פרוטוקול ועדה
הכנסת השבע-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 394
מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה
יום שלישי, כ"ח בסיון התשס"ח (1 ביולי, 2008), שעה 13:00
סדר היום:
1. הצעה לסדר היום בנושא: אזרחי המדינה הערביים, תושבי הערים המעורבות במדינה וסבלם המתמשך בתחומי הרווחה, הדיור והחינוך, של חה"כ אברהים צרצור
2. הצעה לסדר היום (דיון מהיר) בנושא: הקמת יחידה לטיפול בערים מעורבות, של חה"כ מיכאל מלכיאור
נכחו:
חברי הוועדה:
דב חנין – מ"מ היו"ר
אברהים צרצור – מ"מ היו"ר
מוזמנים:
חה"כ מנחם בן-ששון
חה"כ ג'מאל זחאלקה
חה"כ מיכאל מלכיאור
לילי פיינטוך - מנהלת אגף התקציבים, משרד הפנים
ששי דקל - כלכלן, אגף התקציבים, משרד הפנים
ד"ר אילנה בלמקר - רופאה מחוזית, מחוז דרום, משרד הבריאות
ד"ר סוניה חביב - סגנית הרופא המחוזי של חיפה, משרד הבריאות
ד"ר נטליה בילנקו - לשכת באר-שבע, משרד הבריאות
צביה ירדן - לשכת באר-שבע, משרד הבריאות
ד"ר חוסאם דיאב - מפקח באגף החינוך בערבית, משרד החינוך
פיני ווגמן - ראש מחלקת שירותים חברתיים וקהילה, עיריית חיפה
עו"ד אחמד בלחה - מנהל האגף לפיתוח מיזמים ציבוריים והקהילה הערבית, עיריית תל-אביב-יפו
סלימאן אבו סויס - חבר מועצת עיריית רמלה
יוסף אל קרם - רמלה
עדל אלפאר - ועד ההורים של בתי-הספר, לוד
יוסף אבו קטיפאן - לוד
ערפאת אסמעיל - יו"ר ועד הכפר דהמש
יונס אלנבארי - עמותת כפר דהמש
שלומית אשרי - פרויקט ערים מעורבות, שתי"ל
טלי אלמי - רכזת מרכז הסנגור, סניף לוד, עמותת סנגור קהילתי
מהא אלנקיב - סניף לוד, עמותת סנגור קהילתי
אורי גופר - ארגון יוזמות קרן אברהם
אברהים אבו שינדי - תושב יפו, מנכ"ל משותף של הפורום להסכמה אזרחית
אודי כהן - מנכ"ל משותף של הפורום להסכמה אזרחית
גוני ריבלין-צור - הפורום להסכמה אזרחית
עמאד זועבי - הפורום להסכמה אזרחית
ד"ר אלי רכס - חוקר בכיר במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל-אביב
אמג'ד שביטה - עוזר לחה"כ דב חנין
חסאן טואפרה
מנהלת הוועדה: יפה שפירא
רשמת פרלמנטרית: אירית שלהבת
הצעה לסדר היום בנושא: אזרחי המדינה הערביים, תושבי הערים המעורבות במדינה
וסבלם המתמשך בתחומי הרווחה, הדיור והחינוך
הצעה לסדר היום (דיון מהיר) בנושא: הקמת יחידה לטיפול בערים מעורבות
היו"ר דב חנין:
ברוכים הבאים. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה. אנחנו מקיימים היום דיון משולב בשתי הצעות לסדר שעוסקות בנושא חשוב מאוד. ההצעה לסדר הראשונה שעברה אלינו ממליאת הכנסת היא הצעת חברי חבר הכנסת אברהים צרצור, בנושא: אזרחי המדינה הערביים, תושבי הערים המעורבות במדינה וסבלם המתמשך בתחומי הרווחה, הדיור והחינוך. ההצעה השנייה היא הצעה לדיון מהיר של חברי חבר הכנסת הרב מיכאל מלכיאור, בנושא: הקמת יחידה לטיפול בערים מעורבות. נקיים דיון משולב בשני הנושאים הללו.
אני רוצה להקדים כמה מילים בקיצור רב מאוד, ברשותכם.
נושא הערים המעורבות נמצא על סדר יומנו בצורה מאוד-מאוד רצינית וממשית. הערים המעורבות בדרך כלל מזוהות כמוקדים של בעיות, מצוקה, עוני, מתחים, קשיים, תסכול, אפליה, ובוודאי נשמע על הדברים הללו יותר גם משני המציעים.
העניין הוא שהערים המעורבות האלה יכולות להיות גם מקור להזדמנות, לאפשרויות, להתפתחות וליצירת משהו אחר יפה יותר בחברה בה אנו חיים אם נדע להפוך את המשבר ואת הסיכונים ואת המצוקות למנופים שדרכם נחולל שינויים.
חברי, חבר הכנסת צרצור, בבקשה.
אברהים צרצור:
תודה אדוני היושב-ראש.
בתחילת הדברים רציתי להפנות את תשומת לבכם לתופעה מוזרה מאוד בישיבה הזאת. רציתי מאוד שכל חברי הכנסת חברי הוועדה הזאת יהיו נוכחים גם בדיון המעמיק והמקיף, הטעון והמורכב הזה על ערים מעורבות. זה שאני לא מוצא באולם הזה אלא את שלושת חברי הכנסת המכובדים, חבר הכנסת הרב מלכיאור, חבר הכנסת דב חנין ואני, מצער אותי מאוד. זה יכול להוות אינדיקציה עד כמה חברי הכנסת רוצים להיות משולבים בתוך מערך שאולי בסופו של תהליך יביא לתיקון מצב מאוד-מאוד מעוות, שכולנו כמהים שיתוקן בשלב מסוים.
אתייחס כעת בתמציתיות לכמה מוקדים בנושא הערים המעורבות.
צמד המילים "ערים מעורבות" הוא צמד מעניין מאוד, כפי שהקדים ואמר יושב-ראש הישיבה הזאת, חבר הכנסת דב חנין. למה מתכוונים כאשר מדברים על ערים מעורבות? בדרך כלל מדברים על 5 ערים: עכו, חיפה, יפו, לוד ורמלה, ואני מוסיף עיר נוספת שהפכה למעורבת. היתה פעם עיר ערבית שנקראת באר-שבע אך על-פי הסטטיסטיקה האחרונה היום חיים בבאר-שבע יותר מ-4,000 ערבים, שהם חלק אינטגרלי מהנוף של העיר המדברית הזאת.
כ-100,000 תושבים ערבים חיים בכל הערים המעורבות הללו, מאסה של תושבים שאינה בטלה בשישים ואי אפשר להתעלם מקיומה בשום אופן.
האזרחים הערביים שנמצאים בערים המעורבות הללו מוצאים עצמם במצב של שוּליות, משני טעמים. ראשית, הם חיים באזורים גיאוגרפיים נפרדים מרוב האוכלוסייה הערבית שנמצאת בשלושה רצפים טריטוריאליים: הגליל, המרכז והנגב. הם מנותקים מהמאסות העיקריות של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. שנית, הם מתגוררים בשכונות נפרדות בתוך הערים בהן הם חיים. הם לא משולבים בצורה מלאה עם הרוב היהודי שנמצא בערים האלה. לפיכך הם מוצאים את עצמם בשוליוּת מסוימת, הן ביחס לאוכלוסייה הערבית והן ביחס לרוב היהודי שחי בערים האלה.
מחקרים רבים מצביעים על כמה גישות שנוקט הממסד כלפי האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות הללו. אפשר להצביע על שלוש גישות עיקריות.
גישה אחת היא טיהור והרס המרחב. לצערי הרב זה מה שאנו רואים לאורך 60 שנות קיומה של מדינת ישראל לכל מקום אליו נפנה, מעכו בצפון ועד באר-שבע בדרום. מי שנכנס לשכונות הערביות בערים המעורבות הללו יכול לחוש את המדיניות הזאת של ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד היום, שמטרתה טיהור והרס. אדם בקושי יכול לטעום את הטעם הערבי, את הזהות הערבית שקיימת בשכונות האלה.
גישה שנייה היא בידוד המרחב. בכל מקום שהממסד לא מצליח לטהר אתנית ולהרוס את המרחב הוא מנסה לבודד את המרחב הקיים.
הגישה השלישי היא צביעת המרחב בצבעים מערביים, כלומר התעלמות מוחלטת מהזהות של השכונות הללו, וזה מצער מאוד.
אפשר להגדיר את מצב האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות האלה בשתי הגדרות. אפשר להגיד שהמצב שם הוא סבל ממושך, או טרגדיה מתגלגלת. לא מצאתי מושגים אחרים שיכולים לתאר את המצב מלבד שני התארים הללו: סבל ממושך, או טרגדיה מתגלגלת.
באילו נושאים אפשר לחוש את הטרגדיה המתגלגלת הזאת? אפשר לחוש את הסבל הממושך הזה בחמישה תחומים: 1) התכנון והבנייה; 2) כלכלה וחברה; 3) חינוך 4) רווחה; 5) הווקף האיסלמי והנוצרי בתוך הערים המעורבות.
האוכלוסייה הערבית, לצערי הרב, עדיין נאבקת על עצם ההכרה החוקית בקיומה. אפשר לחשוב על אלף נושאים, אבל הנושא העיקרי שהיום האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות נאבקת כדי לבצע וליישם ולהגשים הוא הכרה בקיומם כאוכלוסייה ערבית בתוך הערים המעורבות, על אף שמדובר באוכלוסייה שהיא ילידת המקום, כפי שידוע לכולנו.
לצערי הרב האוכלוסייה הערבית נתקלת גם בגלים מאוד-מאוד מורכבים של הכפשות מכל הצדדים, הכפשות מתמידות והאשמות שווא, שנעות בין הפרה של חוקי התכנון והבנייה – האוכלוסייה הערבית מואשמת בכך שהיא מפרה בצורה שיטתית את חוקי התכנון והבנייה, ועד להאשמתם בכך שהם מטרד ואִיום שצריך להסירו בכל מצב. זה מצב מאוד-מאוד מסובך שהאוכלוסייה הערבית צריכה להתמודד עמו.
אני מסכם בשני משפטים מה דרוש בשלב הזה כדי לשפר את המצב הקשה שהאוכלוסייה הערבית בערים הללו שרויה בו, ואיך אפשר להתחיל את הצעד הראשון בכיוון הנכון לתיקון המצב. דרושים שני דברים: הכרה בקיומה של האוכלוסייה הערבית בתוך הערים הללו, וגם שותפות מלאה בתכנון העתיד של האוכלוסייה הזאת בכל המובנים, בכל הרמות ובכל התחומים.
רציתי גם בהזדמנות הזאת לברך על ההצעה שמציע חברי המכובד חבר הכנסת הרב מלכיאור להקמת יחידה לטיפול בערים המעורבות. אולי דרך הקמת היחידה הזאת נוכל לטפל בצורה שיטתית ומסודרת ומאורגנת בכל הנושאים שהעליתי, כפי שנשמע בוודאי מנכבדי ונציגי האוכלוסייה הערבית בערים הללו שנמצאים אתנו, ואני מברך אותם בכל לבי. תודה.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה אדוני. חבר הכנסת הרב מלכיאור הוא גם יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת וגם יושב-ראש עמית של השדולה לקידום יחסי יהודים וערבים בישראל, וגם בלי כל הכובעים האלה הוא אחד מחברי הכנסת הפעילים בנושא הזה. לכן אני מברך אותך ואשמח לשמוע את דבריך.
מיכאל מלכיאור:
תודה רבה. קודם כול אני שמח שמקיימים את הדיון הזה. אני מוכרח להגיד, תקנון הכנסת קובע שדיון מהיר חייב לעלות בתוך שבוע ימים אך אני מבין שידידי הטוב חבר הכנסת אופיר פינס-פז החליט להתעלם מתקנון הכנסת במקרה הזה. אני חושב שהנושא דחוף.
יפה שפירא:
זה תקנה שקשה לנו לעמוד בה.
מיכאל מלכיאור:
לי יש בדיוק אותה בעיה בוועדת החינוך, התרבות והספורט, תאמיני לי שיש שם לא פחות עומס ולא פחות לחץ ואנחנו מחויבים לתקנון הכנסת, אין מה לעשות. לשם כך יש כללים. זה הדבר היחיד שיש לנו בבית הזה – כללים. אני אומר את זה, אך אני מכיר את העומס שמוטל עליכם ושמח שהעליתם את הנושא. אבל חייבים גם למסור את המסקנות, כפי שמקובל, למליאת הכנסת ולדאוג לקיים את ההחלטות, לעשות מעקב אחרי הישיבה כי בעצם הישיבה לא עשינו שום דבר.
אני חולק על ידידי חבר הכנסת השיח' צרצור בנקודה אחת. הוא תוהה למה לא באו לכאן כל חברי הכנסת. הם לא באו פשוט כי הם סומכים עלינו שנקבל את ההחלטה הנכונה. לא צריך על כך להצטער.
אקצר מאוד בדבריי כי הדברים תוארו על-ידי חבר הכנסת צרצור בצורה הכי טובה ומעמיקה, ובוודאי נשמע מן הנציגים של הערים שבהן מדובר על התנהלות משרד הפנים.
אני רוצה להתחבר למה שחבר הכנסת דב חנין אמר בפתיחה. כמו כל דבר, יש לך מוקד לבעיות וצרות, אך אם אתה פועל נכון אותו מקום יכול להיות מוקד דווקא להצלחה. מה לעשות, אנחנו חיים כאן באזור. כל האזור הוא עיר מעורבת ואנחנו חייבים לחיות ביחד זה עם זה. גם מי שחושבים שאפשר לפתור בעיות על-ידי הצבת גדרות, בתוך הערים המעורבות לא יכולים להציב גדר. אין מה לעשות, אנחנו חיים ביחד באזור הזה וחייבים להבין איך לחיות ביחד ולהפוך את החיים ביחד להזדמנות במקום שהם ייהפכו לטרגדיה. האתגר העצום שעומד לפנינו הוא להפוך את הערים שאנו מדברים עליהן לערים פורחות, לנצל את ההזדמנות ולפתח חיים משותפים בכל התחומים שחבר הכנסת צרצור דיבר עליהם. מדובר בעצם על כל החיים ביחד – בחינוך, ברווחה, בתשתיות, בבריאות, בייצוג, בחיים הדתיים. אינני יכול להגיד אם זה 5 או 7 או 8 נושאים – כל הנושאים שנוגעים לחיים של אזרחים ברמה המוניציפלית ולערכים המשותפים.
אי אפשר לפתור את זה רק על-ידי שנבכה עוד קצת ונעשה עוד ישיבת חירום ונשמע שוב על הידרדרות, כי אנו מכירים את המצב בערים הללו. ייתכן וצריך כאן, כפי שמציע הפורום להסכמה אזרחית, לתקן גם את פקודות העיריות לפי סעיף 347 לפקודה, להתקין תקנה שמגדירה מה זה "עיר מעורבת". ייתכן וצריך להרחיב את ההגדרה. אני לא מכיר את החלק הפורמלי וגם לא בדקתי את העניין הזה.
אני מציע, ואני שמח שידידי הטוב הסכים להצעה הזאת, שביחד – ואני מקווה שנוכל לעשות את זה בשותפות עם משרד הפנים – נקים יחידה על בסיס הדבר הזה, שהאחריות שלה תהיה לטפל בכל התחומים של החיים ביחד, כמובן בשותפות עם מי שמופקד על התחומים השונים, גם ברמה הממשלתית וגם ברמה המוניציפלית. המטרה להפוך את הערים הללו למודל של קיום ביחד ושל העשרה עמוקה בנקודת התפר של הביחד של החברה הישראלית. אם נקבל החלטה חד-משמעית בכיוון הזה בוועדת הפנים והגנת הסביבה ונזכה לשיתוף פעולה של הממשלה, אפשר להקים את היחידה הזאת במהרה ולהתקדם.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. אנחנו פותחים את הדיון. אני מקדם בברכה את כל האורחים שהגיעו אלינו. אשמח לשמוע מכם לא רק תיאור של בעיות וקשיים שבהם אתם נתקלים, שזה כמובן חלק אחד של הדיון, אלא גם הצעות ורעיונות מה אנחנו יכולים לתרום. המטרה של הישיבה הזאת לא רק
להציג בעיות, יש הרבה פורומים נוספים שאפשר להציג בהם בעיות. המטרה של הישיבה הזאת לגבש המלצות והחלטות שננסה אחר-כך לקדם מול הממשלה, במסגרת הכנסת ובערוצים נוספים.
יש לנו הרבה אורחים. כל מי שרוצה לדבר מוזמן לעשות כן. רשות הדיבור לעו"ד אחמד בלחה. מי שרוצה לדבר, אנא ישלח אליי פתק בצורה מסודרת. עו"ד אחמד בלחה הוא מנהל האגף לפיתוח מיזמים ציבוריים והקהילה הערבית בעיריית תל-אביב-יפו. ברוך הבא, בבקשה.
אחמד בלחה:
שלום לכולם. אדבר בקצרה. לידיעתכם, ערים מעורבות זה מונח לא כל-כך ברור גם מבחינת האחוזים כי יש ערים עם אחוז נמוך של אוכלוסייה ערבית ויש ערים עם אחוז גבוה יותר. בתל-אביב-יפו האוכלוסייה הערבית מהווה כ-4.5% מכלל האוכלוסייה, שזה שיעור קטן יחסית לערים אחרות.
רוב האוכלוסייה הערבית בתל-אביב-יפו מתגוררת ביפו. יש כאן בעיה קשה מאוד כי האוכלוסייה הערבית ביפו אינה רוצה, אבל גם מי שרוצה אינו יכול לעבור לגור במקום אחר באזור מרכז הארץ בשל סיבות רבות – כי אין שם שירותיים דתיים, חברתיים, חינוכיים וכולי. זאת הסיבה העיקרית שאנשים לא רוצים לעזוב את יפו, אבל גם כל מי שחושב אולי לעבור לא יכול.
כאן אנו נמצאים בבעיה נוספת, שמבחינת רשויות הממשלה האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות לא מוגדרת כאוכלוסייה ערבית בתוך רשות מקומית ערבית. יש לכך השלכות גם מבחינת התקציבים שמגיעים לאוכלוסייה הערבית בארץ. לרוב לא מתייחסים לכל מה שקשור לאוכלוסייה הערבית בתוך הערים המעורבות כי אותה רשות מקומית לא נחשבת כרשות ערבית. לדעתי צריך למצוא פתרון לעניין הזה כי האוכלוסייה הערבית מקופחת בקטע הזה פעמיים: אנחנו לא נהנים מתקציבים שאמורים להגיע לאוכלוסייה הערבית ולא נהנים גם מהתקציבים הכלליים. כך בעיקר בתל-אביב-יפו, בגלל שתל-אביב-יפו מוגדרת כעיר עשירה ואין הבחנה בין תל-אביב ויפו. בין תל-אביב ויפו יש הבדל גדול מאוד, במיוחד בכל הקשור לאוכלוסייה הערבית, למצבה הסוציו-אקונומי והחברתי, כאשר כל מה שקשור למערכות האחרות שונה לגמרי ובעייתי.
המערכות מתקשות לתפקד במרחב הזה, וגם מתקשות לראות את הפתרונות. אמנם עיריית תל-אביב-יפו עושה הרבה על מנת לקדם את האוכלוסייה הערבית, מבחינת תקציבים, מבחינת פיתוח. בשנים האחרונות הושקע כסף רב, אבל בנושאים העיקריים שנמצאים בטיפול משותף עם הממשלה יש בעיה. זה קשור לעניין הדיור, לעניין החינוך ולעניין הרווחה – אלה שלושת הנושאים הכואבים ביותר. יש ממש בעיה בתחומים הללו וצריך לתת על כך את הדעת.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. רשות הדיבור לגברת שלומית אשרי מפרויקט הערים המעורבות של שתי"ל, שמלווה למעשה את כל הערים המעורבות בארץ. בבקשה.
שלומית אשרי:
אשתדל להתמקד בהצעות לפתרונות, בהנחה שאנחנו מכירים את הבעיות פחות או יותר.
פרויקט ערים מעורבות של שתי"ל עובד כבר 5 שנים ב-5 ערים מעורבות ומתמקד בנושאים של תכנון ובנייה, על כן רוב הניסיון המר שיש לנו הוא בתחום הזה. יחד עם זה, אנחנו עוסקים מעט גם בתחומי החינוך והרווחה. הניסיון המשותף לכל התחומים האלה מלמד משהו מעניין מאוד.
לשם יצירת שינוי צריך לדבר על שלושה ממדים: הקהילה, השלטון המקומי והשלטון המרכזי. הניסיון שלנו מלמד שהקהילה רוצה מאוד לדבר ולעשות שינוי ויש חברה אזרחית פעילה. גם השלטון המרכזי בא לקראתנו: מינהל התכנון, משרד הפנים, משרד הרווחה. החוליה החלשה בכל הסיפור הזה הם ראשי הערים והעיריות שאנו מתקשים מאוד לשתף איתם פעולה. לכן אנחנו באים לכנסת והולכים אל משרדי הממשלה, הכול בשל היעדר שיתוף פעולה מטעם ראשי הרשויות המקומיות והשלטון המקומי.
בוועדה הזאת התקיים בכנסת החמש-עשרה מרתון של דיונים על ערים מעורבות, מרתון שהנפיק דוח המלצות מצוין. אני מציעה שוועדת הפנים והגנת הסביבה תשלוף את הדוח שהיא בעצמה כתבה ותפעל כדי לממש, אם לא את כל ההמלצות שמופיעות בו לפחות את חלקן. אנחנו סומכים את ידינו על הדוח הזה ונשמח מאוד אם יקודם. לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש. אפשר פשוט לדאוג שדוחות עם המלצות ייושמו.
קמו שני צוותים חשובים מאוד במינהל התכנון, צוות שימור ארצי וצוות לשימור והחייאת ערים עתיקות. אנחנו מדברים על לוד, רמלה, עכו ויפו. יש נכונות בקרב מינהל התכנון לקדם תוכניות שיפתרו בעיות של תשתיות, של תכנון ודיור, ובמיוחד יפתרו את הבעיה הכואבת ביותר, הבעיה של הריסות בתים ופינויים, שהיא אולי הדחופה ביותר בתחום התכנון והבנייה. המנגנונים הללו הוקמו ויש אנשים שמוכנים לפעול ביחד עם הקהילה כדי לקדם את זה. אנחנו מציעים לוועדת הפנים לזמן את הצוותים הללו לכאן ולעקוב אחר פעולתם, להיות מעורבת בעבודה של הצוותים הללו.
היו"ר דב חנין:
הצוותים הללו פעילים במינהל התכנון?
שלומית אשרי:
כן, אבל הם עובדים ביחד עם הארגונים ועם הקהילות. הכל נמצא מאוד בראשיתו, אבל יש מקום לאופטימיות בעניין הזה.
והערה אחרונה, סיפרו לי תושביה הערבים של העיר רמלה שבמחלקת הרווחה של עיריית רמלה אין אף עובד דובר ערבית. אם אנחנו לוקחים את גודל האוכלוסייה הערבית שנזקקת לשירותי הרווחה ברמלה זה נראה ממש לא סביר.
ג'מאל זחאלקה:
לשם מה יהיו עובדים דוברי ערבית? אני מבקש מן היושב-ראש שלא יועלו כאן בקשות מוגזמות ...
היו"ר דב חנין:
היא מוכנה להסתפק בעובד ערבי אחד במחלקת הרווחה לכל הערים המעורבות.
שלומית אשרי:
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
מיכאל מלכיאור:
גם כאשר זה עצוב זה די מצחיק.
שלומית אשרי:
ניסינו לשכנע את עיריית רמלה לספק שירותים נאותים לאוכלוסייה הערבית דרך מחלקת הרווחה. נכשלנו, וחשבנו בעזרתכם לפנות למשרד הרווחה, אולי יש לו מה להגיד בנושא הזה, ולבדוק מה המצב בערים מעורבות אחרות, ייתכן שהמצב שם לא שונה.
אברהים אבו שינדי:
בלוד יש שני עובדים ערבים במחלקת הרווחה מתוך כמעט 50.
שלומית אשרי:
אנחנו מדברים על מחלקות רווחה שבסך הכול קשורות איכשהו אל משרד הרווחה. ייתכן שאפשר לטפל בזה לא דרך תלות בלעדית ברשויות המקומיות. תודה.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. רשות הדיבור לעיריית רמלה. אני לא יודע אם חבר מועצת העיר, מר סלימאן אבו סויס, מייצג כאן את עמדת העירייה, אבל הוא מייצג את האוכלוסייה בוודאי. בבקשה אדוני.
סלימאן אבו סויס:
אני מייצג את האוכלוסייה ברמלה. בעבר יצגתי את העירייה כאשר הייתי בקואליציה, אבל פרשתי מן הקואליציה מאחר ולא התקדם הטיפול באוכלוסייה.
היו"ר דב חנין:
מאחר והקואליציה לא ייצגה את האוכלוסייה.
סלימאן אבו סויס:
אתחיל מן הפתרונות, ולא נמשיך להתבכיין כי בכינו כבר הרבה. אקבל את ההמלצה שלך.
אתחיל מן הקל לכבד. יש לנו שכונה פחונים שנקראת שכונת הרכבת. השכונה הזאת נמצאת מתחת לגשר, בצד ימין שלה יש כביש מהיר ובצד שמאל יש שתי מסילות רכבת. מדובר על שכונה בשטח של כ-10 דונם, מוקפת בכבישים ובתנועה. אין קיום לשכונה הזאת. מנסים למצוא כל מיני פתרונות. מע"צ למשל רוצה לסלול כביש שישרת את האוכלוסייה שיעלה מיליון שקל וחצי; גם יש איזה שרוול של הכביש המהיר שאמור לרדת לאזור הזה אך התוכנית מעוכבת כבר כמה שנים בשל האוכלוסייה שגרה שם; בנוסף לכך אמורים להרחיב את פסי הרכבת ולבנות שם קיר ולהקים מנהרה. בקיצור, זה השקעה של המון כסף, למעלה מ-10 מיליון שקל. אם הסכום הזה יינתן כפתרון לפיצוי לתושבי השכונה אפשר להעביר את התושבים ולפתור את הבעיה אחת ולתמיד. זה אחת ההצעות המעשיות ביותר. האוכלוסייה מוכנה, העירייה מוכנה. משרדי הממשלה שאמורים לממן את הפרויקטים מסביב לשכונה יכולים לתרום את הכסף או להפקיד אותו לטובת הפינוי ומציאת קרקע חלופית לתושבים וכך נפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
אני כבר קדנציה שישית במועצת העיר. בסוף הקדנציה הראשונה שלי השתתפתי בדיון בוועדת הפנים של הכנסת בעקבות מקרה של הריסת בית בשכונת גן חקל. הגענו להסכמה עם העירייה שהשכונה תורחב. הוגשה תוכנית לפני 10 שנים ונאמר לנו שהתוכנית בהפקדה. במשך 10 שנים התוכנית עדיין לא הופקדה ואני יכול לבשר לראש העירייה שרק אתמול התוכנית הופקדה סופית. בדקנו בוועדה המחוזית – התוכנית הגיעה לוועדה המחוזית אבל עדיין לא דנו בה. כבר 10 שנים אנחנו מחכים לתוכנית הזאת ותארו לעצמכם כמה זמן יחלוף עד שתתקבל החלטה סופית, וכמה זמן יחלוף עד שנוכל להתחיל לבנות. אם הבן שלי היה מתחתן לפני 10 שנים מתי יש סיכוי שיוכל לגור בשכונה הזאת? חבל על הזמן שלנו, כי בוועדה הזאת היו המלצות. היתה המלצה להקים ועדה שתקדם תוכניות בערים המעורבות אך גם זה נפסל על-ידי ראשי הערים שלא מוכנים לשתף פעולה, לא מוכנים אפילו לשמוע על פתרון כזה.
אני מבקש להציג עוד נושא כאוב. לפני שבוע קיבלתי מכתב על בית שנהרס בשכונת ג'ואריש. הביתה הזה ממוקם בשטח שמיועד לבנייה בלבד ואין שום סיבה שלא יקבל היתר. מי לחץ להרוס את הבית? מינהל מקרקעי ישראל הצטרף ללחץ על ראש העירייה והעיר את השופט התורן בשעה 1 בלילה שיקבל החלטה להרוס את הבית, ובשעה 4 לפנות בוקר הרסו את הבית. ראש העירייה הגיע לבית לפני כמה ימים ואמר: חבר'ה, הבית הזה לא צריך להיהרס כי יכול היה לקבל היתר. אז למה לא קיבל היתר? החבר'ה הלכו למינהל כדי לקבל הסכמה לתוכנית שהעירייה אמורה להגיש, ואז המינהל ענה תשובה, כפי שמסרתי כבר לחבר הכנסת צרצור: "אין לכם זכויות על הקרקע, אתם פולשים". הם גרים שם כבר 50 שנים, משלמים ארנונה מעבר ל-30 שנים, הבתים שלהם קיימים, יש להם חשמל כבר 30-40 שנים. איך אפשר להסדיר את הדברים, שיהיה לנו מעמד על הקרקע? אני מדבר על אנשים שקיבלו את האדמה הזאת בהחלפת קרקעות שהיו להם בגדרה ובכל מיני מקומות אחרים אך עדיין אין להם חזקה על הקרקע על אף שחלפו 50 שנים.
ג'מאל זחאלקה:
אנשים לא מכירים את הסיפור של ג'ואריש. אנשים הוגלו מהמקום שבו היו והמדינה נתנה להם אדמה חלופית במקום האדמה שלהם. עכשיו שוב מַגלים אותם.
סלימאן אבו סויס:
הבולדוזר שנועד להריסה לא מחכה ולא ממתין לאף אחד. כל הגורמים ביחד לוחצים על האוכלוסייה: אם לא תביאו לנו הסכמה של מינהל מקרקעי ישראל והיתר נהרוס את הבית. הסכמה של מינהל מקרקעי ישראל אי אפשר לקבל אף פעם, היתר מן העירייה אי אפשר לקבל כי בלי הסכמת מינהל מקרקעי ישראל אי אפשר לקבל היתר, ואז מי נופל בין הכיסאות? האזרח שאין לו אחיזה בשום דבר.
כהצעה אופרטיבית, אין שום מניעה שהשכונה הזאת תקבל הכרה ויירשמו זכויות התושבים שגרים שם כבר מאז קום המדינה פלוס-מינוס שנה-שנתיים.
דבר אחרון שאני מבקש לדבר עליו הוא חיבורי החשמל. הפסיקו לתת חיבורי חשמל לכל הבתים בטענה שאין היתר. חברת החשמל אומרת שאפילו מתן אישור לחשמל מהווה סכנה. הרי האנשים האלה מקבלים בדרך כלשהי חשמל מהשכנים, מבתים אחרים, בכל מיני דרכים לא חוקיות. האם זה לא מסוכן יותר? הוועדה הזאת יכולה להמליץ לפחות שבית שקיים כבר 30 שנים ומשלם ארנונה 30 שנים יזכה לחיבור חשמל נפרד. כך יוכלו להפחית את הבעיות שנוצרות בין המשפחות על תשלום החשמל. מגיע למשפחה חשבון חשמל על סך 5,000 שקל והאחים והקרובים מתחילים לריב מי צריך לשלם את זה כי אין להם איך לגייס את הכסף, לאחד יש ולשני אין. זה יוצר בעיות חברתיות אחרות שלא צריך להגיע אליהן.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. רשות הדיבור לד"ר אלי רכס מאוניברסיטת תל-אביב, בבקשה.
אלי רכס:
קודם כול לגבי השאלה שנשאלה כאן על הגדרת עיר מעורבת. צריך להיזהר מאוד בניסיון למסד את המושג תוך קביעה חוקית או חוקתית משום שזה נושא מורכב מאוד. האם באמת יש ערים מעורבות במדינת ישראל? עיר מעורבת היא עיר שיש בה אינטגרציה, שמחברת בין מרחבי חיים של חלקים שונים לידי ישות אחת. אני חושב שהיום יש לנו יותר ערים דו-לאומיות מאשר ערים מעורבות. ובכלל, יש מציאויות חדשות בשטח: האם כרמיאל היא עיר מעורבת? בכרמיאל על-פי ההערכות 5%-6% מאוכלוסיית העיר ערבית, יותר מאשר בתל-אביב-יפו לפי דברי עו"ד בלחה. בנצרת עילית על-פי ההערכות 8%-15% מן האוכלוסייה ערבית. האם נצרת עילית היא עיר מעורבת? הנושא מורכב.
לעצם העניין, קודם כול אני רוצה לברך את העושים במלאכה. יש היום הרבה ארגונים לא ממשלתיים שפועלים בתחום ערים מעורבות, ביניהם שתי"ל, "קרן אברהם", "הפורום להסכמה אזרחית" ועוד אחרים שלא הזכרתי וכבודם במקומם מונח.
יחד עם זה, אני חייב לומר שאני בא לכאן בלי הרבה ציפיות, ושוב מבלי לפגוע חס וחלילה בכבודו של איש. אני מתעניין ועוסק בנושא הערים המעורבות זמן רב, אפילו חילקתי לכם פרסום שהוצאנו לאחרונה, ולמען האמת כבר מזמן התחלתי לשעמם את עצמי.
אברהים אבו שינדי:
אל תהיה פסימי.
אלי רכס:
יש גם חדשות טובות, אבל אני חייב להתחיל בחדשות הרעות. אנחנו יושבים בעוד דיון, בעוד לובי, וכבר אמרו כאן שיש החלטות כתובות וזאת אמת גדולה, לא צריך להמציא את הגלגל מחדש. הלוואי ו-1/16 של מה שהוחלט היה מוגשם, אז היינו רואים רווחה גדולה, אבל זה לא קורה.
הבעיה איננה מה לעשות. כל אחד מאתנו יכול להמציא לפניכם רשימה ארוכה, אינוונטר גדול של כל תחום, מדיור דרך פשיעה דרך רווחה, הכול משנה סדורה. היכן נעוצה הבעיה? הבעיה היא הפנמה של הנושא הזה. כפי שרמז כאן חבר הכנסת זחאלקה, את מחסום ההפנמה לא עברנו. כל עוד לא ייחצה מחסום ההפנמה המצב ימשיך להיות כפי שהיה, והרשו לי להיות עוד יותר קודר, הוא יחריף ויילך.
זה מצב נפיץ כי הקוקטייל של לאומיות ערבית גואה, תהליך של ערביזציה – ואני לא רוצה לפרט כאן, אבל הדברים כתובים בין היתר בקובץ שחילקתי – ומצוקה חברתית-כלכלית הוא קוקטייל מסוכן. על-פי הניסיון הקטן שלי בחקר האוכלוסייה הערבית בישראל, נדמה לי שרק כאשר הנפץ הזה יתפוצץ יזועו כאן אמות הסיפין, והשאלה באיזה מחיר.
אני רוצה להציג לכם נתון נוסף. לפי החישובים שלי היום גרים 120,000 תושבים ערבים בערים מעורבות. 120,000 זה בערך 10% מן האוכלוסייה. אני לא כולל את מזרח ירושלים כמובן, ולא בגלל הכרזה פוליטית, אלא עניינית. בתוך תחומי הקו הירוק שלפני 1967 יש 120,000 תושבים ערבים. לכן אני אומר את זה במידה מסוימת של יאוש, אין לי ברירה כי הייתי עֵד לעוד דיון ועוד ישיבה ועוד קטע עיתונות. יש פתגם בערבית על מי שבא והלך ושום דבר לא קרה.
יחד עם זה, אולי בכל זאת תגיע ישועה ויבינו מקבלי ההחלטות בישראל שאי אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא משום שאנחנו מתקדמים לקראת הידרדרות, שכבר קיימת ומחריפה והולכת. הפורום להסכמה אזרחית מקיים מידי שנה כנס ומידי שנה אני מציג שם הצגה קצרה. שלפתי את הדברים שאמרתי ב-27 בדצמבר 2007 ולצערי מאז שום דבר לא השתנה, אני יכול רק להוסיף עוד עמוד אחד לתיאור ההידרדרות של המצב, אם כי יש ניצנים זעירים של תקווה, אך זה טיפה שמתרחקת בשל עצם התפיסה מה זה עיר מעורבת.
ואני חוזר לפתיחת הדיון, ובזה אסיים. מה המשמעות של עיר מעורבת? מה נגזר מן העובדה הזאת? אם בסקציה אחת של העיר גרים ערבים, זה הופך את העיר למעורבת? אולי בכלל עדיף לא לקרוא לזה עיר מעורבת אלא עיר אחת, על כל המשתמע מכך, שהאחריות של הרשות המוניציפלית תהיה כלפי עג'מי בדיוק כמו אחריותה כלפי נווה אביבים, מבלי להיתלות בשוני הדתי בין התושבים.
ג'מאל זחאלקה:
אתה שוב מגזים. היושב-ראש יכול לקרוא לך לסדר ... אתה רוצה שעג'מי תהיה כמו רמת אביב?
אברהים אבו שינדי:
היום במחירי הדירות היא באמת כמו רמת אביב, אבל רק במחירי הדירות והארנונה.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. רשות הדיבור לגברת טלי אלמי מעמותת "סנגור קהילתי".
טלי אלמי:
עמותת "סנגור קהילתי" פועלת לקידום זכויות חברתיות בקהילה. יש לנו סניף בשכונת רמת אשכול בלוד, שהיא בעצמה שכונה מעורבת עם רוב ערבי. אנחנו פועלים שם מזה שנתיים ואני אחראית על מוקד סנגור, לפניות פרטניות בנושאים של זכויות חברתיות.
רצינו בכל זאת להציג כמה דוגמאות לנושאים שנתקלנו בהם מתוך חיי היום-יום של האנשים, שמראים איך העובדה שאנשים חיים בעיר מעורבת משפיעה על היכולת, או אי-היכולת של אנשים לממש זכויות חברתיות, ובכלל לחיות בכבוד.
יושבת לידי גברת מהא אלנקיב מן העמותה שתדבר אף היא.
רצינו להתחיל קודם כול מנושא החינוך. לא להגיד שאין שוויון בחינוך, אלא עוד לפני זה, לדבר על הנגישות לחינוך בלוד. מאז שאנו שם, במשך 3 שנים בהרשמות לגני הילדים ולבתי-הספר התושבים הערבים סובלים מאפליה בתוך תהליך ההרשמה עצמו. כאשר הגענו לשם לראשונה בשנת 2006 העירייה סירבה לרשום ילדים ערבים בגילאי 3-4 לגנים למרות שלאחר מכן נתגלה לנו שזה בניגוד לחוק, שבלוד יש צו הרחבה לחוק לימוד חינם, ובכל זאת, על אף שהעירייה היתה מחויבת לרשום ילדים ערבים בגילאי 3-4 לא עשתה כן. גם היום היא לא פתחה גנים, אלא אישרה לעמותות בתוך לוד להפעיל חינוך מוכר שאינו רשמי. הגנים הללו עדיין רחוקים מרחק של 3 קילומטרים מבתי חלק מן הילדים, שנוסעים בגיל 3 בהסעות 3 קילומטרים מדי יום. שנה לאחר מכן עדיין היו בעיות סביב אותו נושא.
השנה ברישום לגני הילדים עבור האוכלוסייה הערבית העירייה ניסתה לנצל את העובדה שההורים מגיעים כולם לעירייה כדי לגבות מהם כספים, כדי לגבות ארנונה. היא התנתה רישום לגן בתשלום ארנונה, התנתה רישום לגן בהסדרת נושאים מוניציפליים, כמו שעוני מים בשכונות בלתי מוכרות, היא דרשה מהורים לזהות את הבית שלהם בתצלום אוויר בשכונות הלא מוכרות שבהן יש סכסוך ומתנהל משא ומתן בין תושבים והעירייה על הכרה ועל תשלום ארנונה. כל הדברים האלה הותנו כתנאי לרישום הילדים לגן. הורים בזבזו ימים שלמים בין מינהל החינוך למחלקת הגבייה, שלא נמצאים באותם מקומות, כדי לנסות באופן נואש לרשום את הילדים שלהם לגן. זה דרש התערבות מסיבית מאוד גם של התקשורת, גם של מנהלת מחוז מרכז, עד שבסופו של דבר העניין הזה הסתדר. ממש עצוב שדווקא בשלב הזה, כאשר הרשות אמורה לשלב ידיים עם ההורים למען חינוך ילדיהם, דווקא בשלב הזה ההורים מפחדים לגשת ולרשום את הילדים שלהם לגן. ההורים נרתעים ומרגישים שמתנכלים להם ומנצלים אותם.
בנוסף לכך, בהמשך לענייני ההרשמה, מסרבים באופן קבוע פעם אחר פעם לרשום ילדים ערבים לגנים ובתי-ספר יהודים; מסרבים לרשום ילדים חסרי מעמד למוסדות חינוך, למרות ששני הדברים הללו הם בניגוד לחוק, וכך נאמר מספר פעמים.
דוגמה ממקום אחר, אם אנחנו מדברים על דיור, זה שכונת וו'ארדה, שהיא אוסף של בניינים בתוך שכונת הרכבת. השכונה הזאת ידועה בכל לוד, וגם מחוץ ללוד, כשכונת פשע שמתנהל בה סחר ער וחמוּר של סמים ושימוש תדיר בנשק חם.
אברהים אבו שינדי:
את יודעת ש"וו'ארדה" זה פרח.
טלי אלמי:
יש שם פרח עם ריח לא טוב ...
השכונה נשלטת ומאוכלסת על-ידי כמה משפחות פשע. מי שלא שייך לאחת מן המשפחות הללו גורלו חיים של טרור. ל"עמידר" למרבה הצער יש כמה דירות בשכונת וו'ארדה והיא ממשיכה לשלוח פעם אחר פעם משפחות שזכאיות לדיור ציבורי, באמת מן המשפחות החלשות ביותר, דווקא לשם. המשפחות באופן הגיוני מסרבות כי זה אומר להרוס את המשפחה, ומשמעות הסירוב שלהן שהן מאבדות את הזכאות שלהן לדיור ציבורי. אנשים ממתינים במשך שנים וזכאים על-פי כל קריטריון לדיור ציבורי, אך לא מקבלים דיור ציבורי כי לא מסכימים להרוס את החיים שלהם ולהיכנס לגור בוו'ארדה, ואז הם מאבדים את הזכאות שלהם.
נושא נוסף שרצינו לציין הוא השפה. כעמותה שעוסקת בזכויות ובהנגשה של זכויות, אני יכולה להגיד שבביטוח הלאומי ברמלה אין ולו טופס אחד בערבית, למרות ששיעור ניכר מן הפונים לביטוח הלאומי הם אנשים דוברי ערבית. הם לא אנשים שלא יכולים להסתדר בביטוח
הלאומי אילו היו הטפסים בערבית, אבל העובדה שאין טופס בערבית למרות שהביטוח הלאומי מחויב לספק טפסים כאלה גורמת להם להיות מוחלשים יותר, לא יכולים להסדיר את ענייניהם וזקוקים לעזרה, זקוקים נניח לעזרה של עובדת סוציאלית, וכפי שהזכירה נציגת שתי"ל בעיריית לוד אין עובדות סוציאליות טיפוליות דוברות ערבית. יש עובדת אחת שפורשת ועסקה בחינוך מיוחד, ועובדת אחרת שעוסקת בשיקום האסיר. אותו דבר בכל המוסדות שאנשים ניגשים אליהם – ברמה הפקידותית אין כמעט אף אחד שדובר ערבית, וברמה של מקבלי ההחלטות אין כמובן אף אחד כמעט שהוא מקרב האוכלוסייה הערבית. אלה דברים קטנים אולי שמשפיעים על היכולת של אנשים לממש את זכויותיהם לחיות בכבוד ומגבירים את הניכור בין אזרחים ערבים לרשות המקומית, ניכור שיש לו שורשים היסטוריים.
באשר להצעות, מעבר לדברים שנאמרו כבר אני חושבת שחייבת להיות ביקורת על השלטון המקומי בהקשר של אפליה כי הדברים נופלים ברמה הזאת. אפשר להגיד, אפשר להכיר, ייצאו דוחות, אבל כל עוד השלטון המקומי לא רואה לנגד עיניו שיש לעשות העדפה מתקנת, להכיר באפליה השיטתית שאירעה לאורך ההיסטוריה, הדברים במידה רבה פשוט קורים שם. צריך להיות סוג של ביקורת.
אם מדברים על יחידה לטיפול בערים המעורבות צריך לקבוע מה עקרונות הבסיס שינחו אותה, על-פי אילו עקרונות היא תתנהל. היו אין-סוף ניסיונות לטפל בערים המעורבות. השאלה באיזו דרך, וזאת השאלה הקריטית, כי לטפל בערים המעורבות כפי שמטפלים בכל מיני מקומות, על-ידי ששמים מצלמות, זה לא טיפול שיכול לעזור לערים המעורבות להיות המקום האחר שאנו חושבים שיש להם פוטנציאל להיות.
אני רוצה להעיר על הדיבורים על הסכנה החברתית. בדיבור הזה טמונה בעיה, על אף שהוא עולה כאן בכל מיני וריאציות, גם בהצעה וגם בדבריהם של אנשים שונים. עד שהיחס לתושבים הערבים לא יהיה כאל פוטנציאל לסכנה כאשר זאת תהיה המוטיבציה לפעול, אלא כאל אנשים שהם שותפים מלאים, חלק מן העיר, אזרחים שרוצים לקדם אותם, שרוצים שיהיו חלק, שיהיו שותפים למה שקורה, עד אז אני חוששת שהניסיונות יינגפו פעם אחר פעם.
היו"ר דב חנין:
תודה. רשות הדיבור לגברת מהא אלנקיב מלוד, אף היא מעמותת "סנגור קהילתי".
מהא אלנקיב:
אני עובדת קהילתית בשכונת רמת אשכול, שהיא מודל לחלק מן הדברים שקורים בכל העיר. בכל העיר לוד לא פועל אפילו מתנ"ס אחד לטובת האזרחים הערבים. זה אומר שאין מסגרות אחר-הצהרים לילדים ערבים, זה אומר שבחופש הגדול אין קיטנות והילדים יוצאים לרחובות. כפועל יוצא מכך בשכונת רמת אשכול האוכלוסייה האתיופית למשל סובלת מאלימות שמגיעה בדרך כלל מנוער ערבי, אבל כל אחד יכול להבין שנוער שאין לו שום מסגרת, וכך כל הזמן, לא באופן חריג, והעירייה לא נותנת לו שום אלטרנטיבה אחרת, והוא בא ממשפחות עניות, אלה ההשלכות, זה הופך את השכונה לאלימה.
הפתרונות המוצעים לשכונה הזאת הם הוצאת האוכלוסייה היהודית מן השכונה לשכונות אחרות על-ידי פינוי. לא מנסים למצוא פתרון שורשי. מציעים להציב מצלמות או לחזק את המשטרה ואת המשמר האזרחי שם במקום להציע פתרון פשוט מאוד: שיהיו מסגרות לנוער הזה. לא חושבים על האוכלוסייה הערבית כמי שצריכה לצרוך חלק מן התקציב, אלא אם כן הכסף מיועד לחיזוק המשטרה או לשכירת בולדוזרים. אף פעם לא ניתן כסף לקידום האוכלוסייה הזאת, לא חושבים בכיוון הזה בכלל.
יש אגרת שמירה, מס שעיריית לוד גובה מכל האוכלוסייה. כפועל יוצא מכך התושבים הערבים שגרים על שטחים שנקראים שטח חקלאי אבל הבנייה בהם לא מוכרת אמורים לשלם 3,000-4,000 שקל, ואם יש להם יותר דונמים זה מגיע אפילו ל-30,000 שקל עבור אגרת השמירה הזאת. אילו היו שוכרים חברת שמירה עם שומרי ראש ורכבים משוריינים זה היה עולה להם פחות. יותר מזה, יש אווירה שצריך לשמור מפניהם ולא לשמור עליהם. הם משלמים כדי שישמרו על האוכלוסייה היהודית מפניהם. זה מצב אבסורדי.
פקידי העירייה – ואני לא רוצה להגיד שזה הנהלת העירייה – עוברים על החוק, שוללים מתושבים זכויות שמוקנות להם על-פי החוק, ורק לאחר התערבות של העמותה שלנו ושל עמותות אחרות האדם מקבל את הזכויות שלו. ומה אחר-כך? זה נפתר ברמה הפרטנית ולא הכוללת כי אין ענישה. אנחנו ועמותות אחרות יכולים לפנות שוב לבית-המשפט ולתבוע פיצויים על העבירה הזאת ועל עגמת-נפש אבל לדעתי, למרות שאני לא משפטנית במקצועי, בחוקי העונשין אין ענישה לממסד שעובר על החוק, או אפילו לפקיד ששולל זכות מסוימת. נראה לי שאפשר לקדם תיקון בתחום החקיקה. לא ייתכן שכאשר אדם פרטי עובר על החוק יש בחוקי העונשין הסדר מדויק איזה עונש יוטל עליו.
היו"ר דב חנין:
אני רוצה לומר בהקשר הזה, שאמנם חורג מגדר הנושא, שאני מנהל הידברות עם משרד המשפטים ועם היועץ המשפטי לממשלה על האחריות של נושאי משרה בשירות הציבורי לעוולות ועבירות שהם מבצעים. הנושא אכן בעייתי מאוד. העמדה של היועץ המשפטי לממשלה כפי שהובעה לאחרונה לא מקובלת עליי, והבהרתי בפניו את עמדתי. זה חורג כמובן מן הנושא של האוכלוסייה הערבית וערים מעורבות, אלא נכון בכלל במדינת ישראל, אבל הדבר הזה הולך להיפתר בעתיד הקרוב ביותר.
מהא אלנקיב:
יפה. פקיד קטן שיש לו סמכות מסוימת בתחום מסוים וששולל זכות מתושב, עליו לדעת שאם הדבר יתגלה הוא ישלם על כך מחיר יקר ואז לא ינהג באופן שהוא נוהג.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. הדובר הבא הוא ד"ר חוסאם דיאב, מאגף החינוך בערבית במשרד החינוך.
חוסאם דיאב:
נתבקשתי למלא את מקומו של מר עבדאללה חטיב, מנהל אגף החינוך לערבית שנבצר ממנו להגיע לכאן.
נושא ערים מעורבות וחינוך קרוב מאוד ללבי כי תחילת דרכי בהוראה היתה ביפו, לימדתי 4 שנים ב"אינטרסנטה" יפו. מתוך הכרות עם מערכת החינוך ביפו וגם בעכו, פועלות במקביל שתי מערכות חינוך נפרדות ושונות לגמרי. יש שם מערכת חינוך רשמית, בפיקוח של משרד החינוך ובשותפות עם הרשות המקומית הממלכתית, ויש גם בתי-ספר מהחינוך המוכר שאינו רשמי, בתי-הספר הדתיים ובתי-הספר של העמותות. אין להשוות בין שתי המערכות. כאשר מדברים על בתי-הספר הדתיים ואלה של העמותות מדובר על אפס אלימות כמעט, על שיעור זכאות לבגרות הרבה מעל הממוצע הארצי, על נשירה אפסית כמעט, ואילו בבתי-הספר הממלכתיים שיעור הנשירה גבוה מאוד וההישגים הלימודיים בצד השני של המתרס. יש כאן מקום לשינוי.
תוכנית החומש עברה לראשונה לטיפולו של אגף החינוך לערבים ובמסגרתה הצבנו כמה נושאים כדי לקדם את החינוך הערבי. בין היתר, תוכנית למניעת הנשירה או לטיפול בנושא הנשירה, חינוך לקריירה, מתן ייעוץ לתלמידים במהלך לימודיהם העל-יסודיים, עידוד להשכלה גבוהה דרך קורסים לפסיכומטרי במסגרת בתי-הספר, קורסים למת"לים – מאבחני תפקודי למידה, מאחר ויש מחסור אדיר במגזר הערבי ובמיוחד בערים המעורבות, והרפורמה.
כנציג משרד החינוך אני יכול להתחייב כדי לשפר את מצב החינוך שבנושאים שנמצאים בטיפול אגף החינוך לערבים – הנשירה, חינוך לקריירה, הפסיכומטרי, המת"לים – ניתן עדיפות לערים המעורבות.
באשר לרפורמה "אופק חדש", אני יודע שעכו שולבה במסגרת הרפורמה. אינני יודע אם יש כאן נציגים של עכו. אין לי מושג מה עם יפו ורמלה ולוד. אני יכול להעביר המלצה לתת עדיפות כבר בתשס"ט לשילובן במסגרת הרפורמה. הרפורמה חשובה מאוד כי היא מאפשרת יותר זמן מורה-תלמיד, יותר שעות הוראה פרטניות, תוספת של 5 שעות במשרת המורה עבור עבודה פרטנית עם קבוצה קטנה של עד 5 תלמידים כאשר זמן מורה-תלמיד גדל ולכן התשומות גדלות.
באשר להצעה להקים יחידה לטיפול בערים מעורבות – אני סבור שההצעה טובה, אבל חשוב מאוד שלא תהיה עוד יחידה חסרת סמכויות ומשאבים. אם היחידה רק ברמה של המלצות אז חבל על המאמצים. חשוב מאוד שליחידה יהיו תקציבים ומשאבים וגם סמכויות כדי שתשפיע ברמת השלטון המקומי.
באשר לנקודה שהציגה הגברת משתי"ל, כל עניין רישום התלמידים לגנים ולבתי-הספר אינו בסמכות משרד החינוך אלא בסמכות הרשות המקומית. זה בתיאום עם משרד החינוך. חשוב מאוד שהבעיה הזאת תבוא לידיעת אגף החינוך בעירייה.
טלי אלמי:
הם מתעלמים באופן קבוע.
חוסאם דיאב:
אם הם מתעלמים אז המחוז יכול להיכנס. בדרך כלל המחוז כן תומך בקהילה.
סלימאן אבו סויס:
יש מחסור בכיתות לימוד, גם בגני ילדים וגם בבתי-ספר.
אברהים אבו שינדי:
לא הבנתי מה זה עדיפות ללוד ורמלה?
חוסאם דיאב:
אמרתי שבמסגרת תוכנית החומש, שהיא תוכנית אקסטרה, מעבר למשאבים הרגילים שמקבלים בתי-ספר, ניתנת עדיפות לתחומים מסוימים.
אברהים אבו שינדי:
בספטמבר הם יקבלו עדיפות בתקציב?
חוסאם דיאב:
יש חינוך לקריירה, עידוד השכלה גבוהה ומת"לים – מאבחני תפקודי למידה. במסגרת הפרויקטים הללו נוכל לשלב את רמלה, לוד, עכו ויפו. עכו משולבת ברפורמה "אופק חדש" אבל אינני יודע מה עם רמלה ולוד. אני יכול לברר היום ולהמליץ בפני הנהלת המשרד לשלב אותן.
היו"ר דב חנין:
תודה. מר אברהים אבו שינדי, מנכ"ל משותף של הפורום להסכמה אזרחית וגם תושב יפו.
אברהים אבו שינדי:
אני תושב יפו, וגם הסכמתי לפני שנה להיות חבר הוועדה הקרואה בלוד בהתנדבות כי היה חשוב לי לנסות לסייע לאוכלוסייה הערבית שחיה שם.
אני חושב שיש לנו טעות. אין מושג כזה "עיר מעורבת", אלא יש עיר יהודית שבה חיים ערבים, נתחיל מזה. מה זה עיר מעורבת? אני יודע שיש בתי-ספר מעורבים, שזה אומר מורה יהודי בצד מורה ערבי שמלמדים ערבית ועברית באותה כיתה ועובדים ביחד. משהו מעורב הוא דבר שיש בו לפחות שני דברים. פה כמעט ואין דבר כזה.
אנחנו רואים גם ביפו – אני מעורב גם ביפו וגם בלוד, והייתי גם יועץ ארצי לשיקום שכונות באוכלוסייה הערבית, אני מכיר גם את עכו ומקומות אחרים – המצב הסוציו-אקונומי של ישובים כאלה אכן קשה ביותר ויש שם אוכלוסייה שלא יודעת לדרוש. כלומר זה לא רק עניין של כסף. יש כאן בעיה של כסף, אבל גם עניין של סדרי עדיפויות. בוועדה הקרואה בלוד אני רואה שיש תקציבים והאוכלוסייה הערבית ניצבת תמיד בסוף הדרך.
אם אנחנו מדברים על שירותי הרווחה – בלוד יש שני עובדים ערבים, שאחת מהם פורשת לפנסיה, מתוך חמישים, ברמלה אין אף אחד, כאשר בין 40-50 אחוזים מן הפונים הם ערבים. איך עובד רווחה יכול לטפל בילדים קטנים ערבים כאשר הוא לא יודע את השפה הערבית? את הבעיה הזאת אפשר לראות גם בנושא החינוך וגם בנושאים אחרים.
בפורום להסכמה אזרחית אנחנו מציעים, מאחר ואין הגדרה של עיר מעורבת, לקדם הוספת תקנה בפקודת העיריות שתגדיר מה זה "עיר מעורבת". או להגדיר שמות של ערים, או לפי שיעור האוכלוסייה, כלומר עיר שיש בה למעלה מ-20-25 אחוז תושבים ערבים תיחשב כעיר מעורבת.
בישובים כאלה, גם אם יש חברי מועצה מי שבעצם מבצע את המדיניות ועושה בשטח זה אנשי מקצוע. אני יכול להמליץ לחייב עיריות כאלה שיהיו בהן מחלקות חינוך, אגפים ומדורים שינוהלו על-ידי ערבים, גם בתחום החינוך וגם ברווחה, בריאות וכן הלאה. גם אם יש אנשי מקצוע יהודים לפעמים המקצועיות דורשת התייחסות ספציפית לאוכלוסייה הערבית, עם הבעייתיות, עם המנטליות השונה, עם התחומים האלה, צריכה להיות התייחסות מיוחדת לאוכלוסיות האלה. בכלל זה ניתן להגדיר שיהיו מחלקות שעוסקות בתחומים של האוכלוסייה הערבית, בתחומי החינוך, הרווחה, הבריאות ותחומים אחרים.
מר אודי כהן, שהוא מנכ"ל משותף של הפורום להסכמה אזרחית, יתייחס אף הוא לנושא הזה. אנחנו מבקשים לקדם את הוספת התקנה בפקודת העיריות.
אודי כהן:
אני מנכ"ל שותף של מר אברהים אבו שינדי בפורום להסכמה אזרחית.
ראשית, תודה לשדולה לקידום יחסי יהודים-ערבים, לחבר הכנסת הרב מיכאל מלכיאור ולחבר הכנסת חנא סוייד שעזרו לנו. ביקשנו שיתקיים דיון מהיר בוועדת הפנים והגנת הסביבה. אנחנו מסכמים שנתיים של פעילות שלנו, ושנים רבות של פעילות של שתי"ל, של ד"ר אלי רכס מאוניברסיטת תל-אביב ושל אחרים שעוסקים במושג "עיר מעורבת".
הבעיות צצו ועלו כאן מחדש והתברר לנו שמבחינה ממשלית אין שום משמעות לכל הדיונים הללו. מבחינה ממשלית המושג "עיר מעורבת" לא מוכר. נפגשנו עם הפקידות הבכירה של משרד הפנים. הם לא יכולים לפעול, לא יכולים לקדם כי אין מושג כזה "עיר מעורבת" במדינת ישראל. היחיד שהכיר במושג הזה הוא בית-המשפט הגבוה לצדק בעתירה של ארגון "עדאלה" על שילוט בערים מעורבות. בית-המשפט הגבוה לצדק מדבר על עיר מעורבת, אך מבחינה ממשלית המושג לא קיים. יש לכך משמעויות רבות בשטח, כלומר אי אפשר לקדם, הן בשלטון המרכזי והן בשלטון המקומי, דברים שקשורים לעיר מעורבת אם המושג הזה לא מקובל מבחינה ממשלית.
לכן בעצה אחת עם שני מנכ"לים לשעבר של משרד הפנים, מר אוסקר אבו ראזק ומר עמרם קלעג'י, אנו מבקשים מן הוועדה, לאור לוחות הזמנים עד סיום מושב הקיץ של הכנסת, לנסות לקדם ביחד עם הממשלה הצעת חוק ממשלתית. הוצעו עשרות תיקונים לפקודת העיריות. אנו מציעים להוסיף על-פי סעיף 347 את המושג "עיר מעורבת" כדי שאחר-כך לאנשי משרד הפנים, שאכן רוצים מאוד לקדם דברים, יהיו כלים לקדם את הנושא.
אני יכול לספר לוועדה שחברת הכנסת נאדיה חילו, יושבת-ראש השדולה לנושא ערים מעורבות, מגישה בימים אלה הצעת חוק פרטית, אבל כידוע זה יכול לארוך זמן רב וגם להידחק. צריך למצוא דרך לקדם ביחד את הנושא.
ושוב, לדעתנו אם לא יוכנס סעיף כזה לפקודת העיריות, כפי ששמענו כאן מד"ר רכס, הדיונים האלה ימשיכו להיות עקרים.
היו"ר דב חנין:
אני בעד הסעיף, אבל אני רוצה להבין מה המשמעות המעשית שלו. אם יהיה סעיף על ערים מעורבות בפקודת העיריות מה זה ייתן לנו? אני אומר מראש שאני בעד, רק תסביר לי מה זה יוסיף לנו.
אודי כהן:
מבחינתנו כארגונים של החברה האזרחית, היינו במגעים עם אנשי משרד הפנים וידוע לנו שהם רוצים לקדם דברים, אך הם לא יכולים. ראשי הערים עצמם, אפילו ראש עיריית לוד או ראש עיריית רמלה לא מוכנים להגדיר את העיר שלהם כעיר מעורבת. לכאורה כל המושגים שבהם אנו דנים וכל הידוע לנו על מה שקורה במקומות אחרים בעולם, מבחינה ממשלית אין לנו מה לעשות עם זה. תשאל את ראש עיריית רמלה – אני לא מדבר על תל-אביב-יפו, ששם מדובר על 3%-4% – מבחינתו רמלה היא לא עיר מעורבת, כלומר אי אפשר לייחד שום טיפול ייעודי ייחודי לנושא כי העיר שלו לא עיר מעורבת. מי שיכול לפתור את הבעיה הוא השלטון המרכזי באמצעות הליכי החקיקה.
אברהים אבו שינדי:
בפקודת העיריות יש הגדרות של כפר ערבי, קיבוץ, עיר, ישוב קהילתי, יש הכול, אך אין הגדרה של "עיר מעורבת". לדעתנו צריכה להיות בפקודת העיריות הגדרה ל"עיר מעורבת". כיצד נפרוט את זה לפרוטות? אפשר לשבת עם משרד הפנים, אפשר לשבת עם העיריות. הצעתי כמה אלטרנטיבות.
היו"ר דב חנין:
אני תומך ברעיון, אני בעד שתהיה הגדרה ל"עיר מעורבת". אנחנו רק צריכים להיזהר מאוד. אני יכול לחזות את תגובתה של עיריית תל-אביב-יפו, שבה יש קצת למעלה מ-4% אזרחים ערבים, שאולי תגיד: אם יש הגדרה של "עיר מעורבת" – אנחנו לא. לא הייתי רוצה שאנחנו, מתוך רצון לשפר את המצב, ניצור הגדרה שבפועל תרע את המצב, לפחות של חלק מן האזרחים הערבים בחלק מן הערים המעורבות.
אחמד בלחה:
אני חושש שזה עלול להיות חרב פיפיות. צריך לבדוק לעומק מה זה ייתן. אחרי כן יתחילו להתווכח על האחוזים וכן הלאה.
היו"ר דב חנין:
אתם מדברים על 20%-25% וכך גם רמלה עשויה לא להיחשב עיר מעורבת.
אודי כהן:
זה בעקבות בדיקה של מר אוסקר אבו ראזק, זאת ההמלצה שלו. אחרת אי אפשר לצאת מזה. אם נשתדל לתפוס הכול, גם את תל-אביב-יפו ונצרת עילית, ועכשיו מדובר על כרמיאל, ערים שנמצאות במצוקה גדולה כמו רמלה ועכו לא יקבלו מענה.
היו"ר דב חנין:
יפו נמצאת במצוקה גדולה. אני אומר את זה כתושב תל-אביב-יפו.
אודי כהן:
השאלה איך מחזיקים את המקל בשני קצותיו.
מיכאל מלכיאור:
אי אפשר להשוות את המצב של עיריית תל-אביב-יפו, על אף כל המצוקות שיש ביפו, אבל אי אפשר להשוות את ההשקעה ביפו לעומת ערים כמו לוד ורמלה, שם זה נראה כמו מחנה פליטים אחד גדול. אני לא רוצה שתהיה תחרות במסכנוּת.
אחמד בלחה:
הוצאת תל-אביב-יפו מתוך הגדרת "ערים מעורבות" בעייתית. אז התושבים יישארו בלי זהות: הם לא רשות מקומית ערבית ולא רשות מעורבת, אז מה הם בעצם? זה מכניס אותנו לבעיה.
מיכאל מלכיאור:
ביחידה הממשלתית שהצעתי להקים זה כן יכול לעבוד, אבל זה עדיין נותן כלי נוסף. במילא זה צריך להיות הצעה ממשלתית. זה לא יעבור במושב הזה, תשכחו מזה, לא נשארו אפילו 45 ימים עד תום המושב. אנחנו רק שמים את זה על השולחן. אבל זה לא מונע את קידום הדברים. כפי שאמרת, היחידה לא פותרת בעצמה את הדברים, אבל אז יש כתובת ויש אחריות. אם זה יחידה בין-משרדית שיש לה אחריות לטפל בדברים אז אפשר לקדם.
אודי כהן:
כאשר בדקנו את הצעתו של חבר הכנסת מלכיאור מול אנשי משרד הפנים גילינו נכונות רבה מאוד של אנשי השטח להקים את היחידה. לא הגענו לרמת השר. אבל הם עדיין זקוקים להגדרה הממשלית, לכן הדברים כרוכים זה בזה.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. מר ערפאת אסמעיל מלוד, ברוך הבא.
ערפאת אסמעיל:
שלום לכולם. אני מבקש להתייחס לשני נושאים, גם ללוד וגם לכפר דהמש ששייך למועצה האזורית עמק לוד. הכפר דהמש נמצא בין רמלה ובין לוד ומושב ניר צבי, באמצע.
אגיד דבר מה לגבי המושג "עיר מעורבת". למעשה לא משנה אם כתוב בתקנות עיר מעורבת או לא עיר מעורבת. האזרחים הערבים בערים הללו לא מקבלים את הזכויות המינימליות כאזרחים, ונעזוב את המושג עיר מעורבת. האם המושג "עיר מעורבת" ייתן זכות לרשות המקומית להעניק שירותים? שייתנו שירותים כבר כעת לכל אזרחי העיר, גם כאשר העיר לא נקראת עיר מעורבת. אנחנו תושבי הערים הללו, רמלה ולוד, ואנחנו זכאים לקבל שירותים באופן זהה לכל יתר התושבים. למה תושב יהודי צריך לקבל דבר אחר מתושב ערבי רק כי אין מושג "עיר מעורבת"? הוא תושב. אחר-כך ידרשו להפריד, ערבים לבד ויהודים לבד, ושכונות אלה ושכונות אחרות, ויצטרכו להמציא עוד מנגנון. זה לא צריך לתת גושפנקה לרשות לא להעניק שירותים רק כי לא כתוב בפקודת העיריות שזה עיר מעורבת. זה קודם כול.
השכונות הערביות סובלות מהזנחה נוראית. נעזוב את המושג "עיר מעורבת". לוד סובלת מאי-אישורי בנייה, סובלת מהזנחה נוראית, כל השכונות הערביות בלוד הן ללא היתרים. יש בלוד 27% תושבים ערבים. השכונות הערביות סובלות, לא מקבלות שום שירותים כמעט. האבסורד, כדי לקבל שירותי איסוף אשפה בשכונת פרדס שניר שמונה 4,000 תושבים התושבים היו צריכים להגיש עתירה משפטית בסיוע של ארגון "אדם, טבע ודין". זה אבסורד, שכדי שתושב יקבל שירותים מינימליים שהוא זכאי להם, ללא קשר אם זה עיר מעורבת או לא מעורבת, מעצם היותו תושב, הוא נדרש לעתור לבית-המשפט. אם אדם הוא תושב אילת יגידו לו: לא רשום שזאת עיר מעורבת, לכן לא תקבל שירותים? זה אבסורד.
אם הרשות המקומית תמשיך במדיניות שלה ולא תטפל גם בשכונות הערביות ברמלה ובלוד המצב ברמלה ובלוד לא ישתנה עוד שנים ארוכות ואנחנו נמשיך לשבת כאן ולדבר על המצב כפי שהוא כעת. הרשות המקומית חייבת להפנים ולהגיע למסקנה שהיא חייבת להתייחס לתושבים הערבים ברמלה ולוד כתושבים שווי זכויות.
לא צריך להיות תירוץ שאדם בנה בלא היתר. קודם כול, הוא בנה בלא היתר כי לא מאשרים לו לקבל היתר, לא מאשרים לו לשנות את ייעוד השטח. כאשר השטח שלו חקלאי והוא מבקש לשנות את הייעוד מוצאים מיליון סיבות ותירוצים מדוע לא לאשר. במשך כל השנים היתה עצימת עיניים, בלשון המעטה, ואפשרו לתושבים לבנות בלי היתר כדי שלא יפלשו לעיר, כדי שלא יהיה ערבוב, על אף שמי שעומד בראש הרשות שוכח שזה עיר מעורבת כפי שאומרים.
עיריית לוד מנסה לקדם היום עם משרד הבינוי והשיכון והמשרדים הממשלתיים תוכנית להכשרת הבנייה והלבנת הבנייה בפרס שניר, תוכנית שנקראת ל"ד 1300, שאמורה להכשיר את השטח, אבל התוכנית הזאת תהרוס המון בתים ותגרום להרס של יחידות דיור באופן מסיבי. כלומר הבעיה לא תיפתר בכלל.
היו"ר דב חנין:
אני רוצה לעדכן אותך שאתמול דנו בנושא הזה בדיוק בוועדת הפנים והגנת הסביבה בנוכחות ראש העיר הממונה שלכם. פניתי אליו בבקשה קודם כול להימנע מכל צווי הריסה וכל ביצוע של צווי הריסה בשלב הנוכחי.
ערפאת אסמעיל:
הבנתי שהוא מתעלם מן הבקשה.
היו"ר דב חנין:
הוא קיבל את הבקשה בנימוס, אבל לא נענה לה. זה המצב.
ערפאת אסמעיל:
המצב אבסורדי כי יש תוכניות שמקדמים ובכל זאת הורסים בתים, על אף שבעוד כמה חודשים ייתכן שאותו בית יקבל היתר. אם ייחשבו את עלות ההריסה של 250 יחידות דיור, עלות השוטרים והציוד הכבד, בסכום הכסף הזה אפשר לפתח את כל השכונות הערביות בלוד, אפשר לקדם את לוד ביחד בעבודה משותפת.
לא אכנס לנושא החינוך, שדיברו עליו די והותר. זה באשר ללוד.
לסיכום דבריי על לוד, אם לא יטפלו בזה בצורה יסודית המצב יישאר כפי שהוא.
אני מבקש לדבר גם על הכפר דהמש. חלקכם שמעתם על המקום הזה, חלקכם לא שמעתם. הכפר דהמש מונה 600 תושבים. הוא שייך למועצה האזורית עמק לוד. לצערי אין כאן נציגים של המועצה. המקום הזה צמוד לרמלה, בין רמלה ומושב ניר צבי, וגובל בשכונת פרדס שניר בלוד מן הצד הצפוני שלו.
המקום אינו מוכר על-ידי אף רשות. כל הרשויות מתעלמות ממנו באופן טוטלי. רמלה לא מוכנה לשמוע עליו, לוד אומרת: עוד שכונת עוני תתווסף אלינו? והמועצה שאנו שייכים אליה מתעלמת לחלוטין מן התושבים בטענה שאם תקבל את התושבים הם ישפיעו על הצביון הדתי של המועצה. זאת טענת סרק כי המועצה האזורית עמק לוד היא לא מועצה דתית. היא שולטת על כל המושבים מניר צבי ועד גנות. פרט לכפר חב"ד שיש בו צביון דתי, שאר המושבים לא דתיים. זה נותן למועצה תירוץ לא להעניק לנו שום שירותים מוניציפליים בכלל. המקום הזה הוא כמו עולם שלישי בלב המדינה. אבסורד שישוב שקיים 10 דקות מתל-אביב ו-5 דקות משדה התעופה כאילו לא שייך לאף גורם.
בהמלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת הקודמת, בראשות היושב-ראש ר'אלב מג'אדלה, לקחנו יוזמה וניסינו לקדם תוכנית. טענו כלפינו שהשטח שלנו חקלאי ואי אפשר להסדיר אותו מבחינה תכנונית. לקחנו יוזמה ובסיוע המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, שתי"ל והקרן החדשה לישראל יזמנו תוכנית לשינוי תב"ע משטח חקלאי לשטח למגורים. הגשנו את התוכנית. האבסורד, שמשרד הפנים וועדות התכנון סירבו לקבל את התוכנית, סירבו טוטלית. הם סירבו בטענות סרק שזה שטח חקלאי, על אף שהאדמות שאנו יושבים עליהן הן אדמות פרטיות, אין אדמות בפלישה. תמיד משתמשים בתירוץ שהערבים פולשים וגונבים וגוזלים אדמות מדינה. התירוץ הזה אין לו מקום כאן. כל האדמות הן בבעלות פרטית בטאבו. השטח ממוקם על פני 160 דונם, וזה 160 דונם של אדמות בבעלות פרטית של בעלי הקרקע.
הוועדות טוענות שאי אפשר לתכנן על שטח חקלאי, אולם אין ספק שהטענה אבסורדית ונגועה באפליה. מטר מאתנו קיים שטח קטן יותר, של 140 דונם, ששייך לעיריית רמלה. עיריית רמלה קידמה לשטח הזה שינוי ייעוד מחקלאי למגורים ובונה שם שכונה שתיקרא "מתחם מכבי", שכונה לתפארת. מסתבר שרמלה לא מעוניינת שתהיה שכונה ערבית צמודה אליה, ראש העיר טוען שזה יקשה עליו לשווק את השכונה היהודית המיוחלת העתידית. הוא שוכח שברמלה 25% מן התושבים הם ערבים.
מכאן התחילו הצרות והוגשו עתירות משפטיות. ניהלנו נגד עיריית רמלה והמועצה עד כה 6 עתירות משפטיות כדי לקבל זכויות בסיסיות מינימליות, כמו הסעות לתלמידי בתי-ספר שלומדים ברמלה, רישום של תלמידי בתי-ספר שרמלה סירבה לרשום. למה אני מדבר על רמלה? במשך כל השנים קיבלנו שירותים מרמלה כי אנחנו קרובים יותר לרמלה מאשר ללוד. עכשיו אנחנו מנהלים עתירה על שירותי רווחה לילדים שצריכים להיות במעון שיקומי, שהמועצה מסרבת להסיעם לשם.
הגשנו גם עתירה על סגירת המעבר היחידי לכפר דהמש. האבסורד שרמלה בתוכנית מתחם מכבי – וועדות התכנון ומשרד הפנים מאשרים למעשה מה שמבקשים ראשי הרשויות בצורה גורפת, בלי להתייחס. הגישו תוכנית שמשמעה סגירת המעבר היחיד אלינו, שקיים עוד לפני קום המדינה. הגשנו התנגדות, שנדחתה. ביקשנו התערבות של המועצה הארצית ונדחינו. עתרנו לבית-המשפט ונדחינו. עכשיו הדיון לגבי המעבר נמצא בבית-המשפט העליון. רמלה טוענת שיש לנו מעבר חלופי, שאנחנו יכולים להיכנס דרך לוד. לוד אומרת: מה פתאום? למה תיכנסו דרכי? אתם לא שייכים אליי. גם לוד מסרבת. אנחנו מבקשים שהוועדה המכובדת אולי תאשר לנו לבנות מנחת מסוקים וכך נוכל להיכנס ולצאת מן השכונה. זה יהיה אישור חריג לפנים משורת הדין.
אברהים צרצור:
קיבלת, זה מאושר.
היו"ר דב חנין:
קודם כול, זה על-יד שדה תעופה. אולי לא רק מנחת מסוקים אלא בכלל יהיה לכם שדה תעופה.
ערפאת אסמעיל:
אבסורד שהאזרח כדי לקבל את הדברים המינימליים הבסיסיים ביותר צריך לפנות למערכת המשפט.
אבסורד נוסף, אם בית-המשפט פוסק לטובת האזרח הערבי הרשות המקומית מוצאת מיליון סיבות להתחמק מיישום החלטת בית-המשפט. במקרה שלנו בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מ-30 בינואר 2008 חייב את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ואת הוועדה המחוזית לדון בתוכנית שהגשנו לשינוי תב"ע, אך משרד הפנים מסרב ליישם את פסק-הדין. אז מה מצפים מן האזרח? ואחר-כך שואלים למה יש שנאה, למה האזרחים הערבים מגיעים למצב כזה.
מה אתם מצפים שהבן שלי או הבן שלו, שבאים להרוס את ביתו ומסרבים לתת לו היתר, לא אוספים לו את האשפה והוא צריך לשרוף אותה באיזה מקום בצד, אין לו כביש, אין לו תאורה, בגשם בחורף הוא צריך ללכת בבוץ כי אין דרכים, אין לו אפילו מקום כדי לשחק, אין שירותים ציבוריים בכלל, אין תחבורה ציבורית, אין כלום, כאילו ישוב מעולם אחר, מה עליו לעשות? ויגידו לו: יש שוויון, יש דו-קיום ... איך אפשר לצפות שנוכל לחיות כך? אנחנו כבר בוגרים, שרדנו. אנחנו מחפשים שיטות של דו-קיום וחיים בשלום פנימה, אבל הדור השני צריך להמשיך את זה. הילדים שלנו גדלים על השנאה, גדלים על הקיפוח, גדלים על ההפרדה. כאשר הורסים את ביתו של ילד וזורקים את כל הדברים שלו החוצה על אף שניתן היה לקבל היתר אך אפילו לא בדקו את האופציה, כיצד הוא ירגיש?
יש היום מגמה קשה מאוד, שאנחנו מגישים לבתי-משפט עתירות להוציא צו זמני למנוע הריסות כדי לדון בתוכניות כמו של לוד, שהפקידו את התוכנית, שלא יהרסו וימתינו בינתיים. יש מגמה של המחלקות המשפטיות של העיריות שמזמנות דיון באותו יום, ואותו שופט שנתן החלטה משנה אותה אחרי שנתיים ומבטל את צו המניעה שלו. מקיימים דיונים באמצע הלילה בטענה שלמדינה עלה המון כסף לאסוף את הציוד ולהזמין את המשטרה ואי אפשר ששופט יעצור את המבצע כי זה יגרום למדינה נזק כספי גדול. ומה עם האנשים? איזה אופציה נותנים לתושבים כדי להתמודד? אתה רוצה שאחר-כך אגיד שיהיה שלום? אין לנו שלום פנימה. אנחנו מחפשים שלום בחוץ ואין לנו שלום בפנים.
בתעודות הזהות שלנו אנחנו לא רשומים כתושבי המקום על אף שבית-המשפט המחוזי, עם השופט ורדי, חייב והמליץ בפני משרד הפנים והמועצה המקומית לשנות את כתובותינו בתעודת הזהות כדי שנוכל לקבל שירותים. משרד הפנים ומרשם האוכלוסין מסרב לרשום אותנו בתעודות הזהות כתושבי המועצה האזורית עמק לוד.
היו"ר דב חנין:
מה רשום לכם בתעודת הזהות כרגע?
ערפאת אסמעיל:
חלק מהתושבים רשומים כתושבי רמלה וחלק רשומים כתושבי לוד. כולנו כביכול תושבי רחוב החשמונאים. אם תלך לרחוב החשמונאים 8 ו-12 תמצא שגרים בכל בית כביכול 600 תושבים. זה אבסורד. ראש עיריית רמלה טוען שהתושבים רימו אותו ועשו הונאה. מצד שני הוא נהנה מתקציבים בזכות אותם תושבים, על כך הוא לא מדבר. בבחירות אנחנו בוחרים ברמלה, ויש כמה בודדים שבוחרים בלוד. כלומר אלה תושבים ללא זהות, נמצאים ולא נמצאים. אם הוועדה המכובדת יכולה להמליץ למרשם האוכלוסין במשרד הפנים לבדוק את עניין הרישום בתעודות הזהות, זה הדבר המינימלי כי תעודת הזהות צריכה לשקף את כתובת האדם במקום הימצאו. גם בית-המשפט המליץ על כך, כלומר משרד הפנים לא צריך פתאום לקבל החלטות חריגות. בית-המשפט המחוזי, בעתירה מנהלית שהגשנו לצורך רישום ילדי בית-הספר, חייב, ביקש והמליץ שמשרד הפנים והמועצה המקומית ירשמו אותנו כתושבי המקום. תודה.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. רשות הדיבור למר פיני ווגמן, ראש מחלקת שירותים חברתיים וקהילה בעיריית חיפה.
פיני ווגמן:
אני מודה שאני קצת חריג כאן מבחינת העיר שאני מייצג, משום שלעיר חיפה יש מוניטין בנושא דו-קיום בשלום ושיתוף של התושבים הערבים בפעילות קהילתית, תעסוקתית וחברתית. אני יכול לספר כראש מערכת השירותים חברתיים ש-30 עובדים שלנו, הרבה מעבר לאחוז באוכלוסייה, הם עובדים ערבים, וחלקם בעלי תפקידים בכירים. אני יכול להגיד שגזבר העירייה שלנו הוא ערבי. האנשים מתמנים לא בשל עצם היותם ערבים או יהודים, אלא נבחרים על-פי המקצועיות שלהם והיכולת שלהם למלא תפקידים בתוך המערכת.
חשובה מאוד המנהיגות של ראש העירייה או מועצת העיר שמובילה תפיסה שהתושבים הערבים הם אזרחים כמו כל אזרח אחר וזכאים לשירותים טובים. גם אם באופן אובייקטיבי יש אוכלוסייה שחיה בתנאי חיים קשים יותר צריך לעשות מאמץ גדול יותר לתת שירותים טובים יותר.
אצלנו אין הפרדה במחלקות לשירותים חברתיים, אין לנו מחלקה מיוחדת לאוכלוסייה הערבית. האוכלוסייה הערבית נהנית מן השירותים החברתיים כמו כל אזרח אחר של העיר.
יש לנו פרישה של האוכלוסייה הערבית שממוקמת במספר שכונות, אבל לא רק שם. יש לנו את שכונת חליסה ואת שכונת ואדי ניסנס ואת שכונת עין הים שהיא שכונה מעורבת של יהודים וערבים, אבל יש אוכלוסייה ערבית שגרה באזור הדר, בשכונת קריית אליעזר, בבת גלים. אנחנו רואים כאן אוכלוסייה שמשולבת, לא רק כשכונה בתוך עיר, אלא יש גם תושבים שגרים בעיר בצורה אחרת.
מבחינת המדיניות של ראש העירייה, מר יונה יהב, אבל גם לפניו, גם ראשי ערים אחרות, זה תלוי מאוד בשאלה איך ראש העירייה ופרנסי העיר רואים את מתן השירותים לאוכלוסייה הערבית. עובדה ששתי שכונות שלנו היו בשיקום שכונות, שכונת חליסה ושכונת ואדי ניסנס.
אני רואה חשיבות בכך שנעשה מאמץ אדיר לקדם את התוכניות החינוכיות, החל מן הגיל הרך. אני יכול לציין כאן למשל שהג'וינט, שהוא ארגון יהודי, מעורב מאוד בקידום תוכניות לאוכלוסייה הערבית כשותף של העירייה, בפיתוח תוכניות החל מהגיל הרך והמשך בגני הילדים, עם רצף גילאי. יש מרכז סיוע גדול מאוד לילדים החל מגיל הגן והמשך בכיתות א' ב'. גם בבית-ספר "גשר" וגם בבית-ספר "אחווה" נפתחו שירותים נרחבים מאוד לאוכלוסייה. צריך לציין שרבים מן האוכלוסייה הערבית רואים בנושא החינוך את המנוף להתקדמות, למוביליות החברתית, אבל רובם רשומים בבתי-ספר פרטיים מרצון. יש פער גדול מאוד של האוכלוסייה שבאה לחינוך הממלכתי לעומת האוכלוסייה שבאה לבתי-הספר הפרטיים. היה מאמץ גדול לשפר מאוד את בתי-הספר הציבוריים, ואנחנו רואים כבר את התוצאות ברמת ההישגים בבחינות הבגרות. רק הבוקר דיברתי עם מנהלת אגף החינוך והסתבר שיש עלייה משמעותית בנושא זה, כולל גם התמודדות עם נשירת תלמידים מבתי-ספר.
אני לא בטוח שצריך להקים יחידה מיוחדת לערים מעורבות. צריך ליצור שינוי עמדות.
ערפאת אסמעיל:
אתם יוזמים, אך ברמלה ובלוד צריך לשנות את התפיסה של העירייה.
פיני ווגמן:
מבחינת ועדת הפנים, זה עניין של עמדות של ראש עירייה, של פרנסי עיר, של אנשים שמנהלים מערכות חברתיות – חינוך, רווחה, בריאות. יש צורך לראות את התושבים הערבים כחלק built-in של החברה, של תושבי העיר, של תושבי הארץ, של המדינה.
אברהים אבו שינדי:
אתה צודק, אבל אתה מודע לכך שאתם שונים משאר הארץ. הדגם אצלכם שונה.
פיני ווגמן:
אני מרגיש חריג. אנחנו פונים לוועדת הפנים. אני חושב שבחיפה לא צריך להקים יחידה מיוחדת.
שמעתי את נציגת שתי"ל שאמרה שהחוליה החלשה היא השלטון המקומי. בחיפה אני לא מרגיש שהחוליה החלשה היא השלטון המקומי, אלא דווקא מידת הסיוע של השלטון המרכזי.
היו"ר דב חנין:
בעברית אומרים: היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. אתם כנראה יוצאים מן הכלל לטובה.
פיני ווגמן:
אני חושב שאנחנו בהחלט יוצאים מן הכלל לטובה. כדאי ללמוד ממקרה ההצלחה של עיר כמו חיפה, לבדוק מה הוא מודל ההצלחה, למה בחיפה זה עובד היטב ואילו במקומות אחרים לא, ואולי לעשות איזה פרק למידה, שהוועדה תאמץ את המודל הזה ותראה מדוע עובד היטב. אני בטוח שחיפה תשמח לארח ולהראות למה בחיפה יש הרגשה אחרת של התושבים הערבים, למה אנשים מרגישים שהם אזרחי העיר, למה בקניונים, למה במושבה הגרמנית נמצאים כלל אזרחי העיר. דרך אגב, רוב מקומות הבילוי הם של האוכלוסייה הערבית ויהודים מגיעים אליהם ומבלים בהם. יש חג של החגים בוואדי ניסנס. אולי כדאי להתמקד במקום שמצליח בעניין הזה, לעשות פרק למידה ולהסיק מסקנות מה כדאי לעשות.
ערפאת אסמעיל:
נחליף את ראשי העיריות.
אחמד בלחה:
זה עיקר הבעיה. אני מבקש להתייחס בשני משפטים. השאלה אם יש להפקיד את כל הדבר בידי ראשי עיריות. מה שקורה בפועל אכן נכון, היום בתל-אביב-יפו יש ראש עירייה שמשקיע ויוזם. אתמול מר אברהים אבו שינדי היה שם בטקס סיום של בית-ספר אז'יאל, שהוא בית-ספר ייחודי, בית-ספר ציבורי מצוין. חבל שנציג משרד החינוך הלך. העירייה ביקשה לבנות בניין חדש לבית-הספר ומשרד החינוך לא הסכים להשקיע ולו שקל אחד כי אמר שאין צורך בעוד בית-ספר לאוכלוסייה הערבית ולפיכך העירייה נשאה בכל העלויות לבד. וכך בעוד הרבה מאוד פרויקטים בתחום החינוכי והחברתי. אבל חלק גדול מן הערים המעורבות בעצם תלויות בראש העירייה ולא במערכת מסודרת יותר.
אברהים אבו שינדי:
רוצים לשלוח את תושבי הערים הללו לג'לג'וליה.
אחמד בלחה:
הנה דוגמה טובה על תל-אביב-יפו, שהעירייה משקיעה בעקבות מדיניות של ראש העירייה ואז גם רואים תוצאות.
ערפאת אסמעיל:
אצלנו זה הפוך – ראשי העיריות מכשילים.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. רשות הדיבור למר עדל אלפאר, בבקשה.
עדל אלפאר:
אני נציג ועד ההורים של בתי-הספר בלוד. אני מבקש לדבר על הבעיות בתוך בתי-הספר. אני לא רוצה להתייחס בכלל לעניין ראש העירייה, שפנינו אליו ביחד עם חבר הכנסת צרצור. הוא הבטיח הבטיחות אך טרם קיבלנו שום דבר.
יש לנו בעיה בבית-הספר אלזהרא שבנוי מקראוונים. אני חושב שגם בשנת 1949 מצב בתי-הספר בערים יהודיות היה טוב בהרבה ממצבו הנוכחי של בית-הספר. בית-הספר אלזהרא זכה בעתירה בבית-המשפט בשנת 2004, אז נדרש להקים שם בניין של 16 כיתות. לצערנו הרב שום דבר לא זז בבית-הספר. לפני כחודש הוצף שם הביוב והמצב היה גרוע, רצינו להשבית את בית-הספר. גם משרד הבריאות לא אישר להכניס את הילדים לתוך בית-הספר. יש לנו בעיה קשה מאוד בבית-הספר הזה שמסתובבים בו נחשים. חבל שכאשר תפסו שם נחשים לא צילמו אותם והעבירו את התמונות לתקשורת, שיראו ממה סובלים ילדים ערבים בתוך בית-הספר שהלוואי שהיה חלק בלתי נפרד מחיפה. מה ששמענו ממר ווגמן הוא כמו חלום. לא הייתי מגיע לחלום שבית-ספר ערבי בתוך העיר לוד יהיה משהו כמו בקניון של חיפה.
יש לנו גם בעיה גדולה בבית-ספר אלמנאר. אני בעצמי רדפתי אחרי נחש בתוך בית-הספר לפני שבוע וקראנו לשם ללוכד נחשים. זה לא פעם ראשונה שעושים את זה. הילדים מתלוננים לא בפעם הראשונה שרואים נחשים בתוך בית-הספר מתחת לקראוונים.
הצגנו את הבעיות הללו פעמים רבות בפני העירייה. אנחנו שולחים מכתבים מאז שנת 2004. פנינו לא פעם אל ראש העירייה החדש, ראש הוועדה הקרואה, מר אילן הררי, והזמנו אותו לא פעם. הוא לא מגיע, אלא אם יש מסיבת סיום בבית-הספר. היתרון שלו, שהוא אומר תמיד כן: כן מגיע לכם, צריך לעשות, צריך לבנות, צריך לקבל תקציב, צריך, צריך, צריך. אבל תיכף אחרי שהוא יוצא הוא שוכח הכול כי הוא לא רושם כלום. גם בפעם האחרונה כאשר ביקשנו ממנו בכתב שיאשר את הבניין בבית-ספר אלזהרא ובבית-ספר אלמנאר הוא אמר: כן, כן. ביקשנו את זה בכתב ועד עכשיו אין שום תוצאה ולא קיבלנו שום תשובה כתובה.
בבית-ספר אל מנאר יש בניין שלא מאושר לאכלוס כי הוא לא תקין והילדים לא צריכים להיות בתוכו. הבאנו כמה אנשים מן המגזר היהודי שיראו את הבניין. ראיתי דמעות בעיניהם של האורחים מן המגזר היהודי, שאמרו: זה בניין שלא צריך להיות קיים בכלל כבית-ספר. הבנתי שגם משרד הבריאות לא אישר את הבניין. מהנדס העירייה עצמו לא מאשר את הבניין, לכן לא שותלים שם עצים, לא צובעים, כי הבניין מיועד להריסה מזה 10 שנים.
יש לנו בעיות כלליות בבתי-ספר. רציתי להתייחס לשני בתי-הספר האלה, שאחרי שתבקרו בהם אין ספק שתצאו משם בדמעות על המצב שילדים ישראלים נמצאים בשנת 2008, כאשר אומרים שכאן צריכים להיות בתי-ספר ברמה גבוהה. לא כמו בתל-אביב-יפו, שהעירייה קמה ובנתה בית-ספר על אף שמשרד החינוך לא תקצב אותו. אצלנו גם כאשר יש אישור ממשרד החינוך העירייה לא פונה אפילו לתושבים. אני חושב שתלמיד בית-ספר בעיר לוד צריך ללמוד בתנאים סבירים, בין אם העיר מעורבת ובין אם אינה מעורבת, וצריך לקבל את כל השירותים כפי שזכאי לקבל כל ילד בכל עיר וכפר, שיקבל אותו דבר.
אני מזמין את כל הנוכחים כאן לבוא לסיור בבתי-הספר בלוד. זה לא חלום, זה לא שקר. זה מציאות, זה אמת. תבואו לבקר, לראות את הבניין, לראות את הנחשים. אני מזמין אתכם לראות את זה.
ערפאת אסמעיל:
אפשר להזמין את ועדת הפנים והגנת הסביבה לסיור כללי באזור.
היו"ר דב חנין:
נשמח לבוא. נשוחח עם היושב-ראש הקבוע של הוועדה.
ערפאת אסמעיל:
אני מבקש שאנחנו נארגן לכם את הסיור ולא הרשות המקומית.
עדל אלפאר:
גם עם הרשות המקומית. אי אפשר להחביא את מה שיש שם. ניתן לראות את זה מייד.
היו"ר דב חנין:
בדרך כלל בסיורים אנחנו רואים הכול, את הדברים הטובים ואת הדברים הרעים.
יפה שפירא:
הוועדה כבר היתה פעמים רבות בלוד.
היו"ר דב חנין:
בקדנציה הזאת הוועדה היתה כבר בלוד, אבל אפשר לחזור ולסייר בעיר.
עדל אלפאר:
לפני כמה שנים היינו במפגש בארגון קד"ם – קול דתי מוסרי, היה מפגש של ערבים נוצרים ומוסלמים ויהודים. כאשר סיירנו איתם בעיר הם פשוט בכו על המצב בשכונת הרכבת, בשכונת ס"ח, בפרדס שניר, במקומות רבים. אז ראש העירייה היה מר בני רגב.
אני יודע שאושרו 5 מיליון שקל לבית-ספר אלזהרא ולא קיבלנו מזה כלום. דרך בית-המשפט קיבלנו אישור בנייה, אולם לא בנו כלום. אנחנו עדיין סובלים בבתי-הספר מהצפיפות, כאשר בבית-ספר היסודי רשידיה יש למעלה מ-650 תלמידים, בבית-ספר אלמנאר יש 580 תלמידים. אין חצר, אין מגרש כדורגל, אין מתנ"ס, אין כלום. פשוט מכניסים את התלמידים אל בית-הספר. ניתן לראות 650 תלמידים בבית-ספר קטן, בצפיפות של למעלה מ-40 תלמידים בכיתה. אין גם חצר משחקים ולכן יש אלימות, אחד דוחף את השני. אין כמו מראית עין. אני באמת מזמין את כולם לבוא ולראות את המצב.
פנינו אל ראש העיריה יותר מפעם, לא רק בעניין בתי-הספר. היום התושבים הערבים מהווים למעלה מ-30% מכלל אוכלוסיית לוד. יש הרבה תושבים יהודים שעברו מלוד והכתובת שלהם עדיין רשומה בלוד. אם יעשו סקר, היום אנחנו למעלה מ-33% מן האוכלוסייה. אין בעירייה פקידים ערבים כמעט בכלל. אני לא רוצה לדבר באחוזים כי זה פחות מאחוז אחד, וגם שיעור העובדים הערבים בעירייה נמוך מאוד.
היו"ר דב חנין:
כפי שאומרת לי מנהלת הוועדה, אני רוצה לבשר לכם שמונחת בפני הכנסת הצעת חוק שמחייבת ייצוג הולם בעיריות. יושב-ראש הוועדה הקבוע, חבר הכנסת אופיר פינס-פז, מוביל את הצעת החוק. אנחנו מקווים שהצעת החוק הזאת תיכנס לספר החוקים וגם תמומש במציאות.
עדל אלפאר:
פנינו לראש העירייה ביחד עם חבר הכנסת צרצור. אמרנו לו ששיעור הערבים בתוך כלל אוכלוסיית לוד גדול אך אין פקידים ערבים בעירייה, אין עובדים ערבים בעירייה. כאשר מר מקסים לוי היה ראש העירייה נבנה אזור תעשייה ואז נאמר שהוא נועד לשמש מקום לעובדים ערבים תושבי העיר, ואפילו נאמר שיורידו את המיסוי, ישלמו 50%. אקח אותך היום לסיור באזור התעשייה, תראה אם אתה יכול לספור על אצבעות הידיים את מספר העובדים הערבים.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה. רשות הדיבור לגברת סוניה חביב, סגנית הרופא המחוזי של חיפה.
סוניה חביב:
צהרים טובים. תודה על כך שהוזמנתי לכאן. אני סגנית רופא מחוז חיפה וגם תושבת חיפה.
אני מבקשת להתייחס לכמה נקודות בקיצור. אמנם הכנתי סקירה מקיפה אך אני מבינה שהזמן קצר. אני רוצה להתייחס לשירותי בריאות שניתנים באמצעות לשכות בריאות אזוריות שמפעילות טיפות חלב. אני רוצה להתייחס לעיר לוד ורמלה בקטע הזה. במסגרת הנגשת השירות והנגשת טיפות חלב נבנתה טיפת חלב בשכונת הרכבת בלוד והיא עומדת סגורה כבר 8-9 שנים מכיוון שהעירייה לא הקציבה תקציבים להנגשת השירות, לעבודות תשתית, להכנת שביל גישה והצבת גדר לתחנה. התחנה יפה ומפוארת, אך אינה מופעלת.
אני רוצה להתייחס גם לסוגיית כוח-האדם. אחיות שדוברות את השפה הערבית לא מועסקות בלשכת הבריאות הנפתית רמלה מכיוון שאין פנייה של אחיות, אין הכשרה של אחיות מהמגזר הערבי מהישובים לוד ורמלה. אולי זאת נקודה שהוועדה צריכה להתייחס אליה, להכין תוכניות של הכשרה ייעודית לתושבי המקום. כפי ששמענו כ-30% מן האוכלוסייה היא ערבית ולכן יש מקום להתייחס לזה.
במסגרת טענות האוכלוסייה, קרוב ל-100% מן האוכלוסייה באים לטיפת חלב ומקבלים חיסונים. מן הבחינה הזאת אין בעיה. מן הבחינה של היענות האוכלוסייה לבדיקות סינון לגילוי מחלות כרוניות, כמו סרטן ומחלות לב, יש לנו בעיה ובהיענות לבדיקת ממוגרפיה לגילוי מוקדם של סרטן השד למשל יש לנו שיעורים נמוכים מאוד של היענות מן האוכלוסייה.
גוני ריבלין-צור:
יודעים מה הסיבה לכך?
סוניה חביב:
עשינו בדיקות וגילינו שזה נובע כנראה מחסמים חברתיים ותרבותיים וצריך להשקיע בחינוך לבריאות. אנחנו מגישים תמיד תוכניות לחינוך לבריאות, אבל לא תמיד הן ממומנות. זה נקבע לפי סדרי עדיפויות. אולי צריך להקציב מימון במסגרת הרשות המקומית ולעבוד במסגרת הזאת.
היו"ר דב חנין:
תודה רבה.
אני מבקש לסכם את הדיון הזה. אנחנו נמצאים במתכונת של דיון מהיר ולכן את כל הסיכום הזה נביא בפני מליאת הכנסת.
קודם כול, אני מבקש להודות ליוזמים, חבר הכנסת השיח' אברהים צרצור וחבר הכנסת הרב מלכיאור שנאלץ לצאת, על שיזמו את הדיון החשוב הזה. אני מודה כמובן גם לכל אחד ואחת מן המשתתפים.
הסיכום הוא כדלקמן:
קודם כול נקודת המוצא שלנו, היכן אנו נמצאים כרגע, הערכת המצב שלנו. הערים המעורבות באופן כללי הן היום מוקדים של מצוקה, אפליה, לעתים מתחים. יש בתוכן גם, כפי שמצוין בנייר שהוגש לוועדה, איים של עולם שלישי בתוך העולם הראשון. הערים האלה מאופיינות במקרים רבים מדי על-ידי הפרדה חברתית וכלכלית, סטטוס כלכלי וחברתי שונה לגמרי של האוכלוסייה הערבית בתוך הערים המעורבות לעומת האוכלוסייה היהודית, בעיות קשות מאוד בתחומי הדיור, הכלכלה והחינוך. אנו רואים את הערים המעורבות כנמצאות במצב משברי, ללא ספק, שמחייב שינוי וטיפול דחוף.
מן הצד השני, הערים המעורבות יכולות להיות מודל של קיום משותף, של התפתחות, של תקווה ושל אופטימיות אם נדע להפוך אותן למקומות כאלה, ויש דוגמאות יפות. הוועדה רשמה בפניה גם את הדוגמאות היפות, קודם כול מהעיר חיפה, שאנחנו מציינים אותה, ואנו מקווים שיתרחבו גם למקומות אחרים.
ברמה המעשית, ההחלטה הראשונה שאני מציע לנו לקבל, חברי חבר הכנסת צרצור, היא קודם כול שהוועדה דורשת ליישם ולממש בפועל את המסקנות וההמלצות של ועדת אור. ישבה ועדת אור במשך שנים והפיקה מסמך מקיף של המלצות ומסקנות לגבי טיפול באפליה של הציבור הערבי בישראל בכלל, ויש גם היבטים שנוגעים לערים המעורבות בפרט. אנחנו דורשים שהמסקנות וההמלצות האלה ייושמו. זה מתייחס לנושא קרקעות, חינוך, רווחה, תעסוקה, בנייה.
נציע ליושב-ראש הוועדה הקבוע, חבר הכנסת פינס-פז – זה לא ייכלל בהחלטה שנגיש בפני המליאה – לשקול להקים ועדת משנה קבועה של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת כדי לעקוב אחר יישום המלצות ועדת אור ומימושן.
אנחנו רוצים להגיע לכדי כך שעיר מעורבת תהיה גם עיר משותפת לתושבים, לקהילות, לציבור שחי בתוכה, שהיא בית משותף אמיתי, שכולם מרגישים שהיא בית משותף. לא בית שיש בו פינות אפלות וחדרים חשוכים, אלא כולם מרגישים שהם שותפים שווים בבית הזה.
זה מחייב הכרה באוכלוסייה הערבית בערים המעורבות, הידברות איתה ועם הארגונים והמוסדות שלה, מעמד לשפה הערבית בערים המעורבות, גם בשלטים הציבוריים. למרות שבתי-המשפט קבעו כבר בעניין הזה, הקביעה הזאת לא מתיישמת במציאות ואנו סבורים שחשוב לתרגם את מה שבתי-המשפט פסקו למציאות היום-יום של הערים המעורבות. השפה הערבית צריכה להיות נוכחת בשלטים, במרחב הציבורי, עליה להיות קיימת בשירותים שאנשים מקבלים, טפסים צריכים להיות בערבית כפי שהם בעברית, צריכים להיות עובדים דוברי ערבית שיהיו מסוגלים לתת שירות לתושבים הערבים.
חשוב מאוד לשתף את האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות בכל התוכניות וההליכים המתקיימים. אם מדברים על הליכי תכנון ועל תוכניות לבנייה, האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות צריכה לקבל מקום אמיתי וצריכה להיות איתה הידברות אמיתית.
במישור העירוני חייבת להיות העדפה מתקנת. אי אפשר להשלים עם מצב שבו אוכלוסייה בתוך הערים המעורבות נשארת במצב נחות, מקופח ומופלה. העיקרון חייב להיות של העדפה מתקנת לאוכלוסייה הערבית בערים המעורבות.
אנו מאמצים את ההצעה, ונפנה לממשלה בעניין הזה, להקים יחידה בין-משרדית לטיפול בערים המעורבות ובליווי שלהן.
נבחן גם את הרעיון שהועלה כאן, להוספת המושג "ערים מעורבות" גם בחוק. נעשה את זה באופן שיבטיח שלא נפגע באוכלוסיות ערביות שנמצאות בערים והן מיעוט קטן יותר בתוך העיר בהשוואה לערים אחרות. המטרה במנגנון הזה לשפר את המצב ולא ליצור קשיים ובעיות.
מבחינת צעדים מעשיים:
אנו קוראים למינהל מקרקעי ישראל להגיע להסדר קרקעות עם התושבים הערבים המתגוררים במשך שנים רבות בתחומי הערים המעורבות. לא יתכן שאנשים גם אחרי שנים רבות שמתגוררים בבתיהם ימשיכו להתייחס אליהם כאילו אין להם שום מעמד ושום זכות בקרקעות בהן הם חיים. בנושא הזה הגיע הזמן להגיע להסדר על בסיס של הידברות עם התושבים שחיים במשך שנים רבות בערים המעורבות.
נושא הסדרת החשמל לבתים קיימים מחייב טיפול. אנו קוראים בכל הבתים הקיימים להסדיר את שירותי החשמל באופן מסודר. מצב שבו שירותי החשמל אינם מסודרים הוא מצב מסוכן, שעלול לגרום לסכנות לחיים ולבריאות של בני אדם. לכן צריך להסדיר את אספקת החשמל לבתים שקיימים במשך שנים.
אנו פונים לכל הרשויות המעורבות להגיע להסכם כולל בכל הערים המעורבות, אבל הכוונה במיוחד ללוד, רמלה ויפו, שיכלול גם הפסקה ועצירה של הריסות הבתים עד שיושג פתרון כולל יותר של התייחסות למבנים ולבתים, ועד שיינתנו פתרונות כוללים למצוקות הדיור של האוכלוסייה בערים.
סלימאן אבו סויס:
עד לאישור התוכניות הקיימות.
ערפאת אסמעיל:
אל תשכח את הכפר דהמש.
היו"ר דב חנין:
אנו פונים למשרד החינוך להשקיע באופן מיוחד בבתי-הספר הממלכתיים הפועלים בציבור הערבי בערים המעורבות כדי לסגור ככל האפשר את הפער הגדול ששמענו עליו בין המוסדות הממלכתיים שפועלים בציבור הערבי בערים המעורבות ובין המוסדות הפרטיים שפועלים באותו ציבור, שכפי שאנו מבינים נמצאים ברמה גבוהה יותר. אין שום סיבה שהחינוך הממלכתי יציע פחות מאשר מציע החינוך הפרטי.
כפי שאומרת לי מנהלת הוועדה, אני רוצה להוסיף כהמשך להצעה בעניין הסדרת החשמל, אנחנו נפנה לשר התשתיות להאריך את הוראת השעה הקיימת בדבר חיבור חשמל לבתים בכדי להבטיח שזה אכן יתממש.
שמענו בדאגה על מצב האוכלוסייה הערבית מבחינת חינוך בלתי פורמלי בחלק מן הערים המעורבות. אנחנו קוראים להקים מתנ"סים ולהפעיל מתנ"סים ומסגרות ייחודיות לפעילות של נוער ופעילות של חינוך בלתי פורמלי בערים המעורבות. זה מתייחס קודם כול למקומות שעליהם שמענו, לוד ורמלה, אך נכון לגבי הערים המעורבות בכללותן.
כמה דברים מעשיים ששמענו בדאגה, ונפנה לרשויות המעורבות בבקשה לטפל בהם:
תחנת טיפת חלב בשכונת נווה שלום בלוד – זה אבסורד ממדרגה ראשונה שקיימת תחנה שאיננה מופעלת. נפנה למשרד הבריאות בבקשה להפעיל את התחנה הזאת.
נושא הרישום לגני ילדים בלוד מגיע לא לראשונה לשולחנה של הכנסת, אבל הוא מגיע שוב לשולחנה של הכנסת והוא מרגיז ומטריד מאוד. נפנה לעיריית לוד בדרישה להבטיח מתכונת מהירה וידידותית למשתמש או למשתמשת של רישום לגני ילדים בלוד. אסור שיווצר מצב שרישום לגני ילדים יהיה מעין מנגנון שנועד למטרות אחרות, שאינני יודע מה הן. רישום לגני ילדים הוא זכות בסיסית של הילד ושל משפחתו וצריך לעשות אותו בצורה הכי מהירה, הכי נוחה והכי אפשרית.
רשמנו בפנינו באמת בדאגה את התיאור על בתי-הספר אלזהרא ואלמנאר בלוד. נפנה לעירייה מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת ונבקש תשובה והתייחסות עניינית לטענות הקשות שהועלו כאן בוועדה, גם לגבי המבנים וגם לגבי מצב התחזוקה.
נפנה בהמשך לדיון הזה לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדה לזכויות הילד של הכנסת בהצעה לקיים דיון מיוחד על בתי-הספר האלה כי התיאור שהעברתם מחייב, מעבר לטיפול שלנו, גם טיפול של הוועדות בכנסת שעוסקות בנושא הזה.
רשמנו בפנינו בדאגה את התיאור על המצב הקשה בשכונת הרכבת ברמלה.
אנו פונים לכל הרשויות הרלוונטיות להכיר בכפר דהמש, להפסיק את הסאגה המתמשכת של כפר בלתי מוכר שנמצא ממש בלב הארץ. צריך לתת שירותים מוניציפליים לתושבי המקום הזה. הגענו למצב שהתושבים באים ואומרים: תקחו מאתנו מסים, אנחנו רוצים לשלם מסים, רק תתייחסו אלינו, אנחנו קיימים. אנחנו קוראים לרשויות להיענות לקריאת התושבים, ובמיוחד עירייה כמו עיריית לוד שבוודאי שמחה כאשר תושבים אומרים שהם רוצים לשלם מסים. אז הנה, יש תושבים שמוכנים לשלם, אבל שיתייחסו אליהם וייתנו להם את השירותים הראויים.
אנו פונים למשרד הפנים בבקשה לרשום את תושבי כפר דהמש כפי שהם אכן חיים, כתושבים בכפר שקיים. הרישום הפיקטיבי לא ראוי, לא נכון ולא משקף את המציאות. לא זה המטרה של תעודת הזהות. תעודת הזהות צריכה לשקף את מה שקיים במציאות, ובמיוחד נוכח העובדה שבתי-המשפט כבר החליטו בעניין הזה ואין שום סיבה להמשיך לגרור רגליים ולמשוך את העניין הזה.
אני מודה לכולכם על ההשתתפות בדיון. אני מקווה שנמשיך, גם בוועדת הפנים והגנת הסביבה וגם בוועדות נוספות של הכנסת, ללוות את הבעיות האלה, אבל תרגישו חופשיים לפנות אלינו בכל אחד מן הנושאים שהועלו כאן, וגם בנושאים אחרים, כדי שנמשיך לנסות להיות מעורבים ולעזור. תודה לכולם.
הישיבה ננעלה בשעה 15:00