חומר רקע - גורמים חיצוניים
לכבוד
חברי הועדה המיוחדת להסרת חסמים
הנדון: הערות 255- ארגון החטופים ומשפחותיהם לקראת הדיון בנושא שיקום החטופים ומשפחותיהם לרבות סוגיית הכרה במשפחות החטופים כנפגעי חטיפה
שלום רב,
טבח השביעי באוקטובר יצר מציאות חסרת תקדים בתולדות מדינת ישראל. מאות אזרחים וחיילים נחטפו מבתיהם, ממקומות עבודתם, מאתרי בילוי ומבסיסי צה"ל, והועברו בכפייה לשטח אויב. לצד הפגיעה הישירה בחטופים עצמם, נוצרה קבוצת נפגעים נוספת, אשר אינה זוכה להכרה מספקת מצד המדינה והיא בני משפחותיהם.
אירוע חטיפה על ידי אויב הוא מעשה איבה וטרור. ואולם, בעוד שבפיגוע או באירוע איבה הפגיעה מתרחשת בזמן נתון, אירוע החטיפה נמשך לאורך תקופה ארוכה, מדי יום. כל יום שבו החטוף הוחזק בשבי הוא יום שבו בני משפחתו היו מצויים במצב של אי-ודאות קיצונית, חרדה מתמשכת וחוסר אונים. למעשה, גם לאחר שחרורם של החטופים, הפגיעה אינה הסתיימה ועברה לשלב של התמודדות עם השלכות השבי, השיקום והטראומה המתמשכת. למרות המציאות הייחודית הזאת, עד היום לא הכיר החוק הישראלי בחטופים/ות ובמשפחותיהם כנפגעי חטיפה, ומעטפת הזכויות שלהם כמו גם אחריות המדינה כלפיהם אינה מספקת.
כאמור, בשונה ממעשי טרור אחרים, מטרתה של החטיפה אינה רק הפגיעה באדם שנחטף. היא נועדה מראש להפעיל לחץ נפשי כבד על משפחתו, על החברה הישראלית ועל מקבלי ההחלטות. בני המשפחה הפכו לחלק בלתי נפרד ממטרותיו של ארגון הטרור. לאורך הימים, השבועות והשנים מאז שנחטפו לעזה 251 נשים, גברים וילדים אשר הצטרפו לעוד 4 שהוחזקו שם קודם לכן, הופעלו שוב ושוב אמצעים של טרור פסיכולוגי: פרסום סרטונים ותמונות של חטופים, הפצת אותות חיים באופן מבוקר, פרסום מסרים שנועדו לערער את התקווה או להגביר את החרדה, ולעיתים גם הפצת מידע חלקי או כוזב. כל אלה אינם תוצר לוואי של האירוע, אלא חלק משיטת פעולה מכוונת, שמטרתה להעצים את הסבל וליצור לחץ ציבורי ומדיני.
המשמעות היא שבני המשפחה לא היו רק עדים לסבלו של יקירם; הם עצמם היו יעד ישיר למתקפה הפסיכולוגית. במשך חודשים ארוכים הם חיו במתח קיצוני, תוך שהם נדרשים לקבל החלטות הרות גורל, להיחשף שוב ושוב לתקשורת ולמידע מטלטל, לנהל מאבק ציבורי, ובמקביל לנסות לקיים שגרת חיים עבור ילדיהם ומשפחותיהם.
הספרות המקצועית העוסקת במשפחות של נעדרים וחטופים מתארת תופעה ייחודית המכונה "אובדן עמום" .(Ambiguous Loss) בניגוד לאבל, שבו קיימת ודאות באשר לאובדן, במצב של חטיפה בני המשפחה חיים לאורך זמן במתח שבין תקווה לייאוש, בין חיים למוות, ללא יכולת לעבד את האירוע או להגיע לסיום רגשי. מצב זה מלווה בשכיחות גבוהה של חרדה, דיכאון, הפרעות שינה, תסמיני פוסט-טראומה, שחיקה נפשית, הידרדרות במצב הגופני, ופגיעה משמעותית בתפקוד היומיומי. גם במקרה זה, רבים מבני המשפחה נאלצו להפסיק לעבוד או לצמצם את עבודתם, ספגו פגיעה כלכלית ניכרת, ויתרו על מסלולי קריירה, ונשאו בנטל מתמשך של ליווי המאבק הציבורי ושל תמיכה בשאר בני המשפחה. גם היום, ולאחר שובם של החטופים, מי לשיקום ומי לקבורה, הקשיים אינם מסתיימים. בני המשפחה ממשיכים להתמודד עם שיקום מורכב, עם ליווי רפואי ונפשי ממושך ועם הצורך לבנות מחדש את התא המשפחתי לאחר חודשים ארוכים של טראומה. בהקשר זה חשוב להדגיש כי הורים ובני משפחה של חטופים חללים אינם משתייכים באופן מלא לאף אחת מהקטגוריות הקיימות במערכות המדינה. מחד, הם הורים שכולים שאיבדו את יקיריהם בנסיבות של שכול לאומי (חללי מערכות הביטחון ונפגעי פעולות איבה), והם חלק בלתי נפרד ממשפחת השכול בישראל; ומאידך, הם נושאים מאפיינים ייחודיים של משפחות חטופים, ובמובן זה שונים מאוד ממשפחות השכול האחרות. בשונה ממשפחות השכול האחרות, משפחות החטופים החללים התמודדו משך חודשים ארוכים ואף שנים עם מציאות בלתי אפשרית של חוסר ודאות. הן נשאו אובדן עמום, מאבק ציבורי מתמשך, חשיפה לתנאי שבי ולמידע קשה, טרור פסיכולוגי בלתי נסבל והחזקת תקווה שנשברה באחת. בשונה ממשפחות חטופים ששבו, במקרה של משפחות החטופים החללים, אירוע החטיפה לא הסתיים עם החזרה אלא הפך להתמודדות איומה עם השכול והאובדן. המשפחה נדרשת להתמודד בו־זמנית עם טראומת החטיפה ועם השכול עצמו; עם זיכרון התקווה ועם החלל שנפער; עם מאבק מתמשך שהפך באחת לאבל קבוע. מדובר בקבוצה בעלת מאפיינים מצטברים: גם שכול, גם טראומה מתמשכת, גם קריסה תפקודית וכלכלית ובמקביל אחריות להחזיק את שאר בני המשפחה בזמן שהם עצמם מרוסקים. המענים הקיימים של משפחות שכולות מחד ושל משפחות חטופים מאידך אינם נותנים מענה מלא למורכבות זו, והכרה בייחודיות הקבוצה היא תנאי בסיסי לבניית מענה שיקומי מותאם, צודק וארוך טווח.
על אף ההכרה הציבורית הרחבה במצבן הייחודי של משפחות החטופים, המענה שניתן להן עד כה מבוסס בעיקר על החלטות אד-הוק, מענים זמניים, פתרונות נקודתיים של משרדי הממשלה השונים או מעטפת זכויות אשר אינה מספיקה ואשר איננה מכירה מספיק במציאות הייחודית ובקשיי אירוע החטיפה כמו גם בהכרה בעצם אירוע החטיפה כפעולת איבה אשר המשפחות נפגעות ישירות ממנה.
מצב זה יוצר אי-ודאות, פערים בין משפחות שונות, תלות במענים משתנים וקושי משמעותי בתכנון שיקום ארוך טווח. יתרה מכך, הוא משדר מסר שלפיו הפגיעה בבני המשפחה היא עקיפה בלבד, בעוד שבפועל מדובר בפגיעה ישירה ומתמשכת הנגרמת כחלק בלתי נפרד ממעשה החטיפה.
לאור האמור, אנו קוראים לחברי הועדה לפעול להכרה בבני המשפחה כנפגעי חטיפה. הכרה רשמית בבני משפחות החטופים כנפגעי חטיפה אינה עניין סמלי בלבד. היא מבטאת הכרה באחריות המדינה כלפי אוכלוסייה שנפגעה באופן ישיר ממעשה טרור חסר תקדים, ומאפשרת לבנות מסגרת זכויות יציבה, שוויונית וארוכת טווח.
הכרה זו צריכה להתבסס על ההבנה כי בני המשפחה אינם מלווים בלבד. הם נפגעים בפני עצמם, אשר נשאו ונושאים עד היום במחירים נפשיים, בריאותיים, משפחתיים, תעסוקתיים וכלכליים כבדים. היא צריכה להבטיח כי גם לאחר תום תקופת החירום ימשיכו המשפחות לקבל את המענים הנדרשים להן, בהתאם לצורכיהן המשתנים ולאורך תהליך השיקום.
לפיכך, אנו קוראים להשלים ללא דיחוי את הליך החקיקה המכיר במשפחות החטופים כנפגעי חטיפה או לחילופין את גיבושה של החלטת ממשלה מקיפה, שתעגן את ההכרה בבני משפחות החטופים כנפגעי חטיפה, תסדיר סל זכויות בין-משרדי, תקצה משאבים ייעודיים ותתן מענה למשפחות במספר צירים מרכזיים: הכרה, מענה תעסוקתי ותשלום בגין אובדן כושר השתכרות, מענק הסתגלות מיוחד למשפחות החטופים החללים, הכרה באחוזי הנכות ובצרכי שורדי השבי ומשפחותיהם, ומענה לאחים ואחיות של חטופים.
הכרה זו אינה רק מחויבות מוסרית כלפי מי שנפגעו באופן הקשה ביותר מאירועי 7 באוקטובר; היא גם ביטוי לאחריותה של המדינה כלפי אזרחיה ולחובתה להבטיח כי מי שנפגעו ממעשה טרור מתמשך לא יישארו להתמודד עם השלכותיו לבדם.