פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 588 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום רביעי, ד' בסיון התשפ"ו (20 במאי 2026), שעה 9:00 סדר היום: << נושא >> 1. שכול אזרחי – טיפול משרד הרווחה והשירותים החברתיים; משרד החינוך; הרשויות המקומיות והמוסד לביטוח לאומי << נושא >> << הלסי >> 2. מעקב אחר יישום מסקנות הוועדה בהצעה לדיון מהיר בנושא: "שיפור התמיכה וזכויות משפחות אלמנות ואלמנים צעירים המגדלים ילדים יתומים" של חה"כ עפיף עבד, חה"כ מיכאל מרדכי ביטון, חה"כ מירב בן ארי, חה"כ אברהם בצלאל, חה"כ גלעד קריב וחה"כ לימור סון הר מלך << הלסי >> ישיבת מעקב בעקבות הדיון מיום 21 באוקטובר 2025 נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר ואליד אלהואשלה חברי הכנסת: אימאן ח'טיב יאסין מוזמנים: טל פוקס – האפוטרופוס הכללי - המחלקה למדיניות וחקיקה, משרד המשפטים אילן שריף – מנהל תחום פ"א אובדן ושכול וכתות, משרד הרווחה והביטחון החברתי רועי בבאי – רפרנט רווחה אגף התקציבים, משרד האוצר ד"ר יסכה מוניקנדם גבעון – מרכז המידע והמחקר של הכנסת עדנה ליימן – מנהלת תחום, המוסד לביטוח לאומי פיני רבינוביץ – יו"ר, עמותת יקיר לי משה זרצקי – אבא שכול, עמותת יקיר לי רן מלמד – מנכ"ל, נקודת מפנה - המרכז לקידום של מדיניות רווחה שירלי שיף – מקדמת מדיניות, חמניות - הבית ליתומים בישראל הדר קס – מנכ"לית, חמניות - הבית ליתומים בישראל הודיה מויאל – מנהלת מחלקת מדיניות, חמניות - הבית ליתומים בישראל הדס דיסין גליק – מנכ"לית, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים יהודה גליק – חבר הכנסת לשעבר, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים גלעד נסים – אלמן אב לשלושה ילדים, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים אפרת פוקס – אלמנה אם לשלושה יתומים, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים ליאת אריה – חברה בעמותה, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים אמיר גוזלן – אלמן, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים אלינור נהרי כדיס – חברת עמותה, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים אורלין ליה מלכה – אימא מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים ‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> שכול אזרחי – טיפול משרד הרווחה והשירותים החברתיים; משרד החינוך; הרשויות המקומיות והמוסד לביטוח לאומי << נושא >>   << נושא >> הצעה לדיון מהיר בנושא: "שיפור התמיכה וזכויות משפחות אלמנות ואלמנים צעירים המגדלים ילדים יתומים" (מס' 465). << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוקר טוב לכולכם, היום יום רביעי, ד' בסיוון התשפ"ו, 20 במאי 2026, השעה 9:03. אני נאלצת לפתוח את הדיון היום בהותר לפרסום. רס"ן במילואים איתמר ספיר מעלי נפל בקרב אתמול בדרום לבנון. איתמר גדל בעלי, התחנך במוסדות החינוך של בנימין, ולאחר מכן למד בישיבת נווה שמואל באפרת. לפני מספר שנים נישא לרועי, השניים התגוררו במשך זמן קצר ברעננה, ולאחר מכן עברו לאריאל, ושם גידלו את בנם הבכור מעיין, שנולד לפני כשנה וחצי. איתמר היה בן 27 בנופלו, בן ליהודה ורבקה, באמת ליבי ליבי איתם. יהי זכרו ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים, והלוואי, הלוואי, הלוואי ואיתמר יהיה הנופל האחרון. ככל שידוע לי, עוד שעה בערך הלוויה. לצערי, אני לא יכולה ללוות אותו בדרכו האחרונה, אבל אני בטוחה שאזרחי ישראל היקרים יעשו זאת ואנחנו נלך לנחם את המשפחה האבלה. משכול לשכול, כמה כואב ועצוב, נעבור לדיון היום, הבנוי משני חלקים. החלק הראשון, שכול אזרחי. אגב, נדון בהם בשני החלקים במשותף, אבל פשוט לצורך הפרוטוקול. שכול אזרחי, טיפול משרד הרווחה והשירותים החברתיים, משרד החינוך, הרשויות המקומיות והמוסד לביטוח לאומי. וחלק שני, מעקב אחר יישום מסקנות הוועדה בהצעה לדיון מהיר בנושא שיפור התמיכה וזכויות במשפחות אלמנות ואלמנים צעירים המגדלים ילדים יתומים, של חבר הכנסת עפיף עבד וקבוצת חברי כנסת נוספים. דיון שכבר קיימנו פה ואנחנו רוצים לעשות עליו מעקב ולראות מה השתנה, מה השתפר וכדומה. לצערי הרב, אנחנו מדינה רוויית שכול, שכול ביטחוני שלאחר שמחת תורה התשפ"ג גדל בצורה מחרידה, ולצד השכול האזרחי שקיים, קיים גם הוא, שלצערי כולנו נוטים לשכוח אותו, את אותו שכול אזרחי, וכן, גם להזניח. פעמים רבות השכול האזרחי פשוט שקוף, המדינה לא רואה אותו בכלל, ואולי אפילו בוחרת שלא לראות, דבר המוביל לכשל מערכתי. משרד הרווחה אינו מחזיק במידע בסיסי ועדכני על היקף האוכלוסייה ואינו פועל בתיאום מלא עם משרדי הממשלה האחרים, כדוגמת משרד החינוך, הבריאות, המוסד לביטוח לאומי והמשטרה. שירותי הרווחה ברשויות המקומיות פועלים ללא אחידות וללא פרוטוקול מסודר לטיפול במשפחות הללו. ומי שכבר כן מקבל טיפול, הם מקבלים מענים, וראיתי את זה בכמה וכמה דוחות, מענים שונים ממקום למקום, והם תלויים בעצם במקום מגוריהם. אם הם גרים במקום פלוני הם יקבלו משהו, אם הם גרים במקום אלמוני הם יקבלו משהו אחר. זה מתחיל מההליכים הכי פשוטים של זיהוי, מי האדם, מי המשפחה, מה קורה שם, כלה בביקור המשפחות בניחומי אבלים. ישנם מקומות בארץ שמגיעים אנשי הרווחה ויושבים בשבעה ומנחמים ובודקים מה חסר, ויש כאלה שבכלל לא מגיעים ולא יודעים ושום דבר לא קורה, דרך הנגשת הזכויות ועד לליווי בפועל. הפערים בין הרשויות, כמו שאמרנו, מובילים לאי מיצוי זכויות, לעיכוב בטיפול ולתחושת בדידות קשה בקרב משפחות המצויות ממילא במשבר עמוק. אני רוצה כבר בתחילת הדיון להודות לחברה האזרחית שתמיד, תמיד, תמיד נכנסת לאותם בורות שחורים שנוצרים ועושה ככל יכולתה למלא אותם. תפקיד המילוי חייב להתחלק בצורה שונה לחלוטין ממה שקורה היום. יש מקום ותמיד יהיה מקום לחברה האזרחית, כי המדינה כמדינה לא יכולה להיכנס לכל מקום, בכל תחום, לאו דווקא בשכול האזרחי, בכל תחום, אני חושבת שחייב להיות השילוב הכי נכון בין החברה האזרחית לבין המדינה, אבל עדיין רוב העבודה צריכה להתבצע על ידי המדינה, וזה לא קורה, לצערי הרב. אנחנו נצלול לדיון עצמו ממש בדקות הקרובות, אבל אני רוצה להודות גם לחמניות על העבודה הנפלאה, גם לאמיצים, גם לתנועת אומץ, ולכל האחרים שבאמת פועלים ועושים ככל יכולתם למלא את החלל החסר, תרתי משמע. אנחנו נתחיל עם הממ"מ שעשה מחקר קצר לבקשתי ונתבקש עוד להוסיף, אנחנו עוד נמשיך ונראה את המחקר הזה הולך ומתעבה. בבקשה, הממ"מ, ואז נעבור למשרדים, ככל שיש להם מה לומר, וכמובן לחברה האזרחית שעושה רבות, כמו שאמרתי. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> תודה. אני ד"ר יסכה מוניקנדם גבעון ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. כתבנו מסמך שסוקר את הזכויות בעיקר בביטוח לאומי ובמשרד הרווחה. על מנת לא להלאות אני אדבר ממש שתי דקות. יש כ-320,000 אלמנים ואלמנות בזמן הנתון כרגע במדינת ישראל, נכון ל-2024, מתוכם 4% הם הורים לקטינים, והנתונים נכון להיום הם שיש כ-13,000 אלמנים ואלמנות שהם הורים לקטינים שנפטרו בנסיבות אזרחיות. זאת אומרת, אני לא מדברת פה על שכול מסוגים אחרים, אלא על נסיבות אזרחיות. רובם הגדול, הזכויות שהם זכאים להן הן בביטוח לאומי, זו קצבת שאירים או קצבת נפגעי עבודה, ובמשרד הרווחה רוב הזכויות שניתנות, ניתנות לנפגעי תאונות דרכים, התאבדות או עבירות המתה. תלוי על איזה נתון אנחנו מסתכלים, אבל הרוב המוחלט, אם אני מסתכלת על כל האלמנים והאלמנות, 99% מהם נפטרו בנסיבות אחרות, מה שאומר שהרוב המוחלט של אלמנים ואלמנות לא מקבלים שירותים ממשרד הרווחה. אותו דבר גם לגבי הסיוע המשפטי שניתן ממשרד המשפטים, שגם הוא ניתן לאותן קבוצות שמניתי קודם: תאונות דרכים, התאבדות ועבירות המתה. זאת אומרת, מדובר על קבוצה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד קטנה שמקבלת שירותים, כשהשאר לא מקבלים שירותים ממשרד הרווחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל מי שכן מקבל שירותים, הוא מקבל את השירותים מלשכות הרווחה המקומיות? << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> הוא מקבל או ממרכזי סיוע, שהם מרכזים מרחביים, << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שהתור לשם הוא ארוך ביותר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אין מטפלים בכלל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מעבר לכך, כן. לא, אני לא באה אלייך בטענות, חס וחלילה, אני רק אומרת את הדברים כפי שהם במציאות. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> מדובר על מספרים לא מאוד גבוהים, זה תלוי מה המספרים, אבל בין 1,000 ל-4,000 איש שמקבלים לאורך תקופה של מספר שנים, שמן הסתם הצרכים הם גדולים יותר. אבל שוב, מדובר על קבוצה מאוד מאוד קטנה, הרוב המוחלט של אלמנים ואלמנות הם בנסיבות של מחלה, והם לא נכללים בקבוצה הזאת. זאת אומרת, גם הקבוצה שמקבלת היא קבוצה מאוד קטנה ומקבלת לא תמיד בהיקף מלא, וגם הרוב המוחלט לא זכאי לשום שירות ייעודי. זאת אומרת, למרות שהנתונים קיימים בביטוח לאומי, האנשים מוכרים כי הם מקבלים קצבאות, הילדים וההורים, או ההורה שנשאר, לא מאותרים, וכרגע לא מקבלים שירותים בכלל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, אין תקשורת בין ביטוח לאומי לבין משרד הרווחה בעניין הזה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> משטרת ישראל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בואו נעזוב רגע את המשטרה, אנחנו עוד לא בשלב של המשטרה. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> זה סיפור אחר לגבי אותן קבוצות שהן מוכרות, אבל אם אנחנו מדברים על הרוב המוחלט, שהן לא אותן קבוצות המוכרות, הרוב המוחלט לא מקבלים שירותים ממשרד הרווחה, הם לא מאותרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אני רוצה רגע להבין מה שאת אומרת. בביטוח לאומי יש במאגר, הם יודעים, כל אחד מה קורה במשפחה, ואם זו משפחה שאחד ההורים הלך לעולמו ונשארו יתומים צעירים. אני עוד לא מדברת על כך שגם אלמן צעיר שאין לו ילדים, גם הוא זקוק לאיזו תמיכה כזו או אחרת, אבל אני משאירה את זה שנייה בצד. אבל את אומרת, אם אני מבינה נכון, שמי שזכאי לקבל שירותים, זכאי, עוד לא אם הוא מקבל או לא, הוא אוכלוסייה יותר מצומצמת. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> מי שזכאי ממשרד הרווחה, אוכלוסייה מאוד מאוד מצומצמת. יש הבדל אם מסתכלים על מה שנקרא מתאלמנים חדשים, שם מדובר בערך על 25%. אם אני מדברת על כלל האוכלוסייה של האלמנים שהם הורים לקטינים, כיום מדובר על בין 1% ל-2%, הם בסך הכול האוכלוסייה שמוכרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל אני רוצה רגע להבין, מהם הקריטריונים? כלומר, כשהורה מת ממחלה בגיל צעיר והוא השאיר אחריו ילדים צעירים, האם הוא זכאי או לא זכאי ממשרד הרווחה? << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> מי שזכאי זה רק מי שנפטר בנסיבות של תאונות דרכים, בנסיבות של התאבדות ועבירות המתה, זה הכול, זה בערך 2%. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ומאיפה עולה הזכאות הזאת? כלומר, מאיפה היא באה? מחוקים? מנהלים? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> החלטות ממשלה. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, הבנתי. כלומר, יש היררכיה של שכול במדינת ישראל. כלומר, אני יודעת שיש היררכיה, ואולי, שוב, סליחה שאני מדברת על זה, אבל לעיתים היא מוצדקת. כן, אני יכולה להבין שכול ביטחוני מול אזרחי ברמת הטייטל. יש היררכיה שבמהות אולי אני יכולה להבין אותה. רגע, פיני. עדיין, כשזה יורד למטה, ילד יתום הוא יתום הוא יתום הוא יתום, בסדר? מבחינתו, הוא בא לכיתה, ואת זה אני לא יכולה להבין, כי בסוף ילד הוא ילד. אבל גם, שוב, כמו שאמר פה פיני, בשכול האזרחי, גם שם מסתבר יש היררכיה שאיננה ברורה לי. כלומר, למה בתאונות דרכים הם כן זכאים, עזבו אם הם מקבלים בפועל או לא, זה כבר שלב הבא, ואלה שהוריהם מתו ממחלות, בין אם מחלות על לא עוול בכפם ובין אם כי נדבקו כי המדינה לא חיסנה כמו שצריך, או לא טיפלה במה שצריך, הם לא זכאים? לא כל כך ברור לי האירוע הזה. אבל זה מה שאת אומרת. זה לא אלייך, אני פונה לעצמנו, למדינה כמדינה, אם הבנתי נכון. אבל בואו נניח שאלה שכן זכאים היום על פי החלטות ממשלה או חוקים, הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה כן מסונכרנים בקבוצות הללו? << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> לא תמיד. אני חושבת שמשרד הרווחה היטיב לתאר פה איך הם מקבלים את הרשימות, אבל יש איזשהו שיתוף פעולה עם המשטרה בחלק מהמקרים, בחלק מהמקרים הם איזשהו ריצ'ינג אאוט שהם עושים, אבל אני חושבת שהם ייטיבו לתאר טוב יותר איך הם מקבלים את הרשימות. אבל מה שבטוח זה שהנתונים האלה קיימים. זאת אומרת, אם רוצים לאתר את - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הכול בביטוח לאומי, ברור. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> אפשר לעשות את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אפשר לעשות, השאלה אם מבחינה משפטית, כי כמו שאנחנו יודעים, לצערי, חיסיון, לא חיסיון. כלומר, צריך לפתור את זה ברמה, שוב, ככל שאני מבינה, תכף נגיע אלייך, ממשרד הרווחה. את ממשרד הרווחה? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ביטוח לאומי, תכף נשמע אתכם, בסדר? אני כן אשמח לקבל מכם בהמשך הדוח שתעשו לנו כן את רשימת החוקים והנהלים והחוזרים והחלטות הממשלה שקובעים מי כן זכאי למענים במשרד הרווחה ומי לא זכאי. מי לא זכאי אלה כנראה כל היתר, אבל כן תעשי לי את זה. ועוד לא שמענו למה הם כן זכאים. כלומר, אלה שכבר כן זכאים, מהן הזכויות שלהם? << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> אני יכולה לפרט, אבל אולי עדיף שאילן יעשה את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, אילן יעשה את זה, בסדר גמור. ואני כן אגיד, השאלה היא גם ההנגשה. כלומר, שוב, מי מנגיש? כי דיברתי עם לא מעט אלמנים ואלמנות, ואני פותחת רגע סוגריים גדולים, הבנתי גם שיש פער בין אלמן לאלמנה, שגם זה אזרחי. אלמן חייב להיות עם ילדים כדי לקבל תמיכה, ואלמנה ללא ילדים גם מקבלת. לא כל כך ברור לי מאיפה גם זה נולד, אבל סגרתי סוגריים. ואני כן אשמח לדעת, ברח לי מה רציתי לומר. אנחנו נעצור אצלך, נעבור אחר כך ונעבור למשרד הרווחה. אני אשמע את כולכם, בסדר? נזכרתי, כן להשלים לי את הדוח. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> די מופיע פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, מכוח מה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> החלטת ממשלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, פשוט ברשימה, בסדר? רצף של הרשימה, שנדע איך לתקן את זה. בבקשה, משרד הרווחה. קודם תענה באופן כללי, ואחר כך מה שביקשנו. מה כבר כן מקבל אותו זכאי, שזה באמת 2% או משהו כזה מכלל המשפחות השכולות, שכול אזרחי. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אילן שריף, משרד הרווחה. אנחנו נמצאים בערב שבועות, קוראים את מגילת רות, שמתחילה עם שכול, ואני תוהה מאיפה להתחיל, אבל אני אתחיל מזה שמשרד הרווחה ואנחנו באופן אישי, מי שעסוק בזה, חושב שזה תחום שצריך לקדם אותו, זה תחום שצריך לעשות בו, ויש עוד הרבה מאוד מה לעשות בו. חבל לי שחלק, אני לא יודע למה, אבל איכשהו מתייחסים לדברים שהם, איך נגיד את זה? פחות אמיתיים, ואני אנסה להבהיר את המצב. משרד הרווחה, מתוקף חוק נפגעי תאונות דרכים, מ-2002 עוד, מטפל בנפגעי תאונות דרכים. ב-2009 הייתה החלטת ממשלה 936 נדמה לי, שיצרה את הבסיס לסיוע לנפגעי עבירות המתה, וב-2013 יצא חוק למניעת אובדנות, ואנחנו הצלחנו להכניס לשם גם את הסיוע למשפחות של מתאבדים. אלה שלושת התחומים היחידים שיש הסדרה מוחלטת עם הגדרה ברורה של האוכלוסייה והסדרה של המענים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק שנייה עוצרת אותך. ואני כן אומרת, מבחינתי, שאני כן חושבת שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים, עזוב רגע שחוק אתה צריך, בשביל חוק והחלטת ממשלה אתה מקבל תקציב, בסדר? ברור. אבל אני כן חושבת שבמהות של המשרד, בכספים שמוקדשים למשרד, כרעיון, המשרד אמור לטפל בכולם. כלומר, מי שנמצא במצוקה המשרד צריך לטפל בו. למה המשרד לא יוזם? כלומר, בסוף אתה מדבר איתי על החוק האחרון בשנת 2013, זה אומר לפני 13 שנה, איפה משרד הרווחה 13 שנה? אם אתה אומר, ופתחת נורא יפה, ואני לא תוקפת אותך, אני כנגד המשרד, בסדר? לא אליך, כנגד המשרד, קובעי המדיניות והיושבים שם בראש. יש משרד, אני מכירה בכנסת עד היום, נכון שבכנסת הנוכחית נורא קשה, רוב החוקים הם חוקים פרטיים. רגע, סליחה, אבל מי שצריך לחוקק, הממשלה אמורה להביא חוקים ממשלתיים ולקדם אותם, אין מה לעשות. בסוף יש ועדה, מי שבסוף קובע מה קורה זו הממשלה. ולכן, איפה הממשלה? תראה לי שמשרד הרווחה ב-13 השנים האחרונות הגיש איזו הצעת חוק, תזכיר להצעת חוק שבא ואומר, רגע, זנחנו את כל השכול האזרחי, איפה כל האחרים? יש דבר כזה? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> הלוואי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, מה זה הלוואי? אבל אתה המשרד. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אין הצעת חוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אילן, אני לא תוקפת אותך, שוב, את המשרד. המשרד הגיש הצעת חוק כזו? זה בכלל נמצא לו בסדר העדיפויות? התשובה היא לא. זה נורא קל להפיל על אחרים ולהגיד אין, אנחנו נאלצנו עד היום כי יש חוקים, כשיש חוקים אנחנו עושים, אבל אם אין חוק, אנחנו כאילו כלום, אנחנו בובות במשחק הזה. יש חוק, אנחנו מבצעים. אבל סליחה, נכון שאנחנו הגוף המחוקק, אבל חוקים הם חוקים ממשלתיים שהם מחליטים. כמה שאני לא ארצה, אני אעמוד פה על הרגליים האחוריות ואצרח, ואני אגיש הצעת חוק, אם השר לא יאשר את זה, זה לא יעבור ועדת שרים, אם משרד האוצר לא, ולכן אתם חלק מהאירוע. אי אפשר לזרוק את זה שאין חוק, אי אפשר. בעיניי זה לא מקובל, ארבעה סימני קריאה. עכשיו אני אגיד לך למה אתם גם לא מגישים, אתה יודע למה? כי אתם אפילו לא מבקשים מהביטוח הלאומי נתונים. מגיעות אליכם פניות, אליי מגיעות פניות, אבל אתם אומרים, בסדר, אנחנו לא נתאמץ בזה, יש לנו מספיק את השוטף, אנחנו בקושי מצליחים עם השוטף, אנחנו נשאיר חברי כנסת שיתעסקו בזה ואולי יצליחו. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> סליחה, אני חלוק על כבודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יאללה, בבקשה, תמשיך, אילן. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> הנתונים הם לא הבעיה בעיניי במקרה הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, נתונים כדי לחוקק חוק. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> הבעיה היא המענים. רוב המענים של משרד הרווחה הם לא כמו שאנחנו עושים בתאונות דרכים, שאנחנו מקבלים שם של משפחה ופונים אליה. אנחנו צריכים, ואני מסכים עם כבודה, אנחנו צריכים לייצר מענים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> כדי לייצר מענה שמישהו שדופק על הדלת של המחלקה לשירותים חברתיים, יהיה לו מענה מוכן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה הוא צריך לדפוק? למה אתם לא מוציאים הוראה? עזוב, אני לא מדברת על כסף. למה אתם לא מוציאים הוראה? תראה, קיבלתי מחמניות דוח שהם אומרים שם, ואני מסכימה איתן, כי אני בעצמי נכחתי בזה, הלכתי בשנתיים וחצי האחרונות למאות ניחומי אבלים. אגב, בתוכם גם אזרחי, גם שכול אזרחי. נכון שהרוב היה לצערי שכול ביטחוני, אבל גם שכול אזרחי. בחלק מן המקומות ראיתי שם את הנציגים של לשכת הרווחה המקומית, ראיתי, וחלק לא ראיתי. משפחת השכול עצמה הייתה צריכה לפנות, איך אמרת? לדפוק בעצמה. למה? למה אתם לא מוציאים פרוטוקול? וראיתי עוד יותר מזה, וחמניות חיזקו את מה שאני אומרת, שכל משרד, כל לשכת רווחה בכל עיר, אין פרוטוקול מסודר, המשרד לא הוציא פרוטוקול מסודר, איך מזהים את המשפחות, איך מטפלים בהן, מה עושים להן, מיצוי זכויות. סיפר לי אחד מעובדי הוועדה, הוא אלמן, שהוא בא לרווחה, הוא בא עם רשימה של זכויות כי הוא קיבל מחברים שלו, והעובדת הסוציאלית אומרת לו ברווחה: אני לא יודעת, מה, יש כזה? אני לא מכירה, לא יודעת. הוא היה צריך ללקט את הזכויות. אין פרוטוקול, אין הכשרות לעובדים הסוציאליים שעובדים בתוך לשכות הרווחה, מה מגיע, מה לא מגיע. פרוטוקול טיפול, איך מטפלים איתם. שוב, באוכלוסייה שאתם כבר כן יודעים שזו אחריותכם, בסדר? אני לא מדברת על האוכלוסייה הגדולה בחוץ. אתה אומר לי לפתור מענים. יש פרוטוקול? אתה יכול להגיד לי? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> כן, יש הוראת תע"ס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תראה לי פרוטוקול של איך מטפלים בשכול אזרחי ברשויות המקומיות, אילו הכשרות אתם עושים לעובדים הסוציאליים שנמצאים בלשכות הרווחה המקומיות, שהם ידעו כל פעם, אם אתם מוציאים להם מדי פעם מכתבים, הנה הזכויות החדשות שנוצרו, זה מה שיש. אני אומרת לך בפועל שהגיעו לי לא מעט תלונות על זה שמגיעים אנשים, כבר בעצמם יש להם כוח, הם כבר יכולים לנשום קצת, טיפה, הם מגיעים ודופקים על הדלת והם באים עם הידע, להגיד להם, הם מגיעים עם המסמך, אומרים: ככה וככה וככה וככה, אמרו לי שמגיע לי, מגיע לי? וזה שמולם, שאמור להגיד להם בטח מגיע, או לא מגיע, לנווט להם בחושך שהם נמצאים בו, אומר להם: לא יודעת. נראה לך תקין? לי לא. בבקשה, אני אשתדל לא להפריע לך, תסיים, ואז אני אתן לכולם. אני מקווה לתקוף לא ברמה האישית כמובן, רק ברמה העניינית. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> כי ברמה האישית אין נושא שמעניין אותי יותר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברור לי, חס וחלילה. באמת, אם עולה הרושם שאני תוקפת אותך אישית, ממש לא. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> לא, וזה בסדר גמור, אבל אני אשמח שגם בית המחוקקים יעזור לנו בעניין הזה, כי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין לי בעיה, תפנה אלינו, אין בעיה. אם מישהו היה פונה אליי, ופונים אליי מהמשרד, ואומרים לי, בשושו, שלא ידעו, או אפילו ברשמי, תיתנו לי הצעת חוק ואנחנו נאשר אותה, אין בעיה, אבל דממה. אם אני לא הייתי עומדת על זה עם יד על הדופק, ולא הייתי צריכה אותם כבר, כי אני כבר מראש כתבתי לי נושאים שאני יודעת שאני רוצה לעשות מעקב עליהם, זה לא היה קורה, לא היינו יושבים פה היום. אתם לא דרשתם את הדיון. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני רק רוצה לצייר את תמונת המצב. באוכלוסיות המוגדרות שלנו יש הנחיות מאוד ברורות של מה צריך לעשות. יש הוראת תע"ס, זה נקרא 311, יסכה לדעתי יודעת את זה, אני חושב שדיברנו על זה בזמנו כשנעשה הדוח. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> זה גם מופיע במסמך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, השאלה היא, תכף אני אגיע אליכם, חמניות, יש הבדל בין כתוב לבין מה קורה בפועל. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני אתן דוגמה. יש שם את ההודעה המרה שנמסרת למשפחות, יש שם עובד סוציאלי, יש לנו קורס שאנחנו עושים לעובדים הסוציאליים, יש לנו אחר כך מרכזי סיוע שפונים למשפחות בתאונות דרכים וברצח בצורה יזומה. בהתאבדות לא, אין למדינה פרטים לגבי התאבדויות בצורה מסודרת, הם פונים אלינו ואנחנו מעניקים להם סיוע. שלוש התוכניות האלה שהיו בעבר מופרדות, איחדנו אותן ביחד, ויש תוכנית אחידה, שנתיים סיוע ממרכזי סיוע. נאמר פה באיזשהו מסמך שיש שם תור, אני לא מכיר דבר כזה, זה פשוט לא נכון. אין תור, יש פנייה תוך ימים למשפחה, והמענים גם הם ברמה של שבועות לכל היותר, והמשפחה מקבלת את המענים. שוב, הם מענים מוגבלים. דובר פה על היררכיה של שכול. המשאבים שיש לנו הם מאוד מאוד מוגבלים וכל התקציבים שיש לנו הם גירעוניים. זה לגבי זה. חשוב לדעת שגם שאר האוכלוסייה שאנחנו מדברים עליה: יתומים, אלמנות, אלמנים, משפחות שנמצאות בכל מיני משברים, הן יכולות לפנות למחלקת הרווחה המקומית והן מקבלות סיוע. משפחות כאלה שמגיעות למצבים מאוד מאוד קשים ואנחנו מכירים את זה, הן משתמשות בהרבה מאוד שירותים של המשרד. בכל שנה יש אלפים ועשרות אלפים שמקבלים סיוע. מכיוון שזו לא אוכלוסייה מוגדרת, אין לנו יכולת לספור אותה. אבל לא יודע מה, בפנימיות, עשרות אחוזים מילדי הפנימיות, הן מגיעות ממשפחות שהסיפור התחיל בשכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה נשאל פה אילו מענים יש. אתה אומר הם נעזרים, מה המענים? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני אומר את המענים. בפנימיות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אמרת משפחות. << אורח >> יסכה מוניקנדם גבעון: << אורח >> העניין הוא ההבדל בין שירות שהוא ייעודי למשפחות שכולות או בשירות שניתן כמו לכל משפחה. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> וזה חלק מהבעיה של הצגת הנושא הזה. אנחנו מטפלים במשפחות האלה, אבל על רקע הקושי, לא על רקע האלמנות או היתמות. << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> אבל אילן, איפה תפיסת המניעה של המשרד? באמת אני אומרת, אם אנחנו מגיעים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תכף, אנחנו ניתן לך, אני מבטיחה. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> הצגת הנתונים שגויה בהקשר הזה. חלק מהבעיה היא גם במשרד הרווחה שלא אוסף את הנתונים בצורה מסודרת, אני מקבל את זה, אבל העובדות הן פשוטות. אנחנו מטפלים באוכלוסייה הזאת על רקע המשבר, לא על רקע השכול. אם הם מגיעים לאלימות במשפחה, הם מטופלים, אם הם מגיעים לבעיה בהורות שישנה, הם מטופלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אני מסבירה שוב, תקשיב לי, אני לא מדברת על משפחה במצוקה. היא בוודאי נהפכת למשפחה במצוקה, בסדר? זה ודאי, היא לגמרי נהפכת למשפחה במשבר, בסדר? אבל אני מדברת על שלב קודם. ההלם קורה, בסדר? בין אם זה במחלה וזה לוקח זמן ובין אם זה במחלה וזה קורה מייד, או בין אם זה תאונה, עזוב, זה כרגע מבחינתי לא רלוונטי. בשלב הזה של ריצ'ינג אאוט, אני לא מדברת על זה שהם ידפקו בדלת, זה ללכת אליהם בשבעה ולשבת איתם בשבעה ולהגיד להם: יש לכם כתובת. זהו, אני לא רואה מזה בינתיים כלום, באירוע הזה. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אבל האירוע הזה הוא משאבים של כוח אדם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תגיד לי, יש לשכות רווחה מקומיות, מה זה משאבים של כוח אדם? שעובד סוציאלי, שוב, בתל אביב, היא עיר גדולה, יש שם כמה, בעיר שהיא קטנה או רשות מקומית שהיא קטנה יש יותר קטן, אבל גם מספר התושבים יותר קטן. עם כל הכבוד, אם אתם נותנים הוראה להגיע לשבעה פעם אחת, בן אדם אחד, ראש העיר יגיע, מה אכפת לי מי יגיע? נבחרי ציבור, מישהו מטעם העירייה יגיד: "אני מטעם העירייה פה", בסדר? עזוב, אתה כרווחה, אבל מטעם העירייה יגיע ויגיד: "אנחנו משתתפים באבלכם, אנחנו מבינים את הצער, אנחנו כתובת, כשצריך תגיעו". את זה, את זה לכולם. מה הבעיה להוציא הוראה כזו? אל תדבר איתי על תקציב, זה לא תקציב. זה לא תקציב, אני מצטערת. להמשיך וללוות ולעטוף? אולי כן, ונדבר על זה, אבל משהו - - - << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני שוב חלוק עלייך. כשעובד סוציאלי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא אמרתי עובד סוציאלי, לא התחלתי עם עובד סוציאלי. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני לא אחראי על הרשויות. אני אחראי על - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה מעלה לרווחה שהם צריכים לדאוג לכך שמנהלת הרווחה תדאג שמישהו יגיע, בסדר? שתמצא מתנדבים. בוא, אני צריכה עכשיו להמציא את הגלגל מההתחלה? בכל לשכת רווחה, לדעתי, יש מישהי שאחראית על מתנדבים, יש את זה, זה חלק מנוהל שלכם כנראה. היא יכולה למצוא. אני צריכה להגיד לה מה לעשות? היא צריכה הוראה מכם שכן זה חלק מהתפקידים שלה, היא תמצא מתנדב שהוא קבוע ילך לכל בית ויגיד: אני מייצג את העירייה. ואני חושבת את זה תוך כדי, בלי שולחן עגול. תעשו שולחן עגול, תגידו בתקציב הקיים. תקשיב, כולנו פה בני משפחות, ויש לנו תקציב במשפחה כמשפחה, כמה אישה מכניסה אם היא מכניסה, כמה בעל מכניס, ואומרים: אוקיי, עכשיו אנחנו חושבים ביחד ואומרים, מה סדרי העדיפויות? הכול חשוב, אבל עושים סדרי עדיפויות. עשיתם שולחן עגול על זה? אמרתם, רגע, בואו נחשוב אילו פתרונות יכולים להיות עם התקציב הקיים? נכון, אין תקציב, אפשר פתרונות למצוא? בואו, משרד הרווחה, צר לי, אני לא רואה פה, באמת, לא רואה התאמצות אפילו לעשות משהו יותר טוב. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> מתנדב לא יכול לייצג את הרשות, מתנדב יכול להגיע לבית המשפחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> טוב, מאחר שאין כאן חברת כנסת שיכולה להחליף אותי, כי את לא חברת ועדה, אני חייבת לצאת לחמש דקות למשהו דחוף, אני נאלצת להפסיק את הדיון. אתם יכולים לדבר ביניכם, אני אחזור ונמשיך מאיפה שהפסקנו. סליחה. << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 09:32 ונתחדשה בשעה 09:44.) << הפסקה >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> עצרנו את אילן באמצע. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> נראה לי דיברתי יותר מדי כבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, כי יש לנו שני חלקים, גם דיווח וגם התקדמות מהדיון הקודם וגם השאלות שנשאלת. תמשיך ואז נעבור לשאר המוזמנים. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני רוצה להגיע לדברים של מה שכן נעשה. אנחנו כמובן נשמח לכל שיתוף פעולה אפשרי. אני רוצה לגעת בשתי תוכניות קטנטנות, אבל שהתחילו השנה בנושא הזה. אחת זה שאנחנו שותפים יחד עם משרדי ממשלה אחרים בהקמת פורום בין-משרדי לקידום מענים בשכול האזרחי. זה פורום נטול משאבים, אבל עם הרבה רצון טוב של המשרדים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אילו משרדים שותפים? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> משרד המשפטים, מהאפוטרופוס הכללי ומהסיוע המשפטי, משרד החינוך, משפ"י, משרד הרווחה, ממערך הדיגיטל, מהביטוח הלאומי, משרד הבריאות, ועכשיו קיבלנו את אישור נציג משרד האוצר כאן שהוא גם מסכים לחבור אלינו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתם כבר ישבתם? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אנחנו כבר ישבנו מספר ישיבות, יש פורום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, ללא האוצר, אני מבינה, הוא מצטרף רק עכשיו. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> ללא האוצר. גם נציג האוצר שהצטרף, זה יהיה ללא משאבים, אנחנו מבינים את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, שנייה. הפורום יושב למצוא פתרונות, בוודאי שיצטרכו לבוא עם זה משאבים. הישיבה עצמה היא ללא משאבים, אני מסכימה. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אבל כמו שכבודה אמרה, יש מקומות, ובזה אנחנו כרגע עסוקים, לחפש איפה אפשר לעשות גם ללא משאבים נוספים, איפה המשרדים השונים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, מה הטייטל של הפורום, איפה אפשר לעשות בלי משאבים או איפה אפשר לשפר? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> לא, הטייטל הוא כללי, קידום. אם יהיו לנו משאבים, אנחנו כמובן יותר מנשמח, זו הדרך הטובה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מציעה לך שנייה משהו. סליחה שהשפה, מילים יוצרות מציאות. זה לא "אם יהיו לנו", כי "אם יהיו לנו" זה נורא פסיבי, אם אנשים יעשו לנו טובה ויביאו לנו, אנחנו נעשה. אנחנו נדרוש משאבים, בסדר? בהתאם להמלצות. תהיינה המלצות שצריך לעשות א', ב', ג', ד', ה'. א' וב' לא צריך משאבים כי יש מתנדבים, כי זה מספיק, וג', ד' וה', צריך חקיקה וצריך משאבים, מאה אחוז, תדרשו משאבים. ואז יבוא האוצר ויגיד: רגע, אי אפשר, אתם תגידו: אפשר, ואז תגיעו לעמק השווה. אני לא צריכה ללמד אתכם איך זה עובד, בסדר? אבל בעיניי זה מאסט. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני משרת ציבור ופקיד ממשלתי, אני ממליץ, אני לא דורש, אבל בסדר גמור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז, בדיון הבא יבוא השר כדי שהוא יגיד לי אני אדרוש. אנחנו נבקש מהמשרד לדווח לנו. הפורום הזה מתכנס אחת ל-? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אחת לחודש-חודשיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, אני אשמח שתתכנסו קצת יותר מהר, כי השכול מתרבה, מה לעשות, ותיתנו לנו דיווח, בוא נניח, בעוד חודש, בסדר? כי הכנסת הזאת, ימיה כבר ספורים, ולכן אני אשמח שעוד חודש תיתנו לנו דיווח על מה נאמר, מה הוחלט, מה הוכרע, מה עומד על הפרק. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> בשמחה. התוכנית השנייה שאני רוצה להגיד עליה היא תוכנית שאנחנו עובדים עליה עם הרשויות המקומיות, והיא קצת דומה למה שאת אמרת מקודם. תוכנית שתאפשר לרשות המקומית להפעיל מערך קהילתי, כולל מתנדבים, כולל קבוצות טיפוליות, כסיוע למשפחות האלה. שוב, לא מדובר על תקציבים חדשים, אלא שימוש בכל מיני תקציבים קיימים לטובת האוכלוסיות האלה, ואנחנו עובדים על זה כרגע בהקמת התוכנית הזאת. אני מאוד מקווה שכבר ב-2027 היא תוכל להיות פעילה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואם זה בלי תקציב, למה רק קבוצות אלה? למה לא כל הקבוצות? כלומר, אם יפנה לרשות אדם שנמצא בשכול האזרחי, אבל איננו נמנה עם תאונות דרכים? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> לזה אני מתכוון, לתאונות דרכים, רצח והתאבדות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כבר יש. על הקבוצות הנותרות, הבנתי. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> על ה-97%, על החלק הקטן של ה-97%. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, בסדר גמור. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> ברשויות היום, ב-12 רשויות יש - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אבל פיני, לא יודעים מי אתה, אני אתן לך לדבר. כמובן שאתה נשאר פה, כי מן הסתם יהיו פה עוד שאלות שיופנו אליך. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> ברור, ואני גם אגיד שגם המיזם של פיני, היום השמיני, וגם עמותת חמניות, עובדים ברשויות המקומיות עם מחלקות הרווחה בתוך שיתופי פעולה. הדברים האלה קורים אין-האוס, אצלנו, בברכתנו, אבל בעיקר מהאנרגיות שלהם והמשאבים שלהם, אבל גם עם משאבים פנימיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, תודה. אני רוצה את המוסד הביטוח הלאומי, לשמוע מה אתם רציתם לומר בנושא, אני כן אשמח לשמוע מכם על המעבר של הנתונים, בסוף איך עוברים הנתונים לגבי אותן אוכלוסיות שכן הרווחה היום אמורה לטפל, איך זה עובר, ומדוע לא עוברים יתר הנתונים, מהם הקשיים, מהם החסמים להעביר את הנתונים לגבי אוכלוסיות נוספות בשכול האזרחי. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> שמי עדנה ליימן, מנהלת תחום אזרח ותיק ושאירים בביטוח הלאומי. הנתונים שעוברים כרגע הם נתונים עבור יתומים מקבלי קצבאות שאירים שמי שמקבל את הקצבה הוא לא ההורה, אלא גורם אחר. אלה מבחינתנו ילדים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי. אם נפטר הורה אחד, ההורה השני בחיים. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> לפעמים כן, לפעמים לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, שנייה, אני שואלת לגבי אלה. את אמרת שמה שעובר הם רק אלה שהקצבה עוברת למישהו אחר שהוא לא הורה, מה לגבי אלה שיש להם הורה אחד שברוך השם כן נשאר בחיים? הנתונים האלה לא עוברים? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה לא? לא הבנתי, איך הם יקבלו? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> בשביל להעביר כל מידע צריך - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה רגע להבין. סיפר לנו מקודם אמיר שיש אוכלוסיות שהחוק או החלטת ממשלה קבעה שצריך לתת להם שירותים, עזבי רגע את אלה שלא. לצורך העניין, תאונת דרכים, או משפחה שבן משפחה בה התאבד. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> שניהם הם לא מידע שמטויב אצלי בביטוח הלאומי, אני מקבלת פטירה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, מאה אחוז, אני שואלת אותך איך ידעו. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> משטרת ישראל מן הסתם, תאונות דרכים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל אלה לא רק תאונות. תאונות דרכים, עבירות המתה ואובדנות. לא בהכרח זה יגיע דרך המשטרה אליהם. איך הם אמורים לקבל את המידע? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> המכון המשפטי? אין לי מושג. זה בטוח לא מידע בביטוח הלאומי. אני מקבלת בן אדם שנפטר וזה מה שידוע לי, תאריך פטירה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, יכול להיות ששם הבעיה. אני לא יודעת, יכול להיות שזה האירוע. בסוף משרד הרווחה לא יוכל להגיע אף פעם לנתונים אם הם לא מועברים אליהם דרככם, כי אתם הגוף היחידי שיודע את כל הנתונים. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> אני לא יודעת את הנתון הזה, שוב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, את יודעת על ילד שמקבל. מה זאת אומרת? לא הבנתי. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> אני יודעת שמישהו נפטר, לא ממה נפטר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לכן אמרתי, הוא שאמרתי, שצריך לתקן, א', את העניין של לכולם מגיע, ומצד שני, גם אם לא לכולם מגיע, לפעמים הם ייתנו גם בצורה התנדבותית, אבל לשכות הרווחה אמורות לדעת מי נפטר במשפחה כדי לטפל במשפחה. בסדר, עזבי, אני צריכה ממך נתון, זה לא ויכוח. את אומרת שאתם מעבירים למשרד הרווחה רק את השמות של משפחות שבהן שני ההורים נפטרו, והילד מקבל את מה שהוא צריך לקבל דרך גורם שלישי. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> לאו דווקא שני ההורים נפטרו, אבל כן, הקצבה מועברת למישהו אחר. וכל מידע אחר, אפשר לבקש טופס א', ידונו ויעבירו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואתם כן מעניקים זכויות כלשהן, תמיכה כלשהי לשכול אזרחי? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> בתחום שאני עוסקת בו זה רק כסף, אבל יש לנו גם תחום שיקום שהוא כן נותן סל יותר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני שואלת מה. תראי, אני לא הזמנתי אותך אישית, אני הזמנת את המוסד לביטוח לאומי. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> תחום קצבאות שאירים זה קצבה. בנוסף לזה יש סל שיקום לאלמנים ואלמנות שהם עדיין בגיל העבודה, יש סדנאות, יש שיקום תעסוקתי, ולאלה המבוגרים מאוד, אלמנים ואלמנות מעל גיל הפרישה, יש ייעוץ לאזרח ותיק, וכמו שאמרת, יש מתנדב שמבקר, מתקשר, שואל איך מסתדרים. לא תמיד אנשים בכלל משתפים פעולה, אבל סך הכול השירותים ניתנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, את יכולה להגיד לי עוד פעם מה השירותים? בואי נתחיל על יתומים עד גיל 18, אתם נותנים חוץ מקצבאות? אתם לא נותנים. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> יש להם מתנדבים שמגיעים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, רגע, תני לה, אחרי זה תשלימי. זה חלק מהבעיה, שלפעמים מגיעים אנשים שאמורים לתת לנו מידע ולא יודעים. אני רוצה לשמוע. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מתי נעבור לנושא השני של הוועדה? יש שני נושאים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמרתי שאנחנו נדבר על הכול ביחד. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> עד עכשיו עוד לא התחלנו לדבר על הנושא השני. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא יודעת מה זה ראשון ושני, אני קראתי את שני הנושאים והם ביחד. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, אלה שני נושאים שונים. יש נושא אחד שנקרא שכול אזרחי, ויש נושא שני שנקרא אלמנות עם ילדים, אלה היו שני הנושאים. עד עכשיו דיברתם על שכול אזרחי, לא דיברתם על הנושא השני. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, סליחה, אני מבחינתי מדברת על שני הנושאים גם יחד כשאני מדברת על הורים עם ילדים ודיברתי. יהודה, כשיגיעו אליך תגיד מה שאתה רוצה, אין שום בעיה. אני צריכה רגע להבין, לגבי יתומים עד גיל 18, יש שירותים שאתם נותנים או לא? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> שוב, יש סל שיקום שניתן לאלמנים ואלמנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וניתן לאלמנים ואלמנות עם ילדים או בלי ילדים? יש חלוקה? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> גם. כן, בהחלט, יש חלוקה. לצעירים יותר אלה סדנאות באופן אחר וגם מה שנקרא לשלב אותם בתעסוקה ולצאת לעבודה ואיך להתארגן, ולאלה המבוגרים יותר זה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, אבל עדיין ליתומים עצמם לא ניתן דרככם. בסדר, מותר, זה מה שאת אומרת לי, נכון? אני מבינה נכון? << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> ניתן דרך ההורה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, לא ישירות מכם. אוקיי, תודה. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> שוב, אלא אם כן זה איבה, וזה משהו אחר לגמרי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר גמור, תודה. אני מגיעה לחמניות. << אורח >> הדר קס: << אורח >> הדר קס, מייסדת ומנכ"לית של חמניות. אני רק אשמח לדייק לגבי מה שהיא אמרה לגבי הטופס, לציין ספציפית לגבי טופס 3א'. לא מעט רשויות מקומיות שאנחנו עובדים איתן, אנחנו עובדים ב-30 רשויות מקומיות, פנו כתוצאה וביקשו לקבל את השמות של הילדים היתומים ושל האלמנות, הגישו טופס 3א' ולא קיבלו. בהקשר הזה אני אגיד שגם רשות מקומית שרוצה לעשות למען היתומים ואומרת, יש לי את המשאבים להשקיע בזה באופן עצמאי, לא מקבלת. כן חשוב לי לדייק את האירוע הזה, כי זה לא קורה. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> אין בעיה, יש ועדה, מן הסתם יש נימוקים מדוע לא נתנו או מה אפשר לתת, ואפשר שוב לדון עם הוועדה, זה לא משהו שבלתי ניתן. << אורח >> הדר קס: << אורח >> אנחנו נשמח מאוד, כי בסוף, אפרופו, כמו שאמרת, חברת הכנסת וולדיגר, ימיה של הכנסת הזו קצרים ושווה לנו להתמקד במאמצים ריאליים שניתן לקיים, ואחד מהמאמצים הריאליים שניתן לקיים זה לפחות לתת לרשויות המקומיות שכבר רוצות לעבוד ויש להן יכולת לעבוד ויש להן את המשאבים לעבוד, לפחות לחלקן, את השמות של האנשים כדי שהם יוכלו לעבוד. אם המדינה, לצערנו, לא מועילה בטובה לעשות, ולפחות הרשויות נכנסות, בואו ניתן להן לעבוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, אני באמת לא מבינה, ביטוח לאומי, אנחנו מבקשים מכם גם תשובות. אם רשויות פונות מיוזמתן ומבקשות מידע, אתם אמורים - - - אני לא מצליחה להבין. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> יש נוהל מסירת מידע. לא כל מידע שיש לנו בתוך הביטוח הלאומי אנחנו יכולים למסור לכל מי שמבקש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה זה כל? רשות מקומית. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> רשות מקומית, בסדר, בגלל זה יש טופס א', יש ועדה, ואפשר לדון בוועדה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל הם לא קיבלו שום מענה, זה לא שהם קיבלו מענה, נדחיתם. << אורח >> הדר קס: << אורח >> לא קיבלו שום מענה. ברמת רשויות מקומיות, לא נעים לי להגיד את שמות הרשויות, כי זה סוכם איתן בחדרים סגורים, אבל אני אגיד, שמות של רשויות מקומיות, יכולה להעביר שמות, פלוס טפסים, פלוס למי נשלח, לא קיבלו שום תשובה, מסמוסים חודשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בדיוק. << אורח >> עדנה ליימן: << אורח >> שום תשובה? << אורח >> הדר קס: << אורח >> שום תשובה, מסמוסים של חודשים, מסמוסים של מסמוסים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אבקש שתעבירי לנו את הפנייה, אנחנו נעביר לביטוח הלאומי ונדרוש מהם תשובות. לא יכול להיות, תענו מענה בכתב, פספסתם את ה-וי פה, או יש קשיים משפטיים, אי אפשר להעביר את המידע, ולפרט מה הקשיים המשפטיים, ואנחנו נפתור אותם. לא יכול להיות שילד או אלמן או אלמנה, אנחנו נקריב אותם על מזבח המינהל התקין, בסדר? צריכים למצוא את האיזון. אבל לדעתי, מדינת ישראל איבדה את האיזון, איבדה. כל דבר זה מינהל תקין, כל דבר. צריך מינהל תקין, המדינה צריכה להתנהל כמו שצריך, חס וחלילה שלא יישמע פה שאני אומרת לעקוף נהלים וזה, אבל צריך שיקול דעת, צריך להבין רגע פה. אם רשות מקומית מבקשת ואומרת, אני מתנדבת, אני רוצה לתת מענה לתושבים שלי, וביטוח לאומי לא אומר כלום, הוא פשוט מתעלם, חבל. תודה. בואי את, ואחר כך אני אתן ליהודה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> מעולה. נעים להכיר, כמו שאמרתי, הדר, מייסדת ומנכ"לית של עמותת חמניות, העמותה הגדולה בישראל לילדים ובני נוער שאיבדו את אחד או את שני ההורים שלהם, פועלים כיום ב-30 רשויות, ועוסקים באופן רחב במחקר, מודעות ומדיניות כדי לשנות את האופן שבו מדינת ישראל רואה יתומים ואלמנות ומעניקה להם תמיכה ושירותים. אני הקמתי את חמניות כי אבא שלי נהרג כשהייתי בת 14, דרסה אותו משאית לפני כ-12 שנה, ואני שמחה להגיד שמאז באמת לא השתנה כלום בהקשר של מה שהמדינה נותנת. מאוד טוב לסגור מעגל. אני משתדלת להיות שמחה ממאמציי לאירוע הזה, ואני אגיד שבסוף אנחנו פה, אני לא פה 12 שנה, אני פה באזור עשר שנים, ולצערי, הדברים לא מתקדמים, גם ברמת דברים בסיסיים מאוד מאוד מאוד שניתן לעשות בלא משאבים. זאת אומרת, מה שאנחנו מדברים פה על העברה של המידע לרשויות המקומיות, וסליחה שאני מתאבססת על זה, יש לי עוד כמה התאבססויות שאפשר לעשות חינם אין כסף, זה לא מתכנס ולא מתקדם ולא קורה. ועושים דיון ועוד דיון ועוד דיון ועוד דיון ועוד דיון, וכאילו המשאבים הציבוריים הם חינם, וכל מי שמגיע הוא זה, ופשוט הדברים לא מתכנסים. לא משנה כמה שנים עוברות ומדברים ופה ושם וההיא וההוא, וכמה לחצים מפעילים ומדברים, ופה ושם, דברים, באמת אני אומרת, בסיסיים. אני עוד לא אפילו במקום שבא ואומר, בואו ניתן לילד שאיבד הורה שוויון הזדמנויות וניתן לו תמיכה וסיוע כלשהם, נפשיים, עזרה. בסוף, רוב הילדים היתומים, אפרופו אילן אומר 97%, רוב הילדים היתומים איבדו הורה מסרטן וממחלות, הם לא מקבלים כלום. ילדה שרואה את אימא שלה גוססת בבית ארבע שנים מ-ALS, רואה את אבא שלה גוסס מסרטן, לבד, אחרי זה לאן היא הולכת? לאן מגיעה אותה ילדה? לאילו מקומות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואגב, גם בן הזוג שנשאר. כלומר, גם שם אנחנו רוצים אותה או אותו יצרן, חיים משמעותיים, הוא גם נמצא באיזה שבר עצום שמדינת ישראל צריכה. היא רוצה שיחכה שהוא ייפול ואז נצטרך להשקיע בו? עזבו את הצד המוסרי והערכי, היא תצטרך להשקיע בו כל כך הרבה משאבים כדי להרים אותו. מה האירוע? כלומר, אם אפשר לטפל כשהדבר עכשיו ובאמת ייתן את הבוסט לעתיד, אני איתך, אני לא מצליחה להבין את זה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> 77% מהאלמנים והאלמנות במדינת ישראל נאלצים או לצמצם שעות תעסוקה או להתפטר. יושב כאן חברנו ממשרד האוצר, ידע להגיד שפחות כדאי, ככל הנראה. אי לכך ובהתאם, יש דברים, שוב, מינימליים שניתן לעשות וניתן להשיג. אני מודה, אני עומדת בארגון א-פוליטי, כאדם אני לא איזו סוציאליסטית גדולה, באמת שלא. בסוף, צריך לפעול כדי שאותם ילדים יתומים לא יגיעו לאותם מקומות, אפרופו, של סיכון, אלא ייקחו את החוסן ואת הפרספקטיבה שלהם ויגיעו למקומות טובים וחשובים לחברה הישראלית. יש לנו פה לא מעט חברי כנסת ושרים במשכן הספציפי הזה שהגיעו מתוך מקומות של יתמות. אבל שוב, במדינת ישראל בנושא הזה של יתומים ואלמנות, פשוט כל אחד מופקר לגורלו. אין מנגנון, אין סיוע אחיד, אין תמיכה. יש רשויות שיש להן את היכולת ואת המשאבים ורוצות להשקיע, וגם אז הן לא יכולות כי אין להן את הנתונים. גם ראשי ערים, אנחנו עובדים היום, שוב, עם 30 רשויות מקומיות שאומרות, רוצה אני לעשות יותר, מתקצבים את חמניות כי משרד הרווחה לא עושה את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> 33? << אורח >> הדר קס: << אורח >> אנחנו עובדים היום ב-30 רשויות, מפעילים 35 תוכניות, יש לנו רשויות שאנחנו מפעילים בהן יותר מתוכנית אחת. ואני אומרת בהקשר הזה, נכנס משרד הרווחה, שלצערנו, באמת בתחום הזה לא עושה דבר, מגיעה הרשות המקומית ואומרת, רוצה לעשות אני, והיא לא יכולה, ידיה כבולות. כי איפה הנתונים, ומי עושה, ומה עושה? ואין פה אף שירות היום במדינת ישראל שמותאם לאלמנה בכלל. גם אם היא תגיע ותרצה את התמיכה ואת הסיוע בתעסוקה, מאיפה היא תקבל אותו? שוב, אני אומרת, יש לנו הרבה מאוד דרישות, ואני אגיד, יתמות ואלמנות זו משימת החיים שלי, זה מה שאני הולכת לעשות בגלגול הזה, ועד שזה לא ישתנה אני ארקוד פה על איזה שולחן שצריך, אבל בסוף, בזמן המועט הקצר מאוד שיש לנו עד שיגמר המושב הזה, בואו לפחות נסגור את זה שיגיעו הנתונים לרשויות המקומיות, ש-30 רשויות מקומיות שאומרות, רוצה אני לתת לילד היתום מהתקציב שלי, במקום לעשות הופעת יום העצמאות, שהם יוכלו לתת את זה. זה חייב, חייב, חייב להיסגר כאן. באמת, לא צריך, אל תעשו כלום, רק את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואני לא מוכנה שזה ייפסל על בסיס שוויון, בסדר? כי אני מבינה שנכון שזה לא פייר שרשות שיש לה, הילד יקבל, ורשות שאין לה, הילד לא יקבל, אבל אני גם לא מוכנה למידת סדום, אין לו, גם לא ניתן לו. זה לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות. או שהמדינה תיכנס מתחת לאלונקה ותגיד, אוקיי, אני נותנת לכולם, או שלפחות תיתן את המענה למישהו שכן יכול לתת אותו. אני ממש נדהמת ממידת הסדום הזו שאנחנו עושים פה, לא הגיוני. << אורח >> הדר קס: << אורח >> אני רק אגיד אמירה אחרונה על הדבר הזה. אנחנו בזמנו הפעלנו אנשים מאוד בכירים במשרד הרווחה ובמשרד הפנים כדי לקבל את הנתונים אחרי שהרשויות לא קיבלו אותם. זה לא שנשארנו באיזו תשובה כזו, שלחנו חופש מידע, שחררנו, אמרנו בוא נראה מה יקרה. הפעלנו אנשים מאוד בכירים שאמרו שממסמסים את זה. אני מאוד מאוד אשמח שלדבר הזה לפחות נסגור מעגל ונדע שלכנסת הבאה אנחנו לפחות נכנסים שרשות שרוצה לעשות, ודרך אגב, חברת הכנסת וולדיגר, זה לא כסף. בסוף, שרשות מקומית תיתן הכשרה למורים ולמורות שלה איפה שהיא יודעת שיש ילד יתום - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, זה גם כסף, אבל אני איתך. הכשרה זה גם כסף, אבל בסדר, זה כסף קטן. << אורח >> הדר קס: << אורח >> מאוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זאת אומרת, הוצאה מול תועלת, אין בכלל מה להשוות, כי התועלת היא עצומה מול השקעה מינימלית. << אורח >> הדר קס: << אורח >> נכון. ואני אגיד שמשרד החינוך מאוד עושה למען ילדים ובני נוער יתומים, והטמיעו נוהל, ועובדים ומפעילים מרכזים ועושים דברים. ומשרד הרווחה, לא ברור לי איפה הסיפור הזה עומד ולא ברור לי למה זה לא קורה. ומדברים הרבה על דירקטיבות, ואולי צריך לדאוג שהדירקטיבה תגיע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, תודה רבה. יהודה, בבקשה, ואז כל מי שנרשם. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אנחנו הגשנו מצגת, נשמח להציג אותה. קודם כול, בוקר טוב, תודה רבה לך, כבוד היושבת ראש, על כינוס הדיון. אני מאוד שמח שכולם פה, יום של הארת פנים לכולם, לכל המשתתפים. ואני מאוד שמח, אבל אני רוצה לומר שאחת הבעיות, אם רוצים לעסוק בנושא, אם לא מגדירים, אי אפשר לעסוק בנושא. למשל, המושג שכול במשרד הרווחה, את רוצה מהם שהם יבואו ל-50,000 איש שמתים בשנה? זה לא רלוונטי. אם אנחנו לא מגדירים מי האוכלוסייה שעליה מדובר, אי אפשר. ואגב, שכול זה שכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, אני חולקת עליך. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> בסדר, מותר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא חולקת עליך על לא להגדיר, אני מסכימה עם ההגדרה, אני רק אומרת שאפשר גם להגיע ל-50,000 לשבעה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, סליחה, מדובר ב-50,000 איש שמתו. לפי ההגדרות של משרד הרווחה, בשנה האחרונה, משפחת שכול כוללת בן דוד של בן אדם שמת, אבא של בן אדם שמת, דוד של בן אדם שמת, מורה של בן אדם שמת, שכן של בן אדם שמת, מי שעזר בשבעה. מדובר ב-5 מיליון אנשי שכול בישראל, ואני לא חושב שעובדי משרד הרווחה צריכים לשלוח עובדת סוציאלית לכל תיק. אבל חבר'ה, אני רוצה להתמקד. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> יהודה, יש לנו תע"ס, זה לא מה שכתוב בתע"ס. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא חשוב, בסדר. סליחה, אני רוצה גם לברך את חבר הכנסת ואליד שהצטרף לפה, ממש מרגש שהוא פה, כי אנחנו מדברים פה איך מדינת ישראל יכולה לתקן את מצבה העגום של כל אלמנה ויתום. אני לא יודע למה מפחדים להגיד אלמנה ויתום. גם בספר רות, רות ועורפה ונעמי היו אלמנות והיו שם שני ילדים יתומים. לא שכול, לא כלום, אלמנות ויתומים, זו ההגדרה. התורה מדברת על כל אלמנה ויתום. ולמה אני אומר את הדבר הזה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ואלמנים ויתומות, חשוב. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> סליחה, אני אציין את המשפט הזה, זה המשפט הבא. כשאני מדבר על אלמנה, זה אלמן ואלמנה, כשאני מדבר על יתום, זה יתום ויתומה, אין שום הבדל. התורה כותבת כל אלמנה ויתום. בעזרת השם אפשר להגיש בקשה לשינוי נוסח, אם הקדוש ברוך הוא ישנה את הנוסח בתורה. ואגב, גם בקוראן, 'ארמלה ויתים', מופיע אלמנה ויתום, ובעברית אלמנה כולל אלמן ואלמנה, יתום כולל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, אבל אנחנו לא בסמנטיקה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> יפה, אבל זה מאוד חשוב. יתום זה ילד. דהיינו, למשל, הייתה פה איזו חקיקה שבה השתתפו 200 חברי כנסת ו-300 ארגונים ליתומים בני 40, 50, 60, המקום היחיד בעולם. אם אנחנו לא נתמקד, על מה מדובר? על כל אלמנה ויתום. אנחנו השבוע נציין את מתן תורה, אנחנו יושבים על הדיבר החמישי, כבד את אביך ואת אימך. דהיינו, אלמנה ויתום הם יחידה אחת, זה הורים וילדים, ההורה במרכז, ועל זה אנחנו מדברים. אנחנו רוצים להציג פה לראשונה שש עקרונות שהם מבחינתנו העקרונות שמדינת ישראל, שאני פונה לכנסת, את תקפת את הממשלה, אני פונה לכנסת. למה כשעסקו פה ביתומים שהם לא יתומים ובחזירות לקחת עוד כסף, 600 מיליון שקל לאנשים שהמדינה כל כך משקיעה בהם לשנה, 600 מיליון שקל לשנה לאנשים שלא צריכים, ולאלמנות ויתומים שיש להם ילדים קטנים לא היה, יש בקושי חברי כנסת שמגיעים, לא מעניין, לא עוסק, זה לא חשוב, על כל אלמנה ויתום. (הצגת מצגת) אני רוצה לעבור לשקף הבא, העיקרון הראשון. העיקרון הראשון שאני מדבר עליו הוא זכויות שייכות לחיים. עם כל הכבוד, יסכה, הביטוח הלאומי, אין לו את כל האלמנות והיתומים בכלל, את יודעת את זה? אין לביטוח הלאומי את כל האלמנות והיתומים. יש כמה מאות אלמנות שלא מופיעות בביטוח הלאומי, אתם יודעים למה? כי בישראל אין בחוק אלמנה. למשל, אם אישה התאלמנה ובעלה לא היה אזרח ישראלי, אין קצבה. למה אין קצבה? כי בישראל מי שיש לו זכויות זה המת. ולכן בתעודת הזהות של האלמנות, כל האלמנות שמקבלות פה, יושבים פה אלמנים ואלמנות, כולם, תעודת הזהות שלהם לא רשומה בביטוח הלאומי. מופיעה תעודת הזהות של המת, זה מי שמופיע, אין להם זהות. האלמנה היא לא שריד של טרגדיה, היא ריבון של המשפחה, היא האימא. ולכן הגיע הזמן שהמחוקק יקבע איזושהי קצבה לאלמנה שמגדלת ילדים קטנים. לא יכול להיות שאין לה אפילו תעודת זהות. אין חיה כזאת. אדם נכה מקבל כי הוא נכה, ילד עם אלרגיה מקבל כי הוא אלרגי. אלמנה ויתום לא מקבלים, מי שמקבל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קצבת שאירים - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> קצבת שאירים רשומה על שם המת, זאת תעודת הזהות. אם היא תחפש, אם אמיר - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, יהודה, תקשיב, אני אגיד לך מה. המצגת, לא יודעת כמה היא ארוכה, יש לך חמש דקות. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> שש עקרונות, חמש דקות. זה העיקרון, העיקרון הראשון, זכויות שייכות לחיים. דהיינו שהחוק הקובע, ההצעה שלנו לחוק, עיקרון בלתי ניתן לערעור שכל זכות לאומית תהיה מעוגנת בתעודת הזהות של האלמנה והיתום. העיקרון השני שלנו מדבר על זה שאנחנו נותנים גם אמון באלמנה. האם את יודעת, גברתי, שכמה וכמה מהאלמנים והאלמנות שבאים לרשום את הילד שלהם לבית הספר נדרשים להביא אישור עורך דין שהם האפוטרופוס של הילדים? בחוק הכשרות והאפוטרופסות במדינת ישראל יש מעמד לסבא, בפסיקה יש מעמד לדודים, אין מעמד לאימא. אימא אפוטרופוס טבעי, חוץ, לא כתוב מה קורה אם אחד ההורים מת. באה הרשות ודורשת מההורים להביא אישור עורך דין מאימא שרושמת את הילדים שלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, יהודה. תביא לי את אותן רשויות ואנחנו נטפל בהן. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, אלה לא אותן רשויות, זאת הבעיה, הבעיה היא החוק. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הבנקים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מה שאנחנו מבקשים לתקן, שבחוק הכשרות והאפוטרופסות יהיה כתוב במפורש, "ההורים הם האפוטרופוס הטבעי של ילדיהם, גם אם אחד מהם מת". כי המדינה צריכה לא להיות העוגן שמכביד על האלמנה, אלא להיות הרוח שמגינה על האלמנה והיתומים, לתת לה להחזיק בהגה. העיקרון השלישי שלנו יושב על זה שכמו שאמרתי, צריך להגדיר. יש הבדל באלמנות ויתומים על כל ילד. אנחנו קראנו לזה מדרג התלות, שלוש דרגות. תלות קריטית. אגב, את כל התמונות פה בשקפים הכין אברהם יצחק, הידוע בראשי תיבות של שמו AI. כל התמונות, אין פה בעיה של הפנים, כולם הוכנו על ידי אברהם יצחק. בכול אופן, כפי שאתם רואים, יש שלושה שלבים. מלידה עד גיל שמונה האלמנה עסוקה באופן מלא בהישרדות הפיזית והרגשית של הילדים היתומים. השלב הבא, מגיל תשע עד 14, מרכז הכובד עובר ליציבות החינוכית, לעיצוב זהות ולרצף משפחתי וחברתי. בשלב השלישי אנחנו מדברים כבר על תלות תומכת, האלמנה מלווה את הנער, את הילד, אל הבגרות, עצמאות, ביציבות, לגבולות ולנוכחות. אני עובר הלאה לשקף הבא, שהוא העיקרון השלישי שיושב על מה שאמרנו. הישרדות זו משרה מלאה. אלמנה היא לא מתחמקת מעבודה, היא עושה את העבודה הכי קשה שיש, היא האימא, או במקרה של אב, אבא. היא זקוקה למבנה תעסוקתי שמכיר במציאות החיים שלה, וזה אומר שצריך לתת לה יכולת לתפקד, זה אומר שצריך להתחשב בה בשעות העבודה, זה אומר שאם צריך תעסוקה. הגברת מביטוח לאומי ציינה שיש שיקום, היא לא ציינה שכדי שהאלמנה תעמוד בדרישות של השיקום היא צריכה להתחנן והיא צריכה לעמוד בדרישות של אותה פקידה בביטוח הלאומי. לא מאשרים לכל אלמנה הסבה מקצועית, אפילו אם העבודה שלה כרגע לא מתאימה, אין הסבה מקצועית. אנחנו, הפקידה בביטוח הלאומי, נחליט אם כדאי לך הסבה או לא כדאי לך הסבה. מי שאל אתכם? אם החוק יקבע שאלמן או אלמנה שיש להם ילדים קטנים והמציאות החדשה מחייבת אותם בהתאמה תעסוקתית, מדינת ישראל יכולה לעזור להם לעשות התאמה תעסוקתית. אני עובר לעיקרון הבא, העיקרון הרביעי, אחד הדברים הכי כואבים. המדינה לא עוקבת אחרי אֵבל. יש לי חדשות. אלמן ואלמנה בני 30, כמו כל אדם אחר בן 30 או 40, רוצה להתחתן. אם היא אלמנת טרור, יש חגיגות, התרגשות, התארסה, התארסה, התארסה. אם מדובר באישה אלמנה שהיא סתם בת 30, ויש לה ילדים קטנים ובעלה מת מסרטן, הביטוח הלאומי ישלח פקח לוודא שחלילה היא לא תהיה בזוגיות, ואם חלילה היא תתחתן, הילדים שלה כבר יפסיקו לקבל את הסיוע שהם מקבלים. למה? כי נישואים מחדש מבחינת המדינה זו סיבה לשלילת זכויות. זאת שערורייה, לא יכול להיות. הילדים זקוקים לאימא גם אם היא מתחתנת. ואם אתם רוצים לדעת, אין שום סיבה שלא תהיה זכות לזוגיות גם לאיש או אישה שהתאלמנו והם בני 30 ובני 40. אני עובר לעיקרון החמישי. אמרתי שישה עקרונות, עברתי ארבעה, עוד שניים. אני עובר לשלב הבא, וזה אולי אחד הדברים הכי כואבים לאלמנות ויתומים צעירים. לצערנו, יש במדינת ישראל חוק עקום, חוק הירושה, שאומר שילד בן שנתיים יורש את אימא שלו. מה שזה אומר, שאם האימא למשל רוצה לעבור דירה ולמכור את הבית שלה, היא צריכה לבקש ממנו רשות. זה דבר עקום. הייתה צריכה להיות ברירת מחדל שבני זוג יורשים באופן מיידי. אם שני בני הזוג, הילדים יירשו, אבל היה צריך להיות. ולכן מה קורה? עשרות, מאות, אלפי אלמנים ואלמנות מוצאים את עצמם בבית משפט נתבעים על ידי הסבא או הדודה "בשם הדאגה לילדים", בשם הכסף, תובעים אותם. ואנחנו מבקשים שמדינת ישראל תעניק סטטוטורית כוח לאלמן ולאלמנה עם ילדים קטנים להתמודד משפטית עם הליכי עיזבון והסדרי ראייה או משמורת. לא יכול להיות שאותה אלמנה שמג'גלת את החיים והיא מנסה לנהל את הקן המשפחתי, היא תצטרך גם למצוא כסף לשלם לעורך דין כדי לעמוד מול המשפחה הרחבה, וכל זה כי לא הגדרנו שמשפחה זה דבר חשוב, אלמנה זה דבר חשוב, אימא זה דבר חשוב, אבא זה דבר חשוב, זה א'-ב'. ואני עובר לעיקרון השישי. יתום הוא יתום הוא יתום. וזה אומר, קודם כול, יתום בעברית זה ילד, עד גיל 18. אין חיה כזאת יתום בן 95, אפילו ששני ההורים שלו מתו. יתום זה יתום, ולכן, כל הבחנה, לא שואלים את הילד ממה אימא שלו או אבא שלו מתו, לא אם נפל טיל, לא אם נפל סרטן, לא אם נפלה תאונת דרכים, לא אם התאבד. זה לא מעניין אותו, הוא מחפש את ההורה, הוא זקוק להגנה שווה, שהאבא והאימא שלו יקבלו הגנה מהמדינה. אף ילד יתום לא צריך להיות סוג ב'. כלומר שאם בכיתה מפצים ומסדרים ומסייעים לילדים שאבא שלהם במילואים כי שלושה חודשים הוא לא יהיה בבית, אבל לידו יושב ילד שאבא שלו מת, הוא לא מקבל שום דבר, כי אבא שלו מת. מה קרה? כולה אבא שלו מת. בא הכלל הזה ואומר יתום הוא יתום הוא יתום. הגנה שווה לכל ילד, הגנה מבוססת מעמד לכל יתום. לא מעניין איך ההורה מת, אלא מה הילד צריך כדי להמשיך לגדול ולהיבנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה, דברים חשובים. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> אני אשמח להתייחס, אם אפשר. טל פוקס מהאפוטרופוס הכללי, משרד המשפטים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> תבורכו על כל התיקונים שעשיתם וגם על ההתקדמות. באמת, אנחנו מסירים את הכובע בפני האפוטרופוס הכללי על המהפכות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. חלקם התחילו מתיקונים של הצעות חוק פרטיות עליהן אני חתומה. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> אני רק רוצה להפנות לשני סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. קודם כול, סעיף 14, מעמד ההורים. ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. זה דבר ראשון ביחס ל - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> ההורים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> די, סליחה, יהודה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מתייחס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל יהודה, אתה לא צריך, בשביל זה אני פה. טל, מה שהוא העיר פה, זה לא שזה לא נכון. תתייחסי לכך, מה שקורה כשאחד ההורים נפטר, האם זה לא אוטומטית עובר לבן הזוג השני ואז לא צריך את כל התהליכים האלה שמשרד החינוך, כך אומרים, מקשה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> סעיף 28. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> סעיף 28 זה: אם מת אחד ההורים, תהא האפוטרופסות על הקטין להורה השני. כמובן שיש חריגים. יש מקרים בהם בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס בנוסף לאותו הורה, במקום אותו הורה, יש גם סעיפים ששוללים זכויות אפוטרופסות מהורים, אם הם נניח ניסו לרצוח את ההורה השני. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> ואם יש שני הורים ואחד ניסה לרצוח, למה לא שוללים מהם? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כמה אנשים כאלה יש? בית המשפט משתמש בסעיף הזה לרעה. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> אבל אלו המקרים החריגים, וברירת המחדל לפי החוק היא שההורה הוא האפוטרופוס הטבעי של הילד, ואם מת הורה אחד, האפוטרופסות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מצוין, יש לי שאלה אלייך, טל. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זה לא נכון אבל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, בסדר. טל, אני רוצה להבין. מה שאת אומרת מצוין, גם אני ראיתי את זה לפני כן גם, עוד בהיותי עורכת דין בשוק האזרחי, אבל כן הם מספרים פה על משהו שזה בסדר גמור שיש כלל ויש יוצא מן הכלל, אבל אם רשויות ובית המשפט מפרשים את זה הפוך, קרי, הם דורשים מההורה שנשאר להוכיח שהוא לא הקצה, תוכיח שאין אפוטרופסות, תוכיח שלא מונה אחד אחר, כלומר, לוקחים את המקרים של למעט והופכים אותם לכלל. השאלה היא האם לא צריך פה תיקון חקיקתי. למה אני שואלת את זה? כי נחמד שיהודה אומר לחוקק, אני מוכנה לחוקק, מוכנה עכשיו לכתוב, לקחת שהוא יכתוב לי ואני אגיש את זה, אבל אתם צריכים לאשר את זה. כלומר, משרד המשפטים צריכים להגיד, אנחנו מוכנים בוועדת שרים שזה יעבור. לכן שאלתי אלייך היא כזו. אני לא תוקפת, אני שואלת. כמו שזה כתוב היום, זה מצוין, השאלה היא - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זה לא מצוין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה מוכן לא להפריע לי? תודה. מבחינתי זה מצוין, השאלה היא איך מפרשים את זה. אם הציבור, כולל מוסדות המדינה, מפרשים את זה כך שהכלל הוא הפוך וכל הורה שנשאר צריך להוכיח שהוא לא נכנס לחריג וצריך להביא את זה, והוא צריך להראות תעודת עניות, הנה, אני בסדר, שם הבעיה. ולכן אולי צריך לדייק יותר את החוק, כך שלהבהיר גם לבית המשפט וגם לכל המשרדים האחרים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מיכל, אני רוצה משפט אחד, להסביר. יש בחוק הזה את ההתחלה, שהיא העקרונות. בעקרונות כתוב שההורים הם האפוטרופוס הטבעי, שם לא כתוב מה קורה כשאחד ההורים מת. איפה כן כתוב? בסעיפים שבהם המחוקק רוצה להגביל את ההורה, הוא אומר, אומנם - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, לא, יש עוד אנשים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כל בתי המשפט מלאים במקרים כאלה, ותמיד ידם על התחתונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. תודה לך, יהודה, זה חשוב. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני הצעתי שבסעיף 14 יהיו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, הבנתי אותך, אבל למה אתה חושב שלא הבנתי? אתה אומר דברים כל כך נכונים, מספיק במשפט אחד, לא צריך 20. הבנתי מה שאתה אומר. אתה מציע עכשיו פתרון לבעיה שאתה אומר שקיימת, כי אתה אומר, מה שאני אמרתי כמוך, שהעיקרון צריך להיות שכל הורה נותר הוא האפוטרופוס, ואתה מסכים שיש מקרים שהם לא. הוא אומר, למה בית המשפט פירש את זה כמו שהוא פירש את זה? כי זה לא מופיע בכללים שמופיעים בסעיף 14, אלא זה מופיע בחריגים, ולכן בית המשפט הרשה לעצמו. ולכן התיקון שהוא מציע הוא לא תיקון מהותי. התוצאה היא מהותית, אבל התיקון - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> קוסמטי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מבחינת רצון המחוקק, כשהמחוקק קבע את מה שהוא קבע בסעיף 14 ובסעיף 28, הוא התכוון להגיד שההורה השני אוטומטית הופך לאפוטרופוס. יש מקרים יוצאי דופן. כדי לקיים את רצון המחוקק, וגם היום הוא כזה, מציע יהודה הצעה, כדי שבתי המשפט לא יפרשו אחרת ומשרד החינוך לא יפרש אחרת, זה לתקן בסעיף 14, להוסיף שההורים הם האפוטרופוסים גם כשאחד מהם נפטר, נקודה. ולהשאיר את 28 במקרה שההורה השני איננו כשיר מסיבות כאלה ואחרות, צריך אחר. אני מבקשת מכם שתבדקו, לא כרגע, את התיקון הזה. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> שנייה, אני רוצה להבהיר. האפוטרופוס הכללי אחראי על פיקוח על אפוטרופוסים, ולכן העיסוק שלנו הוא באפוטרופוסים לפי מינוי, הוא לא באפוטרופוסים טבעיים. פשוט מצאתי לנכון להעיר את זה, כי באמת החוק - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל זה חוק שלכם, חוק הכשרות והאפוטרופסות. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> זה נכון, אבל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, אני אשאל גם את משרד המשפטים, הוא לא נמצא פה, נשאל אותו. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> אין בעיה לפנות לייעוץ וחקיקה, למי שאחראי על הנושא הזה, ולבקש לתקן את זה. אני חושבת אבל שצריך לשים לב שלפעמים גם בלי תיקון חקיקה, הצעד שנכון לעשות הוא לא בהכרח תיקוני חקיקה, אלא אולי אכיפת ההסדר הקיים. כי יכול להיות שיש גופים שפשוט לא מכירים מספיק טוב את ההסדר, שצריך לפנות ללשכות המשפטיות שלהם ולנסות להסביר להם את זה. לפני שהולכים אולי לתקן, שווה לבדוק אולי יש פה פער בהבנה ובהיכרות. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, אבל הבעיה היא בחוק, הפער הוא בחוק. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הפער הוא שההורים שהולכים לבית משפט עם אנשים מבוגרים עם כסף - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אי אפשר לדבר בשניים. אני רוצה לסיים את האירוע הזה, אני רוצה להמשיך הלאה, בסדר? כי כן, מה שהציע יהודה זה כל מיני פתרונות חקיקה. יהודה היה פה חבר כנסת, הוא חבר כנסת לשעבר, הוא יודע איך הליכי חקיקה קורים, זה לא קורה כאן, עכשיו, כרגע בוועדה, אלא כן צריך להגיש הצעת חוק. אבל לפני שמגישים, או תוך כדי שמגישים, צריך לפנות למשרדים הרלוונטיים, לשכנע אותם שיסכימו, כי אם הם לא יסכימו, נגדע התפקיד של הכנסת. אני לא יכולה לחוקק חוק בלי שזה יעבור דרך ועדת שרים. יהודה, אני איתך. אתה מוזמן להגיש לי את הצעות החוק, נעבוד ביחד, כי צריך לפנות למשרדים. אני רק אומרת לך שוב שלא הבנתי את הפתרון שלך. כי אם את אומרת שהפתרון הוא לא בהגשת תיקון לחוק, מי יפקח? כי אם משרד החינוך דורש מהם, כך הם אמרו, ומשרדים אחרים דורשים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בית משפט. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בית משפט. חייבים תיקון חקיקה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מחלקות חינוך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה, שר המשפטים יורה לבית המשפט? ראינו מה קורה כשהוא מורה לבית משפט, לא בדיוק מסתדר. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> אני חושבת שיכול להיות שיש אי הבנה של הגוף שפונים אליו. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, אבל זו בעיה בחוק, הבעיה היא בחוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבעיה היא בפרשנות של החוק. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, הבעיה היא בחוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו לא ננהל את זה עכשיו, זה לא פייר כלפי האחרים, באמת. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זה הנושא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, יהודה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> דיברתם שעה על נושא שהוא לא רלוונטי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, תקשיב לי רגע. מאחר ואני קובעת מה רלוונטי ולא, מה לעשות? אתה חושב שזה לא רלוונטי, אני חושבת שיתומים זה רלוונטי, וגם אלמנים זה רלוונטי, ובעיניי גם שכול אזרחי, שמה שאני מדברת עליו אגב זה לא בן דוד וסבא ושכן, אלא זו כן המשפחה המצומצמת הזו, שבמקום שאני אגיד כל פעם יתומים, אלמנות, אלמנות ויתומים, לא רוצה, אני קוראת לזה שכול אזרחי. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> את יכולה להגיד רק יתום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אפשר להתווכח על זה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> את יכולה להגיד משפחות אמיצים, אמיצים זה ראשי תיבות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל שנייה חברים. אני בכלל לא תכננתי להגיע לטון הזה של הדיבור, אנחנו לא רבים. כולנו התכנסנו פה כדי לתקן את המצב, בסדר? המצב דורש תיקון, ארבעה סימני קריאה. אני לא רוצה לריב איתך, יהודה, לא קבעתי את הדיון הזה כדי לריב איתך. אתה יודע איזה תור של דיונים אני צריכה לנהל פה והכול הסרתי והשארתי את המקום הזה? לא צריכה תודה, כי זה חשוב לי, לא צריכה תודה. אבל בואו, אנחנו לא רבים בינינו. בסדר גמור, צריך לתקן את החוק, אני איתכם. בבקשה, טל. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> תודה. אני רק אסיים ואומר שנכון, פתרונות של חקיקה הם קיימים תמיד, אני מגיעה מהתחום של מדיניות וחקיקה. אני חושבת שיש לפעמים פתרונות קלים ומהירים יותר, ושנניח אם יש בעיה ספציפית מול עירייה מסוימת או מול עיריות באופן כללי, אם יש בעיה מול משרד החינוך, אפילו הוועדה יכולה לפנות עם הבעיה הספציפית ולגשר בנושא הזה, ואפשר לנסות לפנות לגופים האלה ולייעוץ המשפטי שלהם בפרט ולנסות להבין איפה נמצא הקושי. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אבל אם החוק הוא עקום, הוא עקום מלכתחילה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> בית משפט. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי מה בית משפט ואני לא רוצה להיכנס לזה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> בית משפט, זו הבעיה הכי גדולה שלנו. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> עוד משפט אחד לעניין הירושה, וזה משהו שחשוב להגיד. אדם באשר הוא אדם יכול לשנות את ברירת המחדל שנקבעה בדין לגבי לאן מועבר העיזבון שלו לאחר מותו בצוואה. אם הוא לא עשה את זה, התפיסה היא שלמעשה הוא החליט לחלק את רכושו כפי שקובע הדין, ולכן, כל אדם - - - << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> תלמדו את כל הצעירים. אנחנו צעירים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אנחנו רוצים לשנות ברירת המחדל, שמי שרוצה ללכת נגד זה, שהוא יעשה צוואה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> צעירים, יש להם בעיה, אף אחד לא חושב שהוא מת מחר. << אורח >> טל פוקס: << אורח >> ולכן כדאי לשים לב שכל מי שלא מעוניין בברירת המחדל בדין, כדאי שיידרש. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> בגיל 70 זה סבבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, זה לא ויכוח, אנחנו לא מנהלים ויכוח עכשיו, חברים. זה החוק, היא ציינה מה החוק הקיים היום. אתם רוצים תיקון, הבנו, חברים, אין מה להתווכח עכשיו. את הוויכוחים האם התיקון לחוק נחוץ או לא נחוץ לא עושים פה כרגע. אליי זה מגיע כשכבר יש חוק וכבר עבר קריאה טרומית. לכן כל הוויכוח הזה, אני איתכם, אני לא לא איתכם. היום החוק אומר, זו ברירת המחדל, מי שרוצה לשנות יכול להגיש צוואה, הדלת לא סגורה לחלוטין. וכן אני אומרת לכם מה אני עושה היום לפני תיקון לחוק, אני היום, כרגע. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כמה אנשים בני 30 את מכירה שעשו צוואה? כמה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, מספיק. אני לא רוצה להוציא אותך, די. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הזוג, בבקשה, אני מבקשת מכם, יש כאן עוד אנשים שרוצים לדבר, זה לא רק אתם. שכנעתם, אנחנו מבינים. חברים, תקשיבו, אני אומרת לכם, אני נורא פרקטית. צריך לתקן את החוק, נקודה, יופי. עכשיו אני פונה פרקטית לכל מי שצופה בנו ולכל מי שיושבים פה בשולחן. נכון לרגע זה, גם אם יהיה תיקון חוק, תיקון חוק לוקח זמן. ולכן, כרגע, כל מי ששומע אותנו, גם יתומים ולא יתומים, איך שמתחתנים, מחכים שנה ואז הולכים ועושים צוואה, כי צוואה היא לא רק אם יש סיבוכים כאלה ואחרים. חברים, אני נותנת פתרון עכשווי, אני רוצה שתהיו פרקטיים. כל מי שיושב פה, אני לא אומרת, אני לא מבינה למה אתם כועסים. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אלמנות צעירות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, גם זוג צעיר. כעורכת דין, כשהייתי, לכל זוג שהגיע אליי, אמרתי להם, תקשיבו, בכל תחום, קנה דירה, אמרתי להם, המצב היום לא טוב, כי זו ברירת המחדל. אתם צריכים שאחר כך ילד יגיד לכם אם למכור או לא למכור, לפנות לבית משפט? הייתי ממליצה להם לעשות צוואה. הנה, בבקשה, אני אעשה לכם, צוואה הכי קלה, שום כסף. נכון, צריך לתקן, אבל הרצון שלי עכשיו הוא להגיד לכם שכרגע יש לזה פתרון, הוא ממש לא מושלם, הוא לא מושלם, צריך לתקן, אבל כרגע זה האירוע. חברים, את הנושא הזה סיימנו. תודה, יהודה. באמת כל הדברים חשובים, אנחנו נחשוב מה אנחנו יכולים לעשות איתם ואיך לקדם אותם, חשובים ביותר. אני רוצה להמשיך הלאה. מה שמך? << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> שמי אורלין מלכה. אני אימא שכולה. אני רוצה להגיד שכל מה שאמרת זה מאוד חשוב ומאוד רלוונטי והוא גם נכון להורה שכול. הורה שכול, אין לו שום הכרה, הוא צריך להוכיח שהוא אימא או אבא של אותו ילד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, מה הכוונה הורה שכול? בואי תדברי אלינו ותסבירי לי. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> מצטערת, רציתי פשוט להגיב לנושא. אני אתחיל מההתחלה, אני מתנצלת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הכול בסדר, בואי תסבירי. כי הוא הסביר שהוא לא אוהב את השכול האזרחי כי יש כל מיני, שנבין מה הכוונה. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> נכון, ואין הרבה הכרה בהורים שאיבדו ילדים חולים. אני אתחיל מההתחלה, אני רשמתי כי אני קצת מתרגשת. אני אורלין מלכה, אני מנהלת קהילות הורים מיוחדים ופורום של הורים שכולים, אני פעילה חברתית, ולפני הכול אני אימא לארי ואימא שכולה לאדל הודיה שנפטרה לפני שנה וחודשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> משתתפים בצערך. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> תודה. אדלי שלי הייתה ילדה עם תסמונת נדירה, אולטרה נדירה, היא התמודדה גם עם סרטן, הייתה עם נכות פיזית והמון לקויות נוספות, והיא נפטרה כשהיא עוד לא בת 7. קרוב ל-7 שנים אני סעדתי אותה וטיפלתי בה, ובמובן מסוים אני חייתי את חיי דרכה. הכול היה סביבה, והיא ניהלה לנו את כל החיים. מתוך שש וחצי שנים שהיא הייתה בחיים היא הייתה מאושפזת בטוטאל קרוב לשלוש שנים, ועוד שנה אם סופרים את כל ימי הבדיקות, המיונים והמרפאות. בנוסף, היא שנתיים נפלטה ממערכת החינוך שלא ידעה לתת מענה לילדים מורכבים, מה שאומר שרוב החיים שלה היא הייתה איתי בבית או בבית חולים, ואני הייתי המטפלת שלה, האחות הסיעודית וגם הרופא המתכלל שלה. וביום בהיר אחד, ביום הרביעי לאחר השחרור שלה, אחרי שבעה חודשים שהיא הייתה מאושפזת, מונשמת, בהכרה ירודה, השכבתי אותה לישון ליד אח שלה בממ"ד, וכשכיביתי את האור, ליבה נדם. ככה ברגע נעצרו החיים. ברגע שהיא הלכה לעולמה, משהו בי הלך לעולמו. אני לא אותו בן אדם, ואני צריכה ללמוד להכיר מי אני אחרי קרוב ל-7 שנים שחייתי בתור אימא, בתור אימא שנלחמה על החיים של הבת שלה. על זה אתם לא מדברים, אני כנראה ישבתי בצד הלא נכון של השולחן, אבל אלה לא רק אלמנות ולא רק יתומים. כשחיים מתים בבית, כל הבית קורס. בבוקר לאחר השבעה, כשעוד לא הצלחתי לקום מהמיטה, קיבלתי SMS ממד"א: "יתרת חובך עומדת על סך 950 שקלים", על פינוי של אדל הודיה למיון, מאחר שהיא לא התאשפזה. ואני שואלת, מי מספר להם שהיא ישנה במקרר של שיבא ולא חזרה איתי הביתה? אבל אני צריכה לדאוג לתהליך הזה יום אחרי השבעה, ואף אחד לא יעזור בזה. אני שואלת, מתי זה יוסדר? יום למוחרת קיבלתי מכתב אקספרס מביטוח לאומי. המכתבים שלכם אף פעם לא מגיעים בזמן, אבל זה הגיע מאוד מהר: משתתפים בצערך על מותה של בתך. החודש תקבלי את קצבת הנכות שלה, אבל מחודש הבא, ברוכים הבאים לחיים האמיתיים, את צריכה להתחיל לשלם ביטוח לאומי. ודרך אגב, את חייבת לנו 150,000 שקל על רכב הנכות שלה, יש לך שנה להסדיר את זה. זה על שמך, אימא, אבל בואי תוכיחי רגע שאת אימא שלה ותוציאי צו ירושה. ואני שואלת, יום למוחרת, לאחר 7 שנים שחיים פרטיים לא היו לי, שלא עבדתי, שחיי חברה לא היו לי. ביטוח לאומי, אני רואה שזה לא כל כך מעניין, אבל זה אולי מאוד חשוב. לא היו לי חיים פרטיים, הבית הפרטי שלי התפרק. נשארתי לבד עם ילד, האבא לא יכל להכיל את זה והילדה הלכה. ואני צריכה להחזיק בית, אני צריכה קודם כול להרים את עצמי בבוקר, כל בוקר, וללמוד מי אני, להחזיק ילד קטן שאחותו נפטרה במיטה לידו, ולהתחיל לחיות. החובות לא ממתינים, הם ממשיכים כרגיל, ויש אפס תמיכה מהמדינה. קודם כול, לנו אין קצבת שאירים, אין לנו רבע זכות, כלום אני לא מקבלת. ביום שאחרי אני צריכה לצאת לעבוד, אבל אני לא יודעת מי אני ומה היכולות שלי ומה אני יכולה להציע. איך בכלל קמים? לא עברו 30 ימים. אני בכלל לא מוגדרת באבל. אתה מבין את הפער? אני כלום. שואלים אותי, מה התירוץ שלך היום? זה לוקח זמן. אבל על זה אף אחד לא מסתכל. ואני צריכה להרים ילד שחווה חוויה טראגית מאוד, ואני צריכה להמשיך להחזיק את כל זה. דרך אגב, לא רק ביטוח לאומי לא מכיר אותנו, הרווחה. דיברתם על יתומים, על אלמנות, אלמנים, על נפגעי תאונות דרכים, על מתאבדים, להם יש תמיכה וליווי דרך הרווחה. כשאני פניתי לבקש את העזרה הזו, ופניתי, אמרו לי: "המוות שלכם הוא לא טראגי". << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוי ואבוי. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> אני לא יודעת מי מספר להם שהבן שלי עוד שואל אותי למה אנשים מתים ולא ישן בלילה. מי מספר להם שזה לא טראגי? אבל אותנו באמת לא רואים, לנו אין הכרה, לא כלכלית, לא תמיכה רגשית, לא שום דבר. אני במשך שלושה או ארבעה חודשים פניתי ברשתות החברתיות וביקשתי תרומה ועזרה, כי את השכירות לא יכולתי לשלם. ואני לא מתביישת להגיד את זה, כי זה מה שהרים אותי באותה תקופה. אני שואלת את ביטוח לאומי, איפה אתם ברגעים החשובים באמת של החיים? למה אתם לא מכירים אותנו? אני יכולה להגיד שזה לא שהם לא מכירים את הנושא. אני ישבתי אצל סמנכ"לית קצבאות כבר בקיץ, ועשינו חישוב וראינו שזה לא כל כך מורכב להשיג תמיכה למספר חודשים לאותן משפחות, שממילא יבוא היום והן יוכרו כפוסט-טראומטיות או כל אבחנה כזו או אחרת. למה לא לתת את זה בהתחלה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למנוע. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> כדי שלא יהיו תלויים בכם אחר כך, כדי שלא נגיע להיות האזרח שזקוק לעזרה הזאת באופן קבוע. אני רוצה לעמוד על הרגליים, לתת לבן שלי חיים טובים, אני רוצה להבטיח לו שהקושי נגמר, שמכאן אנחנו מתקדמים. ואני עוד משלמת 150,000 שקל על רכב שהייתה לי רק שנה להחזיר אותו. אני רוצה להגיד רק מילה טובה על הרווחה אצלי בעיר שכן הפכה עולמות כדי לנסות לעזור לי, אבל המסלול המקובל הוא באמת להגיע דרך התחנה לטיפול בשכול, ושם הם לא מכירים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. מי אמר לך שהשכול שלך לא טראגי? לא אמרת שהרווחה? << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> בתוך הרווחה זה מחולק למחלקות, ומי שמתעסק בשכול הזה אמר לי: "מצטערים, זה לא שכול טראגי, זה לא שייך אלינו". אני יכולה להגיד שהעו"סית שליוותה אותי לאורך השנים באמת חיפשה עמותות, ארגונים וניסתה לעזור באופן אישי, אבל הם לא יכלו לתת לי מענה. להגיד שיש רצון? יש רצון. אין מענים בפועל. בתוך כל הדבר הזה, אני מכירה את פיני, ויש לנו הרבה עבודה לעשות, לדעתי, אבל אני רואה שהרוב פה מייצג באמת אלמנות ויתומים, ואני רוצה להגיד שיש פה פער מאוד מאוד גדול בין שכול לשכול. יש פה איזושהי אפליה מאוד ברורה בשכול האזרחי. אני לא משווה בכלל בין השכול האזרחי ללאומי, שזה פער שאין לומר בכלל, אבל אלמנים ואלמנות, יתומים ויתומות, מקבלים תמיכה גם מהרווחה וגם תמיכה כספית מביטוח לאומי, תאונות דרכים מקבלים תמיכה רגשית מהרווחה, ולצערנו, תמיכה כספית מהביטוח הפרטי. לא שזה מחזיר את מי שאיבדנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חלל, כן. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> גם זה לא נכון, גם זה הולך לביטוח הלאומי. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> אובדנות מקבלים תמיכה רגשית, אבל הורים שכולים לא מקבלים כלום. שואלים אותנו, מה התירוץ? כל הקטגוריות שציינתם הן אנשים שחיו חיים רגילים ברוב המקרים, אנשים שהיו להם עבודה, חיי חברה, משפחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אי אפשר לדעת. זה כל מקרה לגופו, אנחנו לא יודעים. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> לרוב אנחנו מדברים על חיים די - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אי אפשר. אורלין, שנייה, את מדברת, זה כל כך חשוב, ואת רואה, כולם שותקים, כי המקרה שלך מצמרר, ואני מכירה עוד כאלה, את לא לבד במערכה הזו. אבל בואי לא. אני מסכימה, אם כי יתומים ואלמנות, זה מנעד כל כך רחב שיש ביניהם גם כאלה שהם לא חיו חיים. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> נכון, חד משמעית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לכן בואי לא נדבר על זה, אלא בואי תתכנסי בך, כי את אומרת דברים כואבים, קורעים לנו את הלב, חשובים, תדברי בפני עצמם. הבנו את ההשוואה, כלומר, הבנו שגם שם יש היררכיה. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> לא, אני לא מנסה חלילה לקחת או להפחית משום שכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתם לבד, לא רואים אתכם. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> מה שאני רוצה לומר זה שלי אין עבודה לחזור אליה. זאת אומרת, אני צריכה להתחיל מאפס אחרי פער של שנים שלא הייתי בכלל בשוק העבודה. אני לא יודעת אפילו איך להגיש קורות חיים. זאת אומרת, יש לי פער מחיים רגילים שכבר איקס זמן, זה יכול להיות הורה ששם חודשים וגם שנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אורלין, אני אפסיק אותך, כי אני רוצה לתת לעוד, אני רק אגיד לך במשפט אחד. כשאנחנו ישבנו פה על השכול הביטחוני, נקרא לו, כן ישבו פה אנשים שהיו כן מוכרים על ידי משרד הביטחון, כי הם היו ילדים של נכי צה"ל, אוקיי? אבל ברגע שהנכה הפך חלל כי הוא נפטר כתוצאה מהפגיעה שלו, הם פשוט נעלמו, המוות. אני משווה את זה אלייך במובן הזה שאני חושבת שצריך לתקן את החוק. ביטוח לאומי לא אשם כי ביטוח לאומי חי על פי חוק. אין לו יכולת כמו משרד לחשוב בראש גדול. יש לו חוק, החוק מאפשר, הוא נותן, הוא לא מאפשר, הוא לא נותן. צריך לתקן את החוק, אני איתך, במובן הזה שיהיה דומה לתיקון שצריך לעשות במקומות אחרים, שהרי את מוכרת. כשהבת הייתה בחיים, היית מוכרת ברווחה, והיית מוכרת בביטוח לאומי, והם ידעו שיש שם, את מספרת על מקרה של 100% נכות, כלומר, זו לא איזו נכות קלה. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> 235%. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ולכן צריך להמשיך את התמיכה הזו לפחות שנה אחרי שהילד נפטר. << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> מסכימה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ותיקון חוק, שוב, יכול להיות שהוא יעלה הרבה כסף ונשמע את האוצר, אבל זה תיקון הכי הגיוני שבעולם. ללכד לתת את המרחב הזה של שנה של רגע להתאושש ורגע לעבור את זה. דווקא בעיניי אצלך, עזבי תקציבי, זה מלחמות עולם, אבל מבחינת הפרוצדורה, היא מאוד הגיונית והיא כך צריכה להיות. שוב, קובעים נכים מאחוז מסוים ומעלה, בסדר? שזו נכות שבאמת משנה חיים במשפחה. יש נכויות שזה כואב הלב, אבל השינוי הוא לא כזה דרסטי. אצלך, כמו שאת אומרת, גם כשהיא הייתה בחיים, בתך, את פשוט היית המטפלת שלה ולא רק אימא שלה, פשוט ליווית אותה. ולכן, במקרים האלו, אנחנו צריכים לאפשר, כי ביטוח לאומי לא יכול לעשות את זה, לאפשר להמשיך את זה עוד משך תקופה מסוימת, כולל גם לגבי הרכב. שוב, אני לא יודעת פה, לא רוצה להיכנס לדברים שאני לא יודעת, צריך לבדוק את זה. אבל את מספרת, באמת, מזעזע, הדברים שאת אומרת, ואנחנו צריכים כמחוקקים וכמדינה כן לפתור את האירוע. לפני כמה זמן היא נפטרה, שנה וחצי? << אורח >> אורלין ליה מלכה: << אורח >> שנה וחודשיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אם יש לך עוד משהו, כמה נקודות קצרות להוסיף, אנחנו נשמח. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> משפט אחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אני אתן גם לך, אבל אני רוצה למישהו שלא זכה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> משפט אחד. אני הדס דיסין גליק, מייסדת ומנכ"לית ארגון אמיצים, ארגון אלמנות ואלמנים צעירים עם ילדים קטנים בישראל. אני רוצה בבקשה להגיד כאן, אנחנו שמונה אלמנות ואלמן, צעירים עם ילדים קטנים. כולנו, כשאנחנו שומעים אותה, הלב שלנו נשבר. אנחנו אומרים, קחו הכול, תדאגו לה. כולנו כאן חושבות אותו דבר, תדאגו לה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צריך גם וגם וגם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> צריך להפריד בין הנושאים, זה לא יכול להיות אותו נושא. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אנחנו רוצים להפריד, להפריד, להפריד. 80 שנה אנחנו אומרים ככה, תדאגו להם, תדאגו להם, לא, אנחנו נסתדר, אנחנו נסתדר. די, תדאגו לנו, בואו נפריד בין השכול האזרחי לכל אלמנה ויתום. בבקשה ממך, מיכל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, אני מקשיבה, אני לגמרי מקשיבה, אני איתכם. מי נרשם ולא דיבר? << אורח >> משה זרצקי: << אורח >> שלום, אני אציג את עצמי. אני משה זרצקי מאפרת. אני חוויתי אובדן בלידה שקטה לפני שלוש וחצי שנים. אנחנו עברנו סיטואציה משנת חיים. ממקום של שני הורים שקמו אחרי משבר של גירושים ובנו פרק ב' עם ילד בן ארבע וילדה בת שנה וחצי, הילד הראשון שהיה אמור לבוא ולאחד אותנו כמשפחה. הגענו לבית החולים ואמרו לנו, אין דופק. 3.5 ק"ג, תינוק ג'ינג'י מתוק שנקבר בכפר עציון אחרי הקזת דם ונקרא שמו ידידיה. הדבר הזה היה אירוע משנה חיים לא רק עבורי ולא רק עבור אשתי, גם עבור ילדינו, שחיכו וקיוו להיות משהו שהוא מאוחד, משהו שהוא משפחה. בעקבות הדבר הזה אנחנו נכנסנו למשבר מאוד מאוד גדול, אשתי נכנסה לדיכאון אחרי לידה, הייתה ממש במציאות של חוסר אונים. במשך שנה וחצי אני נאלצתי להכניס הכנסה לבד. כמובן שאף אחד לא פנה אלינו, לא להכרה בסיטואציה שלנו, לא לליווי רגשי, לא לטיפול רגשי. הדבר היחידי שאשתי קיבלה, זה היה מעגל קבוצתי דרך הדסה עין כרם. כשאני פניתי לרווחה, אמרו לי: יש כל כך הרבה תיקים, יש כל כך הרבה עומס, אנחנו לא יכולים להתעסק בנושא הזה. אמרתי להם: יש פה שני ילדים רכים, בני ארבע ושנה וחצי שחוו אובדן, אם אנחנו לא נטפל בהם, אנחנו נגדל דור שהולך וגדל למציאות של אובדן בלי יכולת לבוא ולהכיל את הסיטואציה. אני זכיתי לפנות באופן אישי לחבר הכנסת יואב בן צור, ולאחר מעורבות אישית שלו הצלחתי אחרי שנה ושבעה חודשים לקבל הכרה לאשתי בביטוח לאומי. לפני זה, במשך שנה ושבעה חודשים, הייתי המכניס היחידי. מייד לאחר מכן, כשעברנו את הלידה של הילדה שנולדה אחריה, זה היה ממש מייד אחרי 7 באוקטובר, הילדה נולדה בטיפול נמרץ פגים בהדסה עין כרם, ואני הייתי אז מנהל תחום קהילה במינהל קהילתי בהר חומה בירושלים. ארבעה ימים לפני זה קיבלתי מכתב שממליץ עליי להיות מצטיין בעיריית ירושלים. כשאני באתי ואמרתי להם שאני נמצא בסיטואציה כל כך מורכבת, שאחרי אובדן של ילד אני בא ומשווע לחיים, ואני לא יכול לעזוב את אשתי להיות לבד בבית חולים בתוך מציאות שהיא אחרי ניתוח קיסרי ולא יכולה לרדת לטיפול נמרץ פגים שנמצא למטה בפגייה בגלל 7 באוקטובר מתחת לקרקע, ואני חייב להיות יחד עם התינוקת שלי, אני קיבלתי מכתב פיטורים. ואני אומר את הדבר הזה כי המציאות שלי הייתה כאבא שלא חוויתי עד היום טיפול אחד מטעם מדינת ישראל על האובדן הזה, בתור אבא שמחויב לבוא ולדאוג לפרנסה של הילדים שלו, ועשיתי את העבודה שלי בהצטיינות, ולא הייתה הכרה בסיטואציה הזאת. ואני בא ואומר, אנחנו לא אנשים שקופים. אנחנו חווינו אובדן, אנחנו חיים את האובדן, אנחנו עדיין הולכים לקבר של הילד שלנו, כי הילד הזה הוא ילד לכל דבר ועניין, ולפי ההלכה היהודית הוא גם יוולד בתחיית המתים, הוא ילד שלנו לכל דבר ועניין. ואנחנו פה בשביל להגיד, אנחנו לא שקופים, מגיע לנו, מגיעה לנו הכרה, מגיע לנו טיפול רגשי, מגיע לנו ליווי. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברור, תודה. צר לי על האובדן אצלכם. אפרת פוקס. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> אני משתתפת בצערכם. אני חושבת, זה בדיוק זה. אי אפשר לכלול אלמנות ויתומים ואת הנושא, שבאמת יש כאן פתרונות. כבוד היושבת בראש, כל כך הרבה שנים אני אלמנה, כבר בסוף החודש, בדיוק ביום חמישי הבא, אנחנו מציינים שבע שנים ללכתו של טל פוקס שלי, בעלי זיכרונו לברכה. הצטמררתי בכל גופי כששמעתי את שמך, כל הזמן יש כאן טריגרים. אני עובדת בכנסת כבר 17 שנה. אני לא הייתי צריכה הכשרה מביטוח לאומי, והייתי מאוד עצמאית כשבעלי נפטר והייתי על הרגליים, ואולי בגלל זה לא הזדקקתי כביכול. אלמנה צעירה מתרסקת. הילדה שלי הייתה בת שנה וחצי, הבן הגדול שלי היה בן שבע. אני לא ידעתי לעשות כלום, אני עבדתי. היה לי בעל מעורב, הוא הלך לישון ולא קם. לא הייתה מחלה, לא היה משהו דרמטי, הוא פשוט לא קם בבוקר. חברה שלי פה לידי, זה קרה אצלם במיטה. אני, הקדוש ברוך הוא בירך אותי, וזה לא קרה בבית. הדרך, יש כל כך הרבה דברים שרשומים בתיקון עוולות. אני מרגישה שכל תיקון שייעשה כאן יוכל לעזור לכמות כל כך, אני כבר לא מדברת על הפרה הקדושה שאנחנו לא נדבר עליה, על אותו שכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הפער. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> הפער הזה. להיות אלמנה של גיבור. בעלי לא היה גיבור, בעלי הלך לישון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אפרת, בואי נהיה פרקטיים. אני מסכימה איתך, אבל בואי נהיה פרקטיים. אני מבינה מה שאת אומרת. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> אני חושבת שצריך, והבית הזה, היקר, שאני יודעת איך עובד וכמה זמן לוקח להעביר חקיקה, ואגב, כשרוצים, כבוד היושבת בראש, אני ראיתי חוקים שעברו בשעה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא ראיתי בשעה, אבל אני מסכימה איתך שכשרוצים. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> ישנם תיקונים שאפשר לעשות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז. בואו תירתמו, בואו נירתם ביחד. בטח אם מדובר בתקנות של משרדים. בואו נירתם ביחד ונעשה. אין בעיה, אני איתכם, אני לא נגד. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> רק להפריד את השכול האזרחי, כי זה לא אותו נושא. שכול אזרחי זה סיפורים הרבה יותר גדולים. זה לא יכול לעבוד ביחד, זה לא יכול להיות סעיף א' וב', זה פשוט לא יכול להיות, אלה שני נושאים. אם אין זמן לוועדה הזאת, אפשר להקים ועדות, אפשר להקים ועדות משנה. יש כלים פרלמנטריים מצוינים לבית הזה, פשוט לא רוצים לעשות. לא רוצים לעשות. ביטוח לאומי, כמו שהיא אמרה, המכתבים לגבות מגיעים נורא מהר. תעזרו לנו, אנחנו חיים עם אובדן. אם אני אתחתן מחר זה לא יחזיר לי את האבא של הילדים, את אהבת חיי, את האיש שאני חושבת עליו כשאני קמה בבוקר והולכת לישון בלילה. גם אם אני אתחתן, זה לא משנה, זה לא יהפוך אותי להיות לא אלמנה. הילדים שלי יהיו יתומים, כל עוד הם בחיים הם יהיו יתומים מאבא. זו המשאלה של הבת שלי, שאבא שלה יופיע בחלום. בבקשה, תנו לנו כלים לעזור לילדים שלנו לגדול בשמחה, ושאני לא אצטרך לרדוף אחרי גופים. ותאמינו לי, אני מגיעה מהמערכת, אני יודעת איך דברים פועלים. באמת, זה אפילו לא תקציבי. רוצים לעזור לנו? אנחנו באמת נלחמים בשיניים. תעשו דיונים, תקבעו את הנושא הזה, בבקשה. אל תיקחו אותנו בתוך מעגל שכול אזרחי. זה חשוב, ויש פתרונות, והם יכולים להיות, והם לא עולים כסף למדינה. זה כל מה שאנחנו מבקשים, אנחנו נתייצב איפה שצריך בשביל זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז, תודה. אני אעבור לגלעד נסים. אני רק אגיד שוב, גם לך וגם לכל היושבים פה בחדר. מה זה לפצל? בסוף, לצורך העניין, אתם יושבים איתי, מיכל, אין פה עוד חברים, לצערי. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> בדיוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה אומר דרשני, אבל בואו נעזוב את זה רגע בצד. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כשחילקתם כסף לבני 60 הייטקיסטים, ישבו פה חברות כנסת, אימהות של הילדים האלה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> מלא, כולם היו פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, אני לא מצליחה להבין, על מי אתה צועק, עליי? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, על מאות חברי כנסת. שמונה דיונים רק על זה, שמונה דיונים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, מספיק. אוקיי, מה אתה רוצה לומר? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> החרפה המוסרית הזאת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אתה רוצה לגזול מהזמן שכן ניתן לכם? אני רק רוצה לומר רגע. מה זה להפריד? אני רק אסביר. אני שומעת פה: מיכל, קחי על עצמך, תגישי תיקוני חקיקה. תיקוני חקיקה צריכים להיות גם בקטע של יתומים ואלמנות וגם בקטע של אורלין, בסדר? בסוף, יש בן אדם אחד שהשעה היא שעה שלו ודקה היא דקה שלו. אני לא יכולה להתפצל לשניים. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> אני רק אומרת, זה לא צריך להיות הכול על כתפייך הרחבות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל את פה כדי לדבר איתי, שנייה, די, אני לא נגדכם. בואו נחשוב רגע בהגינות, באמת, אני לא כמו כל הוועדות, אני אחרת, בסדר? אני רוצה רגע להגיד לך שמאה אחוז, מה שצריך לעשות, אני נותנת לכם עצה, עזבו רגע את המשרד, נטפל במשרד, בסדר? אתם אנשים חכמים ונבונים, תגישו הצעת חוק, אבל זה לא רק להגיש לי הצעת חוק, בסדר? יש כאן הרבה עבודה אחרי ההגשה אליי. אני יכולה גם להגיש בפועל 200 הצעות חוק, עכשיו צריך לקדם אותן. זה לא נכון מה שאת אומרת, אי אפשר בשבוע, אף פעם לא היה, אני לא מכירה אחת בשבוע, כי צריך להעביר את זה דרך ועדת שרים. נכון, ועדת שרים, צריך שכולנו נירתם, כי צריך לשכנע את השרים שיצביעו בעד. כדי לעשות את זה, אני כבן אדם פרטי, יש לי עוד מיליון דברים אחרים, זה לוקח זמן. ולכן צריך להתארגן כקבוצה ולהגיד, אתה פונה לשר הזה, אתה פונה לשר הזה, ולהתחיל להניע את הדברים. זה לוקח זמן, זה לא שנייה. ואחר כך לקדם את זה, צריך 45 יום הנחה, אפשר לבקש פטור מהנחה, צריך לטפל גם בזה כדי לקבל פטור. בקיצור, אני לא אלאה אתכם בצורת החקיקה פה. אני איתכם, אתם צריכים גם להירתם ולא רק לצעוק. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> הם עושים את זה כבר שנים, האנשים היקרים האלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ועובדה שזה לא עבד. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> נכון, כי זה לא מעניין אף אחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל זה מעניין אותי, בואי ננסה איתי. << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> אם זה לא גיבור מלחמה, זה לא מעניין. אם הוא מת מסרטן, זהו, הוא נלחם בבית חולים, הוא לא נלחם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. צר לי, אם זה מה שאת מרגישה בדיון הזה - - - << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> אבל זה ככה. מיכל, רק לך אכפת, את היחידה שכאן, סליחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם כך, את יכולה לעזור לי כדי שלא נריב וביחד נעבוד? << אורח >> אפרת פוקס: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אני הבנתי, נורא חשוב למצלמה, אני לא אומרת את זה בציניות, חשוב שהמצלמה תשמע את זה, וחשוב שכל מדינת ישראל תשמע את זה. אבל עכשיו שמענו, כי יהודה עשה את זה בצורה מאוד בומבסטית, וזה טוב, אין לי טענות, אבל המסר הועבר, גם הדס עשתה את זה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה מדם ליבנו, זה לא משחק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, חס וחלילה, אבל אני אומרת שגם אם זה משחק זה טוב, כדי שכולם יבינו, אני איתך, אבל עכשיו אנחנו רוצים לדבר תכלס. כי לבוא ולרטון, לא רטינה, כי רטינה זה מזלזל, לבוא ולבכות, לבוא ולציין, זה חשוב, זה מאוד חשוב. אבל אי אפשר, אנחנו לא קבוצת תמיכה פה, אנחנו רוצים לקדם, ולכן בואו נדבר עניינית. שמעתי, אני אומרת, לא יודעת אם זה יצליח או לא, אבל בואו נתחיל לעבוד. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> הצרכים לא מתקבצים ביחד, אי אפשר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, אבל מה לעשות? גם אתם לא תקבלו את הכול. תקשיבי, בסוף אמרתם בעצמכם, רק אני. בסוף הצרכים שלי צריכים להתחלק גם לאורלין, כי גם לאורלין מגיע, וגם למשה. האויב הגדול ביותר של הטוב מאוד זה מצוין. כדי שנגיע להכי דיוק, אנחנו נאבד את הכול. צריך לדעת, להסתכל ביחד ולהתחיל לבנות, גם אם זה ביחד, כי אני כן רואה. אני חולקת עליכם בצורת העבודה, לא במהות, בצורת העבודה. בסוף אני רואה כן שכול אזרחי, אני רואה פה את פיני. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> את חולקת על הקדוש ברוך הוא, שהוא אמר "כל אלמנה ויתום". << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> טוב, תודה. אם זה השיח, תודה רבה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> 5 מיליון אנשים, כל אחד - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הזוג גליק, תודה רבה, שמעתי אתכם, אני חולקת על הקדוש ברוך הוא. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אנחנו 17,000 משפחות, זה הכול, 17,000. אי אפשר 17,000 יחד עם 5 מיליון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> גלעד, אתה. << אורח >> משה זרצקי: << אורח >> סליחה, רק חשוב לי להגיד, וזה משהו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אתה לא יכול, כי אני צריכה לקרוא. אני תכף אפוטר כי קראו לי להצבעות בוועדת פנים. לא נכנסים אליי באמצע, די. בבקשה, גלעד, תסיים אתה וצריך לסגור את הדיון. << אורח >> גלעד נסים: << אורח >> תודה, מיכל, על הדיון. שמי גלעד, אני אלמן שנתיים ושלושה חודשים. אני חושב שאת צודקת שצריך להיכנס לנושאים פרקטיים, ואני רוצה לדבר על דבר מרכזי שאני מזהה אותו. אני מורה להיסטוריה ואזרחות, אני גם מטפל אצלנו בבית הספר, ונתקלתי בכמה תופעות שמאוד מפריעות לי בנושא של שוויון בכלל בין אלמנים ואלמנות. אני אתחיל עם הדבר הכי בסיסי שיש. אלמן במדינת ישראל שהוא זכר, יש לגביו מבחן הכנסה ברגע שהילדים גדלים. אני לא יודע מאיפה החקיקה הזאת, מאיפה היא מגיעה. זו חקיקה מאוד אנכרוניסטית של לפני המון שנים. גבר ואישה צריכים להיות שווים, ובנושא הזה הייתי שמח שיטפלו, להשוות זכויות של אלמנים לאלמנות בנושא של ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. לגמרי, אנחנו עובדים על זה. << אורח >> גלעד נסים: << אורח >> לא מבין בכלל למה אישה שמיליון דולר לדקה מרוויחה, אין לה מבחן הכנסה, אני כן. והמבחן הוא לא גבוה. דבר נוסף, נושא של חינוך, הקלות לבגרות במדינת ישראל. אם אח שלך נהרג בחרבות ברזל או יש לך איזה משהו, אתה תקבל הקלות אוטומטיות או די מהר דרך כל מיני ועדות. אם חס ושלום אשתך נפטרה מסרטן והבן שלך צריך לגשת לבגרות עוד שבועיים, הוא לא יקבל כלום. יגידו לו, כן, יש תהליך מאוד ארוך, תביא אבחון, תעשה את כל התהליכים הללו, ואז, מה לעשות, עד שהתהליכים האלה מסתיימים, הוא באמצע י"א, הוא לא יקבל שום הקלות. זה לגבי נושא של הקלות, לא מבין למה יש כאן אפליה פסולה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צודק. << אורח >> גלעד נסים: << אורח >> למה ילד שמאבד אימא לא שווה לילד שמאבד אח? סליחה, זה סוג של, באמת, הגזמה פראית, הנושא הזה. דבר נוסף. כל מה שקשור לדרגות, מה שמכונה בטעות בשם 07, דרגות חינוך מיוחד, על בעיות רגשיות. למה אנחנו צריכים לעבור את הסיוט הזה כהורים? עוד פעם, אני תמיד הייתי בצד השני, הצד המטפל, אבל יש לך פה ילדה בגיל ההתבגרות למשל שמאבדת את האימא שלה בגיל 13, מי שחושב שהיא הולכת לעבור את התיכון בסבבה, והיא צריכה לעבור את כל התהליכים הללו של ועדות ואפיונים, ואז לחץ עליך, תביא אותה לפסיכיאטר, תביא לנו דוח מפסיכיאטר, כי פסיכיאטר מקבלים יותר שעות, ואיומים מפה ועד הירח, ואין פה התייחסות לנושא הזה, של נושא הילדים. אני רוצה לתקן פה נקודה של יהודה גליק. אני חושב שילד שמתייתם בגיל ההתבגרות, המצב שלו קשה שבעתיים מילד, ושם צריך לתת מענה. זאת אומרת, שם יש את ההתמודדויות הכי גדולות שיש. זאת אומרת, אזור כיתה ז', כיתה ו', כיתה ח', האזורים האלה הם נוראיים בשלבים לילדים מבחינת התפתחות. אין שום מענה לנושא הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> גלעד נסים: << אורח >> שנייה, יש לי עוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל אין לי, בוא תסיים, כי אני יכולה לתת לעוד אחד ואני חייבת לסיים כבר. << אורח >> גלעד נסים: << אורח >> אני מצמצם את זה לדבר. לתת סל שעות אוטומטי, כמו שיש לעולים חדשים, כמו שיש לנפגעי מלחמות וכולי. נושא נוסף, כל הנושא הכספי, הכלכלי. כל אלמן ואלמנה כמעט במדינת ישראל שיש להם ילד מעל גיל 17 מחזיק אוטו נוסף כדי שהילד יעזור לו בדברים בסיסיים כמו לצאת לעבודה. למה אנחנו צריכים לשלם אגרות כאילו זה איזה צ'ופר? לא, זה לא צ'ופר. כשאשתי הייתה חולה בסרטן - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> גלעד, תסיים. אני מצטערת. אני מתנצלת. פיני, אתה אחרון, ממש משפט קצר, אני חייבת לעשות סיכום ולהמשיך את העבודה, כולל עבודה בתחום שלכם. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> לי קוראים פיני, אני אבא של דסי רבינוביץ שנפטרה לפני 29 שנה ותשעה חודשים. א', אני רוצה לומר תודה לביטוח לאומי וגם לוועדות. אילן, אנחנו פה כבר 12 שנה בחדר הזה, קידמנו ארבעה חוקים אחרי ששמעתי משפחות ותקנות. מה שאני רוצה להגיד, שיש איזושהי הצעה, אחד הדברים שיכולים להביא, פשוט מי שיודע את הנתונים זה ביטוח לאומי ומשרד הפנים. כמו שילד עם צרכים מיוחדים או חולה סרטן שקיבל קצבה נפטר, אחרי חמישה ימים ביטוח לאומי מעביר את הקצבה, מענק שאנחנו קידמנו. אותו דבר לגבי שיקום מקצועי, יכולים לקבל. שיודיע למשפחה, שייגש למועצה, כמו שהם עושים דברים אחרים. זה פשוט מאוד, לא ייתנו לכם שמות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, בסדר. היא מדברת על ריצ'ינג אאוט, שיגיעו אליהם, ואתה מדבר על שהמשפחה תפנה. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> תפנו למועצה, המועצה מקבלת כסף על זה. הדבר השני, אני מתנצל מראש שאני הולך לקלקל פה את האווירה, אבל מישהו פה הרים אותי להנחתה, למרות שכבר תקפו אותי מקודם. אתה דיברת על המקרא, נכון? יש יתום, יש אלמנה, ויש, כשרבקה אומרת ליעקב "למה אשכל שניים ביום אחד", וכתבתי לך את זה ולא ענית לי. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> גם על בהמות כתוב שכול. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> מה זה קשור? אז רבקה אמרה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אבל אין ציווי לתורה לדאוג לשכול. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> כל אלמנה ויתום לא תענון, לא תענון. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> - - - תגיד שרש"י לא שווה. אב שקבר את בנו, יש הורים שכולים. שתי המילים, שכול אזרחי, אילן סיפר לי שיצא מהפה שלי לפני 12 שנה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> ואנחנו אוכלים את הקש. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> זה שמכניסים בפנים את האלמנות היתומים, אני שמח על זה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אנחנו מצטערים, מצטערים מאוד. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> בגלל שעלו לסדר היום. צריך להגיד פה תודה, באמת תודה, אני מודה לקדוש ברוך הוא שנתן לי את שתי המילים האלה. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אנחנו 17,000 משפחות בישראל, אתם 5 מיליון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> טוב, תודה רבה, פיני. הדס, תודה. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> אני רוצה להגיד תודה ולהגיד לכולם - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אין חובה בתורה לעזור למשפחה שכולה, אין. << אורח >> פיני רבינוביץ: << אורח >> זאת הבעיה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פיני, הקדוש ברוך הוא מינה את הדס ואת יהודה להחליט מה הוא אומר. הוא החליט, הוא מינה אותם, אותי הוא לא מינה. אני צריכה להתווכח עם הקדוש ברוך הוא, אני לא מאמינה בו, אוקיי? תודה לכם, שניכם זוג נפלא ונהדר ואני מאוד מעריכה אתכם, אבל תודה על השיפוטיות, תודה על הכרת התודה. תודה, באמת תודה רבה. תמשיכו להיות שליחיו של הקדוש ברוך הוא ולקבוע גם שרק מה שאתם אומרים זה נכון ורק הוא הקדוש ברוך הוא וכל האחרים לא יודעים לפרש את התורה כפי שהם חושבים. זו הייתה זריקה צינית ולא ראויה, אני מתנצלת. אבל אתם גם צריכים לשמור קצת על פיכם ולדעת איך להתייחס לאירוע, אבל בסדר גמור. אני רוצה לסכם. למשרד הרווחה, בבקשה, אנחנו מבקשים לקבל את ההמלצות או את הדיונים או סריקה, כי יכול להיות שעוד לא הגעתם להמלצות. אגב, פספסנו לגמרי את משרד האוצר, ניצלת בנס הפעם. הוועדה מבקשת לקבל את ההמלצות/דיווח איפה זה עומד, של הדיונים של הפורום הבין-משרדי בעוד חודש מהיום, כולל אם וככל שתגיעו להמלצות לתיקוני חקיקה, ככל שתגיעו אליהן. במסגרת הפורום, אני ממש מבקשת כוועדה שתבדקו בין היתר אפשרות להקמת מאגר מידע לאומי מסונכרן על יתומים, אלמנות ואלמנים, מענים טיפוליים והרחבת כוח אדם, כן פרוטוקול, מנגנון אחיד ברשויות המקומיות לטיפול במשפחות השכול, ואפשר שוב לחלק: אלמנות ואלמנים, יתומים ויתומות. אני לא נכנסת לוויכוח הזה כרגע, אבל אני כרגע כן עוטפת את כולם תחת אותו מעטה. שוב, גם ברמה הפרטנית, אם אתם זקוקים לתיקוני חקיקה, אנחנו נשמח להיות פה לעזר, זו תכליתנו ותפקידנו. ביטוח לאומי, בבקשה תבדקו מדוע לא עבר המידע לרשויות המסוימות האלה שפנו אליכם לקבל מידע על אלמנות ואלמנים ויתומים ברשויות הספציפיות, ולא שלא קיבלו מידע, לא קיבלו כל מענה לבקשות שלהם. וכן אני מבקשת שככל שתיתנו להם מענה, אם המענה הוא חיובי, מצוין, אם המענה הוא שלילי כי יש חסמים להעברת המידע, אנא כתבו את זה במכתבים כדי שהן ידעו, אותן רשויות, או אותם אחרים שעוזרים לרשויות, להעביר אלינו את אותם חסמים כדי שנדע לפתור את החסמים הללו. אני באמת מודה לכולם. שלא נדע שכול, לא אזרחי ולא ביטחוני, שלא נדע הורים שכולים, לא יתומות, לא אלמנים, אבל זו דרך העולם לפעמים. אנחנו נמשיך לעבוד כדי שתינתן מעטפת יותר נכונה, יותר מדויקת לאותן קבוצות שכל כך נזקקות לזה. תודה רבה והמשך יום טוב. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:05. << סיום >>