פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 606 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שלישי, א' בתמוז התשפ"ו (16 ביוני 2026), שעה 10:00 סדר היום: << נושא >> מתמודדי נפש בצה"ל: הטיפול של מערך כ"א בצה"ל במלשב"ים, חיילים וחיילי מילואים הלומי קרב ופוסט טראומה << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מיכל וולדיגר – היו"ר דבי ביטון שרון ניר מוזמנים: חגית אורן מוסט – ר' החטיבה לחוסן ורצף מניעתי בתחום הנפשי, משרד הביטחון אמיר ודמני – רמ"ט אכ"א ורח"ט הפרט, משרד הביטחון מילה לירון קריאף – מ' מרכז מיון והתאמה וקבנ''פ מיטב, משרד הביטחון ענבר סיטבון – רמ"ח פצועים ושו"ן, משרד הביטחון מיקה וייס – מפקחת לשירותים סוציאליים ומרכזת קישור לבתי חולים, משרד הביטחון בתיה ליידנר – ראש אגף שיקום, משרד הבריאות תמר דורסט – מנהלת תחום חיים בקהילה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מיטל סלאבין – מנהלת אגף פוסט טראומה, ארגון נכי צה"ל רן כהן רוכברגר – חבר ועדת צבא וביטחון, לשכת עורכי הדין שלומי ציפורי – יו"ר משותף ועדת צבא וביטחון, לשכת עורכי הדין יעל זרח – מובילת חזית הלוחמים, אימהות בחזית קרן ממו – תחום מדיניות משפחות הפצועים, פורום נשות המילואימניקים רבקה ליאון זדה – רכזת מדיניות חברתית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים בנימין בודנהיימר – מנהל מקצועי לירן ברוך – יו"ר הפורום ניב קשת – ראש אגף מדיניות אלעד אבידן – מפקד מגמת הטלות בבית ספר לרחפנים, פצ"ן שמיר בניטה – רכז מיצוי זכויות, פורום יהלומי קרב איל פרוכטר – מנהל רפואי, קולקטיב עיקר מיכה כץ – הלום קרב, פורום יהלומי קרב רן דנון – הלום קרב, פורום יהלומי קרב גיא זקן – הלום קרב, פורום יהלומי קרב חגי עוזרן – הלום קרב, פורום יהלומי קרב עמית מעוז – קצין במיל׳ ונכה צה״ל אביחי לוי – נכה צהל ינון לוי – בן של נכה צהל מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: הילה דורון לוי רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מתמודדי נפש בצה"ל: הטיפול של מערך כ"א בצה"ל במלשב"ים, חיילים וחיילי מילואים הלומי קרב ופוסט טראומה << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוקר טוב לכולכם, וחודש טוב. היום יום שלישי, פעמיים כי טוב, א' בתמוז התשפ"ו, 16 ביוני 2026, השעה 10:11 דקות. הדיון שלנו היום נוגע באחד הנושאים הרגישים, החשובים והקריטיים ביותר לחוסן הלאומי שלנו, ובמיוחד במציאות הביטחונית בעת הזו: מתמודדי נפש בצה"ל, הטיפול של מערך כוח האדם במלש"בים מתמודדי נפש, בחיילים ובחיילי מילואים הלומי קרב ופוסט טראומה. אני רוצה לפתוח דווקא בשבחו של הצבא, בהוקרה עמוקה למערך המילואים, הקבע והסדיר כמובן. מדינת ישראל נמצאת במציאות ביטחונית מורכבת והצורך של צה"ל בחיילים, בידיים לוחמות ובתומכי לחימה הוא חסר תקדים. כולנו רואים את הגבורה של הלוחמים בשטח ואת המסירות של מערך המילואים, שנושא בנטל פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם. בהחלט תודה, וזה ממש חשוב בפתחו של העניין. המספרים שמגיעים אלינו מאגף השיקום ומגורמי מקצוע ממחישים את גודל השעה ואת היקף האתגר. באגף השיקום חל גידול כמותי מסיבי של פצועים, מכ-61,000 פצועים ערב המלחמה לכ-85,000 מטופלים כיום, עם צפי מבוסס להגעה לכ-100,000 פצועים עד 2028. כ-60% מהנקלטים החדשים מתמודדים עם פגיעות נפש, פוסט טראומה מורכבת או פציעה משולבת של גוף ונפש; כמחצית מכלל פצועי האגף בשנת 2028 צפויים להיות מתמודדי נפש. כ-80% מהפצועים החדשים הם מתחת לגיל 40, רבים מהם בעלי משפחות צעירות, וניכר אחוז גבוה יותר של נשים וחיילים בודדים. מן העבר השני, צה"ל נדרש לגייס ולמצות כל מלש"ב שיכול לתרום, במציאות שבה אחוז הפטורים על רקע נפשי בקרב צעירים עומד על כ-6% עד 7% מהשנתון באופן יציב. אני, ואני בטוחה שדבי שנמצאת פה תצטרף אליי, משבחות את המערכת, מבינות את הלחץ האדיר שבו נמצא מערך כוח האדם של צה"ל ומבינות את הצורך המבצעי המובהק. אבל דווקא, דווקא מתוך המקום הזה, מתוך השבח וההבנה את החשיבות העליונה של צה"ל, אנחנו חייבים להציב זרקור על המקומות שבהם המערכת חורקת ולפעמים אטומה. לפני שנתחיל, חשוב לי להזכיר את מושכלות היסוד מבחינתי לגבי תפקידו של צבא ההגנה לישראל. מטרתו העיקרית והראשית, ויש יאמרו הבלעדית, היא להגן ולשמור על מדינת ישראל, על אזרחיה ועל תושביה, להילחם ולנצח. צה"ל הוא לא מוסד רווחה, הוא לא מפעל תעסוקה, והוא גם לא רק סוכן חברתי – מושגים חשובים בהחלט. ערכים מהותיים כמו כור היתוך, שילוב חברתי או שוויון הזדמנויות, כבודם במקומה מונח, אך הם ורק הם אדוות משניות למטרה המרכזית של צבא ההגנה לישראל. אם הערכים האלה יכולים להשתלב עם מטרת העל של הצבא, קרי להגן ולנצח, מה טוב. אך במקום שבו יש התנגשות, המטרה הראשית והמבצעית גוברת על הכול. המדינה נמצאת במציאות ביטחונית מורכבת והצורך של צה"ל בידיים לוחמות ובתומכי לחימה, וכל יתר האנשים שנקראים לדגל שיביאו את הניצחון, הוא חסר תקדים. אחרי שאמרתי את כל זה, הדיון הזה נקבע בעקבות פניות רבות וכואבות שהגיעו לפתחי, לפתח לשכתי, והן חושפות כשלים משני הקצוות של השירות. אחד, המלש"בים, וכן, תסלחו לי צבא ההגנה לישראל, אטימות ביורוקרטית שיוצרת משתמטים בכוח. מצד אחד של המתרס נמצאים מלש"בים, חלקם מוכרים בביטוח לאומי ובסל שיקום של משרד הבריאות, וחלקם טרם, אך גם אלה שטרם, יש בידם מסמכים מקצועיים, ברורים וחד-משמעיים שהם במצוקה נוראית וחרדה קשה, ואסור לגייסם. המערכת פשוט מסרבת להקשיב להם. רק לאחרונה קיבלתי מכתב קורע לב מניב, אח שקול שהוא גם אב לבן שסובל מחרדות קשות ביותר ואינו מתפקד. המשפחה פנתה לפסיכיאטר שקבע באופן חד-משמעי כי הבן איננו כשיר לשרת והשירות רק יפגע בו, והמליץ על פגישה עם פסיכיאטר צבאי. אבל הצבא קבע באופן שרירותי, מבלי שקב"ן או פסיכיאטר צבאי ראו את הבחור, שהוא כשיר לגיוס – הוא יתגייס, הוא ייכנס לגיוס ואחר כך נראה מה לעשות איתו. כשהגיעו האב ובנו ללשכת הגיוס והתחננו, התחננו לפגוש איש מקצוע, הם נתקלו באטימות מוחלטת ובדרישה אבסורדית: קודם תתגייס ואחר כך תראה פסיכיאטר. הבן לא היה מסוגל לעשות זאת. הוא פשוט לא היה מסוגל. הוא התפרק במקום, חזר לביתו, וכעת הוא מוגדר משתמט. המערכת מסרבת אפילו לפתוח את חוות הדעת – הם הביאו כמה חוות דעת – הרפואיות המעודכנות, המעידות על סכנת חיים ופגיעה עצמית, רק כי הוא כבר תויג כמשתמט. אני אגיד לכם עוד, ואני פונה במיוחד לצבא, האבסורד גדל. למה האבסורד גדל? הגיעו אליי פניות מצעירים שכבר הוכרו בביטוח לאומי. חלק מהפונים יושבים פה, ואחר כך אני אבקש מהם לדבר. המקרה הראשון עדיין לא הוכר בביטוח לאומי. פה הם כבר הוכרו בביטוח לאומי ונקבעו להם 40% אחוזי נכות נפשית ומעלה, והם אף מוכרים במשרד הבריאות, בסל שיקום. הם זכאי סל שיקום, והם מטופלים בסל שיקום. המדינה מוציאה עליהם הון תועפות, משרד הבריאות משקיע בשיקום שלהם. הם לא תפקדו והם התחילו לתפקד תוך כדי השיקום שלהם. לפני שהם נכנסו לשיקום הם לא הצליחו לקום בבוקר ולצחצח שיניים, עד כדי כך מצב היה גרוע, וכתוצאה מהשיקום וממסגרות השיקום הם מצליחים לקום בכל בוקר בקושי רב וללכת למקומות השיקום שלהם. אבל אז הצבא מגיע למסגרת השיקום, לוקח אותם, לפעמים אפילו עם אזיקים, כי הם משתמטים, כי הם לא הצליחו לעבור את כל התהליך של הצבא ולקבל פטור. הקושי שלהם כל כך זועק שהם לא מסוגלים לקום בבוקר, אז בוודאי לא להתייצב בצבא ולעשות את כל הפעולות. אבל גם לשלוח מסמכים לא הספיק. במקום שהצבא יסתמך על נתוני המדינה, במקרה השני,. יתקדם עם המשימות שלו וישחרר את מי שאינו מתאים למטרות הצבא בצורה קלה ולא מסובכת כל כך, ויעסיק עובדי צבא, חיילים, במשימה מיותרת, כי האנשים האלה לא יכולים להתגייס בכל מקרה והצבא לא רוצה אותם, מערך כוח האדם מעמיס עליהם פרוצדורות ביורוקרטיות קשות ומתישות, ולפעמים הן בלתי אפשריות עבורה מבחינה נפשית. הצעירים הללו, שחלקם עוד לא הוגדרו כמשתמטים וחלקם כבר תויגו ככאלה, מוצאים את עצמם בסופו של דבר בכלא צבאי. ברגע של חוסר גמישות הצבא מבזבז משאבים, רודף אחרי מי שאינו רלוונטי למטרת הניצחון, ומוריד לטמיון את כל מלאכת השיקום שהמדינה השקיעה בהם. זהו כשל ניהולי ומערכתי שאסור לנו להשלים איתו. עוד לא גמרתי את הפתיח שלי, וסליחה עם מי שאין לו סבלנות. את המלש"בים הם רוצים להכניס פנימה גם אם הם מתמודדי נפש, אבל מהעבר השני, מילואימניקים הלומי קרב שנלחמו ונלחמו, ויכולים לתרום למשימה – הדלת נסגרת בפניהם. חלקם נמצאים פה ולא רוצים להיחשף בשמם, עם פניהם ושמותיהם, אבל חלקם מוכנים לעשות זאת. פנו אליי לא מעט לוחמים וחיילי מילואים שהוכרו כהלומי קרב או כסובלים מפוסט טראומה. האנשים הללו כבר הוכיחו שהם יודעים להילחם ויכולים להילחם, והיחידות שלהם רוצות אותם אצלן. הם לא מסוכנים – אין שום חוות דעת שאומרת שיש בהם סכנה לחייהם שלהם או לאחרים. הם מבקשים לתרום למטרת העל של הצבא, הם רוצים להמשיך ולשרת, להיות חלק מהמערך בהתאם ליכולותיהם הנוכחיות, ומבינים שהתרומה לצבא היא חלק בלתי נפרד גם מתהליך החוסן שלהם. אינני אומרת לצבא לגייס אותם. כאמור לעיל, מטרת הצבא איננה לשקם אלא לנצח, אבל ברור שהם יכולים להיות שם ויכולים לנצח. זה התפקיד שלהם. כבוד הצבא, ובאמת יש לי הרבה מאוד הערכה אליו, אי-אפשר מחד לעצור מלש"בים מתמודדי נפש בטענה שהם משתמטים, על אף שעשו ככל יכולתם להוכיח את מצבם, ומאידך לשחרר משירות קרבי חיילי מילואים שאינם מסוכנים. כן, הם הלומי קרב ופוסט טראומה, אבל אין חוות דעת שהם מסוכנים. לשחרר אותם ואגב, בצורה מכפירה. כשהם מבקשים לשרת אומרים להם: תודה רבה, עשיתם את שלכם, תישארו בחוץ, אתם לא רלוונטיים. אנחנו נמצאים פה היום מתוך אחריות גדולה לצה"ל, למשימה שלו להילחם ולנצח, אבל גם מתוך המטרה החשובה שלנו והייעוד שלנו לבנות חוסן לאומי. אנחנו לא נמצאים פה כדי לנגח ולהתנגח, אלא כדי לדרוש פתרונות שישרתו את מטרת הצבא, ימנעו בזבוז משאבים ואטימות ויאפשרו למדינת ישראל לא ללכת אחורה ולהתייחס להלומי קרב כמו שהתייחסנו אליהם במלחמת יום כיפור, אלא לצעוד צעד אחד קדימה, לשפר, לתקן ולעשות את המדינה שלנו מדינה טובה יותר, חזקה יותר וכמובן בלי איום קיומי בכל רגע ורגע. אני מבקשת להבין מהצבא, מדוע כאשר צעיר מציג חוות דעת מקצועית וברורה על מצבו הנפשי ועל הסכנה בגיוסו, מגייסים אותו בלי שיראה קודם קב"ן או פסיכיאטר צבאי. מדוע אין סנכרון אוטומטי וישיר בין משרד הביטחון, ביטוח לאומי או כל גורם אחר לבין הצבא, בהסכמת המלש"ב שאומר שהוא לא יכול להתגייס? זה ימנע בזבוז זמן יקר של המערכת ברדיפה אחרי מלש"בים שאינם כשירים לשירות. אני מבקשת לשמוע האם המערכת הצבאית מתכוונת ליצור או אולי כבר יצרה מעטפת חכמה וגמישה, שתדע לנצל את הרצון והיכולת של לוחמי המילואים הלומי הקרב, שרוצים ויכולים לסייע לצבא במשימתו החשובה ביותר. אני אומרת שוב, לא לקבל את כולם ואני בוודאי מבינה את האחריות הגדולה. אני מבינה את הצבא שלא רוצה לגרום נזק, לא לחייל, לא לזה שעומד לידו וודאי לא לחברה כולה, אבל אם החייל עצמו מעוניין ורוצה, המחלקה שלו מעוניינת ורוצה, ואין שום חוות דעת שאומרת שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים, מדוע למנוע את זה ממנו? אני מברכת את נציגי צה"ל, אכ"א, משרדי הממשלה, הארגונים, המשפחות שנמצאים כאן ומבקשת לפתוח את הדיון החשוב והנפיץ הזה כל-כך. בטרם אמשיך, אקרא לפרוטוקול את מה שאנחנו צריכים לקרוא: כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת, והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. לפי סעיף 120 לתקנון הכנסת, ניתן באופן חריג לחסות פרטים מזהים של אנשים או דברים שנאמרו בדיון, בין היתר אם הדבר דרוש לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע, או אם פרסום הפרוטוקול יגרום נזק למוזמן לוועדה או לאדם אחר. אבקש להודיע, כי ככל שיעלה הצורך או שתהיה בקשה לכך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול. נרשמו לא מעט אנשים שרוצים לדבר ולכן, ככל שלא יספיק הזמן, כי אני רוצה לשמוע את כולכם, אנחנו נקיים דיון נוסף בעניין. הנושא הזה באמת באמת חשוב מכל כיוון שמסתכלים עליו. בטרם אני אתן לנציג צבא ההגנה לישראל להגיד את דברו, ואחר כך לאנשים רבים שהצטרפו ורוצים לומר את דבריהם, חברת הכנסת דבי ביטון תאמר בקצרה כמה מילים ונצלול לדיון. עוד דבר שמאוד חשוב לי להגיד, בוועדה אצלי – אני לא יודעת כמה מבקרים פה באופן קבוע – יש רק דבר אחד חשוב, וזה ירידה לעומק העניין, ובשום פנים ואופן לא ירידה לגופו של אדם. לא לאדם שנמצא פה ולא לאדם שנמצא במקום אחר ובוודאי לא יכול להשיב. יש תלונות, יש טענות, יש אפילו כעס כלפי המערכת – תאמרו את הדברים, אני לא חוסמת אף אחד, אבל ודאי לא לגופו של אדם. בסדר? אז זה כהצהרה ראשית וחשובה. בבקשה, דבי. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> תודה, כבוד היושבת-ראש, תודה על דיון החשוב, חודש טוב. אני מצטרפת לכל מילה לחיזוק שירותי הביטחון. לדאבוני, הנתונים שהצגתם משמעותיים. אנחנו מודעים למחסור עצום בחיילים בצבא ההגנה לישראל, ועם זאת, בסוף אנחנו רוצים חיילים שיצליחו למלא את תפקידם ולא נצטרך אחר כך להתבשר, חלילה, על הותר לפרסום מסיבות אישיות. חשוב לי רק לדייק בנושא משתמט ועריק, וצריך לשים לב שגם חרדי או כל אחד אחר, מתנהל באותה צורה. אין פה משהו אישי שנוגע לקהילה מסוימת, חלילה, אבל כשמתחילה שרשרת החיול ומקבלים צו ראשון, אם החייל הגיש ניירת, מישהו צריך לבדוק אותה. אנחנו מבינים את העומסים המטורפים שיש למשרד הביטחון ולצה"ל, אבל אנחנו חייבים להבין שהמציאות היום שונה ממה שהכרנו לפני כן. גם בעבר הייתה מציאות, אבל לא ידענו ולא הכרנו את מה שקורה עכשיו. בתוך המערכת הצבאית חייבת להיות מערכת שתבחן. הרי זה לא יתרום כלום אם נגייס מישהו שיש לו פוסט טראומה, שהוכר. לצערי, הם לא יוכלו לתרום, ואם חלקם יכולים לתרום במערכות יותר סדורות, כשהם פחות חשופים לפוסט טראומה – הרווחנו. כמי שחוותה את 7 באוקטובר ומתגוררת בשדרות, מפליא אותי שמגיעים אליי הורים, שהילדים שלהם נדחים על הסף אחרי שהם הוכרו. אין להם אחוזי נכות והם הוכרו בביטוח לאומי כנפגעי אימה. למה? משום שכשהם היו בני 15, 16, קרה להם אירוע וההורים רצו שיחות. אתה לא יכול לקבל שיחות אם אתה לא מוכר. אפס אחוזים נכות, אפס אחוזי הכרה, והנערים המוכשרים האלה מקבלים פטור מיידי. פנינו לכל הגורמים בצה"ל, ועדיין לא קיבלתי תשובות. שמעתי ממישהו שמנסים קצת איך לסדר את זה, ואני רוצה לקבל על זה תשובות. טוב שההורים הגישו בקשה לקבל שיחות, וכמה שהשיחות מוקדמות יותר, כך ייטב. אני אשמח לקבל התייחסות לאלה שלא מגייסים בגלל זה, בנוסף לשאלות שנשאלו כאן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> דבי, תודה, זה כל כך חשוב. אני חייבת לומר לכל הנוכחים וגם לך, שמה שאמרת זה מזעזע. למה? כי מי שמוכר ב-30% נפשית, קיבל מייד הקפאה. נכון שאחר כך תיקנתם. ברגע שאדם מתמודד נפש, הוא לא יכול להיות עובד סוציאלי או פסיכולוג, כי כשכתוב מחלה נפשית, מייד אתה מסוכן ועף מהאירוע. הגשתי הצעת חוק, וברוך השם היא נכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל. אמרתי: אתם לא מבינים כמה זה פוגע, ראשית, כי אין לנו כוח אדם שאנחנו צריכים כל-כך, וזה פוגע בכל יתר האנשים שמתמודדים עם קשיים נפשיים, ושואלים את עצמם: אני מטומטם? למה שאני אלך לקבל טיפול ולהיות מוכר? הרי יחריגו אותי מהצבא ויחריגו אותי ממקצועות מסוימים שאני רוצה ללמוד, ולא יתייחסו אליי, ישימו לי תגית של משוגע, מטומטם, מפגר וכן הלאה. אלה האנשים "היותר מסוכנים". אלה שכבר הוכרו ומטפלים בעצמם, הם אנשים כמו כולנו. אני רואה פה שרבים מכם חובשים משקפיים – אתם חובשים משקפיים כדי לראות יותר טוב. אנחנו צריכים שאנשים עם קושי נפשי יוכרו בכך שהם צריכים משקפי נפש, והם יהיו כמו כולם. ברגע שעושים חסימה אוטומטית וגורפת, זה פוגע בכל כיוון שהוא במדינת ישראל – באדם עצמו, בחברה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא הבנתי, הדברים שלי היו מזעזעים, או מה שקרה לאותם בני נוער? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני איתך, אני מסכימה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> יש פה סחף, ואפילו חברת הכנסת לשעבר שפק מעורבת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם לא אמרתי ברור לחברת הכנסת לשעבר, אני מכירה את הבעיה. ברגע שאדם מתויג ומוכר כמתמודד נפש, בין אם זה פוסט טראומה, בין אם כהלום קרב ובין אם זאת התמודדות נפש אזרחית או לאומית כנפגע פעולות איבה, כשיש לו את הטייטל הזה, מייד הוא מתויג כ-אתה בצד, אתה לא רלוונטי למערכות הצבא, אתה לא רלוונטי למערכות הבריאות במקצועות כאלה ואחרים, אתה לא רלוונטי בשום מקום. כך אנחנו פוגעים לא רק באנשים עצמם אלא במדינה שלנו, כי זה כוח ומשאב חשוב. הוא יכול להיות מטפל, הוא יכול להיות בצבא ולתפקד בכל מקום הרבה יותר טוב מכולנו. אני חושבת שדי סיכמנו, ולא באתי רק להשמיע את עצמי. באתי לשמוע גם את הצבא וגם את האזרחים המקסימים ואת חיילי המילואים שנמצאים כאן. בבקשה, אמיר, אני אשמח שתיתן לי את ההתייחסות שלך בנושא המלש"בים, איך אנחנו מטפלים בהם, איך מטפלים בכאלה שעוד לא הוכרו על ידי המדינה, קרי, המוסד לביטוח לאומי או משרד הבריאות. איך אתה מתייחס לזה כשמביאים לך חוות דעת מקופת חולים ולא משהו רשמי במדינת ישראל? איך אתה מתייחס למלש"בים שיש להם הכרה בביטוח לאומי ובמשרד הבריאות, כשהם שולחים לכם מסמכים? הכוונה גם לאלה שלא יכולים להתגייס ולכאלה שרוצים להתגייס. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> בוקר טוב, גברתי יושבת הראש, אני ראש מטה אגף כוח אדם. רציתי לפתוח ולדבר על האתגר, אבל גברתי היושבת-ראש, את דיברת עליו. לכן אני לא ארבה במילים, רק אני אומר שהאתגרים גם בעולם של משרתי הקבע, גם אצל משרתי החובה וגם אצל משרתי המילואים, תמיד היו מורכבים. בשלוש השנים האחרונות הם מורכבים ומאתגרים מאוד, ומתבצעות הרבה מאוד פעולות כדי לתת לכך מענה. אני אפרט אותן, אבל חשוב לי לומר, שהצבא עושה כל מאמץ כדי לגייס כמה שיותר אנשים. הטענה שכביכול הצבא לא מעוניין לגייס אנשים – המצב הפוך לחלוטין. ברשותכם, בדקות האלה יש יום מיצוי למשרתי מילואים בתל השומר, במיטב. יש חמישה ימים מיצוי, כל השבוע. במסגרתם התווספו לצבא עשרות אלפי אנשים, כמו שהיה בשנה שעברה. הצבא מגייס לשורותיו בפרויקטים גם אנשים על הרצף האוטיסטי, גם מתנדבים, וגם אנשים לאחר אשפוז פסיכיאטרי. הצבא מרחיב את השורות שלו ואת הפתרונות שהוא נותן בצורה רחבה ככל הניתן. לכן, לטעון איזושהי טענה שהצבא לא מעוניין להרחיב את השורות שלו – הצבא עוסק בזה, הצבא מרחיב את גיוס החרדים ויש על כך דיונים שמתקיימים בוועדות המקבילות. רוצה לומר אמירה, כי נאמר פה משהו שהפוך מהמצב. אני אכנס גם לפרטים ולא אשאר למעלה. חשוב לי לומר כאמירה כללית שהצבא עושה כל שהוא יכול לגייס כמה שיותר אנשים, מכל המקומות, מכל המורכבויות השונות, ויש תוכניות למכביר שכולם פה מכירים אותן. למעלה מ-500 חיילים על הרצף האוטיסטי מתגייסים לצה"ל בשנה, בתוכנית מיוחדת שנקראת תתקדמו. בצבא מגייסים מדי שנה למעלה מ-1,000 מתנדבים, ואני יכול להמשיך ולהמשיך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמיר, זה לא האירוע. אמיר, קראתי כל כך הרבה ודיברתי לא מעט, כי הסברתי את המורכבות. המורכבות מוכרת לכולנו, ואני לא חושבת שיש פה בן אדם אחד שלא מבין את המורכבות. אני לא מדברת על אוטיזם ואני לא מדברת על התנדבות. אני מכירה את הכול. אנחנו מדברים על מקרים מאוד מאוד קונקרטיים, שהם מקרים קונקרטיים אבל הם גם גורפים. תגיד לי שלא ניתנה החלטה שכל מי שיש לו 30% נכות ומעלה - - - << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני אתייחס לזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגופו של עניין. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> מיכל, את מדברת על 30% ואני מדברת על הכרה באחוז אחד. יש הבדל. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> ביקשתם שאני אתן סקירה על מה שהצבא עושה, ואני אתייחס להכול. אני מתחיל בעולם המלש"בים. צה"ל הרחיב את היקף הקב"נים בלשכות הגיוס בצורה משמעותית. בין היתר, כדי לתת מענים להיקף הפניות ולצמצום פרק הזמן. אני אתייחס תכף גם לפרק הזמן. הכנסנו גם תהליכים של סריקת מסמכים וגם של העלאת נתונים בצורה דיגיטלית, כדי לצמצם את הזמן, וגם הקמנו מרכז לאבחון ומיון שעוסק בוויסות ובסדרי עדיפויות כדי לתת מענה לגיוסים מורכבים. מטרת המרכז היא לייצר סדרי עדיפויות ולתת מענים למקרים מורכבים בראשית הצירים, כדי לא לבזבז זמן יקר של מתגייס שימתין. בניגוד לנטען פה, אנחנו מקבלים נתונים גם מביטוח לאומי וגם ממשרד הבריאות, והדברים האלה מועברים לבדיקה של גורמי מקצוע שנמצאים בתוך מיטב, וכפי שציינתי קודם הם הורחבו. הם קובעים על פי קביעה רפואית האם האדם כשיר לגיוס או לא כשיר לגיוס, ככה שהדברים מאוד מסודרים. תמיד אפשר יהיה לומר שיש מקרים לא תקינים, ואני מקבל את זה לחלוטין. כל מקרה לא תקין, אנחנו מוכנים לבדוק אותו ולתת עליו תשובה, אבל ככלל בהיבט המלש"ב, הרחבנו משמעותית את מספר האנשים שעוסקים בזה, נתנו מענים בכל לשכות הגיוס, בנינו מערכות דיגיטליות שמצמצמות את הביורוקרטיה ואת משך הזמן, ואנחנו מקבלים נתונים שוטפים כדי שאם למישהו יש אחוזי נכות, אנחנו נותנים לזה מענה. לגבי מה שנטען על אוכלוסיית העוטף, ההפך הוא הנכון, וגם פגשתי את האנשים שם. הקמנו בלשכת גיוס באר שבע וגם במיטב מוקדים, שהמטרה שלהם היא לתת טיפול אישי ופרטני לכל מי שנמצא בעוטף, כמו גם לכל משרת אחר, כדי למצות אותו במקסימום. יש אנשים שאנחנו מקבלים נתונים לגביהם מביטוח לאומי, שיש להם אחוזי נכות גבוהים, ולכן אנחנו מטפלים בהם כמקרה פרטני מול המצב הרפואי שלהם. ככלל, האמירה שאנחנו לא מגייסים אנשים מהעוטף, היא לא נכונה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> ההורים משקרים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, עזבי, עזבי. תני לו את כל הרשימה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> יש לך פה דוגמה, אותי לא רוצים לגייס. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני מוכן לקבל את הרשימה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תעבירי לאמיר את הרשימה של כל ההורים שפנו אלייך, ותבדקו. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> זה משהו גורף, הם יודעים, וזה נמצא אצל שר הביטחון. בגלל זה אני שואלת. אני לא מדברת על הורים שאתם פוגשים. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני אומר בצורה חד-משמעית, שכל מי שכשיר לגיוס ואין לו בעיה רפואית –אנחנו מקבלים את הנתונים – מתגייס. אם הוא בא מהעוטף, אנחנו עושים את כל המאמצים כדי לתת לו את המענים הכי טובים שיכולים, כמו לכל חייל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמיר, זה ייקח אותנו לאורך כל הדיון, ולכן תסביר לי. כשאתה אומר שאין לו בעיה בריאותית – גם לפני הדיון ישבתי עם לא מעט הלומי קרב, ואותו דבר יכול להיות עם המלש"בים. אם בחור בן 19-18 מתמודד עם מניה דיפרסיה או עם כפייתיות, למשל, הוא לא מסוכן לעצמו או לאחרים. מה ההגדרה שלכם ליכול או ללא יכול. אני חייבת להגיד לך בלי לפגוע באף אחד שיושב פה, ב-20 שנה שאני נמצאת באירוע של בריאות הנפש, מצאתי הרבה מאוד מלאכים שרואים את האדם, לא רק את המחלה שלו, ויודעים להסתכל הוליסטית. אבל פגשתי גם כאלה שאולי כתוצאה מכך שהם לא מעט זמן בתוך המערכת, הם אטומים וסטיגמטיים, וכשהם רואים את המילים בריאות נפש, הם עושים על זה איקס גדול ואומרים: לא רוצים להתעסק עם זה. שם הבעיה. אני לא יודעת למה אתה מתכוון כשאתה אומר שיש בעיה בריאותית. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> נמצא פה גם הגורם הרפואי במיטב, אבל לפני כן אני מבקש מנה להתייחס לשאלה שלך פרטנית. הקריטריונים הם קריטריונים רפואיים, והקביעה היא קביעה מקצועית. הם עושים את כל המאמצים כדי לגייס. הרעיון הוא לגייס. יכול מאוד להיות שהמענה יינתן במסגרת תצורת השירות. זאת אומרת שהוא לא יהיה ביחידה קדמית וכו', אבל הרעיון הוא לגייס כמה שיותר, וייעלנו את התהליכים בצורה משמעותית. לגבי האבחנה הרפואית, אני אשמח אם תגידי כמה מילים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה אומר שמ-7 באוקטובר והלאה, כל צעיר, ולא משנה אם הוא מהעוטף או לא, שהוכר בביטוח לאומי – הוכר בלי אחוזי נכות, כי התהליך הראשון הוא הכרה, ואחר כך קובעים את אחוזי הנכות. אלה שני תהליכים נפרדים – וקיבל טיפול נפשי כזה או אחר, אין לכם שום החלטה באופן גורף שמי שמוכר בביטוח לאומי מקבל פטור. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני אומר שבוחנים כל אדם לגופו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ועדיין צריך להיות פרוטוקול. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> הינה, היא תיתן לך את הפרוטוקול. << אורח >> מילה לירון קריאף: << אורח >> נעים מאוד, אני הקב"נית הראשית של מיטב. אני עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, ואני אתייחס למלש"בים, כי זה תחומי בהיבט של בריאות הנפש. אנחנו מקבלים את המידע מכלל הגורמים האפשריים של המדינה – ביטוח לאומי ומשרד הבריאות, ואנחנו נותנים מענה בכל נושא לגופו. לכל אבחנה או לכל מחלה אנחנו נותנים את המענה המדויק לה. כל אבחנה שונה מהשנייה, עם התייחסויות אחרות, עם קריטריונים אחרים ועם השלכות אחרות על השירות הצבאי. להגיד שאנחנו לא מגייסים אנשים עם נכות או ללא נכות אבל עם איזושהי הפרעה נפשית, זה לא נכון. אנחנו כן משתדלים כמה שיותר, אבל יש שוני בין אבחנות ויש שוני במענה שאנחנו נותנים. אנחנו משתדלים לתת את המיטב כאילו עבור הדבר הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמיר, אתה יכול להגיד לי אחוזים? << אורח >> מילה לירון קריאף: << אורח >> אני יכולה להגיד בצורה מאוד ברורה ומותרת לציטוט, שמי שמוכר בביטוח לאומי והוא ללא אחוזי נכות, אנחנו לא נמנע ממנו להתגייס. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אנחנו מגייסים אותו, לא רק שלא נמנע. אנחנו אקטיביים, אנחנו לא פסיביים. << אורח >> מילה לירון קריאף: << אורח >> אני מניחה שכל הפניות שהגיעו, היו מאנשים מוכרים עם אחוזי נכות גבוהים. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני רוצה לסכם ולהמשיך, ואני רוצה להתייחס לכל צורות השירות, כי יש גם חובה גם מילואים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> למה ערבבתם בין שני נושאים שלא דומים בכלל? למה יש ערבוב? אלה שני נושאים שונים לגמרי, למה זה מעורבב? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא. אנחנו דברים על התמודדות של הצבא עם בריאות הנפש. יש מלש"בים ויש מילואמיניקים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אנשים ששירתו או נפצעו, זה משהו אחר לגמרי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, זה יהיה בהמשך. אנחנו נגיע גם לזה, וכמו שאמרתי, זה רק דיון פתיחה. אנחנו נמשיך לדון בזה. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני מבקש לסכם את סוגיית המלש"ב ואני רוצה להתקדם, כדי להגיע לכולם. אנחנו מגייסים את כל מי שניתן לגייס. אין לנו שום אמירה לא לגייס, נהפוך הוא. אנחנו בודקים כל מקרה פרטנית. אנחנו מקבלים נתונים מביטוח לאומי וממשרד הבריאות. יש חוות דעת רפואית של פסיכיאטרים וקב"נים שבודקים כל מקרה לגופו. כל בן אדם שניתן לגייס אותו בהתאמות הנדרשות, אנחנו מגייסים אותו. אם יש מניעה מגיוס, ואנחנו משתדלים שאלה יהיו מקרים מועטים ככל האפשר, אנחנו לא יכולים לגייס. השאיפה שלנו היא לגייס כמה שיותר, וזה לגבי מלש"בים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגבי המלש"בים, אני רוצה להבין, עוד לפני שהוא מגיע פיזית אתם מקבלים נתונים? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אם יש נתונים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם יש נתונים, אתם רואים. ואם הוא לא הלך לביטוח לאומי והוא שלח לכם חוות דעת פסיכיאטרית, שאומרת שלא טוב שהוא יתגייס – זה אותו מקרה שקרה אצלנו. אגב, עד היום הוא יושב בבית בפחד. הוא לא יוצא מהבית כי הוא מפחד שבעוד שנייה יבואו לעצור אותו. אם הוא הגיע ללשכת הגיוס ואמר: אני רוצה שקב"ן או פסיכיאטר יבדקו אותי, לא בדקו אותו ואמרו: תתגייס, ואחר כך נבדוק אותך. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אם הוא מגיע ומציג את הבעיה ביום הגיוס - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, הוא שלח את זה לפני כן. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> יש תהליך שקורה עם המלש"ב מצו ראשון. במסגרת צו ראשון מתבצע ריאיון מאוד עמוק ומסודר, ושם מבקשים את כל האישורים, את כל הפרטים והכול. הדברים האלה נבדקים במיטב, וכמו שאמרתי, יש יותר כוח אדם שבודק את זה, ויש גם מערכות שמקצרות תהליכים – מערכת OCR, מערכות דיגיטליות וכו'. אם יש עדיין מצב שמישהו לא הגיע לסיכום המצב הרפואי שלו, והגורם הרפואי אומר שהוא יכול להתגייס, הוא מתגייס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כדי שלא נאריך, אני אעביר לך את המקרה הפרטי, שבעיניי הוא מזעזע כי הוא נקרא משתמט, ולא בודקים את המסמכים שלו. אומרים לו: תגיע, ואחר כך נבדוק. בקיצור, מין גלגל שלג שהתגלגל, והלוואי שזה מקרה יוצא דופן. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני מתחייב בפני הוועדה שכל מקרה שאתם רוצים להעביר, תקבלו עליו תשובה פרטנית. אני לא רוצה לדבר על אנשים ספציפיים, ואני גם לא יכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חס וחלילה. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> עולם החובה – חיל הרפואה הרחיב משמעותית את מספר הקב"נים שנמצאים ביחידות. יש SLA לטיפול בחייל חובה, פרק זמן. לוחם – תוך 14 ימים; חייל עורפי – תוך 35 ימים; חייל בהכשרה – תוך 21 ימים. יש מוקד 24/7 שזמין גם לפניות הציבור וגם לחיילים. פיתחנו אינדיקציות למפקד לקשב פיקודי, שאומר שיש למפקדים אפשרות לקבל מידע מראש גם על אנשים שנכנסים למסגרות שלהם, על מנת שהם יראיינו אותם י ויוודאו יותר את הטיפול ת"ש שלהם. אנחנו מבינים שהרבה דברים קשורים אחד לשני, ויש מערכת שלמה שעוסקת בזה. כל החיילים עוברים עיבודים וסגירות משימה, בדגש על הלוחמים שנמצאים בגרף הלחימה. כל הדברים האלה קורים בעולם החובה, ואני יכול להרחיב יותר, אבל אני עושה את זה ממש בבריף. אם תרצו, אני יכול לתת עוד פרטים על כל דבר כזה. לגבי הקבע, יש הרחבה מאוד משמעותית של מכון הקבע והוא הורחב על ידי ראש אט"ל גם לדרום וגם לצפון. אנחנו מתרחבים עכשיו גם לערבה מעבר למרכז, והוא נותן מענה בתוכניות מאוד מאוד מסודרות להרבה מאוד משרתי קבע. יש גם תוכניות של ריטריטים ופעילות לנשות משרתי קבע ונשות מפקדים לוחמים. הממשלה סיכמה לפני כשנה על קרן הקבע, ובמסגרת הקבע ניתנים מענים גם לטיפולים רגשיים ולטיפולים של חוסן משפחתי. אני יכול להרחיב עוד, אבל אלה עיקרי הדברים. לפני כשנה וחצי הקמנו את יחידת תלם. למעלה מ-350 קצינים מגיעים לבתים של פצועים ונכי צה"ל, בדגש כמובן על המלחמה האחרונה, ועושים פעילות מאוד משמעותית עם הפצועים ועם הנכים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בהחלט, מבורך. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> יש לזה משמעות מאוד גדולה בצמצום המקרים שמגיעים למצבים יותר מורכבים. עכשיו אני רוצה לדבר על המילואים, ואני אגיע גם לסוגיה שעלתה פה. גם למילואים יש קרן סיוע למשרתי המילואים, קרן מאוד משמעותית, ובמסגרת הקרן הזאת יש מענים לטיפולים נפשיים ורגשיים, גם למשרת, גם לבני הזוג וגם לילדים. זה עוגן, כמובן, בהחלטת ממשלה. מעבר לזה יש גם את תכנית עמית, שמשלימה במענים של wellness ובמרחב גדול מאוד. נמצאת פה מי שהקימה את התוכנית, ואפשר להגיד שאנשים מצביעים ברגליים לתוכנית, במובן החיובי, כמובן, ומשתמשים בה. מעבר לזה, היחידה לתגובות קרב הרחיבה את הפעילות שלה, והיא מטפלת בכל משרתי המילואים שמעלים מצוקה בעקבות המלחמה. דבר נוסף הוא עיבודים וסגירות משימה לכל הלוחמים שנמצאים על הגרף. נאמר פה קודם שאנחנו מונעים מאנשים לבצע שירות מילואים. אנחנו לא מונעים מאנשים לבצע שירות מילואים. הסדרנו את המצב כך שכל מי שיש לו למעלה מ-30% אחוזי נכות, יצרנו לגביו הקפאה. דרך אגב, אם הם משרתים במילואים, הם ממשיכים לשרת במילואים. יש פה מצב מורכב, כי אלה אחוזי נכות משמעותיים, ויש לגביהם קביעה רפואית שצריך לעשות בדיקה. זה לא אומר שהבן אדם לא מתאים לעשות מילואים, האמירה אומרת שצריך לעשות בדיקה. הנתונים של הגורמים הרפואיים מדברים על זה שכ-90% מהאנשים שייבדקו, כנראה יקבלו כשירות להמשיך לשרת. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> עוד פעם לגשת לוועדות רפואיות? לא מספיק העבירו אותם בוועדות רפואיות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמיר, אני חייבת לומר לך משהו. זה צריך להיות בדיוק הפוך, ואני לא מבינה איך קבעת 30%. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> לא אני קבעתי, גורם רפואי קבע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, אז שהגורם הרפואי יהיה פה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זרקו אותם מהשירות בסמ"ס. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא נכון, לא נכון. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מה לא נכון? אני חייב להגיד משהו. אני אחרי שנתיים וחצי מהפציעה שלי, שלחתי כל מה שביקשו, ובחיים לא לקחתי כדור פסיכיאטרי. לא, אתה חייב להקשיב לי. בחיים לא הייתי באשפוז, לא סיכנתי אף אחד, לא הייתי עצור ולא כלום, ובסוף שלחו לי הודעה: אתה מוקפא. על מה ולמה? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> תנו לי להסביר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז, אתה תסביר. הכול כאן נפיץ מאוד, ויש עוד אנשים בזום שידברו. אני לא מבינה איך עוברים הנתונים, כי התלוננו בפניי כל כך הרבה אנשים, שאגף השיקום מעביר לפקידה וכולם רואים את כל הדוח בלי שום חיסיון רפואי, אבל אני אשאירה את זה לרגע בצד. אם הפסיכיאטר היה כותב שהבן אדם מסוכן ולא יכול להחזיק נשק, אני מבינה, תקפיאו מייד ואחר כך תתחילו להסביר, אבל לא הפוך. אני רק אומרת לך מה נקודות התורפה הרציניות ביותר. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> הכי טוב אם תוכל להציג לנו נתונים כמה כן החזרת, כי דיברת על זה באופן כללי. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אין נתונים כאלה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אני רוצה לדעת נתונים, ואני אגיד לך למה. הכלל צריך להיות שכן מחזירים, למעט החלטת הרופא. אני מכבדת את החלטת הרופא ואני רוצה לשמור על מי שלא יכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אומרת ההפך – אל תוציאו, תקראו אותו לשימוע. אל תקפיאו ואחר כך תחזירו. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> תציגו לנו נתונים שבדקתם והחזרתם. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> זה בדיוק הנוהל, מה שאמרת עכשיו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא נכון, לא נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, הם מקבלים מכתב שהם מוקפאים. << דובר >> מיכה כץ: << דובר >> אמרת שאתה פועל באופן אקטיבי, ודבר ראשון שעשיתם זה להוציא את כולם להקפאה. זה דבר ראשון. כולם קיבלו הודעות על הקפאה בצורה אקטיבית, בלי יכולת להגן על עצמם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מיכה, מיכה, בוא נכבד אותו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה לא נכון מה שאתה אומר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בואו נכבד אחד את השני. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> הוא יציג לנו נתונים. בואו נשמע, בסוף יש רופאים שמחליטים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מיכה, הוא יענה, ולא לצעוק, בבקשה. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> תנו לי להסביר את הנוהל. אנחנו לא הוצאנו אף אחד משירות מילואים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אתה אומר דברים לא נכונים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> די, חגי, מספיק. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני אומר דברים הכי נכונים. אנחנו לא מוציאים אף אחד משירות מילואים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> יש לנו פה הרבה מאוד הוכחות שכן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברים, מיכה, חבל, אנחנו רוצים לשמוע תשובות. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> המילה מוקפא אין משמעותה להוציא משירות מילואים, ואני אסביר במה מדובר. הקפאה זה הליך שאומר שאנחנו מבקשים לבצע הסדרה של המשך השירות. איך זה קורה? בא איש המילואים במקרה הזה, עם בקשה אישית שלו שהוא מעוניין להמשיך, אם הוא רוצה להמשיך. בנוסף לכך, עם חוות דעת של המפקד שלו שמתארת את הפעילות שהוא עשה ואת השירות שהוא עשה וכו'. דבר נוסף, הוא מגיע עם חוות הדעת של הפסיכיאטר או של הגורם המטפל שנותן את ההמלצה לגביו, וכן, עם החומר של פרוטוקול הוועדה שהוא עבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה? למה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> למה לפגוע לו בחיסיון הרפואי? למה? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני אסביר על החיסיון. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אנשים סבלו שנים בוועדות רפואיות, למה אתם עושים להם את זה שוב? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני אסביר על החיסיון הרפואי. החומרים האלה עוברים בשתי אפשרויות: אפשרות אחת היא דרך מערכת מאובטחת דיגיטלית, שנקראת מערכת דבש. זאת מערכת מאובטחת, היא לא מערכת פרוצה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> השלישות מעבירות את זה. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> זה לא נכון, לא נכון. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה כן נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה נכון מאוד. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> זה לא נכון, מכיוון שהן לא נוגעות במסמכים האלה. הפרט שם את המסמכים האלה מול גורם אחד שקורא אותם, וזה הפסיכיאטר שבודק את הבקשה במוקד שהקמנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יושבים פה בחדר אנשים בדרגות בכירות שאמרו לי על עצמם, שהחומר שהם העבירו הסתובב, וכל היחידה שלהם ידעה בדיוק מה קורה איתם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הסתכלו עליהם בעין עקומה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> למה השלישה מקבלת את זה? למה היא צריכה לדעת בכלל? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> גם ככה חיים שלמים יש לנו תווית של פוסט טראומה שקשה לנו להתמודד איתה, אז אתם רוצים להוסיף? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> מה שהשלישה קיבלה זה רק שהאדם מוקפא. יש פה התחייבות ב-SLA, שמשך הטיפול בנושא הזה ייקח 30 ימים. אלא אם כן, וזו האפשרות השנייה, אם הפרט לא מעוניין לשים את המסמכים במערכת, שוב אני אומר, היא מערכת מאובטחת, הוא יוכל להגיע. אתמול ישבנו על זה גם עם ראש א"טל, שהוא המפקד של חיל הרפואה, וסיכמנו שניתן יהיה להציג את המסמכים האלה גם בצורה פיזית. אני חוזר ואומר שהיא מערכת דיגיטלית מאובטחת, ומי שקורא את החומר זה רק הפסיכיאטר, ואני מדגיש, רק הפסיכיאטר קורא את החומר. כשהפסיכיאטר יסכם את התיק וייתן את ההמלצה שלו, הוא לא יכתוב את כל הפרטים, הוא יכתוב רק המלצה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אבל למה צריך להגיע לכל זה עם פסיכיאטר מחוזי, כשאני מסביר לך שאני יכול לחזור לשירות? מה זה, כל אחד נגד השני? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, שנייה, כולם רוצים לדבר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> סליחה שאני מתפרץ עליך, אבל משהו פה לא הגיוני. פסיכיאטר מחוזי אומר לך שאני יכול לחזור לשירות, למה צריך לעבור עוד פסיכיאטר ועוד פסיכיאטר? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הם לא מבינים את הקושי לעמוד מול הסיטואציה הזאת. הם לא מבינים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, בסדר, בסדר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הם לא מבינים כמה זה קשה לבן אדם שסובל מפוסט טראומה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בן אדם גיבור, רוצה לחזור לשרת. הם לא מבינים. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> או שהוא ישים את המסמכים במערכת המאובטחת, ותוך 30 יום הוא יקבל תשובה. הנוהל הזה התחיל לא מזמן, וגורמי הרפואה טוענים שסדר הגודל של האישורים יעמוד על כ-90%. אם הפרט יעשה את הדבר הזה, תוך 30 יום הוא יקבל תשובה. אם הוא יקבל תשובה שהוא ממשיך לשרת, וכמו שאמרתי, מרבית האנשים יקבלו תשובה שהם ממשיכים לשרת, הוא יחזור לשרת כמו שהיה קודם. אפשרות שנייה היא להביא את המסמכים פיזית, כי הבן אדם לא סומך עלינו. הוא לא רוצה להגיש את המסמכים במערכת. נפגשנו עם אנשים, ואחרי זה החלטנו להרחיב את מספר המקומות שניתן להגיע אליהם פיזית. אם בן אדם ירצה להגיע פיזית ולא לסמוך על המערכת, הוא יוכל לעשות את זה פיזית. הוא יקבל תשובה מאותו פסיכיאטר, והחומר הזה לא יעבור אצל אף אחד. הוא יהיה רק בן האדם שהגיש, לבין הפסיכיאטר שעובר על החומר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה לא נכון. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> זה הנוהל המסודר של חיל הרפואה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אחר כך זה צריך לעבור לקב"ן חטיבתי, ו-90% הוא אטום ולא מעניין אותו לשמוע כלום. עברנו את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, תן לו להמשיך. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני רוצה להסביר את הצד השני של המשוואה. אנחנו מדברים על סדר גודל של כ-2,000 מקרים כאלה. נניח שאנחנו מאשרים 90%, אבל יש לנו אחריות ל-10%, ל-200 מקרים שיש בהם פער. אני לא אומר שזה בן אדם X או בן אדם Y, אבל יש לנו אחריות ואנחנו צריכים לוודא שאותו אדם לא מסכן את עצמו ולא מסכן את סביבתו. יש לנו אחריות בתור צבא. לכן, יש נוהל מאוד מאוזן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוא לא מאוזן אם זה 90% ו-10%. אם היית אומר לי שזה 50%, הייתי אומרת לך שזה מאוזן. 90% לא צריכים לסבול בגלל - - - << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> הם לא צריכים לסבול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הם סובלים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה שאגף השיקום לא עושה את העבודה - - - << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> גברתי היושבת-ראש, אני מסביר שההקפאה הזאת היא ל-30 ימים, לפרק הזמן של הטיפול. יכול להיות שאנשים משתהים במסירת המסמכים וזה לוקח יותר זמן, אבל אם אדם שם את המסמכים במערכת המאובטחת, הוא יכול לקבל תשובה מהירה. אם לא נוח לו לעשות את זה במערכת הדיגיטלית, הוא יכול לעשות את זה במערכת הפיזית. 200 מקרים שדיברתי עליהם, שהם 10%, נעשה בהם שינויים. יכול להיות שהשינוי יהיה שהם לא יכולים להמשיך לשרת במילואים, ויכול להיות שהשינוי יהיה שהם יכולים להמשיך לשרת במילואים, אבל בתפקידים אחרים. הנוהל הזה התחיל לא מזמן, ולכן אין לי ניסיון מספק איתו. כמו שאמרתי, המטרה שלנו היא שישרתו כמה שיותר. קיבלנו הרבה מאוד הערות גם על ביטחון המידע וגם על חיסיון המידע, ולכן דיברתי על המערכת המאובטחת ועל כך שרק בן אדם אחד רואה את המסמכים. קיבלנו הערות על פגיעה באנשים, ובגלל זה עשינו הרבה שינויים בנוהל הזה. אני כבר אומר לך, גברתי היושבת-ראש, שאנחנו נמשיך לשבת עם אנשים כדי לנסות לשפר את זה עוד יותר. אני לא אומר לכם שהכול מצוין, ממש לא, מצד שני, אל תצפו שאני אראה שלאדם יש אחוזי נכות שמוגדרים על ידי הגורם הרפואי – אני לא גורם רפואי – כנתונים משמעותיים שמצריכים התייחסות שלנו, ואנחנו נגיד שאנחנו לא מתייחסים לזה. בנינו דרך להתייחס לזה במהירות האפשרית ובדיסקרטיות האפשרית. אני מכבד את כל האנשים שהגיעו לכאן, ואני לא צריך לבוא לוועדה כדי להגיד את זה, אני אגיד להם את זה בכל מקום. המטרה שלי היא שהם ישרתו, אבל יש אחריות ואני צריך לוודא שזה נעשה באחריות. ברור לי שיש הערות גם לנוהל הזה ואנחנו נשפר אותו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. מאחר שפרופ' פרוכטר הוא הגורם המקצועי והוא נמצא בזום, אני אבקש ממנו לדבר. אחר כך אתן את רשות הדיבור לבנימין בודנהימר, אחריו לעמית ואז לכל היתר. אני אתן לכולם לדבר ככל שיספיק לנו הזמן, ואני מבטיחה שבשבוע הבא נקיים דיון נוסף. זה לא ייגמר היום, ויש לנו עוד הרבה מה לומר. פרופ' פרוכטר, בבקשה. << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> שלום, תודה רבה. אני שמח להיות שוב בוועדה והנושאים שאתם מדברים עליהם הם סופר-קריטיים. אני פסיכיאטר, בעברי הייתי ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, היום אני יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה ואני מנהל רפואי ומייסד שותף בעמותת עיקר. רעי רועי פלד יושב באולם הוועדה, ואנחנו משתדלים לרכז את הצרכים. נגענו בצורה מאוד מעמיקה בכל השאלות שאתם מעלים פה, וברשותך, הייתי רוצה לקחת צעד אחד אחורה ולא להיכנס לדיון הקונקרטי על החלטת חיל הרפואה ביחד עם משרד הביטחון – האגף לשיקום נכים, בעניין שחרור אוטומטי של אנשים עם 30% נכות. במאמר מוסגר ובקול המקצועי, הפירוש של 30% נכות הוא שיש פגיעה משמעותית, קשה או יותר, בתפקוד. זאת ההגדרה של 30% נכות. יש כאלה שמצליחים לשרת במילואים וזה מציל להם את החיים, אנחנו לא מתווכחים עם זה, אבל ההחלטה הגורפת לשחרר אוטומטית ולהחריג את אלה שכן יכולים להרוויח, באה לקראת הנכים והמתמודדים ולא נגדם. לפני כן גייסו אנשים שאסור היה לגייס, ובשטח, כשהם פוגשים בטראומה, הם עלולים לקפוא או לתפקד ביתר או בחסר, ולסכן את הכוח. אנחנו גם יודעים שחשיפה חוזרת לטראומה גורמת ליותר נזק מאשר לתועלת. מי שמועד וכבר פיתח את ההפרעה הפוסט טראומטית, בוודאי ובוודאי. לכן, ועדת ההחרגה תצטרך לדון בכובד ראש ולקבל החלטות, אבל המנגנון האוטומטי יש מאחוריו לפחות היגיון קליני מאוד. גדול. צר לי שהיו כמה שנפגעו מזה, כי הם באמת חיים במילואים ועושים שם חיל – אלה קלאסיים לאישור מהיר בוועדת חריגים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פרופ' פרוכטר, אני אבקש להפריע לך כי אני רוצה לדבר על הנזק הרוחבי שגורמת החלטה גורפת למדינת ישראל, לאזרחי מדינת ישראל, לנוער למבוגרים ולכולנו. כשאתה קובע החלטה גורפת שכל מי שיש לו 30% נכות ומעלה מוקפא באופן אוטומטי, אלא אם כן הוכיח אחרת, אתה בעצם אומר לילדים שלנו, שחלקם צעירים ויושבים פה: אל תלכו לקבל עזרה נפשית. אל תלכו. עכשיו מי שמקבל עזרה נפשית וכבר מוכר, הוא אדם שמודע ליכולות שלו. אם הוא רוצה להשתחרר, בוודאי לשחרר; אם הוא לא רוצה להשתחרר, אבל המפקד שלו ומי שמכיר אותו אומרים: לא, הוא לא טוב לי, אל תיקח אותו. אם המפקד רוצה ואמר שאין איתו שום בעיה, ואין חוות דעת פסיכיאטרית שאומרת שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים בשירות הזה, אין בעיה לקבל אותו. אומר פה אמיר ש90% יעברו, ו-10% לא, ויש לו חובה ל-10%. תחשוב למה זה גורם ל-90%, ותכף נשמע אותם פה, לאיזה סטיגמה זה גורם. הסטיגמה אומרת: אל תלכו לקבל טיפול, אל תלכו להכרה, כי אם אתם הולכים להכרה, ישימו עליכם סטיגמה שאתם לא יכולים, אתם לא ראויים, אתם לא מתאימים. זה מייד אומר מה אתם לא, ולא מה אתם כן. זאת בעיה מאוד מאוד גדולה, ואני לא חושבת שהצבא צריך לפתור אותה. אני לא יודעת אם היית בתחילת הדיון, כשהסברתי שהמטרה של הצבא זה לנצח; המטרה שלו היא לא שיקום, לא חוסן, לא לשכת רווחה, לא שוויון ולא כור היתוך. המטרה שלו היא לנצח, ועם זאת, יש כאן חיילים מאוד מאוד טובים שרוצים להיכנס פנימה. בבקשה, התייחסותך. << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> בוודאי שהייתי מהתחלה, ואני ממש מודה לך. את צודקת במה שאמרת למעט זה שאני לא מסכים שזה 90%. אני מכיר את המספרים, הם מספרים קצת, אחרים ואין באמת הרבה מספרים עדיין. יש כרגע סדר גודל של למעלה מ-20,000 איש שנמצאים או בהכרה 0.3 או בהכרה של מעל 30%, ואלה שאמורים או רוצים או נלחמים על החזרה לשירות הם מאות. אני לא יודע מאיפה אמיר אמר את המספרים. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אמרתי את זה על בסיס אלה שהגישו. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 90% מאלה שהגישו. << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> זה סיפור אחר, זה בדיוק הסיפור. לכן יש פה הטיית הסתכלות מאוד מאוד גדולה, אבל זה לא מה שרציתי להגיד. יש הרבה פחות מ-90% שבאמת רוצים לחזור, להפך, המסה הגדולה הכרה בנכות מבינה שהם לא יכולים לשרת. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אבל אלה שמבקשים, צריך לבחון את הבקשה שלהם בכובד ראש. << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> חשוב לי להגיד שוועדת החריגים חייבת לפעול מהר וחייבת להיות מאוד משמעותית, כי אסור שהיא תהיה חסם לטיפול וזה קריטי. על זה אין בכלל ויכוח. אני רוצה להסתכל צעד אחד אחורה. הושבנו בשולחנות עגולים גם את מומנטום גם את עמית, גם את כל הגורמים המטפלים בצבא בבריאות הנפש, וגם את הגופים שמטפלים אחרי השחרור, ואיתרנו שיש פערים מאוד משמעותיים בתהליך. אחד מהם והעיקרי שבהם הוא הרציפות הטיפולית. יש פרגמנטציה מאוד גדולה בטיפול, כאשר עמית לא מדבר עם זה, וזה לא מדבר עם הבא בתור, וגם אין סטנדרט אחיד. לכן הנפגעים, המתמודדים צריכים לספר שוב ושוב את הבעיות שלהם, ושוב ושוב על האירועים הטראומטיים. אנחנו יודעים כמה זה קשה להם ולכן הרבה מאוד נושרים בדרך. חייבים לדאוג שבתפר שבין הצבא לאזרחות תהיה רציפות טיפולית, יהיו טפסים אחידים ושאלונים אחידים ומערכת של תפעול. זאת צריכה להיות פלטפורמת תיאום מוגנת ומאובטחת, כי אלה מסמכים וחומרים רפואיים עדינים מאוד, שתוכל להעביר את המידע מהטיפול בברה"ן במכון הקבע לקופת החולים, לחוות הטיפול ולמשרד הביטחון. לא משנה לאן. חייבים לעבוד חזק מאוד על הרצף הטיפולי, הרצף האבחוני ורצף העברת המידע. כרגע זה עקב אכילס אדיר, וזה מפיל המון אנשים בין הכיסאות. אין להם כוח עוד פעם לפנות כי הם נתקלים בביורוקרטיה ומעדיפים לעזוב וכו'. כדי להתגבר על זה או לעזור לזה, יש דרך נוספת שצריך לעשות והיא מודל טיפת חלב. מודל טיפת חלב אומר שפעם בחצי שנה קופת חולים תדגום את איש המילואים. רופא המשפחה יעביר לו שאלון קצר של 7-5 דקות וידע לעשות לו בסקרינינג הזה איתור של בעיות. כך אנחנו א נאבד את האנשים האלה, שיגיעו חמש שנים אחרי כשהם מכורים לקנאביס או מכורים לאלכוהול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה מדבר על כל משרתי המילואים, או רק על אלה - - - << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> כן, כל מי ששירת במילואים. כמו שרופא קופת החולים שואל אותי על משקל ועל יתר לחץ דם בסקרינינג עיתי, או על עישון או על ספורט, כך שישאל את איש המילואים כמה שאלות. הדבר הזה מאוד פשוט ליישום, והוא יוכל לעזור לנו לאתר את האנשים שצריכים עזרה, לפני שהם מגיעים לבור תחתית והם כבר בריב עם בת הזוג, שבגללו הם מתגרשים, עם בעיות במקום העבודה, עם בעיות של התמכרויות ועם נזקים נוספים. הסיפור הזה מאוד פשוט ליישום, ואם אנחנו רוצים להניע מסה באמת טובה לסגור פער, זה פתרון מעולה. זה ושאלונים וסקרינינג אחיד, כדי שלא יהיה צריך לספר שוב ושוב. אלה הבעיות העיקריות, ובמאמץ קטן יחסית נוכל להקפיץ קדימה את הטיפול במשרת המילואים ובאיש שמשתחרר ולא נאבד אותם, אחרת נמשיך לאבד אותם. כל הנושאים שעולים פה מאוד טעונים. כל נושא שניגע בו, נושא איתו פחד מסטיגמה, פחד מפגיעה תפקודית, פחד מזה שלא ייתנו לי יותר לתרום. בחלק מהמקרים זה נס שאנשים שנפגעו כל כך קשה, עדיין רוצים לתרום, ובאמת מגיעים להם הצדעה גדולה וחיבוק גדול. מיכה ידידי והחבר'ה שיושבים שם יודעים שזאת דעתי, אבל צריך גם לשמור עליהם ולאתר את אלה שלא יודעים להגיד: קשה לי; לא יודעים להגיד: אני מתמודד וקשה לי. את אלה צריך ממש ללוות ולדאוג לרציפות הטיפולית בהם כמו שצריך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, תודה רבה. בבקשה, יעל זרח. << אורח >> יעל זרח: << אורח >> אני מתנועת אימהות בחזית. אני גם בת של פסיכיאטר, ואני לא יודעת אם זה קשור. אני רוצה לשאול את פרופ' פרוכטר לגבי מתמודדי PTSD, האם אין לכם חשש שבעקבות המגבלות האלה, כשבאופן אוטומטי 30% ומעלה יקבלו הקפאה, אנשים לא ייגשו לקבל הכרה? מהפחד שהם לא ייגשו, הם גם לא יקבלו טיפול שהם כל כך צריכים. בתור מי שעושה מילואים ביחידת תל"ם, אני מלווה גם פצועים ב-PTSD, לרבים מהם האפשרות להמשיך לשרת במילואים היא תהליך מאוד מאוד חשוב בשיקום שלהם. אני מאוד אשמח שתענו על הסוגיה הזאת, ותשימו עליה דגש. << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> אני אשמח לענות. ראשית, אם הצבא ואגף השיקום יבנו נכון את ועדת ההחרגה, המסר שיעבור בין המתמודדים הוא שמי שרוצה ומוכיח שיכול או נראה שהוא יכול, הוועדה הזאת יודעת להקשיב ויודעת לבחור נכון. << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> זה לא יפגע לו באחוזי הנכות? לא יחפשו אותו אחר כך? << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> לא, לא יחפשו אותו אחר כך. << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> מי מבטיח את זה? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אנחנו, אנחנו מבטיחים את זה. אנחנו לא מעבירים. << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> הצבא מבטיח, אבל איפה אגף השיקום שיבטיח? << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> אגף השיקום. אני יועץ באגף השיקום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מי שמתפרץ באמצע – שמיר, אל תעשה את זה. הפרוטוקול לא יודע מי מדבר וחבל, כי אנחנו מפספסים. << אורח >> איל פרוכטר: << אורח >> שמיר, אני גם יועץ באגף השיקום, ואתה יודע את זה. אני אמשיך להילחם בשביל המתמודדים. אנחנו יודעים ומסכימים שתפיסת הנכות היום לא נכונה, כי היא מחפשת אי-תפקוד כדי לקבוע נכות, תחת לעודד שיקום ותפקוד. המוקד צריך להשתנות, כולם יודעים את זה ועובדים על זה. עובדים על זה לאט מדי, אני מסכים, אבל באמת עושים מאמצים כנים. אני לא חושב שזה מה שיפגע באחוזי הנכות, אבל אלה ההגדרות של אחוזי הנכות נכון להיום, והמסה העיקרית לא יכולה לחזור ולשרת במילואים. המסה העיקרית גם לא רוצה לחזור ולשרת במילואים. הם מבינים שהם קופאים בסופרמרקט, הם מבינים שהם לא יוכלו לתפקד שמיר אני גם יועץ באגף השיקום ואתה יודע את זה ואני גם אמשיך להילחם בשביל המתמודדים ובכלל תפיסת הנכות היום אנחנו יודעים ואנחנו מסכימים גם שהיא לא נכונה כי היא מחפשת אי תפקוד כדי לקבוע את הנכות תחת לעודד לשיקום ולתפקוד. המוקד צריך להשתנות וכולם יודעים את זה ועובדים על זה, עובדים על זה לאט מדי, אני מסכים, אבל באמת עושים מאמצים כנים, אני לא חושב שזה מה שיפגע באחוזי הנכות, אבל אלה ההגדרות של אחוזי הנכות נכון להיום ויש בזה המסה העיקרית לא יכולה לחזור לשרת במילואים. וגם המסה העיקרית לא רוצה לחזור ולשרת במילואים, הם מבינים שהם קופאים בסופרמרקט, הם מבינים שהם לא יכולים לתפקד - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איל, אנחנו לא מדברים על אלה שלא רוצים, וגם אין לנו נתונים. אנחנו נגיד תודה לפרופ' פרוכטר, כי אנחנו צריכים להמשיך הלאה. אנחנו נקיים דיון גם בשבוע הבא, ונשמח שתצטרף. נשמח גם לראות אותך פה בוועדה, ב-live, זה יהיה הכי טוב ותוכל לענות על כל השאלות. תודה רבה על מה שאתה עושה. בנימין בודנהיימר, בבקשה. << אורח >> בנימין בודנהיימר: << אורח >> תודה רבה. בוקר טוב, חודש טוב, אני עובד סוציאלי, מנהל מקצועי של ארגון שנקרא מעלות. אנחנו בתי מדרש שיקומיים למתמודדי נפש במסגרת סל שיקום, ויושבת פה הממונה על השיקום, גב' בתיה ליידנר. הגעתי לכאן בעקבות סיפור ספציפי שהתמודדנו איתו בשבועיים האחרונים. מדובר במלש"ב חרדי, והמסגרת שאני מנהל יש בה כמה מאות מתמודדי נפש, בעיקר גברים מהמגזר הדתי והחרדי. זה מתמודד נפש שרצה להסדיר את מעמדו, הגיע עם מסמכים מפורטים של מנהל המסגרת שלי, שגם הוא עובד סוציאלי במקצועו. המסמכים המקצועיים שלנו נדחו, ובן אדם שהגיע בתמימות כדי להסדיר את מעמדו כמתמודד נפש שצריך לקבל פטור משירות, סחבו אותו מפה לשם. לא היו מוכנים לדבר עם איש מקצוע מהמערכת השיקומית, ואמרו לו: תבוא עם תיק מוכן ל-14 יום, וניתן לך לראות קב"ן. הוא לא ראה קב"ן ואחרי כמה ימים הוא ראה שופטת, שגזרה עליו 14 ימי מחבוש. בכל הדרך הזאת הוא לא ראה קב"ן. הייתה התעלמות מהמסגרת שלנו, מאנשי מקצוע שלנו שמעידים שהמדינה משקיעה בתהליכי השיקום שלו, שהוא מוכר על ידי ביטוח לאומי ועל ידי משרד הבריאות. הוא עבר ועדות והייתה התעלמות מוחלטת. ברור שלא יכול להיות סנכרון מוחלט בין המערכות. יש חיסיון רפואי ואני לא חושב שאפשר לצפות שהצבא יקבל את כל הנתונים של אלו שמקבלים סל שיקום, אבל כאשר אדם מגיע ואומר: אני מתמודד נפש, אני מקבל שירותים מהמדינה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מי שמקבל סל שיקום יש לו 40% נכות. הם מדברים פה על מי שיש לו 30% נכות, שהם כבר מקפיאים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם הוא מסוכן, מה זה משנה? אם אומרים שהוא מסוכן, הוא מסוכן. מה זה משנה אם הוא מלש"ב או לא מלש"ב? << אורח >> בנימין בודנהיימר: << אורח >> מדובר במלש"ב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה זה קשור אם הוא מלש"ב או לא מלש"ב? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה משנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא. למלש"ב הזה יש אחוזי נכות, לא מאגף השיקום אבל כן מביטוח לאומי. ביטוח לאומי נתן לו 40% נכות ומעלה. << אורח >> בנימין בודנהיימר: << אורח >> 100% במקרה הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> 100% נכות, ואגף השיקום במשרד הבריאות צירף אותו אליו. לא קל להתקבל לשם, וזה לא משהו שכל אחד יכול להיכנס אליו. אמרתם שאתם מדברים עם ביטוח לאומי, המערכות מדברות עם ביטוח לאומי, אז תסבירי לי איך מישהו עם 100% נכות - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אני אשמח להסביר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אשמח לשמוע. זה פשוט אבסורד. << אורח >> בנימין בודנהיימר: << אורח >> אני רוצה להשלים, בבקשה, לפני התשובה. בדקתי את הנתונים, ויש עוד 40 אנשים במערכת שלי, ויש עוד הרבה במערכות אחרות של סל שיקום, שהם בגיל הספציפי, אנשים חרדים. הרושם הוא שכאשר מגיע אדם חרדי – אני לא נכנס לכל הדיונים שמתקיימים בוועדות אחרות, זה לא ענייננו. אני דואג לפרט. אדם מהמגזר החרדי שהוא מתמודד נפש, היחס הוא של חוסר אמון מוחלט גם במערכת שלנו, במערכות המקצועיות. בסוף הוא מאחורי סורג ובריח, וזה בוודאי לא מוסיף לבריאות הנפשית שלו. אני רוצה לדאוג לכל ה-40 הנוספים. אני רוצה ללוות אותם ולהסביר להם איך הם יוכלו - - - << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל זה הבן אדם, זה המקרה. הוא מספר על מקרה מסוים. << אורח >> בנימין בודנהיימר: << אורח >> אני מדבר על האנשים שלי, ואני רוצה להסדיר את מעמדם. אין מספיק ביטחון שאם אני אגש איתם לתל השומר, באמת ישמעו אותי. אני רוצה להסדיר את מעמדם, כדי למנוע מהם את המעצר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> המקרה הזה הגיע אליי, ואני אוסיף עוד מילה. פניתי למשרד הביטחון ואמרתי שלא הגיוני מה שקורה פה. חזרו אליי ממשרד הביטחון, העבירו לי את החלטת השופטת, שהוא עצור ל-14 יום, ואמרו שאין מה לעשות עם זה. כל הטיפול שהוא קיבל במשך שנה וחצי ירד לטמיון. והוא עם 100% נכות. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני לא יודע מי נתן את התשובה הזאת. אמרתי שאני אבחן את כל המקרים ואני אענה עליהם. אמרת שבשבוע הבא יש דיון, אני אחזור עם תשובות על כל המקרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק רוצה לשמוע שזה מקרה לא תקין. זה מה שאני רוצה. האם זה נכון שמסרו לכם את כל המסמכים, כולל זה שהוא הגיע ללשכת הגיוס עם מישהו מהמסגרת השיקומית של משרד הבריאות, לא משהו פרטי, ואמרו לו: תבוא, תראה קב"ן תוך 14 יום, אבל הוא לא ראה קב"ן אלא נשפט ל-14 יום מחבוש? מקרה כזה נשמע לא בסדר. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני לא יודע להתייחס למקרה אם אני לא בודק אותו. עם כל הכבוד, זה לא רציני שאני אענה על זה. << אורח >> בנימין בודנהיימר: << אורח >> האם אני יכול להיות בטוח שהאנשים שאני רוצה ללוות, לא ייעצרו כשאני אבוא איתם להסדיר את המעמד שלהם ולהסדיר את הפטור שלהם? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אחרי זה אני אבוא איתך בדברים, תן לי את הפרטים ואני אבדוק את זה. אנחנו רוצים לגייס כמה שיותר אנשים. יכול להיות שיש פה בעיה שאני לא מודע לה, ובגללה לא ניתן לגייס. לכן אמרתי שכל מקרה כזה, אנחנו ניתן לכם תשובות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא רוצה לשאול על כל מקרה לגופו, אלא על הכללים. האם מלש"ב מתמודד נפש שקיבל הכרה של 40% נכות ומעלה מביטוח לאומי ונמצא בסל שיקום, כלומר הו מקבל מסגרות שיקום בסל שיקום של משרד הבריאות, העבירו לכם מראש את המסמכים – מה קורה אז? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> דיברתי על זה. יש בחינה של פסיכיאטר, יש אנשי מקצוע שבוחנים את המסמכים, ובהתאם לזה הם קובעים את הפרופיל. יש אפשרות שהם יקבעו פרופיל 21 – לא כשיר לשירות, ויש אפשרות שהם יקבעו פרופיל שאפשר לשרת, עם הגבלות מסוימות. יש כאלה שרוצים לשרת ויש כאלה שלא רוצים לשרת. הרחבנו את מספר האנשים שעוסקים בזה, ויש בחינה רפואית. << דובר >> רן דדון: << דובר >> סליחה, אתם אומרים לאנשים אחרים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו לא יודעים מי אתה, וחבל. << דובר >> רן דדון: << דובר >> שירתי במילואים 580 ימים בחרבות ברזל, ומאובחן עם פוסט טראומה מ-2020. כל החברים שלי מתגייסים עכשיו בצאלים, ואני הוקפאתי שבוע לפני שהם התגייסו בהודעת סמ"ס. כשזה נוח לצבא, אתם מביאים אנשים ובוחנים אותם כדי לראות את מי לשחרר, אבל מי שרוצה לשרת, תעשו איתנו את התהליכים האלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה בדיוק מה שהתכוונתי. << דובר >> רן דדון: << דובר >> תבדקו אותנו. אנחנו רוצים להגיד לכם: חבר'ה, אנחנו רוצים לשרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא להקפיא. << דובר >> רן דדון: << דובר >> זאת התרופה שלנו, ואני אומר לכם את זה באמת. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> הסברתי קודם שלגבי המילואים, נעביר את חוות הדעת של המטפל ואת חוות הדעת של המפקד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה הוא צריך לקבל הודעה שהוא מוקפא בסמ"ס? << דובר >> רן דדון: << דובר >> בואו נעשה את זה לפני כן. כל החברים שלי חותמים עכשיו על ציוד, ואני נשאר באוויר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לפני שהוא מוקפא תקראו לו ותגידו לו: בגלל אחוזי הנכות, אתה צריך לבוא אלינו לבדיקה. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> הוצאנו הודעה בסמ"ס שהוא צריך להעביר את המסמכים, והנוהל הוא תוך 30 ימים כדי לאפשר לו לשרת. << דובר >> רן דדון: << דובר >> צריך לעבור קב"ן חטיבתי. העברנו הכול ואין עם מי לדבר. העברתי את כל הדברים שצריך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה לסגור את נושא המלש"בים, ואז נעבור אליכם. אמיר, אנחנו נעביר אליך את כל המקרים, ואתה תבדוק. אני שואלת על נושא עקרוני. אם יש אצל בנימין או במקום אחר אנשים שלא שלחו את כל המסמכים בשלב הראשון, כי קבוצה גדולה עם 40% נכות מביטוח לאומי, כנראה לא שיתפו פעולה עם הצבא ולא בגלל שהם חרדים, אלא בגלל חוסר היכולת שלהם לקום מהמיטה, לצחצח שיניים ולתפקד. הוא רוצה להסדיר את מעמדם של 40 אנשים כאלה. איך הוא יודע שאם הוא יבוא להסדיר את זה אצלכם, לא יעצרו את כולם מייד? יש גם נהלים כאלה? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אם באים בצורה מסודרת ובאים להסדיר את זה בזמן - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא בזמן. הם עברו את הזמן כי הם מתמודדי נפש. הם שכבו במיטה והם לא מסוגלים. אנא, רשום לך לבדוק גם את זה, כי אני רוצה לשדך בין אותם 40 אנשים שלא מסוגלים לבוא. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אנחנו לא רוצים להכניס אנשים לכלא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה מה שקורה. << דובר >> מיכה כץ: << דובר >> אנחנו בכלא בבית. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם כל האוכלוסייה האזרחית, אבל כשאנחנו מגיעים בחזרה לצבא, אנחנו מתמודדים. יש אנשים לא יכולים לראות צבע ירוק, לא יכולים לשמוע בלון מתפוצץ, הם קופאים. יש אנשים שיכולים לראות רק צבע ירוק, וכשהם שומעים בלון מתפוצץ, הם רצים לעבר הבלון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מיכה, מיכה, אתה רק מקלקל. << דובר >> מיכה כץ: << דובר >> בצבא הם מצילים חיים, הם מצילים את עצמם, ובבית הם בכלא. בבית הם בכלא, אתה מבין? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מיכה, די. אני מבקשת ממך, עוד לא דיברנו על מילואימניקים. די, בבקשה. בנימין, אנחנו נדבר אחר כך עם אמיר כי אני רוצה לקבל מהם הוראה או פרוטוקול, איך באים להסדיר משהו שמתמודדי נפש לא יכלו להסדיר לפני כן, ולכן פספסו את המועדים. שהוא לא יצטרך לבוא לבקר את כל ה-40 בכלא. בבקשה, עמית. הדברים שהוא יגיד יקפיצו את כולכם, בבקשה, תתאזרו בסבלנות. אנחנו רוצים לתת לכולכם את הזכות לדבר, וגם לצבא להשיב. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> תודה. נפצעתי בלבנון, נפצעתי קשה לפני כ-20 שנה. הייתי מפקד טנק, והטנק שפיקדתי עליו חטף טיל קורנט. הטיל חדר פנימה והתפוצץ בפנים. היה לי חור בריאה השמאלית, שאיפת עשן, כוויות, רסיסים. הגעתי לבית חולים במצב קשה, וכשיצאתי מטיפול נמרץ שאלתי את הרופא תוך כמה ימים הוא חושב שאני אוכל לחזור ליחידה. כולם צחקו, אימא שלי פחות, ואתם צריכים להבין שהדבר שהיה לי הכי חשוב באותו רגע היה לחזור לחברים שלי, שנלחמים, לחזור למי שהייתי קודם. זה באמת קרה, ואחרי שלושה חודשים של שיקום יום ושל טיפולים אינטנסיביים. חזרתי לצבא, יצאתי לקורס קצינים, סיימתי אותו כבר בקבע, שירתי עוד כשנה וחצי בקצין בתפקידים קרביים, ועד היום אני משרת במילואים למרות כל הקשיים. אני גם מוכר פוסט טראומה, אני עובד במשרה מלאה בהייטק בחברה מדהימה שמאוד תומכת, ובמקביל אני גם מנהל עמותה. אני עוסק בפעילויות ספורט וחי עם בת הזוג שלי, כלומר אני חי חיים מלאים עם הפוסט טראומה ועם הכול. ממש בימים האלה אני משרת למעלה מ-400 במלחמה הזאת, ואני מנסה להבין איך יכול להיות שאחרי שאני משרת במשך 20 שנה, אחרי הפציעה שלי, אחרי ההכרה ואחרי הכול, אתם נזכרים לומר לי שאני לא יכול לשרת. אתם שולחים לי סמ"ס – מישהו שהעביר סמ"ס שהעביר סמ"ס, מאיזו מש"קית לקצין – בערב יום הזיכרון ב-20:30. אני לא מאשים את אותם אנשים ספציפית, את אותו קצין או את אותה מש"קית. זה בכלל לא היה אמור להיות בידיים שלהם, זאת לא הדרך הנכונה לטפל בזה. אני לא מבין למה נזכרתם אחרי כל-כך הרבה זמן. אני לא היחיד, ואנחנו מדברים על אלפי לוחמים שהם נכי צה"ל ובאבחת הודעת סמ"ס, באבחת הנחיה פשוט הקפאתם את כולם בבת אחת. לא סתם לוחמים; אנחנו מדברים על לוחמים מנוסים, לוחמים שרוצים ויכולים להילחם. לוחמים שהמפקדים שלהם רוצים אותם. כשאותי הקפיאו, אנשים נלחמו כדי לדאוג לזרז את ההליך כמה שאפשר, כדי שאני אתגייס עם הכוח. וכל זאת בתקופה שבה הצבא טוען כל הזמן שחסרים לוחמים. הפרו את החיסיון הרפואי שלי. המידע הרפואי שלי עבר, זלג להרבה מאוד אנשים ביחידה. לי אישית אין מה להסתיר. כל הסביבה שלי יודעת שאני פוסט טראומתי. ולמה זה? כי כשאני רואה לוחם אחר בשטח, אני מייד מזהה מי פוסט טראומתי. אנחנו מדברים בעיניים, לא צריכים להוציא מילה מהפה כדי להבין אחד את השני. כשלוחמים צעירים רואים מישהו שהוא פוסט טראומתי ולא מתבייש בזה, ומדבר על זה, זה מעודד גם אותם לפנות ולבקש עזרה במידה שהם חווים קשיים ובעיות. אין בזה שום בושה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ועדיין אין שום סיבה שהמידע הרפואי שלך יסתובב. זה מה שהתחלת להגיד. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> חד-משמעית. אף אחד לא שאל אותי. נכון שאני מדבר על זה בגלוי, אבל הפוסט טראומה היא שלי, לא שלכם. זה עניין שלי. אני בוחר עם מי אני משתף ועם מה אני לא משתף. לא יכול להיות שמש"ק יפנה אליי, אנשים שאני לא מכיר יפנו אליי ויגידו לי: אתה מוקפא כי אתה נכה צה"ל. איך זה הגיע? איך זה קורה? כן, אני מבין את הכוונה של הצבא שההליך יהיה מסודר – רק הפסיכיאטר יראה וכו', אבל בסוף המידע זולג. הצבא כגוף לא יודע לשמור על מידע, עם כל הצער שבדבר. לא זאת הדרך. האבסורד הכי גדול הוא שאנחנו בכלל לא קבוצת סיכון. אתם הורדתם הנחיה ולא בדקתם את הנתונים. אותם אנשים שמוכרים מודעים לבעיה by definition. הם מודעים לבעיה, הם מטפלים בה, כל אחד במה שהוא צריך. יש כאלה שצריכים טיפול כזה או אחר, ובכלל לא משנה מה הטיפול. יש כאלה שספורט עוזר להם, זה לא רלוונטי, אבל הם מוכרים. תבדקו כמה אנשים מוכרים התאבדו, ואתם תראו שהרוב המוחלט של המתאבדים – וכל מקרה עצוב – רובם היו אנשים שלא הוכרו בכלל. לכן אתם מפנים את הזרקור למקום הלא נכון, בתור התחלה. הדבר הכי חשוב, אגב לא מוכרים – עזבו אותי, מחר תוציאו אותי מילואים? כל בסדר, שירתי פרק זמן מאוד ארוך, תרמתי, הכול טוב. מה לגבי אותם לוחמים צעירים בני 18, בני 19, שחוו דברים בקרב במלחמה הארוכה הזאת, וחווים דברים? כשאני הייתי בבית חולים עטוף בתחבושות, לא עניין אותי כלום, רק רציתי לחזור. כשנכנס הפסיכולוג לחדר שלי, אני בעטתי בו החוצה. לא רציתי לדבר, זה לא עניין אותי. אמרתי: אני חוזר לצבא. מה איתם? לוחם בן 19 ששומע עכשיו שהקפיאו את כל המילואים, אתם באמת חושבים שהוא ילך לבקש עזרה? ומה יקרה בעוד 10 שנים, כשהמצב יחמיר? כשחס ושלום הוא יתלה את עצמו? אתם תדברו עם אימא שלו ותגידו: מצטערים, היה נוהל? נוהל – 90%-10%, אתם מספרים. אנחנו לא מספרים; אנחנו נכים וזה בסדר. אחוזי הנכות שקבעתם לנו בוועדות –אגב, גם שם נלחמתם בנו ואנחנו הקזנו דם במשך שנים כדי לקבל הכרה. ההכרה הזאת היא לא על הצבא; ההכרה הזאת היא החיים האישיים שלנו. לי יש X אחוזים פיזי – ריאות, פוסט טראומה. זה לא משנה. האחוזים הללו משקפים את הקושי שלי בחיי, ועם הקושי אני אעשה הכול, אצליח ואתמודד. וככה גם החברים שלי. היה לי חור בריאה ואני רץ מרתונים. בגלל שאני רץ מרתונים אתם תבטלו לי את האחוזים על החור בריאה? לא. ואם בעוד 20 שנה יהיה לי פתאום נזק, חס ושלום, בעקבות הפציעה? ההכרה הזאת היא לכל החיים, לצמיתות. אנחנו נכים, אבל אנחנו לא "מתנדבים". אנחנו לוחמים, אנחנו באים מתי שצריך, מתי שקוראים לנו. עם כל מה שעברנו אנחנו מוכנים ורוצים להילחם. אנחנו מוכנים, המפקדים שלנו מוכנים לקבל אותנו ואין בנו שום מסוכנות. אין שום סיבה בעולם שאנחנו לא נשרת. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אמיר רוצה לענות, בבקשה. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני אענה על שלוש נקודות. קודם כול, אני מתנצל בפניך שזה מה שאתה מרגיש, ושהמידע שלך עבר למי שהוא לא צריך לעבור. אני אומר לך שלמדנו מזה, ואני חושב שהדרך שבה אנחנו מנהלים את זה עכשיו, כפי שפירטתי, תגרום לזה שהמידע לא יעבור. שנית, אנחנו רוצים שתשרת במילואים, אנחנו לא לא רוצים שתשרת. אנחנו רוצים שתשרת במילואים, ואנחנו חושבים שאם נעבוד בשיטה שאמרנו, קרי, תביא חוות דעת מהמפקד שלך על התפקוד שלך, את הבקשה שלך ואת כל מה שאתה מתאר, אני לא המחליט, אבל יש סבירות גבוהה שניתן יהיה בפרק זמן מאוד קצר להסדיר את המשך השירות. זאת הייתה המטרה שלנו, להסדיר. אתה שואל למה התעוררנו עכשיו. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> ביקשתם פרוטוקול רפואי, ביקשתם אישור של המעסיק שלי, שאומנם יודע שאני פוסט טראומתי ואני לא מסתיר כלום, אבל אני לא מתכוון ללכת למעסיק ולהגיד לו: תן לי - - - << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> קבענו חלופה שזה לא חייב להיות המעסיק, זה יכול להיות גם המפקד, כי מן הסתם אתה עושה הרבה ימי מילואים. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> ביקשתם שאני אחתום על ויתור על סודיות רפואית. זה לא שלכם. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> נתתי לזה תשובה, שניתן יהיה לבוא גם בצורה פיזית ולא דיגיטלית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה לא מה שהוא אומר, הוא מדבר על חתימה על ויתור סודיות רפואית. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> כדי שנוכל לתת החלטה מבחינה רפואית, צריך להיות בפנינו צבר מסוים של נתונים כדי שנוכל לקבל החלטה מושכלת. יכול להיות שהמקרה שלך באמת חד-משמעי, ויש מקרים יותר מורכבים. ציינתי קודם את האחוזים, והאחוזים נוגעים באלה שהגישו. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> ויש אלפים שלא הגישו וכנראה לא יגישו. כמו שמיכל אמרה, ברירת המחדל לא צריכה להיות הקפאה, זה צריך להיות הפוך. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> הקפאה היא אקט שלא מוציא אותך ממילואים; הקפאה היא אקט שנועד כדי לייצר את תהליך ההסדרה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל זה אקט פוגעני. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא, לא, מיכל, זה לא נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אל תגיד לי לא נכון. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה לא נכון, כי זה לא פוגעני. אנחנו עושים את זה פוגעני. אנחנו, הנכים, עושים את זה פוגעני. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה יכול לחלוק עליי, הכול בסדר. אני מבינה את מה שאתה אומר, ואני לא חושבת שצריך להחזיר את כולם לצבא. אמרתי את זה מראש ואני אחזור ואגיד את זה שוב. כשהם מקבלים פתאום הודעה שהם מוקפאים - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כולנו מוקפאים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יכול להיות שאפשר לעשות את אותו אפקט, אבל לעשות אותו בצורה הרבה יותר ידידותית, אנושית. << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> צריך לעשות את זה אנושי, צריך לעשות את זה מסודר, אבל אני רוצה להגיד משהו לכל הנכים. חשוב להגיד את זה כי בסוף אני מגיע ב-00:00, מתקשרת אליי הקב"נית של 36, שיש מפקד טנק שאוכל הזיות בתוך טנק כי אף אחד לא מטפל בו. אתם צריכים להבין, אנחנו לוחמים וקודם כול אנחנו רעים אחד של השני. את הנרמול של זה אנחנו נעשה, בכך שנגיע בראש גאה ונדרוש להמשיך לשרת במילואים. לך ביטלו את ההקפאה, לי ביטלו את ההקפאה ולעוד הרבה אנשים יבטלו את ההקפאה. אתם תתעוררו על עצמכם ותעשו את זה מסודר ונקי. פשוט תתעוררו על עצמכם, כי אנחנו רוצים באמת לתת, ורוצים שזה ייראה מכובד. גם אנחנו בצד הזה של השולחן צריכים להבין שיש אנשים שמסתכלים עלינו עכשיו בטלוויזיה, רואים אותנו מדברים בצורה גאה ובריאה על הפציעה שלנו, ואנחנו ננרמל את זה בשבילם. אתם כולכם אומרים את זה, שהחבר'ה השקטים, אלה שעלולים לעשות משהו, לא ידברו בשום מקום. שירתי במילואים 640 ימים וקיבלתי הקפאה. הלכתי ונלחמתי בהם כדי לשחרר את ההקפאה. הבאתי טופס מהפסיכיאטר, אבל כמי שמדבר גם עם נכים ורואה מה הם כותבים כדי לחזור לשירות – אני נפצעתי ב-1999, ברחתי מהשיקום כדי לחזור, ואותו דבר שריונר ב-188. איתך באהבה והכול, אבל יש פה אנשים שלנו, חברים שלנו שלא מסוגלים לפנות למפקדים שלהם ולהגיד להם: קשה לי. כי הם רואים את כל החברים שלהם יוצאים לעוד סבב, והם יוצאים איתם לעוד סבב. אני מברך על כך שזה קודם כול אוטומטי, כדי שהביישנים והנחבאים אל הכלים יוכלו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שמיר, יש לזה פתרון. שקודם כול ישלחו בווטסאפ או יתקשרו ויגידו: תבואו, אנחנו רוצים לבדוק. אם אין תגובה אחרי מספר ימים, יגידו לו: אדוני, לא באת וכרגע אתה מוקפא עד שתגיע. זה לגיטימי, זה אנושי. אני רוצה שזה יהיה אנושי. להיות אנושי. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> לוחם שקט כזה, כמו שאתה מתאר, שרואה את החברים שלו מתגייסים ואומר: אין מצב שאני לא בא, והוא בסיכון, מה הוא יעשה? מה הוא יחשוב לעצמו כשהוא יקבל הודעת סמ"ס שאומרת: אתה מוקפא מהמילואים? איך הוא יעמוד מול החברים שלו? << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> יכאב לו כמו שכאב לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, זה לא שיח ביניכם. עמית ושמיר, זה לא שיח ביניכם. תודה. << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> שאלה קטנה, האם המערכת עושה לעצמה חיים קלים? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> המערכת לא עושה לעצמה חיים קלים. ההודעה לא יצאה ראשונה, ולקח לנו זמן להוציא את ההודעה כי היה לנו חשוב שהמפקדים ידברו עם האנשים לפני כן. שאלתם למה אנשים ידעו על זה; כי אנחנו רצינו שהמפקדים ידברו עם האנשים לפני שנשלח את הסמ"ס. אני מניח שהיו מקרים שזה לא קרה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הם לא דיברו. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אני מניח שהיו מקרים שזה לא קרה, היו הרבה מקרים שזה כן קרה. הרעיון היה לשלוח סמ"ס לא כהודעה שנופלת עליך כרעם ביום בהיר, אלא לייצר שיח של מפקד לפני שנשלח סמ"ס. אני אומר שוב, שאם הגיע לאנשים סמ"ס לפני השיחה של המפקד, אני קודם כול מתנצל על זה. המטרה הייתה לעשות את התהליך הכי אנושי שיכול להיות. אין דרך אחרת שאנחנו יכולים להגיד מראש מול היקף האנשים הזה, מי כן יכול. אנחנו חייבים לעשות בדיקה כדי לדעת את זה ולכן יש צורך בפרוצדורה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. שלומי ציפורי, ואחריו לירן. בבקשה, אדוני. << אורח >> שלומי ציפורי: << אורח >> אני עורך דין מטעם לשכת עורכי הדין. אני יושב-ראש ועדת צבא וביטחון בלשכת עורכי הדין, ואני אלוף משנה במילואים. אני גם חבר המועצה הלאומית לפוסט טראומה יחד עם פרוכטר. במגבלת הזמן, לפחות בשלב הזה, אני רוצה להגיד שהעברנו נייר עמדה מסודר. אנחנו חושבים שהתהליך הזה, תחילתו בחטא. אנחנו כלשכת עורכי הדין חושבים שהעברת הנתונים למשרד הביטחון ולצה"ל היא פגיעה בסודיות הרפואית ובכבוד האדם. אין סמכות לעשות את זה, והתהליך שמתחיל בחטא, גם לאורכו יש הרבה דברים שצריך לעשות אחרת. הם פוגעים בסודיות הרפואית לאורך כל הדרך. אני יודע שמאז שיצא הנוהל באוגוסט 2025, נעשו הרבה תיקונים ושיפורים כדי לצמצם את זה, אבל זה עדיין קיים. קצינת משאבי אנוש ביחידה מסוימת בצה"ל מקבלת את ההודעה הראשונית, שיש לה חייל שצריך לעבור את נוהל ההקפאה, והיא מודיעה למפקד. זה מתרחב וכולם כבר יודעים שיש פה מישהו שהוא עם בעיה. יש הרבה מה לעשות, ואנחנו חושבים שצריך קודם כול להחריג את אותם אנשים מילואים שהוכרו לפני שנתיים, שלוש, ארבע, 15. הם שירתו במילואים ולא היה איתם שום מצב בקרב שבו הם סיכנו את עצמם או סיכנו אחרים – זה מה שאומרים המפקדים שלהם. אין שום אינדיקציה. לכן, קודם כול להוציא אותם מהמשחק. הם לא צריכים לעבור את התהליך הזה, ואני דיברתי עם רבים מהם, הם חווים השפלה, פגיעה. אני לא פסיכיאטר ואני חושב שזה פוגע גם בשיקום שלהם. חלק מתהליך שיקום זה שאתה מחזיר את האדם לתפקוד בכל מיני מסגרות, גם במסגרות שבהן הוא נפגע. הם כבר הוכיחו ועשו את זה לאורך שנים – אני מכיר אנשים שיותר מ-15 שנים עברו מאז שהם הוכרו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> 20 שנה. << אורח >> שלומי ציפורי: << אורח >> 20 שנה. יש לי עוד הרבה מה להגיד ופירטנו את זה בנייר העמדה. אני גם לא רוצה לגזול את הזמן מאחרים, ונמצא פה נציג נוסף מלשכת עורכי הדין שגם הוא רוצה לדבר. לפני כן, שאלה לאמיר. יש בנוהל גם כאלה שאומרים שמי שיש לו 50% נכות, פסול לצמיתות. שם בכלל אין זכות ערעור. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> תיקנו את זה. << אורח >> שלומי ציפורי: << אורח >> הנוהל מונח בפניי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, הוא אומר שהוא תיקן. בשביל זה אמיר נמצא פה. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> זה היה הנוהל הראשוני, וכתוצאה מהרבה מאוד הערות עשינו הרבה שינויים בנהלים, גם בסוגיית שמירת הסודיות, ובין היתר גם שינינו את מה שדיברת עליו לגבי 50% נכות. << אורח >> שלומי ציפורי: << אורח >> עוד הערה, למה לא בוחנים תפקיד אחר? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> בוחנים, הם בוחנים גם תפקיד אחר. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> אמיר, ברשותך, הוקמה יחידה שלמה של נכי צה"ל כדי להיות מנטורים לאנשים צעירים. כל היחידה מורכבת מנכי צה"ל והמשימה שלהם היא להגיע לאגפי השיקום בבתי החולים, וללוות את הנכים הצעירים בצעדים שלהם בשיקום. אפילו אותם נכים שהמשימה שלהם היא להיות נכים – הוקפאו. << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> יחידת בוחרים בחיים היא היחידה שאני מפקדת עליה. ביום שלישי שעבר עברנו עם כולם על נוהל מסודר לגביהם. כל מי שלא נמצא בשירות ולא בגלל שהוא הוקפא רפואית, גייסנו אותו כנכי צה"ל. הם לא הוקפאו, אלא סיימו הסדרה, תת"ש עובר וכל מיני ענייני כוח אדם. זה ממש לא קשור, ולכן כל ההערות הלא מדויקות, לא נכונות. << אורח >> עמית מעוז: << אורח >> הם דיברו איתי. << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> יכול להיות, ואתה יכול לחנוך כל אחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הם לא הוקפאו, אלא מה? סיימו את התפקיד? << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> מכל מיני סיבות של משאבי אנוש כאלה ואחרות – סיווג ביטחוני ועוד כל מיני דברים. אתה יכול להעביר אותם אליי, אני המפקדת שלהם. אתה יכול לפנות ליריב, ומה שתרצה תעשה. זה לא נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, ברמה האישית. בבקשה. << אורח >> רן כהן רוכברגר: << אורח >> שלום, אני עורך דין, אלוף משנה במילואים לצידו של עורך דין ציפורי מטעם ועדת צבא וביטחון בלשכת עורכי הדין. הדיון חשוב, סוער ונוגע בעצבים החשופים ביותר. מלבד העניינים המשפטיים על חריגות משפטיות מעצם הסמכות שעורך דין ציפורי דיבר עליהן, אנחנו מברכים על תיקונים, גם אם הם במעלה הדרך. בעיניי, נקודה חשובה וקריטית גם לשלב הזה, אחרי כל התיקונים, היא מה קורה בשלב הביניים. בהמשך למה שאמר פרופ' פרוכטר, כנראה אין מחלוקת ואין ספק שהנתון של מישהו שסובל מפוסט טראומה, הוא נתון רלוונטי וצריך לבחון אותו. ואמיר מדבר על כך, הוא לא יכול להתעלם מכך. אבל הוא לא נתון מוחלט ובלעדי, שמספק לקבל החלטה. למעשה, למרבה הצער, דווקא לגבי המילואימניקים – כאן יש עוד הטיה. המקרה הזה סובל ממספר הטיות, וקבלת נקודות מוצא לא הכרחיות. אנחנו יודעים שלגבי חיילים בסדיר, אנשי קבע, אנשים שסובלים מפוסט טראומה ומכל מיני פעולות איבה, אין אותה החלטה ראשונית מוחלטת בהקשר הזה, של שלב הביניים. כך גם צריך להיעשות לגבי אנשי המילואים, בוודאי לגבי אלה שהוכרו לפני 5, 10 ו-14 שנים. פתאום, out of the blue, נופלים עליהם בעניין ההקפאה. לכן, מה שנכון לעשות בעיניי לגבי שלב הביניים, זה לשאול מהי נקודת המוצא, מה ברירת המחדל. אין ספק שצריך לברר ולבדוק, אבל לקבל החלטה על הקפאה – אנחנו מכירים מימרה מהצבא, שאין דבר קבוע יותר מהזמני. לכן, גם עם כל המחירים והנזקים שההקפאה הזו גורמת לפרט ולצבא, מה שנכון לעשות בעינינו הוא לבחון את הנתון הראשוני של 30%, 40% או 50% נכות ומעלה, אבל לא לקבל את ההחלטה על הקפאה על בסיסו בלבד, אלא בתוך פרק זמן קצר לזמן את האנשים לריאיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, זה מה שאמרנו. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אתה אומר את מה שאני אומר. << אורח >> רן כהן רוכברגר: << אורח >> אבל זה לא מה שקורה בפועל. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> זה מה שקורה בפועל. אתה לא מבין את מושג ההקפאה. << אורח >> רן כהן רוכברגר: << אורח >> אנחנו מבינים היטב, אנחנו מייצגים עשרות אנשים במילואים. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> הקפאה היא מושג טכני. המטרה היא לייצר תהליך קצר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תרככו את ההודעה לחיילים, כך שלא יקבלו הודעה על הקפאה. << אורח >> רן כהן רוכברגר: << אורח >> השאלה היא מה קורה תוך כדי התהליך. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> ההשוואה שלך לקבע לא רצינית, מכיוון שאתה יודע שהנתונים הרפואיים של משרתי הקבע נמצאים בידינו. זה לא אותו דבר, אתה לא יכול להשוות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוא אומר שביטוח לאומי מקבלים. אמיר, בוא נסיים עם זה כי הבטחתי גם לאחרים לדבר. אתם רק צריכים לבחון איך לעשות את זה יותר בעדינות. זה הכול. אמיר, יש פה שאלה לגבי מוכרי ביטוח לאומי – אתם מקבלים נתונים? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אנחנו מקבלים נתונים ממשרד הביטחון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מביטוח לאומי אתם לא מקבלים? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> אנחנו מקבלים נתונים ממשרד הביטחון. אנחנו מנסים לקבל נתונים גם מביטוח לאומי, וזה מצריך כל מיני הסדרות. << אורח >> שלומי ציפורי: << אורח >> למה לצורך ההחלטה צריך את הפרוטוקול של הוועדה הרפואית במשרד הביטחון? << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> גם אני שאלתי את השאלה הזאת, ולפחות לטענת הגורם הפסיכיאטרי שבודק את זה, ונדמה לי שגם פרופ' פרוכטר אמר את זה, הפרוטוקול הרפואי הוא כלי מאוד משמעותי ביכולת שלהם לגבש את חוות הדעת, אבל הם לא עושים בזה שימוש בכתיבת חוות הדעת שלהם, כדי שלא יישאר במערכת הצבאית משהו שקשור לפרוטוקול. << אורח >> שלומי ציפורי: << אורח >> בחמש השנים האחרונות ייצגתי למעלה מ-150 נפגעי פוסט טראומה. בוועדה הרפואית של משרד הביטחון חשוב להם מה המצב שלו היום. אם אתה לוקח פרוטוקול היסטורי של מישהו שהיה בוועדה לפני עשר, 15 שנים, מה זה רלוונטי לצורך ההבחנה וההתאמה שלו היום? הם מרגישים, ובצדק – אני שומע קולות כאלו גם במשרד הביטחון – שהנתון הזה הולך לחזור מצה"ל למשרד הביטחון, ויזמינו אותם לוועדות, להוריד אחוזי נכות. << אורח >> אמיר ודמני: << אורח >> על זה אמרתי בצורה חד-משמעית, שהנתון הזה לא יחזור מצה"ל למשרד הביטחון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. הבטחתי לשני החבר'ה האלה, בבקשה. << אורח >> לירן ברוך: << אורח >> שלום לכולם, אני יושב-ראש פורום נכי צה"ל למען ביטחון ישראל. לצערי, אני לא משרת במילואים. נפצעתי בשני אירועים עוקבים, ואני סובל גם מפגיעה פיזית וגם מפגיעה נפשית. רציתי לציין כמה מקרים שהפורום שלנו קיבל, כי חלק גדול מהחברים אצלנו עושים מילואים. מהתלונות שקיבלתי מהרבה לוחמים גיבורים שנפצעו על הגנת הארץ, הם מרגישים שנגרמה להם עוגמת נפש מאוד גדולה, עונש קולקטיבי, פגיעה בשיקום, אנשים מפחדים לטפל בעצמם, יש פה הפרת חיסיון רפואי. למה אנשים ששירתו נאמנה עשרות שנים צריכים להשתחרר עם פרופיל 21 עם כל ההשלכות של זה, שייקחו להם את הנשק האישי ויתייחסו אליהם אחרת? הם רואים שמסתכלים עליהם בעין עקומה. בימים שמדברים בהם על מחסור בכוח אדם, ובצדק, איך אפשר להוציא רבים מנכי צה"ל מהמערך הלוחם בצורה שרירותית? אני יכול גם לציין מישהו שהיה אמור להגיע לפה והוא כרגע התעכב קצת. הוא היה לוחם והוא עובד ביחידת הרחפנים. הוציאו אותו מהשירות גם בהודעת סמ"ס. הוא בכלל לא מתפקד היום כלוחם, ועדיין הוציאו אותו משירות בהודעת סמ"ס, והוא ממש מרגיש את הפגיעה. אני אישית רציתי מאוד לשרת במילואים, ולצערי לא הייתה לי סגירת מעגל כדי שאני אוכל לשרת במילואים, ולהיות שוב על מדים. חטפתי סלע בעין, נפצעתי ואיבדתי את הראייה בעין שמאל. אנחנו חושבים שהפתרון הוא, כמו שאתה ציינת, המלצת המפקד הישיר שמכיר את הפצוע עשרות שנים, ויכול להעיד עליו שאין ממנו מסוכנות. יש עוד כמה שאלות קטנות על אנשי קבע שאותם לא מקפיאים. דובר צה"ל עצמו גאה בכך שהוא מוכר בפוסט טראומה, וגם הוא ממשיך בתפקידו. למה דורשים מלוחמים שנפצעו וביקשו לחזור לשירות, לבטל את אחוזי הנכות שלהם, וככה לפגוע בהם על מה שמגיע להם בפציעה? אם המטרה היא למנוע אובדנות, מה עם ילדים שנפצעים עכשיו שיימנעו מלטפל בעצמם ולשתף במה שעובר עליהם כדי להמשיך לשרת? דבר אחרון הוא הפרת החיסיון הרפואי. יש לי חבר שהיה מצטיין אוגדה, מצטיין נשיא, ופתאום מש"קית פונה אליו ומדברת איתו על כמה בעיות. הוא ממש מרגיש שמסתכלים עליו עכשיו ביחידה בעין עקומה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, לירן, דברים חשובים מאוד. מי שעוד רוצה לדבר, שיגיד משהו שעוד לא דובר עליו. הדברים נאמרו ולא צריך לחזור עליהם. גם ניתנו תשובות. בבקשה, ניב. << אורח >> ניב קשת: << אורח >> אני מפורום נכי צה"ל למען ביטחון ישראל. שירתי מפקד כיתה בכפיר, ונפצעתי קשה מאוד בלכידת מחבל מתאבד שהתפוצץ חצי מטר ממני. אני גם סובל מפוסט טראומה מאוד מורכבת, ואני לא אחזור על הדברים. אני מרגיש שהמערכת – הצבא ואגף השיקום – עושים לעצמם חיים קלים כשהם מקבלים עוד פעם החלטה שרירותית כזאת ופוגעים בסוף בכל הפצועים. אני ככה כבר 20 שנה, ואני מכיר גם את עמית. אנחנו פצועים כבר הרבה מאוד שנים. אני עם פוסט טראומה הרבה מאוד שנים, והיא מורכבת מאוד. ואנחנו נלחמים יום-יום לא רק בעניין המילואים, אלא על הרבה מאוד דברים כדי להישאר אנחנו בתוך כל המצב הזה, וההחלטות האלה רק מחריפות לנו את המצב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, חשוב מאוד. גיא, בבקשה. << דובר >> גיא זקן: << דובר >> תודה רבה לכל לובשי המדים. אני מפעיל צמ"ה ונפצעתי במלחמה האחרונה. אני מוקפא כבר למעלה משנתיים, וכל הטענות שלנו הן לא אליכם אישית, חס ושלום, כי אתם עושים עבודת קודש למען כל המדינה הזאת. אני חייב לציין את זה. אני רוצה להבין רק דבר אחד ופשוט, אם תראו את התפקוד שלי בבית שלי, ותשבו עם אשתי והילדים, תבינו מה זה מצב של בן אדם שהוא חצי מת. אנחנו מבקשים ללבוש את המדים האלה כי אז אנחנו נמצאים במקום שאנחנו מרגישים בו שלמים, במקום שכולם מכירים אותי. בעמותה שאני נמצא בה עם כל החבר'ה שלי הפצועים שחזרו מלחימה, יותר קל לי להתחבר עם כולם ויותר קל לי לשתף עם כולם, כי אני חי את זה איתם. הם מכירים בדיוק את השריטות שאני עובר. כשאני צריך לבוא לוועדה ולהצגי את מה שקורה לי בחיים, זה שמיים וארץ לעומת מה שקורה לי ברגע שאני לובש את המדים האלה. היום גייסו את כל החבר'ה שלי, וזה כבר סבב שלישי שאני לא נמצא איתם. זה גומר לנו את הנפש. תחשוב על ההתמודדות בבית שלי, כשלא בא לך לראות אף אחד, לא בא לך לשמוע את הילדים, לא את האישה, לא את החמות ולא את ההורים. אתה לוקח מאיתנו את הדבר שאנחנו חייבים. למה? תחשוב שעברתי את כל הטיפולים במשך שנתיים עד שהיה לי דיון בוועדה. הכול מהכול רשום, ובחיים לא סיכנתי את עצמי, לא מסכן את עצמי ולא שום דבר. למה אתם מונעים את זה ממני ומעוד הרבה חבר'ה לוחמים? אם רשום למישהו שהוא לוקח כדורים ובתים מאזנים וסיכן את עצמו, אני מבין את ה-10% שדיברת עליהם, אבל איפה כל השאר? למה אני צריך לעבור את כל הפרוצדורה הזאת? אתה יודע כמה מכתבים שלחתי ואף אחד לא הגיב עליהם? פעם אחת ענו לי שב-26 במרץ נגמרה לי ההקפאה. הייתי מבסוט, שלחתי למ"פ, כולם מתרגשים, אבל כשהעליתי במערכת – שום כלום. זה היה רשום, אני אראה לך הכול. ביקשתם מכתב – שלחתי מכתב אישי; הבאתי אישור מהפסיכיאטר המחוזי של ירושלים, לא מפסיכיאטר פרטי שתגידו שאולי עשיתי קומבינות, חארטות. למה? עכשיו אני צריך לדבר עם הקב"ן שלי בחטיבה –אטימות. מבחינתו קיבל חוקה ואין לו מה לדבר. למה אני צריך לעבור את כל הקושי הזה? אני לא יכול להפעיל D-9 כי נפצעתי בברך, אבל להיות עם החבר'ה שלי במפל"ג מאחור אני כן יכול להיות. אני רוצה לעטוף אותם, לדאוג להם לאוכל, לדאוג לציוד, לחבק אותם כשהם יוצאים מלחימה. למה אתם מונעים את זה ממני? באמת, על מה ולמה במשך שנתיים וחצי אני צריך להוכיח את עצמי, למה? תעזרו לי בזה ולעוד הרבה חבר'ה כי זה מאוד קריטי. למה אני צריך לעבור את העינוי הזה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. גיא, את הדברים האישיים אפשר להעביר לנו ואנחנו נעביר אליהם. אנחנו לא רוצים להיכנס לעניין אישי. אמיר ויתר הנציגים של הצבא ענו, שהיום הם משתדלים להכניס כמה שיותר, אם אפשר להכניס. הצבא הוא לא גוף שיקום או רווחה, הוא גוף שאמור להילחם ולנצח. << דובר >> גיא זקן: << דובר >> הם רוצים לראות תפקוד יום-יומי שלי בבית, אבל הבית גמור. אתם חייבים להבין את ההפרדה הזאת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, הבנתי. הם אמרו שהם רוצים לגייס כמה שיותר כוח אדם, גם אם לא למסלול הראשוני שהיית בו, נניח צמ"ה. זה נאמר פה כמה פעמים ויכול להיות שאת המקרה שלך צריך לבדוק באופן פרטי. זה בהחלט ברור ומובן. כן, בבקשה. << אורח >> אביחי לוי: << אורח >> שלום, אני נכה צה"ל, מפעיל צמ"ה כמו גיא. רוצה לפנות קודם כול למשרד הביטחון ואחר כך לצה"ל. את מה שאני אגיד עכשיו, אני אומר בשם כולנו. אנחנו כאן לא כדי לבקש נדבות, אלא לתבוע את המגיע לנו בדין. אנחנו עומדים כאן כקולם של אלפים שנחנק בחדרים סגורים, בלילות ללא שינה ובקרבות שלא מסתיימים לעולם. באתי להטיח בפניכם את האמת המרה – נכשלתם. נכשלתם בשיקום הלומי הקרב, והגיע הזמן שתפסיקו לשקר לנו ותפסיקו לשקר לעצמכם. די עם הטקסטים, די עם המילים המכובסות של גיבורים וחוב מוסרי, כשהמציאות בשטח היא הפקרה יום-יומית. כשאתם גוזרים סרטים, אנחנו גוזרים את הבשר שלנו בכל יום מחדש, מול ביורוקרטיה אטומה ומרושעת. כדי שתבינו קצת באמת מה עובר לנו בכל יום, אני רוצה להקריא לכם כמה מילים שכתבתי שיוצאות מהנפש השרופה של כולנו: עשן הפגזים כבר מזמן התפזר, אבל הראש שלי שם עדיין בוער. הלילות כמו גיהינום והימים כמו סיוט; במקום חיבוק מהמולדת אני מקבל רק אטימות. החלפתי את המדים בחולצה לבנה, אבל מול הוועדה אני סתם דמות משונה. הם יושבים שם במיזוג עם עפרונות ומאפים, מזלזלים בצלקות שלי כאילו הן זיופים. תוכיח, הם אומרים לי, לך תביא לי עוד מסמך, תסביר לי איך קולות של רכב מפחידים אותך כל-כך. נלחמתי בשבילכם, אני נתתי את הדם, אז איך עכשיו אני שקוף פה מול כולם? המערכת מתישה בונה חומות מנייר, כאילו מחכה שפשוט לא יהיה פה מחר. שואלים שאלות ונוברים בעבר, מנסים לרמוז שנדפקתי כבר לפני המלחמה. אולי זה מהבית, אולי מהילדות, העיקר שלא יצטרכו לקחת הם את האחריות. כל טופס הוא מוקש, כל פקיד הוא צלף, בירוקרטיה חונקת, הלב שלי מותש. החברים שלי נשארו שרועים שם על האדמה, אני חצי חי וחצי מת, נלחם על הקצבה. אתם מבינים מה זה בכלל להיות הלום קרב? הכישלון שלכם התחיל בדיוק שם, בחדרים ממוזגים של ועדות שמתוארות בשיר. בשביל חלק גדול מכם, הלום קרב הוא אדם שהגוף שלו חזר מהחזית, אבל הנשמה שלו נשארה בשבי, בעזה, בלבנון ובסמטאות ג'נין. הלם קרב זה לא עצב או סטרס, זה מערכת עצבים מרוסקת שמפרשת כל רגע בחיים כאיום קיומי; זה חוסר יכולת להחזיק עבודה, זה פירוק של משפחות, זה פלשבקים שחותכים את המוח באמצע ארוחת ערב עם הילדים. הילד שלי פה. כשאתם שולחים אותנו לוועדות רפואיות משפילות, שבהן מנסים לרמוז שזה אולי מהילדות רק כדי לברוח מאחריות, אתם מוכיחים שאין לכם מושג ירוק או שפשוט לא אכפת לכם. לא יודע, אחד מהם. עשרות לוחמים התאבדו, והמערכת שלכם אכן מחכה בדיוק כמו בשיר, שהלוחם פשוט לא יהיה פה מחר. התוצאה מחרידה – עשרות הלומי קרב כבר התאבדו במדינה הזאת; עשרות לוחמים ששרדו את האש, את התופת של האויב, ששרדו פגזים ומטענים, אבל לא הצליחו לשרוד את חומות הנייר ואת האטימות של משרד הביטחון. האנשים האלה לא מתו בשדה הקרב; הם מתו כאן בבית בגלל טלפון שלא ענו לו, בגלל האישור שסורב, בגלל הבושה והבדידות שדחקתם אותם אליהן. כל התאבדות כזאת היא לא טרגדיה אישית, היא רצח ברשלנות של המערכת. דמם של הלוחמים האלה נמצא בידיים של כל מי שיושב בבית הזה וממשיך למסמס רפורמות. לדוגמה, הסיוע בדיור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אביחי, תסיים כי זה לא הנושא שלנו היום. << אורח >> אביחי לוי: << אורח >> אני אגע עכשיו באגף בצה"ל, ואני רוצה לספר לכם מה זה טיפול אמיתי. שירתי 370 ימים במילואים מ-7 באוקטובר. היינו יום אחד באל חיאם בלבנון. ישבנו בלילה אני וחבר עם סיגריה, ולא דיברנו מילה קרוב לארבע שעות. זה היה הטיפול שלי. שם, שם אני ישן הרבה יותר טוב ממה שאני ישן בבית. הילד שלי פה תשאלו אותו. כבר שנים לא נכנסתי לחדר השינה שלי, לא נכנס לחדר השינה. אבל כשאני נמצא בלבנון או בעזה, אני ישן כמו מלך, כמו קינג. אני יכול לדבר עם גיא בעיניים בלי לדבר, כי הוא יודע מה אני עברתי. הוא יודע יותר טוב, וסליחה על הזלזול, מהרבה אנשים שיושבים פה. הוא יבין אותי כשאני אבכה, והוא הראשון שיבוא אליי. כשאני אצטרך לדבר עם מישהו, גם סתם באזרחות, אני אתקשר לגיא, או אתקשר למיכה כי היחידים. אני אספר לכם שלפעמים אני לא מתקלח ימים שלמים בבית שלי, כדי לחזור לשטח, לזיעה של השטח. אני מתגעגע. איך אתם לוקחים לי את הטיפול הזה? זה הטיפול שלי. אני הגשתי בקשה לחזור לפני חודשיים לחברים שלי שעכשיו בלבנון. עכשיו החברים שלי בבינת ג'בל והגוף שלי מגרד כל לילה. אני מת להיות שם. מגרד, כואב פיזית. כואב לי פיזית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, אביחי, תודה. באמת מילים חשובות, וליבי יוצא אליך. באמת תודה על כל מה שנתת ואתה עוד רוצה לתת. אני רק אומרת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, הצבא זה לא שיקום. << אורח >> אביחי לוי: << אורח >> זה ברור, זה ברור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם אתה מתפקד ואתה יכול לתפקד כחייל ולוחם או כל מה שצריך, מצוין, הצבא יקרא לך. אבל שיקום הוא לא האירוע. << אורח >> אביחי לוי: << אורח >> בסדר, אבל אתם חייבים להבין מה הדבר הזה. אני מצטיין, אני חייל מצטיין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה האירוע, זה האירוע. אני חייבת לסיים כי אנחנו כבר גולשים לדיון הבא. רבקה, בבקשה. << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >> תודה רבה, אני מאיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים. קודם כול, באמת תודה ענקית לכל מי שיושב כאן. כאשת מ"פ במילואים אני מתרגשת לשמוע את הדברים שהחיילים פה מתארים. לעניין המלש"בים, אנחנו מכירים לא מעט מקרים בשטח של נערים ונערות עם אבחנה רפואית מאוד ברורה של מחלת נפש, לעיתים הפרעת אישיות גבולית או חרדות ברמות מאוד קשות, או כל מיני אבחנות אחרות. ברור מאוד לאנשי המקצוע, גם לעבודות הסוציאליות שמלוות אותם וגם לצוות הרפואי שמלווה אותם, שמקומם לא בצה"ל. לפעמים אנחנו רואים שאפילו אחרי תהליך ארוך מאוד, הם לא מקבלים פטור על בסיס נפשי והם מגיעים לצה"ל. לפעמים הם משתחררים קצת אחרי, ולפעמים נאלצים להיכנס לכלא בגלל שהם באמת לא מתאימים למסגרת. גם אלה שכן מקבלים, לפעמים עוברת שנה שלמה עד שהם מקבלים והם נשלחים להביא עוד ועוד אישורים. אישור מפסיכיאטר בפנימייה שנערה הייתה בה, לא מספק וצריך להביא עוד אישור עדכני; דוח סוציאלי של עובדת סוציאלית שמלווה לאורך שנים את אותם נער או נערה, לא מספק. אני מבינה שצה"ל זה ארגון גדול ויש צרכי מערכת. אני מכבדת את זה ואני גם בעד גיוס של כל מי שיכול להתגייס, כמובן. התהליך הזה גורם לנזק נפשי לאותם מלש"בים. נערה מגיעה ללשכת הגיוס בחרדה, ושוב ושוב היא נאלצת לעמוד מול פקידים, שלא בהכרח יודעים איך להתייחס לעניין. זה מרעה את מצבה הנפשי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. דברים חשובים, ואני בטוחה שלוקחים את זה בחשבון בצבא. בהחלט יכול להיות שאפשר יהיה לפתור את זה באמצעים דיגיטליים לפני שמזמינים אותה. אני לא נכנסת לזה, וכנראה נעסוק בזה בפעם הבאה. שמיר, בבקשה. << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> אני מפורום יהלומי הקרב. קודם כול, אני רוצה לפנות לצד שיושב מולי. אני רוצה שתבינו, גיא ניסה לחזור לעבודה שלו בעיריית ירושלים ואפשר להגיד שהוא די הושפל על ידי ראש אגף תברואה. אנחנו מנסים לחזור לחיים כל יום כל הזמן. כבוד יו"ר הוועדה, אני אומר שהצבא הוא גם חלק מהשיקום שלנו, ואנחנו לא מתביישים להגיד את זה. הצבא שלח אותנו לקרבות, ויש לו גם אחריות על השיקום שלנו, כלומר לחזור ולתת לנו לשרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה משרד הביטחון. << אורח >> שמיר בניטה: << אורח >> לא, לא, לא. אני מדבר על הצבא, אני מדבר על האנשים עם המדים, אני מדבר על האנשים עם הדרגות שידעו לשלוח אותי ללבנון, לכל מקום. גם יש להם אחריות, ויש תפקידים שאפשר לעשות בצבא. אני רוצה לקחת איתי את מיכה וחגי ולעשות אוטו-אוכל במוצבים – זה משהו שהם מסוגלים לעשות, ואני יודע שאתם רוצים לעשות את זה. בין החייל הקטן לבין המפקד הגדול שנמצא למעלה, יש פער, ואת הפער הזה באנו לנסות לפתור. זה יכול להיות בטלפון חירום שאנשים יכולים להתקשר אליו, זה צריך להיות במגע ישיר ואתם חייבים להבין, המפקדים שלכם בשטח הם ילדים בני 19. אין להם את ההשכלה ואת הרגישות המספקת כדי לדבר עם אנשים. כשמש"קית אומרת למישהו אתה הלום קרב, אתה סובל מפוסט טראומה או אתה נכה – אין לה את זה. אלה ילדים בני 20-19. אתם יושבים פה עם כל הניסיון חיים שלכם והשכל והידע, ואתם מדברים אלינו בצורה הגיונית, אבל כשזה מגיע תכלס לשטח, אנחנו מקבלים תשובות מפגרות. אנחנו מרגישים שמתייחסים אלינו בצורה מביכה. גם אנשים פה לא מסכימים איתי, אני מסכים עם ההחלטה שלכם לעשות את ההקפאה ולהחזיר אנשים. אני יודע מה זה הקפאה. אני חזרתי, אני מכיר עוד הרבה אנשים שחזרו ואני גם שומע על אנשים שלא חוזרים. אבל אני עומד מאחורי זה, ואני חושב שזה צעד נכון ומבורך. הוא חייב לבוא בשילוב של מישהו שיודע לדבר עם האנשים, ולא לתת את זה למש"קיות ולילדים בני 19 שיפנו אלינו בצורה מבזה ולא מכבדת << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, שמיר. מיכה, בבקשה, ונסיים. << דובר >> מיכה כץ: << דובר >> תודה רבה. פסיכיאטרים ופסיכולוגים אומרים לי כל הזמן, כשאתה נפל מהסוס, תחזור בחזרה לסוס, תעלה על הסוס. לא יכול להיות שנפלתי מסוס בחוות חוסן או בכל מקום אחר, ואומרים לי: אל תבוא הנה, לך למקום אחר ושם תעלה על הסוס. בדיוק כמו ששמיר אמר, בן אדם נפל מסוס בצבא, שיחזור לסוס בצבא. צריך להבין שיש קשת רחבה מאוד של פצועי תגובות קרב, והקשת היא מחוסר יכולת לראות צבע ירוק ועד חוסר יכולת הסתגלות לצבע אחר. יש פצועי תגובות קרב ששומעים פיצוץ בלון ובורחים למרחב מוגן, ויש כאלה שרצים אל מקור הרעש; יש כאלה שנלחמים בבית ספר של הילד או נלחמים בסופר ובכל מרחב ציבורי, ומנגד אם תכניסו אותם ללחימה אמיתית, הם יצילו חיים ללא סוף, יביאו להצלחה מבצעית ובזכותם אנחנו מובילים לניצחון. תסמיני פוסט טראומה הם לא חד-משמעיים ולא אותו דבר לכל אחד. כל אחד נפצע שונה ובמילואים, אנשי אגף כוח אדם נותנים מענה אקטיבי ישיר לפי אחוזי הנכות ולא לפי תסמינים או יכולת תפקוד במסגרת. יש לכם את המידע מאגף השיקום, כמה הלומי קרב רצו לחזור לשירות וחזרו לשירות, וזה משהו שעוד לא הבנתי עד היום. רבים מאיתנו נמצאים בכלא אזרחי של חוסר אונים וסבל תמידי, בגלל חוסר יכולת לכבות את מנגנוני הרגש שגורם לאיום ולתפקוד לקוי בחברה, וחוסר יכולת הסתגלות אזרחית-סוציאלית מחוץ למסגרת צבאית ואף לחימתית-מבצעית. הושקעו בנו המון המון כסף, אימונים, לימודים ויש לנו המון ניסיון. לפי הנתונים שאני שומע פה במשך שנה בכנסת, בין 75% ל-80% ממקרי האובדנות היו של אנשים לא מוכרים. אנחנו רואים שגם היום יש איזשהו יום עיבוד, ואחרי זה שולחים אנשים הביתה לימי הסתגלות, אבל לא מחזירים אותם אחר כך. ביום העיבוד אומרים להם: יכול להיות שיהיה ככה, יכול להיות שיהיה ככה, ושולחים אותם לימי הסתגלות. הם הולכים הביתה והם רואים שהם לא מסתגלים, הם רואים את כל הבעיות שיש להם בבית, עם הילדים, בעבודה ולא מחזירים אותם בחזרה כדי לפרוק את כל ההסתגלות ואת יום העיבוד הזה. זה סתם בזבוז, בזבוז. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, מיכה. הזמן שלנו דוחק ועוד אחד ביקש לדבר. משפט אחרון, בבקשה. << דובר >> מיכה כץ: << דובר >> דבר אחרון שאני רוצה להגיד הוא שבן אדם כמו גיא או כמוני, או אנשים אחרים שנמצאים בהקפאה כבר שנתיים וחצי, רוצים עכשיו המלצה. ממי אפשר להביא המלצה? שנתיים וחצי זה הרבה זמן בצבא, ואנשים עוברים תפקידים. המקום שאני רוצה לחזור אליו, אין שם מישהו שיכול להמליץ כי לא מכירים אותי. זאת מערכת שבוחנת אותך על פי איזשהו מספר, והמספר הזה לא מדבר על יכולת התפקוד שלך במערכת הצבאית. יצאת מהצבא, הוא מודד אותך בחזרה לחיים השגרתיים שלך באוכלוסייה הכללית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זאת נקודה חשובה, ואנחנו נבדוק אותה. אחרון חביב, רס"מ אלעד אבידן, בבקשה. << אורח >> אלעד אבידן: << אורח >> אני לא אדבר על שיקום ועל כל מה שהחברים דיברו. אני מדבר על התפקידים שאנחנו עושים במילואים. אני מפקד מגמת הטלות בבית ספר לרחפנים של פיקוד צפון, וזה תפקיד מינהלי. צה"ל הגדיר אותי ברמה A, שזה 6 רמות מלוחם ובכל זאת אני קיבלתי הקפאה, למרות שהתפקיד מינהלי ולמרות שאנחנו לא נמצאים בשטח הקרבי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה רוצה לשתף אותנו בנכות שלך? << אורח >> אלעד אבידן: << אורח >> אני נכה מ-2016, לא מהמלחמה, ועד היום אני עובר שיקום וטיפולים. אני מקבל את כל סל הטיפולים מאגף השיקום. לאורך השנים עבדו איתנו באגף השיקום על חזרה לשגרה, חזרה לעבודה וזאת מלחמה יום-יומית. זה לא משהו שאני צריך לחדש פה. ועדות הכנסת מוצפות בנכי צה"ל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מ-2016 שירת במילואים? << אורח >> אלעד אבידן: << אורח >> כן, כן, שירתי במילואים. לתומי חשבתי שיש קשר בין משרד הביטחון לצה"ל ועדכנו את הפרופיל שלי, אבל הסתבר שלא כך הדברים. בסופו של דבר קיבלתי הקפאה בינואר 2026, ואני יכול להגיד שלא חזרתי לעבודה ולא עבדתי מינואר 2026 לא בגלל פוסט טראומה או שאני לא יכול לעבוד, אלא כי אני מוצף באין סוף בקשות של קצינים בשטח – תבוא, תרצה לחיילים בנושא רחפנים, יש רחפנים תוקפים, אנחנו צריכים לדעת, החיילים צריכים לקבל מידע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוקפאת בינואר 2026, נתת להם את מה שהם מבקשים? << אורח >> אלעד אבידן: << אורח >> פסיכיאטרית של משרד הביטחון רשמה שאין מניעה לשרת במילואים בתפקיד מינהלי. דיברתי עם עובדים באגף השיקום, כולל עם עובדות שיקום שמטפלות בתיק שלי, והן לא מבינות את ההחלטה של צה"ל, כי זה נוגד כל הליך שיקומי. זה היה ממש כיסא מפלט, לחצו על כפתור - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בינואר הוקפאת, שיתפת פעולה ושלחת להם את כל המסמכים? << אורח >> אלעד אבידן: << אורח >> כן, כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמרו אנשי הצבא שכל הדברים האלה ייבדקו. אתה רוצה להוסיף עוד משהו? << אורח >> אלעד אבידן: << אורח >> הקב"ן החטיבתי רשם המלצה במערכת הצבאית שאין מניעה, על סמך ההמלצות שהבאתי לו. עבדתי לפי כל הכללים. השטח צמא לנכי צה"ל האלה שיש להם ייחודיות בתפקידים מסוימים, לא רק התפקיד שלי. אני מתעסק ברחפנים וזה אקטואלי עכשיו, והחייל הפשוט בשטח לא יודע איך נראה רחפן תוקף. הוא צריך איש מקצועי שידריך אותו. כמוני יש אנשים בתפקידים אחרים כמו בחטיבה הטכנולוגית ובמקומות אחרים, שתורמים המון לצה"ל. ללחוץ על כיסא מפלט ולפלוט 5,000 נכי צה"ל – אני לא מכיר את המספרים ולא יודע כמה אנשים קיבלו הקפאה – זה קודם כול עוול לחיילים שמשרתים, גם למילואימניקים שצריכים את העזרה הזאת, ובסוף ברמה האישית יש גם פגיעה בנו, אבל זה מתגמד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה חשוב, תודה. ברור לי שלא מיצינו, אבל אני אסכם. אני אגיד פעם נוספת תודה לצבא כמערכת, תודה לחיילי המילואים, הסדיר והקבע על כך שאנחנו יכולים לשבת פה, לדבר ולדון. אתם עושים את העבודה ושומרים על כולנו. זה הבסיס לכול. לאור התשובות שנקבל מהצבא נראה אם יש צורך לקיים עוד דיון, ויכול להיות שלא יהיה צורך, כי כל מה שתענה, יספק אותנו. וגם אתם, אם יש מקרים ספציפיים שאתם רוצים שנעביר לצבא כדי שיבדקו, אתם מוזמנים, כמובן. אני פונה לאנשי הצבא לבדוק את הנוהל לגבי המלש"בים, לא החדשים שמגיעים היום, אלא אלה שתקועים ועוד לא הגיעו לשלב של משתמטים. איך אנחנו פותרים את הבעיה כדי שלא ישימו אותם במחבוש, אלא ייתנו להם פתרון. אני מדברת על בריאות הנפש, כמובן. אנחנו נעביר לכם פניות של אנשים מילואים בהקפאה, את אלה שכבר קיבלנו וככל שנקבל עוד, לבירור אצלכם. במקום סמ"ס, לעשות פנייה טלפונית – יכול להיות שאתם כבר עושים כך ואולי לא. וגם אם שולחים סמ"ס, לעשות את זה בצורה הרבה יותר אנושית, עם נוסח הרבה יותר ידידותי למשתמש. דובר פה על ידי כמה וכמה אנשים על אנשי מילואים ותיקים, שלכאורה ב-30% ומעלה. צריך נוהל אחר. עמית שירת במילואים 20 שנה מאז שהוא נפצע, ואלעד נפצע ב-2016 ושירת במילואים 10 שנים. פתאום הם קיבלו הקפאה? הם בוודאי יכולים לבצע תפקידים שהם לא לוחמה. מיכה גם דיבר על אלה שעשו מילואים מזמן ומוקפאים, איזה מסמכים הם יביאו? אין להם מפקד שהם יכולים להביא ממנו. גם את זה צריך לשקול בהתאם לצורך בכוח אדם ולנגישות שיש לכם. ככל שנצטרך לקיים דיון נוסף, אני אבקש שגם הגורם הרפואי יגיע לכאן ולא רק אתם. נעמוד בקשר, ואנחנו גם נודיע למי שצריך להודיע. תודה גדולה לכולכם, זה דיון חשוב. תודה לכל מי שהגיע, תודה לאלה בזום שלא הספקתי לתת להם לדבר, בשורות טובת. הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:21. << סיום >>