פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 591 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שני, ט' בסיון התשפ"ו (25 במאי 2026), שעה 11:17 סדר היום: << נושא >> היעדר מענים לשיקום בבריאות הנפש ביהודה ושומרון << נושא >> ישיבת מעקב, בעקבות הדיון מיום 25/02/2026 נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר מוזמנים: בתיה ליידנר – ראש אגף שיקום ברה"ן, משרד הבריאות אפרת אפרתי – עו"ס שיקום, משרד ראשי, המוסד לביטוח לאומי אוסנת ששון – מנהלת תחום שיקום, המוסד לביטוח לאומי דור אילון – עו"ד ועו"ס, מקדמת מדיניות וקשרי ממשל, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית יסמין שקד – מנהלת מרכזי החוסן באיו"ש, הקואליציה הישראלית לטראומה שרון פלג – מנהלת, מרפאות אוניברסיטת אריאל ליאת שמולביץ – מנהלת חטיבת הנפש, מרפאות אוניברסיטת אריאל יעל ריין – מתמודדת נפש מיהודה ושומרון אסתי ריין – אימא של יעל מיכה כץ – שקופי הקרב חגי עזרן – שקופי הקרב אורי שיין – נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית משתתפים באמצעים מקוונים: יעל פיילס – רפרנטית בריאות, אגף תקציבים, משרד האוצר מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים ‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> היעדר מענים לשיקום בבריאות הנפש ביהודה ושומרון << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> היום יום שלישי, ט' בסיוון התשפ"ו, 25 במאי 2026, השעה 11:17. תחום בריאות הנפש אינו חדש, אנחנו מכירים את התחום, חיים אותו, נושמים אותו. מאז ומתמיד הצמידות של בריאות הנפש והגוף הייתה פה נוכחת, בוודאי בתפילות של כולנו, אבל לצערי, מדינת ישראל התעלמה מהאירוע הזה שנקרא בריאות הנפש קרוב ל-70 שנה, ומאז אנחנו מנסים למלא את הבור הענק שנוצר, וזה לא קל. אנחנו עושים, עשינו מהפכות, נמשיך ונעבוד בזה. ועדיין, עם כל המיליארדים שהבאנו ומכל הדברים שעשינו ועשינו, עדיין הציבור עוד לא מרגיש, כי יש עדיין בורות גדולים מאוד שצריך למלא אותם ולכסות אותם. אחד מהם שחסר שבעתיים ועל אחת כמה וכמה, וקיימנו על זה דיון לפני שלושה חודשים, כמדומני, זה מה שקורה ביהודה ושומרון. מתגוררים ביהודה ושומרון למעלה מחצי מיליון אנשים, זה לא אחד וזה לא שניים, מעל חצי מיליון תושבים, ואחת הבעיות המרכזיות, לדעתי, שאין לנו נתונים, אין לנו מספרים, לא בטיפול בבריאות הנפש ולא בשיקום בבריאות הנפש, מאחר ונאמר לנו על ידי נציגת המשרד שהייתה פה בדיון הקודם שיו"ש הוא לא מחוז בפני עצמו. הוא מחולק בין ירושלים למרכז, אם אינני טועה. יהודה לירושלים, שומרון למרכז. ויופי, עכשיו בואו נבדוק איך אנחנו מוצאים מה חסר, מה יש, מה המענים, מה הצרכים. בלתי אפשרי כשאין לך מחוז שיכול לתת את האינפורמציה הזו. זה גורר אחריו כמובן היעדר משמעותי שדיברנו עליו באמת בלי סוף בדיון הקודם. את משרד האוצר אני לא רואה פה, אני מקווה שהוא בזום, כי יש לי גם שאלות למשרד האוצר, ובראש ובראשונה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא התחבר עוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בבקשה שיתחברו. אני כן רוצה לשמוע ממשרד הבריאות. אני כמובן אתן גם לכל אלה שטרחו והגיעו, ותודה לכל אחד ואחד מכם שהגיע לפה, ומי שהגיע ונמצא בזום, ודאי לבתיה מהמשרד. משרד הבריאות, אני רוצה לשמוע מה עשיתם בכל הנוגע להפיכת יו"ש למחוז בפני עצמו, דיברנו על זה בדיון הקודם. מעל חצי מיליון תושבים אינם זכאים לכך שיהיה להם מחוז בפני עצמו? אני לא יודעת. יותר נכון אני יודעת, אני בטוחה שלא. כלומר, אני בטוחה שהם זכאים וצריך לעשות להם את זה. נציגת המשרד אמרה בדיון הקודם כי יש מכרז על דיור מוגן, קורם עור וגידים. רוצה לדעת היכן עומד המכרז, מה התקדם מאז הדיון הקודם. הדיון הקודם היה לדעתי בול לפני שלושה חודשים, ב-25 בפברואר, אנחנו היום ב-25 במאי. מה התקדם? דיברתם באותו דיון גם על המכרז להוסטלים ותעסוקה, היכן זה עומד? הייתי רוצה לשמוע אם יש לכם מחסור בתקינה, הן במשרד עצמו שאחראי על כל האירוע הזה, והן בוועדות השיקום למיניהן. אם חסר, בואו נשמע. זה מסתדר לי היטב עם דבריו של נציג האוצר שדיבר על כך שחוק השיקום הוא חוק ללא תקציב, ולכן לפי הצורך נותנים. אוקיי, הצורך הוא רב, מדוע לא מתקיימים דברים? אני יכולה להאמין שחלק מהעניין זה לא בתיה ומשרד הבריאות, אלא האוצר, שאין תקנים ואין מישהו שיוכל לעבוד כדי לייצר את המכרזים ולייצר ועדות נוספות כדי שלא יהיה תור ארוך, לא לוועדות ולא להיכנס לתוך השירותים הניתנים במסגרתו. כן הייתי שמחה לשמוע אם יש מחסור בתקינה ומהו. עוד סוכם בדיון הקודם כי אתם, משרד הבריאות, תקימו שולחן עגול עם נציגי הרשויות המקומיות והחברה האזרחית לקידום פיתוח מענים ושירותים, במטרה לייצר רצף טיפולי שיקומי נגיש בתוך הרשויות והסרת חסמים. הייתי שמחה לשמוע מה התקדם לגבי הדבר הזה. וכמובן דיברנו על פתיחת שוק סל השיקום לתחרות, כי כן היו פה בדיון עצמו לא מעט חברות שרוצות להיכנס לתוך שירותי השיקום, והדבר נמנע מהן מכל מיני סיבות, בין היתר אולי גם ממכרוז. אבל אוקיי, מה קורה עם המכרוז? וזה גלגל שמסתובב ותשובות אין. אני כן אשמח מהאוצר לשמוע ולהבין, שכמו שאמרנו, בכל הנוגע כרגע לשיקום, אני עוד לא מדברת על טיפול, שחסרות מרפאות וכדומה, ובתים מאזנים ובתי חולים, אני מדברת כרגע על השיקום. חוק שיקום אינו מוגבל בתקציב. גם בדיון הקודם אמר נציג המשרד, כמדומני יאיר, לא זוכרת את שם משפחתו, שזה לא אירוע תקציבי, אתם מתקצבים ככל שיש צורך, שבשנת 2025 תקצבתם את השיקום בכ-2 מיליארד ש"ח ושוב ושוב חזרתם על זה שזה לא אירוע תקציבי, שאתם מחויבים על פי חוק. אפילו נתתם דוגמה שב-2018 זה תוקצב במיליארד, והנה היום קפצנו במיליארד נוסף, וזה תקציב מבוסס תוצאות, ככל שיש גידול במענים, כך יהיה גידול בתקציב. אני שואלת, איך יהיה גידול במענים, איך יהיה גידול בשירותים, אם אין תשתית של תקנים במשרד, אם אין תקנים להגדיל את ועדות סל שיקום, שאין מכרזים ואין מיזמים ואין חדשנות? זו הפנייה שלי למשרד האוצר, אני אשמח לשמוע. אנחנו נתחיל במשרד האוצר, שעוד לא עלה, או שכן עלה? עוד לא עלה. אוקיי, אנחנו נתחיל איתך, בתיה, ואז נעבור למשרד האוצר ככל שהוא נמצא איתנו, וכמובן לחברה האזרחית שהיא כל כך, כל כך חשובה, שהיום רוב רובו של השירות והמענים שניתנים ביו"ש ניתנים על ידי החברה האזרחית. עוד שאלה, ענת. האם משרד הביטחון נמצא? כי גם אגף השיקום רלוונטי לשיקום מתמודדי נפש, קרי הלומי קרב ופוסט טראומה. << דובר >> ענת כהן שמואל: << דובר >> לא, לא התייחסנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא התייחסנו. גם את זה צריך, כי הגיעו אלינו לא מעט תלונות וטענות ודרישות מהלומי הקרב. אתם יודעים, היישובים והרשויות המקומיות שנמצאות ביהודה ושומרון, אחוז המילואימניקים בהם הוא גדול לאין שיעור מבחינת ממוצע לאור הערים ברחבי ישראל הקטנה, ובהתאם, כמות הלומי הקרב והפוסט טראומטיים ביהודה ושומרון גדולה לאין שיעור, ומענים גם להם אין. ולכן אני מבקשת שבדיון הבא גם אגף השיקום ישתתף בדיון הזה. בבקשה, בתיה. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> טעות שלי שלא רשמתי את כל השאלות, תצטרכי לחזור. בואו נתחיל מהסוף. נקבעה לנו פגישה, שולחן עגול עם גורמים שונים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רק תציגי את עצמך לפרוטוקול. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> בתיה ליידנר, אני ראש אגף שיקום במינהל בריאות הנפש במשרד הבריאות. השולחן העגול בעזרת השם יתקיים ב-8 ביוני, אנחנו נפגשים באפרת עם הנציגים. לצערי הרב, באמצע הייתה איזושהי מלחמה וגם קצת קשה להביא את כולם לאותו תאריך, אבל ב-8 ביוני אנחנו נפגשים במרכז החוסן באפרת, ואני מקווה שאנחנו נוכל לפחות להתקדם. הוזמנו גם כן ראש המינהל, ד"ר גלעד בודנהיימר, וגם כן הגברת רויטל אורדן, שהיא האחראית על הנושא של טיפול אמבולטורי והבתים המאזנים. זו תשובה פשוטה. לנושא של המכרזים, אנחנו מתקדמים עם מכרז - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> על איזה טיפול היא אחראית? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> האמבולטורי, כל הנושא של קופות חולים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק אעיר שצר לי, אבל אני חושבת שמ-25 לפברואר עד יוני כבר היו יכולים להיות ארבעה שולחנות עגולים, אנחנו לא מדברים פה עכשיו על איזה משהו. אחד לא יכול, מקיימים את זה גם בלי אחד ומקיימים ברצף קצת יותר גדול, אבל בסדר. אני מקווה מאוד שזה לא יידחה לתאריך אחר. וכן, יש מלחמה, נכון, אבל במלחמה יש גם מתמודדי נפש, צריך לטפל בהם, וזה לא אמור לדחות שום דבר. אנחנו חיים, יש לנו את הנושא של מלחמה וחירום, וכן, רק היום התבשרנו על נפילתו של נהוראי לייזר, בן 19. אנחנו ליד השכול ממשיכים את החיים, כי במותם ציוו לנו את החיים, אי אפשר כל דבר להפיל על המלחמה. כן, הלאה. על השולחן העגול ענית לנו. אגב, מי הוזמן עוד? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> מנהלות התחום שלי, המחוז, לפחות ירושלים, נציגי המחוז. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ולמה רק מחוז ירושלים אם יש לנו גם את מחוז המרכז? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> צודקת. אני אוודא שמנהל השיקום במחוז מרכז גם כן יהיה נוכח, או לפחות נציג מהמחוז. לגבי מכרז הדגל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, לפני כן. החברה האזרחית, מי הזמנתם? כלומר, מי נמצא בשולחן העגול? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> א', הזמינו אותי. היינו בקשר עם נציג מכאן, אני לא זוכרת את השם, מיהודה ושומרון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, לא אתם אלה שמניעים את התהליך. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> מייד אחרי, באותו יום שאני לא יכולתי להיות שם, יצרו קשר איתי, לראות איך אנחנו יכולים להתקדם ולקיים את השולחנות העגולים. אנחנו לא יזמנו, אלא הנציגים מיהודה ושומרון. לגבי המכרזים, מכרז הדיור מתקדם, אנחנו מגדירים את זה מכרז דגל. יש לנו ליווי של משרד ראש הממשלה בנושא של רכש חברתי. אני מאוד מקווה שיהיה לנו עד סוף יולי את המודל ונוכל להתקדם לתמחור ותהליך מכרזי. זה איפה שזה, עם הרבה מאוד היוועצות עם משפחות, עם מתמודדים, עם אנשי מקצוע, עם המפעילים בעצמם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק שנייה רוצה להבין. מקווים שיהיה מוכן עד יוני, מה יהיה מוכן עד יוני? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> יולי. לסגור את המודל עצמו, כי אנחנו עושים שינויים במודל הקיים כדי להרחיב את השירות, כדי להתאים את זה לאוכלוסיות שונות, גם בפריפריה וגם כן לאוכלוסיות שונות, גיל, מגדר, מגזר. עשינו המון שינויים בנוהל עצמו, בנוהל העבודה. וזה לא נעשה לבד במשרד, זה עם היוועצות עם משפחות, מתמודדים, אנשי מקצוע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה עד יולי? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> עד סוף יולי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> עד סוף יולי, אבל מבחינת הציבור, עד סוף יולי תגמרו את זה, ואז מה? איפה זה מתקדם? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> ואז, כמו כל מכרז, זה צריך להגיע לתקציבים, לתקצוב, כותבים מכרז, וזה יוצא לפרסום ותהליך מכרזי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה אומר שבעוד עשר שנים יהיה לנו מכרז. אני שואלת, אני פשוט שואלת. אני אשמח לשמוע. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אני אגיד לך. אני מאוד מקווה שלא, ואני חושבת שהשינוי הגדול, למה אני לא חושבת שייקח עשר שנים, שאנחנו עובדים לפי הכללים או ברוח של רכש חברתי, שזה לא רק המשרד יודע וקובע, אבל אנחנו כן רוצים לשמוע ואנחנו מקשיבים ושומעים מה מתמודדים אומרים, מה המשפחות אומרות, אנשי מקצוע. כי הנהלים שכתבנו אז, לא דיברנו, כתבנו, אמרנו שזה מה שצריך להיות, והרבה דברים השתנו, וגם כן צריכים לשמוע. וגם כן למדנו בעשר השנים האחרונות ויותר שמה שהיה כתוב אז לא מתאים להיום, לא מתאים לאנשים של היום ולא מתאים למדינה של היום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן. לא, אבל אני אגיד לך, אני חוששת מהתקצוב, לא מהמבנה, כי אני סומכת עלייך. כי בסוף, כל המכרזים בעבר, כשאני נכנסתי לתוך האירוע של בריאות הנפש לפני 20 שנה, אולי קצת פחות, אבל בסביבות האלה, כל פעם המכרזים יצאו ואז הגישו בג"צים כי היזמים אמרו, הסכומים - - - << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> זה היה רק דיור. אגב, היו לנו שניים, אחד מהם היה הדיור, באמת את צודקת, וזה היה לפני עשר שנים, ב-2016. אבל אני חושבת שלמדנו מאז, למדנו הרבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הלוואי. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> וגם כן אימצנו, אם אפשר להגיד, את הנושא של רכש חברתי. לא רק אנחנו, אנחנו קובעי מדיניות, זה ברור, זה התפקיד שלנו, אבל צריכים להקשיב, כמו שאת יושבת כאן ומקשיבה לאנשים כאן, גם אנחנו יושבים ומקשיבים לאנשים. דיברת על המכרזים האחרים. אין התקדמות בשלב זה. בתוכנית העבודה להתחיל בחצי השני של השנה לקיים קבוצת עבודה, להתחיל את העבודה על המכרז של ההוסטלים גם כן. המכרז של התעסוקה, כי אנחנו צריכים גם כן לשנות את התעסוקה, היה בג"ץ על מפעלים מוגנים וכולי. זה בינתיים בהולד, סיימה את עבודתה המנהלת של תחום התעסוקה, ולכן בינתיים אנחנו לא עובדים על זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שרון עזבה? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> שרון עזבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חבל. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> היא עכשיו עובדת במינהלת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. מהאוצר עלו? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אני יודעת שאתם אומרים, אנחנו לא עובדים במקביל כי אין לנו כוח אדם. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> לא, זה לא רק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תסבירי. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> כאשר מישהו עוזב זה לוקח קצת זמן למלא. יצא פרסום המכרז לתפקיד של מנהל תחום בכיר לתעסוקה, אני מאוד מקווה שבזמן הקרוב, כמה שזה לוקח גם כן לבחור וכולי וכולי, שיהיה לי מישהו שיתחיל את העבודה שאנחנו חייבים לעשות על כל הנושא של תחום התעסוקה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, הלאה. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> תזכירי לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קודם כול, את אומנם שיקום, אבל דיברנו גם על העניין של אשפוז, הנושא של בתים מאזנים, אשפוז פסיכיאטרי, אשפוז בית פסיכיאטרי. יש לנו לא מעט נושאים שהגשנו לכם, גם מעבר למה שאני אמרתי בפתח הדיון, גם שלחנו לכם בכתב בקשות לנתונים. לשקול מתן מענה לאשפוז בית ולקדם פתרונות אקוטיים, שזה היה מאוד מאוד חשוב וצוין שוב ושוב במסגרת הדיון. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אבל קיבלתם תשובות, אני רואה כאן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא קיבלנו כלום. כשכותבים לי את המשפט הבא: "המשרד בוחן את הנושא", את מבינה מה התשובה. זו תשובה שאני לא מוכנה לקבל אותה. הוא בוחן, עד מתי הוא יבחן? עוד שנה, עוד שנתיים, עוד ארבע, עוד עשר? ואנחנו רוצים להבין את האירוע הזה, גם את האירוע של יהודה ושומרון שמחולקים בין מחוז ירושלים ומחוז מרכז. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> על השאלה הזאת יש לי תשובה. קודם כול, אני מכירה היטב, כי אני גם כן תושבת יו"ש, אני יודעת שזה מחולק לשני מחוזות. אני אגיד את האמת, זה לא הובא לידיעתי שהייתה בקשה לבחון את זה כמחוז אחד, ואת מכירה היטב שיש למשרד הבריאות מחוזות, למשרד הרווחה מחוזות, כל משרד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין בעיה, אבל אין מחוז. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> בסדר, אבל זה לא עומד. אני יודעת, אני נציגה של משרד הבריאות, נציגה של בריאות הנפש, זה לא הובא לידיעתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חבל, כי דיברנו על זה כמה וכמה פעמים, הדגשנו את זה כמה פעמים בדיון הקודם. הנה, אני מעבירה את זה שוב, לא צריך לחכות לדיון הבא. << דובר >> ענת כהן שמואל: << דובר >> גם שאלנו על זה וביקשנו מהם שיבואו ושיתייחסו לזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, דיברו עם סנדרה שיגיבו גם על ההפיכה למחוז. בוודאי שמדובר בשינוי ארגוני, הכול ברור, עדיין, שוקלים את זה, חושבים על זה, למה זה לא נעשה. אנחנו צריכים תשובות. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אוקיי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אשמח לשמוע ממך לפני שאנחנו נעבור לאוצר מה החסמים. תכף נשמע, בסדר? אבל את לא היית בדיון הקודם, אני לא צריכה לספר לך, את יודעת לבד את החסמים בכלל שיש במדינת ישראל, אבל כן היו ועלו לא מעט חסמים, גם טיפול, שזה לא תחת המחלקה שלך, אבל גם על שיקום, שפשוט אין שיקום. וכל המאפיינים המאוד מאוד ברורים של יהודה ושומרון, הקושי שם, המרחקים ממקום למקום, ובוודאי הסכנה והיותם לעיתים קו התפר, רק מגבירים את הצורך במענים שיקומיים, מה שאין. מהם החסמים? מה האירוע? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אני חושבת שאת מצביעה על החסמים האלו, נושא של מרחקים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, זה לא חסם, למה אתה לא פותר? זו בעיה, זה אתגר. חסם זה משהו שאתה יכול להסיר, מחסום ואתה מסיר את המחסום. אני שואלת מה מפריע. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> לא, גם כן תחבורה, זה פתרון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, אבל אנחנו מודעים לבעיות, האתגרים. כתבתם בעצמכם: "מרחקים גדולים בין היישובים, אתגרים ביטחוניים המשפיעים על ההתניידות", אני קוראת ממה שאתם כתבתם. "של המשתקמים וצוותים, קושי בגיוס כוח אדם מקצועי, מחסור במענה אשפוז בית פסיכיאטרי פיזי". מאה אחוז, אלה האתגרים, עכשיו אני אומרת, מה עוצר מכם כדי לתקן. אילו חסמים לך יש, שאת אומרת, חסר לי את זה, חסר לי את זה, חסר לי את זה כדי שאני אתקדם? יכול להיות שלא חסר לך כלום והכול אצלכם. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> מעבר למרחקים וכולי וכולי אני אגיד לך דבר כזה. אם יש יישוב שיש בו חמישה אנשים שצריכים תעסוקה, יהיה מאוד קשה לפתוח איזושהי מסגרת תעסוקתית או שירות תעסוקתי לחמישה אנשים במקום אחד כאשר יש לי חמישה כאן ושלושה כאן. זה גם כן אחד הדברים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא פותחים בכלל? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אני לא חושבת שיש לנו מסגרות תעסוקה ביהודה ושומרון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין, לכן אני אומרת. תראי, מה לעשות שככה מדינת ישראל? יש גם את ישראל הקטנה ויש את ישראל הגדולה יותר. מבחינתי, יהודה ושומרון היא חלק מזה. גם בנגב, יש עוד מקומות, גם בצפון יש מרחקים ממקום למקום. בסדר, זאת בעיה, אבל מאחר שהמשרד אמון על מציאת פתרונות, זה לא אני, זה המשרד. יש בעיה עובדתית, נקודה, מה עושים איתה? אומרים יש בעיה וזהו, ולא עושים כלום? אם לא היה צורך, בסדר, אין צורך, אבל יש צורך, הציבור צועק. והיום אנחנו במעט, אבל בדיון הקודם הגיעו פה אנשים שצעקו, אמרו, אנחנו לא יכולים, אנחנו צריכים. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אני אגיד לך. קודם כול, דיברת על כוח אדם. חסר לנו כוח אדם, כמו שאת אמרת, בכלל, וגם כן בפריפריה, לא משנה אם זה יהודה ושומרון, צפון או דרום, יש לנו בעיה בהעסקת כוח אדם. יש לנו ספקים שמוכנים להעסיק אנשים, אבל אין אנשים, זה מאוד מאוד קשה. הבעיה של כוח אדם היא לא רק כאן, זה לא עולה רק בדיון הזה, זה הולך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. חסר כוח אדם, נקודה. לא רק כוח אדם מקצועי, לא רק עובדים סוציאליים, אני לא מדברת רק על העובדים הסוציאליים, אבל בכלל, אנשי מקצוע וגם כן - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה עושים? בתיה, את הבעיות אני יודעת. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אבל מיכל, זה לא רק עניין של כסף, זה אתגר לאומי לנושא של - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבינה לחלוטין, אבל אנחנו רוצים לשמוע פתרונות. אני מבינה את הבעיה, אבל אי לכך, האנשים שנבחרו להיות במשרד ולהיות עובדים במשרד, בין היתר זה גם עם ראש גדול, ראש פתוח. אני לא יושבת שם, אני יושבת פה. אולי, מי יודע, אולי כשאני אהיה גדולה, אבל כרגע כל אחד עושה את העבודה שלו. קראתי את הבעיות, איך פותרים? איך נותנים פתרונות? אני רוצה מענים. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אחד המענים הוא גם כן ריבוד של מענים, שזה אומר לא רק עובדים סוציאליים, אלה מקצועות אחרים שיכולים למלא תפקיד מקצועי או מתאם טיפול. זה בין הדברים שאנחנו מחריגים כל הזמן אנשים שיכולים להיכנס לתפקידים האלו. אני יודעת שגם הספקים מעלים את השכר, הם נותנים שכר יותר גבוה כדי לגייס עובדים, זה גם כן. אבל עם זה, עדיין, זו המציאות. הנושא של העובדים זה לא רק בבריאות הנפש ולא רק בשיקום, זו בעיה כללית, וזה לא רק עניין של שכר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל בתיה, אני לא רוצה לנהל פה את הוויכוח, אני ציפיתי כן לשמוע קצת יותר תוכנית עבודה. יש בסופו של דבר קושי, קראנו את הקשיים, אנחנו מכירים אותם. אנחנו כמפלגה, חייבת להגיד פה לכולם, כן שואפים שיהיה רצף טריטוריאלי, שלא יהיו לנו בין יישוב ליישוב מרחקים עצומים, שיהיו מיליון וחצי תושבים ביהודה ושומרון על כל צעד ושעל. אבל כרגע המצב הוא נתון, בסדר? יש לנו מצב נתון של כל הדברים שאמרנו כאתגרים, מאה אחוז, תוכנית עבודה. יש צורך, נכון? את לא חולקת עליי שיש צורך. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אני לא חולקת שיש צורך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש צורך. עכשיו המשרד צריך לשבת עם תוכנית עבודה ולהגיד, אוקיי, כך פותרים את הצורך. יש צורך, הנה, יש לנו תוכנית לחמש שנים, לעשר שנים, לפתור את הבעיה שאנחנו מכירים אותה, יודעים ולא מכחישים אותה. אני לא שמעתי שום תוכנית. אני רוצה תוכנית ממכם. אתם משרד, לא אני. אתם צריכים לצאת עם איזו תוכנית באירוע. אבל בסדר, אם יש לך מה להוסיף, תוסיפי, ואם לא, אני אעבור לאוצר ואז לאנשים שביקשו לדבר וכמובן נחזור אלייך. יש לך מה להוסיף? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. משרד האוצר בבקשה. << אורח >> יעל פיילס: << אורח >> אני יעל, אני מאגף תקציבים. כפי שנאמר, אני לא מכירה אילו שהם חסמים שיושבים אצלנו לאירוע הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יעל, תקשיבי, אומנם בתיה לא אמרה את זה, אבל אני שמעתי את זה לא אחת ולא שתיים ולא שמונה, שחסר הנושא של תקינה. אני אסביר רגע, בסדר? בדיון הקודם היה פה יאיר ודיבר על כך, משהו שאנחנו יודעים. אני מדברת כרגע על שיקום, אני עוד לא מדברת על טיפול, על כל חוק ביטוח בריאות ממלכתי, על מרפאות, על אשפוזי בית, על בתים מאזנים, אני רגע שמה בצד. אני מדברת כרגע על חוק שיקום, שחוק שיקום איננו מוגבל בתקציב. וכמו שאמרתם פה, כשיש מענים, אנחנו מממנים. ב-2018 זה היה מיליארד, ב-2025 היה 2 מיליארד, יופי. אני יודעת שחלק מהבעיה והחסמים זה תקנים שיישבו גם במשרד ויטפלו באירוע, יטפלו במכרזים שתכף נגיע אליהם, אני יודעת שבוועדות שיקום, שאנחנו כבר שמענו כל כך הרבה דיונים וכל כך הרבה חוות דעת וכל כך הרבה דוחות של מבקר המדינה נכתבו על המימוש הנמוך כל כך בסל שיקום. על אחת כמה וכמה, כלומר, אם בכל הארץ זה בסביבות ה-34%, אם אני לא טועה, מכלל הזכאים, אזי ביהודה ושומרון זה נמוך ב-19% עוד מהממוצע הנמוך הארצי. ונורא ברור גם למה, כי פשוט אין מענים, זה לא מונגש מספיק, זה לא נמצא ליד. יש בעיה. אין ספק שחלק ממנה זה תקציב, אני לא מצליחה להבין איפה אנחנו בתוך הסבב הזה. היד נדיבה, יש תקציב בלי סוף, אבל בסופו של דבר אין מענים, פשוט אין. אני אשמח לשמוע איך המשרד רואה את זה. סיפרה פה בתיה שעוד מעט מסיימים את המכרז של הדיור המוגן ועובר לתקציבים. מעניין איך התקצוב שם יהיה בכך שהוא יקרא לאנשים לבוא ולהיכנס לתוך המכרז הזה כי הוא שווה, או שהוא יהיה באמת בסכומים פעוטים וזניחים, ששוב אנחנו נזכה לסבבים בלתי סופיים של עתירות של יזמים לבית המשפט העליון כי התקצוב היה כה נמוך. אני אשמח לשמוע את ההתייחסות שלכם. << אורח >> יעל פיילס: << אורח >> אני אגיד באופן כללי שההתנהלות התקציבית בינינו לבין משרד הבריאות קורית בדרך כלל בדיוני תקציב שקרו לפני מספר חודשים. אני לא מכירה שהגיעה הבקשה לתקנים בתקצוב נוסף ממשרד הבריאות שלא ענינו עליה. כמובן שנחזור לשיח עם המשרד אם צריך ונשמח לשמוע דברים שעולים. אבל אני לא מכירה שהייתה איזושהי דרישה שלא נענתה, לפחות לא לאחרונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, את מחזירה את השרביט למשרד הבריאות ולשאול מה הדרישות שמשרד הבריאות דרש ולא נענה ככל שהוא דרש ולא נענה. << אורח >> יעל פיילס: << אורח >> אני מזמינה את משרד הבריאות לנהל שיח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אני רק שואלת, אני רוצה להבין מה שאת אומרת. את אומרת, בשיח ביניכם לא היו דרישות לתוספת של תקנים, בין אם זה למשרד עצמו, באגף שיקום, לא היו דרישות תוספתיות לאגף? אני שואלת, התשובה היא כן או לא, אני לא יודעת. << אורח >> יעל פיילס: << אורח >> אני אסביר. אני אגיד שהשיח התקציבי קורה - - - הממשלה שנעשה לפני מספר חודשים. בסוף מה שנסגר שם תואם את סדר העדיפויות של המשרד, ואם סדרי העדיפויות השתנו, אני מזמינה את משרד הבריאות לחזור איתנו לשיח בנושא הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואני אשאל פעם אחרונה, אולי תעני לפי מה שאני שואלת. הבנתי, אני שואלת עדיין, ודאי. את מחזירה אותי חזרה למשרד הבריאות, כי את אומרת, בסדרי העדיפויות של משרד הבריאות בנושא של שיקום לא נדרשה תוספת בדיונים ביניכם. << אורח >> יעל פיילס: << אורח >> אני אומרת שבסופו של דבר הסגירה בינינו למשרד הבריאות תואמת את סדר העדיפויות של משרד הבריאות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> טוב, אין תשובה של כן או לא. אני מניחה שהיו דרישות, ואולי בסופו של דבר המשרד התפשר בשיקום כדי לקבל ממקום אחר, אבל היו דרישות להעלאה תקציבית לגבי אגף השיקום. אני צודקת או לא? אני שואלת שאלה. << אורח >> יעל פיילס: << אורח >> אני לא זוכרת בדיוק אם ממש הוא עלה בשיחות או לא, אני יודעת להגיד בפועל שמה שנסגר והתקצוב כיום תואם את סדר העדיפויות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, הבנתי. אנחנו נחזור אחר כך אלייך עם משרד הבריאות, כי אני באמת לא מצליחה להבין, כל אחד זורק למקום אחר. אנחנו עם מיכה. משום מה לא זומן אגף השיקום, כי אנחנו לא מתייחסים לנושא של משרד הביטחון, זה יותר האזרחי. כמובן שנשמח לשמוע גם אתכם, אבל אני מקווה שבדיון הבא גם נשמע את אגף השיקום. לא יודעת אם הייתם פה בפתיח או לא הייתם. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אני רק אשמח להגיד שבכל זאת אנחנו פה ואנחנו רוצים להעלות מודעות לנושא הזה, כי חוסר המענה הזה, בסופו של דבר, כיום, ואנחנו פה מייצגים את הלומי הקרב ופצועי כוחות הביטחון כולם, שאין מענה נפשי ביהודה ושומרון. בסופו של דבר, הפצוע עצמו לא בא לבד, הוא בא עם המשפחה, והמשפחה שלו גם צריכה מענה נפשי. והמענה הנפשי הזה כן מגיע למשרד הבריאות, וזה כן נוגע לדבר הזה, כי בסופו של דבר כולנו עיגול אחד, אנחנו אותו דבר. וזה שאין מענה נפשי, בין אם זה למשרד הבריאות או בין אם זה לאגף השיקום, זה פוגע במשפחות שלנו אותו דבר. כי שאין שיקום וכשאין אפשרות לקבל מענה נפשי ביהודה ושומרון לפצוע, להורה, לאימא, לבן, ההורים לא יכולים לקבל, ההורים נפגעים. וכשלהורים אין טיפול, הנפגע עצמו, החייל עצמו לא יכול להשתקם כי ההורים שלו לא מקבלים טיפול. ובסופו של דבר, כשהבת שלי צריכה בית מאזן, היא נשלחת מגוש עציון להרצליה, או שהיא נשלחת מגוש עציון לכפר שמריהו והיא לא מטופלת בקהילה. אחר כך להחזיר אותם זה כמעט בלתי אפשרי. הם כל כך הרבה זמן לא היו, כל השירות הצבאי הם לא היו, כל הזמן שמטפלים בהם שולחים אותם לצפון ושולחים אותם לדרום ושולחים אותם לשם ולשם, וכל סיבוב זה לצאת ולעשות סיבוב שלם מסביב לכל המדינה, וזה לוקח יום שלם. יש טיפולים שאנשים נשלחים לחיפה. זה שלוש שעות הלוך, שלוש שעות חזור. יהודה עושה את זה כל הזמן. ועוד את הטיפול, זה מעל יום שלם. איך אנשים יכולים להשתקם? סדרי עדיפויות? סדרי עדיפויות שכל האנשים ביהודה ושומרון, בין אם אלה הורים או ילדים או הפצועים, הלוחמים, הלוחמות. זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני. עזבי, אם היינו מדברים על איך לסדר את זה, אבל אנחנו מדברים על היעדר. וקצת האנשים שכן נלחמים לעשות את זה נכנסים כל היום בקיר כי רגע, משרד הבריאות לא אמר לאגף השיקום, ואגף השיקום לא אמר. ויש פה חוסר סנכרון מטורף, שבסוף כל פעם שאת שואלת שאלה הכי פשוטה בעולם, אי אפשר לקבל את התשובה אליו, וזה נדחה ונדחה ונדחה ונדחה. ואת המלחמה בטראומה של 7 באוקטובר או של יום כיפור אנחנו עוד נעשה בעוד 20 שנה. והם צריכים לקחת את זה ברצינות ולבוא אלייך עם תשובות ולבוא אלייך עם דברים קונקרטיים, ולא בין שיחות שאם היו, לא. צריך שיח מתמיד, יום-יומי, כמו שקורה פה איתך, כל יום בנושא טראומה. זו המלחמה הכי גדולה שלנו מאז קום המדינה, להילחם על האנשים, על הילדים, על ההורים. זה לא יכול להיות שאת צריכה להתחנן בשביל להזיז משהו. הרצון של כולם צריך להיות. אנחנו, משרד הבריאות, כבר הקמנו מקומות. איפה אגף השיקום? איפה משרד הביטחון? ומשרד הביטחון צריך להגיד, מה זאת אומרת? אנחנו כבר שם. איפה הרווחה? אנחנו לא מחכים אחד לשני. ואז בסוף, כשכולם יהיו שם, יתאגדו, כי הם ימצאו את עצמם בשטח. בסופו של דבר, יש מעל 100 הלומי קרב והלומות קרב שלא צלחו בשיקום שלהם והכריעה אותם הפציעה, ויש מאות ילדים של אותם אנשים שכל יום הקושי שלהם להתמודד עם החיים שלהם. וזה לא מעניין אותנו שהאנשים האלה יחכו בשביל לדבר אחד עם השני, כי הם צריכים לקבוע בלו"ז הצפוף שלהם, זה לא מעניין אותנו. אם הם צריכים מקשר, יש לנו המון אנשים שלא מסוגלים לחזור לעבודה, לא מסוגלים למצוא מה לעשות. תיקחו עשר מאיתנו לכל בן אדם ונשדך בין המשרדים, נדאג שאנשים ימצאו אחד את השני, נעמוד עם פלאפון במשרד הזה ופלאפון במשרד הזה כל היום ונרוץ אחרי אנשים ונצמיד להם לראש. אבל זה לא הגיוני שאת וחברי כנסת האחרים צריכים להתחנן לרשויות האלה, זה לא הגיוני. כי המספר הזה של 100, פשוט אין לי כבר מה להגיד בעניין הזה. אני פשוט המום, אני באמת המום ולא יודע באמת מה להגיד שהדבר הזה, בכל מיני חדרים קורים דברים הזויים. אם אני אקרא את הרשימות של הדברים שמדברים עליהם. זה הדבר הכי חשוב. בעוד כמה שנים לא יהיו אנשים שיכולים לשבת בכיסאות האלה כי מרוב חוסר טיפול כבר לא יהיו אנשים. תודה רבה לך שאת מנסה לעשות את זה, ואני מתנצל בשם כל משרדי הממשלה שמרגישים את היכולת פשוט לא להיות פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, מיכה. בהחלט דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. למרבית דבריך אני מסכימה לחלוטין, המצב הוא הזוי. מיכה עצמו מתגורר ביהודה ושומרון, יש לו ילדים, יש לו אישה, צריכים טיפול, גם טיפול רגשי, גם טיפול נפשי, ואין. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> את מכירה את הסיפור, כמה זה עצוב וכמה זה קשה. והסיבה שאני יושב פה היא לא בשביל להציל את הילדים שלי, אלה עוד מאות אלפי אנשים שאני רוצה לעזור להם, שלא יהיה להם אותו סיפור שלי. לא צריך את זה, יש אפשרויות ויש דרכים לטפל בזה, אבל צריך שיהיה רשום פה מענים, המענים הקיימים, כי אין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אכן, אני בהחלט מתחברת ואומרת תוכניות עבודה, לא לבוא לדבר באוויר. שוב, לא לבתיה עצמה, היא עושה עבודת קודש ועובדת קשה, אני אף פעם לא מדברת פה על האנשים עצמם, הספציפיים. גם אתה, כן. אנחנו מדברים על מערכת שפשוט לא רואה. אם היא צריכה תגבור, שתגיד, אני צריכה תגבור. ואי אפשר להגיד הייתה מלחמה והיה פה. בסדר, תדרשו שיהיו עוד תקנים ותעמדו על זה. כי בריאות הנפש, בעיניי, שוב, הכול חשוב, אבל בריאות הנפש זה האירוע, זה האירוע שלנו. ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם לא נטפל עכשיו. יש דברים שצריך לטפל עכשיו, כי אם לא מטפלים עכשיו, זה רק גדל וגדל, ואני לא יודעת מה יקרה בעוד שנה או שנתיים כתוצאה ממה שהיה לפני שנתיים ושלוש. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אולי אם הם עושים החרגה למקצועות, כי הם רוצים ממש לקדם את הנושא, הם עושים החרגה למקצועות, אולי שיעשו החרגה, במקום עבודה שיביאו גם מתנדבים. שיעשו החרגה לזמן חירום, שישאלו מי רוצה להתנדב עכשיו במשרד הבריאות, לא יודע, איפה שצריך, איפה שאין את המענה הזה, שיעשו הסבה מקצועית למתנדבים ושיפתחו את הדלת שנעזור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן. תודה, מיכה. אין ספק, זה חלק מהעניין של שולחן עגול, לעשות חשיבה, אבל לא שהפגישות תהיינה אחת לארבעה, חמישה, חצי שנה, שנתיים. מה עשינו? זה סתם לסמן וי ובאמת לא למצוא פתרונות. אם באמת מסתכלים על זה ואומרים, אוקיי, יש כאן אתגר, אנחנו פותרים אותו, זה אומר כל יום, כל יום יושבים על השולחן העגול הזה. את יודעת מה? פעם ביומיים, ומגיעים לפתרונות. ולא שולחן עגול שב-25 בפברואר דיברנו עליו והפגישה מתקיימת ביוני 2026. שוב, בתיה, זה לא אלייך אישית, חס וחלילה, אני באמת יודעת כמה את עובדת קשה, אבל כן, את נציגת המשרד, אין לי אלא לבוא אלייך בטענות. אגב, כסגנית שר האוצר לשעבר אני יודעת, אכן כן, בסוף המשרד בא ואומר, אני רוצה את זה, את זה, את זה ואת זה, האוצר ובצדק מבחינתו אומר, אין לנו גם את זה, גם את זה, תבחרו. ואז המשרד בוחר. וכנראה בריאות הנפש - - - ואני רוצה להגיד לך עוד משהו, ואתם תהיו מזועזעים. פנה אליי היום חבר שאני מאוד מעריכה אותו, וכבר רצה לפתוח טיפול יום לצעירים. אני גם לא יודעת באיזה אזור. אני יודעת באיזה אזור, אני לא רוצה לשתף עד כדי כך. והכול כבר היה לו, וביטוח לאומי כבר נכנס תחת התמונה, וכבר היה, הכול יש. משרד הבריאות אומר, לא, לא צריך בריאות הנפש, תלך לאוטיזם, תפתח לאוטיזם, יהיה לך, הנה, יש לך את כל האישורים. לא יעלה על הדעת, בתיה, לא יעלה. ואת כראש האגף, אני הייתי מצפה שהיית עומדת פה על השולחן ואומרת, לא יעלה על הדעת. וכל אחד שמבקש מכספו הוא, אני לא מדברת עכשיו שאתם תיתנו, מצאתי פה, מצאתי שם, מצאתי את הקרן, לקחתי את הכול, שידכתי, הנה, רק אישור שלכם, זה מתחיל. לא, אין אישור שלנו, תלכו לאוטיזם, שם יהיה לכם. אפשר לחשוב שיש כל כך הרבה בבריאות הנפש ויש כל כך הרבה מענה לצעירים שלא צריך, ולכן תלכו למקום שחסר. קצת התבלבלתם. צר לי, אני מסכימה עם כמעט כל מילה שאמר פה מיכה, אם לא כל המילים שאמר פה מיכה. אנחנו נמשיך לשרון פלג מאוניברסיטת אריאל. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> נעים מאוד, אני מנהלת את המרפאות באוניברסיטת אריאל. מיכה, דווקא תשמע שיש פתרונות בתוך האזור. אולי יש קצת פתרונות, אבל אצלנו יש הרבה פתרון, וחשוב שתכירו אותו. אני חושבת שיש לנו שיווק גרוע מאוד, ולכן אתם לא יודעים על הפתרון. אבל יש מרפאה לבריאות הנפש ומרכז שיקום בתוך אוניברסיטת אריאל כבר שנתיים וחצי, שמטפלים בו עם מטפלים רגילים לכל דבר. יש לנו 20 אנשי טיפול בתחום הנפשי, כולל פסיכיאטרית מבוגרים ופסיכיאטר ילדים. רק לשם העניין, טיפלנו ב-2025 ב-1,500 מגעים, וב-2026 אנחנו כנראה נגיע - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כמה מגעים ב-2025? << אורח >> שרון פלג: << אורח >> 1,500. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> למי זה מיועד? << אורח >> שרון פלג: << אורח >> יש לנו הסכמים גם עם משרד הביטחון, גם עם אגף השיקום, גם עם אגף הרפואה, זאת אומרת, גם לחיילים. יש לנו הסכמים גם עם חלק מקופות החולים. אני יכולה להגיד לכם שבלאומית וכללית, שזה רוב השומרון, יש לנו הסכמים כבר שנתיים וחצי, וגם במכבי. חשוב לי שתדע שיש לנו גם מענים למשפחות שלכם. בתוך היחידה להתפתחות הילד שלנו, שהיא מקבלת בערך 14,000 טיפולים בשנה של ילדים, יש לנו מרפאה של נוער וילדים שיש לנו שם מענה רגשי לילדים. יש להם מענה בתוך אגף השיקום, שהם משלמים ומקבלים החזר על זה. אנחנו לוקחים בדיוק את ההחזר ואז אתם לא משלמים כלום. זאת אומרת, לוקחים בדיוק את הסכום, לא מנסים להרוויח מכם שום דבר, ואז אתם יכולים לקבל את ההחזר. זמינות התורים קיימת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה הזמינות? מה התור? כלומר, לצורך העניין, סתם, יבוא כשם גנרי מיכה וירצה בשביל הילדה שלו, כמה זמן הוא יצטרך לחכות בתור? << אורח >> שרון פלג: << אורח >> עכשיו לילדה יש מיידי. אנחנו בינואר קיבלנו הכרה להיות מקום מוכר להתמחות שיקומית, ואנחנו מתכננים להיות מקום מוכר להתמחות קלינית. מה שזה יוצר, זה יוצר את זה שמתמחים בפסיכולוגיה קלינית ושיקומית - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוכרתם כשיקומית ותוכרו כקלינית? << אורח >> שרון פלג: << אורח >> כן, עוד לא התחלנו. << אורח >> ליאת שמולביץ: << אורח >> השנה, אבל - - - << אורח >> שרון פלג: << אורח >> ליאת, מנהלת חטיבת הנפש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תכף ניתן לליאת גם, כן. אבל אני רוצה רק להבין, כל זה זו יוזמה של אוניברסיטת אריאל. כמובן שקיבלתם אישור ממשרד הבריאות, אחרת לא הייתם יכולים לעשות את זה, אבל שוב, כמו שאמרתי, אלה יוזמות פרטיות שאנשים מגיעים למשרד הבריאות ומבקשים להיות חלק. אני הייתי מצפה, שוב, אני אגב לגמרי מאמינה שלא הכול צריך להיות על המדינה, אני נורא מאמינה בחברה האזרחית, אני חושבת שצריך להיות שילוב טוב. אבל הבעיה היא שמזמן, מזמן, מזמן איבדנו את האיזון, ככל שהיה פעם איזון. משרד הבריאות צריך להיות הקטר, הרכבת שמובילה את כל האירוע, ויהיו מצטרפים מזדמנים מהחברה האזרחית שיהיו עליהם. היום זה בדיוק הפוך. כלומר, הציבור נשען על החברה האזרחית, שגם היא צריכה לעשות סלטות באוויר כדי להיות מוכרים. את אמרת שאתם מוכרים רק על ידי חלק מקופות החולים. חלק אחר, אני אגיד לך למה, כי הם רוצים מחיר נמוך מדי. משרד הבריאות גם על זה לא מפקח, כי הוא לא מתערב, הוא אומר, אני לא מתערב במערכת היחסים. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> לא, משרד הבריאות, דווקא אני אגיד לטובתם, הם שינו את העניין לשיטת הכרטיסייה, ואז הם לא מתווכחים על המחיר של הטיפול, אבל כן של האבחון. זה חבל מאוד, אבל הנושא של הפגישה הראשונה או האבחון הראשון, יש ויכוח והקופות כן עושות, ואז האדם נתקע אצלם בשביל לקבל את האבחנה הראשונית, בשביל לקבל אישור לטיפול, וזה מאוד חבל. אני אוסיף אולי רק שגם - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שזה כן תחת משרד הבריאות? אוקיי. נעצור שנייה, אני רוצה לשאול אותך, בתיה. אמרה פה שרון, היא שיבחה את משרד הבריאות על כך שעברתם לשיטת הכרטיסיות. אני מכירה כרטיסייה ממזמן, שמבחינת המחירים אין בעיה מול קופות החולים באירוע הזה, הבעיה היא רק באבחון. כלומר, כדי להיות זכאי לכרטיסייה אתה צריך לעשות את זה רק דרך הקופה, נכון? אני מבינה נכון? ושם התורים הם ארוכים, ואנשים נתקעים שם. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> אני אגיד לך את האמת, אני לא מכירה מי זכאי ואיך הזכאות. תשמעו, אנחנו נבדוק את זה. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> בשמחה. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> מי יכול לתת את האבחון. אני לא יודעת, אני לא מכירה. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> אנחנו מוכרים על ידי חלק מהקופות בזה ועל ידי משרד הביטחון, שם אין בעיה. אבל בחלק מהקופות האחרות הם לא מוכנים, כי זה יקר להם. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> זו הקופה, זה לא קשור. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> הכל דרך הקופה אצלנו, ואנחנו ספק. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> השאלה היא הקופה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, רק שנייה. כל הנושא של טיפול ולא שיקום, משרד הבריאות הוא רגולטור, מי שצריך לעשות את זה אלה הקופות. שיקום זה משרד הבריאות, הוא גם הרגולטור והוא גם המספק את השירותים. וכן, מה שהיא אומרת, הרי בסוף כשאתה צריך ללכת לטיפול אתה צריך להביא טופס 17, מעין טופס 17. ולכן היא אומרת, בנושא של הטיפולים עצמם כבר קל לכם. עם כל הקופות כולן? << אורח >> שרון פלג: << אורח >> כן, בגדול הן מסכימות, כי זה מחיר קבוע. זה לא שהמחיר הוא הוגן כל כך, אבל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל האבחון, כלומר, להגיד אתה זכאי לכרטיסייה הזו, חלק מהקופות, כן נתנו להן את האפשרות לבחון כי זה באמת יותר מאשר טיפול והמחיר הוא יותר גבוה. חלק כן הלכו איתכם, וחלק מהקופות אמרו, אנחנו לא מוכנות, זה נשאר אצלנו, ושם זה נתקע. וזה כן תחת הרגולציה של משרד הבריאות, ולכן משרד הבריאות צריך להתכנס לפה. אם יש תורים ויש רצונות, בוודאי ובוודאי ביהודה ושומרון, אבל כמו שאת יודעת, בכל הארץ. ולכן תשחררו את זה. עם כל הכבוד לקופות, אם הן לא יכולות, הן לא רוצות לשלם כסף, אבל מצד שני התור שם ארוך לאין ערוך, בבקשה, תשחררו. יש כאן עוד איזה פקק שאפשר לשחרר אותו. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> אולי לדבר על איזשהו חזון ורצון גדול שיש לנו שקצת עלה ממיכה שדיבר לפני כן. אנחנו היינו רוצים לפתוח משהו שאנחנו מצאנו לו שם אולי זמני של בית שיקום הנפש, לא יודעת, שזה שילוב של בית מאזן עם בית בטוח. כי אחד הדברים שקורים, הרבה פעמים אנשים מסיימים את האשפוז, מגיעים לשלב הבית המאזן, והופס, נשארים באוויר כזה, אין שום אחיזה בשלב ההמשכי חוץ מקצת סל שיקום, שהוא נהדר ואני לא אומרת, אבל זה לא מספיק, בטח לא להלומי הקרב. פנו אלינו אחי צה"ל, שזו עמותה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, של יהודה. טוב, לא נגיד שמות. של מישהו שהיה פה בדיון הקודם וכרגע במצב לא טוב. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> בדיוק על זה, על סמך משהו שהוא התחיל לדבר, האוניברסיטה החליטה להרים את הכפפה, ואנחנו מתחילים באיזשהו תהליך שצריך בשבילו הרבה מאוד תקציבים, אבל אני חושבת שצריך לחשוב בדיוק על השלב הזה, על השלב של לתת לאנשים דיור. אנחנו חשבנו לעשות את זה בתוך הקמפוס, ואנחנו מקימים עכשיו בניין בריאות, וחשבנו לעשות אגף של הנושא הזה של בריאות הנפש, ולתת מענה לאנשים שיגורו ויהיה להם מענה 24 שעות, זה 24/7 ממש, ברמה של אנשי טיפול ומתנדבים, עוד מעט נדבר איך זה שיש לנו אותם. ואז ללכת למענה של עד חזרה לחיים. והמחשבה שלנו שאפשר לעשות את זה בתוך הקמפוס נובעת משלושה משאבים שיש לנו. יש לנו את הסטודנטים בתחומי עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה, שבתוך התואר הראשון שלהם הם נדרשים לכל מיני התנדבויות. אפשר לדאוג שהם יתנדבו בכמויות שיאפשרו תמיכה של הדבר הזה. אנחנו רוצים להקים גם מועדון להלומי הקרב או למתמודדי הנפש. מבחינתנו, אין הבדל, לא צריך להיות הבדל, כמו שאחת החברות של הפארם לא נותנת פטור מהתור למתמודד נפש, אבל אם אתה מגיע מצה"ל, כן. לא הוגן, זה בסוגריים, הזוי בעיניי. הסיבה השנייה שאנחנו חושבים שיש לנו פתרון בקמפוס, בגלל שבשביל לחזור לחיים צריך להשתלב במשהו. אפשר להשתלב בלמידה, ואז באקדמיה יש לנו גם לימודי תעודה, ואנחנו נוכל לפתוח גם לימודי תעודה לרעיון של כלבנות טיפולית. ראינו את הכלבים, שזה משהו שהוא מאוד חשוב. אפשר לפתוח לאנשים כניסה לאקדמיה בקצב שמתאים להם, אם זה למכינה, אם זה להנדסאים אצלנו, כל דבר כזה. והדבר האחרון הוא היכולת להשתקם גם בעבודה. האוניברסיטה היא המעסיק הכי גדול בשומרון, ובאמת יכולים לתת להם עבודה שמתאימה. אני אדם שמגשים מטרות ובסוף מגשים אותן. רק שמענו על הרעיון מהצוות שהיה אצלנו לפני חודש, התחלנו לגבש את הדברים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לחשוב עליו, כן. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> לבנות את הפתרון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, פסח הביא כפר, מדבר על כפר שזה יהיה גם מרפאה וכולי. אריאל שופעת ברעיונות, והיא גם מצליחה, אם לא את כל החלומות והחזון להגשים, בוודאי בוודאי את חלקו. תודה, שרון, דברים חשובים. ליאת, את רוצה להוסיף או שאני עוברת הלאה? << אורח >> ליאת שמולביץ: << אורח >> אני רק אגיד כמה מילים. אני ליאת, אני מנהלת חטיבת הנפש במרפאות אריאל. רק רציתי לסכם את זה, שבסוף אנחנו מנסים להתאים את כמות אנשי הצוות לצורך שעולה מהשטח. כרגע אנחנו בצפי של גיוס בחודש-חודשיים הקרובים של עוד שבעה אנשים שכבר עברו ראיונות אצלנו, והמטרה היא גם לפתוח את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית, כשהמטרה היא להגיע לכמה שיותר אנשים. ודבר נוסף שאני רוצה להגיד, שהמטרה היא לתת גם במקום שאנחנו רוצים לבנות, בבית הזה שאנחנו רוצים לבנות, גם מענה למשפחות, גם לטיפול זוגי, משפחתי, וטיפול לבני הנוער ולילדים, הכול תחת מעטפת אחת, כשהמטרה היא שאותם מטפלים שמלווים את הלוחמים, הלומי הקרב שנמצאים בבית, ימשיכו איתם גם כשהם חוזרים הביתה ומשמרים איזשהו רצף טיפולי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. עו"ד ועו"ס דור אילון, מקדמת מדיניות וקשרי ממשל, בבקשה. << אורח >> דור אילון: << אורח >> תודה רבה. דור אילון מאיגוד מרכזי הסיוע. יושבת ראש הוועדה, ממש תודה לך על הדיון החשוב הזה. אנחנו רואות שאת ממש מחויבת לסוגיה של בריאות הנפש, וזה לא הדיון הראשון, ואני בטוחה שגם לא האחרון שאת תקדישי לנושא הזה. אני אחזור פה על דברים שאמרנו גם בדיונים קודמים בוועדה וגם בוועדות אחרות. חשוב לי להגיד, אנחנו מדברים על העולם של בריאות הנפש כשהמצב הנפשי של כל אחד מהאזרחים במדינה הורע לאין שיעור בחודשים, כבר תכף השנים האחרונות, אבל זה כאין וכאפס, אני אומרת, גם עבור מי שמתמודדת עם טראומת עבר כדוגמת טראומה מינית, המצב הנפשי פשוט החמיר בצורה מטאורית, והמשאבים, לצערנו, נשארו אותו דבר. הצורך הולך ועולה בקרב האוכלוסייה, והמשאבים נשארו אותו דבר. בחודשים האחרונים קווי הסיוע שלנו פשוט מוצפים, מוצפים. אנחנו מדברים גם על פניות שהן במצוקה מאוד מאוד גדולה, עם ניסיונות אובדניים, ואנחנו במרכזי הסיוע מנסות ומנסים לתת את המענה שאנחנו יכולים בקבוצות הטיפוליות ובהפניה לטיפול. ואני אומר שכן יש לנו גם קשר טוב ביחידות הטיפוליות בשומרון, במועצה האזורית, שזה באמת טוב, אבל אני חייבת רגע להגיד נתון. אנחנו מדברים על שיעור של בין שליש למחצית ממי שמקבל את שירותי בריאות הנפש במדינת ישראל, הם בעלי רקע של טראומה מינית. ולמרות השכיחות הכל כך גבוהה הזאת, אנחנו רואים ממש חוסר ניכר במענים המותאמים ייחודית לסוג הטראומה הזאת. פשוט צריך תפירת חליפה ספציפית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי, שליש של מתמודדי נפש הם עם עבר, מה אמרת? << אורח >> דור אילון: << אורח >> אלה הנתונים שגם מופיעים במשרד הבריאות, בין שליש למחצית ממקבלי השירותים של בריאות הנפש במדינה, יש להם רקע של טראומה מינית. זו התמחות לטפל בטראומה נפשית על רקע של פגיעה מינית, זה דורש ממש דברים ספציפיים, ואנחנו רואים שאין את המענה הזה. בגלל זה אני כל כך שמחה על הדיון פה, כי אני הייתי בקשר, להבין מה המצב בשטח, ויש את היחידות הטיפוליות, אבל אם צריך איזה משהו יותר אינטנסיבי, אין להן מענה. הן צריכות לנסוע לירושלים או לשרון, וזה פשוט לא נותן את המענה שצריך. זה באמת מעבר. וגם כשאנחנו כן ניגשים לטיפולים ביחידות הרווחה, יש שם תורי המתנה, ואני יודעת שיושבת ראש הוועדה, את מכירה את הסוגיה הזאת של תורי המתנה לטיפול נפשי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, דיברנו, היה לנו בדיון הקודם, עשינו על זה, גם בתחום של פגיעות מיניות, שהתורים הם בלתי נסבלים, בלתי הגיוניים בעליל. << אורח >> דור אילון: << אורח >> בתוך ההקשר הזה של היעדר מענים בבריאות הנפש, אני אומרת, צריך גם לדאוג למענים שהם ספציפיים, מותאמים, שיקומיים לנפגעי ונפגעות טראומה מינית. זאת אומרת, אנחנו רואים פה איזושהי השתלבות של דברים. זאת אומרת, גם הפגיעה המינית הקשה, שזה משהו שקשה לדבר עליו לפעמים ולהתבטא בתוך העולם הזה של בריאות הנפש, וגם המקום הזה של להרגיש בצד, שלא רואים אותי, שלא נותנים לי את המענה שאני צריכה, קרוב לבית, קרוב לאיפה שאני גרה. כמו שמיכה אמר פה, למה אני צריך לנסוע שלוש שעות לכל כיוון בשביל לקבל את המענה שאני צריכה ורוצה. זהו, תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה, דור. אורי שיין ממועצת התלמידים. לדעתי היית גם בדיון הקודם, נכון? << אורח >> אורי שיין: << אורח >> לא, אני לא הייתי בדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל היה ממועצת תלמידים. << אורח >> אורי שיין: << אורח >> כן, היו ממועצת תלמידים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה שאתם באים, חשוב מאוד לשמוע אתכם. << אורח >> אורי שיין: << אורח >> כמובן, בשמחה. אני אורי שיין, אני נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית, יושב ראש מועצת נוער אפרת, ותלמיד כיתה י"ב. אני רוצה להציג כאן משהו, הוא לא דובר, לא שמעתי את זה גם לא בדיון הקודם וגם לא כאן, בקטנה ממה שחבריי דיברו בדיון הקודם. כשקורה אירוע טרור, והוא קורה בעיקר ביהודה ושומרון, יש כמה מעגלים של נפגעים, כפי שכולנו יודעים. אני מדבר כמובן מבחינת בני נוער. המעגל הראשון הוא בני נוער בתוך המשפחה. אני לא אתעכב עליהם, אני מניח ומקווה שהם מקבלים את המענה המלא והמתאים שהם צריכים. המעגל השני, שהוא גם מאוד חשוב, ואני מכיר אותו מקרוב, הוא חברים, חברים של המשפחה, חברים של האנשים שנרצחו, שנפגעו, שקרו להם דברים. אני עשיתי אתמול והיום כמה שיחות טלפון לאנשים. אגב, אנקדוטה, זה שאני מכיר כל כך הרבה אנשים אישית שמכירים אנשים רק מעיד על הכמות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> על התופעה, כן. << אורח >> אורי שיין: << אורח >> ולגבי זה, שאלתי אותם, האם המענה הרגשי, המענה הנפשי שאתם מקבלים מבתי הספר, מהחינוך הבלתי פורמלי מספיק. אמרו שהם מקבלים, וממש לא מספיק. גם אני חוויתי משהו כזה, לא כזה מקרוב, ברוך השם, ואני, ברוך השם, קיבלתי מענה מאוד מהיר מהיועצת ומהמחנך, ישר התקשרו, בדקו וזה. ואני גם לא חוויתי הרבה, הכול בסדר, אבל יש כל כך הרבה כמוני שהם במצב יותר גרוע ממני ולא מקבלים מענה כזה מהיר. למרות שאין פה נציגים של הרשויות המקומיות, של השלטון המקומי ושל משרד החינוך, עדיין אני אגיד שבבתי הספר, ליועצות ולמחנכים צריך להכשיר כדי לעזור לאותו מעגל שני כביכול, שהוא החברים של אותם אנשים, שמכירים, שזה משפיע עליהם המון ביום-יום, לוקח מהם המון, גם מבחינה פיזית, זמן וזה כמובן, אבל מבחינה נפשית, אנחנו מתעסקים בזה, חסר, אין ספק. ומעגל שלישי ואחרון, הקהילה, הנוער של קהילה שחווה. אני אתן דוגמה. לפני בערך שלוש שנים, משפחה שגרה 100 מטרים ממני, משפחת די, מניח שכולכם מכירים, שאימא ושתי בנות נרצחו. כמובן שהמעגל השני, שאותם אני מכיר מאוד מקרוב, שדיברתי עליו, אבל גם המעגל השלישי, הקהילה, כולנו, כולם כואבים וכולם מרגישים וכולם מושפעים, והם דווקא לוקחים את הטיפול של עצמם בידיים. הנוער שחווה דברים כאלה כקהילה, הוא לא יושב ומחכה שיבוא ויעזור לו, הוא קם ועושה ופועל. ואם תלכו באפרת ובגוש עציון ובכל יהודה ושומרון, כל 2 מטר יש עוד מצפה ועוד מעיין ועוד דגל ענק ועוד פרויקט הנצחה של בני נוער, כי זה מה שמרגישים, אני חלק, אני שייך, אני מושפע ממה שקורה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את הכאב הם מפנים לשם, העשייה היא חלק מהשיקום. << אורח >> אורי שיין: << אורח >> כן, אין ספק. הם לוקחים את זה בידיים ואומרים, כואב לי, אני עכשיו חוויתי, אנשים שאני מכיר, אנשים שחשובים לי, קרה להם משהו, לא ממעגל שני ולא ממעגל ראשון, אבל אני חלק ואני עושה משהו. הבקשה שלי גם, הבקשה שלנו כמועצה וכנוער, אנשים שלצערי לא נמצאים כאן, אבל לשלטון המקומי ולמשרד החינוך, לעזור, לממן, לתת כמה שאפשר לאותן יוזמות, לאותם בני נוער שקמים ועושים עם הכאב שהם חווים במקרים כאלה, לעזור להם באותם פרויקטים, כי זה בסוף מה שמרים את הרוח שלהם, מרים את הרוח של הקהילה ושל המדינה כולה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. בהחלט דברים כדורבנות, אני מסכימה. יש לנו פה מישהו מהשלטון המקומי? לא עלתה לזום? אוקיי. צר לי, אני רוצה להאמין שזה לא מצביע על המקום שהנושא הזה נמצא אצלם בסדר העדיפויות. בואו נאמין, אשרי המאמין. תודה, אורי, דברים חשובים ביותר. יסמין שקד, הקואליציה הישראלית לטראומה. בבקשה, יסמין. << אורח >> יסמין שקד: << אורח >> שלום. יסמין שקד, אנחנו מכירות, מנהלת מרכזי החוסן באיו"ש. אורי, אתה מכיר את מרכז החוסן שיושב באפרת? << אורח >> אורי שיין: << אורח >> בוודאי, היה לנו איתו שיתוף פעולה לפני שנתיים. << אורח >> יסמין שקד: << אורח >> אוקיי, אני כבר רגועה, כי מרכז החוסן באמת עוסק ברצף ההתחלתי כדי למנוע את כל ההגעה לפוסט-טראומה. הרבה מהעבודה שלנו היא באמת עם המעגל השני והשלישי, עם הקהילות, עם הקבוצות, עם המשפחות, עם בני הזוג. אנחנו עושים הרבה עבודה, רוב העבודה שלנו היום היא עם משפחות המילואים, עם נשים לפוסט-טראומטיים. נפגשנו גם עם אגף השיקום, כי בסוף אנחנו עובדים תחת משרד הבריאות ולא אמורים לגעת בחיילים הפצועים ובמשפחות השכולות. ויש כאן איזשהו קושי, כי בסוף היום זה הדבר העיקרי שאנחנו מתעסקים איתו. צריך לראות איך פותרים את הדבר הזה. גם הגעתי בשביל לשמוע, כי בריאות הנפש, בסוף כולנו באותה עוגה, וצריך לדעת לעבוד ביחד, והשולחנות העגולים האלו מאוד חשובים, וחשוב שיהיה מפה המשך של עבודה של זה. מרכזי החוסן, אין להם מבנים ראויים כיום. הם יושבים בתוך מבנה יביל באפרת, שבסופה האחרונה כולו עף, בקריית ארבע באיזה מרכז שהוא מאוד קטן, ובשומרון גם כן, רק בבנימין המצב טוב. תקציב קואליציוני שאיתו אנחנו עובדים, שאני לא יודעת מה יהיה איתנו ב-2027. אני אומרת, זה משהו שצריך לקבל פה יותר יציבות, יותר קביעות, שזה ייראה כמו שנראים מרכזי חוסן אחרים בארץ, ואיו"ש לא צריכים להיות מופלים. וגם כתבנו פרוגרמה בהובלה של אשכול יו"ש בשביל מרכזים שקראנו להם מרכזי לביא, עוד לפני מבצע עם כלביא המצאנו את השם הזה, כדי שיהיה מרכז שמאגם בתוכו את מרכז החוסן, מרכז למשפחות שכולות ומרכז לפצועים, שיוכל להיות לא ברמה כמו שאתם מדברים, כי זה באמת לא תחתנו, אבל כן מקום עם מועדון חברתי, מקום שיש בו חוגים וסדנאות וקבוצות, שבסוף גם לזה צריך תקציבים. וזה משהו אזורי, כי בסוף אנחנו באמת מדברים, בתיה, כמו שאמרת, בסוף זה לא מגיע מישהו מיישוב הזה והיישוב הזה, אלא צריך שיהיו מרכזים אזוריים שאליהם אנשים יכולים להגיע. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> זמינים ונגישים. << אורח >> יסמין שקד: << אורח >> כן, זה צריך להיות במקומות, כמו שמרכזי החוסן, יש ארבעה כאלו, 16 רשויות, ככה צריך גם שכל דבר אחר יהיה. זהו, קריאה גם לתקציב, גם לחשיבה על מבנים ומאיפה אנחנו משיגים תקציב למבנים. שנוכל להמשיך לעשות את העבודה החשובה והטובה שאנחנו עושים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בהחלט. מישהו עוד נמצא פה ורוצה לדבר או שאנחנו נמשיך? בבקשה. << אורח >> יעל ריין: << אורח >> שלום, אני יעל ריין. עוד מעט בת 25, נולדתי וגדלתי ביישוב נריה, שמינית מ-12 אחים ואחיות, תאומה. למדתי באולפנת בהר"ן ועשיתי שירות לאומי משמעותי במשך שנתיים בגני חינוך מיוחד בבית שמש. היה לי קשר מיוחד עם הילדים, הצוות וההורים, קשר שנשמר עד היום, חלק מהילדים התארחו בביתי. לאחר טראומות שעברתי ושני ניסיונות אובדניים שבהם כמעט לא נשארתי בחיים, אני כבר כמעט ארבע שנים באשפוזים במערכות שונות של בריאות הנפש. עברתי הרבה תחנות, ואני מרגישה שאין מענה מספיק ומשאירים אנשים ברחוב. אני מייצגת תחושה של הרבה בנות שנזרקות ממסגרות וצריכות לשקם את עצמן לבד. יש פה מחלה שקופה ויש לטפל בה. לפני הכול, אני רוצה להגיד משהו פשוט. אדם שהוא מתמודד נפש לא צריך להגיע לקצה כדי לקבל עזרה, הוא לא צריך לקרוס, לא צריך להגיע לאשפוז, לא צריך לסכן את החיים שלו כדי שמישהו יראה אותו. אבל היום ביהודה ושומרון זאת המציאות של יותר מדי אנשים. אני עומדת פה היום לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל אנשים רבים שנופלים בין הכיסאות של מערכת בריאות הנפש. לפעמים המשמעות היא לא להמשיך לחיות. אנשים שמתמודדים יום-יום עם חרדה, דיכאון, טראומה, מחשבות אובדניות ומשברים נפשיים, ואין להם באמת מענה זמין, רציף ונגיש. במרכז הארץ אולי עוד אפשר למצוא טיפול יחסית מהר, אבל אצלנו המציאות אחרת. מחכים חודשים לתור, נוסעים שעות בשביל פגישה, אין מרכזי יום, אין בתים מאזנים, אין בתים שיקומיים. כל המסגרות שהוצעו לי עד היום לא היו באזור בו אני גרה. יש מחסור חמור בפסיכיאטרים, בפסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי טיפול. יש צוותים שנשחקים בגלל עומס בלתי אפשרי, ויש מטופלים שנשארים בלי מענה פשוט כי אין מספיק כוח אדם, ובזמן ההמתנה אנשים פשוט קורסים. משבר נפשי לא מחכה. אדם שנמצא ברגע של כאב, בלבול או סכנה צריך מענה עכשיו, לא בעוד חצי שנה. ויש גם את הבדידות, התחושה שאין מי שרואה, שצריך להילחם כדי לקבל טיפול בסיסי, שאם אתה גר רחוק, החיים שלך פחות שווים. אני מבקשת מכם להבין, בריאות הנפש היא לא מותרות, היא לא פריבילגיה של מרכז הארץ, היא צורך בסיסי מציל חיים. לאחרונה הוצע לי לקבל אשפוז בית. הרעיון של אשפוז בית הוא חשוב, אדם נשאר בבית שלו ומקבל ליווי מקצועי צמוד במקום להגיע שוב למחלקה סגורה. הטיפול מתבצע דרך זום או טלפוני בלבד, פסיכיאטר, אחות ועובדת סוציאלית, למרות שמדובר במסגרת שאמורה להיות אשפוז בית. הכול בגלל שגרים ביהודה ושומרון ולא נכנסים ליהודה ושומרון מאשפוז הבית. אי אפשר להשוות בין טיפול מרחוק לבין הגעה אמיתית לבית של אדם שנמצא במשבר נפשי. כשמישהו נמצא במצב נפשי קשה, הוא צריך נוכחות אנושית, ליווי אמיתי ותחושת ביטחון, לא רק מסך. בנוסף לכך, זמן רב עד שהטיפול התחיל, ובתקופה הזאת נשארתי בלי מענה ברור ובלי יציבות. זו תחושה קשה מאוד עבור אדם שהוא מתמודד נפש. חיכיתי איזה שלושה שבועות עד שאישרו לי את אשפוז הבית, וברגע שאישרו לי אותו אני מקבלת אותו חצי קלאץ'. אני מרגישה שמערכת בריאות הנפש בישראל חייבת לקבל תגבור, גם איכותי וגם כמותי. צריך יותר אנשי מקצוע, יותר מסגרות שיקום, יותר מענה בפריפריה וביהודה ושומרון, ויותר שיתוף פעולה בין בתי החולים, קופות החולים והקהילה. וצריך גם לדאוג לאנשי המקצוע כדי שיהיו מספיק אנשים שיוכלו להחזיק את המערכת הזאת ולאפשר טיפול אמיתי. מאחורי כל מספר יש בן אדם, יש משפחה, יש חיים שאפשר להציל. אני כאן היום כדי להגיד בקול ברור, גם לנו מגיע טיפול, גם לנו מגיע להרגיש שרואים אותנו, וגם בפריפריה וביהודה ושומרון אנשים צריכים לקבל הזדמנות אמיתית לחיות. אשמח לקחת חלק פעיל בעוד ועדות כדי לשפר את המענה למתמודדי נפש בכלל וביהודה ושומרון בפרט. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה ענקית לך, יעל, וקבלי חיבוק. תכף זה יהיה פיזי, בינתיים זה רק מרחוק. ואני מניחה שאימא גם רוצה לדבר, נכון? << אורח >> אסתי ריין: << אורח >> האמת שאני ממש לא אוהבת לדבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ובכל זאת. << אורח >> אסתי ריין: << אורח >> זו פעם ראשונה שיעל ואני מופיעות בציבור ביחד. כי להיות אימא של מתמודדת נפש, סליחה אם אני אבכה, זה הדבר הכי שקוף בעולם. יש לנו קשר עם הורים שאיבדו את הילדים שלהם כבר, כבר אין ילד. אנחנו לפני חמישה שבועות היינו עם יעל שבועיים בטיפול נמרץ רק כי השם רצה שהיא תחיה, זו הסיבה היחידה, וזו לא פעם ראשונה. יעל היא הכי לא אובדנית בעולם, הכי הכי לא אובדנית. בן אדם חי, חרוץ, מלא מרץ. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלא מפסיק לכתוב לי. << אורח >> אסתי ריין: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ונאבק, וממשיך להיאבק, בלילות ובימים. << אורח >> אסתי ריין: << אורח >> כל זמן שהיא יודעת מה לעשות ומה המסגרת שלה, היא פועלת בצורות פשוט מדהימות. השירות הלאומי שלה, התקשרו אליי הורים ואמרו: יש לי ילד מיוחד, אף פעם לא ידעתי מה יקרה אם אני לא אהיה בעולם, אני משאיר אותו ליעל, אני סומך עליה שהיא תיקח אותו. אנחנו הורים ל-12 ילדים, הילדה ה-12 שלנו היא אומנה, בת 22, שהיא במשפחה שלנו עשר שנים. אנחנו מתקשרים לאנשים, אנשים אומרים: אל תספרו לאף אחד שעם זה אתם מתמודדים, זו בושה נוראית, יגידו שעשיתם משהו. אני מוכרחה להגיד שהחוויה הפרטית שלנו היא גם שבמערכות של בריאות הנפש תמיד בודקים מה אנחנו עשינו לא בסדר, למה יעל לא מרגישה טוב. אין מענה, פשוט אין מענה. בשלושת השבועות האלה לקחו ילדה אחרי אירוע אובדני, שמו אותה אצלנו בבית ואמרו לנו: יהיה לכם אשפוז בית, או שהיא תלך למחלקה סגורה, שכבר ישבנו בה תקופות ארוכות. אני רוצה להגיד פה שמחר יעל מתאשפזת חזרה במחלקה הסגורה. מתאשפזת במחלקה הסגורה כי המחלקה השיקומית שהיא הייתה בה שנה ורבע לא מוכנה לקבל אותה חזרה עד שיעברו שבועות ארוכים של איזון תרופתי שהתחיל רק לפני שלושה ימים. היא התמודדה כמעט בלי טיפול לאורך כל התקופה הזאת. יש לנו ילדים מדהימים שגם הם היו צריכים לקבל עזרה במצב הזה. יש לנו ילד בן 15 וחצי שאחרי שזה קרה, הוא אמר: אימא, אני כל כך אוהב אותה, אבל אני צריך לסגור את הלב, כי אולי בפעם הבאה היא תצליח. אני אומרת שהמענה הוא פשוט לא קיים. האירוע האובדני הראשון של יעל היה כשהיא עפה ממחלקה שיקומית, עם הפנייה למחלקה סגורה, לא קיבלו אותה במחלקה הסגורה. אני דיברתי עם הפסיכיאטר, היא אמרה לי, יש לך בת צומיסטית, זו לא אבחנה פסיכיאטרית. עוד פחות מ-24 שעות היינו בטיפול נמרץ. הרופאים אמרו לנו, יש לכם 24 שעות להתכונן לזה שזה מסתיים. יעל חזקה, השם אוהב אותה, היא כל פעם קמה מחדש, היא לא סתם יושבת פה. אנחנו החלטנו אחרי האירוע הזה פשוט לצאת החוצה. אנחנו נצא לתקשורת, אנחנו נצא לכל מקום. אנחנו לא מתביישים בכלום, לא עשינו שום דבר רע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין מה להתבייש. << אורח >> אסתי ריין: << אורח >> לא עשינו שום דבר רע. אם אני ביישוב נריה, ביישוב שאני גרה בו, שגם בו רוב האנשים לא יודעים עם מה אנחנו מתמודדים, אני כותבת: כל מי שמתמודד מוזמן לפנות אליי, יהיו לי 50 פניות היום. לא צריך מקום לשלושה אנשים, לא לחמישה אנשים. אני אגיד גם שיעל עם יכולות מטורפות, והמערכות השיקומיות, הציעו לנו את שק"ל, שהיא תשב והיא תבריג כל מיני דברים. לא הציעו לנו שום דבר מתאים ליכולות שלה. היא חוזרת למחלקה הסגורה כדי להתאשפז, בעזרת השם, חזרה במחלקה שיקומית, אבל עם רצון לאיזה אופק בתוך החיים, והאופק הזה הוא נורא קשה ונורא לא קיים. אני אומרת, אנחנו, יעל ואני וכל המשפחה שלנו נעשה כל מה שידרשו. אנחנו דיברנו עם כל הילדים, אמרנו להם: תקשיבו, אנחנו יוצאים החוצה, לא עשינו שום דבר רע. אנחנו לא צריכים לא קרחת ולא הלם קרב. אני בת של ניצול שואה הלום קרב מיום כיפור, לא קיבלנו שום עזרה. בסדר, אבל זה פעם. אין שום מענה. רק בגוש שלנו יש אוסף של קברים ומצבות ששייכים למרחב הזה. ואנחנו ממש ממש, באמת, מודים לך, חברת הכנסת וולדיגר, שתמיד עונה, תמיד נמצאת, כל כך אכפת לך, באמת מים קרים לנפש עייפה במרחב הזה. אנחנו פשוט מקוות שיעל תתקדם ושכל המרחב הזה יתקדם איתה. ממש תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, יעל ואסתי. א', אתן באמת ענקיות, ואני כל כך מסכימה עם הביטוי "אין מה להתבייש". אנחנו מרכיבים משקפיים, חלק מכם, אני אגב עשיתי ניתוח, לא כי התביישתי במשקפיים, אלא פשוט הפריעו לי מכל מיני סיבות כאלה ואחרות, ואנחנו צריכים גם משקפיים לנפש, זה אותו דבר, כדי שנראה יותר טוב, כדי שהבן אדם ירגיש יותר טוב. די להתבייש. זה לא באשמת אסתי ולא באשמת יעל. זו מחלה שהלוואי ולא הייתה קיימת, אבל היא קיימת, צריך לטפל בה, וככל שמקדימים לטפל בה, כמו כל דלקת שיש, יש כאלה שהדלקת עוברת לבד בלי טיפולים מיוחדים ויופי, אבל יש כאלה שהדלקת לא תעבור, ואם לא יטפלו בה מייד, היא פשוט תמלא את כל האדם, ואז לא יראו אדם, יראו רק דלקת. וזה האירוע, יעל. באמת, חיבוק ענק אלייך. שוב, אני בטוחה שבתיה שומעת את זה, היא לא עיוורת לשום תחושה, היא מחוברת בכל נימי נשמתה לנושא בריאות הנפש. שוב, להגיד לבתיה תודה ענקית. עדיין היא חלק מהמערכת. מערכת, תסלחי לי, בתיה, דפוקה. אין לי שום טענה כלפייך, להפך. אני חושבת שעצם העובדה שיעל, שולחים אותה לשק"ל. אני לא מזלזלת בשק"ל, גם ילדי שק"ל יושבים פה בוועדה, ואני חושבת שזה נהדר, אבל מה הקשר? זה כמו בן אדם שיש לו דלקת במעיים, ישלחו אותו לרופא עיניים. מה הקשר? ואני מסכימה עוד יותר עם אסתי, ואני פונה אלייך, בתיה, שאלה לא חמישה אנשים ביישוב, מה פתאום חמישה אנשים? אלה חמשת האמיצים, או שהם היו כל כך בתחתית שלא הייתה ברירה, או שהם היו אמיצים ודיברו על זה, אבל הסטטיסטיקה לא משקרת. הצורך בשיקום, אני לא מדברת על טיפול, הוא מאסט, הוא פשוט מאסט, אין פה בכלל מה לדבר. במיוחד במדינה שלנו, שכולנו רגע לפני. איך אמר פעם איזה רב גדול, אני לא זוכרת כרגע את שמו? שכולנו, כשאנחנו מסתכלים על בריאות הנפש, אנחנו צריכים להגיד, אנחנו עוד שנייה שמה, או שהיינו ולא שמנו לב. בסוף אנחנו חיים בעולם מאתגר לחלוטין שרק בנס אנחנו מצליחים עוד להתקיים פה. והעזרה היא עזרה משמעותית, ואני חייבת לומר, כשאת מדברת איתי על כוח אדם, בתיה, וזה מסתדר עם מה שאמר פה גם מקודם מיכה, אני חושבת שרוב המקרים, אם תופסים אותם בזמן, לא צריכים פסיכיאטר, לא צריכים עובד סוציאלי ואפילו לא פסיכולוג. יסלחו לי כל אנשי המקצוע. צריך מודעות, צריך את המורה, וצריך את הסייעת בגן, שהם ידעו לזהות וייתנו להם את הכלים, איך בהיגיינת הנפש, איך נותנים לבן אדם שלידך שקשה לו כלים, ולתת לו כתף ולתת לו יד ולתת לו שיעורי עזר בצחצוח, כמו היגיינת הפה, בצחצוח הנפש. מרביתם יעברו את זה בלי צורך בפסיכולוג או פסיכיאטר. כמו עם שיניים, אותו דבר. לא כולנו צריכים ללכת כל שני וחמישי לשיננית או לרופא שיניים, כי אנחנו עובדים כמו שצריך עם הכלים שיש לנו. ויש כאלה שאו הגנטיקה לא בסדר, מה לעשות, ולכן הרוק בפה לא טוב, הולכים לשיננית ורופא שיניים בתדירות גבוהה יותר כדי לשמור על המצב של השיניים, או שלא צחצחו כמו שצריך, מטפלים ומלמדים אותם איך לצחצח כמו שצריך. זו בריאות הנפש, ואין כמו משרד הבריאות שצריך להיות אחראי על זה, בשיתוף פעולה. הוא צריך להוביל, הוא לא צריך להיות מובל, לא על ידי החברה האזרחית, לא על ידי משרד החינוך ולא על ידי משרד הרווחה. הוא צריך לתפוס את זה במו ידיו ולהגיד, אני מוביל את זה, ולקרוא למשרד החינוך ולחייב אותו ולהכריח אותו ולמצוא את הדרכים. באמת, אני מבינה, אם יש מצוקה בכוח אדם, לדרוש כוח אדם, לדרוש את זה, ולשים את זה בראש סדר העדיפויות. כי בסופו של דבר, גם החיילים שלנו, עם כל הכבוד למטוסים ולפצצות ולרובים ולכל מה שלא נגיד, בסוף זה האדם. אם האדם שיושב בתוך הטנק או מאחורי ההגה של המטוס, הוא לא יהיה עם כוחות נפש, הפסדנו, פשוט הפסדנו. ואנחנו צועדים לשם בצעדי ענק, וחבל. אני חייבת לומר שאני רואה פה כל פעם מחדש, ובכלל הנוער, אורי, בכלל אתה מפיח לי תקווה, באמת בהבנה כמה מספיק לטפל רק. זאת אומרת, הגוף הוא חשוב, שלא תבינו לא נכון לרגע, אבל מספיק להזניח את הנפש. מגיל אפס, לכל הילדים כולם, לא לאלה שכבר מצאנו אותם שהם זקוקים לשיעורי עזר, לכולם, לתת בהם את החוסן, ויש כלים ויש דרכים. אני מודה שוב. יעל, את רוצה? בואי תגידי עוד כמה מילים, ומי שעוד לא דיבר מוזמן, ואנחנו ננעל את הישיבה בבקשה ענקית ממשרד הבריאות, תוכניות עבודה. ואם צריך כוח אדם אצלכם, להגיד לנו, אנחנו נעזור לכם. ואם המשרד לא רואה בזה צורך עליון, אוקיי, אנחנו נקרא פה לא לך, למנכ״ל, ואני רוצה תשובה מהמנכ״ל, איפה זה נמצא בדיונים מול משרד האוצר. איפה זה נמצא, מה סדר העדיפויות? אני רוצה לשמוע ממנו תשובות, לא ממך, עם כל הכבוד, ויש לי המון כבוד והערכה. << אורח >> דור אילון: << אורח >> וגם בהתייחסות לאוכלוסיות ספציפיות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, בוודאי, אני לא נכנסתי לזה, לא נכנסתי לפילוח לפי גילים, ולא נכנסתי לפילוח של ילדים ונוער. אין בכלל שיקום, אין שיקום. חוק השיקום מתחיל מגיל 18 ומעלה. מה עם ילדים ונוער? מה, לא מגיע להם שיקום? הם לא צריכים את זה? הם לא נמצאים שם. ולא דיברתי על הפרעות אכילה, ולא דיברתי על נפגעות תקיפה מינית, ולא דיברתי על תחלואה כפולה. יש בתוך האירוע, חברים, כולכם יודעים, ואני אגיד את זה בכל זאת עוד פעם, בסוף קחו להבדיל אלף הבדלות את הסרטן, מדברים על מחלת הסרטן. יש, אני לא רוצה להגיד אלפי, אבל בוודאי עשרות סוגים, כל אחד מטופל אחרת. לא ישימו מישהו באונקולוגיה שיש לו בעיית דם, כל אחד מקבל את הטיפול שמתאים לו. אותו דבר בבריאות הנפש. לא מישהי עם הפרעות אכילה כמישהי שיש לה דיכאון אחרי לידה, לא הולך ביחד. ביחד מכניסים אותם למחלקות, וביחד מכניסים אותם למערכות השיקום, וביחד מתייחסים אליהם אותו דבר, כאילו הכול אותו דבר. לא, זה לא הולך ככה. יש באמת כל כך הרבה מה לשפר בתחום בריאות הנפש. חוץ מכותרות גדולות, תוכנית לאומית, אני לא רואה הרבה התקדמות. ואני חייבת לומר שהבאנו 1.5 מיליארד שקל תוספתי לבסיס התקציב. זו מהפכה, 1.5 מיליארד שקל בשנים 2025-2024 כדי להתקדם. הבאנו פיילוטים, הבאנו דברים חדשים, עושים את זה, אבל צריך לעשות עוד הרבה הרבה יותר כדי שהשטח ירגיש את זה. כן, יעל. << אורח >> יעל ריין: << אורח >> רציתי להוסיף. נרצחה לי חברה כשכמעט עליתי לשמינית, רנה שנרב, היא הייתה איתי בחדר, ואני יכולה לומר שלא נתנו לי שום מענה על זה, ובגלל זה גם - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אפרופו מה שאורי אמר. << אורח >> יעל ריין: << אורח >> כן. רציתי להוסיף גם שזו באמת מחלה שקופה. אני יכולה לומר שגם אתמול, אומרים, אתה נראה טוב, ובפנים אין שמץ לשום בן אדם מה קורה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני עוצרת אותך שנייה. בתיה, אומנם את לא יכולה להתייחס ספציפית למקרה שלה, אבל זה לא יעלה על הדעת. הבחורה הזאת לא צריכה להיות במחלקה סגורה, היא צריכה להיות במחלקה שמתאימה לה, שמתאימה לה וראויה לה לפי ד' אמותיה. איך קורה? הבחורה השתחררה, יש לה מחלקה שיקומית, המחלקה השיקומית לא מוכנה לטפל בה עד שהיא תהיה עם איקס זמן של כדורים, היא רצתה בבית, בבית לא נותנים לה את המענה. למה הילדה הנפלאה הזו צריכה לחזור למחלקה סגורה? ריבונו של עולם, לאן הגענו? סליחה רגע, יעל, בסדר? << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> השיקולים של מחלקות, את יודעת, זה לא בתחום שלי, זה משהו שאני שואלת גם כן, אני ישבתי שם ואני הקשבתי, אבל אלה שיקולים של מנהל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבינה אותך, אבל בתיה, אני באה אלייך שאת תעבירי את זה הלאה. לא יכול להיות שכל פעם אני אזמין משרד, גם את, משרד הרווחה, אני מזמינה את זה, לא, זה לא אצלנו, זה באגף האחר. מה אכפת לה? בסוף זה משרד הבריאות. אני מבינה אותך, אבל את כרגע מייצגת את המשרד, ברור לי שזו לא את. << אורח >> בתיה ליידנר: << אורח >> בסדר, את צודקת, צריכים לשאול את השאלה למה מחלקה סגורה ולא מחלקה שיקומית או פתוחה? אני לא מכירה, אני יכולה לבדוק, אני לא מכירה את שיקולי הדעת, אלה מנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים. אני לא יכולה לענות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבינה. אני כן ארצה שבדיון הבא מנכ״ל משרד הבריאות יגיע. באמת, עוד דיון ועוד דיון ועוד דיון ועוד דיון. אני אתן לך, סליחה, הפסקתי אותך באמצע. יש לנו עוד כמה דקות, זה בסדר. אני אגיד לכם שאני ליוויתי בעצמי, בעצמי ליוויתי הלום קרב שהתאשפז בבית חולים ספציפי. למרות שמגיע לבית החולים הזה שיימינג, אני לא אעשה שיימינג לאותו בית חולים. הוא כבר היה מאושפז בו כמה וכמה פעמים, וזה לא הצליח, זה פשוט לא הצליח, לא היה שם חיבור, מה לעשות? כל אחד מאיתנו שצריך ללדת וילד או לא יודעת, מקרה אחר, בסוף אתה יכול לבחור איפה ללכת, כי פה האחות או זה לא מצאו חן בעיניכם, הטיפול לא היה כמו שצריך. אין את זה בבריאות הנפש, אתה לא יכול. הוא היה מחובר לבית חולים ספציפי, בפעם העשירית הוא היה צריך להגיע לשם. התאשפז, רצו לשחרר אותו מייד, כי אין שם את הקליק. האימא התחננה לא לשחרר אותו. כמובן ששחררו, כמובן שהאימא קיבלה אגרוף בעין, כמובן שהיה צריך שוב להחזיר אותו לאשפוז. החזירו אותו שוב לאשפוז לאותו מקום כי אין מקום אחר שיקבל אותו. הבחור נתן בוקס בעין לשומר. מה עושים במקרה הזה? מה עושים? צריך לטפל בו, נכון? לא, בית החולים הזמין את המשטרה, הגיש צו הרחקה. תשמעי, בתיה, ותעבירי את זה למשרד הבריאות. צו הרחקה לבן אדם חולה שכל מה שהוא יכול לעשות זה להתאשפז רק בבית החולים הזה, כי שום בית חולים אחר לא יאשפז אותו, ומוציאים לו צו הרחקה. תקשיבו, תצבטו את עצמכם, אמיתי. הלך לבית חולים אחר, אני ניסיתי להשפיע, הלך, אומר מנהל בית החולים האחר, מיכל, אני לא יכול לאשפז אותו, הוא ברמת מסוכנות מאוד גבוהה, הצוות שלי עד לכאן. אני לא יכול, ואני גם לא חייב מבחינת הסידור של מערכת הבריאות. עשי טובה, תחזרי לבית החולים האחר, כשהם משחררים אותו, אני לוקח אותו תחת חסותי. אמרתי לו, אבל אי אפשר, יש צו הרחקה. הוא אומר, יש לנו אשפוז כפוי מפסיכיאטר מחוזי, יהיה בסדר. המשפחה נסעה, הצטרפתי אליהם לבית החולים הקודם. אל תדאגו, הזעיקו את מנהל בית החולים, כי המנהל רשאי לשחרר את האשפוז הכפוי מפסיכיאטר. בית החולים, הבית שלו שלא רוצה אותו, הביאו את המומחה, את מנהל בית החולים שאמר לו, צריך אשפוז. כשמנהל בית חולים אחר אמר, הוא מסוכן ואני לא אוכל להחזיק אותו, ושחררו אותו פעם נוספת. הזיה. מערכת בריאות הנפש היא הזיה אחת גדולה. זה מתחיל מלשחרר כבר את אזורי הרישום, את האזורים של איפה בוחרים להתאשפז. לא יעלה על הדעת שב-2024 בן אדם לא יכול להתאשפז, הוא צריך אשפוז, בית החולים לא רוצה אותו, והוא לא יכול להתאשפז כי שום בית חולים אחר לא חייב. הזיה. אני אומרת לכם, אין לי, התסכול שלי, אבל אמרו לי, מיכל, תנשמי עמוק, כי תסכול זה לא תוכנית עבודה. ולכן אני נושמת עמוק, עוברת הלאה ומסתכלת קדימה, גם על יעל המקסימה שיושבת מולי. יעל, את לגמרי חלק מההחלמה של תחום בריאות הנפש. אנחנו נשמח שתשתפי ככל שאת יכולה בכל דבר שצריך, ובואי תסיימי את דברייך, כי הפרעתי לך באמצע. << אורח >> יעל ריין: << אורח >> למה בגילי אני כל יום אמורה לשמוע או על חברה או על מישהו קרוב שהתאבד או שעשה ניסיון אובדני? אני לא חושבת שזה מציאותי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אם יש למישהו משהו להוסיף, זה הזמן. << אורח >> אסתי ריין: << אורח >> אני רוצה להגיד רק עוד משהו, מיכל, שכל מה שאת מספרת, אנחנו חווינו. קודם כול, יעל מאושפזת במרחב מאוד מאוד מאוד חילוני. אני אגיד שבעלי הוא בן דגניה א', המשפחה שלנו בעוטף, אנחנו מכירים את המרחב החילוני היטב. יעל לא גדלה, זה לא מרחב הבית שלה. זה מגיע למצב שרופאה שואלת את יעל כשיעל אומרת שהיא נוסעת הביתה אם היא מסכימה שיכריחו אותה ללכת עם חצאית. מי שמכיר אותנו, גם כשאני נראית דוסית חושך, זה לא הראש. וכל מיני מרחבים שבאמת לא מדברים את השפה, שרואים אותנו כמשפחה גדולה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וחלק מההחלמה זה השפה התרבותית. << אורח >> אסתי ריין: << אורח >> ממש. וגם כמשפחה גדולה, בעצם זה שיש לנו משפחה גדולה, לא משנה, שממש מתחשק לי להביא את כל הילדים עם האישיות המדהימה שלהם, עם שלושת הלוחמים שלי בעזה, עם כל הדברים, בא לי להביא לשם ולשאול אותם מה הבעיה. זו לא יעל הבעיה, באמת יעל היא לא הבעיה, הבעיה היא שאנחנו נמצאים במרחב, רוב החברות של יעל במחלקה השיקומית הן ממשפחות כמו שלנו או חרדיות, אבל המרחב הטיפולי הוא זר לזה לגמרי, לא מבין את השפה, לא יודע מה נעשה, בטוח שיש איזה באג. אמרתי להם, תקשיבו, אנחנו משפחת אומנה, אתם יודעים מה בדקו אצלנו עד שאישרו לנו את זה? זה לא מזיז. אני אומרת שיש פה איזה משהו שבמרחב, אם אתה נמצא בתוך הקהילה, יש ליעל שבט מקסים בסניף, אתה נמצא בתוך הקהילה, אתה נשאר במרחב הביתי שלך, אתה באמת יכול לצמוח לחיים טובים וארוכים ולא לעבור את הדברים המאוד מאוד קשים האלה שבאמת הם סכנת חיים פשוטה ומיידית. << אורח >> דור אילון: << אורח >> ממש. אני גם רציתי להזכיר את זה, תודה שאת אומרת. פשוט חסרות מסגרות שמתאימות לציבור הדתי, גם בהקשר הזה של מענים לאוכלוסייה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. דיברנו על זה אז בסגירה של הבית המאזן בקיבוץ מירב לדוגמה, שזה לא ביהודה ושומרון, אבל זה מענה שהיה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוכלוסייה. << אורח >> דור אילון: << אורח >> בדיוק, זה מענה שמיועד לאוכלוסייה, לנשים דתיות וחרדיות, כדי שהן יוכלו להשתקם בדרך שמתאימה להן, גם ברמה הפרקטית, שהן יודעות שעכשיו השבת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> דור, את יודעת מה? את צודקת לגמרי. והנה, אני מקווה מאוד שבתיה, כשהם יגמרו את המכרזים הרלוונטיים, שתדעו שיש במכרזים של מסגרות שיקום, אני לא מדברת איתך עכשיו על אשפוז, שיקום, יש מסגרות שהן ייעודיות לערבים, ויש ייעודיות לחרדים, ויש ייעודיות לציבור הכללי, ולציונות הדתית אין ייעודי. אסור אפילו להגיד יהודי, כי אז לא יקבלו את האישורים הרלוונטיים. או שתלכי לחרדי, שזו גם לא השפה שלך, ממש לא, או שתלכי לחילוני, שזו גם ממש לא השפה שלך. וחלק משיקום – עזבי רגע טיפול, מילא טיפול, נניח, אני עוד יכולה, לא יכולה לקבל, אבל נניח – שיקום, המילה שיקום משמעותה התרבות שממנה אותו אדם הגיע. לשים אותה בשיקום במקום שהוא בכלל זר לה ולא רלוונטי לה? לא די שהמחלה עצמה היא בדידות, את מרחיקה אותה עוד יותר מהמשפחה, כי מן הסתם היא כבר תצמח ותגדל ותבין שהשפה של המשפחה היא כבר לא רלוונטית. בקיצור, צר לי שאני מסיימת את הדיון הזה באווירה לא אופטימית במיוחד. נאמר שבכל מקום בבריאות הנפש שמרימים את האבן, יש קושי, מהטיפול ועד השיקום. כמו שאמרנו, תחומים רבים בתוך בריאות הנפש, שזו חלוקה של ילדים ונוער, מבוגרים, קשישים, מכל אחד והתת אפיון שלו, שזה הפרעות אכילה, תחלואה כפולה, פגיעה מינית וכדומה, פשוט אין, אין, אין, אין. ואני לא אתן לזה לקרות, אני אמשיך להילחם בכל כוחי, אתם השותפים שלי. ואני מברכת באמת את החברה האזרחית שקמה ועושה ונותנת מענים, וכדאי שיותר נפרסם את זה. ולפחות משרד הבריאות, אם הוא לא בפועל עושה, לפחות שיפרסם, שתהיה מודעות לכל המענים שיש, כי אני בטוחה שלא כולם יודעים את המענים שלכם יש. תודה רבה לכולם. אני כן אסכם בכך שקודם כול בדיון הבא נזמין גם את משרד הביטחון, את אגף השיקום, שהוא גם חשוב. אני כן מבקשת דיווח לנו, לוועדה, על אותו שולחן עגול שאתם הולכים להיפגש בו. אני כן מבקשת תוכניות עבודה. בואו נדבר רגע על יהודה ושומרון, אני עוד לא מדברת על כל העולם כולו, על הגשר הצר מאוד שם, ומה עושים. בסופו של דבר, נכון, חסר, חסר, חסר, תכניסו מתנדבים, יש מספיק כוח אדם שיכול להיות שם בתוך האירוע הזה בצורה כזו או אחרת. אני חייבת לומר, ואני אסיים גם את הנושא של המחוז. אנא, בדקו את האירוע הזה, גם אם הוא לוקח זמן. בסדר, מאה אחוז, אבל נראה שאתם מתחילים לפעול באירוע, ולא רק לכתוב לי: אנחנו שוקלים, אנחנו חושבים, אלא באמת דברים יותר ענייניים. אני אגיד שאתמול הייתי בביקור במב"ן, שזה מחלקה לבריאות הנפש במתחם איילון, כלא איילון ברמלה. עזבי רגע שיש לי עוד הרבה דברים נגד משרד הבריאות, מה צריך לעשות שם, אבל אני רגע שמה, כי הרי זה שויך למשרד הבריאות, המב"ן עצמו. אבל כן למטה ולמעלה יש להם כל מיני פתרונות שהם מצאו, יצירתיים, שאפילו אסירות משמשות מדריכות ומלוות לאסירות שקשה להן, מקבלות הדרכה כזו. בגלל מחסור בכוח אדם, אסירה אחת שיושבת, הטייטל שלה הוא מדריכה, היא מדריכה אחרות. שוב, גם זה חלק משיקום, גם שיקום האסיר, להסתכל על האחר ולעזור לו. יש כל כך הרבה דרכים. צאו מהריבוע שלכם, תצאו מהקובייה הקטנה הזו ותעופו קדימה. אפשר למצוא, באמת, לא כל הזמן להגיד, אוקיי, יש בעיה בכוח אדם. בסדר, יש בעיה, תפתרו. לצד זה, צריך עכשיו, בדור שעוד לא נכנס לארץ ישראל, היום, מה אנחנו עושים? כי כן, פסיכיאטרים, עד שיהיו פסיכיאטרים יעברו עוד חמש שנים. אגב, אני כבר חמש שנים פה, אלה שהתחלנו, הם כבר צריכים להיות בשנה חמישית, הם עוד שנייה מסיימים. אבל אין עכשיו, תמצאו פתרונות. ואני באמת מבקשת שבדיון הבא אנחנו נקיים דיון שהמנכ״ל יגיע, אנחנו נבקש ממנו להגיע בכבודו ובעצמו. אנחנו נוציא לכם את זה בכתב. אבל גם את הנושא שאמרנו, מחוז בפני עצמו, את הנושא של המכרזים, מה קורה איתם, עדכון, אמרת ביולי, מה קורה עם האירוע הזה. תודה רבה לכולכם. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> רק משהו קטן. אולי שמשרד הבריאות יוציא נהלים קצת יותר ברורים, אילו בעלי מקצוע הוא מחייב את קופות החולים לאשר לספקים שיעבדו עם קופות החולים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי, עוד פעם. << אורח >> שרון פלג: << אורח >> אני אסביר. במשרד הבריאות יכולים להחליט על נוהל הרי, ובקופות החולים הם לפעמים אומרים לנו: לא, מתמחה שיקומי לא יכול לטפל. למה? עובד סוציאלי כן ומתמחה שיקומי לא, מה ההיגיון? ברגע שיש נהלים ברורים, הקופה לא יכולה להחליט מה שבא לה. ולמה עובד סוציאלי קליני חייב שלוש שנות פסיכותרפיה אם הוא לא יכול לטפל? האם אולי להגביל שהוא חייב הדרכה מסוימת? אפשר לקבוע נהלים יותר ברורים ואז זה יפתח את זה ליותר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, האירוע הזה הוא אירוע ידוע. בכנסת הקודמת וגם פה יש לנו את הנושא של הסדרה של טיפול באמצעות אמנות שעדיין לא מאושר. כן, הם מכניסים אותו דרך הדלת האחורית, שקופת החולים כן יכולה. שבעיניי, זו קטסטרופה. גם להמציא מקצועות חדשים, שזה מבורך, אבל כבר יש מקצועות שקיימים, פסיכותרפיה, יש מכונים היום שמכשירים, חייבים תואר ראשון ואחר כך תואר, ויש כאלה שבאמת לא. אבל תסדירו, תסדירו כדי שתוכלו להכניס יותר למערכת, ולא להגיד אין מספיק כוח אדם. פשוט צריך להכניס אותו פנימה לתוך המערכת על ידי ההסדרה של האירוע. כל העצות פה כבר קיימות, זה פשוט לא מתגבש לכדי החלטה חד משמעית, ואני בהחלט מקווה שנתקדם. אני מסיימת. א', כן באיזו אופטימיות זהירה, אני כן רואה צעדים, אנחנו כן מתקדמים. אחרי ששטחנו את כל מה שחסר, כן מתקדמים. כן היום בריאות הנפש נמצאת במקום גבוה יותר, כן מדברים עליה יותר. הנה, יעל ואסתי, ואתן לא היחידות. היום יותר נחשפים לזה, יותר מדברים על זה, אנשים יותר מעזים לדבר על זה, עם כל הקושי, עדיין, כי עדיין זה מוכתם, עדיין זה כתם, עדיין פונים לאסתי, היא אשמה. צריך לרדת מהשיח בכלל. זה בכלל לא האירוע, ובוודאי לא יעל. אבל כן אנחנו מתקדמים, אני מרגישה. אני כבת משפחה 20 שנה, יש שינוי, לא בקצב המהיר שאנחנו רוצים, אבל זה כן משתנה. גם תודות לבתיה ותודות לאנשים שעובדים בתוך משרד הבריאות ועושים באמת נפשות למען האירוע הזה, אבל לא מספיק ולא בקצב שאנחנו רוצים. אנחנו נשלח את כל הבקשות שלנו למשרד הבריאות, גם לאוצר ככל שזה יהיה רלוונטי, וגם לאגף השיקום, ואנחנו נתראה בקרוב ממש. תודה רבה לכולכם ובריאות הנפש והגוף גם יחד, ובהצלחה, יעל. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:50. << סיום >>