פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע עשרה
מושב שלישי נוסח לא מתוקן
פרוטוקול מס' 113
מישיבת הוועדה לפניות הציבור
יום שלישי, ה' תמוז תשס"ח (8 ביולי 2008), שעה 12:00
סדר היום:
פניות ציבור לגבי העדר טיפול הולם עבור ילדות ונערות הסובלות מהפרעות אכילה.
ישיבת המשך לישיבת הוועדה שהתקיימה בנושא ב-26 בנובמבר 2007.
נכחו:
חברי הוועדה:
סופה לנדבר – היו"ר
מוזמנים:
שר הבריאות יעקב בניזרי
יאיר זילברשטיין - משרד האוצר
ד"ר יעקב פוליקביץ - ראש שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות
מרים וייך - מפקחת בשירות לנערות וצעירות, משרד הרווחה
טניה ליף - מרכזת מפעלים מיוחדים באגף הקרנות, ביטוח לאומי
ד"ר יוסי בראל - ראש מערך בריאות נפש, קופת חולים כללית
ד"ר רונית אנדוולט - דיאטנית, קופת חולים מכבי
עינת בדיחי -דיאטנית, קופת חולים מאוחדת
ד"ר יואב כהן - איגוד הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ההסתדרות הרפואית
גלית אלדרנטי - מנהלת "שחף", עמותה למיגור הפרעות אכילה
עדי ברקן - המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה
ליאת זוהר - המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה
אליעזר חבשוש - פונה
משה חבשוש -פונה
מנהלת הוועדה: - שלומית אבינח
רשמה וערכה: - נוגה לנגפור - חבר המתרגמים בע"מ
פניות ציבור לגבי העדר טיפול הולם עבור ילדות ונערות הסובלות מהפרעות אכילה
היו"ר סופה לנדבר:
רבותיי, הוועדה לפניות הציבור מברכת את כבוד שר הבריאות שהגיע לוועדה היום ואת כל מי שנמצא היום בוועדה. אנחנו מקיימים ישיבה של הוועדה לפניות ציבור בנושא טיפול בהפרעות אכילה. אנחנו קיימנו ישיבה לפני כמה חודשים. זה היה ב-26 בנובמבר 2007 וכמו שאנחנו רגילים אנחנו עוקבים אחרי דברים שנידונו כאן בוועדה ואנחנו משתדלים להגיע לתוצאות חיוביות בכל הדברים שנוגעים לוועדת פניות ציבור. אנחנו נעשה סבב היכרות.
סבב שמות
כבוד השר, לפני שניתן לך לדבר, אני רוצה שתשמע את המשפחה שיש לה בעיה.
אליעזר חבשוש:
יש כמה נושאים. יכול להיות שיש לו תשובות כבר. אין לי בעייה.
היו"ר סופה לנדבר:
תציגו את עצמכם ותציגו את הבעיה שקיימת במשפחה.
אליעזר חבשוש:
יש לי בת שהיא בהפרעת אכילה כבר 9 שנים.
אני גר בצפון באזור כרמיאל ושגב אם אתם מכירים והתחלת הדרך היתה מאוד קשה. לפני הצבא עוד היא היתה בטיפול פסיכיאטרי שנתיים, שלוש. את הצבא איכשהו היא עברה. אפילו היתה קצינה. הבעיה היתה אחרי הצבא כשהיא חזרה ואז המצב התחיל להתדרדר ואז חיפשנו מה לעשות איתה. הפנו אותנו בזמנו לרמב"ם שזה למעשה טיפול, אפילו לא יום בשבוע, אלא שעתיים בשבוע שהיא טופלה על ידי דיאטנית פסיכולוגית, וכשהמצב המשיך להתדרדר גם בטיפול שם הפנו אותנו לתל השומר, והפסיקו את הטיפול בה כי אמרו שחבל על הזמן, יש בחורות אחרות שמחכות ואם היא לא שומעת ולא משתפת פעולה אין טעם להחזיק אותה שם. הבעיה היתה לחכות לאשפוז בתל השומר, זה היה משהו כמו 3 חודשים ובמצב שלה, המצב המשיך להתדרדר עוד ועוד. ברגע שהיא הסכימה להגיע לתל השומר היא הפסיקה בכלל לאכול. היו הרבה מצבים לא נעימים עד שהיא הגיעה לאשפוז בתל השומר. עכשיו תל השומר זה אשפוז מרצון. זאת אומרת היא הסכימה להיכנס ואחרי שבועיים היא פשוט החליטה שהיא בורחת והולכת הביתה עם הבטחה לעצמה שהיא תצא מזה. כמובן שזה לא כל כך פשוט. אחרי כמה חודשים ביקשנו לאשפז אותה שוב והיא החזיקה מעמד בדיוק 24 שעות ועוד פעם ברחה משם.
מרים וייך:
בת כמה היא היתה באשפוזים האלה?
אליעזר חבשוש:
האשפוז הראשון היה בסביבות גיל 21 -22. היום היא כבר בת 25. והפנו אותה עוד פעם לרמב"ם, עוד פעם נתנו לה טיפול ועוד פעם הפסיקו כי זה לא עזר. ואז ביקשנו עוד פעם תל השומר והפעם היא החזיקה מעמד שם חודשיים, ובסך הכול הגיעה למצב הפיזי המינימלי שהיא צריכה להגיע, והעבירו אותה שוב, בגלל שהיא לא משתפת פעולה מבחינה נפשית, לא מצליחים להוציא אותה מזה בראש שלה, אז עוד פעם שחררו אותה והפנו אותה עוד פעם לרמב"ם. כיום המצב הוא ככה. היא בטיפול ברמב"ם. ביקשנו שהיא תתקבל לשם פעמיים בשבוע כדי לחזק אותה יותר. אחרי התלבטויות הסכימו לפצל בין הפסיכולוגית לדיאטנית אז יש לה את זה כאילו פעמיים בשבוע. כרגע היא לומדת בחיפה באוניברסיטה ואני אומר שהיא נראית מאוד רע. היא אומרת שהיא שמנה. אני לא יודע. זה המצב, זה מהות המחלה. זה פחות או יותר המקום בו אנחנו נמצאים היום. הדאגה היא כל הזמן דאגה.
היו"ר סופה לנדבר:
ומה אתם מבקשים מהשר? מה אתם רוצים?
אליעזר חבשוש:
ד"ר גור בזמנו אמר לי שהיא במצב של מחלה כרונית. שלמעשה היא כמו כל חולה כרוני אחר. היא צריכה לטפל בעצמה.
היו"ר סופה לנדבר:
מה אתם רוצים מהשר?
אליעזר חבשוש:
אנחנו רוצים הרבה דברים. (א) שמעתי שאישרו מיטות. יש לי נייר שאני לא הספקתי לקרוא.
שלומית אבינח:
אני אקריא את זה לפרוטוקול. פשוט נציגי בית חולים רמב"ם, הזמנו אותם לישיבה ומפאת קוצר הזמן, היתה בעיה טכנית, הם שלחו נייר עמדה, ביקשו להקריא את זה לפרוטוקול. אז אני אקריא את זה לפרוטוקול.
אליעזר חבשוש:
אמרו שאישרו 10 מיטות לאשפוז יומי בלבד. היא אומרת שזה לא נותן כלום. אז השאלה הראשונה היא למה אין אשפוז מלא ברמב"ם? הבעיות האחרות ברמב"ם, הטיפולים הם או סיוע לחולות קשות כבר או סיוע לחולות שדי בהתחלה שזה אמור לעזור להן ולהוציא אותם. כי כמה שזה יותר בהתחלה יותר קל להוציא אותן מזה. הבעיה היא שיש שם תור, המתנה של חודשיים, שלושה, אין מספיק מקומות, אין מספיק צוות, אין מספיק מקום במבנה, המבנה מאוד ישן, ולא יודע, צריך לעשות משהו בנושא הזה.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
איפה?
אליעזר חבשוש:
ברמב"ם.
היו"ר סופה לנדבר:
אדוני השר, אנחנו יודעים על תוכניות של משרד הבריאות שנכון להיום קיימות 92 מיטות שהוקמו בזמן האחרון בתוכניות של משרד הבריאות 49. בינתיים אלה לא נפתחו, או שזה קיימות רק בתוכניות, העלות של הפרויקט כמעט 6.5 מיליון שקל שבעצם יש לנו תלונות מצפון וגם מדרום. הבעיה הבסיסית קודם כל, על כך שרוב המיטות זה אשפוז יום וחלק גדול של האנשים שסובלים ואחוז אחד מהאוכלוסייה תמיד סובל מהפרעות אכילה, ובמדינת ישראל יש מספר לא מבוטל של בני נוער ש-90% מהם נשים שסובלות מאנורקסיה, וטיפול כולל צריך להיות רופא טיפולי באשפוז כמו לדוגמה בתל השומר. זה אשפוז שבעצם הוא אשפוז לדוגמה עם תוצאות מאוד טובות אבל חלק מהאנשים נמצאים בתור ויש לנו תלונות על כך שצריך לשנות את הגישה בגלל שחלק מהבנות צריכות, אני לא יודעת, אני לא מומחית בעניין, אבל אמהות והורים שהתקשרו אלינו אמרו שכנראה צריך לשנות את הגישה ולקיים אשפוז בכפייה בגלל שחלק פשוט לא מגיעים למודעות שיש להן בעיה, והמצב מתדרדר בצורה כזאת שאחר כך אי אפשר לצאת מזה. אנחנו רוצים לדעת ממך כמה חולות התאספו מהזמן שאנחנו קיימנו ישיבה, זאת אומרת מנובמבר 2007 וכמה עד כה התאספו מיטות לאשפוז, אבל לא בתוכניות אלא ממש תכל'ס. הבמה שלך אדוני.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
שלום רבותיי וגברתי יושבת הראש. אין ספק שהבעיה היא בעיה שמטרידה את כולנו. לדעתי מה שנעשה בשנתיים האחרונות וגם הראייה שלנו בנושא הזה לא רק שהיא משתקמת אלא הולכת ומשתפרת ואנחנו משתדלים עד כמה שניתן. כמובן בהתאם לצרכים ובהתאם לאמצעים העומדים לרשותנו. לגבי מספרים ונתונים, נמצא כאן ד"ר פוליקביץ ראש שירותי הפסיכיאטריה ואני לא אכנס לנושא המקצועי רפואי כי אינני רופא ואינני פסיכיאטר, כי כאשר השאלה ששואל המתלונן לגבי כפייה או לא כפייה, השאלה באיזו קטגוריה אנחנו מכניסים את החולה אשר עבר טיפול גם בטיפול יום וגם באשפוז פעם ראשונה, ופעם שנייה, ופעם שלישית, השאלה איך, באיזה קטגוריה מכניסים חולה מסוג כזה. האם הוא צריך להיות באשפוז מאולץ? האם הגיע הזמן של הטיפול, כמו שאמרת זה כבר מחלה כרונית. לא כל המקרים זהים ורק חוות דעת פסיכיאטרית מובהקת היא שיכולה לקבוע איך מפנים, אם זה אשפוז יום, אם זה אשפוז מרצון, אם זה אשפוז מאולץ, או אם מרימים ידיים לפעמים. גם זה קורה.
גברתי יושבת הראש, נכון להיום, במרוצת השנים פותחו כמובן כל השירותים שאנחנו יודעים עליהם. בתל השומר כפי שהזכרת 24 מיטות למבוגרים ובעיקר נשים. יש מחלקה לקטינים בתל השומר גם כן עם 20 מיטות. יש מחלקה של 6 מיטות לקטינים בשניידר. יש מחלקה של 10 מיטות לקטינים שמרביתן מיועדות לטיפול בהפרעות אכילה בבית חולים הדסה. זה כבר בירושלים. ב-2007 פתחנו מחלקה לטיפול יום בחסות בית חולים "רעות" באזור תל אביב ומיועדת ל-20 מטופלים בוגרים. זה חדש. 2007. בבית חולים רמב"ם פועלת כבר שנים מחלקה לטיפול בהפרעות אכילה מרפאה הן לקטינים והן למבוגרים. כנראה זו אותה מרפאה שאתה התייחסת אליה. בכל בתי החולים הפסיכיאטרים בהם פועלות מחלקות לקטינים, זאת אומרת בכל בתי החולים הפסיכיאטרים מתאשפזות נערות הסובלות מהפרעות אכילה כאשר המצב מצריך אשפוז פסיכיאטרי סגור עקב ניסיונות אובדניים או התפתחות של מצבים פסיכוטיים. זאת אומרת גם לאותם המקרים הקשים שאנחנו מנסים לתאר אותם ולהציג אותם יש דרך. מעבר למיטות ולמרפאות שנמצאות בבתי חולים רגילים, ואני אתייחס גם לצפון וגם לדרום, בתי חולים פסיכיאטריים יש בהן מחלקות ויחידות אשר מטפלות בשעת הצורך.
אשר לפיתוח והרחבה של השירותים ברחבי הארץ אני כאן רוצה להגיד לכם מה שפיתחנו ומה שאנחנו מפתחים ומה שאמור להיפתח תוך השנה הזאת. גם הסכום הכספי שאת דיברת עליו כבוד היושבת ראש, 6.5 מיליון שקל שנלקחו מתוך זה 50 מיליון שקיבלנו אותם עוד בטרם הפעלת חוק הפסיכיאטריה שאנחנו מנסים לקדם כבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, מתוך ה-50 מיליון שקל שקיבלנו אנחנו כבר שריינו 6.5 מיליון שקל כדי לפתח את השירותים שאנחנו מדברים עליהם כאן. כמובן רוב השירותים האלה מופנים לאנשים המטפלים, אם זה רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וכו'. אנחנו משתדלים שהדברים האלה יקומו במקומות איפה שיש מקומות אשפוז כמו בתי חולים, כמו מוסדות, וכו'. אנחנו לא מקימים בניינים כדי להפעיל אותם למטרה זאת אלא אנחנו משקיעים בכוח האדם בכל מה שקשור בטיפול באנשים האלה.
בבית חולים זיו תיפתח כבר בימים אלה 10 עמדות וקיים במקום כבר צוות שמטפל כיום בנערות, כולל אשפוז במידת הצורך. בית החולים זיו יתוקצב בהתאם וצוות היחידה יורחב. אם מקרה כזה כמו של המתלונן שהיתה באשפוז ראשון ושני והבעיה שבמקום פעמיים ברמב"ם רק פעם וכו' כאשר תהיינה מיטות כאלה יכול להיות שתהיה אפשרות של גמישות שלקבל יותר קרוב לבית אולי.
בבית חולים רמב"ם פותחים יחידת יום לטיפול בהפרעות אכילה ל-10 עמדות נוספות. גם כן לבוגרות. קיים במקום צוות מקצועי מיומן שהוא כבר קיים שם ונותן את הטיפול.
במרכז בית חולים אסף הרופא. זה כבר לא תל אביב ולא ירושלים, ולא דרום ולא זיו. מרכז. אסף הרופא. קיימת יחידת יום לקטינים הפועלת מזה 6 שנים מכספי תרומות. במקום עובד צוות מיומן המסוגל להמשיך את עבודתו בפיתוח השירותים גם אם ידובר על יחידה של 10 עמדות טיפול נוספות וכנראה שזו תהיה הדרך לאסף הרופא.
יעקב פוליקביץ:
זו יחידה שפעלה מכספי תרומות והפעילה כארבע, חמש מיטות. אנחנו הרחבנו את הפעילות לעשר מיטות בטיפול יום לקטינים. קחו בחשבון קטינים שאנחנו מדברים עליהם בנושא הפרעות אכילה אנחנו מתירים את ההרחבה של הטיפול עד גבול 21.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
בדרום, בבית חולים סורוקה תיפתח יחידה אשפוזית של 8 מיטות לקטינים.
היו"ר סופה לנדבר:
מתי?
שר הבריאות יעקב בניזרי:
ד"ר פוליקביץ, מיטות אשפוז בסורוקה.
יעקב פוליקביץ:
בסורוקה אנחנו הקצנו את התקציב, יושב כאן נציג קופת חולים הכללית, שבמשא ובמתן איתם הם אמרו שהם לא יוכלו לפתוח את המיטות האלה בפועל לפני סביבות חודש נובמבר שנה זו. לא לפני זה.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
אז אמרנו 8 מיטות לקטינים ובסורוקה תיפתח יחידת טיפול יום, מה שאמרתי קודם לקטינים זה אשפוז, אבל תיפתח יחידה לטיפול יום ל-8 עמדות גם לקטינים עד גיל 21. ובמסגרת המרפאה לבריאות הנפש שקיימת שם תורחב קניית השירותים האמבולטורים לקטינים כאשר המרפאה תוכל לקבל לטיפול גם מקרים של קטינים הסובלים מהפרעות אכילה וזקוקים לטיפול ראשוני וכו'.
ירושלים. בית חולים הדסה ירושלים במסגרת המחלקה הפסיכיאטרית הקיימת תיפתח יחידה להפרעות אכילה תוך הרחבה של מיטות אשפוז הקיימות כיום 20 מיטות ועוד 3 מיטות נוספות.
יעקב פוליקביץ:
יש לנו היום 20 מיטות. אנחנו מוסיפים להן עוד 3 מיטות.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
בבית חולים הדסה בירושלים. כך שהיחידה להפרעות אכילה תמנה סך הכול 5 מיטות לבוגרות. התוספת התקציבית, דיברנו כאן בעניין הזה, היא 6.5 מיליון שקל וזה הושקע וזה עומד לרשות הפרויקטים האלה, כך שהבעיה נותרה רק בקשר לתיאום עם היחידות איפה שיפתחו. הצוותים קיימים, הכסף קיים, אנחנו לא זקוקים לעוד אישורים או להילחם מלחמות תקציבים כאלה או אחרים.
לגבי הנושא של המספרים, כמה היו משנה שעברה עד עכשיו ואם יש לנו נתונים, אני מקווה שצריך להיות איזה נתונים אצל ד"ר פוליקביץ. אני חושב שבשלב הזה אני יכול להגיד בסיפוק בכל זאת, במשך השנה גם פעלנו וגם פועלים, זאת אומרת גם אם עדיין לא נפתחו אותן המיטות שאני הזכרתי כאן במקום זה או אחר, אז לא ירחק היום והדברים האלה אכן ימומשו הלכה למעשה. באשר לתוכניות הבאות הלאה, הכול בהתאם להתפתחויות. ד"ר פוליקביץ בבקשה.
היו"ר סופה לנדבר:
תודה רבה אדוני השר. רק ד"ר פוליקוביץ אני רוצה שתשים דגש על מה אתם מתכוונים לעשות. רוב הדברים שהציג כבוד השר הוא הציג עד גיל 21. אני מבקשת שתשים דגש מה קורה אחרי גיל 21. אני גם רוצה שתשים דגש על כמה אנשים נמצאים היום בתור ועד כמה התור ארוך. כמה חודשים המתנה יש? ואני רוצה להבין למה בבית חולים הדסה לפי בקשה שלהם למה לא מפרידים את המאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית. למה אי אפשר לשים את המיטות האלו במחלקה הרגילה?
שלומית אבינח:
אני יכולה להקריא את הנייר מרמב"ם? התבקשתי להקריא את התגובה של פרופ' ילצי. אז אני חילקתי את זה ואני מקריאה לפרוטוקול. "בהמשך לשיחתנו צר לי שנבצר ממני להגיע לישיבת הוועדה לפניות הציבור בנושא טיפול בהפרעות אכילה שכן קיבלתי הודעה לישיבה רק אתמול. מודה לך על שאפשרת לי להעלות את דבריי לוועדה בכתב. תקופת האשפוז המלא לבוגרות הסובלות מהפרעות אכילה בישראל הוא נושא כאוב, שכן מספר המיטות בישראל לצורך כך הוא נמוך מאוד באופן יחסי לצורך, וכן המסגרת האשפוזית הספציפית רק להפרעות אכילה ממוקמת במרכז הארץ. אינני מצוי בשיקולי הוועדה כאשר החליטו להקצות מיטות לאשפוז מלא בישיבה האחרונה אך ברצוני להביא לידיעת הוועדה כי אין כל מענה אשפוזי לבוגרות באזור הצפון. אנו נאלצים להפנות את המטופלות שלנו לאזור המרכז ולהמתין בתור לעיתים עד חצי שנה. למותר לציין כי הדבר כרוך בסבל רב למטופלות או בני משפחותיהם. רוב האשפוזים חוזרים והפרוגנוזה קשה. אני פונה לוועדה לשקול מחדש את חלוקת הקצאת המיטות לאשפוז מלא ולהקצות למרכז הרפואי רמב"ם לפחות 10 מיטות. רצוני להוסיף ולהדגיש כי שירות אשפוז מלא ברמב"ם יהווה מסגרת טבעית לשירות הקיים היום היכול לספק את המשך הטיפול, יחסוך בעלויות, ימנע את תסמונת הדלת המסתובבת, ישפר את אחוזי ההבראה, ויאפשר שיקום מסודר במסגרת המגורים הטבעית של המטופלת. המרפאה להפרעות אכילה נוסדה בשנת 1992, והיא חלק מהחטיבה הפסיכיאטרית ברמב"ם, הקריאה הרפואית לבריאות האדם. מאז הקמתה מספקת המרפאה שירות רפואי לכל תושבי צפון הארץ אך רבים מגיעים אליה כדי לקבל טיפולים גם מאזורים אחרים מכל קצווי הארץ. מרפאה זו הינה ייחודית בארץ וחלוצה בתחום הטיפול האמבולטורי בהפרעות אכילה, וכול אנשי הצוות מומחים בטיפול בהפרעות אכילה. אנחנו מקבלים קרוב ל-10 פניות חדשות מדי חודש, ובפועל מטפלים בממוצע בכ-170 מטופלים הסובלים מכול טווח הפרעות האכילה. בכבוד רב פרופ' ילצי, מנהלת המרפאה להפרעות אכילה. "
היו"ר סופה לנדבר:
אתם רוצים לשאול את השאלות לפני שד"ר פוליקביץ ידבר? יש שאלות?
יאירזילברשטיין:
התוכנית הספציפית על פרטיה אני שומע אותה פעם ראשונה עכשיו. נעשתה באמת פנייה למשרד האוצר להקצות את הסכום הזה של 6.5 מיליוני שקלים לצורך העניין ומשרד האוצר הביע נכונות והסכמה עקרונית להקצות את הכסף אבל לצד זה היתה בקשה לקיים את התוכנית ואת פרטי התוכנית עם משרד האוצר, זאת לאור הרפורמה הביטוחית שאנחנו עומדים לאשר, כך אנחנו מקווים, גם משרד הבריאות מקווה לקדם את זה במרץ בכנסת. אנחנו צריכים לראות שמה שאנחנו עושים פה לא פוגע ברפורמה ואנחנו לא עושים טעיות שאחר כך יקשו עלינו בדברים אחרים. היתה בקשה ובעצם ההסכמה היתה מותנית באישור פרטי התוכנית. יכול להיות שהיתה אי הבנה כי חברים ממשרד הבריאות אומרים שהיתה הסכמה מלאה. היתה הסכמה ונכונות בעצם להקצות את הכסף לתוכנית המתואמת. התוכנית לא תואמה איתנו. לכן אני כרגע התוכנית כפי שהוצגה היא לא מקובלת על משרד האוצר. נקווה שנבוא בדברים בימים הקרובים ונצליח להגיע להסכמה כי הדבר החשוב ביותר הסכום של הכסף כן היתה נכונות להקצות אותו אז אני משער שבשאר הדברים נצליח להגיע להסדרים אבל מכיוון שהיתה פה חוסר הבנה ותקשורת בין הגופים.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
אני מופתע לשמוע את מה שאתה אומר. אני מצטער מאוד.
יאיר זילברשטיין:
כרגע זה לא מוסכם על משרד האוצר.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
אני לא רוצה להתווכח איתך כאן על יד כל האנשים. אני מופתע מההערה הזאת. עד כמה שאני יודע הכול סגור. התוכנית הוגשה. ידוע ולגבי הסכום אם זה מתוך ה-50 מיליון שקל ולא להפריש אותו בגלל שאנחנו לפני החקיקה בקריאה שנייה ושלישית לגבי הרפורמה הכללית יש לנו שאלות ודרישות אחרות נוספות, תקציביות אפילו, לקראת ההעברה של החוק. כך שאינני יודע מדוע. הדברים האלה סוכמו. אתה בעצמך אומר שעל הסכום אין ויכוח. הגשת התוכנית אנשי האוצר מבחינה מקצועית ואני בטוח שהם קיבלו את כל התוכנית הזאת. אני מצטער מאוד. חבל מאוד שהתקציבאית איננה כאן, היתה אולי מפרטת בפניך את כל ה-6.5 מיליון שקל, לאן ילכו כל מאה אלף שקל לגבי התוכנית הזאת שאנחנו מדברים עליה. לכן אני מופתע מהשאלה.
אליעזר חבשוש:
במסגרת כל הסיפור שלי על הבת שלי שכחתי להגיד שהיא אושפזה בעפולה במחלקה פסיכיאטרית במשך שבועיים ולדעתי אם זה לא מחלקה ייעודית להפרעות אכילה זה לא עוזר. מחלקה פסיכיאטרית רגילה אני לא בטוח שהיא יודעת להתמודד עם המצבים האלה. זה לגבי המחלקות הפסיכיאטריות.
טניה ליף:
אני מאגף הקרנות בביטוח לאומי. אני רק רוצה לעדכן את כול הנוכחים שאגף הקרנות, הקרן למפעלים מיוחדים מממנת בשיתוף אבל בעיקרון היא המממנת העיקרית, שיקום להפרעות אכילה לצעירות מגיל 18 עד 35. הפרויקט זה ניסוי. הוא יצא לדרך. זאת מסגרת שיקומית בקהילה. היא מיועדת עד ל-10 צעירות שתוכלנה לשהות שם עד שנה ובעצם לעבור תהליך שיקומי ולצאת לחיים עצמאיים בתקווה. ההשתתפות של ביטוח לאומי היא סדר גודל של 2 מיליון 300 אלף לשלוש שנים. אושר גם ליווי מחקרי לפרויקט. כי הקרן מממנת כל פרויקט בליווי מחקרי.
היו"ר סופה לנדבר:
כמה כסף יש בקרן בכלל?
טניה ליף:
אני אענה גם על זה. במסגרת הפרויקט הספציפי הזה הוא בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות קודם כול. משרד הרווחה שהנציגה שלו יושבת לימיני, עמותה שמפעילה ועוד חברה פרטית שתרמה כסף. בוועדה הציבורית האחרונה המוסד אישר פתיחה של עוד 12 מיטות שיקומיות לצעירות בגילאים האלה. אחת בצפון, שזו יוזמה של בית חולים רמב"ם. היוזמה הראשונה היא של תל השומר ועוד בבאר שבע. אנחנו נמצאים בתהליכים של לקבוע איזה סוג של בית שיקומי, למי הוא מיועד, האם זה יהיה יותר כרוניות או פחות כרוניות, אבל בעיקרון ביטוח לאומי אישר פתיחה של עוד שתי מסגרות בתקציב שלנו של שניים וחצי מיליון שקל.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
איזה תקציב? של השנה?
טניה ליף:
מהתקציב של השנה שתי מסגרות. אני מאמינה שב-2009 נפתח בצפון. בכל מסגרת יש תקציב ייעודי ואנחנו מקווים שזה ייתן פוש, ואנחנו רואים בזה סטרט אפ. מתן מענה קהילתי לאוכלוסייה שזקוקה לשיקום, וזה גם בשיתוף פעולה עם שיקום של ביטוח לאומי. מספר המיטות 10,15,12. זה נמצא גם בדיונים. אבל העיקרון הוא שיהיה גם מענה לצרכים.
שלומית אבינח:
המאושפזות גם צריכות לשלם כסף.
טניה ליף:
ההשתתפות היא מינימלית, זה 600 שקל לחודש.
שלומית אבינח:
ומי שאין לה את הכסף?
טניה ליף:
יש קריטריונים.
היו"ר סופה לנדבר:
את יכולה להסביר לי מה זה קרן מיוחדת?
טניה ליף:
אגף הקרנות בביטוח לאומי מכיל 5 קרנות שמסתכמות כל הקרנות סדר גודל 170 עד 180 אלף שקל. מיליון שקל בשנה. כל קרן יש לה ייעוד משלה. הקרן שלנו, הקרן למפעלים מיוחדים אחראית על פיתוח שיטות ההתערבות בקהילה. כל דבר שהוא חדשני, כל דבר שצריך לפתח, ברמת שיטות התערבות בהקמת שירות. לא תשתיות ובניינים. שירותים לאוכלוסייה. הקרן שלנו הסכום שלה נע בין 15 מיליון שקל ל-22 מיליון שקל בשנה, תלוי כמה פרויקטים יש לנו.
היו"ר סופה לנדבר:
שאלות אחרונות ואנחנו ניתן לד"ר פוליקביץ.
עדי ברקן:
להבדיל יש לי לתת תשובות ולא שאלות. קודם כל אני שמח כי אני זוכר שהרעיון נולד בויצ"ו.
טניה ליף:
לא, לא. זה נולד בתל השומר.
עדי ברקן:
האמת שהגעתי לפה והייתי בטוח שאני אמצא תמונה אחרת לגמרי. תמונה של הכרה שאנחנו בעיצומה של מגפה. ואנחנו יושבים פה ואיך אומרים באספה של חברים מסתלבטים, מדברים על 5 מיטות, על 10 מיטות. כבוד השר, יש לנו 117 ילדות שמחכות לאשפוז. מאה ושבע עשרה. אם אני אקח את כל המספרים שאתם עכשיו ציינתם בלחיצת כפתור רק הבנות שאני מכיר בשנים האחרונות יכולות למלא פה את כול המחלקות. אתם מדברים כאילו מדובר פה על איזה תופעה, על איזה טרנד. פה מדובר על מגפה. ואני אומר לכם כמו שאמרתי לכם לפני 7 שנים כשנכנסתי לסיפור, מדובר פה על מאות אלפים. לא עשרות אלפים, מאות אלפים.
יעקב פוליקביץ:
אין איזשהו נתון מדעי בנושא. המספרים האלה הם באמת לפזר איזשהו עשן וחול בעיניים. אין לך שום מידע רפואי בעניין. אין לך שום מידע מאורגן. זה באמת לפזר חול ולבלבל את הציבור.
ליאת זוהר:
יש לי מספרי טלפון של אמהות שמתקשרות אליי כל יום של בנים ושל בנות, של כמויות.
עדי ברקן:
אם המספרים שלי הם לא, בואו נשמע את המספרים. נעשתה סטטיסטיקה בחמש עשרה עשרים שנה האחרונות. תספרו לי מתי מישהו מכם הוציא, אני אהיה בוטה, את הישבן שלו מהמשרד, ויצא ונכנס ונפגש עם בני נוער ושמע על מה מדובר. אני נפגש עם עשרת אלפים, חמש עשר אלף בני נוער. אני חושב שזה מספיק. אלה לא בני נוער שבאים להיות דוגמניות. אלה בני נוער שאני נפגש במסגרת משרד החינוך בו אני תורם שעות של הרצאות. אני נמצא שם. אז אם פעם בסוף ההרצאה של 400 נערות ונערים היו מחכות לי 50 נערות בחוץ, היום מחכות לי מאה ילדות ומאה ילדים. זאת אומרת זה כבר לא בעיה של נוער מתבגר, לא מדובר פה על גילאים של שבע, שמונה, מדובר פה על אחוז מאוד גבוה של בנים.
עכשיו איפה הבעיה מתחילה? הבעיה מתחילה כשאותם בני נוער, אותם חולים, לא רוצים להגיע למחלקות המוצעות. הם לא מוכנים להכיר בהם שהם במחלה פסיכיאטרית. וזו הסיבה שמתוך 117 נערות עשינו בדיקה, 97 נמצאות בבתים. אלה 97 בנות שאני ביוזמתי דרך חברים וכרטיסי אשראי מגהץ להם ויטמינים מאושרים, מגהץ להם את שכר הדירה, כי אין להם איפה לגור. יש פה בעיה אמיתית. אני נפגש עם בני הנוער. אני לא עושה סטטיסטיקות. אני רואה אותם מדי יום. כשאני פוגש בחורה שיוצאת מאשפוז כלשהו ולא משנה איזו מחלקה ואני מה לעשות , רואה ויודע מאיפה הבעיה מתחילה, המסקנה של אותו רופא שטיפל בה, הוא פה והיא שם. וכשאני שואל את הנערה למה את מספרת לו את הסיפור? היא אומרת לי עדי, הוא בחיים לא יבין אותו. זאת אומרת לעולם האנשים האלה לא ייפגשו.
עכשיו אותן בנות שכבר היו במפגשים לא רוצות להגיע לשם. בגלל ששיטת הטיפול. בגלל אלף ואחת סיבות. הן לא רוצות להגיע לשם. ברגע שנוציא אותן החוצה מהמסגרות של בתי החולים, ברגע שאני נכנס לתל השומר, המחלקה להפרעות אכילה, עוברת בהן סלידה. הן לא רוצות להגיע.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
לאן הן כן רוצות להגיע?
עדי ברקן:
אני לא רוצה להיות פסיכיאטר, אני רק כל יום שומע ורואה וכל יום אני נפגש עם ארבע, חמש אחרות. יש פה המון בעיות. הנורמה החברתית. בחורה שקמה בבוקר, עומדת מול המראה, היא רוצה להיראות יותר טוב. ולמה היא רוצה להיראות יותר טוב? כי נראה לה שמפריעים לה איזה שני קילו. זה מבחינת הדימוי העצמי. וזה הצעתי גם במסגרת שישבתי במשרד החינוך, אם תשקיעו שעה בשבוע, במקום שעת החברה, בחיזוק הדימוי העצמי של אותו ילד, וברגע שאותו הילד הדימוי העצמי שלו יעלה, כי היום הדימוי של בני הנוער הוא מתחת לקרקע. הם לא אוהבים את מה שהם רואים, הם לא אוהבים את מה שהם שומעים, הם שונאים את עצמם, וזו הסיבה שאתה היום רואה את הצריכה בסמים, את הצריכה באלכוהול, מחפשים ריגושים מסוג אחר. וכשאתה פוגש ילד בן 14, ואומר לי, עדי איפה אני צריך לנתח, אנחנו בבעיה. ויש אמהות בגיל 30 או 40 שמגיעות הביתה, והאמא עומדת מול המראה והיא מה לעשות נכנסת למידה 26, והיא עומדת מול המראה, ועוברת הילדה בת הארבע עשרה שיש לה קפל קטן, והאימא אומרת, נו מה את אומרת, איך אימא נכנסת לג'ינס. לא צריך לקרות משהו יותר מזה כדי שהילדה תלך לשירותים ותקיא. הדימוי העצמי זה שורש הבעיה. אם נשקיע, אתם מדברים פה על עוד 5 מיטות, על עוד 10 מיטות, אז כמה יהיו עוד מאה חמישים, מאתיים? בואו נבדוק תכלס אם באמת הבנות רוצות להתאשפז, אצל איתן בורג, ואצל דני שטיין, כמה באמת התור הוא קיים. ועל כל אחת שרוצה להתאשפז יש 15 בהכחשה, ועוד 30 שבדרך. והקטסטרופה לא תגיע היום. כמו שאמרתי לפני 7 שנים התור יהיה חצי שנה איתן בורג, התור חצי שנה. עוד ארבע, חמש שנים אתם תעמדו מול מספרים שאתם לא תדעו איך להתמודד איתם. כי הבנות האלה יאבדו. הרי האיזון הפיזי באיזשהו שלב נאבד. כרגע אליכם באות, אני מגיע הביתה אני רואה לכל אחת יש בבית את מה שהיא צריכה כדי לקום בבוקר. היא יודעת מה צריך לקרות כדי שאמבולנס לא יגיע מחר בבוקר. אבל זו עוד אחת ועוד אחת. הבנות האלה סגורות בבתים. לא הגיוני ש-97 ילדות ברמת איכות הכי גבוהה, אינטלגנטיות, נמצאות בבית כי אין להן שום מקום ללכת. אני לשם לא הולכת עדי, תמצא לי בית אחר. תמצא לי אלטרנטיבה. כי כשאני יוצאת משם אני חוזרת בעוד 3 חודשים לאותה מחלקה. כי אני יוצאת וחוזרת למחלה. וזו הסיבה שאחוזים שחוזרים לאותה מחלקה הם גבוהים. תיקחו את הפילוח ותראו כמה בנות רוצות לחזור וכמה בנות חוזרות. לי יש במחלקה 7 בנות שנכנסות כל יום שני וחמישי. ומה יקרה? אחת מהן נפטרה, יש לי עוד 3 בנות במשקלים של 27 קילו, והפרופסור יודע בדיוק על מה מדובר.
עכשיו הבעיה של פיזור אבק ועננים, אתם יכולים לספר סיפורים למי שאתם רוצים. עשיתם סטטיסטיקה אמיתית ב-20 שנה האחרונות? בואו נראה מי מפזר פה אבק. אני נמצא בחוץ, אני נמצא ברחוב, אני שומע אותן, אני רואה אותן. לא 500, לא אלף. בואו איתי. בואו איתי. בואו תראו מה קורה שם. תשמעו באמת מה הבעיה. ברגע שנכיר שמדובר פה על מגפה ההתייחסות וההתנהגות תהיה אחרת. ולא נדבר על 5 או על 6 מיטות. אני עדי הקטן יש לי 117 בנות. כמה יש באמת? וכולן במצב של אשפוז. משקלים 27 עד 40. הן נמצאות בבית ואנחנו צריכים לגהץ ויטמינים מאושרים כדי שיהיה להן. או יותר מזה, חיתולים. היא נמצאת במחלקה, מותר לה 2 חיתולים ביום. היא כבר לא עושה את הצרכים. אני צריך לדאוג להביא חיתולים למחלקה.
היו"ר סופה לנדבר:
אני רוצה שהדוקטור יציג לנו את הדברים אז בקיצור בבקשה, שאלות.
מרים וייך:
אני מרים וייך מהשירות לנערות וצעירות במשרד הרווחה. אני רציתי קודם לחבור למה שטניה אמרה מביטוח לאומי אבל בעקבות הדברים של עדי אני רוצה גם הערה או שתיים על מה שעדי אומר. אני מבינה, הוא מעורר פה התנגדות וגם אני לא מסכימה עם כל מה שהוא אומר אבל מדבר אחד אני חושבת שהמסר מאוד מבורך וזה להרים את המודעות ואת הזעקה בקרב הציבור ובקרב אנשים עוסקים ואמורים לעסוק בזה, וחשובה גם עבודת המניעה שהוא מדבר עליה. מי כמוני שאני עובדת בשירות לנערות וצעירות מגילאים של 12 עד 25 אנחנו יודעים מה הבעיה. ורק בשנה האחרונה אם אתה מדבר על סטטיסטיקות, אז יש כן כאלה שלוקחים את הישבן ויוצאים החוצה ועושים איזושהי סטטיסטיקה. אבל היו לנו רק בשנה האחרונה כאלה עם דיאגנוזה מאושרת קרוב ל-700 ילדות. רק ב-2007. שבע מאות ילדות עם דיאגנוזה רפואית, לא של עובדת סוציאלית. עכשיו הבעיה היא באמת הגילאים המבוגרים יותר.
היו"ר סופה לנדבר:
אחרי גיל 21 אנחנו רוצים לדעת.
מרים וייך:
גם מבחינת מקומות וגם מבחינת שיתוף פעולה. עם קטינה אני יכולה להפעיל את חוק הנוער. אני רציתי פה להצטרף למה שאמרה טניה בעניין הבתים שנפתחו. זה נפתח בשיתוף איתנו ועם משרד הבריאות, וכמובן ביטוח לאומי. זה לנערות שהן כבר בשלבים של שיקום. אלה נערות עם בי.אם.איי. עם משקל גוף תקין. אלה נערות שיכולות ורוצות, ואומרת רוצה אני, להשתקם, ואנחנו בבית כזה נותנים לה את הכלים הנפשיים, התמיכתיים, הכשרה מקצועית, את כל הדברים מסביב כדי שהיא תעלה מדרגה ותצא לחיים עצמאיים בקהילה. בתים כאלה, מבורך ביטוח לאומי שעוזר לנו ולנערות אבל בתים כאלה אנחנו זקוקים בקהילה לעוד הרבה מאוד בכל הארץ כי זה טיפה בים. כמו שטניה אמרה בתהליך גם הבית ברמב"ם בשיתוף עם רמב"ם בצפון שעומד להיפתח שזה יהיה בית דומה וגם בסורוקה. אבל זה באמת טיפה בים וזה לנערות שכבר מודעות וכבר משתפות פעולה ובתהליך שיקום. החוסר הגדול הוא לאלה שבתהליך מה שקוראים הכרוני ולא בשיקום.
היו"ר סופה לנדבר:
רבותיי, אני רוצה שהדוקטור יציג לנו דברים בהמשך למה שאמר השר. יכול להיות שאחרי ההצגה שלו אתם תוסיפו כמה מילים.
יעקב פוליקביץ:
התוכנית הזו כפי שהוצגה כאן על ידי השר היא תוכנית שהוכנה באמת בעקבות דיון שנערך כאן בישיבה בוועדה הזאת וגם דיון שהיה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בערך באותה תקופה. אנחנו ערים למצוקה שקיימת. אף אחד מאיתנו לא חושב שלא קיימת בעיה ואף אחד לא מנסה לטאטא אותה מתחת לשולחן ולהסתיר אותה. הבעיה היא שיש צורך לטפל באותה אוכלוסייה של אותם אנשים שסובלים מהפרעות אכילה ואני מדבר כרגע גם נשים וגם גברים ואנחנו יודעים שאחוז גבוה יותר, 90% זה הנשים, אבל יש לנו מכל טווח הגילאים והאוכלוסיות. הטיפול שאנחנו יודעים ומכירים אותו בהפרעות אכילה הוא לאו דווקא באשפוז. בעצם מרבית המטופלות נזקקות לטיפול במסגרת אמבולטרית ולא אשפוזית בכלל. האשפוז הוא קצה. הוא הקצה האחרון של אותם מקרים קשים יותר שדורשים אשפוז. ולצערנו יש גם כאלה וגם להם צריך לתת מענה. האשפוז כאשר הוא נעשה הוא יכול להיעשות בדרך כלל ורק בהסכמה. הפרעת אכילה היא בתוך ספקטרום ההפרעות הפסיכיאטריות אך איננה מוגדרת כמחלת נפש שחל עליה חוק תיקון לחולי נפש שאפשר להפעיל עליהן אשפוז כפוי. יש פרשנות של בית המשפט בעניין שקבע שלא ניתן להפעיל את חוק טיפול בחולי נפש ואי לכך פסיכיאטרים מחוזיים מנועים היום מלהפעיל את החוק בנושא הזה מתוך פרשנות שנתקבלה. אבל יש כן מצב משפטי מסוים שבו ניתן להפעיל אשפוז בכפייה, והוא כאשר הנערה אם היא מתחת לגיל 18, או אם היא בוגרת מעל גיל 18, על פי חוק האפוטרופסות אפשר לפנות לבית המשפט ולבקש הפעלה של האפוטרופסות אד הוק, ולאשפז את הבוגרת אם היא מעל גיל 18 ההורים, זה בחוק אחר, חוק הנוער טיפול והשגחה, ולאשפז אותה בניגוד לרצונה שבית המשפט מורה לכך. גם אז האשפוז צריך לקחת בחשבון, מוגבל בזמן. זאת אומרת בית המשפט מורה בדרך כלל אשפוז ל-30 יום.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
שאפשר לחדש עוד פעם בצו.
יעקב פוליקביץ:
שאפשר לחדש. זהו תהליך פרוצדוראלי משפטי שצריך לעבור אותו. ולא פשוט לעשות את זה. ובית המשפט לא ממהר לתת שוב את האישור לאשפוז הכפוי. ואנחנו יודעים גם שאשפוז בניגוד להסכמה לא בהכרח מצליח. חוסר שיתוף הפעולה של המטופלת ושמענו כאן באמת פניית משפחה שהם היו עדים לכך במספר סיבובים שהמטופלת לא שיתפה פעולה. או שעזבה את בית החולים מרצונה או אחרי חודשיים עזבה ולא שתפה פעולה. המערכת מוגבלת ביכולות שלה. זאת אומרת אנחנו לא יכולים, אנחנו לצערנו עדים לסיפורים מאוד עגומים ועצובים של נשים, לא נערות כבר, נשים שאושפזו בכפייה שנה והוזנו בכפייה בזונדה שנה, 3 ארוחות ביום קשרו אותן למיטה והזינו אותם בזונדה בניגוד לרצונן. ומה יצא מזה? כלום. החולה נפטרה. זאת אומרת אנחנו צריכים להבין שידינו כבולות ביכולת שלנו לתת טיפול בניגוד לרצון החולה. גם שאנחנו נותנים אותו בכפייה גם אז ידינו כבולות, אנחנו עושים את המקסימום שאנחנו יכולים אבל זו מחלה ובמצבים האלה היא כרונית. ככל מחלה כרונית היא לפעמים מתקדמת לכיוון עצוב. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך.
היתה גם לאחרונה איזושהי הצעת חוק בנושא של טיפול כפוי. זה נמצא בדיונים אבל אין בה עדיין שום התקדמות. יש חילוקי דעות מקצועיים מאוד בעיתיים בין אנשי מקצוע האם יש להפעיל את חוק לטיפול בחולי נפש וטיפול בכפייה במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי. אבל אני רוצה לתקן כאן איזושהי טעות בסיסית אחת שכולם חוזרים ואומרים אותה כאן ואני חושב שצריך לשים אותה על השולחן בצורה מאוד ברורה. כל הטיפול בהפרעות אכילה הן במחלקתו המעולה של ד"ר גור והן במחלקתו המעולה של פרופסור שטיין בתל השומר הן כולן מחלקות פסיכיאטריות. הן לא מחלקות אחרות. הן מחלקות פסיכיאטריות שמטפלות בצורה ייעודית בהפרעות אכילה. אבל זו מחלקה פסיכיאטרית ואני רוצה להדגיש ולומר שחולה שמאושפזת במחלקה של איתן גור היא מועברת לקומץ המאושפזים של אשפוז פסיכיאטרי. זה לא משהו אחר. זה אשפוז פסיכיאטרי. ראש המחלקה הוא פסיכיאטר. וצריך לקחת את זה בחשבון ובואו לא נשחק כל הזמן באיזשהם כותרות שכאילו זה לא פסיכיאטריה. זו פסיכיאטריה עם התמחות ייעודית שמטפלת בבנות האלה. ולכן גם המחלקה בהדסה ירושלים שבה צמח וגדל ד"ר איתן גור, בואו לא נשכח את זה, הוא צמח שם, הוא רכש שם את הידע, הוא עבר את השלבים ופתח את המחלקה בתל השומר שהקימה לפניו מטרני.
זו מחלקה בהדסה שהיא מחלקה פסיכיאטרית שמאשפזת מקרים ממגוון ההפרעות הפסיכיאטריות, ובית החולים מוכן, רוצה, עם הידע, עם הניסיון שיש לו מההיסטוריה ומהעבר להרחיב את הטיפול ולהקצות שני חדרים שבהם יטופלו הבנות שסובלות מהפרעות אכילה. אין בזה רע, אין בזה שום נזק. זה בית חולים כללי. זה לא סטיגמטי, ובואו נרד מכול הכותרות האלה ולמה זה בית חולים פסיכיאטרי. זה במחלקה שמיועדת. אי אפשר לפתוח ביום בהיר אחד באיזשהו מקום מחלקה ולהגיד כאן נטפל. צריך אנשי מקצוע, צריך כסף לאנשי מקצוע. יש גם את המערכת של הדסה עם הדיאטנים, עם כל הצוות הרפואי שייתן את המענה הטיפולי. אז זו הסיבה שפנינו לבתי חולים שיש בהם מערכות פסיכיאטריות ושם זה יהיה גם בזיו בצפת, זה צמוד למחלקה הפסיכיאטרית. גם ברמב"ם, זה שייך לחטיבה הפסיכיאטרית. הפרופ' יעל לצי היא לא רופאה. והיא מטפלת והיא עוד שולחת את המכתב גם עם נייר לוגו של החטיבה הפסיכיאטרית, לא של משהו אחר.
אליעזר חבשוש:
בעפולה מאשפזים אותם ליד סכיזופרנים, באותה מחלקה.
יעקב פוליקביץ:
גם לא פתחנו עכשיו מחלקה בעפולה.
אליעזר חבשוש:
אתה אומר שזה פסיכיאטרי.
יעקב פוליקביץ:
לעיתים בלית ברירה כאשר צריך לטפל בחולה שמצבה מתדרדר ומסכן את שלומה והיא אובדנית והיא פסיכוטית או כל דבר מצבה הנפשי מחמיר והיא צריכה טיפול נפשי היא תקבל אותו במחלקה הפסיכיאטרית. רבותיי, יחד עם חולים אחרים. אמרתי שוב גם הייעודיות הן מחלקות פסיכיאטריות ולכן פתחנו בהצעות שלנו.
ויש לציין דבר נוסף. בנושא הרפורמה והמגמה להעביר, השאלה היא למה וכו' רבותיי במסגרת תוכנית הרפורמה ובבסיס ועדת נתניהו שהתכנסה בשנת 1990 בראשות השופטת נתניהו ההמלצה הבסיסית במערכת הבריאות היתה לנסות להעביר את חוק בריאות הנפש לבתי החולים הכללים. אז אם אנחנו פותחים יחידות נוספות של פסיכיאטריה בבתי חולים כלליים אז גם על זה מלינים. אני לא מבין על מה התלונה.
מעבר לכך ובכל פרויקט שהצגנו כאן יושבים כאן נציגים של קופות החולים שיכולים לומר שיש מספר נקודות בארץ, יחידות של קופות חולים שגם הן מציעות טיפול. יש המאוחדת בירושלים ויש מכבי ברמת השרון ויש מאוחדת ברחובות. יש. כל קופה יש לה את השירותים שלה שהיא נותנת שירותים במסגרת הזאת.
היו"ר סופה לנדבר:
אתה יכול להגיד נכון להיום מה התור? כמה זמן אנשים מחכים?
יעקב פוליקביץ:
לגבי המתנה בתור. כיום ההמתנה אצל איתן גור למשל לאשפוז מלא לאותן נשים שזקוקות לאשפוז מלא הוא סדר גודל שנע בין חודשיים לשלושה. איתן גור זה מבוגרים תל השומר, דני שטיין קטינים תל השומר. עכשיו אין להתעלם מהעובדה שחלק מהנערות שמגיעות לתור המתנה זה לאשפוז. בין היתר גם באמת לא היו מספיק שירותים בקהילה ואם אנחנו עכשיו מפתחים עוד שירותים וטיפולי יום, וטיפול יום משמעותו טיפול שמתחיל בבוקר ונגמר אחר הצהריים המאוחרות. היא רק הולכת לישון בבית. זאת אומרת אנחנו מדברים על מערך אשפוזים נוסף שהגיבוי המלונאי שלו הוא בבית. כל היום, הארוחות, הפעילות, הטיפול, הוא נמצא בתוך בית החולים במשך שעות היום. כך שאנחנו מדברים על כך שיש תגבור משמעותי של הטיפולים בקהילה וההנחה שלנו, והיא תיבדק ותיבחן תוך מספר חודשים בהפעלה של כל היחידות, שתור המתנה באותן יחידות שפועלות כיום מזה מספר שנים, ירד. אני לא אומר שאין תור המתנה. לצערי הוא קיים וחבל שהוא קיים. אבל ההנחה שלנו שזה ילך ויצטמצם עם פיתוח של כל השירותים שאנחנו מדברים עליהם כאן. ואני חושב שאין מה לרוץ ולומר תפתח עוד ועוד מיטות שבסוף יעמדו ריקות. אלא אנחנו צריכים לעבוד באמת בשיטה מבוקרת ולראות איך אנחנו באמת מפתחים. אמירתו של עדי שאנחנו מדברים על מגפה של אלפים ואנחנו נעמוד במצב של אני לא יודע מה, אז יש מצבים שישנן כאלה שלא רוצות לבוא לטיפול ואמר את זה עדי. הן לא רוצות לבוא. אני לא יכול לקחת אותן בכוח ביד ולהכניס אותן לטיפול. זאת אומרת הטיפול קיים למי שרוצה טיפול. מי שלא רוצה לצערי רבותי, יש גם חולי סרטן שלא רוצים טיפול אז אני לא אקח אותם בכוח.
הבית השיקומי זה עומד על 12 ו-14.
טניה ליף:
בניסוי בבית השרון זה 10, ולגבי חיפה 10, והן אמורות להיכנס לשיקום ממשרד הבריאות. וגם בעיית השיקום היא בצפון. ובצפון המשרד רצה שיהיו 15 והוועדה הציבורית ביקשה מאיתנו לבחון את הסוגיה של היקף אוכלוסיה, לבית, כי הוועדה חשבה שאולי המספר גדול מדי. כמות המשתקמות.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
הוועדה חשבה שאולי המספר הוא גדול מדי.
טניה ליף:
לבית אחד, למשתקמות.
יעקב פוליקביץ:
זה אומר שאנחנו יוצאים לפרויקט חדש שלא היה קיים קודם שהוא בעצם תוכנית המשך שאולי תעזור לקבוצת בנות מה שאומרים עליהן שהן בדלת המסתובבת, אלה שחוזרות הביתה ומצבן מתדרדר וחוזרות לאשפוז וכו', במסגרת הבית השיקומי יכול להיות שהן יצליחו בליווי מקצועי שימשיך להיות להן בתוך המסגרת.
טניה ליף:
זה פיילוט. אנחנו צריכים ללמוד מי האוכלוסיה.
יוסי בראל:
קודם כל ברמה הכללית העקרונית ואחרי זה אני אכנס לנושא של סורוקה ואזור הדרום. ברמה הכללית העקרונית אני רוצה לחזק את מה שאמר ד"ר פוליקביץ שאנחנו רואים את הטיפול כעיקרון לטיפול אמבולטורי או במסגרת מרפאות או במסגרת טיפולי יום. האשפוז הוא בעצם כישלון של המערך הזה. אמר פה ד"ר גור בדיון הקודם שהיה לפני חצי שנה שסדר גודל של בין 10% ל-15% מהחולים באנורקסיה צריכים להיות מאושפזים וזה פחות או יותר הנתונים שלפיהם אנחנו עובדים. יש לנו ניסיון, אמנם לא גדול, אבל יש לנו מרכז טיפולים ברעננה שיושב בקהילה, זה שלוחה בית חולים שלוותה ונותן שירות של טיפולים, ולכן אנחנו חושבים שהתפיסה באמת צריכה להיות תפיסה של טיפול אמבולטורי, ויכול להיות שמה שעדי מתאר, את העובדה שיש המון המון ממתינים לאשפוז נובעת מהעובדה שכרגע אין שירותים מספיקים בקהילה לטיפול אמבולטורי ולכן חלק מאלה שיוצאים מאשפוז או שלא מספיקים להיכנס לאשפוז זה יוצר עומס הרבה יותר גדול על הצורך באשפוז. ההנחה שלנו שאם יהיו מספיק שירותים קהילתיים טובים גם הצורך במיטות אשפוז ילך ויקטן ויגיע לרמה של 10% שזה פחות או יותר מה שאנחנו יודעים היום. אז זה ברמה הכללית וזאת התפיסה שלנו לגבי התכנון. אנחנו רוצים לבסס את הטיפול בעיקר על טיפול אמבולטורי.
עכשיו לנושא אזור הדרום וסורוקה. כמו שאתם יודעים בכל אזור הדרום למעשה אין לא מיטות לקטינים ולא מיטות למבוגרים לטיפול בהפרעות אכילה. בבית החולים סורוקה אין בכלל מיטות אשפוז לתחום הפסיכיאטריה בכלל וגם נושא הקטינים למרות שיש שם יחידה של בית החולים שמטפלת בקטינים היא לא יחידה שמוכרת במשרד הבריאות, ובבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע יש אמנם מחלקות לקטינים אבל כמו ששמענו זה לא הדבר המתאים ביותר לטיפול בהפרעות אכילה.
יעקב פוליקביץ:
לא מועדף.
יוסי בראל:
לא מועדף. בעקבות הדיונים שהיו כאן לפני חצי שנה פנו אלינו ממשרד הבריאות, ביקשו שנבחן את הנושא של פתיחת יחידה בסורוקה. זה יתן מענה לכל אזור הדרום, גם לקטינים גם למבוגרים. אנחנו בדקנו את הנושא בעיקר לקטינים, בחנו מה היקף האוכלוסייה שנדרש, ישבנו במרץ עם ד"ר פוליקביץ ונציגי סורוקה וגיבשנו פחות או יותר מה שנראה לנו כמרכז כוללני שייתן שירות גם אשפוזים וגם אמבולטורי לקבוצת הגיל בין 12 עד 21 כי זה פחות או יותר מה שאנחנו מתכננים. וקיבלנו לפני כחודש את האישור שנתן משרד הבריאות. ביקשנו מספר הבהרות וקיבלנו הבהרות על העניין הזה ובסופו של דבר קיבלנו אישור באמת לפתוח יחידה אשפוזית של 8 מיטות ויחידה של טיפול יום של 8 עמדות. אנחנו סך הכול מברכים על האישור הזה וחושבים שבית חולים סורוקה זה המקום הנכון להרחבה אמבולטורית. אנחנו מברכים על זה כי אנחנו חושבים שזה המקום הנכון כי ההפרעה הזאת מחייבת טיפול גם על ידי רופאים בתחום בריאות הנפש וגם על ידי רופאים כלליים, כי יש הרבה מאוד הפרעות גופניות וצריכים רופאי ילדים להיות מעורבים. יש רק שתי בעיות. הבעיה הראשונה זה שבצורה מפורשת אישור זה תנאי אבל זה לא תנאי מספיק להקמת יחידה כזאת. בתשובה לשאלה שלנו מנכ"ל משרד הבריאות הודיע שמשרד הבריאות לא מממן עלויות הקמה של מיטות אשפוז כאלה. הכללית אין לה מקורות להקמת מיטות אשפוז כאלה ונדרש איזשהו מקור תקציבי כדי לממן את ההקמה. מה שמדבר ד"ר פוליקביץ על ההרחבה הוא מדבר על התפעול השוטף, זאת אומרת על הרכש השוטף של השירותים של אשפוז וכו' את המימון של זה המשרד יממן. אבל את ההקמה לזה לא ניתן תקציב. תקציב הפיתוח של הכללית מוגדר על פי חוק לפי פרויקטים ונמצא במשא ומתן עם משרד הבריאות. נכון להיום זה לא היה חלק מהנושא של הקופות ואנחנו אומרים שצריך להקצות לזה תקציב ייעודי על מנת לקדם את הנושא הזה. אם זה לא יקרה יהיה קשה מאוד אלא אם כן תבוא איזושהי תרומה ממקור חיצוני כזה או אחר, אבל זה סכום לא מבוטל שצריך להקצות לעניין הזה.
היו"ר סופה לנדבר:
על איזה סכום מדובר?
יוסי בראל:
אנחנו פנינו למרכז המידע בכנסת, ראש אגף רפואה בחטיבת בתי החולים אמר שעשו בדיקה של כלכלנים, מדובר על 8 עמדות. יש עלות מסוימת כמה זה מיטה חדשה בבית חולים. סדר גודל של 5.5 מיליון שקלים, כאשר אמרנו שבמידה ונקבל את זה ננסה למצוא איזשהו פתרון שיתן מענה יותר מוקדם. כי אם אנחנו יודעים שבסוף הדרך יש לנו את התקציב הזה יכול להיות שאפשר למצוא הסבה של מיטות באופן זמני, ואפשר לקדם את זה ואפשר אולי תוך חצי שנה להקים באופן זמני את היחידה במקום אחר עד שייבנו המיטות.
היו"ר סופה לנדבר:
פתיחה של 8 מיטות זה 5.5 מיליון?
יוסי בראל:
זה עלות בינוי, הצטיידות, ודאי. כן. אלה התעריפים. יש תעריף של 120 אלף דולר למיטה חדשה בבית חולים. זה התעריף. המשרד ייתן את המספרים האלה.
יואב כהן:
אני מסכים לכל מילה שד"ר פוליקביץ אומר שזה לא דבר רגיל שמשרד הבריאות והמטפלים מסכימים. במקרה הזה אני מסכים. אני יכול גם להתווכח עם חלק מהדברים. אני חושב שהדבר העיקרי כאן שחמור מאוד ששמענו בהתחלת הדיון זה הדברים של משרד האוצר. שמשרד האוצר אומר שהוא מתנה את העברת הכסף בתאום עם חוק העברת הרפורמה בחוק זה אומר שזה אף פעם לא יעבור.
יאיר זילברשטיין:
אמרנו שאנחנו רוצים תוכנית שלא תפגע ברפורמה.
היו"ר סופה לנדבר:
מה הקשר עם רפורמה עכשיו? מה קשור? מה הסיפור?
יואב כהן:
אני חושב שהם קושרים את זה עם הרפורמה כי הם לא רוצים לתת לזה כסף והם מחפשים תירוצים. יש משהו שהוועדה הזאת יכולה לעשות, זה להילחם במשרד האוצר כי הטיפה בים הזאת, אתה רואה שה-6.5 זה לא כולל את ה-5.5, הטיפה בים הזאת זה באמת טיפה בים ממה שצריך. אני רוצה לחזור על כמה דברים שד"ר פוליקביץ אמר כי חשוב לחזור עליהם. קודם כל אני מייצג את איגוד הפסיכיאטריה של הילד ושל המתבגר. אז זה הכותרת של הדיון היום. אני יודע שיש מצוקה מאוד גדולה בבוגרות. אולי טיפ טיפה פחות בנערות. אבל יש גם מצוקה בנערות. אם 20 או 30 נערות מחכות בתור אצל פרופ' שטיין ומדי פעם מגיעות גם אלינו כי הן לא יכולות להמשיך לחכות בתור שמה ואנחנו לשמחתנו מצליחים לקבל אותן בלי תור כזה ארוך. זאת אומרת שהבנות האלו, המחלה שלהן הופכת להיות יותר קשה ויותר כרונית ובסופו של דבר הן נהיות מבוגרות שמגיעות לאיתן גור כשמחלה שלהן כבר כרונית ואז אי אפשר לרפא אותן. וכשד"ר גור אומר שאי אפשר לרפא אז הוא אומר את זה בצער מאוד רב כי אנחנו הרופאים קשה לנו להודות בזה שאנחנו לא יכולים לרפא חולים שלנו אבל יש מצבים כאלו. זה לא אומר דרך אגב שלא צריך להשקיע גם בבוגרות. גם מחלות כרוניות צריך לטפל בהן ונשים עם מחלות כרוניות חלקן לצערנו הרב מתות אבל חלקן מצליחות לחיות, לתפקד, ולקיים חיים אפילו יצירתיים ומלאים למרות מחלה מאוד קשה וצריך להשקיע גם בטיפול שלהן.
לגבי העניין של בית חולים פסיכיאטרי, מחלקה פסיכיאטרית בתוך בית חולים כללי, אני בתור הנציג של אגוד הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר רוצה שיהיה כאן ברור אנורקסיה זו מחלה פסיכיאטרית. למה זאת מחלה פסיכיאטרית? ככה אני מלמד את הסטודנטים שלי, מה זה מחלה פסיכיאטרית? מחלה פסיכיאטרית זו מחלה שפסיכיאטרים יודעים לטפל בה. ואין רופאים אחרים. יש כמה רופאי ילדים שלמדו קצת את המקצוע הזה אבל גם להם קשה כי יש הרבה דברים באנורקסיה שרק פסיכיאטרים למדו, גם כן, לא כל הפסיכיאטרים. זה נכון בבתי חולים פסיכיאטרים ישנם רופאים שלא יודעים מה לעשות עם אנורקסיה ולכן הם גם לא רוצים לקבל אותם. ואם לקבל אותם זה רק בגלל שאין ברירה. בבתי חולים כלליים בחלק מהם, לא בכולם, עובדים פסיכיאטרים שלמדו לעשות את העבודה הזאת יחד עם צוות מאוד מאוד גדול של אנשים מהרבה מקצועות אחרים. זו עבודה עם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, דיאטנים, רופאי ילדים, מורים, מרפאים בעיסוק.
ליאת זוהר:
הערה קטנה, מה עם הבולימיות? אתה מדבר רק על האנורקסיות פה. מה עם הבולימיות?
יואב כהן:
אני מדבר באופן כללי. אבל הכותרת הזאת צריכה להיות תחת פסיכיאטריה כי פסיכיאטריה זה רפואת הנפש ואנורקסיה זו מחלה של הנפש. אם נעביר לזה את הגוף. הנפש והגוף הולכים ביחד. אי אפשר להפריד ביניהם. אבל זה לא מחלה של מערכת העיכול. זה לא מחלה של מערכת אחרת. זו מחלה של הנפש.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
זו גם הסיבה לרפורמה.
יואב כהן:
נכון. כמו משרד הבריאות אנחנו תומכים ברפורמה ואנחנו תומכים בהעברת הטיפול בחולים הפסיכיאטרים לקהילה. על אחת כמה וכמה בהפרעה כזאת. הטיפול יכול להיעשות רק במחלקה פסיכיאטרית. אם יהיה כסף אז יהיה אפשר להקים מחלקה רק להפרעות אכילה. בבית חולים הדסה יש היום במחלקה של המבוגרים 20 מיטות. יהיו 22 או 24. אי אפשר לתת את כול המיטות להפרעות אכילה כי יש גם חולים אחרים שצריכים לבוא להדסה ולקבל טיפול. לפעמים יש גם חולי סכיזופרניה והם זקוקים באותה מידה. וגם בנערים ומתבגרים. אנחנו לא יכולים לקבל רק הפרעות אכילה כי אנחנו צריכים לעזור גם לחולים אחרים.
אם היה מספיק כסף כאן והיו בונים מחלקה רק להפרעות אכילה כמו שיש לפרופ' שטיין בתל השומר יכול להיות שזה טוב, יש ויכוחים אם כן או לא. פרופ' שטיין מטפל בנערות רק עם הפרעת אכילה, ולפעמים קצת נערים. יש חילוקי דעות מקצועיים אם זה באמת טוב מבחינת הטיפול, מבחינת מה שהמטופלות האלה מקבלות, שהן מקבלות את הטיפול הזה לבד בלי שהן רואות מטופלות עם חרדה, עם דיכאון. יש דעות לכאן ולכאן.
עוד עניין לגבי הפריפריה. אני רק רוצה להסביר לכם מה זה אומר כשאנחנו למשל מקבלים חולה מצפת, חולה מבאר שבע, או חולה מאילת בירושלים. אני לא מדבר על הטרטור שנגרם למשפחה שצריכה לבוא ולבקר את הבת שלהם, ונסיעות וכמה כסף, וחולים שלא יכולים לעמוד בזה, אני מדבר על איכות הטיפול. הפרעת אכילה זו הפרעה שיש בה בעיה משפחתית. בויכוח אם הבעיה היתה קיימת לפני ההפרעה או שההפרעה יצרה אותה זה ברור שכדי לעזור לנערה עם הפרעת אכילה וזה הוכח מבחינה מחקרית אחד הטיפולים הנהוגים יותר זה טיפול משפחתי. משפחה צריכה לבוא פעמיים שלוש בשבוע מבאר שבע, מקריית גת, מצפת, ממקומות כאלו למרכז הארץ, הם לא תמיד עומדים בזה ואיכות הטיפול נפגעת. אז החשיבות של המקומות האלו שבצפת עומד להיפתח, אבל זה לא יפתח כי משרד האוצר לא מעביר את הכסף, ובבאר שבע זה עומד להיפתח אבל זה לא יפתח כי אף אחד לא יעביר להם את הכסף, הם ימשיכו לחכות בתורים במרכז הארץ, וגם כשהם יגיעו למרכז הארץ הם יקבלו טיפול פחות טוב מהטיפול של הנערות הירושלמיות או הנערות שגרות בתל אביב רבתי.
לגבי הנושא של הסכמה לאשפוז אני לא חושב שזה צריך להיות המוקד כאן אבל אני שמח שיש מחשבה על זה כי זו סוגיה מאוד קשה לשיטתי. אנורקסיה זו מחלת נפש כמו סכיזופרניה. כי כשנערה ששוקלת 20 קילו חושבת שהיא שמנה ושהיא צריכה לרזות, כאן אני נכנס לדיון מקצועי, אז בקורת המציאות שלה והשיפוט שלה פגועים כמו חולה סכיזופרני שחושב שהוא המשיח. מבחינה חוקית ולטעמי אפשר לכפות עליה טיפול כמו שאפשר לכפות את זה על חולה סכיזופרניה.
היו"ר סופה לנדבר:
דרך חקיקה או איך?
יואב כהן:
לטעמי, ואני לא באמת מתמצא בחלק המשפטי, הפרשנות של החוק צריכה להיות אותו דבר לסכיזופרן או לאנורקסיה. אם אי אפשר לעשות את זה בפרשנות של החוק הקיים צריך לשנות את החוק.
אליעזר חבשוש:
חבר כנסת לשעבר דני יתום קראתי בעיתון שהוא הכין הצעה בנושא הזה בדיוק של אשפוז בכפייה.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
ישבנו איתו ודיברנו איתו.
יואב כהן:
העניין הוא שהוא שר לשעבר.
אליעזר חבשוש:
השאלה אם מישהו אחר לקח את זה במקומו לטיפול?
שר הבריאות יעקב בניזרי:
אני יודע שחבר כנסת דני יתום ביקש שיחה אצל שר הבריאות והצוות שלו בעניין הזה. קיימנו את השיחה. הסברנו לו. חלק מההסברים המקצועיים ניתנו על ידי ד"ר פוליקביץ. אמנם הוא לא קיבל כמו שהדברים האלה מוסברים מקצועית על ידי מומחים למטריה אבל אנחנו הודענו שיהיה המשך לדיונים האלה כולל הדיון הזה.
יואב כהן:
אני רוצה מילה אחת לעדי ברקן. יש מגפה. אני לא חושב שהמספרים אפשר לזרוק אותם בלי מחקרים.
היו"ר סופה לנדבר:
אבל מישהו צריך לדעת במדינת ישראל כמה אנשים חולי אנורקסיה יש.
עדי ברקן:
גם אם עושים את הפילוח של משרד הבריאות של חצי אחוז אנחנו עושים חשבון זה 150 אלף.
יואב כהן:
המגפה שאתה מדבר עליה היא מגפה של דימוי עצמי, דימוי גוף, אידאל היופי. רוב האוכלוסייה לוקה במגפה הזאת. 80% מהנשים לא מרוצות מהמשקל שלהן ועושות דיאטה והמספרים עולים. הרוב המכריע של האנשים האלו לא חולים באנורקסיה. בשביל אנורקסיה צריך גם את זה וגם עוד משהו. עכשיו מה שאתה מדבר ומה שאתה עושה זה נכון, צריך לחשוב על תוכניות מניעה שעולות הרבה כסף אבל הן חוסכות בסופו של דבר. זה נאמר בפעם הקודמת ואני לא יודע עד כמה אתה מוכן לקבל את המסר הזה, יש משהו מאוד מסוכן בדרך שחלק מהאנשים עם הרצון הטוב בתקשורת עושים את הקמפיינים האלו כי הקמפיינים האלו לא משפיעים על הציבור הרחב אולי כן אולי לא.
רונית אנדוולט:
אני נציגת מכבי והייתי ראש הוועדה של 20/20 בנושא של הפרעות אכילה. זו ועדה שמשרד הבריאות מינה והיו שם אנשי מקצוע מכל התחומים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטנים וקובעי מדיניות במשרד החינוך. כולם. קודם כל אני שמחה לשמוע שנפתחו מיטות לאשפוז יום. אני חושבת שזה מבורך וזה חשוב. במהלך הדיון כאן העלה ד"ר יוסי בראל מקופת חולים כללית את הנושא הזה של טיפול בקהילה. אני חושבת שזה המוקד והקושי הכי גדול של בנות עם הפרעות אכילה. אם אנחנו מדברים על השמונים, עשרים, או על שמונים וחמש, חמש עשרה, שחמש עשרה צריכות את האשפוז יום ושמונים וחמש צריכות את הטיפול בקהילה אין לנו מענה נכון להיום טוב בקהילה. בכללית יש שתי מרפאות נהדרות אחת ברמת השרון אחת בצפון, מרפאות נהדרות, לא מספיק. תורי ההמתנה הם גדולים ולא פותחים בקופות החולים מרפאות נוספות בגלל הרפורמה שעומדת באוויר, שעוד מעט זה עובר לקופות החולים, ואז יפתחו, ובינתיים משרד הבריאות מחויב לתת את זה, בקיצור הנושא הזה נופל בין הכיסאות. מצד אחד לא ניתן מענה בבתי החולים למרפאות חוץ מספיק. גם בית חולים הוא לא מקום נכון לטפל בקהילה בנערות עם הפרעות אכילה. הפרעות אכילה כמו שכל המומחים אמרו קודם לכן כשמטפלים בזה מוקדם מצליחים. כשמטפלים בזה מאוחר לא מצליחים. וכאשר החולות האלה מגיעות כבר לבית חולים סיכויי ההצלחה שלהן לצאת מזה הם יותר קטנים. ואם נוכל לטפל בהן בקהילה כשההפרעה רק מתחילה נוכל לטפל טוב יותר ונכון יותר. וצריך תקציב ייעודי לזה. שיעבירו לקופות החולים שיפתחו מרפאות בפריסה ארצית בצורה הולמת והוגנת או לעשות קשרים עם מרפאות קיימות כבר שנותנות טיפול להפרעות אכילה בסקטור הפרטי שרוב האנשים לא יכולים לממן אותם, שכן אפשר יהיה לממן אותם באמצעות משרד הבריאות ולתת מענה בקהילה.
גם כאשר ניתן תקציב לטיפול לאשפוז יום משרד הבריאות צריך לבדוק שבאמת מתקיים שם אשפוז יום. כי אנחנו כבר שמענו על מספר מקומות כאלה שמתפקדים כמרפאה ולא ממש כאשפוז יום. ולכן חשוב שאם זה אשפוז יום שזה יהיה ממש אשפוז יום.
עכשיו גם בנושא של המניעה דרך משרד החינוך אולי המקום של קרנות כאלה כמו של ביטוח לאומי אבל בטח צריך להיות לזה תקציב ייעודי של משרד החינוך, לעשות טיפול שורש בנושא של מניעת הפרעות אכילה אם באמצעות חיזוק דימוי עצמי ודימוי גופני, ויפה שעה אחת קודם. כי כמו שאמרתי ועדי כאן שם את הדגל של הפרעות אכילה ומדבר מליבו כי הוא באמת מכיר חלק גדול מהבנות, אני יכולה להגיד לכם שגם אני כדיאטנית ראשית של מכבי וכמי שמרכזת ביחד עם מי שאחראית במכבי על הנושא של מניעת הפרעות אכילה נתקלים בהרבה מאוד מקרים. עכשיו הסיבה שאין סטטיסטיקה היא סיבה מורכבת. רוב הנערות שיש להן הפרעות אכילה מבקשות שזה לא יהיה כתוב בתיק הרפואי שלהן. כי הן חושבות שזה סטיגמה. הם פוחדות שזה יגיע לצבא. ואחרי זה יהיה להן סטיגמה שהן סובלות מהפרעות אכילה, ולכן אין לנו מידע היום מהו האחוז של הנערות שסובלות מהפרעות אכילה. יש לנו קצת נתונים משאלונים שנעשו. פרופ' לצר הוציאה מחקר לאחרונה על אחוזים של הפרעות אכילה באוכלוסיה. יש מספר מחקרים שהתפרסמו. זה נע סביב החצי אחוז של אנורקסיה, סביב שני אחוז של בולימיה, הנתונים האלה לא מוחלטים. עדיין באמת זה אחוז ניכר. וחייבים להקדיש סכום משמעותי גם למניעה דרך מערכת החינוך וגם לטיפול במרפאות. הטיפול הזה המרפאתי לוקה בחסר בצורה מאוד משמעותית. אם אפשר היה להקים 10 מרפאות בכללית ו-10 מרפאות במכבי ובמאוחדת ובלאומית היינו פותרים את הבעיה של הטיפול בקהילה.
היו"ר סופה לנדבר:
שאלות אחרונות כי אנחנו מסיימים.
גלית אלדרנטי:
אני מייצגת את עמותת "שחף". רונית הזכירה, אני מסכימה עם כל מילה. אני בהחלט חושבת שבודאי רוב הבנות לא זקוקות לאשפוז. דבר אחד לא הוזכר כאן, הטיפול בהפרעות אכילה הוא ארוך טווח. גם אם מאשפזים יש מגבלה למשך תקופת האשפוז, במשך שנה. משתחררים על פי משקל. זה נכון שבמהלך האשפוז נותנים גם טיפול משפחתי שזה בודאי מחויב ונותנים טיפול קבוצתי אבל לא ניתן לצאת מבית החולים לאשפוז בריא. צריך לחשוב גם על המשך טיפול אחר כך בקהילה. הוא חסר. אלינו מגיעות שעברו אשפוז. אחת, שתיים או יותר חזרו אחרי האשפוז בדיוק למצב הראשוני ואז הגיעו אלינו. הטיפול יקר כי הוא רב-צוותי והוא דורש הרבה שעות טיפול. הוא ארוך טווח. יש בנות שצריכות שנתיים. לעיתים שלוש רק למעקב. לא טיפול אינטנסיבי. הראייה צריכה להיות הרבה יותר רחבה. זו לא מחלה שזבנג וגמרנו.
עדי ברקן:
השאלה איך אנחנו מתייחסים לאותן בנות שיורדות לשירותים ואיך הבנות אמרו לי, אימא שלי היתה יורדת לשירותים כדי לעשן, אנחנו יורדות להקיא. האם זה הפרעת אכילה? והאם כשבחורה אומרת אני מקיאה רק שאני אוכלת משהו כבד זה יוצא פעמיים בשבוע, האם זו הפרעת אכילה? שם המסות. עכשיו מה יקרה עם אותן בנות שמקיאות פעם או פעמיים בשבוע? או שאוכלות רק משהו כבד איפה נמצא אותן אם לא נטפל בהן היום בעוד שנתיים שלוש? עכשיו לדעתי זו המחלה היחידה בעולם שמאה אחוז תמותה. ביום שהן נכנסות להפרעות אכילה נפשית היא מתה. היא מתפקדת. את רואה אותה, היא בן אדם מת. גם לזה צריך להתייחס. עכשיו לגבי מניעה. היה קמפיין טלוויזיה. תרומות. אני אספר לכם את הנתונים. אספנו 0.00 שקלים. גייסנו 82 ילדות חדשות שנמצאות בהפרעות אכילה ורוצות עזרה, והבאנו 47 אמהות שזיהו פעם ראשונה שהילדה בבעיה. אז נכון עוד לא נעשתה בדיקה האם הקמפיין שאנחנו עושים הוא מפחיד או מרתיע או לעומת זאת גורם לה להיכנס פנימה, אבל צריך לנסות כי עד היום לא נעשה שום ניסיון. עכשיו הקמפיין האחרון שעשינו זה היה בגרושים האחרונים של העמותה שאנחנו הקמנו שלא הצליחה לגייס שקל. יש לנו אפס שקלים כדי להרים את הקמפיין הבא. מיטה בתל השומר אם אני לא טועה עולה בסביבות 300 אלף שקל. אני מאמין שאנחנו ב-300אלף שקל היינו מסוגלים כמה קמפיינים ובזכות 300 אלף השקל האלו היינו מצליחים למנוע ממאות בנות להגיע לשם.
יואב כהן:
צריך להוכיח.
היו"ר סופה לנדבר:
טוב רבותיי, אני חושבת שתצטרכו לקיים יום עיון ולהתווכח אחד עם השני.
רות אלבג:
אני סמנכ"ל תקציבים של משרד הבריאות. הבנתי שהיתה אי הבנה לגבי התקציב המיועד. התקציב המיועד סגור ומאושר על ידי האוצר. יש בינינו לבין האוצר מחלוקת איפה השירותים האלה צריכים להינתן בהתחשב ברפורמה של בריאות הנפש שנמצאת ברקע של הדברים. אני מאוד מקווה שכעבור 12 שנה תהיה רפורמה. מכל מקום יש בינינו לבין האוצר הבנה שכל ההרחבות העתידיות עושים דרך או גופים פרטיים או באמצעות קופות חולים. ומכיוון שכך והנושא הוא חיוני וחשוב בסיס ההיקף שדרש האגף לבריאות נפש 12 מיליון שקל, גם לא היתה מחלוקת. כל ההתקשרות שהתבצעה היא התקשרות על בסיס שנתי לכשתעבור הרפורמה.
היו"ר סופה לנדבר:
יש כסף או אין כסף? יש אישור או אין אישור?
רות אלבג:
יש כסף בדיוק לפי מה ההיקף של האגף לבריאות הנפש ביקשו. אנחנו סיכמנו עם סורוקה על הרחבת השירות בבית החולים סורוקה. הם הודיעו לנו שהם יהיו ערוכים החל מנובמבר. אני מצטערת על זה כי דיברנו על זה קודם. התשלום שישולם גם הוא סוכם. כמות הילדים שיטופלו, הנערות שתטופלנה, גם היא סוכמה. ההסכם נמצא על השולחן לחתימה וההסכם שלנו עם סורוקה מתייחס בכלל למערכת הרבה יותר גדולה. אז אני לא כל כך רואה את המחלוקת. בבית החולים זיו שזה בית חולים ממשלתי ובבית החולים רמב"ם שזה בית חולים ממשלתי ההיערכות כבר קיימת.
היו"ר סופה לנדבר:
לא. אבל בקופת חולים כללית הציגו לנו דברים שיש כסף או אישור להפעלה ואין כסף להקמת תשתית.
רות אלבג:
אני לא אתקוף את שירותי בריאות כללית כי הם באמת בסדר בדרך כלל. מה שהם ציפו זה שאנחנו נגיד שהם עובדים מינואר. אז אנחנו לא נשקר והם לא עובדים מינואר. וההסכם המוצע להם הוא לשלם עבור השירותים שהם נותנים.
יוסי בראל:
חבל שרות לא הייתה כאן כשאני הצגתי את הדברים. אני הצגתי שתי בעיות. בעיה אחת זו הבעיה של הטיפול השוטף, מה שרות מדברת זה על טיפול שוטף. אם אנחנו מדברים על הקמה של מיטות אשפוז מדובר בעלות הקמה שיש לה איזושהי עלות שמישהו צריך לתקצב אותה לממן אותה. זה תקציבי פיתוח. זה לא תקציבים שוטפים. בלי זה אי אפשר להקים את מיטות האשפוז.
היו"ר סופה לנדבר:
אני הבנתי ותרשו לי לסיים. אני רוצה אדוני השר קודם כל לברך אותך ולהגיד לך תודה שהגעת. אמנם המחלה קשה מאוד. אנחנו רואים את ההתקדמות מנובמבר שנת 2007 ותודה שאתה וד"ר פוליקביץ עשיתם מה שעשיתם ואני חושבת שהוועדה המקצועית שלו תורמת להתקדמות של דברים. יחד עם זאת אני רוצה לבקש ממך שבעצם הדברים עם 6.5 מיליון שקל יהיו לנו יותר ברורים ולהסביר לנו לוועדה בעצם איפה הדברים עומדים.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
תקבלי מכתב מפורט בעניין הזה.
היו"ר סופה לנדבר:
אדוני השר שגם יהיה לנו ברור מה עם המקורות של התשתיות של סורוקה בקשר להקמת המיטות האלה, מפני שאם יש כסף להפעלה ואין כסף לדבר בסיסי אז מאיפה יהיו המיטות האלה. אנחנו רוצים תשובה יותר ברורה, מתי ואיך דברים נעשים שם.
עדי ברקן:
אולי גם נקבל תשובה מתי אפשר לנסות למנוע את המחלה. בוא נשקיע עלות של מיטה אחת במניעה.
שר הבריאות יעקב בניזרי:
גם נושא מניעה צריך להיבדק בצורה הרבה יותר מקצועית כי כמו ששמעתי כאן מפי אדם מומחה לעניין זה עלול, רחמנא ליצלן, להשיג תוצאות הפוכות לחלוטין.
היו"ר סופה לנדבר:
רבותיי, אני ממליצה לכם בגלל שאתם ערים לעניין ולמחלה לקיים יום עיון ותתווכחו שם. אני אסירת תודה, אדוני השר.
הישיבה ננעלה בשעה 13:30