לשדה הקרב בלי שום כלים. אין לה תשובות.
היו"ר סופה לנדבר:
אין לה תשובות, היא בעצמה מתמודדת עם פניות שאתם מעבירים קודם כל אליה. זאת אומרת פניות למשרד החינוך היא מטפלת.
נעמי מורביה:
היא בסך הכל אמורה לתת את התשובות שנותנים לה. ואנחנו כבר מכירים את הדינמיקה. אני מאוד מעריכה את עבודתך, אבל אנחנו מכירים את הדינמיקה. את נותנת את התשובות שנמסרו לך, ואנחנו יודעים מאיפה התשובות האלה באות.
אני מקווה שאני מייצגת את כל ארגוני הנכים, הוא שאנחנו עייפים מזה שמודדים את הנכות דרך החור של השקל. די. מספיק. לא יעלה על הדעת שמאה שלושים ושש הסייעות האלה, ולא חשוב תחת איזה שם תכניסו אותן, זה מה שיפתור את כל בעיות התקציב של משרד החינוך. לא יעלה על הדעת. ולא להחזיר את הסייעות מחר, שלשום. מדינת ישראל זו מדינת חוק. מן הידועות בחוק, ראשון ובראשונים, אין שינוי מצב כל עוד אין החלטה שיפוטית. ועדה היא לא פתרון. ובטח ובטח לא קודם כל לשנות ואז נעשה ועדה ונבדוק אם השינוי היה חוקי כן או לא או אם היה רצוי כן או לא או מומלץ כן או לא. דבר ראשון תחזירו את הסייעות ולאלתר. ההורים האלה שמתמודדים עם הגזירה הקשה ביותר שניתן להתמודד איתה. אני נכה, לי יש את הכלים להתמודד עם הנכות שלי. ההורים האלה מתמודדים עם ילד. זה משהו שאף אחד לא יכול להיכנס לנעליים שלהם. קודם כל תפתרו את ההורים האלה מהצרה הזו של החוסר בסייעת. עזרו להם. אחרי זה תשבו, תעשו חשבונות, כן צריך, לא צריך, מה צריך. קודם כל שחררו. אני יודעת שאת לא הכתובת, אבל את תהווי לנו היום פה, כי את מכאן חוזרת למשרד החינוך. אנא, תהווי לנו פה. קודם כל שחררו את הסייעות, שחררו את העזרה האישית. תנו להורים האלה מזור. הכאב שלהם נורא.
אריאן סדובסקי:
אני רציתי להביא את הדעה של חברה חדשה במועדון של ההורים עם ילד לצרכים מיוחדים. אני אמא לרפאל, הוא בן שנה ושלושה חודשים. הוא לא זכה אפילו להגיע לאפשרות לסייעת כי הוא התחיל גן מיוחד בחודש פברואר. הוא ילד עם מחלה גנטית שעוד לא הוגדרה, מאוד קרובה לדיסוטונומיה משפחתית אבל בלי מוטציה מוכרת של הדיסוטונומיה משפחתית. יש לו רגישות לתחושות, בימים הראשונים שהוא היה בגן חזר לי כולו דם בפה, על האצבעות, הוא נשך את הלשון ונתנו לו לדמם, נשך את האצבעות ולא הצליחו למנוע ממנו כי אין מספיק סייעות כנראה בכיתה, האחות אמרה לי שהיא ישבה לידו כל היום כשמגיע לו שעתיים של אחות ביום, של סייעת רפואית, כי הוא עם גסטרוסטום. הוא לא אוכל שום דבר דרך הפה כי יש להם סכנה לבלבול בין הוושט לקנה. ובקיצור אמרו לי שסייעת לכל היום אני לא אקבל, היה מקרה כזה בגן, כרגע הוא בגן עלה בבני ברק, ופשוט שלחו את ההורים הביתה עם הסייעת. אמרו במסגרת אין סייעת. לא מגיע לו. זה ילד עם יכולות, כל רופא שרואה אותו אומר שזה ילד שרוצה להתקדם, הוא כל הזמן מתאמץ כדי לעשות דברים. הוא לא הולך, הוא לא יושב, הוא לא זוחל, הוא התחיל רק לאחרונה להתהפך, הוא פשוט התהפך עד הפסנתר צעצוע, הוא פשוט ראה את הפסנתר והתגלגל איך שהוא יכול עד אמצע הסלון כדי לנגן. והוא עוד לא יודעים מה יהיה המצב שלו בעתיד אבל אני מאמינה בו מאוד.
אני רציתי גם לדבר על ההסעה שהעירייה ארגנה לנו. הסעה במונית עם נהג מונית שיש לו רק יד אחת. נהג מונית נכה בעצמו, עם יד אחת, יש מלווה, שהוא לא מלווה רפואי, יש עוד שני ילדים בהסעה, ילדים שמגיעים מכל מיני אזורים שונים בגנים. הילד שלי במקום עשר דקות בהסעה נמצא שעה בהסעה כי מבני ברק הוא נוסע עוד לתל השומר ואני לא יודעת לאן. זה ילד שיכול פתאום לעשות התקף של דיסוטונומיה וההתקפים שלו זה הפסקת נשימה. הנהג מונית לא יכול לנסוע עם הילדים האחרים לבית חולים, המלווה שלפעמים זה ילד בן שש עשרה, שבע עשרה, לא יותר, שבטוח לא למד עזרה ראשונה ובטוח לא יודע להתמודד עם ילד שנכנס להתקף, ואני כל יום שולחת את הילד שלי לגן בהסעה הזאת ואני מתפללת שהוא יגיע הביתה.
הבטיחו לי סייעת רפואית, זה בטיפול ועדיין לא קיבלתי. קיבלו המלצות מפרופ' מעין שהיא המרכזת הארצית של דיסוטונומיה משפחתית, שלחתי את זה לעובדת רווחה שאמרה זה לא אני, זה החינוך, החינוך אומר אנחנו מטפלים, לא יודעים. בדיוק אותו פינג-פונג. אני ישבתי עם העובדת רווחה, עם מנהלת בית הספר ועם עוד מישהי מהרווחה שאמרו כן, את צריכה לטפל. היא בכלל לא ידעה שהיא צריכה לטפל בכל העניין הזה, היא לא הבינה, כאילו פעם ראשונה שהיא מטפלת, והיא עובדת סוציאלית ותיקה וזה כאילו פעם ראשונה שהיא מטפלת בילד מיוחד. ובקיצור כל יום עובר ככה, והילד שלי בהסעה הזאת, בסכנה, ופעם אחת הוא לא ידע אם כן להדליק מזגן, לא להדליק מזגן, זה ילד שלא מווסת חום גוף, הוא הגיע לי עם חום שלושים ותשע שתיים הביתה, כי הוא לא הדליק את המזגן כי הוא פחד שהילדים האחרים יתקררו. זה המצב בגדול. יש עוד המון המון בעיות שאני לא רוצה להרחיב עליהן. חייבים סייעות.
סופי זהר:
הבן שלי הוא בן תשע, עם תסמונת קבוקי, שזה מכלול של בעיות. אני לא מדברת כרגע על בעיות בריאות, ניתוח לב, לא מדברת על זה כרגע, הבעיה שלו זה הלקות שמיעה, שהוא מתקשר בשפת הסימנים ובעיית הניידות שלו, שהוא עם הליכון אחורי או לסירוגין כסא גלגלים. אין שום מערכת חינוך, משרד החינוך לא יכול לתת לו מענה למקום שגם ילמד אותו את שפת הסימנים וגם יהיה נגיש לנכים. בכלל בארץ אין את זה. אין בית ספר שהוא גם נגיש לנכים וגם מלמדים שם בשפת הסימנים והילדים שם מתקשרים בשפת הסימנים. אין דבר כזה יחד. אני הייתי צריכה לבחור איפה לשים אותו, במסגרת שילמדו אתו את שפת הסימנים או במסגרת לילדים נכים. כמובן שהעדפתי את שפת הסימנים ואת שאר הטיפולים אני עושה אחר הצהריים, פיזיותרפיה הוא לא מקבל, כל הדברים האלה אני עושה אחר הצהריים. בית הספר לא נגיש לנכים, לכן משרד החינוך כבר חמש שנים אישרו לו סייעת צמודה, שהיא בעצם הרגליים שלו. זה לרדת במדרגות, זה ללכת לשירותים, זה לצאת מהכיתה, זה לעבור לכיתה השנייה, להפסקה שהוא לא יכול לצאת נכון לעכשיו. עכשיו זה באמצע שנת הלימודים, התקשרו אלי מהעירייה והודיעו לי שאין סייעת צמודה יותר. הם היו נחמדים, אישרו לי עוד יומיים שאני ככה אוכל להתארגן, לא הספקתי אפילו להתארגן. ואין לו סייעת צמודה נכון לעכשיו. מה שקורה היום זה שיש את הבנות שירות, שגם אחרי זה אמרו שאולי גם בנות שירות לא יהיו, אז כל פעם יש מישהי אחרת שצריכה להגיע, כשהוא צריך ללכת לשירותים, לרדת למטה. ואני חייבת להוסיף שהוא אמנם בן תשע אבל העצמות שלו מתאימות לילד בן שנתיים וחצי-שלוש. נפילה קטנה זה ישר שבר, שזה כבר קרה בבית הספר, הוא שבר את הירך, את האגן. הוא עם פלטות ברגליים, לאחר מספר ניתוחים. יש לי אישורים כאן מהאורטופד, מהרופא ילדים, שהוא חייב השגחה צמודה, במיוחד כי המבנה לא נגיש לנכים. זה הכל מדרגות. זה הכל מעברים צרים.
היו"ר סופה לנדבר:
את כתבת למשרד החינוך?
סופי זהר:
כן.
היו"ר סופה לנדבר:
ומה קיבלת?
סופי זהר:
בית הספר ייתן את המענה.
עדינה יוסף:
אני מכירה את הילדים מהעבודה שלי ואת הצרכים שלהם אבל בעצם אין במשרד הבריאות ישירות גישה לטיפול בצרכים האלה. משרד החינוך פונה וקונה שירותי בריאות מגורמים אחרים. לכן חוץ מזה שאני מכירה ואני מבינה את המקרה של כל אחד מהילדים שהצגתם וודאי של ילדים אחרים אין לי בעצם מה להשיב לשאלות.
רחל נוימן:
אני חייבת לומר בהקשר הזה משהו. בבית הספר שלנו יש אחות פעמיים בשבוע. זאת אומרת אם ילד מחליט לפרכס או לעשות משהו הוא חייב לעשות את זה בתאום מראש עם האחות שנמצאת בבית ספר. וגם אז הם לא מטפלים, הם מפנים באמבולנס.
אבנר עורקבי:
אני מתפלא שלקחו את בנות שרות לאומי, משרד החינוך, כל הגברדיה של ממשלת ישראל היתה, אדון עמיחי היה שם, וביטלו את החוק הזה באמצעות ראש הממשלה. את ההוראה הזאת.
פונה:
אני אבא לילד אוטיסט, אני גר בירושלים, הבן שלי לומד בחוות הנוער, ויש לו גם פרכוסים, בחודשיים האחרונים הפרכוסים שלו עלו מאוד והוא נקע לי שתי כפות רגליים, קיבל חתכים בפנים, שני תפרים בשפתיים, והכל בשבוע האחרון. אני פשוט נדהם ממה שאני שומע פה. אני כרגע לא ביקשתי סייעת אישית שלו אבל מה שאני מבקש מהוועדה שיהיה איזה שהוא תקציב שיוקפא במשרד החינוך למקרים כאלה, שעד היום אני לא הייתי צריך סייעת מיוחדת, ומשנת הלימודים הקרובה אני כנראה אצטרך כן סייעת צמודה אליו, כי פשוט כרגע אני נתתי גם הוראה לחווה איפה שהוא נמצא לנייד אותו בכסא גלגלים כי פשוט אני פוחד שיקרה לו משהו.
אבי גור:
אני מלווה את הנושא הזה כבר שתים עשרה שנה, וכל שנה כואב לי יותר, גם בגלל שמספר הילדים עולה, ואין לזה התייחסות תקציבית במשרד האוצר. וגם בגלל שההתייחסות המקצועית לנושא הזה במקום להתרחב היא מצטמצמת.
למשל אני אתן דוגמא, הגברת שיושבת פה מפניות הציבור, האגף שהיא מייצגת נאלץ בשנים האחרונות להגדיל את מספר האנשים, והם עושים עבודה נאמנה. זאת אומרת ברגע שאנחנו פונים אליהם, אם יש לכם יותר אנשים שפונים, אני אומר מה העורכת דין שעומדת בראש האגף מה היא הרצתה לנו כהורים על הצרכים שלכם, ואני אומר שאתם עושים עבודה טובה, ואתם עושים עבודה יותר טובה, אבל זה בגלל שבשטח הבעיות נוצרות. וכל פעם שאתם נאלצים להעביר את הטיפול לתוך המשרד העסק הזה במידה מסויימת נעצר. אבל אתם עושים את העבודה.
בשבוע שעבר אנחנו ישבנו, ועדת עבודה רווחה ובריאות, הגיעה המנכ"לית והגיעה מנהלת החינוך המיוחד, והעובדה היא שבסוף הישיבה היו תוצאות. אז אני שוקל אם כדאי שאנחנו נחשוב בכיוון הזה גם כן, להזמין את המנכ"לית. התוצאה היתה שבאותה ישיבה המנכ"לית ויתרה על דרישה נוספת מהאוצר ואמרה שהיא תתקצב את החינוך המיוחד והכסף הנוסף מתקציב משרדה. אז זאת אומרת שהיה שיפור מסויים, היתה הבנה מסויימת. אולי גם בנושא הזה תהיה איזו הבנה.
אני רוצה להגיד מהניסיון בשטח שלמשרד הבריאות יש תקציב ולמשרד הבריאות יש חשיבות בנושא הזה, בהעברה המקצועית, ואני אסביר במה הדברים אמורים. קופות חולים יושבות בשטח, קופות חולים מתוקצבות על ידי משרד הבריאות. קופות חולים מקבלות הנחיות ממשרד הבריאות, והן עושות עבודה נפלאה. מה שחסר גבירתי היושבת ראש זה מתאם בשטח. כמו שיש ועדת השמה, בקטע הזה של האנשים שיושבים כאן אין צוות בשטח, בעיר, בכפר, בקיבוץ, אין בנאדם שמרכז את הפניות של ההורים, אין בנאדם שלהורים יש אפשרות לבוא ולערער, אין בנאדם שלהורים יש אפשרות לבוא ולהציג את הדרישות שלהם, ויותר מזה אני יכול להגיד לכם שזה הכל מבוסס על הרוח הטובה של האדם שמייצג את הקופה באותה ישיבה, ויש הרבה מקרים שיש רוח טובה לטובת האנשים האלה.
היו"ר סופה לנדבר:
אנשים צריכים להרגיש את התוצאות של הרוח הטובה.
אבי גור:
בדיוק. וזה מה שחסר כאן, חסרה כאן עבודה מסודרת למען האנשים האלה שתוגדר אולי בחוק.
היו"ר סופה לנדבר:
אני חושבת שבמדינת ישראל יש מערכת חינוך, ומערכת חינוך מיוחד נמצאת בתוך מערכת החינוך. ויש לנו שרת חינוך, ולא צריכים להביא עכשיו את כל הילדים הנכים ולצאת מול משרד החינוך ולהגיד עד פה.
קובי כהן:
היינו כבר, ישבנו עם השרה בפגישה, היא הבטיחה שוועדת דורנר תוציא מסקנות תוך חודש, זה היה לפני חודש וחצי. הבטיחו שיהיו המלצות ביניים.
אבי גור:
אם אפשר לבקש שלקראת הישיבה הבאה מנכ"ל בריאות ומנכ"ל חינוך יתנו את ההתייחסות.
יעקב כהן:
הייתי רוצה לשאול, דיברנו על מאה שלושים ושש סייעות בחינוך המיוחד בסיכון גבוה. אבל אני עוד לא קיבלתי מספר, אולי את יודעת גברת אסתר, אני שומע שיש קיצוץ בסייעות בכלל בשילוב, בחינוך המיוחד בכללותו. את יודעת להגיד לי מספרים?
אסתר ירקוני:
במידע שהגיע אליי דווקא היה גידול משמעותי בתקציב של הסייעות השנה. בדיוק להיפך. זה מה שציינתי כבר.
יעקב כהן:
אין קיצוץ בחינוך המשולב של סייעות?
פלורה קוק:
אנחנו קיבלנו מידע מהגופים המשתתפים פה שיש קיצוץ גם בסייעות בשילוב, מפאת קוצר הזמן לא יכולנו להשיג את כל הנתונים.
יעקב כהן:
אבל כאן זה מופיע אחרת, שעלו מספר הסייעות.
פלורה קוק:
נכון, עלו מספר סייעות התיגבור.
דפנה אזרזר:
אין סייעות אישיות. במקום סייעות אישיות שמו סייעת תיגבור. סייעת אישית היתה מוצמדת לילד וסייעת תיגבור היא סייעת כיתתית. אבל זה לא פותר את הבעיה.
היו"ר סופה לנדבר:
רבותיי, בסיכום, אנחנו נתאם את הישיבה הבאה, אני רוצה עם שרת החינוך, אני חושבת שתתאמי כל תאריך שמקובל בשבילה, אנחנו נעשה ישיבה ונתאים את ישיבת הוועדה הבאה עם הלו"ז של שרת החינוך. אני רוצה לפני זה שאנחנו נפנה לשרת החינוך, עם בקשה להחזיר את כל מאה שלושים ושש הסייעת לילדים עד גמר העבודה של הוועדה שהיתה צריכה לסיים את העבודה בחודש פברואר, ואני רוצה מול כל שם של ילד הסבר של משרד החינוך למה לקחו את הסייעת האישית, ואנחנו נשתמש בחומר הזה. בישיבה הבאה אני גם רוצה לקבוע אותה באולם ההרצאות.
יעקב כהן:
אני הייתי מציע שהיושבת ראש תהיה גם כן בוועדת דורנר, יש לזה משקל.
היו"ר סופה לנדבר:
אני לא יודעת, אני לא רוצה עכשיו לפרוטוקול להוסיף המון דברים. אני גם רוצה להבין כמה כסף בזבז משרד החינוך לכל הוועדה של המומחים הבינלאומיים. מה העלות של ועדת דורנר. אנחנו ניפגש בישיבה הבאה. אני שוקלת האם לתת אישור להורים להביא את הילדים. אני עוד לא קיבלתי החלטה אבל אני שוקלת. ואני רואה בחומרה שמשרד החינוך זילזל בישיבה של היום. כמו כן אני מבקשת לדעת פרטים ממשרד החינוך על מה שקורה ברהט. תודה רבה, הישיבה נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 13:40