פרוטוקול ועדה

DOC 75,351 תווים המסמך המקורי ↗
הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 48 מישיבת הוועדה המיוחדת לפיקוח על תהליכי הסרת חסמים יום שלישי, ט"ו בתמוז התשפ"ו (30 ביוני 2026), שעה 14:03 סדר היום: << נושא >> שיקום משפחות החטופים - ישיבת מעקב התמקדות בהכרה במשפחות החטופים כנפגעי חטיפה << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מיכאל מרדכי ביטון – היו"ר מוזמנים: אושרה גדרון – ראש תחום ממשל, מינהלת החטופים הנעדרים והשבים, משרד ראש הממשלה בר הוד – ראש המטה, מינהלת החטופים הנעדרים והשבים, משרד ראש הממשלה סא"ל במיל' צחית לוי – רע"ן שו"ן, צה"ל רס"ן אליה לנדסמן – רמ"ד פרט שו"ן, צה"ל חדוה הלביץ – עו"ס שיקום, המוסד לביטוח לאומי ליאת קליין גנץ – 255 - ארגון התמיכה בחטופים, ארגוני החטופים ומשפחותיהם לישי לביא – 255 - ארגון התמיכה בחטופים, ארגוני החטופים ומשפחותיהם זמיר חיימי – 255 - ארגון התמיכה בחטופים, ארגוני החטופים ומשפחותיהם אילה מצגר – 255 - ארגון התמיכה בחטופים, ארגוני החטופים ומשפחותיהם אלי שתיוי – אבא של עידן שתיוי ז"ל, ארגוני החטופים ומשפחותיהם יעל אדר – אימא של תמיר אדר ז"ל, ארגוני החטופים ומשפחותיהם רני מצגר – בנו של יורם מצגר ז"ל שנחטף ונרצח בשבי רותי פרמינגר – חברת ועד ויו"ר ועדת חקיקה, ארגון נפגעי פעולות איבה מיכה כץ – פורום יהלומי קרב גיא זקן – פורום יהלומי קרב משתתפים באמצעים מקוונים: רועי בבאי – רפרנט רווחה אגף התקציבים, משרד האוצר מנהלת הוועדה: אפרת מורלי רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים ‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> שיקום משפחות החטופים - ישיבת מעקב התמקדות בהכרה במשפחות החטופים כנפגעי חטיפה << נושא >> << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אנחנו מבקשים להתחיל את ישיבת הוועדה המיוחדת לפיקוח על תהליכי הסרת חסמים והחלטות ממשלה. אני בא עכשיו מהביזיון בוועדת הכנסת. אני בן אדם מסורתי, אבא שלי היה צדיק ואיש תורה, רעייתי דתייה, שני ילדיי בישיבת הסדר וקצינים ולוחמים בצבא, אנחנו לא היינו צריכים חוק לתורה. התורה מתקיימת בלי חוקים, היא מעל החקיקה, אבל עשו פה חוק בזמן שהכול במחלוקת סביב השוויון בנטל. הדבר הזה, יום רע מאוד בכנסת ישראל, במקום לחוקק את החוקים החשובים באמת. זה גם מביא אותנו לדיון, אנחנו עושים פה דיון מעקב אחר הטיפול במשפחות החטופים, גם החללים וגם אלה שנותרו בחיים. אנחנו יודעים שהטראומה והפוסט-טראומה והמשבר והמחיר שמשפחות שלמות שילמו באסון הזה שפקד אותנו, הוא לא נגמר. גם אם סדר היום הציבורי מבקש למחוק את הנושא הזה, הוועדה לא תאפשר את זה ותקיים אותו בכנסת, גם בדיונים שלה וגם חקיקה. כנראה מחר יעלה חוק שלנו, חוק שלי – הצעת חוק מימון הוצאות למשפחות שבויים, חטופים ונעדרים, מענקי סיוע לטובת שיקום. החוק הזה מסמיך את השר מיידית, השר יקבע בתקנות מענקי סיוע נוספים לבני משפחה פדויי שבי של חטוף שגופתו הושבה לשם שיקום של בני המשפחה וכולי. החוק הזה נבע מתוך הדיון הזה ומתוך הטיעון שלממשלה כרגע אין סמכויות בהחלטת ממשלה או בחוק שיאפשר את הפעולה הזאת. מקווה שיתמכו בחוק הזה ויריצו אותו מהר. אני בספק עם סוף ימיה של הכנסת, אבל כשממשלה רוצה לבצע פעולה כספית או פתרון כלכלי, היא יודעת לפתור את זה גם בשבוע או בשבועיים, כשיש רצון טוב. אני רוצה לקרוא מהסיכום של הדיון הקודם, שלא נאבד פוקוס, גם אם יעלו היום נושאים חדשים. גם הזמן של הדיון כדיון מעקב הוא מוגבל, ואני אבקש מכולם לדבר קצר ולעניין כדי שנתמקד בנושאים עצמם. הוועדה שלחה מכתב לירון כהן, ראש מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים, לשר האוצר סמוטריץ' ולשר הביטחון ישראל כ"ץ, בעקבות הדיון הקודם שקיימנו כאן ב-11 במאי 2026. הנושא של הדיון היה חסמים לשיקומם המיטבי של משפחות החטופים החללים. מתוך מסקנות הדיון, גם הביטוח הלאומי הציג בפנינו כ-271 בני משפחה ממעגל ראשון של משפחות חטופים חללים שמטופלים ומלווים על ידם. הוועדה ביקשה את הדברים הבאים: בהמשך להודעתו של ראש מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים, קוראת הוועדה לממשלה לאשר באופן מיידי את ההחלטה שתיתן מעטפת מיוחדת למשפחות החללים, ובמקביל לפעול להליך חקיקתי שיספק מענה לטווח רחוק. ב', הוועדה דורשת משר האוצר לגבות את החלטת הממשלה וההליך החקיקתי, ולנייד את המשאבים התקציביים הנדרשים. ג', הוועדה פונה לראש מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים בבקשה לבחון הוראת שעה לחידוש חוק התגמולים לבני משפחות החטופים והנעדרים ולאפשר את תשלום הקצבאות במשך חמש שנים נוספות לפחות. הוועדה פונה למינהלת החטופים, השבים והנעדרים להקים שולחן עגול לפורום שיכלול את משרדי הממשלה הרלוונטיים, נציגי המשפחות, מענים כלליים חסרים וטיפול נקודתי במשפחות שבאופן ספציפי שילמו מחיר גבוה או בקריסה גדולה יותר. הוועדה פונה ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה להקים ועדת משנה לטיפול במשפחות החטופים החללים שתבחן באופן שוטף את המענים הניתנים למשפחות ואת הפערים הקיימים. שמנו את זה אצל ועדת הכספים, יצא מכתב מאיתנו ליושב ראש הוועדה. אנחנו עוד לא קיבלנו תשובה רשמית, אנחנו מקווים שיתייחסו לזה ברצינות. הוועדה תקיים בחודש הקרוב ישיבת מעקב, זה מה שאנחנו עושים. אנחנו נאפשר לנציגי המשפחות, תשתדלו להיות קצר ולעניין, ואחר כך נציגי הממשלה ידווחו לנו מה התקדם ביחס לסיכום הזה, בלי אגדות וסיפורים, רק מה קודם מאז הדיון הקודם. גם בדיון הקודם היה רצון טוב ושמעתי נכונות ובחינת הנושא, ואפילו אמירה שבקרוב נוכל לדווח על כמה החלטות. אנחנו רוצים לדעת מה התקדם. לישי לביא, אשתו של עמרי, בבקשה. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אני רק רוצה להגיד משפט. ליאת קליין גנץ מ-255, ארגון החטופים ומשפחותיהם. אני ממש לא רוצה להאריך, אני רוצה שהמשפחות ידברו. אני כן רוצה להגיד משהו קצר בפתיח של הדברים. קודם כול, להגיד תודה לוועדה שמתכנסת וממשיכה לעקוב. זה לא מובן מאליו, חבר הכנסת ביטון, וגם צוות הוועדה פה, אפרת, על הנכונות לקיים את דיוני המעקב האלה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אל תגידי לנו תודה. אם זה לא נעשה, אנחנו לא ראויים להיות פה. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אוקיי, אבל אני כן בכל זאת רוצה לברך על הדיון הזה, הוא חשוב ומשמעותי. ואני רוצה להגיד שני דברים ממש קצרים לפני שבאמת מי שצריך לדבר פה, שאלה המשפחות, ידברו. להגיד שאנחנו באנו לעסוק פה היום בשני נושאים עקרוניים: אחד זה הנושא של ההכרה בבני משפחות החטופים, והדבר השני זה כל אותה תוכנית והחלטת ממשלה של מעטפת המשפחות. אנחנו נמצאים כבר תקופה כל כך ארוכה גם פה וגם בוועדות אחרות, אנחנו מגיעים לכאן חודשים ארוכים אחרי שהתחיל שלב השיקום למשפחות, ועדיין לא קיבלנו בשורה, וכל השנה האחרונה לא התקבלה שום החלטה, או החלטת ממשלה או הצעת חוק שעברה בנושא הזה של שיקום משפחות החטופים. ואני כן הייתי רוצה לבקש מהוועדה, כשהמשפחות כן מדברות, שני דברים: שהיום כל מי שנוכח בחדר הזה, לא נדבר על מה שעשינו ומה שנעשה, את זה עברנו. בואו נדבר על מה הולך לקרות, ואיזה מענה ומתי המשפחות יקבלו את הצרכים שהן באות פעם אחר פעם לכאן לבקש ולדרוש. והן לא אמורות להגיע לכאן. לדרוש מהממשלה את מה שמגיע להן, לא בחסד, אלא כאחריות לאומית של הממשלה הזאת כלפי מי ששילמו את המחיר היקר ביותר. והן צריכות להגיע לכאן פעם אחר פעם כדי לבקש את הדברים האלה. הייתי רוצה לבקש שבדיון היום פעם אחת לא נשמע מה נעשה ומה עשינו כל השנים, אלא מה הולך לקרות ואיפה התשובות לכל השאלות האלה שהוועדה ביקשה. זו בקשה למסגור של הדברים, סליחה. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> ונתחיל בזה שירון כהן לא נמצא, הוא היה אמור להיות פה. את הנציגה שלו? << אורח >> בר הוד: << אורח >> כן. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אני מקבל את בר. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> אפשר למסור לו שאני עדיין מחכה מלפני חצי שנה שיחזור אליי. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אני דיברתי עם ירון לפני חודשיים בפרהסיה, מול כולם, ביקשתי ממנו דברים מאוד פשוטים – כלום ושום דבר. הוא היה יכול לפחות להיות פה, גם חולה. נשבע לך, הוא לא בבית חולים, הוא שוכב במיטה עם תה טוב, ויש פה תה מצוין, בדוק. הוא היה יכול להיות פה ולכבד את המעמד. תודה, מיכאל, אתה היחידי שהגיע לפה, אין פה אף חבר כנסת אחר. נציג הממשלה, אדון ירון כהן, ואני הגעתי למקומות יותר חולה ממנו, היה צריך להיות פה היום, לשבת בצד, לא להדביק אף אחד ולהקשיב טוב, טוב, טוב. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> ואני אגיד שאני מחכה כבר חצי שנה שתחזרו אליי, בואו נתחיל בזה. אני לא יודעת אם את זוכרת את הזום הזה, שאלתי אתכם איפה המשפחות של משרד הביטחון נמצאות. השבים נמצאים אצל משרד הביטחון, איפה המשפחות? אמרתם לי שזה מורכב, נחזור אלייך. מאז אף אחד לא חזר. אני עדיין מחכה. את היית בזום הזה, אם אני זוכרת נכון. נראה לי שאפילו את אמרת שתחזרי, יחד עם ירון. אני לא קיבלתי טלפון. אני אתחיל ואני אגיד שאני לא מתגעגעת להגיע לפה, לא התגעגעתי, אבל הרגשתי שהגיע הזמן. אני חייבת להגיד שאני אתחיל ב"לא כל הנוצץ זהב ולא כל הזהב נוצץ". רואים את השבים ואת המשפחות, מה שרואים בתקשורת, האינסטגרמים, הכול חיוכים, משפחות, לאבי דאבי, הכול נפלא ומדהים. אני אתחיל ואגיד שאני מודה על זה שעמרי הוחזר, מודה. הסיפור שלו היה יכול גם להיגמר אחרת. הוחזר בחיים, בוודאי. מבחינתי הם לא באמת חזרו, את יודעת. ועמרי איתנו, אנחנו שמונה חודשים אחרי ההחזרה של עמרי. לא ראיתם פה יותר מדי גם משפחות של חטופים, של שבים בחיים, כי עסקנו והתכנסנו, ואנחנו באמת בתוך השיקום. ואנחנו גם מוצאים את הדרכים שלנו גם להודות לעם הנפלא שלנו שהיה איתנו במשך שנתיים, זה מה שאנחנו עושים. אבל פתאום אחרי שמונה חודשים אני מצאתי את עצמי בסיטואציה שא', הכרה בשורדי השבי של 100% עדיין לא קיימת, אני לא עובדת, אני מסיימת לקבל אבטלה החודש. שלושה ימים מהשבוע שלי לפחות עוסקים בלטפל במשפחה שלי ולטפל בטיפולים פיזיים. זה לא אפילו בבית, לא בלנקות אותו, לא בלשטוף, לא בליהנות ממנו. בזה אין לי בית, אני חיה עדיין בקרווילה, ואני מוצאת את עצמי מתחילה שוב להגיע לפה כדי לבקש עזרה, עוד פעם. הכרה בשורדי שבי, כמו שאמרתי, לא התקדמה. אנחנו עומדים, כמישהי שהייתה בת ערובה, לי יש עוד שבועיים עוד פעם ועדה כמובן, כי למה שימשיכו להכיר בי כנפגעת פעולות איבה? הייתי כולה בת ערובה. לבנות שלי, רוני ועלמא, אחת בת חמש, אחת בת שלוש, הולכות לפסיכיאטרית שוב, וצריכות אולי להגיע מול ועדה בפעם הראשונה, כי למה שייתנו להן משהו שמגיע להן? גם אחרי זה לא עוקבים. וכל הסיפור של נפגעי פעולות חטיפה, שכל כך הרבה זמן מדברים עליו, שהוא לא רק למשפחות החטופים בחיים, אלא גם וגם וגם, גם הוא לא התקדם, הוא לא קיים. יש איזושהי מחשבה ששמים פלסטרים כאלה ואומרים, הנה, הכול בסדר, תראו אותם באינסטגרם, הם מחייכים. איזה כיף לראות אותך מחייכת, את נראית יותר טוב. כן, ירדה ממני טונה של דאגה מהפעם האחרונה שהופעתי, כי עמרי הושב והושב בחיים, לשמחתי הרבה, אבל הדרך עוד ארוכה. אני לא מרגישה, בצורה מאוד כנה, וצר לי להגיד את זה, אני לא באמת מרגישה שמישהו מטפל בנו, שמישהו מתייחס, שמישהו רואה באמת מה קורה למשפחות. אני קיבלתי בשבוע האחרון, מהרגע שהודעתי לכמה משפחות של אנשים שאני בקשר איתם, שהודעתי שאני מגיעה, "תדברי על מערכת הבריאות שלא מתייחסת למשפחות, אלא רק לשב עצמו, תדברי על זה שאנחנו לא מצליחים לחזור למעגל העבודה ואף אחד לא מתייחס, תדברי על זה שאנחנו לא ישנים עדיין בלילה כי אני צריך לטפל בילד שלי או בבן הזוג שלי כשהוא מתעורר מסיוטים בלילה כל לילה". אני יכולה להמשיך על העוד "תדברי ותדברי ותדברי" הזה, אבל אם אנחנו לא נבוא ונפרוס את הבעיות שלנו בפרהסיה, מה שנקרא, אף אחד לא יבוא ויקשיב לנו או ישאל אותנו או באמת ימצא ויעשה משהו. ולכן הגעתי לפה היום, רק כדי להגיד בצורה כנה, לא כל הנוצץ הוא זהב. ותתנתקו ממה שקורה ברשתות, בכתבות, בכל הדברים האלה. אני לא אפרוס את כל חיי האישיים, עשיתי את זה מספיק במשך שנתיים כדי להחזיר את עמרי, אבל אני מבקשת לראות באמת דברים פרואקטיביים, לא לישי צריכה לבוא ולבקש כדי שמשהו יקרה. הממשלה, המדינה, הכנסת, כל הגופים יודעים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> יש לך איש קשר ברור מול המטה שהוא פונה אלייך, שאת יודעת לפנות אליו? מטפל, מלווה, דמות אחת שאת יודעת מי זאת? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> אני אגיד שזה נורא מבולגן עדיין, ואני אגיד שלי כמשפחה, כלישי, שהייתה עטופה, בדיוק אמרתי את זה לאיילת לפני שנייה, אני עדיין לא קיבלתי תשובה מי מטפל במשפחות החטופים החיים מכוחות הביטחון, משרד הביטחון, אני עדיין לא קיבלתי תשובה מי מטפל במשפחות. אני קיבלתי תשובה מאוד ברורה מי מטפל בשב, אני לא קיבלתי תשובה ברורה מי מטפל במשפחה. הייתה איזושהי מחשבה כנראה שעמרי הוחזר וזהו. תמשיכי טיפול פסיכולוגי, תיקחי את הבנות, תריצי אותן לכל מיני מקומות לטיפולים. אבא חזר, הכול נפלא. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אין לך איש קשר. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> זאת התשובה. יש לי קצינת נפגעים שהיא קצינת הנפגעים של המשפחה, שהיא מדהימה. לצערי, היא עוד מעט מסיימת את התפקיד שלה. יש את גילה, אבל זה אל מול שו"ן, יש את מיכל, עובדת סוציאלית, אבל זה אל מול עמרי, אל מול השב. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> קצינת נפגעים כי היה לו מעמד צבאי בחטיפה. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> וקצינת נפגעים, היא רואה את עצמה מלווה את כל המשפחה בנושאים? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> קצינת הנפגעים שלנו מלווה את כל המשפחה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ואם היא תסיים, היא תתחלף? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> היא מסיימת עוד מעט את התפקיד שלה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> יהיה עוד מישהו אחר. המדיניות שלכם היא ללוות כמה שנים את המשפחות? והיא מוגדרת ביניכם לבין משרד הביטחון והביטוח הלאומי כאיש קשר שיכול לפעול מולם בנושאים? << אורח >> צחית לוי: << אורח >> כן. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> צחית, לא מדויק. << אורח >> צחית לוי: << אורח >> - - - מול משרד הביטחון יודעת לעבוד. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> וביטוח לאומי? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> כן, אבל שוב אנחנו נמצאים בסיטואציה. כדרך אגב, גם קצינת הנפגעים, גם שירה המדהימה, שאני בוכה על זה שהיא מסיימת עוד שנייה את התפקיד, גם היא לא לגמרי תמיד יודעת. היא עוזרת בכל דבר. לצורך העניין, כדי להכניס אותי לפה היום, היא עזרה, בסדר? והיא עוזרת במלא דברים. אבל גם היא עדיין לא לגמרי יודעת. החלוקה הזאת לכל כך הרבה מקומות היא בעייתית. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לא, אנחנו צריכים שיהיה ברור מי המלווה ומה תחומי האחריות שלו, והאם הוא עובד מול כל הגופים. את אותו שולחן עגול שדרשנו להקים עוד מעט תדווחו לנו אם הקמתם. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> מיכאל, אני אגיד משהו אחד. כשאני ביקשתי משהו ואמרו לי, "תפני לעו"ס השיקום שלך", ואמרתי, "תקשיבו, אין לי עו"ס שיקום, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל במשך שנתיים טופלתי על ידי איילת ועל ידי סיגל, הקצינה שלי. אין לי מושג מי זאת עו"ס השיקום שלי". יכול להיות שאצל מישהו, אצל איזו עו"סית, אני קיימת אצלה בטייטל מתחתיה, אבל אין לי מושג מי זאת. שבעה חודשים מאז שאמרתי את זה, זה היה חודש אחרי שעמרי הוחזר, עדיין אף אחד לא עזר לי למצוא מי עו"ס השיקום שלי. אין לי מושג מי זאת, לא יודעת. כל מה שאני אעשה בכוחות עצמי אל מול תקומה, אל מול שרים, אל מול ביטוח לאומי, אל מול זה, מדהים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אבל זה משהו שאת צריכה להיאבק עליו, לא ישאלו מה שלומך, מה את צריכה, מה הבעיות. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> גם לא יהיו פרואקטיביים, שזו אחת הבעיות הכי גדולות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זה מאוד חשוב, הפרואקטיביות. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> לפעמים אנחנו לא יודעים מה אנחנו יכולים לקבל, אנחנו לא יודעים מה אנחנו יכולים לבקש. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כן, מיצוי זכויות, שמישהו ידאג לזה. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> אין לנו מושג. אף אחד לא מציע. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ואלה לא הרבה משפחות. גם לפי הדוח של הביטוח הלאומי זה 271 אנשים. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> בסך הכול. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זה כלום, מה זה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא, אלה רק אזרחים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כמה יש בביטחון? עוד כמה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 80. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> שמונים? אז מה? זה כמו חצי בית ספר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא, 80 זה רק בחיים, יש גם את החללים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> בסדר, 600. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> סליחה שאני מתפרצת. חברים, גם אם 1,000 אנשים בתוך הדבר הזה, אתם אפילו לא התחלתם לטפל במעגל השני, בואו נשים רגע את הדברים על השולחן. אנחנו מדברים רק על המעגל הראשון. 1,000 אנשים. תגידו, אתם אמיתיים? אני כמנהלת מכינות קדם-אקדמיות במכללה האקדמית ספיר, זה מה שעשיתי, היו לי יותר מ-1,000 סטודנטים, על מה אתם מדברים? << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה, לישי. אלי שתיוי, אבא של עידן, זיכרונו לברכה, בבקשה. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> קודם כול, אנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי, לבל אחר, משפחות החטופים החללים. אני הנציג של האבות החטופים החללים היום, ונציג שבא - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אתה הנציג של עידן, אנחנו פה משפחות, נדבר על עצמנו. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> אני הנציג שלהם כרגע רק לעשייה של לעשות טוב, ולכן אני גם בקשר אישי עם כל אחד, עם כל המשפחות של אותם חללים. ועכשיו השעה 14:20 ועדיין יש אנשים שאם אתה מתקשר אליהם, הם עדיין במיטה ולא קמים. ואנחנו פה מדברים, באים והולכים וחוזרים לדיונים, והייתי בטוח, אולי בתמימותי, שבאמת אחרי מה שקבענו, מיכאל, שבאמת הייתה תוצאה מצוינת ונתת משימות לירון כהן. אני לפני שלושה שבועות ישבתי בפגישה עם ראש הממשלה והצגתי לו את הדברים, והוא עודד ואמר שחייבים, חייבים לקדם את העניין הזה לא כחוק, אלא כהחלטת ממשלה, מה שדיברנו על העניין. אני מבין שאיפשהו זה נתקע פה, משהו נתקע פה. חייבים להוביל את זה. אני לא יודע למי לפנות, באיזו נקודה ללחוץ. ואני רוצה לעשות את הדברים כמה שיותר. מיכאל, אתה חייב לעזור לי בעניין הזה. איפה אנחנו צריכים ללחוץ שזו תהיה החלטת ממשלה מיידית? כי אנשים לא שורדים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> יש לנו נציג אוצר פה בדיון? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בזום. << דובר >> אפרת מורלי: << דובר >> מישהו היה צריך להיות פה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> את מהאוצר? שבי איתנו במעגל, כנסי איתנו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא, אבל רועי בזום. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> בסדר, ניתן לו עוד מעט. אלי, משפט סיום. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> לא, אני רוצה קצת פה עכשיו להגיד. זו הייתה הקידומת. כמו שאמרנו, אני אלי שתיוי, אבא של עידן, גיבור ישראל שחירף את נפשו בשביל להציל שני יהודים רק בגלל שהם שני יהודים. לא מספיק שכמעט 1,000 ימים אנחנו חיים עם הסיוט הזה, לא מספיק שלקחו לנו את הילדים שלנו, אנחנו רואים את מחבלי הנוח'בה, הרוצחים שביצעו את הטבח, ממשיכים לחיות בזמן שהילדים שלנו כבר אינם. כל יום שעובר הוא תזכורת לכאב הבלתי נתפס של המשפחות. אני שואל, איך ייתכן שהאחראים למחדל, רונן בר, אהרון חליוה והרצי הלוי כבר ממשיכים בחייהם בזמן שאנחנו קבורים עם הילדים שלנו בכל יום מחדש? אנחנו עדיין דורשים תשובות, אנחנו עדיין דורשים אחריות. ואני גם לא מבין איך ייתכן שנעצרה בפועל האפשרות של מבקר המדינה להשלים את עבודת הביקורת ולחשוף את מלוא האמת. למה מונעים מאיתנו לדעת מה באמת קרה? למשפחות מגיע את האמת. אבל מעבר לאמת יש גם את החיים עצמם. ביום שקיבלנו את הילד שלנו בארון, החיים שלנו נעצרו. אנחנו לא חזרנו לעבוד, לא חזרנו לחיים, איך אפשר? ובכל זאת, המדינה חושבת שאפשר לחיות מקצבה של 8,000 ש"ח בחודש, זה מה ששווה ילד בישראל. לקחו לנו את הילד ועכשיו גם נותנים לנו לחיות במצוקה כלכלית. אני לא מבקש רחמים, אני דורש צדק, אני דורש אמת, אני דורש אחריות, ואני דורש שהמדינה תכבד את משפחות החטופים החללים ותעניק להן את התמיכה הראויה. זו לא טובה שאתם עושים לנו, זו חובה שלכם כלפינו. זהו, תודה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה, אלי. יעל אדר, אימא של תמיר, זכרו לברכה. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> קודם כול אני אתחיל מהפתיח שלך, מיכאל. גם אני באה מבית מסורתי, ממשפחת ביטון מבאר שבע, שאף פעם לא חשבתי שיש הבדל בין מי יהודי יותר, כי גדלנו יהודים לכל דבר. והיום אני מאוד מצטערת להכיר את זה ובזה, כי אילו אז היינו מבינים שיש הבדל בנטל, או שמא שוויון בנטל, אולי תמיר לא היה הולך לצבא ואז לא היה יוצא בכיתת כוננות ואז לא היה נחטף ב-7 באוקטובר. אבל החטיפה היא גם תוצאה של אי-נשיאה בנטל. והדבר השני שאני רוצה לומר פה בהקשר של הפתיח שלך, אתמול עלתה לאינסטגרם של שר האוצר, ואפשר למסור לו, נציגתו, תמונת הניצחון מהסיור בניר עוז. והיה ראוי שהוא יכתוב שזו תמונת הכאב והטבח, כי בדיוק באותה שכונה היו צריכים לבנות את ביתם גם תמיר שלי וגם ג'וני סימן טוב ועוד צעירי ניר עוז שנרצחו ב-7 באוקטובר, ובלית ברירה באמת הוותיקים בונים שם כדי לשקם את ניר עוז. אבל באותה תמונת ניצחון אלה היו צריכים להיות הבתים של הצעירים שנרצחו ונחטפו. עכשיו לעצם העניין. קודם כול, תמיר היה 746 ימים מוחזק בשבי החמאס, חבר כיתת כוננות, הושב לקבורה ב-21 באוקטובר, שזה שנתיים ושבועיים מהיום שהוא נחטף. מישהו פה שאל, מי יכול לשנות את זה? קודם כול, ברור שאלה רק משרדי ממשלה. וירון, שלא נמצא פה היום, ונמצאים פה נציגיו, הם נציגי משרד ראש הממשלה. ולי נמאס ברמה הרגשית כבר כל פעם לעלות לירושלים, לדבר ולהסביר מה עברנו, כמה זה קשה, כמה אנחנו תלושים, כמה העוגנים שלנו. אני הייתי ראש מינהל חינוך, אני כבר לא. היה לי מעגל חברתי גדול. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> איפה היית? << אורח >> יעל אדר: << אורח >> במצפה רמון, בשבע השנים האחרונות ל-7 באוקטובר. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> וואו. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> כן. עבדתי עם חילי טרופר כקולגה כשהוא היה בירוחם, ולפני זה הייתי באשכול. זנחתי את המעגל החברתי שלי כי הייתי עסוקה שנתיים פלוס במאבק הכי בסיסי, להשיב את הבן שלי לקבורה. כל העוגנים שלנו השתחררו. כשאומרים, וגם במנהלת אמרו לי את זה, "מה את רוצה? את מקבלת קצבה לכל חייך". זו בושה לומר דבר כזה למשפחה של חלל חטוף, ואני אסביר למה. וגם נורא, נורא בעיניי שאנחנו כולנו במציאות כבר של יחסיות, של אם אין יום "הותר לפרסום" אנחנו נושמים לרווחה, יום אולי. וביחסיות הזו גם נאמר לי, לפחות הבן שלך בא לקבורה, במקום לומר לי, הבן שלך לא היה אמור להיחטף, הבן שלך לא היה אמור לאבד את חייו. הוא לפחות הובא לקבורה, כי הייתה אלטרנטיבה שיהיו חטופים שלא נצליח להשיב אותם. הכול זו יחסיות. בתוך היחסיות האיומה שאנחנו חיים בה, גם אני לא רוצה ואסור לנו להשוות בין שכול לשכול, אבל אני יכולה רק לשתף שלפעמים אני מקנאה באותה אימא שקיבלה הודעה, זעקה את זעקת האימה שלה ולמוחרת קברה את בנה. שזה אבסורד, כי איפה אנחנו פגועים? גם היום, גם זה כבר תהליך מזדחל. מה אנחנו מבקשים היום? אנחנו מבקשים להכיר בנו כנפגעי חטיפה, אנחנו לא רק נפגעי שכול. ולמה אנחנו נפגעי חטיפה? כי אני לפעמים מקנאה בזעקה הזו שאני לא יכולתי להוציא אותה. למה אני לא יכולתי להוציא אותה? כי במשך שנתיים ושבועיים אנחנו חיינו בטרור מתמשך, בשכול מזדחל, באי-ודאות, כי בערב של 7 באוקטובר תמיר רק לא ענה לנו, אבל לא ידענו מה איתו. כמה שבועות הגדירו אותו נעדר, ורק לאחר מכן הגדירו אותו חטוף. ובנובמבר, כשישבנו עם צוות מודיעין, אמרו לנו שיש מידע מודיעיני מוצק שהוא בחיים, וחודש אחרי אמרו לנו שהמידע המודיעיני שגוי ועכשיו יש מידע מודיעיני שהוא לא בחיים. איפה אני אמורה לשים את עצמי? הוא בחיים או לא בחיים? כי זה היה מידע מוצק וזה מידע מוצק. כל מה שנשאר לי זה לחכות שנתיים ושבועיים לראות את האמת, כי לא היו ממצאים פורנזיים. קורה משהו לנפש בתקופה כזו, ולכן זה לא רק משפחה שכולה שגם כך משפחה שכולה זה בור איום ונורא וכל אחד יכול לתאר את זה, ומי שלא פגש את זה, שלא יפגוש את זה, ומי שפגש את זה יודע לאיזה בור של חיים הוא נכנס. ובתוך זה לנו יש את התוספות של השכול שלא ברור אם הוא שכול. כי כשבינואר 2024 הודיעו לנו שתמיר אינו בין החיים אפילו העזו לומר לי, אנחנו מציעים שתעשי קבורה, ושאלתי אם יש עם מה, אמרו "לא, אבל בשביל הסימבוליות את יכולה לקבור חפץ שלו". גם זו התעללות נפשית. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לגמרי. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> לגמרי, כי הורים לא גידלו חפצים, הם גידלו ילדים. וכל האמירות של חמאס, ובערב מודיעים לנו שמחר אולי ייצא סרטון על תמיר ועל סבתא יפה, יפה אדר זו הסבתא של תמיר, ויקשרו שאם יהיה הסכם נקבל כמו סבתא יפה, שהיא חזרה בחיים, ואם לא יהיה הסכם נקבל כמו תמיר, ושנתיים ושבועיים. כלומר, חמאס כמפעיל טרור פסיכולוגי או מפעיל טרור, כשהוא חטף הוא פגע בחטופים, בטח בהיותם חיים, הוא התעלל גם בגוף, וקשה לי לומר גופה, כי גופה זה משהו לא מזוהה ותמיר שלי מאוד מזוהה, אבל הוא גם התעלל בגוף של חללים, אבל לא פחות מזה הוא התעלל בכל משפחות החטופים, כי אנחנו היינו בבית ועברנו את הסיוט הזה כל שנייה, כל שנייה עברנו את הסיוט הזה. אובדן עמום, גם כאן ביהדות, אם מדברים על יהדות, לשבעה יש משמעות. בתהליך הזה אחרי הקבורה ושיושבים שבעה יש איזשהו תהליך של עיבוד ופרידה, שגם זה לא היה לנו, זכות בסיסית. כלומר, קיבלנו הודעה וזהו, ומה עושים איתה? נשארנו איתה. יכולנו לבחור לעשות שבעה, לא לעשות שבעה, מה עושים בתום השבעה? ואם למישהו נדמה שכשתמיר הושב לקבורה או חללים הושבו לקבורה שם זה נגמר, זה רק מתחיל. אתמול היה יום הולדת של תמיר, בעצם הוא שלוש שנים לא פה כמעט, אבל זה יום הולדת ראשון שיש לי קבר לעלות עליו. זה מטלטל. עוברים חודש או חודשיים מההשבה של החלל, יש את הדוח הפתולוגי. אתם יודעים עם כמה דברים נפגשים בדוח הפתולוגי? זו עוד התעללות. כמה פרטים אני מעדיפה לא לדעת כדי לנשום, כדי לתפקד. אחרי הדוח הפתולוגי מגיעים עוד סרטונים ועוד מידע. אנחנו עוד שם, זה לא נגמר, אנחנו עוד שם. אבל ביום שתמיר הושב, המלווה, קצינת השו"ן עזבה אותנו. יש לנו קצינת נפגעים, שתיהן מדהימות, זה שירות אחר. קצינת השו"ן ליוותה אותנו יום-יום כי היו לה שלושה, ארבעה, חמישה חטופים. קצינת נפגעים, מה לעשות, בארץ ישראל יש המוני חללים, היא קצינה של מאות משפחות. זו לא אותה זמינות, אבל אנחנו עדיין עם צרכים. אני מגיעה לפה שוב היום באמת בלי כוח. היום כבר לקחתי גט, גם מבזבזת מאות שקלים כדי להגיע לומר כמה משפטים. מספיק להתעלל בנו, נפגענו מספיק. במקרה האישי שלנו, ולכל אחד הסיפור האישי שלו, ארבעת ילדיי, שהם דור שלישי בניר עוז, גם איבדו את הבית, הם לא מסוגלים לשוב הביתה. זה אומר שהם איבדו את הזהות ואת השורשיות. וגם כאן לפני חודש היינו באילו שהם דיונים עם משרד ראש הממשלה על האם מפצים אותם על מה שהם איבדו. לא, מפצים את מי שחוזר, מפצים, בונים בית חדש. לכן שר האוצר מאוד אהב להצטלם ליד בתים שנבנו מחדש לא מכספי הממשלה. אבל אלו שלא מסוגלים לשוב לא יקבלו בית במקום אחר, והבן שלי, שהיה לו מגרש על שמו בהטבה של עוטף עזה, לא יקבל מגרש במקום אחר. אנחנו כל הזמן עוד מתמודדים באיפה נגור ואיפה נחיה, ושואלים אותי, מה, לא חזרת לעבודה? איך אני יכולה לחזור לעבודה או למעגל הזה של נתינה כשאני עוד צורכת טיפול בעצמי, במשפחה שלי? כולנו עוד במגורים זמניים ולא ברור איפה נגור בעוד שנתיים ושלוש. זה לא ברור וכולם מתעלמים מזה. והצדק היחידי הוא להכיר בנו נפגעי חטיפה. כבר אין לי ציפיות משרים, משום שהם יעשו את כל העסקים כדי להקים ועדת חקירה פוליטית, על הכול הם יצביעו. הם לא יצביעו מה טוב לאזרח ומה נכון לאזרח, אלא מה טוב לחבר כנסת מסיבה כזו או אחרת, לצערי הרב. אבל אני פונה פה לשורה הזו, אתם שליחי המשרדים, וכל שר יכול לשנות את דעתו ועמדתו אם אתם תזעקו ולא תשרתו אותם. גם אתם צריכים לשרת את הציבור ולא את השרים ולא את המשרדים. אחר כך תשרתו משרד אחר אם מישהו יתעצבן עליכם. לא יעלה על הדעת שבמינהלת אומרים לי, מה את רוצה? את מקבלת קצבה עד סוף חייך. זה הדם של הבן שלי שהיה שם כי המדינה לא הייתה שם, כי אם המדינה הייתה שם ב-7 באוקטובר, תמיר היה פה. ואז להרגיע את היתום שלו, מוציאים צמיד, שזה עליי במקרה כי הוא שכח את זה אצלי בבית, אבא שלי גיבור. לפני שאני מסיימת, באמת, מיכאל, צריך להפסיק להעלות אותנו לירושלים, להפסיק לגרום לנו ללכת למלא טפסים. גם לי יש ועדה בעוד שבועיים, אני תושבת העוטף, שהייתי בממ"ד עד 23:00, שאני יודעת שהבן שלי חבר כיתת כוננות, שאני יודעת שארבעה נכדים, כשאני מדליקה את CNN, משדרים מאל-ג'זירה את הכתב של חמאס מניר עוז ורק ככה אני מבינה שניר עוז בשליטת חמאס, אנחנו צריכים עוד ללכת ולהוכיח במקום. כשהמינהלת היו בכרמי גת עם קהילת ניר עוז, אני צעקתי, זה היה לפני שלושה או ארבעה חודשים, תפסיקו לבוא לספר לנו מה אתם עושים, תבואו עם בשורה, תבואו פעם אחת ותגידו לנו, אתם לא צריכים יותר ללכת לאף ועדה כי אנחנו סגרנו, אחת, שאתם מוכרים כנפגעי חטיפה, שאתם מוכרים כנפגעי פעולות איבה, אתם תקבלו הכרה חמש שנים קדימה ניתן לכם, מה שאתם רוצים. תפסיקו להעמיד אותנו כל כמה חודשים. עושים לנו מבחן בחוסן, ואני אדם עם חוסן, אני ניהלתי מערכת חינוכית גדולה במועצה האזורית אשכול שהייתה ועדיין אזור של איום ביטחוני מתמשך, אבל לא לעולם חוסן, כי הממשלה הזו מעמידה אותנו במבחנים בלתי אנושיים. והציפייה שלי היא שאחרי הוועדה הזו כל מי שיושב כאן ילך וינער כל משרד, את סמוטריץ' ואת משרד ראש הממשלה. ואני מבקשת מהמינהלת להפסיק לייצג את ראש הממשלה ומשרדו, תייצגו אותנו, אלו שנפגענו. אי אפשר יותר, אי אפשר יותר. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> יעל, אני רוצה לאפשר לכלל המשפחות ועוד לשמוע את המשרדים ואני עצמי צריך ללכת לנהל את המליאה בזמן. תשתדלו כל אחד להיות קצרים, שנשמע את המשרדים, את התשובות. רני מצגר, הבן של יורם מצגר, זיכרונו לברכה. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> הבעל של כלתו של יורם מצגר. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אילה. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> כן. תראו, אני באמת לא כל כך מעורב בתוך כל הפורומים האלה, אני לא מגיע למקומות האלה, כי אני לא מוצא בהם תוחלת, אבל הפעם החלטתי להגיע כי אני חושב שמדברים על הנושא העיקרי. אבל אני דווקא רוצה להתחיל ולפתוח, בגלל ההיעדרות של ירון, דווקא בנושא שלא תכננתי לדבר עליו, וזה הניכור. אני מבין שהאוכלוסייה במדינת ישראל חווה כל כך הרבה קשיים בשלוש השנים האחרונות, לאט-לאט היא הולכת ושוכחת את האירוע הגדול, המז'ורי, של 7 באוקטובר, ונזכרת כל יום בחייל ההרוג הבא. זה טבעי, זה הגיוני, אני לא אוהב את זה. אני חושב שבאירועים של 7 באוקטובר יש סימבוליות שהיא מעבר לרק ציון דרך כזה או אחר. אבל אני מודע לזה, זה טבעי שהאנשים האלה שהיום-יום שלהם מורכב מהמון קשיים במדינה מורכבת כמו שלנו קצת ישכחו את האירוע ויתקדמו הלאה. אני לא יכול לקבל את זה שלמעט מיכאל ביטון לא יושב פה אף חבר כנסת, אני זועם שראש המינהלת לא מגיע, ואני בעיקר רוצה להביע איזושהי תמיהה שלפחות מהידע שלי התקיימו שיחות עם המינהלת של כלל המשפחות, נראה לי פעמיים, בגלל איזשהו ליקוי בארגון, היו שני אירועים כאלה ובשניהם ישבו אנשי המינהלת ושמעו בדיוק את אותם דברים שאומרים להם כל הזמן, לכו ותעשו חקיקה, כי בשביל זה אתם קיימים, ולא קורה כלום. והדיסוננס המטורף הוא שבמינהלת יושבים מלאכים שמטפלים בנו יום-יום בזוטות הקטנות של החיים שלנו, אבל בדבר הגדול והמז'ורי, החקיקה שעליה אמון ירון והצוות הראשי שלו, לא המת"מים שמטפלים בנו ביום-יום. כלום ושום דבר. זה ניכור. כמו שאמרה יעל, אתם מייצגים את ראש הממשלה ולא אותנו. אני אמרתי לירון בפגישה האחרונה שלנו, זה היה כמובן זום, שאני מאוד מוטרד מהעובדה שהמינהלת עלולה להתקפל מחר בבוקר או בסוף השנה או בהחלפת ממשלה ואנחנו נישאר בלי כלום. והצעתי, ביקשתי, דרשתי, יו ניים איט, שתהפכו להיות רשות ותתנתקו ממשרד ראש הממשלה ותטפלו רק בפורום האומלל הזה שחטף את סטירת הלחי הכי משכנעת שנתן לנו החמאס אי פעם. כלום, שום פולו-אפ, אפילו לא שיחת טלפון ממנו. היום-יום, אני אומר לכם, תקשיבו, הנה חדווה, חדווה עשתה כנס עם משפחות החטופים והחללים. חדווה, אני יצאתי מזועזע משם. אני חי את היום-יום של משפחות חללים חטופים, אני חי אותו, המשפחה שלי מפורקת לחתיכות. ישבתי ושמעתי אנשים מדברים ונקרע לי הלב. התביישתי שאני בכלל מרגיש שלי קשה, אבל קשה לי. העניין הזה של להפוך לרשות הוא בגלל שאתם מתנהגים כמו שאתם מתנהגים. למטה, בשכבה התחתונה, ערימה של מלאכים, תאמינו לי, אתם מרימים להם את החולצה מאחורה, אתם רואים כנפיים, בלילה יש להם הילה, אתה רואה אותה. באמת, המת"מית שליוותה אותנו מהיום של החטיפה כמו אחות. הדרגים מעליה, שערורייה, שערורייה. הגעתי מאוחר, בדצמבר 2023, שלושה חודשים אחרי שאני ישבתי 21 יום וחיפשתי את ההורים שלי, שניהם נעלמו. ויש לי אח אחד עם כל המשפחה שלו שהיו בניר עוז עשר שעות בממ"ד, הבת שלי הייתה שמה. בכולם צריך לטפל מהר, מהר, מהר. הילדה הגדולה שלי התרסקה לחתיכות, מוכרת היום, נכות מוכרת. ואני צריך לחפש את אבא שלי ואת אימא שלי בסרטונים שמפרסם החמאס, כי אף אחד מהמדינה הזאת לא הגיע לעזור לי. אף אחד לא בא להגיד לי, היי, שלום, אנחנו הנציגים שלכם. הגיעה לי מישהי מהצבא, תאמינו לי, אני אוהב אותה היום אהבת נצח, קוראים לה אסתי גרינברג, מלאך, באה לי עם פתק, זרקנו אותה מכל המדרגות. אמרנו לה, תקשיבי, אנחנו משפחת מצגר, לנו לא מקריאים לנו מכתבים. יש לך משהו להגיד? תגידי. אין לך? תודה רבה, תבואי כשיש לך, אנחנו נתגבר. אבל אנחנו לא מצליחים להתגבר. חקיקה זה מה שאתם צריכים לעשות. אתם צריכים לדאוג כל הזמן שתהיה חקיקה שתעשה, א', תכיר בנו כמשהו אחר. אני לא יודע אם כחטופים שבים או כחטופים או משפחות, אני לא יודע, אין לי בכלל השכלה משפטית, בכלל לא יודע את ההגדרות האלה, לא מעניינות אותי בכלל. אתם צריכים לדאוג שאנחנו כולנו נהיה נפגעי פעולות איבה כי יש ארגון שנקרא ארגון נפגעי פעולות איבה שלא עושה את תפקידו, אבל הוא הארגון היציג. כי לחיילים יש את ארגון נכי צה"ל והשיקום שמטפל בכל המשפחות האחרות, הם מעוגנים עד הקצה. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> ממש לא. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אל תגיד לי ממש לא, אני נכה צה"ל. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> ממש לא. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> לא באתי להתווכח איתך. לא יודע מי אתה ולא באתי להתווכח איתך. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אני באתי לתמוך בכם, שמגיע לכם - - - << אורח >> גיא זקן: << אורח >> "מי אתה" – הלוחמים שנלחמו בשבילך, אל תגיד "מי אתה". << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> - - - יצאנו ממילואים להגן עליכם ולהביא את כולם חזרה הביתה. וכמו שעד עכשיו עדיין אנחנו ממשיכים ובאנו לחזק אתכם - - << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אתה צודק. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> - - שמגיע לכם שיקום משפחתי, אבל לנו אין שיקום משפחתי, והילדים לא מוכרים, וילדים שחותכים את עצמם ומנסים להתאבד ואין להם שום שיקום ואין להם כלום ולא מכירים בהם ואין להם לאן לפנות, לא לאגף השיקום ולא לארגון נכי צה"ל, אל תגיד את זה. אל תגיד את זה. אני פה באתי לתמוך בך, אני באתי לתמוך בך. הוא יודע, אני בא לפה כל הזמן. אמרתם שאתם עייפים מלהגיע, אני עייף מלהגיע. אני פה מעל שנה שלמה, עשרות ועדות ביום, ואין לנו שום ועדה ולא חסמים ולא שום דבר. אל תגיד את זה. אין לנו ארגון ואין לנו שיקום משפחתי בשום דבר, אין לנו חוק לשום דבר. אל תגיד את זה. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> תשמע, אני לא יודע מי אתה באמת, אני מכבד אותך מכל הלב, אני באמת לא יודע מי אתה. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> אלה סתם פליטות פה, אנחנו לא באים לתקוף אף אחד. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אלי, בבקשה אל תחנך אותי. << אורח >> גיא זקן: << אורח >> תשקול מילים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> תשקול את המילים שלך, בסדר? אתה לא יודע עם מי אתה מדבר. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אל תאיים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> תיתן כבוד, אנחנו מכבדים אותך, באנו לחזק אותך. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אני לא יודע מי אתם ואני מכבד אתכם. אני לא פונה אליכם, אני פונה אליהם. אין לי שום סיבה בעולם לפגוע בכם. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> תגיד להם שגם לנו מגיע שיקום משפחתי, זה מה שתגיד להם. תגיד להם, לחיילים האלה מגיע שיקום משפחתי, זה מה שתגיד לארגונים האלה ולמשרדי הממשלה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מיכה, אתה דיברת מדם ליבך, וזה גם המקום לגנות את ההקלטות שבהן דובר על הלומי קרב בצורה פוגענית ומשפילה. ארגון נכי צה"ל הוציא התנצלות והבהרה, אבל הדברים האלה היו חמורים. מיכה פה ישב מאופק, ובאמת מתוך סולידריות הם באו לשבת איתכם, עם משפחות החטופים. והטיפול בהלומי קרב לא נגמר, רק התחיל, והאירוע של הלומי הקרב הוא הכי גדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, הוא הכפיל את עצמו פי חמישה ושישה, והמענים חסרים ולא שלמים. אנחנו לא נעסוק בהשוואות בין הדברים, זה לא הכיוון. אנחנו צריכים להתאבד ולהיאבק למען הלומי קרב ופתרונות עבורם, צריכים להיאבק ולהתאבד למען משפחות החטופים באשר הן. הדברים המוקדמים שלך באשר לכך שהממשלה צריכה לעשות יותר ומיידית. שמה אנחנו צריכים להתמקד ולא בהשוואות בין הקבוצות. הדבר הזה, אין לו תועלת, אבל בוא תגיד את משפטי הסיום שלך. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> קודם כול, מיכה, אני מתנצל, לא התכוונתי לפגוע בכם בשום צורה שהיא, עכשיו אני מבין שאתם נפגעי הלם קרב ויש לי הרבה יותר מכבוד אליכם. וכן, זו הקבוצה הכי גדולה בעם ישראל היום שנפגעה ולא מטופלת. אני מתנצל עוד פעם, לא הייתה כוונה לפגוע בך. << אורח >> מיכה כץ: << אורח >> אני מצטער שצעקתי. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> לא, אתה בסדר, להפך, תודה. תודה, זו הערה חשובה. תראו, אני אחזור לעניין של משפחות החטופים, החללים בעיקר. מי שחושב שאנחנו עוברים את זה באיזשהו דילוג מעבר לאיזשהו אסון שקרה לנו, שהייתה לנו איזו תאונת דרכים ועכשיו אוי, אוי, אוי, שלושה שבועות ואנחנו יוצאים מזה, תשכחו מזה, זה לא המצב. אנחנו כולנו פגועים, אנחנו משפחות מרוסקות. אנחנו מבקשים את העזרה שלכם פעם אחרי פעם, אנחנו פונים פה בכנסת פעם אחרי פעם. אשתי רבה ברחובות עם עשרות ומאות, ואחריהם אלפי ומאות אלפי אזרחים טובים, ולאט-לאט ראיתם את הניכור הזה הולך ומתקדם. אני ממש מעוניין שזה לא ייגמר ככה, אני מעוניין שזה ייגמר בחקיקה מסודרת שתסדיר את המעמד הזה בצורה מסודרת. הפגיעה הכלכלית בנו היא מטורפת, מטורפת. אני עצמי דיממתי למעלה מ-250,000 שקל, חזרתי לעבוד כי לי אין ברירה, הדיפולט שלי זה לפרנס את המשפחה שלי. אבל אני מחכה ליום שאני אקרוס, אקרוס נפשית, לא כלכלית, אני אקרוס נפשית, כי לא היה לי זמן לא להתאבל על אבא שלי ולא ללכת ולרפא את המשפחה. אני קם בבוקר, ב-7:00 אני בעבודה, ב-17:00-16:00 אני חוזר, יש לי את אימא שלי שחזרה מהשבי לטפל בה, אלף ואחת ניירות ביטוח לאומי ומטפלות והבית שלה וכאבי הראש וכאבי הלב שלה, אישה בת 81, אבל אני חייב להתפרנס. אני שמח לשמוע שיש פה חלק שמקבלים 8,000 שקל, אבל אלה 8,000 שקל הכי עלובים שבעולם. אני עשיתי את החשבון הזה פעם כי פנינה תמנו שטה העלתה הצעה שאמרה, בואו נפצה כל משפחת חטופים ב-4 מיליון שקל. עשיתי חשבון, אמרתי, נשמע המון, זה מטורף הדבר הזה. בואו נעשה את החשבון. 250 חטופים, יאללה, קחו 255, בואו נעגל את המספרים ל-250, כפול 4 מיליון שקל, כמה יצא, אדוני היושב ראש? << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מיליארד שקל. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> מיליארד שקל. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ועפו 15 מיליארד קואליציוניים. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> זו בדיחה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אפשר להעיף מיליארד. זה חד פעמי, זה לא אירוע. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> סליחה, אדוני היושב ראש, אני רק רוצה לציין דבר אחד פשוט. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זו אגב הצעת חוק של כלל המחנה הממלכתי וכחול לבן, כולנו חתומים שם. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> נכון. אני בקשר עם פנינה פשוט. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ועכשיו יש לי הצעת חוק אחרת שאומרת, אתם לא רוצים לקבוע את הסכום? לשר יהיו סמכויות. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> לא, מה שאני מנסה להגיד זה שהכוונה שלי הייתה שכנראה שהכסף זה לא האישיו, המעמד שצריך לתת למישהו פה או הטיפול שצריך לתת, הוא מטריד מישהו. אולי אם אנחנו נכיר במשפחות החטופים ובמשפחות החטופים החללים ובמשפחות החטופים שהיו חיילים וכל אחד לפי המנגנון של הפגיעה שלו שצריך בו טיפול, אנחנו נודה באשמה, אנחנו נכיר במעמד שנולד פה. לא הכסף הוא האישיו, אל תתבלבלו. במקרה של הלומי הקרב אתם יודעים מה האישיו? שאני לא בטוח שלצבא יש מה לתת להם כי את מערכת הטיפול הנפשי במדינת ישראל ריסקו לחתיכות. אין פה מטפלים שיטפלו באנשים, אין מטפלים שיטפלו בנו. הפסיכולוג של הבת שלי עלה 450 שקל לפגישה או 430 שקל לפגישה, במשך שנה וחצי אני מימנתי את זה. כי מתחת לחוסן אלה באמת האנשים הכי ראויים שבעולם, אנשים עם לב, תקשיבו לי, אני לא גדול כמו הלב שלהם, אבל הם לא יכולים לתת את המענים האלה. אלה עובדים סוציאליים וכל מיני מטפלים למיניהם שההכשרה שלהם היא חלקית והם מסוגלים לטפל עד שכבה מסוימת בתוך הנפש, מתחת לזה אני לא בטוח שמותר להם בכלל לעשות את זה. אתם יודעים כמה זה עולה? מאיפה אני אביא את הכסף? לא מכירים בה, היא מעגל שני, לא מכירים בה בכלל. היא ילדה חכמה, תבעה את הביטוח הלאומי לבד, שיכירו בה בתור נפגעת פעולות איבה. היא בכלל לא הייתה בניר עוז, היא הייתה בתלמי יפה. זה מול אשקלון, מי שלא יודע. והיא הצליחה להשיג את המעמד הזה. אבל האח שלה שישב גם כן בתלמי יפה וגם הוא איבד סבא וגם הוא נחשף לכל הטרור הזה וגם הוא ראה את סבא שלו בסרטון, "שלושת הזקנים" קוראים לזה, שערוץ 2 פרסם אותו בלי לבקש רשות מהמשפחה בכלל. הוא לא מוכר, לאף אחד לא אכפת ממנו. והוא הולך למטפלת שלו ואנחנו משלמים את זה. 8,000 שקל לא מסכמים, לא את החיים של הבן אדם שאיבדנו, גם לא את הפרנסה שאנחנו נאבד. התלוש שלי כבד פי כמה מה-8,000 שקל האלה. אני לא צריך שיפצו אותי על כל המשכורת שלי, אני צריך מעמד, שיהיה לי ארגון יציג שייצג אותי, זה אחת. שתיים, אני צריך שהמדינה תכיר בי, כי התופעה שאנחנו עברנו היא שונה משאר המעמדות. היא לא יותר טובה, אין לי מד כאב, אני לא יודע, אין לי מד כאב, אני לא יכול למדוד, לא מצליח, אני רק יודע שאני טיפה שונה, אפילו טיפה שונה מאנשים שנרצחו בקיבוץ שלי באותו יום, והמשפחות שלהם מרוסקות גם כן, וקשה להם וכואב להם, אבל נפשית לא שרטו אותן כמו ששרטו אותנו. תמיר אדר גיבור ישראל, נלחם עד הכדור האחרון שלו. יעל, 50 מטר מהבית שלו, 100 מטר מהבית שלו. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> שעתיים וחצי מול מאות מחבלים. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> יכל לברוח לממ"ד בכל שנייה ונלחם על היישוב שלו עד הסוף, נחטף לעזה. המידעים שהגיעו משם, הסרטונים, ההתעללות הנפשית, אי הידיעה, כן חי, לא חי, פצוע, איפה הוא, מה הוא, אוכל, לא אוכל, מטריפים את הדעת. כמה שנים? שנתיים? << אורח >> יעל אדר: << אורח >> שנתיים ושבועיים. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> תנסו שבוע. תנסו שבוע לא לדעת איפה אבא ואימא שלכם כשאתם יודעים שהייתה פעולת טרור כזאת, שאולי הגופה של אבא ושל אימא זרוקה בשדות בין ניר עוז לבין ח'אן יונס, שתנים אוכלים אותה בלילה או שהוא פצוע חס וחלילה ומנסה לגרור את עצמו הביתה, כי גם זה קרה. תשאלו את נעמי. שהצבא לא מוכן בפחדנותו להוציא סיור לחפש את ההרוגים שמצאו אחר כך זרוקים בין ניר עוז לבין הגבול. ואנחנו יודעים את זה וזה נרשם אצלנו. עוד אירוע ועוד אירוע, ואיפה אבא, ואיפה אימא. ואימא בכלל, אנחנו היינו משוכנעים שהיא לא חוזרת. בסוף היא חזרה והוא לא חזר. ואחר כך הם פותחים לך את הפצע אחד אחרי השני. הסרטון, ואחר כך מגיע קצין המודיעין ואומר לך, יש חשש כבד, ואחר כך אנחנו חושבים שאולי קרה משהו לאבא. ואחר כך, חבר'ה, תכינו את עצמכם, ואחר כך מת. תעשו שבעה. אין גופה, תעשו שבעה. אנחנו לא עושים שבעה, אבל הציבור דורש את זה, כי הם פרסמו את זה בכל העולם, עושים שבעה. אתם יודעים מה קורה כשעושים שבעה בלי גופה, בלי כלום? כלום, אין לזה, אין כלום, כלום. הרי שבעה לא נועדה בשבילי, לרפא אותי, לתת לי להתנחם על ידי הציבור של האנשים שאוהבים אותי, שהכירו את אבא שלי. כלום, שום דבר. וחודשיים אחר כך מגיעה גופה, ואיתה מגיע דוח הניתוח הפתולוגי. אבא שלי הוכה רצח, שברו לו את העצמות, דפקו לו כדור לראש. ואני ראיתי את הסרטון של הגופה שלו במנהרה, וזה רודף אותי כל לילה. ככה זה. אבא שלי נלחם בארבע מלחמות, אבא שלי היה איש שב"כ, הוא ידע מה זה ביטחון, הוא ידע מה קורה כשהוא בא לגור בקיבוץ ניר עוז. יצא לנו לדבר על זה כשאני הייתי מפקד כיתת כוננות של הקיבוץ, יצא לנו לדבר על מה קורה. אף אחד מאיתנו לא היה נאיבי מספיק בשביל לחשוב חס וחלילה שמעבר לגבול חובבי ציון, לא במשפחת מצגר, לא ברוב קיבוץ ניר עוז. אנשי שלום והכול, אבל כולנו ידענו מה היה שם בצד השני. אבל הם הגיעו בהמוניהם, לא היה צבא, ואף אחד לא הגיב, והראשים עשו שטויות ונעלמו, והנזק נגרם, אבל זה יכול לקרות. וחודש אחר כך הם לא הגיעו, וחודשיים אחר כך הם לא הגיעו, ואיפשהו בדצמבר התחילה לקום מינהלת מבוזרת, מבולבלת לגמרי, לא יודעת מה היא רוצה מעצמה. אומרים לנו ככה ואחרת, אבל אנחנו מבינים את זה, כי את רח"ל פירקו פה, שהייתה אמורה לדעת להתכונן לאירועים מז'וריים בסגנון הזה. אבל שלא תבינו לא נכון, היו ארגונים שעבדו. אחד, ביטוח לאומי, והוא חירבן לכולכם את הכול. למה? כי עובדה שיש ארגון אחד שכנראה מנוהל טוב שהגיב כמו שצריך. איפה הייתם אתם? איפה היה משרד ראש הממשלה? איפה היה משרד הביטחון? איפה היה משרד הבריאות? איפה היה משרד החינוך שעשרות ואם לא מאות ילדים, מה זה מאות? אלפי ילדים שפונו לאילת מהעוטף לא הלכו לבית ספר לשום מסגרת במשך שלושה חודשים. ביטוח לאומי בא מאחורנית אצלכם ומשך את הטרנינג והשאיר אתכם עם התחתונים בחוץ, ואתם עדיין לא התאוששתם מזה. הגיע הזמן שתתעשתו על עצמכם. מה שעשה ביטוח לאומי זה קופי-פייסט למשרד הביטחון - - - זה כבר לא מספק. זה כבר לא מספק, זה צריך להשתנות, זה צריך להיות בחקיקה, זה צריך להיות מסודר. ולא בטוח שאני אוהב את החוק בסופו של דבר עד הקצה האחרון שלו ועד הסעיף האחרון שלו, אבל הוא לפחות יגדיר את מעמדי. יש לי שני אחים, אחד ברח לתאילנד והשני חולה סרטן מזה, מ-7 באוקטובר. איך אני יודע? כי במשפחת מצגר אין סרטן, יש אצלנו סוכרת כמה שאתם רוצים, יש אצלנו לחץ דם עד השמיים, סרטן אין אצלנו, אין בגנטיקה, אף אחד. בשום מעגל שאני מכיר במשפחה שלי אין סרטן, לא התימנים ולא הפולנים, אין את המחלה הזאת בכלל. אבל אח שלי, שהיה מפקד הצח"י של ניר עוז ולא הצליח להציל אף אחד, כי אפילו לדבר עם מישהו לא היה לו, צבר והעמיס והעמיס והעמיס את הלחץ הזה, והרופא שלו שהוא פרופסור, אמר: אין, הקשר הוא מיידי ללחץ. אנחנו יודעים ממה הסרטן. עכשיו לך תשקם גם אותו ואת המשפחה שלו. עכשיו גם הוא לא יכול לתמוך באימא כי יש לו זמן בערך לעצמו. הגיע הזמן שתתעשתו על עצמכם. אם אין לכם תשובות ברורות, תגידו, אנחנו לא יכולים. אנחנו נמצא לכם מחליפים, זה בסדר. אבל אם אתם רוצים לעזור לנו באמת, תקשיבו לנו. אתם צריכים להפוך להיות רשות לא תלויה באף משרד ממשלתי, עם תקציב ברור, עם חקיקה מסודרת, שמאפיינת בדיוק, בדיוק, מי הלקוחות שלכם. ואינשאללה לא יצטרף לכם אף אחד חדש ובעוד 20 שנה אתם כבר לא תהיו. אבל אתם צריכים לטפל בנו ובחטופים שלנו ובמעגלים השניים ולפעמים השלישיים. ואתם צריכים להבין שזו אחריות שיש בצדה זכות. זו זכות שנפלה בחלקכם לטפל בנו, כי אנחנו באמת, באמת, באמת חייבים עזרה. אני נכה צה"ל כבר 40 שנה, תאמינו לי, אני לא צריך כלום מהצבא, כלום, כלום, כלום. נכנסת איזו קצבת נכות, אלוהים יודע, בגובה כלום וחוץ מזה הם לא ראו אותי ולא שמעו אותי כ-40 שנה. מ-1987 אני נכה צה"ל. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> מיכאל, אני חייב לזוז, ואני באתי פה, באמת, אני מכבד אותך, מצגר, לא באתי לשמוע את זה. אני יכול לספר לך על הבן שלי שהציל, ואני ראיתי אותו איך שרוצחים אותו, כן? יש סרטון איך שעושים לו לינץ'. אין לי סבלנות לדבר הזה. אני רוצה להגיד לכם דבר אחד ולהודיע לכם דבר כזה. עד השבוע הבא אם אין לנו תשובות אתם תראו אותנו מתחת למנהלת שם בהפגנה עם ארונות מתים, ואנחנו נהפוך את המדינה. אנחנו חייבים תשובות ועזרה. אנחנו לא מסתפקים ב-8,000 שקל. לא יכול להיות שאנחנו, המשפחות, ישנים בבתים עד השעה 14:00 ו-16:00, או כשאני מתקשר לאחד מהחברים שלי ממשפחות החטופים, והוא אומר לי, אני לא יכול לזוז, זה בא לי עוד פעם. אנחנו חייבים עזרה, ואם לא תיתנו לנו את התשובה, ואל תמרחו אותנו עם חקיקה. החלטנו שזו תהיה החלטת ממשלה מכיוון שזה הדבר הכי מהיר שיש, ואנחנו צריכים החלטה מהירה לפני בחירות, לפני הבחירות. מיכאל, אנחנו חייבים את התשובה. לא בא לי כל פעם לעלות לפה, לשמוע. אני יכול לשמוע את הסיפורים בשקט, אבל לא מול האנשים עכשיו. באנו לעשות דברים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מינהלת החטופים, מהדיון הקודם שלנו מה התקדם? אני מבקש בלי הקדמות, בלי הסברים, בלי רקע. אתם יודעים, אתם הייתם פה בדיון הקודם, אמרנו מה מבוקש, מה הצלחתם לקדם מאז? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> קודם כול, יש חקיקה ייעודית למשפחות החטופים ולשורדי השבי, היא קיימת, והיא חלה גם עד ארבע שנים אחרי שהחטוף שוחרר, ויש זכאויות מתוקף זה. צריך להגיד את זה, אנחנו לא אומרים שזה מספיק, יש תיקונים, יש דברים שאנחנו עובדים עליהם גם היום כדי להרחיב ולפתח, וגם ירון הציג בדיון הקודם את החלטת הממשלה שאנחנו מנסים לקדם למשפחות החטופים החללים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> איפה היא עומדת? אבל בואי נהיה מאוד מדויקים. זאת אומרת, יש חוק שהוא בתוקף. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ושהוא לא שלם ואפשר היה לשפר אותו. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אתם עובדים על תיקוני חקיקה, מתי הם יוגשו? אני מניח שבכנסת תהיה הסכמה אפילו בפגרה לקדם חוק כזה. השאלה מתי יוגשו תיקוני חקיקה על החוק הקיים, וגם התיקונים, ויכולים להאריך את התוקף שלו, יכולים להחליט שהוא לא מוגבל לארבע שנים, אלא יותר. קודם כול תתייחסי לאיזו עבודה אתם עושים לתקן את החוק הקיים. אחרי זה נלך להחלטת ממשלה. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> לגבי החוק הקיים, הוא תוקן לפני שנה ונתן מענים למשפחות ביום שאחרי. החוק הזה תקף לארבע שנים, כרגע אין עליו תיקונים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> חבילה שלך למשפחות. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> אבל משפחות החטופים החללים, הוא לא מופיע שם. זה לא מתקשר אלינו. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> שתיוי, תנו לי קצת לעשות את העבודה שלי, בסדר? כשאת אומרת שהחוק נועד למשפחות, הוא מטפל בכלל המשפחה, לא רק בחטוף. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> כל המעגל הראשון, הוא חוק שנועד למעגל הראשון: הורה, בן זוג, אח וילד בגיר, שנגיד שזה מרחיב את הזכויות שיש למשפחות שכולות. זאת אומרת, אחים וילדים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זה כבר בתוקף. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> זה בתוקף, זה עבר לפני שנה. יש בביטוח הלאומי את מרכז המשפחות שדיברו עליו בדיון הקודם, יש במשרד הביטחון את העו"ס המלווה שנותנת ומיישמת את - - - << אורח >> יעל אדר: << אורח >> אבל אני לא מבינה את זה, אנחנו משפחות שכולות. מה ההשוואה? אנחנו משפחות שכולות. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> איפה זה מתבטא? << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אושרה, אולי תסבירי ליושב הראש מה אני, רני, בן 59, מקבל מהחוק שהעברתם חוץ מכלום. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> שום דבר, כלום. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני אדייק. הורים ובני זוג של משפחות שכולות, ההרחבות שם לא משמעותיות, כי הם מקבלים זכויות מאוד רחבות כמשפחות שכולות, וזה בדיוק הניסיון שלנו בהחלטת ממשלה לתת איזשהו מענה משלים לאותה קבוצה, בדיוק בגלל הסיבות האלה. וזה מה שאנחנו מציגים בדיונים הבין-משרדיים שהתקיימו מאז הדיון שהיה פה. הייתה גם פגישה של ביטוח לאומי, הם יפרטו יותר, אבל עם המשפחות עצמן, וגם אנחנו הכנו איזשהו מתווה עבודה שאנחנו מציגים למשרדים הממשלתיים כדי להגיע להסכמות ולנסות להעביר את זה כמה שיותר מהר. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אבל אנחנו בזמן פציעות, אנחנו בזמן פציעות של הכנסת הזאת. אם זה לא קורה עכשיו, מתי זה יקרה? שבוע אחרי שבוע פה. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> אושרה, אבל אני גם באמת לא מבינה מה הבשורה פה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אבל עוד לא שמענו הכול, בואו. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> מיכאל, אתה לא תקבל מענה, אין שם כלום. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אבל חברים, לי יש עוד 20 דקות-חצי שעה איתכם, עכשיו היינו שעה ועשרה, שמענו את הכאב. בואו נשמע את הגופים, כי אם לא נספיק את זה, בשביל מה התכנסנו? כל גוף צריך לתת לנו תשובות. לגבי החקיקה, האם ומתי יבואו תיקוני חקיקה לכנסת? יש לכם לוחות זמנים לדבר הזה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> קודם כול, אני מפרידה בין תיקוני חקיקה לחוק שעדיין כביכול תקף לבין החלטת הממשלה שאנחנו מנסים לקדם. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אני גם מפריד. אני שואל עכשיו, אמרת שגם החוק הקיים, יש מה לתקן בו, האם יש לוחות זמנים לתיקוני חקיקה שיובאו לכנסת לפני החלטת הממשלה? יכול להיות שהחלטת הממשלה תבוא קודם, תכף נדבר עליה, אבל - - - << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> כרגע הניסיון לקדם את החלטת הממשלה כמה שיותר מהר. מבחינת תיקוני חקיקה שנמצאים בכנסת - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אוקיי. בהחלטת הממשלה כפי שהיא מתגבשת, האם הנוסח שלה גמור ב-90%, ב-70%? איזה סטטוס יש להחלטת הממשלה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> יש מתווה רעיוני, אין הסכמות על זה שזה יהיה ככה כהחלטת ממשלה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> למה אין הסכמות? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> גם בהיבט של להפריד, לעשות איזושהי הבחנה בין הקבוצות. ברגע שאני מתייחסת רק למשפחות החטופים החללים שהושבו לקבורה ולא למשפחות שורדי השבי יש פה כל מיני מניעות משפטיות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> משפטיות או אינטרסים של קבוצה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> משפטיות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ואיך פותרים את זה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> זה הדיון, זה הדיון עכשיו. עשינו איזשהו מיפוי מאוד גדול מה כל קבוצה מקבלת כדי להראות את ההבדלים בין הקבוצות מלכתחילה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> עשיתם אומדן כמה זה יעלה לכם, המהלכים האלה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> כן, יש אומדן. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כמה בערך? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אנחנו מדברים על כ-60 מיליון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זהו? זה מעט. והאוצר גיבה אתכם ב-60 מיליון? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> עדיין אין הסכמות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אין הסכמות מול האוצר? גם לא על 60 מיליון? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> לא, יש שיח, אין הסכמות. העבודה לא הסתיימה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אין הסכמות, זו המילה המדויקת, שיח זה, את יודעת, זה נחמד. אפשר להמשיך הרבה בשיח. נציג האוצר בזום. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> אני חייבת להבין משהו, רק שנייה, רק כדי להבין, לידיעה. אנחנו באותו המצב כבר שנה, אני לא יודעת אילו התאמות עשיתם או כזה. כמו שאמרתי בהתחלה, אני עדיין לא קיבלתי מכם טלפון אפילו. שנה אנחנו באותו מצב, כן? השבים האחרונים והחללים האחרונים הושבו לפני שמונה חודשים, חצי שנה. אנחנו עדיין באותה סיטואציה, כן? רק כדי להבין, אני רק שואלת. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כנראה שכן. אבל בואו נדייק. מה שלישי אומרת, יכול כל גוף לעשות איזה פטנט או השתדלות מקומית, אבל כמדיניות שנובעת משינוי של החלטת ממשלה או חקיקה, בחצי השנה האחרונה לא נעשה דבר. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> לא, אני כן מפרידה. על משפחות השורדים בחיים, לישי, לגבי מה שאת אמרת, זה כן נמצא בכנסת. זה שזה לא מתקדם זה - - - << אורח >> לישי לביא: << אורח >> איפה אתם כדי לקדם את זה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> בוועדת עבודה ורווחה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> למה זה לא מתקדם? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> ואני רוצה רק להוסיף לך כוכבית. אני שוב אומרת, ואני דיברתי ראשונה, אני רק רוצה רגע על זה. אתם מדברים על שורדי השבי, בסדר? שבן זוגי שיחיה ויזכה - - - << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> לא, מתוקף החוק יש גם זכויות לבני המשפחה. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> מדהים. על משפחות החיים אני לא חושבת שיש לכם אפילו מושג. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> למה זה לא מתקדם, החוק הזה בוועדת העבודה והרווחה? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> זה לא קורה בשום מצב. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> למה בוועדת עבודה יש חוק שלכם והוא לא מתקדם? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> קודם כול, יש עתירה של פדויי עבר לגבי החוק הזה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מה זה קשור? הוועדה לא מושפעת מעתירות. היא יכולה לסיים את החוק. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אנחנו נשמח שיהיה דיון בוועדה, אנחנו מנסים לקדם דיון בוועדה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מה זה נשמח? אבל למה אין? אם את יודעת, וולדיגר לא תעכב חוק שפוגע בחטופים. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> בוודאי שלא, אבל - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> למה? למה אין? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> גם בגלל הסיפור של פדויי העבר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כמה אנשים? כמה הם? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> 270, משהו כזה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> רועי בזום, מהאוצר. << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> שלום, רועי בבאי ממשרד האוצר. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> רועי, הם אמדו את התיקונים שלהם ב-60 מיליון. האם בשביל זה יש גיבוי, על ה-60 מיליון? << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> קודם כול אני אגיד שנעשים דיונים בתוך המשרד בנושא הזה של אילו הרחבות, אם לעשות אותן, אם לא. ובסופו של דבר יש פה גם דיונים שהם קשורים, כמו שאושרה אמרה, להשלכות הרוחב והמגבלות המשפטיות. ולכן כל דיון שאנחנו עושים בנושא הזה הוא דיון שמתייחס גם להשלכות הרוחב ולעלויות התקציביות שנלוות לכך. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אבל האם באופן עקרוני משרד האוצר, מעבר לעניינים משפטיים, יגבה אותם ב-60 מיליון שקל האלה? << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> כרגע זה לא משהו שאנחנו, שהגענו לדיון - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זאת אומרת, אפילו 60 מיליון אין לכם בשביל חטופים. << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> כרגע זה לא משהו שעלה לדיון כי אנחנו עוד לא בכלל מגיעים - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מה זה לא לדיון? הם עשו שיח, אמרו יש שיח, מה זה לא לדיון? << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> לא הגענו לשלב שבו מדברים על 60 מיליון, כי אנחנו עוד לא נמצאים במקום שבו אפשר לגדר את זה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אושרה, את העברת לו מסמך שעולה 60 מיליון? << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אני עבדתי במשרד האוצר, 60 מיליון זה כמו אגורות כשמדברים על - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> העברת לו סעיף אומדני? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אנחנו בשיח עם משרד האוצר ועם רועי, אלה הסכמים פנימיים בתוך משרד ראש הממשלה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מתי ייגמר השיח? בואו, אירוע של 60 מיליון. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מתוך 600 מיליארד שקל תקציב. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כמה העברות כספיות עברו בחודש האחרון בוועדת כספים בתיקוני תקציב? << אורח >> יעל אדר: << אורח >> השאלה מה האינטרס שעומד מאחורי כל העברה, זה הסיפור. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מתי ייגמר השיח? אפשר לדעת תשובה מוסמכת? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> יש לכם איזשהו דדליין? בדרך כלל אנחנו עובדים עם לו"זים עם גאנט. סליחה שאני מתפרצת, זה מרגיש לי שהגאנט לא קיים אצל משפחות החטופים, וגם לא אצל השבים, ואצל אף אחד אין גאנט. אני נאחזת כל יום לקום ולייצר לי איזושהי שגרה וגאנט מסוים לחיים שלי, אבל גם אתם, היה לכם אירוע להתכונן אליו. אני חייבת להגיד, היו שנתיים וארבעה חודשים להתכונן לאירוע שכולם נמצאים פה, היה. לא התכוננו אליו, לא למדנו מהמשפחות ששבו אחרי 51 ו-55 ימים, לא למדנו מהמשפחות ששבו אחרי שנה וחצי, ועדיין אנחנו לא מייצרים גאנט. הייתי מתה, באמת, שיהיה לי מנהל כמו שיש לכם. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זה יותר גרוע. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> שאין גאנט, שאין תאריך יעד לכלום. << אורח >> רני מצגר: << אורח >> יש תאריך, קוראים לזה 20 באוקטובר 2026, בדיוק ביום הבחירות, שם בדיוק נגמר הגאנט. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> שם הגאנט, זה זה, אוקיי. הנה, יש לנו תאריך. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> אני מבקשת להפנות שאלה לנציג האוצר פה. אני יעל, אימא של תמיר. אתה טוען שהסוגיה לא מצליחה להתקדם בגלל החשש מהשלכות רוחב. אני רוצה להבין את סיפור השלכות הרוחב, כי הרי לא היה אירוע כזה כדוגמתו, זה לא שלוקחים דברים דומים. מה הסיפור של השלכות רוחב? ואם יש השלכות רוחב, מישהו מכם אי פעם ישב וניסה לאמוד מה המשמעות של 220 ימים לבן משפחה שלא ישן, שמאבד את היקר לו, שחושש, שמאבד את שפיות דעתו, שמאבד את העבודה, שמאבד את המשפחה שלו? מישהו אמד את זה כדי לא ליצור השלכות רוחב, להגיד, נתייחס רק ל-220 הימים האלו? אבל לא יכול להיות, אתם זורקים אותנו כל פעם. מה אנחנו מבקשים? הבן שלך מת, הוא חלל צה"ל. כמו שאת אומרת, אושרה, להורים, הם מקבלים קצבה. סליחה, זה הבלאד מאני הזה, שזה בדיוק הבן שלי מקבל קצבה בדיוק כמו של אימא שהבן שלה יצא לקרב כי גייסו אותו, היה שם מפקד, חובש קרבי, מסייעת, פינוי ותחמושת ועוד. לבן שלי כל זה לא היה, לא היה, כי המדינה לא הייתה שם. איך זה אותו דבר? איך? מה לא מובן בחוסר ההיגיון הזה? לתמיר לא היה פינוי, כי אם היה פינוי, גם אם הוא לא היה שורד את זה, אבל אולי לא הייתי צריכה 220 יום לחכות לו, והייתי גם נותנת לו נשיקה, כי אחר כך קיבלתי עצמות שליטפתי אותן והן היו שבורות, והייתי צריכה ללמוד למה. ולא היה לו חובש, ולא הייתה לו תחמושת, כי הוא היה רק עם חמש מחסניות עם טנדרים של הנוח'בות שנכנסו, כ-500 מחבלים לניר עוז. איך אתם אומרים שזה אותו דבר כי אני אם שכולה? אתם מתעלמים מסיפור החטיפה. אתם מתעלמים מזה שבבוקר 7 באוקטובר מדינת ישראל לא תפקדה על כל מוסדותיה, הצבא והשב"כ ו-8200, וגם המדיני שבשעה 13:00 התכנסו לקבינט ולא ב-6:32. מה קורה פה? למה אתם מביאים אותנו למקומות האלו? << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אני רוצה להגיד רגע עוד משהו אחד לנציג האוצר, ברשותך, יעל. יש גם סוגיה של הכרה. הסוגיה שהמשפחות פה מדברות, על הכרה במשפחות, שהיא סוגיה ייחודית, היא חוצת משפחות והיא לא בתוך המחלוקת המשפטית הזאת בין סוגים של משפחות, סוגיית ההכרה במשפחות. צריך להבין משהו אחד, וזה נאמר פה כל כך הרבה על ידי המשפחות, ואני רוצה להגיד את זה כמשפטנית, דווקא במקום הזה. יש הכרה בכל עולם המחקר על הנושא הזה של טרור פסיכולוגי כפעולות איבה לכל דבר ועניין. יש הכרה בדבר הזה, והחוק הישראלי מפגר אחרי ההכרה הזאת, הטיפולית והמקצועית, כל כך מאחורה. יש הכרה בדבר הזה. בסופו של דבר, אירוע חטיפה הוא פגיעת איבה, אבל בשונה מאירוע טרור אחר, זו פגיעה שהיא מתמשכת ושיש לה השלכות רחבות, זה לא אירוע נקודתי. וכמו שאדם נמצא בתור עד לפיגוע טרור והוא מוכר כי הוא נכח במקום גם אם הוא לא נפצע בעצמו, משפחות החטופים שהיו עדים לדבר הזה ועברו טרור פסיכולוגי הם אנשים שהם נפגעים ישירים, הם לא נפגעים משניים, הם הנפגעים של אירוע חטיפה. זה שונה מפיגוע אחר. הם אנשים שנכחו בתוך הדבר הזה של חטיפה. כשאותם מחבלים ארורים שלחו את הסרטונים הם לא התכוונו רק לפגוע בחטוף, הם התכוונו לפגוע במשפחות ובציבור ולייצר טרור פסיכולוגי. ולמה כאן במדינת ישראל זה לא מוכר? למה הצעת החוק הזאת שכבר מונחת והיא מתייחסת לכלל המשפחות, הדבר הזה לא מוכר נכון להיום? למה אין הכרה משפטית במציאות הזאת? ויעל צודקת, אלה לא השלכות רוחב, אלה נסיבות סופר ייחודיות. אנחנו מאוד מקווים שמדינת ישראל לא תתמודד עם חטיפה של 251 אזרחים שמצטרפים לעוד ארבעה קודמים שנחטפו, אנחנו מקווים שזו מציאות שלא תחזור. זו מציאות ייחודית, והמציאות הייחודית הזאת, המציאות המקצועית מכירה בה כייחודית, למה לדבר הזה לא נותנים מענה? למה הכנסת תוקעת את זה? למה משרדי הממשלה תוקעים את הדבר הזה? << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> חבר'ה, אני לא אגיע לסיכום הדיון. זה האינטרס שלכם. אין לי בעיה, תדברו. עוד 20 דקות סיימתי. אילה, קדימה. << אורח >> אילה מצגר: << אורח >> רק משפט. אי אפשר לטפל בטראומה בלי הכרה, זה הכול. ואנחנו לא מקבלים הכרה משום כיוון רשמי, לפחות בטיפול. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מתי תבוא החלטת ממשלה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> ברגע שנסיר את כל החסימות המשפטיות ונצליח לייחד את הקבוצה הזאת, נעשה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מה אומדן הזמן לדבר הזה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני מקווה שכמה שיותר מהר, אנחנו עושים מאמץ לעשות את זה כמה שיותר מהר. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מה הערכת הזמן שלכם? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אנחנו אמורים להיפגש לדיון השבוע, דיון נוסף בעניין הזה. אני מקווה שנצליח למצוא פתרונות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> האם הטיוטה של החלטת הממשלה תוצג לנציגים של המשפחות להעיר את ההערות שלהם לפני שהיא מובאת? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> כשיהיו הסכמות בין-משרדיות, כן. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אתם תעשו חשיפה, תזמינו אותם? << אורח >> יעל אדר: << אורח >> כשיהיו הסכמות, מתי? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> נדבר על המתווה, כן. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אתם תעשו את זה לפני שזה בא לממשלה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> נעשה את זה לפני. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ואתם לא יודעים מתי תעשו את זה. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אנחנו מנסים להגיע להסכמות בין-משרדיות רחבות. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> עד אז אני מבקשת שמישהו יחזיר לי 220 ימים שאיבדתי, שמישהו יחזיר לבן שלי את ההזדמנות שיהיה לו מפקד ותחמושת ופלוגה ומסייעת, ורק כשלא תוכלו להחזיר את זה תבינו שאלה לא השלכות רוחב, כי זה לא דומה לכלום. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> יעל, אנחנו חייבים להתקדם, חייבים לשמוע החלטות פה. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני רוצה להגיד שזה מענה גם משלים. זאת אומרת, המענה הוא משלים למענה שכביכול ניתן בחוק מעטפת. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כן, אנחנו שמענו את זה. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אבל חשוב להגיד את זה, זה לא שאין מענה. יש מענה, אבל זה מענה תוספתי, וזה מענה תוספתי - - - של למידה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זה נאמר ארבע פעמים, וגם אמרו פה בין השורות דברים של הערכה לגופים, לביטוח לאומי, הערכה לנציגי אגף נפגעים. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> נכון, אבל חבר הכנסת. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> יש פה הכרת הטוב לפעולות שהממשלה עשתה למען המשפחות. ולכולי עלמא, לכל הדעות, יש חוסר. יש אזורים של לקונות, או לקונה במעמד, או לקונה בסיוע, או בכלים שמותר לכם, וללא חקיקה או החלטת ממשלה לא תוכלו לפעול. כולם מסכימים שיש פה מחסור בפעולות הממשלתיות. הדאגה היא שנושא החטופים הולך לרדת מסדר היום הישראלי והם הולכים להישכח מאחור, ועוד יומיים יוכרזו בחירות ובקושי נקבל אישור מהכנסת לכנס פה דיון. יש פה איזה מרוץ נגד הזמן, שאירוע כל כך כואב וכשל מערכות ואסון וחידלון, ושאנחנו נושאים באשמה, כל ההנהגה הישראלית, המדינית, והצבאית, והפוליטית, יש לנו פה אשמה ואחריות, והמעשים לתיקון הם לא כאלה גדולים. ומה הביזיון פה? הצעת החוק שלנו, של כחול לבן, של פנינה, או הצעת החוק שלי, אומרת: תהיו נדיבים, תביאו עוד מיליארד או שניים למשפחות החטופים. אתם יושבים ומתכנסים לעלויות כרגע של 60 מיליון בלי להגדיר ממה זה בנוי, ועדיין אין לכם גב של האוצר, כשראינו באיזו קלות העיפו פה כספים למטרות אחרות, באיזו קלות עפו פה מיליארדים בחודש האחרון. אנחנו דואגים שמשפחות החטופים יישכחו מאחור, שזה יהיה הסיפור של אתמול. אנחנו לא יכולים לחיות עם המצב הזה. כמו שאמרנו שללא השבת כל החטופים הביתה המדינה הזאת לא תשתקם ואין לה עתיד, והטראומה והטרגדיה והאסון הזה ירחפו מעל ראשינו בלילות ובימים, החזרנו את הרוב בחיים, אבל רבים-רבים מדי איבדנו, גם בגלל העיכוב בעסקאות, איבדנו עשרות חטופים שיכולנו להציל – עכשיו המבחן של ממשלה ומדינה זה עד גיל 120 לא להשפיל את האנשים. יכול להיות תסריט שבכל כנסת ב-30 השנים הבאות בכל כנסת יהיו דיונים משפילים כאלה ויבואו ויספרו על רוני הילדה, כמו הבת שלי, ואיך קוראים לילדה השנייה? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> עלמא. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> עלמא. מה אנחנו צריכים, שנדון פה על התינוקות האלה? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> שהיא רק הייתה פשוט בת ארבע. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> רוני קרויה על שם אשתו של דני מירן, נכון? << אורח >> לישי לביא: << אורח >> על שם אימא שלו. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> סבתא שלה, שלא יודע אם היא פגשה אותה בכלל. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> היא לא פגשה אותה, גם אני לצערי לא. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אתם אנשים צעירים בשבילי, בני 30-20, אנחנו שמים על הכתפיים שלכם הרבה, אולי הרבה מדי. השרים היו צריכים לשבת פה במקומכם, המנכ"לים. אנחנו לא תוקפים אתכם ברמה אישית, וגם נאמר פה בין השורות, גם רני אמר, להרבה מכם יש כנפיים בגב, במסירות שלכם, אבל הזעקה הזאת שנשמעת פה היום, בחדרים הסגורים תהפכו שולחנות, תהיו חצופים, תהיו מרדנים, תטילו ספק במה שקורה בחדרים הסגורים. תגידו, אין זמן, אנחנו רוצים לטפל בזה בימים ובלילות. אני רוצה שידליפו לי מה המשרד שמעכב את ההחלטה הזאת, מי בולם אתכם, מי רוצה וגמיש ויצירתי, עם רצון טוב, ומי בולם. אנחנו נדאג להגיד מי בולם את המעשה הזה. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> מיכאל, אני אגיד רגע יותר מזה, אנחנו רוצים גם שתעדכנו אותנו בזמן אמת. אנחנו לא צריכים להגיע, לעלות לירושלים לכנסת, להתכנס בוועדה הזאת כדי שנקבל איזשהו עדכון. אני מבינה שאין יותר מדי עדכון, אבל לא משנה. אתם יודעים, הייתי בשבוע שעבר בנחל עוז, ואתם יודעים מה אמרתם? תתחילו להשתמש בנו, תנצלו אותנו. אתם לא. רני, איך אמרת את זה, ניכור? << אורח >> רני מצגר: << אורח >> אני הצעתי את עצמי לירון להגיע איתו לכל פורום. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> אנחנו פה. אבל במקום זה אתם פשוט גם לא חוזרים אלינו, אתם לא מתעניינים, ואז הניכור הזה נוצר. תעדכנו, תגידו לנו. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אני רוצה משפטי סיום שלכם, אני רוצה את הגופים האחרים לפני שנסכם, בבקשה. << אורח >> בר הוד: << אורח >> אני רוצה להגיד משהו ליעל, שאני חושבת שאני כבר פעם רביעית שומעת את ההסבר שלך על ההבדל בין משפחות שכולות למשפחות חטופים. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> על תוספת. שכול הוא שכול, אין הבדל בשכול. אני מדברת על התוספת שחוויתי, בסדר? << אורח >> בר הוד: << אורח >> על זה אני מדברת. אני רוצה לקחת אחריות ולהגיד שזה התפקיד שלנו לייצג את זה, ואני רוצה גם להגיד שאנחנו מבינים. על בסיס זה אנחנו מבססים את החלטת הממשלה שאנחנו מנסים לקדם. אני מבינה שהתוצאות הן לא תוצאות שמספקות פה, וזה בסדר גמור וזה לגיטימי לחלוטין, אבל אני רוצה להגיד שזה מובן. זה מובן שיש פרק זמן, הוא יכול להיות שנתיים, הוא יכול להיות 51 יום, שבו נעלמו כל עמודי התווך של החיים שלכם ושצריך להיות לזה ביטוי, ועל זה זה מתבסס. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> את לא יכולה להבין את זה. זה מובן פה, זה לא מובן פה. << אורח >> בר הוד: << אורח >> זה ברור לי, נכון, ואני לא מאחלת את זה לאף אחד, ואני יכולה לנסות להבין, אבל אני לא רוצה להגיד לך אל תשמיעי את זה עוד פעם, כי זה חשוב לי לשמוע. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> אבל שוברים אותי, כמה אפשר להשמיע את זה? ואני רוצה לומר לך שזה לא רק 220 הימים. מדינת ישראל עוד לא לקחה, ממשלת ישראל עוד לא לקחה אחריות על המחדל הזה. אני אומרת, עוד לא לקחתם אחריות על המחדל? תיקחו אחריות על התוצאות, על ההשלכות. אלה 220 ימים של חוויה מסוימת שיש לה השלכות. << אורח >> בר הוד: << אורח >> על בסיס זה אנחנו מבססים. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> חלק מהדברים לשארית חיי. כי אני כל חיי אזכור שליטפתי את הראש של תמיר, מה היה שם, ולכן מה הייתי צריכה לשאול בדוח הפתולוגי. זו חוויה עם השלכה לשארית חיי, ועל זה לא לוקחים אחריות, על התוצאות של ההשלכות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> בר, מה שאף אחד לא יבין, כן? אני גם משפחה שכולה. מי שלא במועדון לא יכול להבין את הכאב. הוא יכול להזדהות, לגלות אמפתיה, לנסות להבין, וזה כבר טוב. קחי את מה שאת מנסה להבין כמנוע. << אורח >> בר הוד: << אורח >> זאת הייתה הכוונה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> את ראשת המטה, נכון? << אורח >> בר הוד: << אורח >> נכון. זאת הייתה הכוונה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אני, יש לי מושג, גם כשהייתי ראש עיר וגם כשר וגם כיושב ראש ועדות בכנסת. זאת הוועדה הקטנה, לא כמו ועדת כלכלה. יש רגע שצריך לעשות ברדק, יש רגע שבעל הבית השתגע. כשרואים כאב וזעקה ופוגשים מישהו שלא זז, לעשות ברדק. כשאלי שתיוי אומר, ראש הממשלה רוצה, אני בטוח שלא אמרו לו שלא מטפלים מספיק טוב במשפחות. אם יגידו לו את זה, הוא יטפל. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> אתם הצינור. << אורח >> זמיר חיימי: << אורח >> ממש הערה קטנה. אני זמיר חיימי מקיבוץ ניר יצחק. אני לא אפרוס את כל הסיפור, אין לנו זמן. ואני, באמת, אין לי שום אינטרס בדיון הזה. אני מעגל שני, אני הייתי ב-7 באוקטובר ביישוב שנכבש, יש לי משם דברים. אני בטח ובטח מכיר את אבא של רני ואת הבן של יעל ואת כל המשפחות, אנחנו מחוברים עם ניר עוז ועם נירים ועם בארי ועם כיסופים ועם ישע ועם מבטחים, וכולם נפגעו ביום הזה. אני פה על תקן של בן אדם שבא באמת מתוך העמותה של 255 כדי לנסות ולקדם ולעזור ולתמוך בדברים האלה. אבל הדבר שאני רוצה להגיד זה שנושא החטופים נשכח, נושא החטופים נשכח. אנחנו היום עובדים, לא עובדים ממש על פרויקט, אבל יש כבר קבוצות וואטסאפ כאלה שנקראות "7 באוקטובר אכן קרה", כי יש כאלה שלא רוצים שיזכרו ש-7 באוקטובר קרה ושהיו פה חטופים ושהיה פה מאבק אזרחי שאף אחד מעולם לא הרים פה, ובזכות האזרחים האלה גם הצלחנו להשיב גם את החללים וגם את החיים וגם את אלה שנרצחו שם במנהרות. אבל הבעיה היא באמת עם הזיכרון, הזיכרון שלנו במדינה הוא קצר מאוד, אירוע רודף אירוע. וברגע שרן גוילי, גם כן גיבור ישראל, חזר לארץ, החטופים ומשפחותיהם נשכחו, וזה כל מה שרציתי להגיד. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה. אילה, משפט. << אורח >> אילה מצגר: << אורח >> אנחנו אוטוטו 1,000 יום שעוד לא חקרו ואספו לנו את הסיפור, להבין מה קרה שם. אני רוצה להגיד לכם שאנחנו מגיעים ממקום שיודע, אולי בגלל שאלה קיבוצים, אולי בגלל שזו חברה שידעה לפרגן לעצמה בחלק מהמקרים, אולי עם סטנדרט, אני חושבת שאתם יכולים להרים סטנדרט לעצמכם ואולי לכל המדינה. זו הזדמנות להרים סטנדרט של טיפול, של השקעה, לכל המדינה, זה יתחיל אצלנו, יעבור אחר כך. אבל זה עליכם, זה בסוף עליכם. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לא שמענו את הצבא, לא שמענו את ביטוח לאומי, אני עוד חמש דקות חותך. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ביטוח לאומי בבקשה, זה הכי חשוב. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> חבר'ה, אתם מפספסים את המטרה של הדיון, חבל. צה"ל, אני רוצה לשאול אתכם שאלה ממוקדת. האם אתם משאירים את נציגי משפחות נפגעים, זה רק למשפחות השכולות, יש לנו כאלה שהן לא שכולות, אבל הם אמורים לנהל את כל הקייס גם מול גופים אחרים, לא יודע, חינוך, בריאות? זאת הגדרת המשימה שלהם? מישהו מדריך אותם לעשות את זה, להיות איש קשר לרשויות המדינה? << אורח >> אליה לנדסמן: << אורח >> לא, זה לא בהגדרת התפקיד שלהם, יש להם עובדת סוציאלית במשרד הביטחון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> יש עובדת סוציאלית. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> לשב, אני חייבת שתדגישו את זה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לישי לא פגשה אותו. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> אל תעשי לי ככה, כי זה כמה פעמים שנאמר לי בכל פעם. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אני מבין שהנושא לא סגור. אם היא לא יודעת מי זה העובד הסוציאלי שלה, המלווה, הנושא לא סגור, וגם הוא לא יכול להיות עובד סוציאלי רגיל. המשפחות החטופות, זה צריך להיות בכמות אחרת, לא במצב הרגיל. אני משפחה שכולה, אני יודע מה זה עובד סוציאלי שמלווה, אבל אנחנו צריכים פה משהו זמין יותר וממוקד יותר. << אורח >> צחית לוי: << אורח >> לצערי, גם אני משפחה שכולה, כך שאני מכירה את זה מקרוב. אבל קצינת הנפגעים מלווה את המשפחה מטעם צה"ל ותמשיך ללוות אותם עד 120. קצינת הנפגעים מקבלת הדרכה שהיא אמורה להיות הגוף המקשר בין צה"ל לבין היחידה הצבאית ובין צה"ל למשרד הביטחון והם עובדים בשיתוף פעולה הדוק. סיפרתי את זה פעם שעברה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אבל תקשיבי, אם אומרת פה אימא שחיכתה לבן זוגה שנים, חטוף, שהיא לא יודעת מי זה העובד הסוציאלי שלה במשרד הביטחון. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> לא, אני לא יודעת מי העובד הסוציאלי השיקומי, כי העובדת הסוציאלית של משרד הביטחון שלחה אותי לעובד הסוציאלי השיקומי שלי, זה מה שאני אומרת. ואני אומרת כדרך אגב, לקצינת הנפגעים שלנו אין לי שום דבר. אני אומרת שאין הסדרה מי מטפל במשפחות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אמרת עליה מילים טובות. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> אני גם אומרת את זה אל מול המינהלת, שנאמר לי בזום של מינהלת: זה מורכב עם משפחות משרד הביטחון, אנחנו נשוב אלייך. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> צריך לפרק את המורכבות הזאת. << אורח >> לישי לביא: << אורח >> כי מי מטפל במשפחה, לא בשב? איכשהו הפרידו אותנו. מי מטפל? כדרך אגב, מינהלת החטופים לא נמצאת בקשר. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לצערי, אין לי זמן. אבל אני מעדיף שכל שיפור או החלטה או תיקון, תשלחו לנו עדכון, תשלחו להם עדכון בזמן אמת, עוד לפני החלטות הממשלה. קייס סטאדי, מנהל קייס סטאדי, איש קשר כוללני, שיודע לטפל והכול. זה דבר בסיסי, זו לא בקשה מיוחדת. << אורח >> צחית לוי: << אורח >> מבחינתנו, חשוב לי להגיד, קצינת הנפגעים היא אשת הקשר מטעם צה"ל גם לשבים החיים וגם למשפחות השבים החללים והם ילוו אותם. נכון, בצבא כל שנתיים-שלוש מחליפים תפקיד, אבל מבחינת צה"ל זה קשר לנצח, זה קשר עד. וכל דבר שיש וכל בעיה שעולה וצפה, אפשר לפנות לקצינת הנפגעים ועדיין יש מדור פרט. אני הייתי בחירום, הייתי שנתיים ושלושה חודשים במילואים, אליה החליפה אותי, היא קצינה בקבע, מבחינת צה"ל הוא עדיין מחזיק את זה. יש לנו כתובת לכל דבר ולכל עניין ואנחנו עם המשפחות לכל מה שצריך לתמיד. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה. ביטוח לאומי, יש איזה עדכון, שינויים, משהו במדיניות שאתם רוצים לעדכן מאז הדיון הקודם? << אורח >> חדוה הלביץ: << אורח >> אני אגיד שני דברים שאני חושבת שהם רלוונטיים. קודם כול, דבר שהועלה פה מאוד מאוד חזק זה הצורך בהכרה. כמו שאושרה שיתפה, אנחנו יזמנו פגישה עם משפחות החטופים החללים, פגישה ראשונה עם חלק מהמשפחות, אנחנו נעשה עוד פגישות עבודה. הנושאים שעלו - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מה עם השולחן העגול הזה שביקשתי שיקום, עם כל הגופים ונציגי המשפחות? מופיע בסיכום שלנו שנשלח אליכם. יקום שולחן עגול כזה לעבודה משותפת? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אנחנו עובדים במשותף בלי שולחן עגול. הרעיון של המינהלת זה שיושבת בה נציגות של משרדי ממשלה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לא, אני צריך שולחן עגול. אבל גם המשפחות צריכות להיות. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> המשפחות מוזמנות לדיונים קונקרטיים לפי נושאים, ואנחנו שומעים את עמדת המשפחות ומעבירים גם עדכונים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מה עוד רצית להגיד, ביטוח לאומי? << אורח >> חדוה הלביץ: << אורח >> שבכנס הזה, בפגישה, זו יותר פגישת עבודה, היא לא הייתה כנס, עלו עוד דברים שקשורים באמת לתהליכים שאנחנו יכולים לעשות בתוך הבית, כמו למשל נושא ההנצחה, שגם הוא מורכב אצל משפחות החטופים החללים בגלל כל התהליך המשובש, אנחנו מכירים בזה שזה עדיין אירוע מתגלגל. אצלנו זה נמצא על סדר היום. מבחינתנו, כן, בעל הבית השתגע. ממש בימים אלה אנחנו קיבלנו אישור גם למבנה, שיהיה כתוב עליו. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זה הייעוד שלו. << אורח >> חדוה הלביץ: << אורח >> שזה הייעוד שלו. זה תהליך. << אורח >> אלי שתיוי: << אורח >> הכוונה לאחסן דברים של החלל? << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אלי, מה שנאמר פה גם על ידי המשפחות, שביטוח לאומי זוכה להערכה, גם בדיון הקודם, גם על הקמת המטה המיוחד לטיפול במשפחות והמתודות שפיתחתם, אבל כמובן לא לרדת בסטנדרט, כמו שאילה אומרת, שסוף-סוף משהו יהיה אור לגויים מפה ויגידו, מפה נלמד איך עובדים מול כל משפחה שחווה טראומה וטרגדיה. אני רוצה לסכם את הדיון. אין הרבה מה לסכם, כי אין הרבה התקדמות, וזה כואב ומצער. לפני הסיכום, יושב פה יהודי טוב, דני נוימן, שהוא חבר של ירוחם והדרוזים וחיפה וקהילות רבות בישראל, ובזכותו, זוג נפלא בשם פרד ואיליין גולד מניו יורק, שהם אוהבי המדינה הזאת והשקיעו בצפון ובדרום לפני המלחמה, וכשראו שיש מלחמה, הלכו לילדים האלה שפונו ונפגעו בלימודים והקצו לבתי הספר, לילדים עם הכי הרבה קשיים, סל סיוע שמבוצע על ידי עוד איש נפלא בשם עמרם מצנע, שהיה ראש המועצה של ירוחם, לקח על עצמו לבצע את התוכנית הזאת מטעם המשפחה הזאת, משפחת גולד. אני אגיד משפט רק באנגלית. (נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגומם:) אני רוצה לומר תודה, פרד ואיליין, בשם עם ישראל, תושבי אזור עזה והגבול הצפוני, שם החלטתם להיות מעורבים כדי לתמוך, לעזור לאנשים לחזור לביתם, ובמיוחד לשפר את הישגיהם של הילדים שסבלו ימים רבים כל כך מחוץ לבית הספר. זו הזדמנות לומר לכם תודה ולכל המשפחה בשם עם ישראל, תושבי אזור עזה והגבול הצפוני והכנסת, תודה רבה. אני חוזר לסיכום ואומר לכם שזה מאוד עצוב, והזהרתי שפה נושא החטופים הולך לרדת מסדר היום. וכשאלי אומר להביא ארונות קבורה למטה החטופים, זה אסון למדינת ישראל שהוא יצטרך לעסוק במחאה כדי לדרוש צדק, כמו שהוא אמר. אנחנו לא רוצים את זה. אתם יודעים מה צריך לעשות, אתם שמעתם את הכאב, אתם יודעים את הצרכים. זה אולי מורכב משפטית, תנצחו את המשפטיזציה. זה אירוע נדיר, אירוע יחידני. לאסון מירון עשו חוק מיוחד ושלחו מיליונים למשפחות, אף אחד לא נבהל מזה שזה יחידני. תעשו את זה כאירוע נדיר ותתקצבו כל מה שצריך, ויותר מ-60 מיליון שקל. אני חושש שגם הכנסת מתפזרת בקרוב, ולכן בתוך שבועיים יש דיון מעקב. אני מבקש ממנכ"ל משרד ראש הממשלה להגיע, מנכ"ל הביטוח הלאומי להגיע, ויושב ראש מינהלת החטופים. שלושת המנכ"לים האלה, אני מבקש מהם להיות כאן, לכבד את משפחות החטופים, ותוך שבועיים להביא לנו בשורה, ובר צריכה לתת להם בראש, ושיהיה כיף שיבואו עוד שבועיים לבשר בשורה, זה יהיה טוב מאוד. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אדוני, אפשר להגיד משפט? עו"ד רותי פרמינגר, ארגון נפגעי פעולות איבה. אני רוצה להגיד לכם, אנחנו כבר מזמן הגשנו נייר עמדה בנושא של זכות המשפחות הללו להיות מתוקצבות בצורה ראויה ומכובדת. אנחנו דיברנו על קייס מנג'ר לכל משפחה. אני רוצה להציע דבר אחד. יש המון הצעות חוק על שולחן הכנסת, אולי אם תפנה למשרד ראש הממשלה ולקואליציה שייתנו להם שחרור מחובת הנחה ומכל התקופה הזאת, יעבירו את זה בקריאה ראשונה כדי שבכנסת הבאה יהיה אפשר להחיל דין רציפות ושהחוק הזה יקבל מעמד. אני ממש קוראת לכם לעשות את זה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אבל רותי, את יודעת אילו חוקים קיבלו פטור מחובת הנחה ומהירות בכנסת היום. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> פיצול היועץ המשפטי, חוק יסוד: התורה, שם כולם עובדים. אל תפני אליי על קואליציה, אני רק אופוזיציה שמנסה לעשות טוב. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אני פונה למשרד ראש הממשלה ואומרת, זה בנפשם. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אם יש מישהו בקואליציה שמוכן להתאבד על משפחות החטופים, שיבוא לפה ויתאבד עליהן, בין אם הוא חבר כנסת או שר, וניתן לו את כל הקרדיט על מה שהוא עשה. אבל כשממשלה רוצה חוק, היום אנחנו עשינו חוק, בלי לישון בלילה עשו פה חוק. החוק הזה יכול לבוא, אבל אין לו מנהיג בקואליציה, צריך שיהיה מנהיג לדבר הזה. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אני לוקחת על עצמי לפנות גם לכ"ץ ולבקש. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה רבה לכם, אני נועל את הדיון. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 15:41. << סיום >>