פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 446 מישיבת ועדת הבריאות יום שני, ל' בסיון התשפ"ו (15 ביוני 2026), שעה 10:13 סדר היום: << נושא >> בחינת יישום התוכנית הלאומית לאלצהיימר ודמנציה לנוכח אתגרי הטיפול, הליווי והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יונתן מישרקי – היו"ר צגה מלקו חברי הכנסת: בנימין גנץ מוזמנים: ד"ר גל מידן – מנהל מחלקת נהלים וסטנדרטים באגף לגריאטריה, משרד הבריאות יעל רוזנטל – רפרנטית בריאות אגף השכר, משרד האוצר אורנה בנצור – מנהלת תחום פ"א - מרכזי יום, משרד הרווחה והביטחון החברתי מרב פלג גבאי – מרכז המחקר והמידע של הכנסת תמר דורסט – מנהלת תחום חיים בקהילה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ד"ר זוריאן רדומיסלסקי – מנהל גריאטריה ארצי, מכבי שירותי בריאות נטלי שפיר – רכזת תחום דמנציה, מאוחדת ד"ר שי בריל – גריאטר ראשי, שרותי בריאות כללית פרופ' דוד טנה – יו"ר החברה לנוירולוגיה קוגניטיבית, ההסתדרות הרפואית בישראל ד"ר נילי אליאור – נציגת האיגוד לרפואת המשפחה, ההסתדרות הרפואית בישראל זאבי דרוק – סגן דובר זק"א, זק"א ד"ר ענבל מעיין – מנהלת רפואית, צבר רפואה תמר שטראוס – מנהלת רוחבית של מועדוני דמנציה מרכז ציפורה פריד, עמותת עזר מציון כלנית שורר – מנהלת מרכז "ציפורה פריד", עמותת עזר מציון סוזן לוין – בת זוג לחולה דמנציה צעיר, עמותת עזר מציון ד"ר זאב פרידמן – מנכ"ל, עמותת מלבב יוסי ברנט – מנהל חטיבת קהילה דיגיטל וחדשנות, עמותת מלבב שירה כלפון – סמנכ"לית, חברים לרפואה ברוך ליברמן – מנכ"ל, חברים לרפואה ג'נסי בנבנישתי – מנהלת מרכזי יום לאנשים עם ירידה קוגניטיבית, מטב ד"ר יעל אוריון – מנהלת רפואית, שרן רפואה עד הבית סמדר אונה – אזרחית אכפתית משתתפים באמצעים מקוונים: ד"ר נתי בלום – מנכ"לית, עמותת עמדא מנהלת הוועדה: מיכל דיבנר כרמל שירה טחן - סגנית מנהלת הוועדה רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים ‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> בחינת יישום התוכנית הלאומית לאלצהיימר ודמנציה לנוכח אתגרי הטיפול, הליווי והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם << נושא >> << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> שלום לכולם, חודש טוב לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הבריאות. אנחנו נעסוק היום בנושא של בחינת יישום התוכנית הלאומית לאלצהיימר ודמנציה לנוכח אתגרי הטיפול, הליווי והתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם. אני מקבל בברכה את ידידנו, חבר הכנסת גנץ, שחלק מרכזי בדיון היום בוועדה הוא בעקבות החשיפה שלו, החשיפה האישית שלו ושל הסיפור האישי שהוא מלווה את אשתו, שנגע, אני חושב, בלבבות רבים מאוד בעם. הנושא הזה באמת פתח אצל הרבה מאוד מאיתנו את החשיבות והצורך לעסוק כדי לתת מענה למשפחות ולחולים, גם בצד הרפואי פיזי וגם בצד המנטלי כלכלי וכל מה שמשתמע מכך. כידוע לכולכם, בשנת 2013 הוצגה תוכנית לאומית, עבר מאז הרבה מאוד זמן, יש שיפורים וחדשנות טכנולוגית, עולם הרפואה התקדם בצורה משמעותית מאז. יחד עם זאת, בשאלות שהוועדה העבירה למשרד חלק מהדברים נענו בצורה שאנחנו מתקשים להבין. אנחנו היינו רוצים באמת לקבל תשובות ולראות איך אנחנו מתקדמים ומיישמים אותן. אני מבין שיש גם פערים שקשורים לתקציב או לתיעדוף תקציבי. אנחנו נשתדל היום לצלול כמה שיותר לתוך העניינים הללו. אני לא אגע בזה בדברי הפתיחה שלי, אבל יש פה הרבה מאוד שאלות שקשורות גם לנושא הרשם, גם לנושא של פריסה של מרפאות זיכרון, עדיפות לאומית של המחלה וכולי. כמובן שהמטרה היא באמת לצלול, להבין ולהביא את התוצאה הרצויה עבור החולים ובני משפחותיהם. אני אבקש, בכוונה המתנתי בפתיחת הישיבה כדי לבקש לשמוע את הדברים של חבר הכנסת גנץ, שאני חושב שמהניסיון האישי שהוא מביא איתו, לצערנו, בעניין הזה אנחנו נוכל ללמוד הרבה מאוד. בבקשה, אדוני. << דובר >> בנימין גנץ (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה, חבר הכנסת מישרקי, גם על ההזמנה שלי, גם על ההמתנה, ותודה לכם שעוסקים בעניין הזה, כל אחד בחלקיו שלו. אני עברתי על התוכנית בצורה מלאה, ואם היא תמומש, זה בוודאי יהיה מזור להרבה אנשים. תראו, אני יצאתי עם הסיפור שלנו, מעבר להמון סיבות אחרות שהזמן גרמא, נקרא לזה ככה, חשבתי שנכון לספר גם את הסיפור של רויטל מהזווית שלה, אבל גם על עצם המחלה. אני מחזיק בידי יומן שהיא כתבה, לא פרסמנו אותו, בשלבים מוקדמים של המחלה, שבו אפשר גם ממש לשמוע. במקצוע שלה היא מרפאה בעיסוק, יועצת חינוכית והיא הייתה באמצע עבודת דוקטורט בתחום של העצמה הורית, לא קטלא קניא, היא ידעה מה היא כותבת, איך היא מרגישה, איך היא מתפתחת, וזה היה מאוד מעניין לקרוא את זה, כואב גם במידה, מכיוון שלא פרסמנו את זה. אני בעיקר חושב על אותם אנשים שאין להם את האמצעים שיש לי להתמודד עם סוג כזה של אירוע שאולי אין להם את האומץ שהיה לי להחליט שאנחנו מפרסמים את האירוע ביחד עם הילדים, אבל זה לא אומר שהם לא פוגשים את הבעיה. אני חושב שאנחנו במספרים הולכים וגדלים, לצערי, צריכים להתייחס לעניין הזה ברמה הלאומית. אני מודע לצורך הזה כבר כמה שנים, ובביקור הראשון שהיה לי במרכז הישראלי לאלצהיימר, כשבאתי לבדוק את המקום, הם כמובן רצו שאני אצטרף לפעילות שלהם. אמרתי להם, אנחנו נצטרך לחכות עד שאני אחליט שאני מוציא את הסיפור, אני לא יכול להסתיר אותו מצד אחד ולעבוד בזה מצד שני. אבל כעת, משהדברים נפתחו, יהיה טיפה יותר קל. המחלה, כמו כל מחלה, היא פוגעת באיש קודם כול, ופוגעת במשפחתו וסביבתו. אולי מקום שאני הכי יכול לחשוב, שאני יכול להשוות אותו אולי, זה נפגעי טראומה. כי נפגעי טראומה, על פניו לא רואים את הפגיעה, זו פציעה שקופה, אתה לא רואה אותה, אבל האדם לא בסדר. במידה מסוימת, בדמנציה אתה רואה בן אדם נורמלי, ולאט-לאט נסוג, ואתה מתחיל להתאים את הפעילות החברתית שלך, ועד הדברים הכי קטנים, אני יודע מה? אתה יוצא למסעדה, אתה מזמין רק פינגר פוד, כי אתה יודע שלא יגיעו למזלג אף פעם, או כל מיני דברים כאלה. אני לא רוצה פה להיכנס לפרטים קטנים, אנשים פשוט צריכים להתמודד עם העניין הזה, ולא לכולם יש את היכולת. אני שמח שיש תוכנית, אני מודה לך על הקידום של זה, על המעקב אחרי העניין הזה. אני מודה לכל מי שעוסק, לא מכיר את כולם, מודה לכל מי שעוסק בעניין הזה. אני לשירותכם ככל שרק נדרש, אני מתכוון להרחיב את הפעילות שלי. אני שמח, אפרופו הספר שהוצאתי והכתבה שהילדים שלי הציעו, ואני הייתי גאה ושמחתי לתרום את כל ההכנסות מהספר למרכז הישראלי לאלצהיימר ולתמיכה בפעילויות האלה, כך שאנחנו נשתדל להעמיד את הניסיון הכואב שלנו לציבור ככל שרק אפשר, ולחולים עצמם, שהם אחלה אנשים. זאת אומרת, אשתי היא באמת על הכיפאק. אם יש משהו שהחזיק מעמד, והכול נאבד על ציר הזמן, זה האופי. אתה רואה גם היום, אפילו באגרסיות, שהאופי עדיין מרסן. והם אנשים נהדרים שמגיע להם טיפול טוב, ואנחנו נעשה את הכול בשביל שזה יקרה. תודה רבה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. תודה רבה על זה שבאמת שיתפת. אני חושב שמה שאנחנו נצליח להוציא מהוועדה ייזקף במידה רבה לזכותך. אנחנו נעשה את זה ונשתדל גם כן לקיים הלאה בהמשך דיוני מעקב. תודה רבה לך על זה. נתחיל עם המצגת של משרד הבריאות. ד"ר גל מידן, בבקשה. << אורח >> גל מידן: << אורח >> תודה רבה. קודם כול, אני רוצה לברך על הדיון הזה. אני חושב שהנושא הוא מאוד חשוב ושכל עיסוק בו מעלה מודעות. אנחנו מדברים על יותר ממחלה אחת למעשה, כי דמנציה יכולה להיגרם ממספר מחלות, ושיש לגביה הרבה סטיגמות והרבה קשיים בהתמודדות שלאו דווקא מחויבים, והיא גם עם מניפה מאוד רחבה של ביטויים. אני אתחיל במצגת קצרצרה ואז אני אתייחס לכל אחת מהשאלות. (מוקרנת מצגת) אכן התוכנית הלאומית לדמנציה פורסמה ב-2013, והיא שיתוף פעולה של מגוון גורמים שעסקו בתחום, וכבר על הכותרת אפשר לראות גם את השילוב של המגזר השלישי ותרומה של קרן הלן באדר, ובאמת יש תפקיד נכבד לשיתוף הפעולה בין כל הגורמים שעוסקים בנושא. אני חושב שהדבר החשוב ביותר בתוכנית הזאת זה הסעיפים המרכזיים שלה שמופיעים כאן: העלאת המודעות לציבור למחלת האלצהיימר ולדמנציות אחרות, היערכות מערך שירותי הבריאות, היערכות מערך שירותי הרווחה – שני דברים שדורשים באמת התאמה, פיתוח שירותים לתמיכה ישירה בבני משפחה, שירותים מוסדיים, הכשרת כוח אדם ומחקר ופיתוח. רק להגיד דבר אחד לגבי הצורך שממנה קמה התוכנית, אנחנו לא מדברים על המחלה הקשה ביותר, זו מחלה באמת קשה, ויש לה ביטויים שמשפיעים על כל הסביבה של האדם, אבל הצורך בתוכנית לאומית זה לא דבר שקיים לכל מחלה, הוא צורך למעשה בגלל האתגר הלאומי שנובע ממנה. זה היה ידוע עוד קודם, אבל זה קיבל ביטוי ב-2015 במחקר של יוג'ין קנדל במסגרת הערכת מצב אסטרטגית-כלכלית, ושם למעשה נקבע שהזדקנות האוכלוסייה היא אחד האתגרים המרכזיים, אחד משבעה אתגרים. זה לפחות בחציו נכון בגלל דמנציה, החצי שני ירידה תפקודית פיזית. ואני כבר נוגע בדבר שהוא בלב הדיון, וזה העניין של הצורך בתקצוב לתוכנית כמעטפת. כבר בתוכנית עצמה, הסיום שלה מתייחס לצעדים ליישום התוכנית, וכבר אז לא נקבע שצריך לייחד תקציב ייחודי, כי יש בעייתיות שנובעת כשאותו התקציב מיועד למשרדי ממשלה שונים, לגופים שונים, ויותר חשוב להקדיש למטרות עצמן. וכאן היה באמת שיפור שיתוף פעולה, הכרת משרדי ממשלה, קופות חולים וכולי, ניגע בזה בהמשך. וקביעת סדרי עדיפויות ויעדים בכל משרד, וגיבוש תוכנית עבודה רב-שנתית להשגתם. לגבי נתונים שנשאלנו עליהם, המקורות, חלק מזה זה המיפוי של מיטות אשפוז ועמדות ברישוי, ניגע בזה בהמשך, אבל יש כאן ביטוי לעלייה במספר המיטות. נשאלנו לגבי מספר המיטות לחולי דמנציה, שאפשר להגיד שמוסדות או מסגרות לתשושי נפש זה המקום שבו עיקר האוכלוסייה או חלק מהאוכלוסייה שסובלת מדמנציה מטופל, אבל יש כאן איזה צורך בהבהרה של המצב, כיוון שרוב המקומות של אשפוז כרוני, חלק עצום מהמאושפזים בהם, בין אם אלה מוסדות לתשושים בתפקוד, בין אם אלה מוסדות לסיעודיים, הם למעשה מכילים אחוז גבוה שמשלב ירידה גם בתפקוד פיזי וגם בתפקוד קוגניטיבי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> הרגולטור לא חושב להגדיר איפה צריך לאשפז? << אורח >> גל מידן: << אורח >> הדברים הם מוגדרים, אבל ברגע שיש אדם שמתהלך ויש לו ירידה קוגניטיבית ברמה כזו שיכולה לסכן אותו ואת הסביבה, הוא זקוק למסגרת לתשושי נפש. ברגע שאדם כזה זקוק לעזרה בניידות, הסיכון שנובע במצב הזה יורד, ויש לו צרכים אחרים, ואם בנוסף לזה גם יש איזושהי מורכבות רפואית, הוא זקוק למסגרת שהיכולת לספק את זה היא יותר אינטנסיבית, שזו כבר מסגרת של סיעוד מורכב. לכן חלק גדול מהאוכלוסייה נמצא במקום הנכון עם ההגדרה הנכונה, אבל לא מקום שמוגדר כמסגרת לתשושי נפש, ולא כל חולה דמנציה יכול להיכנס להגדרה הזו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> וכך גם מקובל בעולם? << אורח >> גל מידן: << אורח >> יש הגדרות שונות ומסגרות שונות. באופן עקרוני כן. זאת אומרת, באופן עקרוני, הצורך במקום שהוא סגור ומוגן הוא יותר למי שמסוגל להתהלך, אבל השמות משתנים ואופן ההתייחסות משתנה. אצלנו חלק מזה זה כיוון שלמשל פתרון עבור חולים סיעודיים ניתן על ידי קוד של משרד הבריאות, ממומן על ידי משרד הבריאות. לעומת זאת, מישהו שהוא סיעודי מורכב, למשל חולה דיאליזה או אי-ספיקת לב או מצבים אחרים, יכול להיות בדיוק באותה סיטואציה, גם סובל מדמנציה, אבל הוא כבר יהיה מטופל באחריות הקופות ואז הוא יהיה במסגרת אחרת. אלה הגדרות רגולטוריות ופחות רלוונטיות למהות. אנחנו כן יכולים להגיד מה קורה מבחינת מספר המיטות, וכאן יש את השקף שמתאר את זה, שבאמת יש כאן את האשפוז השיקומי והאשפוז הגריאטרי, ואפשר לראות, הקו העליון בשקף העליון אלה מיטות אשפוז גריאטרי מ-1995 עד 2023, ויש מגמה של עלייה. ואפילו אם אנחנו מסתכלים בתקנון לאלף איש, אנחנו רואים שהמצב הוא טוב יותר מאשר בתחומים אחרים. מעבר לזה, התוכנית הלאומית לדמנציה מדברת על צורך בשיתוף פעולה בין דיסציפלינות שונות, בין ארגונים שונים, והצורך בעדכון לאורך זמן. יש נקודות זמן שבהן זה צריך להיות המוקד. נקודת זמן אחת כזאת הייתה ב-2023, אז התחילו להיכנס התרופות מהדור החדש, נוגדנים כנגד עמילואיד, שאנחנו נדבר עליהן בהמשך, ואז באמת הייתה ההתכנסות של נציגים, חלקם יושבים כאן עכשיו בחדר, מהאיגודים הפסיכיאטריים, הגריאטריים והנוירולוגיים, כל הדיסציפלינות האלה מטפלים בדמנציה, וגופים נוספים ששולבו בתהליך, כמובן המשרדים השונים. וזה נייר עמדה מקצועי שהתייחס למקום של הטיפול והמניעה והאיתור, והוא רלוונטי גם נכון להיום. לגבי רשם, אני אוכל להרחיב על זה אחרי זה, אבל אחת למספר שנים מבוצע מה שנקרא סקר. צריך להסביר את המושג. למעשה, הסקר הוא לא דגימה של אוכלוסייה, אלא איסוף כל המידע הנמצא בידי כל אחת מהקופות, מעובד על ידי המכון הלאומי - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> גרטנר. << אורח >> גל מידן: << אורח >> לא, לא מכון גרטנר. המכון הלאומי לבקרת מחלות של משרד הבריאות, המלב"ם. והוא מקבל נתונים שנאספים בידי הקופות, בפילוח גאוגרפי, לפי גיל, לפי גורמי סיכון, החל מגיל 45, ולמעשה זו בנייה של מאגר אגרגטיבי, ולכן הוא עונה על כל הדברים שרשם עונה עליהם. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לכן אין צורך להקים רשם? << אורח >> גל מידן: << אורח >> ולכן אין צורך להקים רשם. עוד מעט אני אגע בנתונים, אבל - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני מבין שיש פערים בין הנתונים של הקופות שהוצגו לנו על ידי הקופות. מי ששמע את הפודקאסט של מרכז המחקר והמידע של הכנסת וקרא גם את הדוח מבין שיש איזשהו פער בין מה שידוע לכם לבין מה שהקופות מציגות והנתונים שהן שולחות לנו. יכול להיות שאנחנו פה טועים? << אורח >> גל מידן: << אורח >> יש ניתוחים בניתוח המידע, כך שיכולות להיות פרשנויות שונות, יש כמה דברים שיכולים להשתנות עם הזמן, אבל אנחנו מקבלים את אותו המידע שהקופות מתבססות עליו, את אותו המידע שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר מהמידע שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתבססת עליו, כי הניתוח שלהם הוא יותר של סיבות תמותה, גם בזה יש התפתחויות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> למערכת הציבורית יש את כל המידע או שאנחנו חסרים? << אורח >> גל מידן: << אורח >> יש את כל המידע שיש בידי הקופות. ידוע שיש תת-אבחון. אגב, בכל העולם. עוד מעט אני אגע בנתונים, אבל יש מחקרים שלא השתנו באופן מהותי, יש בהם שינוי, אני אגע גם בו, לאורך השנים, מבחינת ההיארעות של דמנציה בכל גיל. פערי המידע האלה הם דבר שתמיד יהיה קיים. המקור המדויק ביותר הוא המקור שנמצא בידי המלב"ם, כיוון שהוא כולל את כל הנתונים שנאספים בידי כל הקופות. הדבר היחידי שיכול להיות הבדל זה שמישהו יבוא ויגיד מבחינה מקצועית שיש צורך לעשות את האיסוף של המידע כל שנה. העמדה המקצועית של משרד הבריאות היא שאין בזה צורך, זה לא מוסיף על ניתוח התמונה של הדמנציה. המאגר הוא מאגר אגרגטיבי, זו העמדה של כל אנשי המקצוע המובילים בתחום. << אורח >> מרב פלג גבאי: << אורח >> אני רק רוצה להגיד, א', צריך לציין שיש חלק מהאבחונים שנעשים באופן פרטי, וזה לא תת-אבחון, אלא פשוט אבחון שלא מגיע לידיעת המערכת בחלק מהמקרים. ודבר נוסף, בזמנו, במסמך שלנו, כשפנינו למשרד, קיבלנו ממנו הערכה של כ-150,000 חולים, שלא היה ברור, היא לא הייתה תואמת את הנתונים. על מה התבססתם? << אורח >> גל מידן: << אורח >> ההערכה שאנחנו מתבססים עליה היא על בסיס סקר הנתונים של המלב"ם, ולמעשה הוא המידע המדויק ביותר. אני לא יודע בדיוק לאילו נתונים את מתכוונת, אבל כיום יש סגירה של הנתונים שנאספו, או נסגרו כבר הנתונים, יש עיבוד של הנתונים שנאספו עד שנת 2024, וזה מרחיב עוד, ואני עוד מעט אגע בסקר של המלב"ם. לגבי האמירה שיש תת-דיווח לקופות כתוצאה מזה שחלק מהאבחונים נעשים באופן פרטי, אני חושב שאלה דברים שבשוליים, כיוון שברוב המקרים בהם מישהו כבר פונה לאבחון פרטי, אם יש לו סיבה לא לדווח, זה תמיד יהיה, ואף פעם לא ייכלל בשום רשם ובשום סקר, אי אפשר לעקוף את הבעיה הזאת. אבל אם אין לו בעיה לא לדווח, הדבר הראשון שרוצים לעשות זה להגיע לקופה ולדווח, כיוון שבסופו של דבר, וזו עוד נקודה מרכזית בדיון הזה, מי שאחראי על הטיפול בחולי דמנציה מבחינה רפואית אלה קופות החולים. משרד הבריאות מתפקד כרגולטור, קובע סטנדרטים, יכול לקדם דברים מסוימים שניגע בהם, מנהל קשר הדוק ומבקר את הפעילות של הקופות. רק אתמול ישבנו עם קופת חולים מכבי, והנציג של מכבי נמצא כאן, על תוכניות העבודה במבחני תמיכה, שהן חלק מרכזי מהדרך שבה משרד הבריאות מקדם את הנושאים שהם מעבר למה שניתן באופן בסיסי בתוך הקאפ, בתוך התקציב שהקופות מקבלות. זה תקציב נוסף שמיועד למטרות מסוימות. יושבים עם הקופות, רואים את התוכניות שלהן, וככה דואגים לזה שתהיה התייחסות לתחום, למשל במבחן תמיכה שמיועד לאיתור וטיפול בדמנציה, שזה אחד הנושאים. סך הכול, חשוב להבין שזה הגורם המרכזי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אנחנו נגיע לזה. רק להבין, הסקר הזה מתבצע אחת לחמש שנים, נכון? << אורח >> גל מידן: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אלא מה? << אורח >> גל מידן: << אורח >> אחת לחמש שנים נאספים הנתונים, ונאספים הנתונים, כל מה שהיה קיים קודם במערכת וכל מה שנוסף על זה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> למה זה לא באופן שוטף, לא יודע, איזשהו דשבורד או משהו שמזין אתכם בנתונים באופן רציף? << אורח >> גל מידן: << אורח >> אין בזה צורך. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אתה פעם בחמש שנים תדע מה קורה? אם יש לך פתאום איזושהי התפרצות, לא יודע, של מחלות דמנטיות כאלה ואחרות? << אורח >> גל מידן: << אורח >> כאשר אנחנו מדברים על מחלה כמו עכשיו שהיה עם החצבת, או מחלות שבהן יש פתאום התפרצויות, באמת לפעמים צריך לדעת לעשות מעקבים. וראינו, בתקופה של הקורונה היה באמת צורך בדיווחים יום-יומיים. יש מצבים שבהם המצב משתנה במהירות. במקרה של דמנציה, עוד מעט אני אציג את הנתונים, מה השינויים שיש בעולם וגם מה השינויים שקורים כאן. למעשה, אנחנו יודעים את השינויים שצפויים בשנים הקרובות, כיוון שכל האוכלוסייה שהולכת להיות בגילאים הרלוונטיים כבר נמצאת בינינו. אלה כל אותם בני 55, 65, 75 שהולכים להיות מבוגרים יותר. ואנחנו יודעים שההיארעות של דמנציה, סביר להניח, תהיה מעט פחות ממה שיש היום, אני אציג גם את זה, אבל אנחנו יודעים את התבנית. לראות אם משהו השתנה בדברים שידענו עד עכשיו, זה מספק אותנו. לא ראינו הבדלים גדולים, ולפעמים יש הפתעות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי. יש למישהו הערה על הנושא של הרשם? רק על זה. לא? אפשר להמשיך. << אורח >> גל מידן: << אורח >> אני אציג מספר נתונים. זה מהסקר שמתייחס, או מאיסוף הנתונים, שהוא למעשה מכסה את שנת 2011 עד שנת 2019. זה פורסם בפברואר 2024, אם אני לא טועה. יש כאן את שיעור הימצאות הדמנציה לפי גיל, זה דבר מאוד חשוב. אנחנו רואים שלפי הסקר הזה, מגיל 85 ומעלה, 27% מהגברים ו-35% מהנשים, מהאוכלוסייה הכללית, חולים בדמנציה, סובלים מדמנציה. ולמעשה, אני כבר אומר, בערך כל חמש שנים, החל מגיל 65, השכיחות של הדמנציה מכפילה את עצמה, זה משהו שהיה ידוע שנים. המספר הזה, 35% או 27%, הוא נמוך מחלק גדול מהמחקרים, ואנחנו מייחסים את זה לתת-אבחון באמת. זאת אומרת, כשבודקים אנשים שלא גילו אותם באופן רגיל, אלא דוגמים אוכלוסייה בצורה מכוונת, ואז לא מפספסים אף אחד, מגלים אנשים שלא ידעו שיש להם את זה, אבל אפשר לעשות את זה רק במחקר בקבוצות אוכלוסייה קטנות, אפשר לראות באמת מה המספרים ואז לדעת להעריך כמה חסר. אנחנו נמצאים כאן במקום לא רחוק מהמציאות. ואנחנו יודעים להשוות גם את ההבדלים בין מדדים סוציו-אקונומיים וההיארעות שלהם. שוב, אותו הגרף שראינו קודם, אבל בפילוח אחר. כל זה אגב מפורסם, פתוח לציבור, באתר משרד הבריאות. אנחנו יודעים לעשות את זה לפי שכונת מגורים, לפי פילוח גיל ולאום. וכאן אחד הדברים שמעניינים מאוד, אנחנו יכולים לראות כאן למעשה גרף שמתאר, שוב, כל קו מציין קבוצת גיל אחרת, אבל אנחנו רואים באותה קבוצת גיל את ההיארעות של דמנציה, למשל, בקו הצהוב העליון, מה היה אצל בני 85 ומעלה. אז היה 6.1 אנשים שמתגלים עם דמנציה ל-100,000 איש, ואנחנו רואים שלאורך השנים יש ירידה במספר הזה, יש ירידה בהיארעות בדמנציה. זה נתון שהוא קצת מפתיע, עוד מעט אני אתייחס ללמה באינטואיציה אנחנו חושבים אחרת, אבל זה נתון שהוא ידוע גם עולמית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אנחנו מקבילים לעולם בהקשר הזה? << אורח >> גל מידן: << אורח >> מייד אני אראה מה קורה בעולם. זה השימוש בתרופות, אחד האתגרים הגדולים בטיפול בדמנציה, טיפול בהפרעות התנהגות, ואני חייב להגיד כאן משהו. כאן אנחנו רואים שימוש בתרופות נגד הפרעות התנהגות של דמנציה, שלא יתפרש שהטיפול שצריך בדמנציה הוא תרופות. התרופות גם להפרעות התנהגות וגם למניעה של הידרדרות מוסיף חלק קטן, ועיקר הצורך הוא בהדרכה למטפלים, בהדרכה למשפחות, ובמעטפת של טיפולים התנהגותיים והתאמה של הסביבה. אם אני למשל צריך לבחור בין להשקיע בסל התרופות והטכנולוגיות או בכלל בסל הבריאות בעוד תרופות או בעוד מרפאה בעיסוק, התשובה תהיה חד-משמעית עוד מרפאה בעיסוק. אחוז חולי הדמנציה שאושפזו בשנת 2019. עכשיו לגבי העולם. אלה כבר נתונים עולמיים, וזה מאמר שפורסם ב-BMC בשנת 2025, וכאן אנחנו רואים למעשה כמה דברים: אחת, גיל ההיארעות של דמנציה, אבל אנחנו מסתכלים על זה לפי שנתון מסוים. שתיים, אנחנו מדברים על הקוהורט או באיזו תקופה בודקים כמה השכיחות באוכלוסייה של דמנציה. זה באמצע, ואנחנו יכולים לראות שבין 1992 ל-2017 אנחנו יכולים לראות מגמה של עלייה בשכיחות של דמנציה, במקרה הזה אני חושב שזה צירוף עולמי של כמה מדינות, עומס טיפול. ושלוש, אנחנו יכולים לראות פר גיל מסוים מה שכיחות הדמנציה, זאת אומרת, באותו הגיל, ואז אנחנו רואים שככל שבדקו את זה בתקופות מאוחרות יותר, כך ההיארעות של דמנציה הייתה נמוכה יותר, ועולה השאלה למה. כאן אנחנו רואים אותו הדבר בין כמה מדינות, אבל בכולם רואים שכשמשווים תקופות שונות באותה קבוצת גיל, רואים שככל שזה היה בתקופה מאוחרת יותר, אותם בני 95, הסיכוי לגלות אצלם דמנציה היה יותר נמוך, וכאן התשובה ללמה. כל כמה שנים מפורסם בלאנסט מה הדברים שבאמת משפיעים ומה הדברים שצריכים להשתנות באבחון, מניעה וטיפול. וכאן אנחנו רואים את הסקירה האחרונה. ומה שאנחנו רואים, עם פילוח לאחוזים, מה כל דבר תורם. הדבר המרכזי הוא איזון גורמי סיכון. יש גורמי סיכון שצריך לטפל בהם מגיל צעיר. כמה שרמת ההשכלה והחינוך יותר גבוהים, ככה הסיכוי לפתח דמנציה יותר נמוך. ויש גורמי סיכון, כמו בעיקר אותם גורמי סיכון למחלות לב ואירועים מוחיים, שראינו את הירידה בהם לאורך השנים. גם כאן אנחנו יכולים לראות איך גורמי הסיכון האלה הצטמצמו לאורך השנים ואיך אנחנו מקבלים על ידי זה שאנחנו מאזנים כולסטרול, דיכאון, עזרי שמיעה, רמות סוכר, איך זה מוריד באחוזים שמצטברים לאחוז מאוד ניכר את הסיכוי לפתח דמנציה. ואלה גורמים הפיכים שיותר חשובים מכל תרופה שיכולה או יכולה לא להיות בסל הבריאות, ועל זה חלק גדול מהדיונים נסבו עד היום. ואותו הדבר אנחנו יכולים גם כן לראות את ההיבטים החברתיים, התאמה של מערכות, והם גם דברים שיוכיחו את עצמם. מה לא הוכיח את עצמו? נכון להיום, סיקור האוכלוסין, הבדיקות המעמיקות והטיפולים המתקדמים שנכנסו כנגד עמילואיד הם דברים שהוכיחו מעבר לכל ספק שיש בהם תועלת, אבל התועלת שבהם הייתה, א', כאשר מטפלים בשלבים מוקדמים מאוד של הדמנציה, ב', כאשר עושים את זה בבחירת האוכלוסייה הנכונה, וג', התועלת, לפחות לפי מה שיודעים היום, משך המעקב הוא מוקדם, התועלת היא מוגבלת. ואם אתם תשאלו כאן לאורך השולחן, ולדיון הקודם היה אמור להגיע יושב ראש המועצה הלאומית לגריאטריה, הוא הרשה לי לצטט אותו, שאין מקום לטיפולים האלה כיום. זה גם נדון במסגרת סל הבריאות. ובואו נגיד ככה, אפשר וצריך להגדיל את סל הבריאות ואת תקציב הבריאות, ואפשר גם כן להכפיל אותו, ויש הרבה דברים שצריך להשקיע בהם את הכסף. האם אנחנו צריכים לבקש כל פעם שיכפילו את תקציב הבריאות? כולם יודעים את זה. אבל אם יש לי תקציב נתון, אני חושב שמה שקבעו בסל הבריאות היה מוצדק לעת הזו. גם במדינות אחרות כמו אנגליה החליטו שלא להכניס את זה, גם במדינות שהכניסו את זה הטילו בזה ספק בהמשך, וגם כשהיה ניתוח של נתונים, ויש כאן מאמרים גם על זה, נשלחו לוועדה, של האם הטיפול הזה מוצדק להיכנס היום. אני לא מדבר פר מקרה בודד, אבל כמשהו מערכתי, עדיין לא נאספו מספיק נתונים, בטח שלא מהסיבה שבגללה יש תוכנית לאומית. זאת אומרת, זה בשום אופן לא ישנה, כמו גורמי הסיכון שאנחנו רואים כאן, זה בשום אופן לא ישנה את התמונה של ההיארעות של דמנציה. זה יכול להשפיע במקרים הבודדים, ויש מקרים שבהם באמת רואים את התועלת, זה הוכח. << אורח >> מרב פלג גבאי: << אורח >> רק שאלה קטנה. אני לא מערערת, אני רק רוצה לחדד ולהבין. איזון גורמי סיכון, זה תופס גם לחולי אלצהיימר שהם בערך חצי מהחולים, או שאלה דמנציות אחרות שהן ממקור וסקולרי? << אורח >> גל מידן: << אורח >> אני לא הייתי רוצה להיכנס לשאלה של מה זו מחלת אלצהיימר בפורום הזה, כיוון שגם ההגדרה של מחלת האלצהיימר השתנתה בשנים האחרונות וגם לא בקונצנזוס עד הסוף. זאת אומרת, מרגע שנכנסו התרופות, דמנציה הייתה מוגדרת בעבר, עדיין, כמצב שבו רואים ירידה תפקודית משמעותית מבחינה קוגניטיבית. מחלת אלצהיימר, האבחון שלה השתנה באופן כזה שגם אם רואים ירידה קוגניטיבית קלה, נכון להיום, ניתן להגדיר את זה כמחלת האלצהיימר אם מוכיחים את הפתולוגיה המתאימה, ואפילו אם לא רואים עדיין בצורה אובייקטיבית את הירידה הקוגניטיבית. לא הייתי רוצה לפתח את הנושא הזה, כי יש מצבים שבהם עוד לא הופיעה ירידה קוגניטיבית ויש כבר מחקרים היום על הטיפול בזה. יכול להיות שבעתיד מה שאני אגיד יהיה שונה, אבל נכון להיום זה המצב. אם אנחנו נגיד ככה, Early life, מה שהזכרתי לגבי חינוך, השכלה, גורמי סיכון, אמצע החיים, נתתי את הדוגמאות. ובשלבים מאוחרים יותר אנחנו מדברים על מצבים סוציאליים, על זיהום אוויר, על ירידה בראייה, דברים שיכולים לשפר את איכות החיים של חולי דמנציה. זה לגבי המצגת, ואני עכשיו יכול לגשת לשאלות שנותרו, שאלות הוועדה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אפשר להפנות שאלה? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא כעת, אני רוצה שהוא יסיים ואז. << אורח >> גל מידן: << אורח >> אני אשמח לסיים ואז אני אענה על שאלות, כמה שתתיר לי הוועדה. אילו נתונים יש כיום בידי משרד הבריאות? אני חושב שעניתי על זה, יש את כל הנתונים שהוועדה ביקשה. האם בכוונת המשרד להכיר בדמנציה כמחלה בעדיפות לאומית? למעשה, אין הגדרה רגולטורית של הדבר הזה, אבל ערכית ומהותית התשובה היא כן. זאת אומרת, אותו הדבר שהיה נכון ב-2013 נכון גם היום, ובטח אחרי 2015 עם ההגדרה של האתגר הלאומי בהזדקנות האוכלוסייה. עם כל זה שההיארעות של דמנציה יורדת, מדינת ישראל נמצאת לפני תהליך של הזדקנות מואצת, תהליך שיפן למשל עברה אותו, מבנה אוכלוסייה מאוד דומה לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, כשכיום יש יותר אנשים בגיל מאוד מבוגר מאשר אנשים צעירים. זה אומר שכל מה שקורה היום במדינות אירופה עם אחוז הקשישים שיש בהן הולך להיות בישראל, ואנחנו צריכים להיות ערוכים לטיפול בזה. חלק מזה כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה, כיוון שכל חמש שנים ההיארעות של דמנציה עולה, יהיו הרבה יותר חולי דמנציה. זה נתון שמערערים עליו, כי עם כל התרופות החדשות לאיזון גורמי סיכון, יש כאלה שאומרים שזה יוריד את ההיארעות של דמנציה. אנחנו צריכים להיות ערוכים לזה שמספר חולי הדמנציה יעלה ובצורה משמעותית, ובוודאי שאנשים שסובלים מירידה תפקודית כתוצאה מהזדקנות יעלה, ולכן לזה צריך להיערך. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> השאלה הזאת נבעה מכך שהתוכנית הלאומית ציינה שצריך להגדיר את המחלה בעדיפות לאומית כדי לתת לה את כל המעטפת שנדרשת בשביל זה. נכון שאתה אומר לי שכרגע המצב הוא שאולי בפועל אנחנו מתנהלים כאילו כן, אבל כשצוות ההיגוי ישב וחשב ואמר, אני צריך לתפעל את האירוע הזה בצורה אחרת, כנראה שהיה לו על מה להישען. << אורח >> גל מידן: << אורח >> כן, בהחלט. צריך, וזה גם כן מה שנעשה, להמשיך להשקיע מאמצים. למעשה, היום כמעט כל תקציב שמוסף ממשרד הבריאות לפתרון או קידום תהליכים בתוך מערכת הבריאות נוגע בחולי דמנציה. זה אחד הקשיים כשדיברנו על תקציבים ייעודיים, אבל אם אני למשל מדבר - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מבחן תמיכה, אתה יודע לאן הוא מגיע, יש הרבה מאוד כלים שהמדינה יודעת לנתב. << אורח >> גל מידן: << אורח >> אני רוצה רק לתת דוגמה קטנה. לא מבחן תמיכה, אלא תוכנית לאומית בבתי חולים שהמטרה שלה היא למנוע דליריום והידרדרות תפקודית בקרב מאושפזים. תוכנית שתוקצבה ב-20 מיליון עד לשנה האחרונה, ועכשיו תתוקצב ב-30 מיליון. היא נוגעת בכל בתי החולים בארץ. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> ושם קשה לדעת באמת לאן. << אורח >> גל מידן: << אורח >> ויש לה תהליך מלווה, שהתהליך המלווה הזה בודק באמת לכמה מטופלים מגיעים, בודקים את ההשפעה על האוכלוסייה. וכשאני מדבר למשל על המרכיב בתוכנית הזאת של מניעת דליריום, רוב מי שסובל מדליריום כשהוא מאושפז בבית חולים אלה אנשים שלפני זה הייתה להם דמנציה ברמה כזו או אחרת, הם יותר מועדים לזה. הם נכנסים עם מצב של ירידה קוגניטיבית מסוימת ונכנסים למצב בלבולי חריף כתוצאה מזה שהם מאושפזים בבית חולים. כל מניעה של זה מונעת הידרדרות נוספת אחרי השחרור, אחת הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן. תוכניות שמיועדות לקידום חדשנות או מניעת זיהומים או כל התהליכים האחרים במוסדות גריאטריים, בגריאטריה פעילה, דווקא מה שהקופות אחראיות על המימון שלו – תוכנית שמשרד הבריאות מתקצב, וכל החדשנות היום מתמקדת, חלק גדול ממנה מתמקד גם בקידום הטיפולים, במענה למחסור חמור בכוח אדם במסגרות האלה, באפשרות לתת טיפול יותר אישי ולגעת בכל מטופל בצורה יותר טובה, וזה משפיע באופן מיידי על הדברים האלה. זאת אומרת, העדיפות הלאומית באה לידי ביטוי במעשה. איך דואגים לזה? יש פורום של התוכנית הלאומית לדמנציה. מתוקף אירועי הקורונה בהתחלה ואחרי זה המלחמות וכולי ונסיבות שונות, הייתה באמת ירידה מסוימת בהתכנסויות של הפורום הזה, ואנחנו כרגע בתהליכים של חידוש ונעשים תהליכים מול כל אחד מהשותפים, גם ממשרדים אחרים וגם מהקופות ומהמגזר השלישי, בשביל לראות איך אפשר לקדם את הנושאים האלה. והמסגרת הזו היא המסגרת שדואגת לזה שזה יישאר עם הפוקוס הנכון במקום הנכון. אני לא חושב, במשרד הבריאות העמדה היא לא שצריך עכשיו לכנס, לעשות תוכנית לאומית חדשה, או להקציב לה תקציב ייעודי לתוכנית בכללותה, אלא בדיוק כמו אותו שקף שהראיתי שנקבע בתוכנית המקורית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> עדכון. << אורח >> גל מידן: << אורח >> כל משרד צריך לדאוג לזה שהדברים יהיו מתועדפים אצלו, וצריך להיות שיח וחיבור בין השותפים השונים, זו הדרך שבה צריך לקבוע את היעדים. למשל, אחד השותפים המרכזיים בתוכנית, ולצערי, גם הייתה צריכה להיות נציגה בדיון הקודם ולא יכלה להגיע לדיון הזה, זה הג'וינט. הג'וינט היה שותף למערכי הדרכה והכשרה לצוותים מטפלים, למטפלים של מטופלים עם דמנציה, ונבנו מערכי ההכשרה, והם נמצאים היום זמינים. בדיוק דיברתי עם נטלי מקופת חולים מאוחדת שסיפרה שבדיוק הם סיימו איזושהי הכשרה. צריך לשמוע מהם על הפעילות שלהם בכלל, מכל אחד מהשותפים על הפעילות שלו, אבל משתמשים במערכים האלה. יש דילמה, האם צריך לכוון את השימוש במערכים משהם נבנו? האם משתמשים בהם מספיק? הושקעו בזה מאמצים אדירים. האם עכשיו באמת זה נותן את מה שציפינו שזה ייתן? זה נושא שצריך לבדוק אותו. כמו שלא הייתי רוצה שבדיון בוועדה הזו אנחנו נגיע למסקנה האם היה צריך לכלול את התרופות החדשות שדיברתי עליהן קודם בסל התרופות, אלא זה נכון שזה היה, והסברתי למה, שזה נדון בוועדת הסל ונדון בצורה שהיא יותר מנותקת. אפילו מי שתמך בתוכנית הלאומית לדמנציה, שזה היה מתרומות, דאגו לא להתערב באמת בתכנים. אותו הדבר, קבלת ההחלטות בנושא הזה צריכה להיות בהיבט המקצועי. וכאן, אם יש פורום כזה, הוא צריך לקבוע, ואני לא חושב שבאמת האגף לגריאטריה הוא זה שצריך לקבוע או המועצה הלאומית לגריאטריה, אלא בתוך הפורום הזה. ואם צריך להקים צוותי עבודה, כמו שהיה למשל נייר עמדה ב-2023, ובו צריך לקבוע אם יש צורך למשל שיהיה רשם שמתעד את זה כל שנה. אפשר לעשות את זה, האם זו השקעה נכונה של הכסף? האם צריך להשקיע יותר בתרופות? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, הנקודה ברורה, בסדר. הלאה. << אורח >> גל מידן: << אורח >> זה היה לגבי עדיפות לאומית. מרפאות זיכרון. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> ואבחון. << אורח >> גל מידן: << אורח >> כן. השאלה על מה מדברים, כיוון שאין הגדרה רגולטורית למרפאת זיכרון. אם אני נכנס לאתר של עמדא, והוספתי אפילו הפניה לאתר, זה מצביע. אני מייד אסיים ואני אזדרז. וכיוון שכל כך הרבה גורמים היו צריכים לדבר ולא הגיעו לוועדה, אם יהיה דיון נוסף, אני לא אתנגד. זה מופיע באתר של עמדא, רשימה של מה שנקרא מרפאות זיכרון. חלק מהן הן מרפאות נוירולוגיות, חלק מהן הן מרפאות פסיכיאטריות, חלק מהן הן מרפאות גריאטריות, באותה הרשימה. וזה נכון, אני חושב שעקרונית, מי שצריך לעשות את האבחון של דמנציה, בוודאי אם זה בגילאים מעל 75, זה צריך להיות על ידי גריאטר. אני חושב שבגילאים צעירים זה תלוי במקרה, לפעמים זה יותר נכון על ידי נוירולוג או על ידי פסיכיאטר, אבל זה לא משנה. כל אחת מהדיסציפלינות האלה, לאבחון של דמנציה יש לו את ההכשרה המתאימה. גם לשאלה האם צריכה להיות כאן מומחיות נוספת, לדוגמה, אם רואים מישהו שההזיות שלו הן לא אופייניות למחלת דמנציה, האם צריך להפנות אותו לפסיכיאטר? זה חלק מהכישורים הבסיסיים שכל נוירולוג וכל גריאטר צריך לדעת. אם אני רואה מישהו עם הסתמנות שיכולה להתאים לאנצפליטיס מוחית אוטואימונית, האם אני צריך לזהות את זה כגריאטר שצריך לערב נוירולוג בתמונה? אלה כישורים בסיסיים של כל גריאטר. אבל מרפאות זיכרון שמתמחות במתן טיפול, גם לזה כן צריך לתגבר, לפי דעתי, צריך לתגבר בעיקר את הגריאטריים. זה המחסור מכל הבחינות, מבחינת הזדקנות האוכלוסייה, מבחינת האתגר הלאומי של הזדקנות האוכלוסייה, זה המחסור החריף ביותר, גם בירידה התפקודית. אבל יש היום מרכזים שנותנים או שיכולים לעשות את האבחנה הדפיניטיבית ולתת טיפול גם בקרב גריאטריים, יש לדוגמה בלניאדו, גם בקרב פסיכיאטרים, יש לדוגמה בשיבא, וכמובן הרוב בקרב נוירולוגים. ולכן ההגדרה של מרפאת זיכרון לא ברורה. יש גם מרפאות זיכרון שמתמחות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא צריך לייצר סטנדרט בזה כדי שיהיה ברור מי? << אורח >> גל מידן: << אורח >> יש סטנדרט. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> ממך שמעתי שאין סטנדרט. או שזה כן מחולק, זה מחולק לפי גילאים. << אורח >> גל מידן: << אורח >> אני אמרתי שאין סטנדרט? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא, ככה היה נשמע. << אורח >> גל מידן: << אורח >> לא, אמרתי שכל הדיסציפלינות יכולות ושאין הגדרה של מרפאת זיכרון כיוון שיש אפילו מקצועות שהם לא בתוך הרפואה שעוסקים באבחון של ירידה קוגניטיבית, פסיכולוגים קוגניטיביים ודיסציפלינות אחרות, ולכל אחד יש את המקום שלה לפי הבעיה. זאת אומרת, יש לכל מחלה את דרך הטיפול שלה. מודל הטיפול, באופן עקרוני, הוא מנוהל תמיד על ידי הרופא המטפל, שזה בדרך כלל צריך להיות רופא משפחה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> בשלב האבחון יש סטנדרט? חולה שמשפחה שמזהה אצל בן משפחה שלה בגיל X ירידה, היא יודעת לאן צריך לפנות, לאיזה סוג מרפאה לאבחון? << אורח >> גל מידן: << אורח >> כן. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא. << אורח >> גל מידן: << אורח >> כן. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> פנייה לרופא משפחה, אבל משם הוא מנתב. << אורח >> גל מידן: << אורח >> אני אשמח לענות, ואם יהיו חילוקי דעות אני אשמח שכל אחד יגיד את דעתו, כרגע שאלו אותי. התשובה היא כן, בכל בעיה שיש צריך לפנות קודם כול לרופא המשפחה, זו ההמלצה שלי. יש דברים בסיסיים שהמערכת, לא רק של רופא המשפחה, אלא גם של האחות במרפאה הראשונית, צריכה לדעת לעשות בשביל לנתב את המטופל למקום הנכון. והמערכת הזאת היא מערכת שאנחנו מבקרים אותה, ואנחנו בודקים את הממשק בינינו באגף לגריאטריה, בין גריאטרים לבין הרפואה הראשונית, ובודקים גם כמה זמן לוקח להגיע. כשמדובר על דמנציה אצל אנשים צעירים, כמובן שרופא המשפחה יפנה לנוירולוג או לפי הצורך, אבל זה הדבר הראשוני לניהול נכון של המערכת, שהפנייה הראשונה צריכה להיות לרופא משפחה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי. אני חושב שאם היה סטנדרט שהיה שקוף, אולי גם לארגונים האזרחיים, שהיה ברור מי הולך לאן באיזה שלב, היה יותר קל. שמענו גם את הערות הצד מקודם, אני חושב שזה גם נושא שעלה לנו כאן בוועדה, אבל נמשיך הלאה ונשמע את הדברים. << אורח >> גל מידן: << אורח >> אני אשמח שיהיה דיון בנושא. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אין בעיה, זה חלק מהמטרה. << אורח >> גל מידן: << אורח >> אבל אני חושב שהדבר המרכזי שצריך לדעת, זה לא סותר את העובדה שיש דברים לשפר. לפי דעתי, היום עדיין יש מקום למקד תשומת לב לשיפור המודעות בכל האוכלוסייה, יש מקום להתמקד באוכלוסיות מסוימות. יש הרבה דברים בתוך התוכנית שיש להם מקום לעשייה, והתוכנית לא הסתיימה. הדבר הראשון אחרי שעושים את זה, כשיש איזושהי בעיה, הכתובת היא רופא המשפחה, ושם אני לא חושב שיש בעיה בהגדרות או בסטנדרטיזציה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, הלאה. << אורח >> מרב פלג גבאי: << אורח >> רק שאלה. האם רופא המשפחה מקבל לדעתך היום מספיק הדרכה כדי להיות מסוגל לאבחן אבחון מוקדם? << אורח >> גל מידן: << אורח >> לא. חלק כן, אבל אני מעדיף להיזהר במה שאני עונה, כיוון שקודם כול רופא המשפחה חייב לדעת מתי הוא צריך להפנות למישהו אחר. הוא יכול, ויש חלק מרופאי המשפחה שהם לא מומחים ברפואת משפחה, אבל הם עושים את כל הדברים האלה, ויש רופאי משפחה שיכולים להתחיל טיפול, למשל לדיכאון, בלי קשר לדמנציה, ויש כאלה שמרגישים פחות נוח עם זה. אני חושב שהמטרה הראשונה של המערכת שהיא עומדת בה בלי שום בעיה זה לדעת מתי צריך להפנות. ואנחנו צריכים להמשיך לבקר את זה, אבל אני מרוצה מהמקום בתחום הזה שאנחנו נמצאים בו כיום. אני לא חושב שיש מישהו שיש לו חשד לדמנציה שהתפספס אחרי שרופא המשפחה בדק את זה. תמיד יכולות להיות אפשרויות כאלה, אבל ברוב המקרים זה לא ככה, ותלוי אם אנחנו מדברים על פנייה ראשונה, שנייה, תמיד יש מקום לבדוק. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> הלאה. התייחסת גם להיקף המיטות, רק תתייחס לשירותי אשפוז הביתי. << אורח >> גל מידן: << אורח >> שירותי אשפוז ביתי זה דבר שעבר מהפכה בעשור או שניים האחרונים. לא הייתי אומר שירותי אשפוז ביתי כמו טיפולי בית, כיוון שזה מתחלק לכמה נושאים. יש מסגרות שהן פחות רלוונטיות לדיון הזה, של אשפוז בית, אדם שהיה צריך להיות מאושפז בבית חולים וממשיך תקופה מוגבלת בבית. יש שירותים של הוספיס בית, שאלה שירותים שלכל אחת מהקופות יש ועובדים עם ספקים שנותנים את זה, ויש נציגים שלהם גם היום כאן. ויש טיפולי בית לאנשים שמתקשים לצאת מהבית, ובכלל זה גם אנשים שאני חושב שבאופן עקרוני, אדם שסובל מדמנציה והוא נייד וכולי, יהיה נכון בשבילו שהוא יצא ושהוא יטופל במרפאה אצל אותו רופא שהוא מכיר מקודם, אבל יש היום את האפשרות בכל אחת מהקופות להיות מטופלים ביחידה לטיפולי בית, וזה מיועד במיוחד לאנשים שמתקשים ביציאה מהבית, חלק גדול מהם סובלים מדמנציה. יש לזה מענה שהולך ומתרחב והולך ומספק צרכים מורכבים יותר ויותר. אפשר יהיה להרחיב על זה, כל אחת מהקופות, לגבי השירותים שהיא נותנת, והספקים של השירותים, ראיתי שיש כאן. הייתה שאלה לגבי הכשרת צוותים וכיצד פועל המשרד להכשרת צוותי הבריאות השונים באשפוז ובקהילה לאבחון, טיפול, ליווי ותמיכה בחולי דמנציה ובני משפחותיהם. כמו שאמרתי קודם, מי שאחראי למשל בקופות לדאוג לזה שהצוותים שלו יעברו את ההכשרה אלה הקופות עצמן, אבל משרד הבריאות קובע את אמות המידה, מבטיח סטנדרטיזציה, עושה בקרות על הנושאים האלה, והוא גם בונה הכשרות. רק עכשיו יצא סרטון הדרכה למשל על אבחון כאב בחולי דמנציה שלא יכולים להביע את עצמם, גם בונים מערכי הכשרה, הזכרתי את המערך שנבנה עם הג'וינט. קובעים סטנדרט טיפול ראוי, זה נעשה גם בעזרת נהלים וגם בעזרת הבקרות, וזה נעשה בקופות חולים, בתי חולים, מסגרות של בתי חולים גריאטריים. חוץ מזה, יש הגדרה בנהלים של מה ההכשרה הנדרשת עבור כל איש מקצוע בכל מסגרת. המשרד, בכל מה שקשור בגריאטריה הכרונית, למעשה גם מממן את זה, כי הוא מממן את האשפוז בגריאטריה הכרונית דרך קוד משרד הבריאות, והוא מבקר את הזכיינים שעושים את זה ונוקט סנקציות כאשר יש דברים שהם לא לפי מה שנקבע במכרז באותו נושא. חוץ מזה, כמובן שאנחנו שותפים לבניית תוכנית ההכשרות, הזכרתי את שיתופי הפעולה עם הג'וינט, בפרט בית הספר להזדקנות מיטבית של הג'וינט, ושיתופי פעולה עם הקופות שהם יוכלו לספר עליהם, ועם המגזר השלישי, תוכניות להגברת מודעות ולהכשרות שונות. באילו היבטים מתקיים תיאום בין משרד הרווחה, הקופות וכולי, אני חושב שעניתי על זה בתשובות הקודמות. הייתה עוד שאלה אחת בסוף, שהייתה בעקבות הפנייה של חברים לרפואה, וזו למעשה התגובה שכבר הזכרתי מקודם, את ועדת סל התרופות. זה משהו שהוא בתחום ההחלטה שלה, גם לגבי האבחונים הנלווים. אני חושב שההחלטה של ועדת הסל הייתה נכונה מהסיבות שאמרתי לעת הזו. אני יודע שגם הזכרתי מקומות שלא הכניסו את זה, אבל אפילו בארצות הברית, שבה זה נכנס במסגרת מדיקייר במידה מסוימת, ההשתתפות העצמית מגיעה עד 10,000 דולר בשנה והחדירה של זה לשוק היא מינימלית. זאת אומרת, בפועל זה נדיר שאנחנו רואים, היישום של זה הוא באמת בשוליים, גם ברמה העולמית. נכון להיום, אני אומר את זה בצער, כי יש מקרים שבהם אני מבין למה זה נכון לתת, אבל ככלל למערכת הבריאות זו העמדה שלי, של משרד הבריאות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, תודה רבה. ואני גם מברך את הסטודנטים מקריית אונו למשפטים, תודה רבה לכם. << אורח >> מרב פלג גבאי: << אורח >> אפרופו סטנדרטיזציה, בזמנו המשרד התכוון לקבוע סטנדרטים לטיפול פליאטיבי. יש התקדמות עם זה? << אורח >> גל מידן: << אורח >> יש תוכנית לאומית לפליאציה. << אורח >> מרב פלג גבאי: << אורח >> מ-2016? << אורח >> גל מידן: << אורח >> כן, ואלה אותם עקרונות שאני אומר לגבי התוכנית הלאומית הזו. זה לא שכל כמה שנים צריך להוציא תוכנית לאומית חדשה, אבל יש שיתופי פעולה, עכשיו למשל עם מכון תו"ם, עם ארגון צהר, גם הם היו אמורים להיות בדיון הקודם, ואם יהיה דיון נוסף אפשר להביא ולשמוע על הפעילות שלהם, ועם הג'וינט, ויש פעילויות בתחום הזה. ונכנסו גם נהלים, למשל במכרז החדש, ברפורמה באשפוז של הגריאטריה הכרונית, של הכשרות בפליאציה שאנחנו בודקים אותן שנדרשים במוסדות של גריאטריה כרונית לעמוד בהן, ועובדים עכשיו על הנהלים גם בגריאטריה הפעילה. זאת אומרת, בכל סקטור אנחנו מגדירים ומעדכנים את הדרישות בתחום הפליאציה ואת המענה שצריך לתת גם בתחום הפליאציה בבית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי. תודה רבה לך, ד"ר גל מידן, על הסקירה הזו. אנחנו נעבור עכשיו לשאר הדוברים שנרשמו. ד"ר נתי בלום בזום, היא נמצאת בחו"ל והיא מבקשת עכשיו לדבר כי היא צריכה למהר. << אורח >> נתי בלום: << אורח >> תודה רבה. אני רוצה להציג את עצמי. אני נתי בלום, הדוקטורט שלי הוא בעבודה סוציאלית, לא כמו ד"ר גל מידן, ואני מנכ"לית עמותת עמדא למען אנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובני המשפחה שלהם. אנחנו עמותה ארצית שעוסקת בתמיכה, בליווי של המשפחות, בהעלאת מודעות, ואנחנו ארגון שטח, ולכן יש כמה דברים שאני חולקת על ד"ר גל מידן, שהוא קולגה ואני מאוד מעריכה אותו. קודם כול אני רוצה כן לדבר על התוכנית הלאומית, כי גל מידן דיבר על הכול חוץ מאשר על התוכנית הלאומית, הוא הציג מהם הסעיפים של התוכנית הלאומית ואחר כך הוא פלש לכל מיני דברים אחרים. קודם כול, אני חושבת שתוכנית משנת 2013 היא תוכנית שלא צריכה להיכתב מחדש, אבל היא צריכה לעבור עדכון גרסה. אכן התרופות החדשות מתאימות לפלח קטן מהאוכלוסייה, אבל הן איזושהי פריצת דרך שתביא אותנו בעתיד להמון המון דברים. הדבר השני שאני רוצה להגיד זה שיש לנו היום את היכולת לאבחן בין מחלות הדמנציה השונות, כאשר רוב האנשים אומנם הם אנשים שסובלים מדמנציה מסוג אלצהיימר, אבל אנחנו יכולים לאבחן אותם ולאבחן אותם בשלבים מאוד מוקדמים. נכון שבדמנציה וגם באלצהיימר אבחון מוקדם לא מציל חיים, אין לנו עדיין תרופות מרפאות, אבל אבחון מוקדם יכול להביא לאיכות חיים גם לאדם עם הדמנציה וגם לבני המשפחה שלו. וכאן אני רוצה להגיד שאנחנו חברים בארגון ה-ADI, שזה Alzheimer's Disease International. אנחנו בין המדינות הראשונות שנכתבה אצלנו תוכנית לאומית מצוינת, אני חייבת להגיד מצוינת, אבל אנחנו די הולכים מאחור ביישום התוכנית הלאומית. ואני אגע דווקא לא בקופות החולים. קודם כול, גל, אני חולקת על דעתך לגבי הסקר, הסקר תמיד לוקח אותנו שנים אחורה. הסקר שנקבל היום הוא סקר שנעשה חמש שנים אחורה, אוקיי? זה אומר שבתקופת הקורונה, כשהייתה לנו קפיצה במספר האנשים עם הדמנציה והחמרה במצב שלהם, זה לא ייכלל, אנחנו לא נדע, אנחנו יודעים את זה מהשטח, אנחנו יודעים את זה ממרכז המידע של עמדא, אנחנו לא יודעים את זה בלייב, שזה מאוד חשוב. דבר שני שאני רוצה להגיד, אנחנו לא עושים מספיק בהעלאת מודעות. עכשיו יש שתי תוכניות מצוינות, קיבלנו כסף מקרן הסיעוד וממשרד הבריאות, ואני מודה לכם על העלאת מודעות בחברה הערבית, שעושה את זה עמותת עמדא, ובקהילה האתיופית שעושה את זה עמותת מלבב, אנחנו עושים עבודה נהדרת, אבל זה לא מספיק. אני חושבת שהייתה פה שאלה, ואתה ענית עליה בחצי פה, האם גורמי הסיכון שווים לכולם? כן. האם אנשים יודעים את זה? לא. למה לא? אני לא יודעת. מדברים על הכול, לא מדברים על גורמי סיכון לדמנציה. זו לא מחלה נדירה. ככל שאנחנו עולים בגיל יש יותר אנשים שחולים בדמנציה, וחשוב שאנשים ידעו שאם מגיל צעיר ולא מגיל 70 הם ישמרו על גורמי הסיכון, הם מקטינים את הסיכוי שלהם לחלות במחלה הזאת. יש בריאות הציבור, מדברים על בריאות השן, בריאות הסביבה, אבל לא מדברים על בריאות המוח. אני לא יודעת, אבל חבר הכנסת בני גנץ היה רמטכ"ל, אני הייתי מדריכת שריון, המשפט שלנו היה כשהראש דפוק, כל הגוף סובל. אני חושבת שזה נכון לגבי דמנציה מאוד. אין כאן העלאת מודעות, אין כאן העלאת מודעות ליכולת לאבחון מוקדם, היום יש כבר בדיקות דם שאפשר לאבחן, אין יכולת לבדוק את האנשים. לא מדברים על זה, לא מדברים על זה כי יש סטיגמה, כי יש בושה. הוועדה הזאת לא התכנסה למרות שרדפנו אחריה חודשים, ובזכות חבר הכנסת בני גנץ אנחנו יושבים כאן. אני כמעט בטוחה שאם לא הייתה עובדה על רויטל גנץ ובני היה חושף באומץ את מה שקרה לא היינו מדברים על זה גם היום. יש תוכנית לאומית משנת 2013 שאין לה תוכנית עבודה, שאין לה תקצוב, שאני לא אומרת כמה כסף, אבל אין לה תקצוב. נעשים דברים מאוד יפים, אבל אף אחד לא חושב מה יקרה ביום שאחרי שנתקצב. בעוד חודש יסתיים התקצוב להעלאת מודעות בחברה הערבית, מה מכאן והלאה קורה? עמדא תעשה את העבודה בהיקפים הרבה יותר נמוכים, מלבב תעשה עבודה נהדרת בהיקפים יותר נמוכים, ולאט-לאט יתפוגג. נכתבו יופי של מערכי הדרכה, מה עושים איתם? לא יודעת. יופי של מערכי הדרכה. הרגולטור בודק אם מעבירים אותם, אם הצוותים שעובדים עם אנשים עם דמנציה יודעים לעבוד עם אנשים עם דמנציה? לא, זה פר קופה, פר מוסד, פר בית אבות, פר מחלקה, ויש מחלקות שעושים את זה ויש מחלקות שלא עושים את זה. לדעת לטפל באנשים עם דמנציה זו אמנות. גם הרופאים, ואני חולקת על דעתך, רופאי המשפחה לא יודעים מספיק על דמנציה. והעדות לכך היא דווקא דמנציה אצל האנשים צעירים, שאותה חשף בני גנץ אצל רויטל אשתו. כמה אנשים בני 51 מגיעים עם תסמינים של דמנציה? הם אינם דומים בכלל לתסמינים של אנשים מבוגרים. כמה מרופאי משפחה יכולים להגיד שמגיעה אישה אינטליגנטית, מלומדת, ומדברת על זה שהיא או שוכחת דברים או שפתאום יש לה איזושהי בעיה, שיש לה בעיית ראייה, כמה מהם יחשבו שזו דמנציה של צעירים? מעט מאוד. אבל אם היו מאבחנים אותה מוקדם, התרופות שאמרת שהן כן, לא, אולי במקרה הזה של בני, שיש לו כסף והיה רוצה לעכב את המחלה בשלבים ההתחלתיים שלה כן היה עושה את זה. אני לא אומרת שצריך לממן את התרופות האלה, אבל צריך לדעת וצריך לאבחן מוקדם, ואנחנו לא עושים את זה מספיק. וזה למה העלאת מודעות היא אחד הדברים הכי חשובים. זו לא מחלה נדירה. יש לנו 110,000 מאובחנים ועוד לפחות 50,000 מתחת לרדאר, ואנחנו צריכים לאבחן אותם מוקדם כדי לתת להם טיפול מתאים וכדי לשבת איתם ועם המשפחה שלהם ולהחליט איתם מה יקרה איתם בעתיד יחד עם האדם עם הדמנציה כשהוא עוד יכול להחליט, וזה אנחנו לא עושים מספיק. יש תוכנית, היא צריכה לעבור עדכון גרסה, התוכנית הלאומית לדמנציה. צריך להשקיע בהעלאת מודעות. תוכנית שהיא לא מתוקצבת, שאין לה תוכנית עבודה, היא תוכנית שלא מיושמת, חד וחלק. אם אין לך תקציב, וכל פעם אתה נותן כסף למשהו אחר, ואתה לא בודק מה קורה אחרי שהתקצוב נגמר, נעשה משהו, נעשה משהו מאוד יפה במשך שנה, שנתיים, שלוש, נגמר, הלאה. עכשיו לגבי השטח. אני חייבת להגיד שמשפחות עם דמנציה חוות חוויה מאוד מטלטלת וקשה. האיש שלנגד עיניהם נאבד להם פירורים-פירורים. זו מחלה קשה, קשה מאוד, והשלבים המתקדמים שלה הם מאוד עצובים, ואני עובדת שנים עם האנשים האלה. אם הייתה לנו ידיעה של היקף התופעה לעתים יותר קרובות, ואם היינו יכולים להעלות מודעות למחלה, שאנשים יפנו. אני לא אומרת רק יפנו לעמדא, אני נציגת עמדא, אני רואה את העולם הקטן שלי, לנו יש מרכז מידע, תפנו אלינו, אנחנו נפנה אתכם לטיפול. אבל זה מאוד חשוב, וזה לא נעשה מספיק. משפחות מגיעות, הולכות לרופא המשפחה, הוא לא תמיד נותן להן את הטיפול בזמן, הוא לא תמיד מפנה אותן למקום הנכון, בטח ובטח אצל צעירים, שאלה 6,000 איש. זה גם חשוב לי להגיד, בדמנציה של צעירים היקפי התופעה הם סביב 6,000 עד 8,000 איש, ואלה מקרים מאוד קשים. אנחנו פיתחנו שירותים רק לזקנים, אין שירותים לצעירים. אין מרכזי יום שלוקחים צעירים, אין כמעט בתי אבות שיש בהם מחלקות עם צעירים, זה חלק אחר. ופה יש משהו בין המשרדים, בין משרד הרווחה למשרד הבריאות, שחשוב לי להגיד אותו, שחשוב שיהיה פה איזשהו סנכרון, מה קורה, מה קורה עם הצעירים האלה. אלה מקרים מאוד עצובים של משפחות שאדם צעיר מאבד את הפרנסה שלו, שהילדים שלו רואים אותו מידרדר, ולרוב גם בן הזוג מאבד את הפרנסה שלו. אני לא מדברת על ההוצאות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> ד"ר בלום, נא לחתור לסיום בבקשה, ברשותך. << אורח >> נתי בלום: << אורח >> אני חותרת לסיום. אני חושבת שהתוכנית הלאומית כן צריכה לעבור שדרוג, היא לא צריכה לעבור כתיבה מחדש. אני חושבת שסעיף העלאת המודעות צריך להיות סעיף מרכזי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> חשוב מאוד. << אורח >> נתי בלום: << אורח >> ואני חושבת עוד דבר, שתוכנית שמתקצבים אותה וכל פעם משקיעים בנושא אחר ויש לה תוכנית עבודה היא תוכנית שמיושמת. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי. עמותת עמדא היא חברה בצוות הזה שהזכרנו קודם? << אורח >> גל מידן: << אורח >> חברה מרכזית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> חברה מרכזית, הבנתי. וכשאמרת שביקשת לכנס את הצוות, התכוונת לצוות הוועדה הזו, שהזכרנו עכשיו? << אורח >> נתי בלום: << אורח >> אני לא הייתי בצוות הוועדה במשך חמש השנים שאני מנכ"לית. יכול להיות שהם התכנסו, אני לא הייתי בהתכנסויות שלהם. גם גל לא היה, כי גל הוא חדש, והוא רוח חדשה במשרד, ואיזה כיף שהוא בא, אבל אני לא הייתי. כשכתבו את התוכנית אני לא הייתי מנכ"לית, אני הייתי מנהלת פרויקטים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> טוב, הנקודות שהעלית הן סופר חשובות, אני מקווה מאוד שבאמת הצוות הזה יתכנס כדי שתוכלו גם לדון בבחינה פרקטית. << אורח >> גל מידן: << אורח >> חד משמעית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני מקווה שרשמת לפניך. בסוף תתייחס, אם אפשר, למכלול הדברים שעלו פה. תודה רבה לך. פרופ' דוד טנה, יושב ראש החברה לנוירולוגיה קוגניטיבית בהר"י, בבקשה. << אורח >> דוד טנה: << אורח >> שלום, תודה רבה על הדיון. תודה רבה, בני, שהעלית את החשיפה האמיצה הזאת, האישית, המשפחתית, ואפשרת את הדיון הזה שאחרת לא היה קורה. אני מבקש להציג קול אחר. אני שימשתי שנים כיו"ר האיגוד הנוירולוגי בישראל, אני רופא נוירולוג, אני יושב ראש החברה לנוירולוגיה קוגניטיבית, אני מנהל מכון שמתעסק בטיפולים החדשים, האבחון הביולוגי החדש, הטיפולים החדשים בתחום שמתפתח בצורה יוצאת מגדר הרגיל ועושה שינוי גדול. אני אספר אישית. 25 שנים אחורה התחלתי כנוירולוג בישראל את הטיפול ממיס קריש בשבץ מוח. בהתחלה הייתה הרבה התנגדות, זה נשמע מפחיד, היו הרבה מאוד חסמים, וזה אחד הדברים שלי יש את הגאווה הכי גדולה, ששינו את התחום, וכולנו רואים איך עכשיו התחום בשבץ מוח. ואני חושב שאנחנו בעידן חדש בתחום של מחלת האלצהיימר. אני מאוד רואה את ההזדמנות פה ומאוד נרגש מההזדמנות, ואני חושב שמדינת ישראל יכולה לעשות המון עכשיו, ואני אספר. ההתפתחויות הן אבחון שהוא אבחון מדויק ביולוגי, טיפולים שיש חילוקי דעות על היעילות שלהם, זה לא העניין כרגע. טיפולים משני מהלך מחלה, ניתנים כבר מאות בישראל ביחידות נוירולוגיות, ניתנים עשרות אלפים בעולם. זה חלק קטן מתחום האלצהיימר, אבל האבחון והטיפולים הם לא בשלב של דמנציה שאנחנו מדברים פה בדרך כלל. להסביר, התהליכים שמובילים לדמנציה מתחילים בשלבים הרבה יותר מוקדמים, והתהליכים הביולוגיים מתחילים עשר ו-20 שנה לפני כן. תחשבו על רויטל שחלתה לא בגיל קשיש, אלא בגיל צעיר והיו לה תהליכים שנים לפני כן, וההזדמנויות שלנו בתחום הזה הן הזדמנויות עצומות עכשיו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מניעה? << אורח >> דוד טנה: << אורח >> אני אסביר. א', מבחינת התוכנית הלאומית, אני חושב שמחויב שינוי מבני ותכני משמעותי. אני קורא למנכ"ל משרד הבריאות להקים צוות, להתחשב גם בדברים החשובים מאוד שיש בתוכנית, אבל גם בנושא השינויים של אבחון ביולוגי, של טיפולים משני מחלה, של נוירולוגיה מונעת שיכולה להתערב בשנים האלה, ההזדמנויות עצומות, להסתכל על התוכנית בצורה רחבה יותר, להביא צוות של כל הגורמים הרלוונטיים ולפעול ולהיערך. הטיפולים והתרופות רק יתרבו, האבחון הביולוגי יהיה יותר ויותר משוכלל, ואנחנו צריכים לעבוד על זה היום ולא מחר. הנקודה השנייה, שגם בטיפולים שאנחנו נותנים היום, הטיפולים משני מהלך המחלה, יש הרבה מאוד חסמים לחולים. אני מטפל ברמב"ם, והאנשים שנמצאים שם הם לא מיליונרים, וחוץ מהתרופה שהם מקבלים מהביטוח הפרטי, והנושא של ועדת הסל אכן צריך להיות בוועדת הסל ולא כאן, אבל יש הרבה מאוד הוצאות אחרות שבמחלות אחרות עוזרים לחולים האלה. אני חושב, אני הייתי מרגיש הרבה יותר נוח, כמי שמטפל במערכת הציבורית, שיהיה מענה שייתן פתרון טוב לאלה שכן מתאימים לתרופה הזאת. והגורם השלישי הוא כוח האדם בתחום שממנו אני בא, של נוירולוגיה קוגניטיבית, לשינויים הביולוגיים, לתרופות החדשות. למעקב הדרוש בחולים האלה צריך כוח אדם גם נוירולוגי קוגניטיבי, ויש פה חסר מאוד גדול, ואחד החסרים הוא בגלל שקשה להביא היום רופאים צעירים מוכשרים לתחום הנוירולוגיה. אתמול פורסם דוח של משרד האוצר, ואם תסתכלו על הדוח תראו שמסתכלים על המקצועות בתוך הרפואה, נוירולוגיה היא המספר הכי נמוך מבחינת ההשתכרות, מכל מיני סיבות, ולכן רופא צעיר, וזה מה שאנחנו רואים יום-יום, שצריך לבחור תחום, יעדיף לבחור תחום שבו הוא עובד יותר קל ומתפרנס יותר, ויש פה עיוות שאני חושב שמאוד חשוב לתקן אותו. אני הייתי קורא למשרד הבריאות כבר אחרי הישיבה לעשות חושבים בהנהלה הראשית של המשרד, עם המנכ"ל, להקים צוות של כל הגורמים הרלוונטיים, ולחשוב איך משדרגים את התוכנית, מרחיבים אותה ומסתכלים על כל ההזדמנויות העצומות שיש לפנינו. ואני מאוד אופטימי, כמו שבשבץ מוח, מה שקורה, אנחנו יכולים לעשות דברים דומים גם בתחום הזה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. למעשה, אני מזהה פה איזשהו קו ישיר לדוברת הקודמת בהקשר של עדכון התוכנית וההיצמדות לתהליכים החדשים שקורים בשנים הללו. בסדר גמור, תודה רבה על הדברים. ד"ר שי בריל, כללית. << אורח >> שי בריל: << אורח >> בוקר טוב לכולם. אני רוצה קודם כול באמת להצדיע לחבר הכנסת בני גנץ על זה שאתה תומך עיקרי, מעבר לכל הדברים המדהימים שאתה עושה, אבל זה נורא קשה להיות תומך עיקרי, ואני חושב שצריך להגיד גם את קולם של אותם אנשים ש-24/7 מטפלים. אני אתמול דיברתי עם חבר טוב שהוא גם גריאטר ואשתו כבר חולה הרבה שנים. הוא אמר לי, אני עגון. זה דבר מדהים לחשוב שהאיש הזה נשוי, אבל אין לו אישה, יש לו הגורם שהוא מטפל בו. אני חושב שבנושא הזה אין ספק שזאת מחלה באמת ארורה שלוקחת מאדם את מה שהוא ומשאירה איזו דמות חיצונית, שמבחינה זאת היא באמת קושי אדיר למשפחה לא פחות מאשר לחולה. אולי לפעמים בסוף הדרך לחולה פחות. ואני רוצה להגיד שמבחינתנו, כרגע, הדגש העיקרי, עם כל הכבוד לתוכנית הלאומית, צריך להבין שהשאלה הייתה מי צריך לטפל בדמנציה. תראו, כשהולכים לניתוח עמוד שדרה, יש לך נוירוכירורג ויש לך אורתופד שמנתח. המושג דמנטולוג, מישהו שמומחה בדמנציה, יכול להיות נוירולוג, יכול להיות גריאטר, יכול להיות פסיכיאטר, אלה אותם אנשים שהחליטו שהם רוכשים מידע בתחום הזה. ולכן בנושא הזה אני מציע לא להתעסק כל כך בהגדרות מי מוסמך ומי לא ואילו הכשרות, זה עניין של ידע. אני חושב שצריך להבין שמשרד הבריאות, האגף לגריאטריה, הוא הגוף שאמור לייצר מדיניות בתחומים מסוימים. ואני בהחלט שותף לתקווה הגדולה של התרופות החדשות שפרופ' טנה מעלה, הלוואי. אני גם כן איש לא צעיר, ובהחלט דמנציה היא לא דבר מרנין, אני בהחלט הייתי שמח שהייתה תרופה. אבל הנושא שצריך לטפל בזה זה ועדת הסל. אנחנו לא יכולים להפוך את משרד הבריאות להיות גורם שיוצר תקציבים מחוץ לוועדת הסל ומרחיב אותו. ואני אומר, ככל שזה כל כך נכון ויש ראיות וכולי, קדימה, תלכו לוועדת הסל, תעשו את הדברים. אני כן חושב שמבחני התמיכה, שמשרד הבריאות הוא זה שמוביל אותנו, אגף לגריאטריה, בנושאים מבוגרים, הוא גם כלי רב עוצמה כדי לייצר תמריצים לקופות. אם אנחנו מסתכלים היום, הנושא של גילוי מוקדם, אני לא כל כך שותף לדבר הזה שנקרא גילוי מוקדם. אני מוכרח להגיד לכם, בכל העולם המערבי אתה קורא את הספרות, חד וחלק, אין אף אחד שבא ואומר, תשאל את האיש כל חצי שנה ותעשה לו מבחן האם הוא זוכר איזה יום היום, איזו שנה ואיזה חודש. תראו לי מאמר אחד כזה. ואני בא ואומר לכם שהעובדה שמאבחנים מישהו עם דמנציה, יש לזה השלכות מאוד גדולות על איכות החיים שלו. הוא הולך עם צלב על הגב, לא משנה, סימן אחר, דולר, איך שלא תראו, ויש לו קושי לא פשוט. אני הייתי מזהיר מאוד מלקיים את זה. אנחנו, בכללית, יש לנו מערכת שמזהה אנשים בסיכון לאשפוז מוגבר, ואנשים שהם בסיכון כזה, אנחנו באים ואומרים, עליהם נבצע דריל דאון, כי אשפוז מוגבר זה אקוויוולנטי למה שנקרא שבריריות. שבריריות, Frailty, זה הסיכון להידרדרות תפקודית. ואז גם כן, מתחילים בשאלה, האם אדוני סובל או גברתי סובלת מירידה בזיכרון? אם התשובה היא כן, עושים מבחן שנקרא מיני מנטל, לא משנה, שמודד אם יש ירידה או לא, ובהתאם לכך בונים תוכנית טיפולית. מי שעושה את הדברים האלה זו אחות, היא מקבלת את השם, קוראים לאדם, עושים את זה ומעבירים את זה לרופא המשפחה. כאשר רופא המשפחה, היום יש תוכנה שנקראת CPI – Clalit Preventive Intervention, עם מפות טיפוליות ליתר לחץ דם, לאי-ספיקת לב, לכל הדברים האלה, כשהיא לוקחת בחשבון גם אם יש בעיה קוגניטיבית. ואני רוצה שגם נטפח לעצמנו קצת על השכם. מדינת ישראל קיבלה ציון לשבח מה-OECD על תוכנית מדדי האיכות בתחום מניעת טרשת עורקים, ובגלל זה אנחנו רואים את הירידה הזאת בהיארעות של דמנציה. הירידה היא בדמנציה וסקולרית. אגב, צריך להגיד, עם כל הכבוד לאלצהיימר, ויש כבוד, 50% זה אלצהיימר, 50% זה וסקולרי. ואם הצלחנו לעשות את הדברים האלה, ויש היום עלייה בשיעור החולים שמאוזנים בסוכרת, יתר לחץ דם, שומני דם, פעילות גופנית וכל הדברים האלה, צריך להגיד שאלה דברים שנעשים בכיוון הנכון. ולכן מה שאנחנו בכללית מנסים לעשות זה דגש על שלוש תחנות במסעו של החולה. האחת, בעצם קביעת האבחנה. ברגע שאדם מקבל את האבחנה של דמנציה, חרב עליו עולמו. צריך למצוא הוא או היא תוכנית, איך ממשיכים להיות. אתה עדיין יכול להיות סבא, אתה עדיין יכול להיות איש שממשיך בפעילויות שאתה אוהב לעשות, ליצור איזושהי תוכנית, ומרפאות בעיסוק יודעות לייצר את התוכנית הזאת. אני חושב שזה נושא שהוא קריטי. ובמקביל לזה, כתיבת ייפוי כוח מתמשך. אנחנו רוצים שאנשים, כשהם יכולים, יבטאו מה הם רוצים שיקרה בסוף, ואם הם יבחרו בכך, לא יחברו אותם למכונות הנשמה ויזינו אותם בצינורות ויתעללו בהם כמו שאני כרופא יודע לעשות. ולכן בנושא הזה אנחנו מדברים על נקודת התערבות אחת. התערבות שנייה היא הפרעות התנהגותיות. כשיש לנו חולים שצועקים בלילה, שמנסים לברוח, שזורקים קקי מהחלון של השירותים, אלה דברים שחייבים לתת סיוע לבן המשפחה, לתת להתמודד. אנחנו, אין לנו פתרונות קסם. חלק מהדברים זה להפעיל אותם בכל מיני פעולות שהן לא רפואיות, כי לפעמים זה מבטא איזו מצוקה, איזו עצירות, אצירת שתן, כל מיני דברים, אני לא אלאה אתכם בפרטים. אבל בחלק מהמקרים אנחנו נותנים תרופות שהופכות את האנשים ליותר אדישים. נכון, יש לזה תופעות לוואי, אבל מצד שני, אנחנו צריכים לאפשר להם ולתומך העיקרי להישאר בחיים, וזו הנקודה השנייה. אנחנו מנסים לבנות כרגע מוקד שיהיה פעיל 24/7, שאפשר להתקשר אליו. יושבת לידי ד"ר נילי אליאור, היא גריאטרית מחוזית של מחוז תל אביב, והיא פתחה תוכנית שאפשר לשלוח לה מייל מהרופא של חולה שסובל מדמנציה ולייצר קשר מהיר, לקבל תשובות מהירות. ובסוף, סוף החיים. בסוף החיים אנחנו חייבים להיות בטוחים שאנחנו יודעים ונותנים טיפול שמונע סבל. זה נכון לגבי כל הטיפול במהלך הטיפול בדמנציה. ושם לתת את הכלים שאנשים יוכלו לסיים את חייהם בכבוד, ללא סבל, ושהמשפחה תעבור איזשהו ליווי והכנה לקראת הרגע הזה. כי כשמחר החולה בדמנציה מפתח 40 מעלות חום והוא בקוצר נשימה, האם אנחנו מחברים אותו למכונת הנשמה, האם אנחנו עושים לו פיום קנה? על הדברים האלה צריך לדבר. כי אם לא עשו קודם את ייפוי הכוח המתמשך, ב-2:00 כשנט"ן יגיע, הוא יעשה את הכול, שם זה לא הזמן לקבל החלטות. ואני חושב שזאת מחלה שבאמת מחייבת את תשומת הלב. אני יכול להגיד לכם שאני, לפני למעלה מ-30 שנה במחלקה פנימית, היו כותבים Organic mental syndrome, לא כתבו דמנציה. אין היום מחלקה שלא יודעת את המילה דמנציה, הדמנציה והמודעות אליה התפתחו מאוד. ואני חושב שבציבור, אם תשאלו אנשים מבוגרים מה הכי מפחיד אותם, זה הנושא של הזיכרון. זאת אומרת, אנחנו עברנו דרך ארוכה ממצב שלא ידענו מה זה למצב שאנחנו נמצאים בו היום, וזו התסמונת עם כל הדברים. אני יכול להגיד לכם שאני בלחיצת כפתור לקראת הדיון הזה קיבלתי את המספר שאנחנו בכללית מחזיקים לצורך העניין כך וכך חולים, מבחינת האחוז, 6.6% מעל 65, זה בדיוק כמו בספרות. כך שאני לא בטוח שיש לנו כזה תת דיווח כמו שמנסים להגיד כאן. ואני בא ואומר שאני רחוק מלהגיד שאנחנו מטפלים טיפול אידיאלי במחלה. אני חושב שאנשים שנמצאים בבית וסובלים מדמנציה, להביא רופא משפחה ולראות אותם ולהביא אחות מרפאה לראות ולטפל בבעיות שוטפות ולהביא לרופא עור זה קריעת ים סוף. ולכן אני מציע להעלות את ההקצבה לבריאות מ-7.5% מהתל"ג ל-9.3%, כמו ב-OECD. ושהאוצר יפסיק לספר לנו שבגלל שיש לנו צעירים זה לא נכון לעשות את זה עד ל-9.3%. תנו לנו 8%, בסדר? אבל תעשו משהו. זאת אומרת, אנחנו מערכת מורעבת שדורשים מאיתנו עוד ועוד דברים. ועם כל הכבוד, כשמישהו בא ואומר, תעשה לו MRI, ובאשפוז יום תעשה לו LP וכל מיני דברים כדי שהוא יקבל את התרופה פרטי כביכול מהביטוח, זה לוקח זמן וכסף ותוקע תורים לחולים אחרים שאולי צריכים לזה יותר, ולכן בואו נשים עדיפויות. ואני חושב שבנושא הזה אני שמח על הדיון, בהחלט נהיה שותפים לכל דבר שצריך לעשות. אנחנו חושבים שהטיפול בתומך העיקרי במסגרת מבחן תמיכה, אנחנו מעודדים את משרד הבריאות להסב את המבחן מגילוי מוקדם לתומך בתומך העיקרי, לעשות יותר קבוצות, דברים שבהחלט נעשים גם על ידי עמדא ומלבב, אבל שאנחנו נוכל לעשות יותר גם בקופה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה, אדוני. אני חושב שעל חלק מהדברים שאמרת יחלקו עליך, אבל זה טוב שהדיון הזה מתקיים בצורה כזו. ד"ר זוריאן. << אורח >> זוריאן רדומיסלסקי: << אורח >> שלום, אני גריאטר ארצי של קופת חולים מכבי והשתתפתי בבנייה של התוכנית הלאומית ב-2013, הייתי בהקמה של התוכנית. בתחילת התוכנית הלאומית בהחלט התקיים פורום, והייתה עבודה מאוד אינטנסיבית. אנחנו קיבלנו תמיכה מקרן באדר על בסיס התמיכה, תכף אני אספר מה אנחנו בנינו, אבל אני רוצה להתחיל דווקא מדבר טרי. בימים אלו, בחודש יוני 2026, העיתונאי ביל ריטר, אמריקאי, מול הקהל, הוא עיתונאי חדשות בערוץ ABC 7, הוא הצהיר שגילו לו אלצהיימר, והוא מתנצל מול הקהל שהוא לא יתעסק יותר עם חדשות. הוא מסר את המסר לקהל שלו, גם למשפחה, דרך הטלוויזיה, אני ישבתי והייתה לי צמרמורת, איך הוא סיפר את זה, מה הוא מתכוון לעשות, ולא עוזב את עולם העיתונות. הוא התעסק בסקר של מחלת אלצהיימר בתוך הערוץ. מה שאני רציתי להגיד, המשך תעסוקה מותאמת לאותו בן אדם בתחילת המחלה, זה יכול להיות אחד מהדברים הטיפוליים. מחלת הדמנציה, או ירידה קוגניטיבית, אי אפשר להגיד מחלת דמנציה, ירידה קוגניטיבית מכל הסוגים, זו יכולה להיות בעיה תרופתית, זו יכולה להיות בעיה סנסורית, זו יכולה להיות בעיית מחלות כרוניות וסקולו-קרדיאליות או מערכת מרכזית, אנדוקרינית, זה יכול להיות כל כך הרבה סיבות שהמחלה היא מולטי-פקטוריאלית והגישה חייבת להיות מולטי-פקטוריאלית. אני אתחיל לספר מה שאנחנו עושים וכמה חשוב כן רשם דמנציה, כן חשוב, ואני אגלה כמה דברים. אבל מכבי היא לא רק מכבי קופת חולים, זו קבוצת מכבי, ואנחנו משתמשים בזה. למשל קרן מכבי היא תמיכה לאנשים עם ירידה כלכלית, עם אי-יכולת לרכוש תרופות, טיפול או טיפולים, קרן מכבי עוזרת. למשל מכבי פארם. רוקחים שלנו עושים למטופלים שבריריים, וחלק מהם הם חולים עם ירידה קוגניטיבית, עושים הדרכה איך ליטול נכון את התרופות, עושים אספקת תרופות לבית של המטופל. לפני חודשיים אנחנו סיימנו עם מכבי טבעי הכשרה של רופאים פליאטיביים ביחידות לטיפולי בית בצוותים פליאטיביים, איך לתת כלים לטיפול אלטרנטיבי לא קונבנציונלי למטופלים מרותקי בית. מכבי היא קופה מזדקנת ואנחנו מזדקנים בקצב הכי מהיר בין כל הקופות, ואני בגאווה רוצה להגיד שיש לנו יותר מ-400 מבוטחים מעל גיל 100. אנחנו פיתחנו שירותים גריאטריים עם 300% בעשר השנים האחרונות. לפני עשר שנים היו 18 מרפאות, עכשיו 74 מרפאות גריאטריות. ואנחנו כן הקמנו רשם דמנציה, יש שערי כניסה לרשם דמנציה, ורשם דמנציה נותן לנו הרבה אפשרויות. גם בתחילת הדמנציה אנחנו מזהים את המטופלים ברשם, יש רמות ודאות, או דרך רופאי משפחה או דרך המומחים, או טיפול אנטי-דמנטי. ולמשל מטופלים עם Mild cognitive impairment, אנחנו שולחים פשוט פעם בשנה קמפיין באוטומציה, אילו תרגילים, איך להימנע מהידרדרות, ירידה קוגניטיבית. במערכות אנחנו מסמנים את המטופלים עם קוד ספציפי שנקרא התייחסות מיוחדת. ויחד עם עמדא, נתי בלום כאן סיפרה, אנחנו עשינו תוכנית, שלפי דעתי זו תוכנית מעולה, אנחנו עשינו הכשרות לא לצוותים רפואיים, למזכירות ולמש"ריות, שהן ידעו לזהות את המטופלים, התייחסות מיוחדת בסניף המרפאה ולתת התייחסות – אתה יודע איך לקבוע תור? הבנת איך ליטול כדורים? יש לנו קבוצות תמיכה למטפל העיקרי – אתה הגעת יחד עם האדם עם ירידה קוגניטיבית, תצטרף לקבוצות. במסגרת התוכנית הלאומית ב-2013, שאנחנו קיבלנו תמיכה מקרן באדר, אנחנו השתמשנו, ובשנת 2016 סיימנו, בנינו תוכנית שנקראת ביקור גיל הזהב. אנחנו עשינו סמארט-סט ממוחשב לרופאי משפחה, לאיתור מוקדם של כל הסינדרומים, כולל ירידה קוגניטיבית. זה סמארט-סט מאוד חכם שהוא יודע למשוך מידע מהתיק הרפואי, להציג לרופא המשפחה, ולפי התוצאות של האומדנים להמליץ לרופאי משפחה מה לעשות עם המטופל. למשל ירידה קוגניטיבית, רק ירידה קוגניטיבית, המערכת ממליצה לפנות למרפאה בעיסוק להמשך אבחון. אם זה כמה אומדנים, כמובן למרפאה גריאטרית, או יכול להיות גם לנוירולוגית. למשל ירידה תפקודית, במערכת קופץ מספר טלפון של הביטוח הלאומי, מרכז לייעוץ לקשיש לביטוח לאומי. וכן איתור חייב להיות מכוון לאוכלוסיות מכוונות. אנחנו עושים את זה לבני 75 עם שבריריות מסוימת. יש לנו גם מכבי Frailty scale, שאנחנו מזהים את האנשים לפי רמת השבריריות, ואז הרופא מקבל גם זמן וגם תגמול, וזו גם ההכשרה הכי מעשית והכי טובה לרופאי משפחה. ואנחנו פרסמנו, אנחנו רואים את היעילות של האיתור המוקדם. דרך אגב, בדנמרק, ביקור גיל הזהב כזה, משהו דומה, הוא בתוך החקיקה, מגיל 75 פעם ראשונה, בגיל 80, 82 ואחרי גיל 82 כל שנה, אבל הם לא עשו ממוחשב כמו אצלנו. אצלנו זה בהחלט, רופא משפחה מגיע לחלק המעבדה, קופצים לו נתוני מעבדה חשובים לאבחון של הסינדרומים הגריאטריים. אני לא אספר על הניידת הגריאטרית שהייתה לנו, כמה פרויקטים לגריאטריה יזומה. בצפון הייתה לנו ניידת גריאטרית, אם אתם תראו, זו משאית מובנית למרפאות, כמו מרפאה, ויש שם שלושה חדרים. אנחנו היינו מגיעים לא לעיר ספציפית, לשכונה ספציפית, ובכוונה לא התחברנו למרפאות מכבי, התחברנו למרכז יום לקשיש, לדיור מוגן, חיבור אינטרנט, מים, ביוב, ואנחנו היינו מזמינים את האנשים בצורה יזומה כדי למנוע את ההידרדרות, לאתר ולמנוע הידרדרות. מי שזכאי, נדחי חוק סיעוד, זכאי 01, אנחנו היינו מזמינים את האנשים. עוד פעם, דמנציה היא מחלה מולטי-פקטוריאלית, ורק במערכת הבריאות אנחנו לא יכולים להתמודד, אנחנו חייבים להיות משותפים עם משרד הרווחה, עם רשויות, עם כל המערכות, מיצוי זכויות. אנשים פשוט לא מכירים את הזכויות שלהם, גם בתוך מערכת הבריאות, גם מחוץ למערכת הבריאות, וזה לא קיים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תחתור לסיום, אנחנו רוצים להמשיך הלאה, ברשותך. << אורח >> זוריאן רדומיסלסקי: << אורח >> אני כבר מסיים. לצורך הזה דרך אגב אנחנו הקמנו כמה פרויקטים, למשל מוקד 70 פלוס. בן אדם שמתקשר לטלפון רגיל של מכבי, 3555*, המערכת כבר לפי מספר הטלפון מזהה שזה בן 70 פלוס ומפנה את המשך השיחה לאנשים שעברו הכשרה להתייחסות לאוכלוסייה המבוגרת ויודעים איך לעזור לאותם אנשים. בטח אתם מכירים את החשיבות של פעילות גופנית ושמעתם על אפליקציית Upapp מכבי שעוזרת גם לכוון לפעילות גופנית, גם לתזונה וגם לתמיכה נפשית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני רוצה ברשותך להמשיך הלאה. אני מאוד שמח לשמוע את הפעילויות של מכבי בהקשר הזה' אני גם חושב שיש הרבה מה ללמוד, אבל את הסטנדרט בוודאי שהמשרד יצטרך לקבוע. תודה רבה על הדברים. נטלי שפיר ממאוחדת. << אורח >> נטלי שפיר: << אורח >> שלום ותודה רבה על הקיום של הוועדה היום. אני רוצה להצטרף לדוברים מקודם ולומר שגם מאוחדת שותפה לקידום התוכנית הלאומית, גם כחלק מפורום אנשי המקצוע מהמכון לדמנציה שהתכנסו לצערי בשנים האחרונות פחות, ועכשיו אנחנו רוצים להניע את התהליך מחדש בסיוע של ד"ר גל מידן. אני אחדד ואחזור על הדברים. הדברים נעשים בשטח, אבל יש מקום להמשיך לקדם אותם ולעשות עוד. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא לחזור. << אורח >> נטלי שפיר: << אורח >> הם נעשים בצורה טובה, אבל אנחנו רוצים צורה מצוינת, בהחלט מתוך ההבנה שהאוכלוסייה של חולי דמנציה ובני המשפחה שלהם זקוקים למענים האלו. אני אפרט בהקשר לרשם שדובר. במאוחדת פותח רשם דמנציה שרואה על בסיס יומי מי המטופלים שלנו, גם האבחונים החדשים והוותיקים, מי מהם אושפז, מי מהם נמצא ביחידות לטיפולי בית ומי נמצא תחת המעטפת של מרפאה ראשונית. אני רוצה להודות למשרד הבריאות על קידום שני מבחני תמיכה מאוד חשובים, גם באיתור. יש מקום לדון באיזה אופן חשוב לעשות את האיתור, אבל בדגש גדול על תמיכה בבני משפחה מטפלים. אני יכולה לומר שבזכות זה הקמנו גם מוקד טלפוני עבור בני משפחה שמתמודדים עם דמנציה שפועל מזה מספר שנים, קבוצות תמיכה מקוונות ומענה פרטני על ידי השירות הסוציאלי. אנחנו גם מקדמים בסיוע תקציבי של אגף הגריאטרי במשרד הבריאות ואגף הקרנות בביטוח לאומי תוכנית ייעודית לאנשים עם דמנציה שאושפזו וחזרו חזרה לקהילה באמצעות מתאמי טיפול דמנציה שעוטפים אותם וממשיכים לתת את הליווי עד סוף חייהם או עד שהם מועברים למסגרות מוסדיות. הנושא של הכשרות צוותים, אני רוצה גם לחדד את זה. זה מצוין שנבנתה תוכנית הכשרות, אבל צריך לתקצב ולהכשיר את הצוותים. כוח אדם לא יגיע סתם כך, אנחנו חייבים לתקצב את זה, והפוקוס הוא אכן על רפואת משפחה. אני מסכימה שרופא המשפחה הוא המנהל הרפואי של המטופל. כל הצוות נמצא לצדו, אבל הוא צריך לעבור את ההכשרה הייעודית ולקבל את הכלים לאן להפנות הלאה, ואנחנו עושים את זה, וגם פה אנחנו צריכים לעשות את זה יותר. חשוב לי לציין שהעבודה צריכה להיות משותפת, ואנחנו רוצים לאחד שיתופי פעולה לא רק כקופה, אלא עם שאר הגורמים, גם במגזר השלישי ועם הקופות הנוספות. כי אני חושבת, ואני מסכימה עם נתי, למרות המספרים, עדיין יש חברות כמו החברה הערבית, כמו החברה החרדית, שסגור מאוד בתוך החברה ולא פותחים את זה מול רופא המשפחה ולא מקבלים מספיק תמיכה ומענה. ואנחנו רואים, ברגע שהמשפחה מקבלת את התמיכה ואת הידע, כי ידע זה כוח, ברגע שהם מקבלים את זה, טוב גם להם וגם למטופל עצמו, לחולה עצמו. ואני אצטרף לפיתוח המענים לאוכלוסייה הצעירה. לא מספיק, לא מספיק יודעים, לא מספיק יש מענה, בין אם אלה פעילויות פנאי או תמיכה למשפחה, במיוחד כשיש ילדים צעירים בבית, זה קושי ונטל אדיר, ואנחנו רוצים לתת להם גם את זה. נמשיך לקדם בשיתוף של כולם, אבל התקצוב הוא סופר משמעותי בשביל לעשות את העשייה בשטח << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה לך על הדברים בתמצות. פרופ' וינקר מלאומית נמצא בזום, אם הוא ירצה לדבר, שיסמן לנו. נמשיך הלאה. ד"ר ענבל מעיין מצבר רפואה, בבקשה. << אורח >> ענבל מעיין: << אורח >> (מוקרנת מצגת) שלום לכולם ותודה על ההזדמנות לדבר כאן. אני לא אציג את צבר, אני רואה גם שהמצגת לא נראית כל כך טוב, אבל אני כאן מדברת בתור המנהלת הרפואית של צבר רפואה, אבל גם בתור גריאטרית, שכמו שהציגו כאן לפניי, בחרה להתמקד בתחום הזה של דמנציה. עשיתי הכשרה ב-UCSF בסן פרנסיסקו בנושא של דמנציה והפרעות קוגניטיביות, ולאחר מכן עבדתי עוד ארבע שנים באוניברסיטה אחרת בדיוק בחוף המזרחי של ארצות הברית, גם במרפאת זיכרון וגם במחקרי אלצהיימר גדולים. בין השאר יש לי ניסיון רב בלתת את אותן תרופות חדשות שניתנות היום בארצות הברית, ובארץ עדיין בכמות קטנה, וזה נושא שהוא מאוד מאוד חשוב לי. מטופלי דמנציה נמצאים בכל הפעילויות של צבר רפואה, שכפי שאני חושבת שכולכם יודעים, זה ארגון שנותן רפואה בבית, גם בהוספיס הבית שלנו, גם מטופלי השיקום הנמרץ שלנו, גם מטופלים שעושים אצלנו אשפוז בית כחלופה לאשפוז בבית החולים, אם עם קופות החולים ואם עם בתי החולים, טיפול באי-ספיקת לב וגם בטיפול בנכי צה"ל במסגרות שאנחנו עובדים ביחד עם אגף השיקום של משרד הביטחון. בפועל רוב המטופלים לא מקבלים טיפול ייעודי כחולי דמנציה, אבל הם כן שותפים בהרבה מאוד טיפולים אחרים שאנחנו נותנים. מה אנחנו לומדים מהוספיס הבית שלנו, ששם אנחנו מטפלים בהרבה מאוד מטופלים עם דמנציה? רק חלק מאוד מאוד קטן ממטופלי הדמנציה מגיעים להוספיס. הרבה מהם, ואנחנו חושבים שזה בגלל מודעות של רופאי המשפחה, בכלל לא הגיעו להוספיס הבית מעולם, למרות שזה שירות שיכול מאוד מאוד להיטיב איתם. אבל מה שאני חושבת שיותר מעניין זה שאנחנו רואים שהרבה ממטופלי הדמנציה שכן מגיעים להוספיס הבית לא נשארים בו. הוספיס בית זה טיפול יחסית אינטנסיבי, וכאשר המטופל במחלה כמו דמנציה, שהיא מאוד ארוכה, בניגוד לסרטן, בן אדם עם סרטן שמגיע להוספיס בית, הוא בדרך כלל נפטר אחרי כמה חודשים, בדמנציה מהלך המחלה הוא מאוד מאוד ארוך. הם מגיעים אלינו להוספיס הבית, אנחנו מייצבים אותם, ואז אנחנו נאלצים להחזיר אותם לטיפול יחידות הקופה, לטיפול פחות אינטנסיבי, כי הם כבר לא צריכים את אותו טיפול סופר אינטנסיבי. ואז אחרי כמה חודשים הם לעתים חוזרים אלינו, שוב להוספיס הבית. הטלטלה הזאת שהמשפחות עוברות, להיכנס להוספיס, לחזור לטיפול הקופה, להיכנס שוב להוספיס הבית, היא מאוד מאוד קשה, וזה פער, בעיניי, מאוד מאוד משמעותי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מה ההצעה שלכם? << אורח >> ענבל מעיין: << אורח >> אני חושבת שחסר מודל ביניים שיטפל במטופלי הדמנציה, שלא יקרא הוספיס, אפשר לקרוא לו משהו אחר. כשצריך יותר, אפשר לתת יותר, טיפול יותר אינטנסיבי, וכשצריך פחות, עדיין צריך את הזמינות של ה-24/7, שזה משהו שאנחנו כן נותנים, אבל לא צריך את האינטנסיביות של כניסת הרופא פעם בשבוע או פעם בעשרה ימים כמו שאנחנו נותנים. הטלטלה הזאת היא בלתי אפשרית. כמו שכתבתי כאן, לא בהכרח בעוצמה של הוספיס, אבל יותר ממה שניתן כיום בקהילה. מעבר לזה, אנחנו רואים הזדמנויות לפיתוח מענים נוספים למטופלים עם דמנציה בבית בשלבים השונים, אם אלה מענים בשלבים המוקדמים, לאחר האבחון, גם מבחינת הכנת הבית, גם מבחינת מעורבות של מקצועות הבריאות, בעיקר ריפוי בעיסוק, אך גם פיזיותרפיה. גם הרחבת מודלים של אשפוז בית כחלופה לאשפוז בבית חולים. כי מטופל עם דמנציה שמאושפז בבית החולים, כמו שד"ר מידן כבר ציין, סובל הרבה פעמים מדליריום, מירידה קוגניטיבית, שהרבה פעמים הוא לא חוזר למצב הבסיסי שהוא הגיע לאשפוז, ואשפוז של מטופל עם דמנציה בבית החולים זאת חוויה מאוד מאוד מורכבת וקשה, ולכן זאת אוכלוסייה שצריך להתמקד בה באשפוז הבית. ומשהו נוסף, יש לבחון מודלים ייעודיים, בדומה לתוכנית של משרד הבריאות שאנחנו היינו שותפים לה, של השיבה הביתה, שבה לקחנו מטופלים סיעודיים, עם דמנציה רובם ככולם, וטיפלנו בהם בטיפול מאוד אינטנסיבי, מה שנקרא Post-acute, אחרי אשפוז בבית, במשך שלושה עד שישה חודשים. הצלחנו גם להגיע לעלייה תפקודית שלהם, לשימור תפקודי, ולשפר מאוד את מצבם. התוכנית הזאת הייתה בפיילוט כמה שנים וכבר לא קיימת, אך מודלים שונים של טיפול בבית, בעינינו, מאוד מאוד יכולים לעזור למטופלים האלה, ואנחנו כמובן נשמח להיות שותפים לכל מודל כזה שייבנה. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> בסדר גמור, נשמע התייחסות אחרי זה מהמשרד בהקשר של הבית. ד"ר יעל אוריון, בבקשה. << אורח >> יעל אוריון: << אורח >> בתור מומחית בגריאטריה ורפואה פליאטיבית במסגרת התמחויות נוספות שיש לי, אני באה לייצג עוד פעם את חולי הדמנציה הסופניים, וחלק מהדברים כבר ענבל אמרה. אנחנו מדברים על אבחון, אנחנו מדברים על בעיות בזיכרון, אנחנו מדברים על הפרעות התנהגות, אבל לא לכולם ברור שדמנציה היא מחלה סופנית. לצערי, גם לפעמים בבתי חולים במחלקות פנימיות לא מבינים שחולה הדמנציה הוא חולה סופני וצריך להתייחס אליו בהתאם. אני חושבת שיש לנו בעיה באמת גם בהתמודדות בבתי חולים וגם בקהילה, כי כשאנחנו מדברים על מחלות סופניות אחרות, יש שלב שהחולה הוא כבר לא נייד והוא מרותק לבית, זה שלב יחסית קצר, והשלב שחולה הדמנציה הסופני מרותק לבית הוא שלב יותר ארוך שבאמת צריך מענה מתאים במסגרת הוספיס, טיפולי בית או איזושהי מסגרת מותאמת. אבל אנחנו מדברים על מחלה שצריכים להתייחס אליה כמחלה סופנית ולתת לחולים האלה את כל הזכויות ואת כל הטיפול המתאים כמו שאנחנו יודעים לתת למחלות סופניות אחרות. דוגמה אחת קטנה. אנחנו יודעים שהיום משרד הבריאות מאוד מקפיד על עניין של מתן אופיואידים והגבלות של מתן אופיואידים. חולי דמנציה שצריכים לקבל תרופות אופיואידיות, יש לחלקם בעיה, כי יש מקומות שדורשים חתימה של החולה על הסכמה למתן אופיואידים או חתימה של אפוטרופוס. יש לנו חולה דמנציה סופני שאין לו אפוטרופוס והוא לא יכול לקבל תרופות משמעותיות לשיכוך כאבים כי הוא מוגבל מבחינת מתן התרופות בבית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זאת תופעה או מקרה ספציפי? << אורח >> יעל אוריון: << אורח >> היות ויש הגבלות של משרד הבריאות, כל קופה וכל מחוז מחליטים על הנהלים הפנימיים שלהם, איך להגביל אופיואידים. יש מקומות שאמרו לי שחולי דמנציה, היות והם לא יכולים לחתום על הסכמה לאופיואידים, לא יכולים לקבל. זה מה שרציתי לומר. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. ד"ר זאב פרידמן, עמותת מלבב. << אורח >> זאב פרידמן: << אורח >> שלום לכולם וחודש מבורך. אני עובד סוציאלי וגרונטולוג. הייתי 20 שנה ראש מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב-יפו. הייתי שם במקום שקראתי לו קודש במובן של חסד ורווחה והכול, הייתי מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות, אמרתי שעברתי מקודש לקודש קודשים. בשמונה השנים האחרונות יש לי זכות באמת גדולה להיות מנכ"ל מלבב, עמותה שנוסדה בשנת 1981, ועברתי לקודש קודש קודשים, ממש. ואני אומר את זה לא כמליצה, זה מה שאני לפחות חש. צריך להסתכל בתמונה הגדולה על נושא הזקנה. יש במדינת ישראל 1.2 מיליון אנשים שמוגדרים כאנשים זקנים, גיל 65 פלוס. החלוקה הגילאית, כבר הזכירו את זה קודם, כבר מגיעים לגיל החמישי, הגיל החמישי הם בני 100 פלוס, שהם ה-Super Agers, מה שנקרא, מה-Blue zones וכולי. ויש גם את החלוקה הידועה, ש-80% מהאנשים המבוגרים, האנשים הזקנים, הם בזקנה פעילה, ואנחנו עוסקים ב-20%, שבתוך ה-20% יש את תשושי הגוף ויש את תשושי הנפש. אני כל כך לא אוהב להשתמש בביטוי הזה שקוראים לו "תשושי נפש". אוכלוסיית היעד שאנחנו מתמקדים בה, והיא מאוד רלוונטית גם, לדעתי, לתוכנית הלאומית, אבל שוב, תוכנית לאומית זה לא עניין של פרויקט, תוכנית לאומית היא עניין של גישה, זו תפיסת עולם, מה מדינת ישראל רוצה. קודם כול, אנשים עם דמנציה, אתם לא תשמעו ממני מילה אחת, מחלה. בוודאי שזאת מחלה, בוודאי שזאת פגיעה, ואנחנו יודעים את החלוקה של 60% שהם עם אלצהיימר. אבל אנשים עם דמנציה, האוכלוסייה השנייה היא בני משפחה מטפלים, שאני הייתי ממקד אותם באחד המקומות הראשונים ביותר, מה שהם עוברים וההתמודדות שלהם 24/7. והאוכלוסייה השלישית היא כל מה שאנחנו קוראים בשפה המקצועית "מערכת הפעולה", אלה נותני השירות, הקיימים וגם הפוטנציאלים. הגישה שהייתה רווחת בעולם בשנות ה-90 היא הגישה הביו-רפואית. בוודאי, שוב אני אומר, רפואית. אבל מאז הגישה היא מאוד מרחיבה, היא לא מצמצמת, והיא הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית ותיאוריית הזהויות. לא אכנס לזה, אפשר לתת על זה הרצאה שלמה. זה הכול עניין של גישה. כשאנחנו עוסקים בעמותת מלבב, וזאת עמותה של החברה האזרחית, אנחנו מדגישים שגם אדם שהוא עם דמנציה, יש לו שפה, והשפה היא שפת הרגש, ולכן אנחנו צריכים להתמודד ולהתייחס אליה באותה שפה, ולשפה הזאת יש מילים. אנחנו עוסקים בהתאמה התפקודית מבחינה קוגניטיבית, אבל לא פחות מזה בהתאמה התרבותית, הלשונית, השפתית. יש לנו אנשים, קבוצות לדוברי אנגלית, בנפרד לדוברי צרפתית, דוברי ערבית, ודוברי רוסית, וכמובן דוברי עברית. הייחודיות היא באמת המעטפת, והמעטפת שלנו, שאנחנו רואים אותה, ואין הקומץ משביע את הארי, זו מעטפת שעוסקת במרכזי יום, מה שהדגשתי קודם, עם ההתאמה התפקודית והתרבותית, יש לנו שלושה בירושלים, אחד בבית שמש. ויש לנו גם שירות שהתחיל בקורונה, שירות למשפחה, לבני משפחה מטפלים. ועד היום נפגשנו בפעילויות שלנו וגם בקבוצות תמיכה וכולי עם כ-15,000 אנשים, והיד כמובן נטויה. אם אנחנו חוזרים לאדם עם הדמנציה שמבקר בקהילה והוא שייך למשהו, יש כמה דגשים שחשוב אותם לומר. אנחנו מנסים באמת בכוחותינו הדלים להעניק לאדם משמעות, שייכות, תחושת ערך ודחיקת תלות. זאת שפה, מה שאני אמרתי, הביו-פסיכו-סוציאלית, היא שפה רחבה. בגלל שכאן דיברו על תרופות, אם יש תרופות, מה ייכנס לסל, מה לא ייכנס לסל, כל הדברים. אנחנו צריכים להיות אנשים עם רגליים על הקרקע ולראות את המציאות ולא רק לדבר על חיי עולם, אנחנו צריכים לדבר גם על חיי שעה. ואני בא לדבר כאן על חיי שעה, ולא רק על חיי עולם. וחיי שעה זה אומר שעם הלב ועם היכולות, ומה שהמדינה הזאת מסוגלת לעשות בהרבה תחומים תעשה גם בנושא הזה. כשאני ישבתי עם אנשי אוצר, דיברתי בשפתם. הוכחתי להם מבחינה כלכלית, כאשר אתה לא מטפל באנשים, פשוט מאוד מהי אפילו הפגיעה לבני משפחה שהם מטפלים. יש כאן פערים, הפערים הם בהכרה ובמעמד של הנושא, ודיברו על זה. התקצוב הוא, אני רוצה לומר לכם, אין תקצוב לנושא, אין ממש תקצוב בקהילה. ואנחנו מדברים על אנשים בקהילה שאנחנו רוצים שהם יהיו בקהילה. אנשים שבאים למרכז היום משתמשים בגמלת הסיעוד, אבל גמלת הסיעוד היא פררוגטיבה של המשפחה, וזה מתחרה מול העובד הזר, והיום יש אפשרות להמיר את הגמלה גם לגמלה כספית, והיום יש כל מיני רפורמות שפשוט מאוד יש בעיה, אין מימון ממשלתי למרכז היום. צריך לומר רק את האמת – לבני משפחה מטפלים, כל התוכניות שלנו לבני משפחה מטפלים, התוכנית הזאת אפילו היא תוכנית ממש לא ממומנת, היא תוכנית שקופה. דיברו כאן על הצעירים, הצעירים שמהווים 4%, עם דמנציה, ויש לנו גם תוכנית במלבב לאנשים צעירים, זו ממש טיפה בים. האנשים הצעירים, רק לאחרונה, יושבת כאן גם תמר דורסט, שהיא מהנציבות, שהם עושים עבודה מאוד מאוד חשובה. אנחנו גם משרתים במילואים ביחד בפיקוד העורף. אני אומר לכם, זה נכנס ככה בין השמשות לאחרונה בוועדת העבודה והרווחה שזה ייכלל בסל של חוק שירותי הרווחה לאנשים עם מוגבלויות. אבל מחכים כמובן לתקנות וכל הדברים, אבל התוכנית הזאת גם היא תוכנית שהיא לא מוכרת. יש פיצול, דיברו על זה. חברים יקרים, יש כאן פיצול בין משרדים. ההון האנושי הנפלא, ההון הנכסי, ההון התקציבי, המעט שיש, פשוט מאוד הולך לו לאיבוד בגלל שיש פיצול במשילות הזקנה או במשילות נושא הדמנציה בשירות ובטיפול. ולכן אני מציע כאן מתוך ניסיוני, יש תוכנית שנקראת תוכנית לאומית 360, זאת תוכנית לילדים בסיכון. הייתה לי הזכות גם להיות שותף בהקמה של הנושא הזה, זאת תוכנית לאומית שכמה משרדי ממשלה ביחד יושבים בצורה מסודרת, קבועה, משלב היוזמה, התכנון, המידע, הבקרה, ההפעלה, ההערכה וכולי ומאגמים את הכול. למה שלא תהיה תוכנית לאומית לנושא הדמנציה בקהילה? קודם כול אני מדבר בקהילה. למה שלא יהיה דבר כזה? נאגם את הכול ביחד. בגלל שבסך הכול אנשים טובים. תראו, הזכירו את קרן באדר. אני אומר לכם, אנשים נפלאים. אנחנו נשענים על קרן באדר, מדינת ישראל? תראו כמה שמענו כאן. משרדי ממשלה נהנים מקרן באדר? שלטון מקומי מקרן באדר? היא קרן נהדרת. תראו למה הגענו. כשאנחנו רוצים לעשות דברים טובים בנושא הדמנציה לאנשים אנחנו נשענים על קרנות. ודאי שצריך קרנות, גם אני מגייס קרנות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה לא התחום היחיד, כן. << אורח >> זאב פרידמן: << אורח >> נכון. איפה התוכנית הלאומית? ולכן אני רוצה לומר לכם, צריך להקים את הכלי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> משפט לסיום, ברשותך. << אורח >> זאב פרידמן: << אורח >> אני אסיים. הזכירו את בני גנץ. אני כתבתי באותו יום, ב-29 במאי אם תרצו, פוסט בנושא הזה. מייד כל הנשמות הרעות, ודאי, ואנחנו לא פוליטיקאים בכלל. בוודאי, זה שיקול פוליטי, זה כל הדברים האלה. אני אומר לכם, כמה נלחמנו על הנושא. יושבת כאן כלנית מעזר מציון, דיברה קודם נתי, כמה נלחמנו כדי להיכנס, שיפתחו לנו פתח של מחט בנושא הצעירים עם דמנציה. ולכן אני אומר לכם, יש לנו שיתוף פעולה נהדר בחברה האזרחית בנושא דמנציה, הגיע הזמן לעשות את זה גם ברמה הממלכתית, ואני חושב שיש לנו אנשים מצוינים. ואני אדם אופטימי, אני רק מקווה לטוב. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. כלנית שורר מעזר מציון, בבקשה. << אורח >> כלנית שורר: << אורח >> שמי כלנית, אני עובדת סוציאלית ואני מנהלת את מרכז ציפורה פריד שבעזר מציון. אני מניחה, אני מקווה שכולם מכירים את עזר מציון, ארגון התמיכה הרפואי הגדול בישראל. העמותה מפעילה מערך גדול של שירותים בתחומים שונים, החל מהסעות, השאלת ציוד, ליווי ותמיכה רגשית, סיוע במיצוי זכויות, שירותי סיעוד ועוד. כ-750,000 נעזרים מדי שנה בשירותים של עזר מציון. אני נמצאת כאן היום כדי להתמקד בשני נושאים עיקריים. אני קודם כול רוצה לפנות אל חבר הכנסת בני גנץ ולהודות לך מעומק הלב על האומץ שלך להיחשף ולהביא את הסיפור של אנשים צעירים עם דמנציה לקדמת הבמה. ואפרופו שרציתי לשאול קודם שאלה ולהפנות אותה לד"ר גל, אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות שיש תוכנית שאנחנו קוראים לה "התוכנית הלאומית לדמנציה", והתוכנית הזאת כמעט ולא נותנת מענה לאנשים צעירים עם דמנציה. זה נכון שאם ההערכה היא שבמדינת ישראל יש כ-150,000 אנשים עם דמנציה, ואנחנו מדברים על זה שבין 2% ל-5% הם אנשים צעירים עם דמנציה, אבל כשיש לך אדם צעיר עם דמנציה במשפחה זה ה-100% שלך. ובני המשפחה האלה עומדים בפני שוקת שבורה, ואנחנו בעזר מציון פוגשים אותם. הם חסרי אונים לנוכח חוסר המענים. אנחנו נמצאים היום בשנת 2026 במציאות שאין אף משרד ממשלתי שלוקח אחריות על אנשים צעירים עם דמנציה. אנחנו מנסים לשתף פעולה עם מלבב ועם עזר מציון וקצת עם קופות חולים, אבל בשלב הזה זה עוד לא הביא לפריצת דרך שיש איזשהו משרד שבא ואומר, האנשים הצעירים עם הדמנציה יהיו תחת האחריות שלי. צריך להבין שכשיש דמנציה בגיל צעיר, אני מדמה את זה לאירוע רב-נפגעים, לא פחות מזה. כשיש לנו אדם צעיר עם דמנציה, החל מהאדם עצמו, שבדרך כלל הוא נמצא בשיא כוחו, בשלב הכי משמעותי בחיים שלו, כמו ששמענו מהסיפור הכל כך עצוב של רויטל, באמצע דוקטורט, בשיא הקריירה, הוא מפסיק להיות מפרנס עיקרי, הוא מפסיק לעבוד, הוא מפסיק לתפקד. לרוב בן הזוג, שגם נמצא בשיא הקריירה שלו, בשיא הכוח שלו, פעמים רבות נדרש לנטוש את מה שהוא עושה על מנת לטפל בבן או בת הזוג. אני רוצה לדבר על הילדים, ילדים רכים בשנים. אנחנו פוגשים כל כך הרבה משפחות של ילדים לא בגילאי 30-20, שגם זאת חוויה נוראית, אבל אני לא פעם פוגשת משפחות עם ילדים בני חמש, בני שמונה, בני עשר, שהם נושאים בתוכם צלקות איומות ונוראיות. ואנחנו צריכים להבין משהו מאוד מאוד חשוב – ההתעלמות שיש היום מהם לא תפתור את זה שהם יהפכו להיות דור שני של מצוקה, כי הצלקות האלה לא נעלמות הרי. הילדים הצעירים האלה שחשופים להתנהגויות קשות ביותר, התנהגויות אלימות, התנהגויות מיניות לא מווסתות, הבדידות שנכפית על הילדים האלה כי הם לא יכולים להביא חברים הביתה, כי הם מתביישים. מה יהיה איתם? אין מענים היום, אין טיפולים רגשיים מותאמים, אין שום מענה, לא לחולים, לא לבנות הזוג ולא לילדים. ולכן כשהילדים האלה יהפכו להיות אנשים בוגרים, בסופו של דבר, אני אומרת את זה מאוד מאוד בכאב, הם יהפכו להיות מעמסה על החברה. כי הצלקות האלה לא נעלמות, הן רק הולכות ומעמיקות כל הזמן. מעבר להשלכות הרגשיות אנחנו מדברים כמובן גם על השלכות כלכליות שהזכרתי קודם, שבן אדם שהיה בשיא הקריירה שלו הופך להיות מעמסה, צריך להבין שגם קצבת הנכות וגם קצבת השר"מ הולכת כמעט במלואה בדרך כלל להכנסת עובד זר, שבאיזשהו שלב של הדמנציה הם נדרשים לעובד זר. אתה הזכרת קודם את כל הנושא של מיטות אשפוזיות. אין היום מסגרת במדינת ישראל, לא כל המשפחות מצליחות, לא לכל המשפחות יש את משאבי הנפש הנדרשים כדי לטפל באדם בתוך הבית, ואז הם מחפשים מסגרת לשים את האדם עם הדמנציה בגיל צעיר. אין היום שום מסגרת בקהילה. יש מסגרות שמוכנות לקבל אנשים צעירים, אבל מה עושה שם אדם צעיר בגיל 40, בגיל 50, כשהממוצע הגילאי הוא של גיל 80? זו תמונת מראה נוראית לאדם בשלבי המחלה הראשונים ותמונת מראה עוד יותר נוראית לבני המשפחה המטפלים. ואנחנו מדברים על זה שבספרות המקצועית מחלת הדמנציה נקראת מחלה של בני המשפחה המטפלים. המעמסה פה היא כבדה, היא באמת קשה מנשוא. עכשיו אני רוצה לומר בכמה מילים מה אנחנו בעזר מציון עושים למען אנשים צעירים עם דמנציה. קודם כול, אנחנו בעזר מציון, במרכז ציפורה פריד, בוחרים לשים אנשים צעירים עם דמנציה בקדמת הבמה. וגם מה שאנחנו עושים זה עדיין טיפה בים ביחס לצרכים הקיימים. אנחנו הקמנו מועדון חברתי לאנשים צעירים עם דמנציה. המועדון הזה מיועד לגברים, מגיעים אליו גברים מכל הארץ. צריך להבין, המועדון פועל שלושה ימים בשבוע ומתבסס על פילנתרופיה, אין פה חלילה עזרה מהמדינה כדי לקיים את המועדון הזה. פילנתרופיה זה דבר נהדר, אבל אנחנו חייבים להבין שפילנתרופיה מוגבלת בזמן, היא מוגבלת בזמן, בסוף הפילנתרופיה מסתיימת. היום המועדון פועל שלושה ימים בשבוע, זה לא כולל הסעות, כי אם אנחנו נממן הסעות כבר לא יישאר כסף לשום דבר. בנות הזוג מביאות אותם מגוש עציון שלוש פעמים בשבוע, מירושלים, ממודיעין, מנתניה. מצד אחד המועדון אמור לתת איזושהי הפוגה קטנה לבני המשפחה. אבל בסוף רוב הזמן הולך על זה שצריך להביא את האדם עם הדמנציה למועדון וצריך להחזיר אותו. ועדיין הם בוחרים להביא אותם אלינו, כי זה כמה שעות של קצת הפוגה, וגם בעיקר יש להם איזושהי קבוצת שייכות. הם פוגשים אנשים שדומים להם, הם נמצאים במפגש חברתי עם אנשים בגילים שלהם, עם איזושהי שפה משותפת, ובתוך המועדון הם מקבלים ארוחה קלה. ויש שם מגוון מאוד גדול של הפעלות – תרפיה באמנות, בעלי חיים, נגרות, גינון. יש באמת מגוון מאוד מאוד גדול של פעולות, כשבאמת הדגש שלנו הוא גם מצד אחד לנסות לשמר את היכולות הקיימות וגם לפתח אמצעים לייצר תקשורת חלופית, כי אנחנו יודעים שככל שמחלת הדמנציה מתקדמת, היכולת השפתית הולכת ופוחתת, כשבאמת מה שעומד לנגד עינינו זה לתת לאדם עם הדמנציה משמעות. אין אדם בעולם שלא רוצה להרגיש נצרך, משמעותי ואהוב, וזה נכון מאוד גם לגבי אנשים עם דמנציה. דבר נוסף שאנחנו עושים בעזר מציון, יש לנו עובדת סוציאלית בשם קמה ליקסנברג, היא מרכזת את התחום של דמנציה בגיל צעיר. אנחנו נותנים עוד מענים. יש לנו קבוצות תמיכה, אני וקמה מנחות כבר שנה שישית קבוצת תמיכה לבנות זוג של חולי דמנציה. אגב, זה פתוח גם לבני זוג, אבל בני זוג פחות צורכים את השירות הזה של קבוצת תמיכה. יש לנו קבוצת תמיכה לילדים של דמנציה בשנות ה-20 וה-30. אנחנו מקיימים פעמיים בשנה ימי הפוגה לבני המשפחה המטפלים, שזה אומר שאנחנו מזמינים את בנות הזוג ואת הילדים ליום כיף, יום של מילוי מצברים, של סדנאות, של ארוחה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה כן מתוקצב, ימי הפוגה? << אורח >> כלנית שורר: << אורח >> פילנתרופיה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> רק פילנתרופיה? << אורח >> כלנית שורר: << אורח >> כל מה שאני מתארת פה זה פילנתרופיה בלבד. אני כן אתייחס למועדון שאמרתי שהוא מבוסס על פילנתרופיה. אנחנו גובים תשלום אולטרה סמלי, אנשים מגיעים אלינו שלוש פעמים בשבוע והם משלמים 150 שקלים לחודש. תפרטו את זה פר שעה, אתם מבינים שזה כלום. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> כלנית, תנסי לחתור לסיום. << אורח >> כלנית שורר: << אורח >> ואני אגיד יותר מזה, שגם אם משפחה תפנה אלינו ותגיד שאין לה את האפשרות לשלם, הם עדיין יהיו בתוך המועדון. אני כן רוצה בשתי דקות שיש לי להתייחס לנושא נוסף. התייחסתי כרגע לדמנציה בגיל צעיר. יש נושא נוסף שאנחנו מקדמים בעזר מציון, שזה הנושא של מועדונים בשלבי המחלה הראשוניים. אנחנו יודעים שכשיש אנשים מבוגרים עם דמנציה, כשיש אבחנה של דמנציה, הם זכאים ללכת למרכזי יום, אבל לרוב האנשים שנמצאים במרכזי היום הם אנשים כבר בדמנציה הרבה יותר מתקדמת. ואז האנשים האלה, אם בני המשפחה מביאים אותם למרכזי היום האלה, לרוב הם עושים ויברח, כי הם פשוט מקבלים תמונת מראה כל כך כואבת, תראו מה מחכה לכם עוד כמה שנים. זה קשה גם לאדם עם הדמנציה וגם לבני המשפחה המטפלים. ולכן בעזר מציון אנחנו זיהינו את הצורך הזה והקמנו מערך של מועדונים. יושבת כאן תמר שטראוס, שהיא המנהלת הרוחבית של מועדוני הדמנציה שלנו בעזר מציון. המטרה היא באמת לייצר רצף טיפול מהשלב שהאדם עצמאי עד לשלב שהדמנציה שלו היא מתקדמת. כי אין לנו היום מענים כאלה, מרכזי היום מיועדים לשלבים הרבה יותר מתקדמים. ולכן יש לנו היום שבעה מועדונים שמיועדים לאנשים עם דמנציה בשלבי המחלה הראשוניים. אנחנו לא מרכז יום, לא מתיימרים להיות מרכז יום, אנחנו מועדון חברתי שנותן מגוון של הפעלות. אני כן אגיד שהמועדונים האלה, גם הם במלואם מתבססים על פילנתרופיה. אנחנו כן התחלנו מהלך עם משרד הרווחה שנקטע באמצע. יש מלחמות, יש הרבה דברים חשובים בדרך, ואנחנו מקווים שיום אחד המדינה תיקח אחריות גם על המועדונים האלה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה לך. אני כן כבר אקדים את מה שאני רוצה לומר בדברי הסיכום, שאנחנו נבקש כמובן שתצורפו לצוות אם אתם לא קיימים כבר היום בצוות, כדי שהדברים הללו יקבלו ביטוי, גם לגבי הצעירים, גם לגבי שאר הפעילויות שאתם עושים, וכמובן למציאת מקור התקציב לטובת העניין הזה, אבל אני לא אקדים את המאוחר. יש פה עוד מספר דוברים, אני אבקש מחברים לא לחזור על דברים שנאמרו. ברוך ליברמן, חברים לרפואה, בבקשה. << אורח >> ברוך ליברמן: << אורח >> האמת שלא תכננתי להגיע בכלל כשדיברו על דמנציה עד שבתקופה האחרונה, כנראה כולם יודעים מי אלה חברים לרפואה, אבל בכל אופן אנחנו מטפלים בכל מה שקשור בתחום התרופות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני אציג. חברים לרפואה נותנים מענה, אפשר לומר בנעלי המדינה, אני לא אגזים, אני אומר ברמה מטורפת. נותנים מענה לכלל האוכלוסיות בסכומי עתק לתרופות נדירות ואפילו גנריות, שגרתיות, אחרות. חברים לרפואה נותנים באמת מענה רחב מאוד, גם כן מתבסס על פילנתרופיה. זו גם סוגיה שאנחנו עסוקים בה בהקשרים אחרים. בבקשה. << אורח >> ברוך ליברמן: << אורח >> אני אדבר על התרופות, ממש על התרופות, ואני מגיע גם כבן משפחה. אני מגיע באופן קבוע, מטפל בבן משפחה, ואני רואה מול עיניי איך נראה חולה דמנציה ומה זה אומר כשהאדם הכי אהוב עליך הולך ודועך בקצב. כמו שהיא אמרה מקודם וכמו שידידי חבר הכנסת בני גנץ סיפר, חשף, זה בלתי אפשרי, זו באמת התמודדות, אני לא יודע, אי אפשר להגדיר אותה מי שלא חי, זו התמודדות לבני המשפחה וגם לאדם. אבל הביורוקרטיה הזאת והדבר הזה שאנחנו מדברים עליו, היא אולי קריטית וקריטית הרבה פחות, ואנשים ככה מסתכלים, מדברים ככה כאילו זה בואו תביאו תקציב, נעשה משהו. אם בעבר חולה סרטן בישראל אולי לפני 20 שנה היה צריך לעבור איזשהו תהליך, הסרטן היום מנוהל בצורה נורא נורא קלה והופך גם להיות כרוני. אנשים חיים עם סרטן, וגם כשבן אדם מקבל את המחלה, החיים שלו הופכים להיות נורא נורא קלים. חס ושלום, לא קלים, אבל הוא מנוהל, הוא מנוהל לגמרי. הסביבה שלו מנוהלת, הוא מנוהל. יש עדיין דברים, אבל בגדול הוא מנוהל. והמחלה שלו הופכת להיות כרונית ומגיע לגיל יותר מבוגר, וכשהוא מגיע לגיל יותר מבוגר, היום המחלה העיקרית שעליה אנחנו מתמודדים היא נושא הדמנציה. וכשמדברים על דמנציה, וכל העולם מטפל היום בתרופות חדשות ויותר מתקדמות בשביל חולי הדמנציה, מי שכבר מצליח ועושה מאמץ והופך את העולם בשביל להגיע לאיזושהי תרופה שהוא שמע, וחס ושלום, איך אמרו פה היום? תכחישו שיש לכם דמנציה, אולי יהיה טוב לכם ולסביבה, הוא לא רוצה להכחיש, ואז הוא מחפש את הטיפול הטוב ביותר שלו. הוא הופך את העולם והוא מגיע אלינו ומשיגים לו את הטיפול, ואז בשביל לקבל את השירות לטובת הטיפול הוא לא יהיה כמו חולה סרטן שיש לו הכול מונגש, קיים, טוב, מגיע, טופס 17, MRI, לא משנה. הוא ייאלץ לחפש את הדרך היום-יומית בשביל לנהל לבד את המחלה שלו, הוא ינהל אותה לבד. יגידו לי דוגמאות מארצות הברית. בארצות הברית יש דוגמאות לדעתי בלי סוף למה המצב שלה מאוד מאוד גרוע. הדוגמה היא בכלל לא דומה לישראל. ובסופו של דבר, האנשים האלה שמתחילים לפתח, והתרופות מתפתחות, ואנחנו רואים מאות מחקרים, כל העולם הלך לשם, והרי יביאו בעוד שנה ובעוד שנתיים את המחקר פורץ הדרך הבא, ומי שהתחיל ראשון והיה ראשון והתקדם וכן נלחם הצליח אולי להתקדם ולהרחיק את הפתרון העתידי, ומי ששמו לו מקלות בגלגלים, והיום שמים מקלות בגלגלים, אולי לא בכוונה, כולם, החריגו בקופות החולים, גם אם זה קיים בתוך המושלם, מחריגים את זה. כאילו זה, רגע, אתה לא תקבל את הטיפולים, אני מדבר על טופס 17 או ה-MRI או את הדברים, זה מוחרג, זה לא נמצא. ואם בן אדם ישיג בפרטי את התרופה, לא תהיה לו את הדרך אם לא יהיה לו כסף בכיס. אם אנחנו דואגים כבר לחולה לתרופה, לא תהיה לו דרך איך לקבל אותה. בסופו של דבר, הפערים פה, ואנחנו עוד לא מדברים על השלב, כמו שאמרנו, על ההמשך ומה שצריך לעשות. אנחנו קוראים באמת, דבר ראשון, למנוע את הביורוקרטיות, ושאנחנו לא נצטרך להיות האצבע בסכר לטובת אותם החולים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. כן, זו סוגיה שעולה פעם אחר פעם כאן על ידך. תודה רבה. << אורח >> שירה כלפון: << אורח >> אני הסמנכ"לית של ברוך ואני רכזת המחלקה למיצוי זכויות. אנחנו עוסקים בכל מה שקשור להנגשות של טיפולים מבחינת זכאות. הטיפולים מוחרגים מהביטוחים המשלימים. באופן מובהק משרד הבריאות אישר, זה כתוב באתר של מכבי, את שתי התרופות היחידות שקיימות היום לאלצהיימר שמיועדות לעיכוב ומניעה, לא להכליל בביטוחים המשלימים. ואם זה לא מוכלל בביטוחים המשלימים, אין טפסי 17 לטיפול, אין MRI לטיפול. מה שקורה בפועל, שהביטוחים הפרטיים מספקים ומאשרים את התרופות, את שתי התרופות שהן תרופות רשומות לאלצהיימר במדינת ישראל שמיועדות לשלבים הראשונים של העיכוב. הביטוחים הפרטיים מאפשרים, אבל אז את ה-MRI החולים צריכים לממן בעצמם, את ההוצאות של אשפוז היום, מתן הטיפול, הם צריכים לממן בעצמם. ומה שקורה, שגם מי שיכול לממן, או מכיסו או מהביטוח הפרטי, לא יכול לממן את מתן הטיפול. אנחנו לא מדברים על הסל, אנחנו לא מדברים על ועדת הסל, אנחנו לא במקום הזה, אנחנו מדברים על זה שבפעם הראשונה לאוכלוסייה הזאת בוחרת לאבחן את עצמה בשלב מוקדם, ואני רוצה להגיד לך שאני כחברת מכבי עברתי במימון מכבי בדיקת BRCA. למה אתה מאפשר לי לבדוק אם אני אולי נשאית של סרטן בפועל ואתה אומר שאנשים צעירים, אין להם זכאות לדעת, להכין את עצמם מראש שאולי הם יחלו בדמנציה? בבקשה, לאפשר לאנשים האלה וגם למשפחות שלהם את הזכאות למנוע את ההידרדרות ולהתכונן לשלבים, לתת להם, לא להוציא אותם. אני חושבת שהסיבה היא כלכלית. אני חושבת שמדובר בכמות גדולה של אוכלוסייה, ולכן הפחד לתת לאנשים האלה את ההזדמנות, אולי המצומצמת, לקבל טיפול תרופתי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. ג'נסי בנבנישתי, בבקשה. << אורח >> ג'נסי בנבנישתי: << אורח >> תודה. אני אדבר בקצרה כי אני מרגישה שרוב הדברים כבר נאמרו. אני כיום עובדת בעמותת מטב, אנחנו מנהלים 26 מרכזי יום לאנשים שמגיעים אלינו, ברובם דרך חוק סיעוד. כ-20 ממרכזי היום שלנו קולטים אנשים עם ירידה קוגניטיבית, חלקם הם אך ורק לתשושי הנפש וחלקם הם יחידות קטנות שנמצאות בתוך מרכז היום. הם מקבלים שם כמובן שתי ארוחות, חוגים, פעילויות, את כל מה שאנחנו נותנים במסגרת מרכז יום. אני רוצה להגיב פה על כמה דברים שעלו. אני מדברת מהשטח, אני מרגישה שאני מייצגת את השטח, אני מייצגת את מי שפוגש את האנשים שחולים בדמנציה ואלצהיימר. אנחנו פוגשים את המשפחות שקורסות מעומס הנטל, מהשחיקה המטורפת שהם מתמודדים איתה. אני רוצה להגיב פה למה שדובר בהתחלה בעניין האבחון. אני שמעתי פה את כל הנציגים של קופות החולים ודבר אחד לא דובר עליו, וזה זמני ההמתנה הבלתי אפשריים והלא הגיוניים בעליל שאנשים שזקוקים לאבחון נאלצים לחכות. אנחנו מדברים פה על חצי שנה דרך קופות החולים, לפעמים אפילו יותר. גם אנשים שרוצים אבחון פרטי אצל גריאטר לפעמים נאלצים לחכות כמה וכמה חודשים. ואם אנחנו פוגשים כרגע בן אדם שנמצא במרכז יום והצוות שלנו מזהה שם איזושהי ירידה או איזשהו משהו חריג שקורה שם, ואנחנו אומרים להם, תקשיבו, אולי תיקחו את אבא לאבחון גריאטרי כדי שיתאימו לו את התרופות, האבחון הזה יכול לקחת גם ארבעה חודשים. ואם האדם הזה סובל כרגע מחוסר שקט פסיכומוטורי והוא לא מפסיק להסתובב ולא מפסיק ללכת, והוא לא ישן בלילה, והמשפחה שלו פשוט לא מסוגלת לתפקד, וגם אנחנו במרכזי היום מאוד מתקשים, כי אני צריכה להצמיד אליו בן אדם כדי שבהיסח הדעת בשנייה שאחת הדלתות נפתחת הוא לא יברח, זה מצב שהוא בלתי אפשרי. קודם כול, בראש ובראשונה אנחנו צריכים לדבר על נושא האבחון. חייבים למצוא דרך שהנושא הזה יהיה הרבה יותר נגיש. לא יכול להיות שבן אדם יחכה חצי שנה לאבחון גריאטרי. זה דבר אחד. אני רוצה לדבר על בכלל על הנושא של מחסור באנשי מקצוע. אנחנו מדברים על מרפאות בעיסוק, זה משהו שמאוד מאוד קשה לנו להשיג. מתוקף ההגדרות של התע"ס שמחייבות את מרכזי יום אנחנו צריכים להחזיק מרפאה בעיסוק במרכז יום, אנחנו רוצים להחזיק מרפאה בעיסוק במרכז יום. זה משהו שהוא בלתי אפשרי גם מבחינת התקצוב, העלויות הן מאוד מאוד גבוהות, ומרכזי יום לא יכולים לשאת בעלויות האלה. וגם מבחינת השטח, אין מספיק מרפאות בעיסוק שיכולות לבוא ולעבוד במרכזי היום האלה. אני רוצה לדבר על בני המשפחה. אנחנו, בשיתוף עמותת עמדא, בחלק ממרכזי היום פותחים קבוצות תמיכה לבני משפחה. זה לא מספיק, בני המשפחה קורסים. אנחנו מדברים פה על ההתמודדות של בני המשפחה כשהאדם מאובחן, אבל אנחנו לא מבינים מה קורה בתהליכים הקודמים. הם לא מבינים מה קורה להורים שלהם, הם לא מבינים מה קורה לאימא שלהם, מה קורה לאבא, מה קורה פה? וחוסר האונים הוא מאוד מאוד גדול. ואתם יכולים לראות שפתאום יש המון המון יועצים גרונטולוגיים בכל מקום, אני לא יודעת אם מישהו שם לב לזה. היועצים הגרונטולוגים האלה שגובים סכומי עתק. ובואו, גם אני גרונטולוגית, אני בחרתי לא להתעסק בתחום הזה, מהסיבה הפשוטה שזה לא נראה לי הגיוני לתת ייעוץ לבן משפחה שהוא צריך ללכת לרופא או לעשות את זה או לעשות מיני מנטל או לעשות דבר כזה, זה שירות שהמדינה צריכה לתת אותו. לא יכול להיות שיועצים גרונטולוגיים גובים 2,000 ו-3,000 שקל על הייעוץ הזה. בני המשפחה חסרי אונים, הם לא יודעים, הם לא יודעים למי לפנות. אין גורם אחד שבאמת נותן מענה ומסביר להם מה הם צריכים לעשות. אני יכולה להגיד לכם שאנחנו במסגרת מרכזי היום באמת מנסים לתת את המענה ההוליסטי, אם זה דרך עובדת סוציאלית ואם זה אחות ואם זה כל הצוות. אנחנו גם הכשרנו את כל הצוותים שלנו בשיטת התיקוף ביחד עם אשל ג'וינט. שיטת התיקוף היא שפה שבה מדברים עם אנשים שחולים באלצהיימר ודמנציה, וזו שפה שנועדה להפחית חרדות ולהפחית מתח ולהרגיע אותם. במימון מטב מימנו את כל ההכשרה הזאת לכל הצוותים שלנו ביחד עם אשל ג'וינט. זה משהו שצריך להיות ברמה הארצית ולא במימון שלנו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> בהחלט. << אורח >> ג'נסי בנבנישתי: << אורח >> ודבר אחרון, אחרון חביב, אין מספיק התייחסות בעיניי לשלב הביניים של הדמנציה ההתחלתית, הדמנציה המוקדמת. במרכזי יום זה מוגדר על פי החוק או תשושים או תשושי נפש, יש הרבה אנשים שנמצאים באמצע, אין מענה מספיק טוב בשבילם. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> כן, דיברנו על זה קודם. הזכירו מקודם, כבר נשמע התייחסות. תודה רבה לך. זאבי דרוק מזק"א, בבקשה. תשתדל להיות תמציתי. << אורח >> זאבי דרוק: << אורח >> שלום וברכה. הציפו פה הרבה נושאים ודיברו פה על הטיפול התרופתי והמענה למשפחות והזיהוי המוקדם. אני רוצה להציף איזושהי נקודה אחרת. מתנדבי זק"א, יש לנו יחידה לאיתור נעדרים, ואנחנו פוגשים עשרות רבות של מקרים. אני יכול לספר סיפור שהיה לי לפני שבוע, שאני מקבל לטלפון האישי הודעה ב-22:50 מבן אדם שאומר לי: אימא שלי חולה דמנציה, רחלי, בבני ברק, ושלוש שעות אנחנו לא יודעים איפה היא. היא יצאה מהבית ואנחנו לא יודעים איפה היא. כמובן שהפניתי אותו לגורמים הנכונים ופתחו בחיפושים, ואיתרו אותה, אזרחים איתרו אותה ב-3:00, כמה שעות טובות אחרי. אנחנו נתקלים בעשרות מקרים כאלה בשנה שאנחנו פועלים ויוצאים ומחפשים ביחידה לאיתור נעדרים, ויש גם מקרים שזה נגמר במקרה טרגי. בשנה שעברה היו לפחות שלושה מקרים שאני זוכר בוודאות. פעם זה היה מקרה של אישה מפתח תקווה שהגיעה עד עפולה ומצאו אותה אחרי עשרה ימים במצב נוראי של הגופה עצמה, ללא רוח חיים, בתוך שדה מיוער, שאי אפשר לדעת באיזה מצב, יכול להיות שהיא מתה אפילו מרעב, ברמה כזאת. וזה נושא שרציתי להציף אותו, כי דיברו פה על כל התהליך של איך לגלות, אבל אני חושב שאם יש, ובדור של היום, שיש כל כך הרבה אמצעים טכנולוגיים, איזשהו מעקב של הרשויות או של הגורמים המוסמכים, איזשהו צמיד או משהו שהאדם מחזיק על עצמו, או איזושהי דרך לאתר ולעקוב, וזה יכול למנוע כל כך הרבה, גם שעות של חיפושים, צער, עוגמת נפש למשפחה, ויש בלי סוף מקרים כאלה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זאבי, אני מודה לך מאוד שהעלית את הסוגיה הזו. הצעה לסדר שהגשתי לפני כשבועיים במליאה אמורה לרדת לוועדת העבודה והרווחה בהקשר הזה. יש פתרונות, ראינו הרבה מאוד פתרונות במעלה הדרך. אני מזמין אותך בשם יושבת ראש ועדת העבודה והרווחה לדיון שאמור להיות ממש בקרוב. תודה רבה. שני דוברים אחרונים, ואחרי זה סיכום של חבר הכנסת גנץ. סוזן לוין, בבקשה. << אורח >> סוזן לוין: << אורח >> תודה. אני באה היום עם שני כובעים. אני אשתו של ג'ון, שכבר אנחנו סיימנו 16 שנה עם דמנציה מגיל צעיר. אני הבאתי את התמונות שלו, אני לא יכולה להביא אותו לכאן, אבל זה מאוד חשוב, שזו גם כן דמנציה. לא יכולתי, זה היה כבר לפני עשר שנים, להכניס אותו לאיזה מוסד, כי לא מצאתי מוסד שיש מגרש, ומה הוא יעשה כל היום? זה ממש בעייתי. הכובע השני, שהקמתי יחד עם העובדת הסוציאלית בתיה קראוס, ארגון YOD Israel, דמנציה בגיל צעיר פה בארץ, כיוון שלא היה לנו מקום, אין לנו מקום, ועד היום אין מערכת לצעירים. אני גם חייבת להודות לכל מי שיושב פה, כיוון שזו הפעם השלישית שאני באתי לאיזה כנס או ועדה לשמוע על תוכנית לאומית. אף פעם לא שמעתי עד היום על העניין של הצעירים החיים עם דמנציה. ומר גנץ, אני ממש מודה לך, אני הייתי בכל מיני תקשורת, אין לי במה כמו שיש לך, וזה כל כך חשוב, המודעות שזה קיים. כי כשמגיעים לרופא משפחה, אם הוא לא ראה בן אדם בגיל 45 או 50, הוא לא חושב על דמנציה. לקח לנו כמעט שלוש שנים עד האבחון, שנים ממש קשות, ואפילו אחר כך אין מענה, לא היה לנו שום כיוון, כי אין מערכת לצעירים. אני עובדת היום בעמותה שלנו להקים משהו, דרך ממש לעזור לאנשים, למשפחות. היא מחלה קשה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה לך, סוזן. מחזקים אותך מאוד, גם על העדות האישית ועל מה שאת עושה עבור חולים אחרים. אורנה בנצור, משרד הרווחה, בבקשה. << אורח >> אורנה בנצור: << אורח >> תודה רבה. המענה העיקרי שלנו בקהילה לאנשים המתמודדים עם דמנציה הוא באמצעות מרכזי היום לאזרחים ותיקים. יש לנו כ-171 מרכזי יום, מתוכם 77 מרכזי יום שהם משולבים, הכוונה שיש יחידות לתשושים ויש יחידות לאנשים המתמודדים עם ירידה קוגניטיבית, 25 מרכזי יום שהם ייעודים למקבלי שירות עם ירידה קוגניטיבית ו-69 מרכזי יום לתשושים. חשוב לי לציין שבמרכזי היום לתשושים יש גם אנשים עם ירידה קוגניטיבית בהתחלה של המחלה. אנחנו נסמכים על הקביעות של ביטוח לאומי בחוק סיעוד. כ-80% ממקבלי השירות שלנו ממומנים באמצעות חוק הסיעוד, ואנחנו נסמכים על קביעת הזכאות של ביטוח לאומי. כאשר ביטוח לאומי קובע על בן אדם תשע נקודות על השגחה בגין ירידה קוגניטיבית, מקבלי שירות אלה נדרשים לעבור ליחידות המותאמות. אבל פחות מזה, מי שמקבל ניקוד חלקי, ואלה האנשים בתחילת המחלה, יכולים להמשיך לבקר במרכזי יום לתשושים. כלומר, המענה ניתן גם שם. זה נכון גם לבתי האבות של תשושים שלנו, אנשים בתחילת הדמנציה הם דיירים בבתי האבות שלנו. אם אני רוצה להתייחס מבחינת מקבלי שירות, מתוך כ-15,000 מקבלי שירות במרכזי יום, כ-3,000 עם ירידה קוגניטיבית משמעותית, יש עוד את האחרים שהם בתחילת הדרך. מבחינת המעטפת למשפחות, הזרוע הביצועית של משרד הרווחה היא המחלקות לשירותים חברתיים. המשרד מתקצב את הרשויות, והן, יש היום מה שנקרא תקציב גמיש, הם בוחרים את תמהיל השירותים בין מגוון של אפשרויות. אחת האפשרויות היא לתת מעטפת לבני משפחה מטפלים. יש לנו כ-166 רשויות שבחרו לתת שירות כזה או אחר לבני משפחה מטפלים. זה יכול להיות קבוצות תמיכה, זה יכול להיות קבוצות למיצוי זכויות, זה יכול להיות בכל מיני אפשרויות. כ-3.5 מיליון שקל. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אתם עובדים עם החברה האזרחית בהקשר הזה או שהריכוזים הם שלכם? << אורח >> אורנה בנצור: << אורח >> המחלקות לשירותים חברתיים הן אלה שבוחרות והן עושות שיתופי פעולה עם עמותת עמדא, עם זאב ממלבב. יש שיתופי פעולה בהחלט באמצעות המחלקות. במסגרת התוכנית הלאומית לדמנציה התקיימו קורסי הכשרה לעו"סים, לבני משפחה מטפלים. יש לנו בחלק מהרשויות עו"ס ייעודי לתחום של בני משפחה מטפלים קיימנו ארבעה מחזורים של קורסים בשיתוף עם אשל, בית הספר להזדקנות מיטבית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> בסדר גמור. ד"ר מידן, נבקש את ההתייחסות שלך, מייד אחרי זה סיכום של חבר הכנסת גנץ, ואז אני אסכם. בבקשה. << אורח >> גל מידן: << אורח >> נאמרו המון דברים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תשתדל לרכז נקודות. << אורח >> גל מידן: << אורח >> ברור, אני גם לא אגע בהכול, אני אתייחס בקצרה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני גם מזכיר שאנחנו נשלח לכם בסופו של דבר את הסיכום ואנחנו נבקש תשובות, תהיה התייחסות גם בהמשך בכתב. << אורח >> גל מידן: << אורח >> ברור. קודם כול, בירכתי בהתחלה על הקיום של הדיון הזה, על אחת כמה וכמה עכשיו, כי באמת הייתה כאן חשיפה להרבה בעיות וגם להרבה פתרונות ועשייה. ויש מחלוקות, למרות שגם דברים שהוצגו כמחלוקת, חלק גדול מהם היה דווקא דברים שאנחנו מסכימים איתם, אבל ברור שכל המחלוקות האלה הן לשם שמיים. וברמה הפרקטית, קודם כול, התוכנית כרגע, בלי קשר לדיון הזה, אבל על אחת כמה וכמה, היא לבקש מכל אחד מהשותפים פירוט של העשייה, כולל המספרים, כולל איך ניתן המענה, ולחדש את אותו הפורום שבאמת היה זמן מסוים שלא התכנס מסיבות כאלה ואחרות, שזו הדרך שבה אפשר לטפל בנושא. בנושא מסגרות לצעירים, טוב, כבר ציינו שיש מסגרות לצעירים, אבל יש קושי במתן המענה כאשר באמת זה מפוזר. טוב, זה יותר בתחום של משרד הרווחה שהתייחסו לנושא. בנושא של זמני ההמתנה לגריאטר, כן, המפתח הוא באמת בטיפול של הגריאטר ולא צריך ייעוץ של גרונטולוג, הייתי רוצה לראות שהכול נעשה דרך זה. יש מחסור, המחסור הזה יגבר, יש תכנונים של האגף לאסטרטגיה במשרד הבריאות בנושא הזה, ואנחנו מקווים שמאמצים גם בזה יישאו פרי ויצמצמו קצת את הצרכים. אנחנו עוקבים אחרי זמני המתנה לתור אצל גריאטר בקופות ועוקבים אחרי כל השירותים שניתנים. כן, יש מקרים שרופא משפחה לא יאבחן נכון ושיכולות להיות בעיות מהסוג הזה. זה יכול להיות בכל תחום, ויש מקום להגברת מודעות, וציינו את זה. נעשו דברים ועוד ייעשו, זה אחד התחומים שאין לנו ספק שיש מקום לפעול בו. ושאר הדברים יידונו באמת באותו הפורום של התוכנית הלאומית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מעולה. אנחנו כבר נבקש ממך לכנס אותו בהקדם. << אורח >> גל מידן: << אורח >> רק דבר אחד, מייד אני מסיים. אין תוכנית לאומית לשבץ, מחלה מאוד קשה. הייתה מהפכה בתחום הזה ואנחנו ראינו אותה בשנים האחרונות. לא כל מחלה שיכולה להיות סופר קשה ושיש בה בעיה יש תוכנית לאומית. במקרה של הדמנציה צריכה להיות תוכנית לאומית לדמנציה, אנחנו חושבים שזה צריך להיעשות בדרך שבה זה נעשה היום בצורה עקרונית, אבל כן יש מקום לשיפורים, וזה בגלל המשמעות הלאומית של הזדקנות האוכלוסייה והצרכים שיבואו יחד עם זה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, תודה רבה. דברי סיכום שלך. << דובר >> בנימין גנץ (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה לכם, לכל הדוברים. תודה רבה, חבר הכנסת מישרקי, על העניין, ואני חייב להגיד תודה רבה לילדים שלי שלא נוכחים פה, כי בלעדי האישור שלהם אני לא הייתי יוצא עם מהסיפור הזה החוצה. והכוח שהם נתנו לי לספר את הסיפור, כמו שאני מתרשם, נתן את האפשרות לסיפור הזה באמת לתפוס איזשהו מדד או מודעות ציבורית יותר גדולה. אין לי הרבה תוספות תוכן לתת למה ששמעתי כאן, לדברים החשובים. אני רוצה להגיד לכם, אולי קצת לבושתי, תראו, אני ישבתי בפורומים מאוד חשובים במדינה הרבה מאוד שנים, בכל זאת, אני מוצא את הדיון הזה כאחד החשובים שבהם, כי חברה מתקדמת היא שלב אחד מעל חברה מצטיינת. החברה המצטיינת תדאג שיהיו לה קטרי הצטיינות שייקחו את המדינה קדימה או את החברה קדימה, חברה מתקדמת תעשה את זה, אבל לא תשאיר אף אחד מאחור. ואני חושב שכאן נגענו בסוגיה שהיא פוגשת רבים מאיתנו. אני מתרשם שהנושא של דמנציה בכלל זה משהו מהסוג של, כמו בכלכלה, עקומת ביקוש בלתי גמישה לחלוטין. זאת אומרת, רוב האנשים יפגשו משהו מזה, במקרה טוב קל, במקרה חמור קשה, מקרה חמור מאוד גם קשה וגם בגיל צעיר. ולכן אני חושב שטוב שבאמת עוסקים בעניין הזה. אני מציע לך, חבר הכנסת מישרקי, להסתכל ולוודא מהו המשרד המוביל ואילו משרדים צריכים להיות מסונכרנים. אני חושב שזה בריאות ואחרים שמסופחים ונסמכים אליו, הייתי גם מציע שתבדוק את האפשרות בוועדות הכנסת לעשות איזשהו סינכרון של העניין הזה ברמת הוועדות עצמן, כי אם כל אחד אחר בודק משהו אחר ולא מצליחים לייצר איזשהו סינכרון פנימי, חבל. אני מעמיד את עצמי לשירותכם ככל שנדרש, ככל שאפשר. נמצאת איתי ענבר שעוזרת לי בעולמות התוכן, ומור, מנהלת הלשכה שלי שתדע לשלוט בלוחות זמנים ככל שרק אפשר ואני אשמח לעזור ככל שרק אפשר. תודה רבה על ההזדמנות לבוא לפה היום, תודה רבה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה לך, אדוני. אני כבר עובר לדברי הסיכום שלי, רק לומר לך שהתחושה שלי מהדיון הזה היא שבאמת נזרק על ידך סוג של גפרור לתוך הר געש. אנחנו מציינים פה היום, למעשה, מה שאנחנו שומעים, באמת הרבה מאוד שמעתי שלא ניתנה להם הבמה וההזדמנות לדבר, ואני שמח ומודה לך על כך שהמרצת אותנו בעניין הזה ובזכות החשיפה הגדולה שלך, האישית הגדולה שלך, התכנסנו כאן היום, יש לך זכויות גדולות בזה. ואני חושב, כמו שאמרתי בהתחלה, גם מה שייעשה בהמשך נזקף לזכותך בעניין. אני מודה לכל מי שהשתתף ונתן גם עדות מכלי ראשון, זה בעיניי אומץ גדול וחשוב ביותר. כמובן תודה לך גם כן, ד"ר מידן. נכנסת, זה נראה שהתחום הזה באמת נוגע בליבך ואתה לא עושה אותו בדרך אגב או כמי שמחויב על פי העבודה שלו. מייד אני עובר לדברי הסיכום כדי שנחדד את הדברים. הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות לכנס בהקדם את צוות העבודה, בשיתוף משרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי, קופות החולים, חברות אשפוזי הבית, איגודי הרופאים הרלוונטיים ונציגי העמותות על מנת לייצר תוכנית עבודה ישימה ומעודכנת, בדגש על מעודכנת, כפי ששמענו כאן מהדוברים, שתכלול בין היתר: אחת, העלאת המודעות בקרב האוכלוסייה לחשיבות הטיפול בגורמי הסיכון לדמנציה וכן העלאת מודעות לגבי המחלה עצמה והחשיבות שבאבחון מוקדם. שתיים, הנחיית כל קופות החולים להכשיר את רופאי המשפחה לזהות בשלב מוקדם סימנים למחלות הדמנציה, הן בגיל המבוגר והן בגיל המוקדם. הגדלת המשאבים לקופות-החולים לצורך ביצוע הכשרות כאמור ולצורך הטיפול בגורמי הסיכון בכלל ובקרב השכבות החלשות בפרט, מתן כלים לבני המשפחה המטפלים להתמודדות עם מחלת יקירם ובתוך כך לייצר כלים ייעודיים עבור בני המשפחה לחולים צעירים. הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות לבחון את יעילות הצעדים המיושמים להתמודדות עם מחלת הדמנציה ולדווח לוועדה על ממצאי הבחינה. הוועדה כמובן תמשיך לעקוב אחר הנושא, ואם יש צורך, גם כן בשיתוף ועדות אחרות. אני מודה מאוד מאוד מאוד לכולם, תודה רבה. עד כאן, הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:42. << סיום >>