חומר רקע - גורמים חיצוניים
חוק הכשרות החדש
ברפורמת הכשרות של השר לשעבר - השר מתן כהנא היו הרבה נקודות טובות ומצוינות, אך היו גם פגמים. לא נדון בו כעת (וחבל שבחלק מהעיתונים ועלוני השבת עסקו בזה, זה נטו לשון הרע והוצאת שם רע ללא כל תועלת) כי החוק שלו בפועל לא יושם.
גם בחוק הכשרות הנוכחי יש חסרונות גדולים.
בשני המקרים הבעיה העיקרית היא הכוללניות, וההחלטיות מבלי לתת את הדעת שיש דעות שונות ופתרונות מגוונים, ולא כזה ראה וקדש. אתן מספר דוגמאות:
תחרות: כדי ששרות ציבורי יהיה טוב, כמעט חובה שתהיה תחרות. אנחנו מכירים זאת בכל שירותי הממשלה. וגם ברבנות ובמועצות הדתיות. כאשר ארגון "צהר" התחיל לספק עורכי חופות, הפך השרות גם ברבנויות להיות הרבה יותר טוב. כאשר "צהר" התחיל לפתוח תיקי נישואין, המצב במועצות הדתיות השתפר פלאים. גם בכשרות זה היה אמור להיות כך, לולא מלחמת החורמה שהרבנות וארגונים אחרים פתחו בה כנגד החוק.
דוגמאות לא חסרות. כאשר מועצה דתית מקומית או רב עיר מחליטים החלטות מחמירות בכשרות, או גובים אגרה שלא על פי חוק, או שעות השגחה מוגזמות, על פי החוק שהעביר מתן כהנא, יכול העסק לפנות לרב מקומי אחר, או לארגון כמו "צהר" שמתמחה בכשרות. לפי החוק החדש הוא שבוי בידי הרבנות המקומית.
התוקפים את החוק תמהים איך רב עיר בצפון יתן תעודת כשרות באילת. אפשר להביא כל דבר לידי אבסורד. אבל אם היו קובעים שרב יכול לתת כשרות בעיר אחרת עד לדוגמא של מרחק 50 ק"מ מעירו, אזי הדבר היה יוצר תחרות ומונע את הכשלים שמניתי קודם. למה רב העיר רמת גן לא יוכל לתת שרותי כשרות בגבעתיים או בבני ברק, הרי המרחק ממקום למקום בעירו, גדול יותר מהמרחק בין שתי ערים בגוש דן?! ולמה רב העיר חיפה לא יכול לתת כשרות בקריות או בנשר, או אפילו מעט רחוק יותר?!
דוגמא נוספת: אחת הסיבות העיקריות שכשרות "צהר" יצאה לאוויר העולם היתה הדחיפה של בעלי בתי מלון שהרגישו נסחטים על ידי משגיחים שבאו לשבת או לכל ימי הפסח עם המשפחה המורחבת על חשבון המלון כיון שהם צריכים להשגיח, והם רוצים גם לארח את בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם. התלונות של בתי המלון ברבנות המקומית העלו חרס, כי אם אין תחרות מי ימנע זאת מהם?!
רבנות ראשית: הנחיות הרבנות הראשית הפכו למחמירות בשנים האחרונות. למה רב אינו יכול לתת כשרות לחלב או לגבינה שאינה של ישראל, ולסמוך על פסק שכמעט כל היהודים שומרי הכשרות בעולם סומכים עליו?
לדעתי הרבנות הראשית צריכה לאפשר רמות שונות של כשרות (לא שיטת הכוכבים או רמת הכשרות, כי אין לדבר סוף, אלא כל דעה הלכתית שיש לה מקורות מוסמכים צריכה להיות מאושרת) ובלבד שתהיה שקיפות, שיהיה כתוב בתעודת הכשרות באותיות ברורות שיש במרכול.
לדוגמא, חלב או גבינה שאינה מחלב ישראל. למה עשרות בעלי יקבים צורכים כשרות מארגון צהר רק משום שרבני הערים מחויבים להחלטה שאדם שאינו שומר שבת שנוגע ביין הופך את היין ליין אסור. כלום אין פוסקים גדולים ורבים שלא חשבו כך? ובלבד שיציין בפירוש שהיין מיוצר גם על ידי אנשים שאינם שומרי שבת. למה בכל נושא בעולם מותר שתהיה מחלוקת הלכתית בכיבוד שתי הדעות בבחינת "אלו ואלו דברי א-להים חיים" פרט לכשרות. זה מתיישב על הלב? לגמרי לא.
משגיח מושגח: מתן כהנא ניסה לבטל את הכשל של משגיח שמקבל משכורת מבעל העסק. ראשית איני מבין מדוע מבקר העיריה מקבל משכורת מהעיריה, ואף אחד אינו צועק על כך שזה לא הגיוני. למה רק בכשרות זה כך? אולם יש גם לקבוע בחוק שהמשגיח לא יוכל לקבל אוכל חינם או בכלל מהמקום עליו הוא משגיח. כי הלוא בעל האולם או בעל המסעדה, יכול לומר למשגיח בכל יום שיקח לביתו לחמניות ועוף ואורז שנשארו מאתמול, כי היום הוא יגיש אוכל טרי, וחבל לזרוק אות לפח... לעתים זה הרבה יותר מהמשכורת החודשית של המשגיח!
בהקשר לכך איני מבין למה המועצות הדתיות צריכות לשלם למשגיח, ולא חברת כח אדם. הלוא זה יחייב פקידים נוספים במועצות הדתית וזה יבוא על חשבון צרכים אחרים שהמועצה צריכה לספק. זה גם מקור לשחיתות. למה שהמועצה הדתית או משרד הדתות לא יקיימו מרכז לחברות כח אדם, והן תעסקנה את המשגיחים על פי הנחיות הרבנות והמועצה המקומית. למה המועצות הדתיות צריכות את כאב הראש הזה?
יש הרבה שאלות על החוק החדש ועל יישומו, כעת כולם יודעים לשבח, לרקוד לצלילו של הפריץ הנוכחי, אבל מחר מחרתיים כשיעלו כל הקשיים, יהיה מאוחר מידי. עדיין אפשר לתקן ברוח שני החוקים החדש והישן, כדי להתגבר מראש על חסרונות וליצור חוק טוב באמת.
ד. עלויות: יש רשתות מזון של מרכולים (לדוגמא: ויקטורי, יוחננוף, שופרסל, רמי לוי ועוד) בהם כל הפרודוקטים, או כמעט כולם מגיעים מהרשת. אם יוכל רב העיר של המרלו"ג (המרכז הלוגיסטי של הרשת) להעניק תעודת כשרות גם מחוץ לעירו, זה יחסוך כסף רב לרשת. אולי יהיה צורך בשעת השגחה למשגיח מקומי, אבל בוודאי לא 4 או 5 שעות שנהוג כעת.
דוגמא נוספת: מחלבות תנובה מייצרים חלב במפעל אחד, מעבירים אותו למפעל אחר כדי לייצר גבינות רכות, ולמפעל אחר כדי לייצר גבינות קשות, וכך בכמה וכמה מפעלים ברחבי הארץ. חומרי הגלם (אנזימים, טעמים שונים) נשלחים למפעלים השונים ממקום מרכזי. אם רב המקום בו הכל מרוכז, ומשם נשלח למפעלים השונים, היה יכול לתת שרותי כשרות לכל המפעלים זה היה חוסך כסף רב לתנובה.
ה. רב מקומי: מדוע הבד"צ (כגון העדה החרדית, או בית יוסף ועוד רבים) יכול לתת כשרות למפעלים ולמסעדות בכל הארץ, אף על פי שמושבו בירושלים, והמשגיחים שלהם כלל אינם גרים בעפולה למשל, והכשרות שלהם נחשבת טובה מאד, ורק רב עיר אינו יכול?! במאה ה- 21 מרחקים אינם מהווים פקטור משמעותי!
שנים רבות עפולה נתנה שרותי כשרות למפעל בית השיטה, שממש אינו נמצא בעפולה, והוא קרוב יותר לבית שאן? והכל היה בתמיכת הרבנות הראשית. למה כעת זה פסול?
סיכום: הרבנות הראשית צריכה לפקח, לקבוע כללים, אבל היא צריכה לכבד את רבני הערים ולתת להם לתת כשרות על פי ראות עיניהם להחמיר או להקל על פי השיטות השונות בפוסקים. הרבנות הראשית גם צריכה לאפשר לרבני עיר לתת שרותי כשרות בעיר סמוכה (עד 50 ק"מ, 100 ק"מ?) כדי לעודד תחרות.
אפשר גם לאפשר לחברות כח אדם כלליות או לחברות כח אדם המתמחות בכשרות לסייע לרבנות המקומית לתת שרותי כשרות, כאשר הרבנות המקומית קובעת את הכללים, ואותה חברה מתעסקת רק עם המשגיחים והעסקים בעניני שכר, ונוכחות.
אם נתאמץ כעת לחוקק חוק שנותן תשובות טובות למקרים שונים, יש לו סיכוי טוב להיות מיושם הלכה למעשה.