פרוטוקול ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 452
מישיבת ועדת הבריאות
יום שני, כ"א בתמוז התשפ"ו (06 ביולי 2026), שעה 10:00
סדר-היום:
<< הלסי >> 1. הצעה דחופה לסדר-היום בנושא: "הצורך הקריטי בתקצוב ובהסדרת מערך השיקום האונקולוגי למחלימים בישראל". << הלסי >>
<< הלסי >> 2. הצעה לדיון מהיר בנושא: המשבר במערך האונקולוגי בישראל. << הלסי >>
נכחו:
חברי הוועדה:
טטיאנה מזרסקי – היו"ר
יאסר חוג'יראת – מ"מ היו"ר
חברי הכנסת:
אימאן ח'טיב יאסין
מאיר כהן
שרון ניר
מוזמנים:
פרופ' עידו וולף
–
ראש מועצה לאומית למחלות ממאירות, משרד הבריאות
ד"ר יוני יוסף
–
סגן ראש חטיבת רפואה, משרד הבריאות
פרופ' רוית גבע
–
יו"ר האיגוד האונקולוגי, בית החולים איכילוב
ד"ר גל מרזן צימן
–
מנהלת המח' להכשרת כ"א רפואי, שרותי בריאות כללית
משה בר-חיים
–
מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן
שירה קופרמן
–
מנכ"לית חלאסרטן
מיכל גולדפיין
–
מנהלת פרויקטים, העמותה הישראלית לסרטן ריאה
ד"ר נעמה הלפרן קלמוביץ
–
מזכירת איגוד האונקולוגים
נעמה אלבז
–
מנהלת קשרי ממשל, גדולים מהחיים
ד"ר לריסה ריבו
–
מנהלת מכון אונקולוגי, אסותא אשדוד
ד"ר חגית סרבגיל ממן
–
מנהלת רפואית ומשנה למנכ"לית ביה"ח, אסותא אשדוד
ד"ר איב ביטון
–
יו"ר שרן רפואה עד הבית
שירה כלפון
–
סמנכ"לית חברים לרפואה
פריידי מרגלית
–
יו"ר עמותת מטא
נורית כהן
–
מחלימה מהמחלה
הילה רפאלוב
–
מחלימה מהמחלה
אושרת ספיבק
–
מחלימה מהמחלה
היידי מוזס
–
שדלנית
משתתפים באמצעים מקוונים:
ליאור בינר
–
רפרנט בריאות אגף השכר, משרד האוצר
נאוה זיגלמן דניאלי
–
ראש תחום אונקולוגיה, מכבי שירותי בריאות
יעל לינדנברג
–
רכזת צוות הבריאות באגף התקציבים, משרד האוצר
מנהלת הוועדה:
מיכל דיבנר כרמל
רישום פרלמנטרי:
רונית רבי
הוקלט ע"י חבר
שימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< הלסי >> 1. הצעה דחופה לסדר-היום בנושא: "הצורך הקריטי בתקצוב ובהסדרת מערך השיקום האונקולוגי למחלימים בישראל" << הלסי >>
<< הלסי >> 2. הצעה לדיון מהיר בנושא: המשבר במערך האונקולוגי בישראל << הלסי >>
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
בוקר טוב לכולם. אנחנו ב-6 ביולי 2026, כ"א בתמוז תשפ"ו, השעה 10:00, ואנחנו מתחילים דיון בשני נושאים. אנחנו נדון בהצעה לסדר-יומה של הכנסת של חבר הכנסת עמית הלוי – הצעה דחופה: "הצורך הקריטי בתקצוב ובהסדרת מערך השיקום האונקולוגי למחלימים בישראל"; והצעה שאני הגשתי – הצעה לדיון מהיר: משבר במערך האונקולוגי בישראל. הצטרפו אליי גם חבר הכנסת אחמד טיבי, חברת הכנסת שרון ניר, חבר הכנסת אלי דלל וחברת הכנסת לימור סון הר מלך. ואנחנו נקיים היום דיון שבעיניי הוא מאוד מאוד חשוב, ולא נוגע רק למשפחות או רק לחולים עצמם שנפגשו פנים מול פנים עם המחלה הזאת.
בישראל מאובחנים בכל שנה, אתם יודעים, כמעט 30,000 חולי סרטן חדשים. זאת כמות פשוט מזעזעת, מספר מזעזע. בנוסף, בגלל הזדקנות האוכלוסייה – בדיוק עכשיו יצאתי מדיון בוועדה שעוסקת בביקורת המדינה, שהוצג בה דוח מבקר המדינה על הזדקנות, ושהמדינה לא ערוכה לזה שהאוכלוסייה שלנו מזדקנת, והתשתיות החברתיות ומערכת הבריאות פשוט לא מתאימות לתת שירות וטיפול לאוכלוסייה שחיה יותר שנים, וזה טוב, אבל צריך לדאוג לאזרחים ותיקים במדינה. אז בגלל הזדקנות האוכלוסייה ושיפור בשרידות החולים והתקדמות בטיפולים, יש יותר ויותר מטופלים שנמצאים עכשיו במעקב ובטיפול לאורך הזמן, וצריך לדאוג להם. במקביל, הטיפולים עצמם נעשו מורכבים יותר, היום יש טיפולים ביולוגיים, אימונותרפיה, בדיקות מולקולריות והתאמה גנטית, ואלה התפתחויות חשובות מאוד, אבל הן דורשות יותר כוח אדם, יותר זמן רפואי, יותר תשתיות ויותר ליווי מקצועי.
מהנתונים של איגוד האונקולוגיה, כ-60% מהטיפולים בסרטן מתרכזים בארבעה מרכזים גדולים בלבד. ואני זוכרת שכבר ניהלנו דיון לפני שנתיים והתמונה לא השתנתה. רוב המרכזים האלה נמצאים במרכז הארץ, והמשמעות היא שחולים רבים מהצפון, מהדרום, אפילו מחיפה, נאלצים לקבל טיפול מחוץ לאזור מגוריהם. גם המחסור בכוח אדם מדאיג מאוד.
דוח ועדת הלוי, ועדה של משרד הבריאות שבחנה את מערך האונקולוגיה בשנים 2024–2025, הציג כי בשנת 2023 היו בישראל 367 רופאים אונקולוגים מומחים בלבד, מתוכם 287 עד גיל פרישה. מספר המטופלים לכל אונקולוג עלה מ-2016 בשנת 2005 ובשנת 2019 פי 2.5. העומס על כל רופא רק הולך וגדל.
הנתונים שמגיעים מהרופאים הם גם מדאיגים. מסקר שבוצע על ידי איגוד האונקולוגים, כ-60% מהאונקולוגים דיווחו על פגיעה בבריאות בגלל לחץ בעבודה ועומס; 36% הציגו סימנים של דיכאון; 27% שקלו לעזוב את המקצוע; וכי 20% מהאונקולוגים הפעילים הם בני 65 ומעלה, וממשיכים לעבוד גם אחרי גיל הפרישה.
אלה נתונים שמצביעים על משבר אמיתי במערך האונקולוגיה בישראל. אי-אפשר לבנות מערך רפואי כל כך חשוב על שחיקה של רופאים, על מחסור בתקנים ועל כך שחולים נאלצים להמתין או לנסוע רחוק כדי לקבל טיפול.
ועדת הלוי הגישה כבר בשנה שעברה המלצות שהתייחסו לצורך להגדיל את כוח האדם באמצעות הרחבת תקנים, ולא רק לרופאים, אלא גם למתמחים. הוועדה טענה שיש להשקיע בהשתלמויות עמיתים, בהכשרה מקצועית, שחייבים לחזק את המערך גם בפריפריה, והיו עוד שלל המלצות.
אבקש לשמוע היום ממשרד הבריאות מה מתוך ההמלצות האלה יושם בפועל; האם קיימת תוכנית מתוקצבת במשרד לטיפול במשבר באונקולוגיה; האם המשרד מתכוון להכיר באונקולוגיה כמקצוע במצוקה, כפי שמבקש איגוד המקצועיים; כמה תקנים חדשים התווספו לאונקולוגים – רופאים, לאחיות ולמקצועות הבריאות הנלווים; ומה נעשה כדי למנוע שחיקה ועזיבה של הרופאים וצוותים רפואיים בתחום?
אני אבקש היום גם לשמוע על מה שקורה בשטח – שירותי בריאות בקהילה, קופות החולים, עמותות וארגונים אזרחיים; מה זמן ההמתנה כדי לקבל ייעוץ וטיפול אונקולוגי; איפה נמצאים הפערים הגדולים ביותר; ומה חסר כדי לתת טיפול טוב ובזמן?
בנוסף, גם נתייחס לנושא שהציב חבר הכנסת עמית הלוי, יכול להיות שהוא יצטרף במהלך הדיון, אני אדבר גם על השיקום של המחלימים. ובעצם אנחנו כאן היום כדי לוודא שהנושא הזה לא נשאר רק בדוחות ובהמלצות. אנחנו נקדם תוכנית – אני מאוד מאמינה, בכנסת הזאת כבר לא נספיק, אבל בעזרת השם בכנסת הבאה – ונדאג שהתוכנית תקבל תקצוב ראוי, ונקדם אותה למען האזרחים שלנו. הדובר הראשון, משה בר-חיים מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן, שלפי בקשתו אנחנו בעצם מקיימים את הדיון.
<< אורח >> משה בר-חיים: << אורח >>
בוקר טוב, ותודה רבה לך על הדיון ועל דברי הפתיחה המרעננים. אני קודם מתייחס לנושא של תקצוב, שלא יזרו לנו חול בעיניים. לגבי הנושא, אנחנו כאן בשביל החולים, החולים בצפון, בדרום, בפריפריה. באזור המרכז ישנם מוסדות רפואיים נפלאים, חזקים מאוד, עם הרבה מאוד רופאים. מרבית הרופאים שנקבת נמצאים שם. בצפת מספר מועט מאוד של אונקולוגים, נהרייה, באר שבע, סורוקה, וכך הלאה. בכל מרכז רפואי התמחויות נמוכות מאוד, בעיקר במחלות המרכזיות, אבל הפריפריה יכולה וצריכה לקבל הרבה יותר. וכשאנחנו מדברים על משבר, אז ברור שהמשבר מתחיל שם, ובסוף הוא יגיע ונמצא באזור המרכז. 350 רופאים אונקולוגים, 100 מתוכם פנסיונרים, המערכת מחזיקה 35,000 חולים בשנה, והמחלימים – זאת מחלה כרונית – ממשיכים במעקבים, ממשיכים לבוא בצורה קבועה ובצורה סדירה, חלקם מספר פעמים בשנה, המערכת צריכה לטפל בהם.
למעשה המערכת נמצאת בקריסה. הקריסה היא קריסה של כולנו, היא קריסה באחת המחלות המורכבות והקשות. אנחנו מדברים כאן על אונקולוגים, כשבדרך כלל הטיפול בחולה לא מסתיים באותו רופא, אלא לידו צריך צוות שלם. הטיפול עצמו הוא טיפול מורכב, הוא טיפול שדורש מהאונקולוגים הרבה מאוד שנות התמחות, עבודת מחקר במקביל, שמירה על חדשנות בצורה קבועה. ככה שאתה לא יכול להמציא את המקצוע, אתה לא יכול לסיים התמחות של חמש שנים ולהגיד: אוקיי, אני מוכן. אתה צריך הרבה יותר מזה.
וכשאנחנו מדברים על קריסה, אז הקריסה ממשיכה במחקרים קליניים, הקריסה ממשיכה בחברות תרופות שמרחיקות מחקרים שפעם הן עשו במדינת ישראל, והיום הן הולכות למקומות אחרים מהרבה סיבות, גם מזה שסל התרופות דליל ולא מכניס תרופות חדשות, אז אין להן סיבה למחקרים כאן. אנחנו בעצם רואים את המעגלים, ובסוף אנחנו מגיעים לאקדמיה. אם באקדמיה אנחנו שומעים על שבוע אונקולוגיה, ולאחר מכן אנחנו רואים את כל המקצועות הרפואיים, שהם יותר מושכים מכל מיני סיבות, אבל אנחנו מבינים שאנחנו מקבלים 3% ו-4% מכלל הסטודנטים בשנה לתחום האונקולוגיה להתמחות, זה לא מספק. אז משבר מביא משברים אחרים, והמשברים במעגלים. בסוף כל מדינת ישראל תצטרך להסתכל ותצטרך לעשות את חשבון הנפש שלה.
דבר נוסף לגבי ועדת הלוי, הוועדה הייתה מאוד עדינה, מאוד רגישה, היא לא חיפשה את התקנים שבשמיים לפי התקנון הבין-לאומי. היא דיברה על אם יש לנו שני תקנים במקום אחד אז אנחנו נגדיל את זה לשלושה או לארבעה ולא לעשרה, כפי שנדרש. אז הוועדה הזאת חייבת לקבל תקצוב מלא ולא חול בעיניים, לא שני גרוש לפה, שני גרוש לשם. אני מבקש משירה קופרמן, שיזמה את הדיון יחד איתי, להמשיך.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה. תודה, משה. שירה קופרמן מנכ"לית שותפה בחלאסרטן.
<< אורח >> שירה קופרמן: << אורח >>
תודה רבה, טטיאנה, ותודה לכל חברי הוועדה. בכל יום מאובחנים בישראל עשרה צעירים וצעירות בגילאי 18 עד 44 בסרטן. חלאסרטן היא עמותה עצמאית, ובמרכזה קהילת הצעירים, חולים ומחלימים מסרטן. הקהילה הגדולה בישראל, היא מונה למעלה מ-30,000 צעירים. צעירים שתכננו ללמוד, להתאהב, להתחתן, להביא ילדים ולהקים בית בישראל, ואז ביום אחד הכול נתקע.
בדברי ההסבר לדיון תיארנו את נושא המטופל כשרשרת של תחנות – החשד, הביופסיה, ההמתנה לבדיקות, האבחון, הפגישה עם האונקולוג ותחילת הטיפול. אנחנו רואים את השרשרת הזו דרך העיניים של המטופלים. אנחנו סוג של סיסמוגרף, ומרגישים את רעידות המשבר בשטח – יותר פוסטים ושיח של חולים בין חולים על המתנה, יותר חרדה סביב זמינות תורים ובדיקות, ויותר צעירים שנפגשים ומספרים שהפחד הגדול שלהם הוא כבר לא רק הסרטן, אלא ההמתנה והשלכותיה.
לפני הדיון הלכתי לקרוא טקסטים ושיחות של מטופלים, ואני רוצה לשתף אתכם בפוסט שפורסם אצלנו ממש לפני שבוע. לילך כותבת: היי, נעים מאוד, אני לילך, הובחנתי לפני חודשיים וחצי, מצאו לי גוש 2.5 סנטימטר מעל השד. אני בת 30, יש לי שלושה ילדים קטנים בגילאי חמש, שמונה ושנתיים. כרגע אני לפני MRI. עדיין לא פגשתי את האונקולוג ולא קיבלתי טיפול. אני לא יכולה לנשום כשאני יודעת שהסרטן בתוכי. תוכלו להמליץ לי מה לעשות? איך אני ממשיכה לנשום מול הילדים? עם מי מדברים עד שפוגשת את האונקולוג עוד שבועיים? עדיין לא סיפרתי לאימא שלי. כל טיפ יעזור.
אחריה כתבה עדי: היי, אני בת 29. אני לא מרוצה מהתקשורת עם האונקולוגית שלי, היא מתעלמת משאלות ששלחתי, ואני חושבת להחליף, אבל מפחדת מההשלכות. יש לכם ניסיון? אז אחת מהתגובות שהיא קיבלה הייתה: כן, אני החלפתי אונקולוג ועברתי למרכז. הרופא הקודם שלי הבטיח שיכנס ועדות רב-תחומיות, יתייעץ עם קולגות, ולא באמת עשה את זה. עכשיו תחשבו על התגובה הזו. זה לא שכתבו לה: יהיה בסדר, תחזיקי מעמד, אלא עברתי למרכז. כשחולת סרטן מרגישה שהעצה הטובה ביותר שהיא יכולה לקבל היא לעבור למרכז הארץ כדי לקבל טיפול, זו כבר לא חוויה אישית, זה סימן שהמערכת כבר מתקשה לתת מענה שוויוני.
חשוב לי לומר בצורה ברורה, זו אינה ביקורת על אונקולוגים, להיפך, אנחנו פוגשים אותם, עובדים איתם מדי יום, עובדים כתף לכתף, מסייעים בהקמת מרפאות ייעודיות לצעירים. אנחנו יודעות עד כמה הם מחויבים למטופלים, אבל גם המסירות הגדולה ביותר לא יכולה לפצות על מחסור בכוח אדם ועל עומסים בלתי אפשריים. מחקרים מצביעים על עלייה בשכיחות מחלת הסרטן בקרב צעירים. המשמעות ברורה, מספר החולים הצעירים צפוי להמשיך לגדול. אם כבר היום המערכת מתקשה לעמוד בעומס, מה יהיה כאן בעוד חמש שנים? המשבר באונקולוגיה הוא לא משבר של האונקולוגים, הוא משבר של כולנו, של כל מי שעלול יום אחד לשבת מול הרופאה ולשמוע את המילה "סרטן".
בשם 30,000 חברי וחברות קהילת חלאסרטן, אני קוראת לממשלה ליישם ללא דיחוי את ההמלצות של ועדת הלוי, להקצות את המשאבים, לחזק את המערך האונקולוגי בישראל, את הרופאים, את האחיות, את אנשי מקצועות הבריאות והשירותים התומכים. תודה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה רבה. תודה, שירה. באמת, לשמוע עדויות וסיפורים אישיים של חולים צעירים שהם מרגישים אבודים, והרופאים, לא בגלל שהם לא רופאים טובים, יכול להיות שבגלל העומס, שהרופאות והרופאים לא מספיקות ולא מספיקים לתת יחס אישי ולענות ולהשיב על כל השאלות. יכול להיות שהם קיבלו הודעה בזמן שהם היו במהלך קבלת מטופלים אחרים, אחר כך זה נשכח. הטענה היא לא לרופאים, באמת הטענה היא למדינה שתאפשר לפעול ולהעניק יחס אישי לכל מטופל, מה שמגיע. והצטרפה אלינו חברת הכנסת שרון ניר, אחת היוזמות של הדיון, בבקשה.
<< דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >>
תודה רבה, גברתי. קודם כול, תודה לך שאת מכנסת את הדיון החשוב הזה, ותודה לכל היוזמים. תראו, הרפואה האונקולוגית בשנים האחרונות, אני מסתכלת על זה ככה בהתבוננות של שני העשורים האחרונים, באמת הפכה להיות כלי שהוא לכל הפחות מאריך חיים או מציל חיים. וזו הזדמנות שניתנת לפרט, שאולי לפני שניים-שלושה עשורים לא הייתה אפשרות באמת להציל חיים, אבל היום ההנגשה של הטיפול היא מחויבת המציאות, ולפחות את ההזדמנות הזאת חייבים לתת לחולה באופן שווה.
וכשאני מבינה שיש פערים בין הפריפריה למרכז גם בתחום הזה, שהוא בסופו של דבר תחום כל כך נקודתי, והוא ממש איזשהו סוג של חבל הצלה לאנשים, אבל בפועל הוא לא ניתן באופן שווה, שוויוני לתושב מרכז או לתושב פריפריה, זאת רעה חולה שאנחנו צריכים לתקן בתוך המערכת. וזאת כבר התארגנות. צר לי מאוד, אגב, שהאונקולוגים הם משאב במחסור, אבל זאת המציאות. את המשאב הזה צריך לדעת לנהל, ולנהל בצורה טובה. והציפייה שלנו כמחוקקים, שבסוף חבל ההצלה הזה יינתן לכל חולה וחולה בצורה שוויונית. תודה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה לך, תודה שהצטרפת, את תמיד עם הפנים לכל הבעיות החברתיות. תודה. תודה רבה. מיכל גולדפיין, העמותה הישראלית לסרטן ריאה.
<< אורח >> מיכל גולדפיין: << אורח >>
שלום. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, יוזמי הדיון המהיר, חברי הכנסת וחברי הוועדה, תודה על ייזום וקיום הדיון החשוב הזה. שמי מיכל או מיקי, אני מנהלת פרויקטים בעמותה הישראלית לסרטן ריאה. סרטן הריאה הוא אחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר בישראל ובעולם, ראשון אצל גברים בישראל, ושני אצל נשים אחרי סרטן השד. בעשור האחרון קיימת התקדמות דרמטית בטיפולים לסרטן ריאה, אך מימוש ההצלחה תלוי באבחון מהיר, מדויק ובזמן. לצערנו, עבור רבים מהמטופלים ובני משפחתם המאבק במחלה מתחיל דווקא במאבק מול הזמן ומול מערכת הבריאות.
אני נמצאת כאן היום בשם המטופלים ומעגלי המשפחה שלהם, מביאה בפניכם נתונים קשים מתוך סקר מקיף שערכנו בקרב למעלה מ-100 חולי סרטן. אלו אינם רק מספרים, אלו סיפורים של אנשים שאיבדו זמן. שליש מהמטופלים מספרים כי כבר בביקור הראשון אצל רופא המשפחה הם כלל לא הופנו לבדיקות המשך; 40% מדווחים על כשלים משמעותיים בשלב האבחון הראשוני – אבחנה שגויה, טיפול שאינו מתאים, כמו אנטיביוטיקה או אי הפניה לבירור הנדרש; 24% מהמטופלים דיווחו על החמרה פיזית במצבם בתקופת ההמתנה; ו-27% העידו על פגיעה נפשית קשה. זוהי תקופה מותחת ומשמעותית עבור המטופלים והמעגל המשפחתי הקרוב, החשש כי הזמן עובר והמחלה מתקדמת.
המציאות הזו היא תוצאה ישירה של המשבר במערך האונקולוגי בישראל – מחסור בתקנים, במיטות, במתאמי טיפול ופערים עמוקים בין המרכז לפריפריה. התוצאה היא עיכובים לאורך כל מסע המטופל. אחד מכל חמישה מטופלים המתין יותר משלושה חודשים להבחנה, כאשר בפריפריה זמני ההמתנה היו ארוכים אף יותר. העיכובים בבדיקות CT, PET-CT, MRI, בבדיקות מולקולריות, גורמים לכך שלעיתים מתקבלות החלטות טיפוליות בתנאי אי-וודאות, כך 22% מהמטופלים בסקר החלו בטיפול אונקולוגי עוד לפני שהתקבלו תוצאות הבדיקות המולקולריות שלהם, שמאפשרות להתאים טיפול למטופל. בפריפריה המצב חמור אף יותר. שיעורי אי ההפניה לבדיקות אבחון ראשוניות גבוהים משמעותית, ומטופלים בעלי אמצעים נאלצים לממן מכיסם בדיקות פרטיות, לרכוש תרופות ולפעול לקיצור תורים. כאשר חולה או בני משפחתו נאלצים להפוך למנהלי הפרויקט של המחלה, לרדוף אחרי תורים, תוצאות, הפניות ורופאים, המשמעות היא שהמערכת אינה ממלאת את תפקידה. במדינת ישראל בשנת 2026 זמן חיים לא יכול להיות מוצר שנרכש בכסף. רפואה איכותית חייבת להיות נגישה בכל אזורי המגורים ללא תלות ביכולת הכלכלית של המטופל.
הנתונים שאנו מציגים היום אינם חדשים, הם משקפים כמעט אחד לאחד את מסקנות הוועדה הרב-מקצועית לתכנון מערך שירותי האונקולוגיה והרדיותרפיה בישראל משנת 2024. הבעיה כבר אובחנה, הפתרונות הוגדרו, הגיע הזמן ליישם אותם.
חברי הוועדה, אנחנו מבקשים מהוועדה לקרוא למשרד הבריאות לפעול באופן מיידי, להציב יעד לאומי מחייב לקיצור זמני ההמתנה לבדיקות אבחון אונקולוגיות – CT, PET-CT, MRI ובדיקות מולקולריות, כך שלא יעלו על שבועיים מרגע החשד הראשוני; לתגבר באופן מיידי את מספר הפתולוגים וטכנאי המעבדה במכונים הפתולוגיים כדי לשחרר את צוואר הבקבוק בבדיקות המולקולריות; להגדיל את מספר האונקולוגים ורופאי הריאה באמצעות הרחבת תקנים, תמריצים וחיזוק משמעותי של המענה בפריפריה; להטמיע מערכי ניווט מטופלים, קייס מנג'רס בקופות החולים ובבתי החולים, כדי שהמערכת תנהל את הטיפול, ולא המטופל המבוהל ובני משפחתו. בסרטן ריאה אין זמן מיותר, כל יום של המתנה הוא יום שבו המחלה מתקדמת. האחריות שלנו היא לוודא שהמערכת תתקדם מהר יותר. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה לך, מיכל, אני מסכימה איתך עם כל מילה, בן אדם חולה לא יכול לעבור לבד את הדרך בלי ליווי, לתאם תורים ולברר. אין לו כוח, לא פיזי ולא נפשי, לעשות את זה, והמשפחה לא תמיד מסוגלת לעשות את זה. צריך מישהו שמכיר את המערכת ויודע ללוות, אז יש צורך במלווים רפואיים, קייס מנג'רים, ויש כבר עמותות ויש הכשרות. אם אני אוכל אני אתמוך ואמשיך לתמוך בהם, הם עושים עבודה נהדרת. גם אצלכם יש את בעיית המחסור ברופאים, מחסור בגריאטריים, מחסור באונקולוגים, מחסור בנוירולוגים. צריך לשנות את השיטה, לשנות תקינה, את מפתח התקינה. זה לא הגיוני שב-2026 מערכת הבריאות עובדת על מפתח תקינה מ-1977. זה לא הגיוני. האוכלוסייה כבר שילשה את עצמה. לא הכפילה, שילשה, ויש טכנולוגיות חדשות ונדרש כוח אדם שיודע לעבוד, ואין תקנים למתמחים. כל שבוע אני מקבלת מספר פניות ממתמחים שסיימו לימודים פה או בחו"ל וקיבלו כבר רישיון לעיסוק ברפואה, אבל אין להם מקום לעבור התמחות, לא בבתי חולים ולא בקהילה, כי אין תקנים. בתי חולים שיש להם תאגידים או קרן מחקרים עוד יכולים להרשות לעצמם לקלוט מתמחים כדי לשלם להם שכר, אבל בתי חולים שאין להם תאגיד או קרן מחקר לא מכשירים את המתמחים החדשים, אז אין רופאים חדשים. וזה לופ שמערכת הבריאות נמצאת בו.
אם משרד האוצר לא יקדם את שינוי מפתח התקינה אנחנו נמצא את עצמנו במשבר עמוק יותר גם במערך האונקולוגי ובמשבר גם בתחומים אחרים ברפואה, וחבל. אני מבטיחה שאני אמשיך לפעול במה שאני אוכל, ואני לא רק אסתפק בדיונים. אני מדברת עם שרים, עם הממשלה. אני אמשיך לקדם את זה כמה שיתאפשר לי. פרופ' רוית גבע יושבת-ראש האיגוד האונקולוגי, בבקשה.
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
תודה רבה. תודה לוועדה באמת על ההזדמנות הזאת לדון בנושא הכול כך חשוב הזה. אני לא אחזור על כל המספרים שאמרתם, אני חושבת שברור שאנחנו נמצאים במשבר מאוד מאוד גדול. אני כן אגיד משהו חיובי, שבסוף האונקולוגיה והאונקולוגים בארץ נחושים להביא את הטיפול הטוב ביותר למטופלים שלהם, מביאים את המחקרים הטובים ביותר, דוחפים למעלה כל הזמן, רבים עם סל הבריאות שוב ושוב על מה שייכנס ומה שלא ייכנס.
אבל בסוף כל המספרים האלה שאמרתם מתרגמים למשהו, הם מתרגמים לצמצום דרמטי מאוד של זמן רופא-חולה. בבסיס זה מה שקורה. בבסיס ככל שאנחנו עולים בכמות המטופלים היחס בין מטופל למטפל הולך ונהיה כל כך קיצוני, הזמן מטפל-מטופל נשחק בצורה מאוד מאוד דרמטית. וזה מוביל למתח מאוד גדול בין המטופלים לבין הרופאים, לחוסר שביעות רצון קשה, לחוסר זמינות של המטפלים, וזה מוביל לשחיקה אדירה של המטפלים. בסוף התחושה הקשה של המטפלים האונקולוגיים היא שהם כל הזמן לא מספיק טובים, נכון? כל הזמן יש תלונות. כל הזמן אתה לא עונה, לא ענית במייל, לא אמרת, לא שלחת את הבקשה בזמן לקופת חולים. כל הדברים האלה מובילים לשחיקה אדירה שהתרענו עליה, והיא מתבטאת בנתוני השחיקה, כפי שהם פורסמו במסמך השחיקה של משרד הבריאות.
אנחנו במקום שני מפוקפק, בוא נגיד, מהסוף, במדד השחיקה. המתמחים שלנו, במיוחד, שחוקים מאוד ונמצאים במדד 4.7. זה משהו מזעזע. הרופאים רוצים לעזוב, אנחנו תלויים באמת בפנסיונרים שמטוב ליבם ממשיכים לעבוד. זה פשוט לא יאומן, והרי המשכורות זה לא מה שמחזיק אותם בשטח.
ולכן אנחנו חייבים, חייבים להתחיל ליישם את ועדת הלוי. נעשתה עבודה אדירה בשיתוף עם משרד הבריאות והאיגוד האונקולוגי והמועצה הלאומית, לשבת ולחשוב מה צריך לעשות, לא רק בתקינת הרופאים, אלא גם בפרא-רפואי, איך לעבות את כל המערכת הזאת, וחייבים לעשות ועדת יישום. זה משהו שצריך לצאת מהוועדה הזאת, להתחיל למנות בדחיפות ועדת יישום לוועדת הלוי. אנחנו חייבים להתחיל להפעיל את מודל התמרוץ, כפי שדובר. מודל התמרוץ למכונים האונקולוגיים מחזק את שיתוף הפעולה בין המרכז לפריפריה ומעלה את רמת הרפואה בכל מקום. אנחנו חייבים תקצוב דחוף להשתלמויות עמיתים, אנחנו חייבים דחוף הגדלת כוח אדם. זה במעש חייב לצאת, חייב לצאת מספר שאומר: תנו עוד 70 תקנים, 100 תקנים. אין דרך אחרת להכשיר אונקולוגים לפני שכל השאר ייפרשו, 20% תיכף יפסיקו לעבוד. רק להבין, לוקח לנו לפחות 5.5 שנים להכשיר רופא אונקולוג. אם אנחנו לא ניתן את התקינה עכשיו, אנחנו בעוד שנה, שנתיים, שלוש במשברים.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
יש נתונים כמה מתמחים עכשיו נמצאים בתהליך התמחות בתחום האונקולוגיה?
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
יש 120, אם אני זוכרת נכון, משהו כמו 120 מתמחים. אבל ברור שזה סכום אפס, 20% פנסיונרים.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
יוצאים, ואין הגדלה, אפילו אין כיסוי.
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
אין, אין, לא תהיה גדילה אם לא נגדיל את התקינה משמעותית. ולכן חייבת לצאת כאן קריאה ברורה להגדלת תקינה מעשית.
החלק השני הוא כמובן הגדרת המקצוע האונקולוגי כמקצוע במצוקה. כי אם אנחנו נעשה את הצעד ונגדיל את התקינה – האם יהיו רופאים שירצו לעבוד במקצוע הזה כשהוא תחת שחיקה כל כך משמעותית ותחת לחץ כל כך משמעותי על הרופאים? אנחנו חייבים להגדיר את זה כמקצוע במצוקה.
אלה שני דברים ברורים שחייבים לצאת מהוועדה הזאת: הגדלת תקינה ברורה והגדרת האונקולוגיה כמקצוע במצוקה שמשפה את הרופאים, ובעצם מאפשר להם לרצות בכלל לבוא להתמחות הזאת. אמרתם הרבה – המטופלים אומרים, זה לא אנחנו. צריך להקשיב להם, והמצוקה שלהם ממשיכה אצלי.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
אני מבינה גם את התסכול. אם רופאים נתקלים בסיטואציה שעושים מחקרים, חלק נחשפים למחקרים אחרים, חלק בעצמם עושים את המחקר ומפתחים שיטת טיפול חדשה או שיטת אבחון, וזה לא נכנס לסל הבריאות, וזה לא נגיש לאוכלוסייה, זה מתסכל.
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
מאוד. אנחנו נמצאים כל הזמן במועקה. צריך להבין שרופא אונקולוג כל הזמן נמצא באיזושהי מועקה שהוא לא מספיק טוב, וזה קשה מאוד.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
צריך להסתכל בעיניים של המטופלים ולהגיד: יש טיפול אבל הוא לא בסל.
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
כשיש לנו זמן להסתכל בעיניים של המטופלים. זה עוד חלק מהבעיה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
הצטרפה אלינו לדיון חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, ובהמשך נשמע אותה. ועכשיו נשמח לשמוע את ד"ר חגית סברגיל ממן, בבקשה.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
קודם כול, תודה על ההזדמנות לבוא לדבר על הנושא המאוד חשוב. אשדוד, לצורך העניין, לא נחשבת פריפריה במדינת ישראל, ואני יכולה להגיד שאני שש שנים בבית החולים, המאפיינים של האוכלוסייה ואופי התחלואה וכל מה שקורה שם הוא בהחלט פריפריה. ואני רוצה להציג גם את הזווית שלנו כהנהלות שנמצאות בפריפריה, כמו שאמרתי. אנחנו בימים אלה משלימים מגדל אשפוז, שאנחנו לא יודעים איך נסיים אותו, כי במציאות הישראלית השקעה בפריפריה מחייבת אותנו לפנות לתרומות. אין לנו באמת תקצוב אמיתי כדי לסיים את המגדל. ולמה אני מזכירה את המגדל הזה? כי במגדל הזה יקום מרכז סרטן. אנחנו בחרנו להקים בתוך המגדל הזה מרכז סרטן.
כשאני אומרת "מרכז סרטן" – אתם מדברים בעצם על משבר במערך האונקולוגי שמתמצה בסוף ברופאים – יש פה מערך שלם שצריך להסתכל עליו: זה מתחיל מכל שיטות המניעה וכל שיטות האבחון המוקדם והטכנולוגיות של דימות, וכל המערכים הכירורגיים המתקדמים כדי לקחת את הביופסיות, פתולוגיה מצוינת; כמובן שזה עובר דרך המערכים האונקולוגיים המטפלים, אונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה, וכמובן מחקר. ויש עוד דברים נלווים שלא סיפרתי פה, כמו פליאציה, וכל מיני דברים נוספים שבעצם מטופל אונקולוגי צריך כדי לקבל מעטפת שלמה, כי אנחנו מכוונים לזה. המעטפת חייבת להיות 360.
אני באמת מאמינה, ממש במילים שהן לא מליצה, שוויוניות במערכת הבריאות חייבת להיות, ושוויוניות בנגישות ובזמינות, ובטח באיכות, ובוודאי בטיפולים האונקולוגיים שחייבים להינתן בסביבת המטופל, במקום שבו הוא חי עם התמיכה. אני חושבת שזו לא מילה גסה וצריך להשקיע בזה.
וכשאתם מדברים על רופאים, אז אני רוצה להגיד שכל פתרון שיינתן בסופו של דבר, כל שיתוף פעולה עם מרכז הארץ – כי בסוף הרוב מתרכז במרכז הארץ – שישאיר בסוף את המתמחה באונקולוגיה כמומחה במרכז, עבורנו זה לא נותן ערך. אנחנו רוצים באמת עזרה אולי בהכשרה, אבל גם משהו שיאפשר לרופאים הצעירים להבין שיש להם אופק התקדמות, שהם יכולים באמת לבנות כאן, להוביל, לעשות באמת עשייה – שאין להם בעצם תחרות, כי אין כל כך הרבה בפריפריה – עשייה לא פחות מספקת.
יושבת לידי מנהלת המכון האונקולוגי שלנו, על אף שבעצם יש לנו מעט אונקולוגים, ובעצם מכל תחום מוביל יש לנו אחד בערך, אני קוראת לזה מרכז סרטן, כי אני רואה את העתיד, אבל כרגע זה מאוד מאוד קטן. בסופו של דבר אני מחייבת אותה, כי אני חושבת שזה מאוד חשוב, שמטופל ראשון, פעם ראשונה שהוא יתקבל למערך אונקולוגי יהיה תוך חמישה ימי עבודה. כדי לעמוד באתגר העצום הזה, בהינתן שיש מחסור בכוח אדם, היא עובדת מאוד קשה. לא רק היא, גם הרופאים שלה וגם המתמחים הבודדים שבסוף כן מגיעים.
אנחנו צריכים עזרה במקום הזה שאומר שצריך לפתח את מערך הסרטן בעצם מקצה לקצה, החל מהמניעה וכלה במחקר. וכמובן, כל עידוד שמשאיר את כוח האדם, לא רק התקנים, גם הכשרת ההמשך ואופק ההתפתחות וההזדמנויות, וכו', שמשאיר אותם בפריפריה. ואני לא מדברת רק עליי, אני מדברת בעצם על הפריפריה שקיימת בכל הארץ.
ויותר מזה, אנחנו גם פנינו לקהילה. אונקולוגיה זה לא מקצוע מתגמל בקהילה. אנחנו מוכנים לעשות אונקולוגיה בקהילה כבית חולים, שיהיה סוג של Referral סנטר, לעשות בקהילה, כי צריך להסתכל על כל האקו-סיסטם, על כל מה שקיים בפריפריה. שוב, מתוך המקום הזה שחייבת להיות שוויוניות בשירותי הרפואה. זה לא סביר שבמרחק שעה ממרכז הארץ יש מטופל שצריך לבחור אם לקבל טיפול אונקולוגי, ואם כן, הוא צריך לנסוע, וזה יומיום, כי זה טיפולים שהם בעצם יומיומיים.
אז אני מאוד שמחה על הדיון הזה, אבל אני חושבת שזה צריך להיות לא רק הרופאים האונקולוגים, צריך להסתכל בעצם על כל המעטפת. ואני אשמח אולי שד"ר ריבו תמשיך את המציאות היומיומית שלה.
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
אני מנהלת כמכון האונקולוגי באסותא אשדוד. קודם כול, אני מזדהה עם רוית, כל מה שהיא אמרה זה נכון, אבל אני רוצה להתייחס לנתון שאמרתם ש-60% מטופלים במרכז. אבל אתם לא משלימים את הנתון, 60% מהרופאים נמצאים במרכז. הנטל לרופא שהוא בפריפריה הוא לא פחות מהנטל של הרופא שבמרכז, הוא יותר, כי אנחנו רואים המון חולים. זאת אומרת, אני יודעת את המספרים פחות או יותר כמה כל רופא רואה. והבעיה היא שהריכוז המרכזי הוא גם מרכז את הרופאים. גם המתמחים, גם הבכירים – זה נכון שתוכנית ההכשרה, שכרגע אנחנו הולכים ליישם אותה, שיעשו הכשרות בבתי החולים המרכזיים היא טובה והיא בסדר, אבל התנאי צריך להיות שהרופאים גם יחזרו לפריפריה. כי החלק שנשאר במרכז, הפריפריה עוד פעם הפסידה. היא הפסידה פעמיים, היא הפסידה כי היא הכשירה את הרופא והיא הפסידה כי הוא לא חזר. אותו דבר על המטופלים.
אני רוצה להגיד פה רק מילה אחת על כל הפוסטים של מטופלים, אני מזדהה עם כל פוסט. הפגישה פעם ראשונה עם המטופל, המטופלת – אני רואה שד, אז אצלי יש רק מטופלות – היא שעה, וכל פגישה הבאה היא אולי, אולי, בקושי, אם אני מאוד מושכת את זה, 20 דקות. זה שהם בוכים אצלנו בחדר, המשפחה בוכה, אימא, אבא, בעל, כולם בוכים בחדר, זה נכון. אין שום אפשרות לשבת יותר למרות שאנחנו רוצים. אני רק רוצה להבהיר שהחלק הזה שהחולים מתלוננים, גם במרכז וגם בפריפריה – הרופאים הם טובים, זה לא עניין של רופאים בכלל, זה עניין של עומס, כי רופא שרואה ביום 15–17 מטופלים לא יכול לשבת עם חולה ולנגב לו את הדמעות. ברור לכם שכולם בוכים אצלנו.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
בשביל זה צריך את המערך של המחלימים.
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
זה מערך המחלימים, גם המערך התומך, כמו אחיות מתאמות, כמו אחיות מומחיות, אולי בשביל טיפה להוריד את הלחץ מהרופא.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
כמו העמותות שלקחו אחריות.
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
ורק עוד דבר קטן, אנחנו מכשירים את הסטודנטים, בבן-גוריון האונקולוגי שבועיים, לא שבוע, שזה לא מספיק, אבל לפחות הם יושבים איתנו במרפאות שבועיים. ולצערי, מה שאני שומעת מהם, עוד פעם, לי זה מאוד צורב ומאוד לא נעים, הם אומרים לי: ד"ר ריבו, זה הקורס הכי מעניין והכי ממלא ששמענו תוך שבועיים, אנחנו לא נבוא להיות אונקולוגים. ואז אני אומרת להם: מה הבעיה? מה קורה? לא מעניין? מאוד מעניין, בסוף החודש רופא המשפחה מרוויח X, והאונקולוג מרוויח Y, אין שום סיבה שאנחנו אחרי השקעה מטורפת – זה לא 5.5 שנים מה שרוית אמרה, זה כל החיים. כי כל יום וחצי יוצא מחקר חדש, החולים באים מוכנים, החולים באים ואומרים: אני רוצה את התרופה הספציפית שאתמול פורסמה ב-ASCO, הרופא צריך לדעת מה לענות. אז עד שלא יהיה גם תגמול מסתפק לרופאים, לצערי, אנחנו לא נביא יותר מתמחים.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
ד"ר ריבו, מה חסר לרופא שעובד בפריפריה לעומת רופא שעובד במרכז הארץ?
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
אני חושבת שהתמיכה מסביב היא הרבה יותר במרכז, כמו כל השירותים הנלווים לרופא, שמורידה חלק מהעומס מהרופא, כמו אחיות מתאמות, אחיות מומחיות, פסיכולוגיות. כל מה שקורה בחדר של רופא שאפשר אולי טיפה להזיז. הדרישות מהקופה ומכל מקום אחר, אתם לא מבינים מה הביורוקרטיה, כמות המכתבים שאנחנו נותנים לחולים, החולה אומר: לא ענית לי במייל. אני עניתי לו, אבל לא באותה שנייה. אני עניתי לו בלילה. אני עונה למיילים מהבית. הוא קיבל את זה למוחרת, אבל אני עניתי לו. אם היה מישהו שאולי היה פותר את הבעיות הקטנות, אולי זה היה יותר קל. זה מגיע עד הצחוק שעל אישורים לחדר כושר הרופא צריך לחתום. זה לוקח זמן. אני צריכה לפתוח תיק, אני צריכה להתרכז בחולה. אני לא יכולה לכתוב לה, אני צריכה לקרוא מה יש לה, נכון? אף אחד מכם לא חושב שאני מכירה – אני מכירה את כל החולים שלי, אבל צריך עדיין לקרוא את התיק בשביל להתרכז. אז אולי אם אנחנו נרפד את המסביב, אולי יהיה טיפה יותר קל בפריפריה. בוודאי שיש פחות מחקרים בפריפריה, והרופאים אומרים את זה שהמחקרים מתרכזים במרכז.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
אין חשיפה.
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
ואז גם אין חשיפה לרופא, גם יש פחות אופציות להציע לחולה. יש מחקר במרכז, החולה בכיסא גלגלים, בקושי מדבר עברית, גם כשהיא מדברת עברית היא לא תיסע שעה וחצי. אחד כן ואחד לא. אז החלוקה היא לא בדיוק שווה. גם כל התקנים והכול הכול, הכול מתרכז במרכז, וקשה להתחרות איתם. תודה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה רבה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין.
<< דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
בוקר טוב לכולם. תודה על קיום הדיון החשוב הזה. הגעתי קצת באיחור, אבל מההבנה שלי לפחות את הכותרת, אנחנו אמורים לדון בהמשך על הסדרת המערך השיקומי האונקולוגי למחלימים. אין ספק שכאשר אנחנו מדברים על בעיה בסיסית מלכתחילה בטיפול הבסיסי בחולים אונקולוגיים, אז ברור לכולנו שהטיפול לאחר מכן יהיה כמעט ולא קיים.
אם אנחנו מדברים על זה שיש לנו כיום 360 ומשהו מומחים באונקולוגיה, ויש לנו כבר מתוכם 100 ומשהו שהם מעל גיל הפרישה, ויש 100 ומשהו שהם עכשיו בהתמחות, אז עד שהם יסיימו זה עוד שנים, בואו נזכור, ואנחנו נישאר באותו מקום. רק מה? החולים רק יתווספו ויהיו יותר ויותר חולים, ואנחנו עדיין באותה סיטואציה של מטפלים. שלא לדבר על הפער הזה הזועק בכל התחומים, אבל פה אנחנו מדברים על החיים עצמם.
אני יכולה לדבר ממקום אישי. פעם שנייה הייתי באונקולוגיה, לא מזמן חזרתי לעבודה. ואני כל הזמן שאלתי את עצמי, גם אז ב-2010: בסדר, קיבלתי את הכימו, קיבלתי את הביולוגי, וזהו, ביום שקיבלתי את המנה האחרונה, אולי שבוע או שבועיים אני צריכה להיות – לפחות לפי מוסדות הממשלה, לפי הרשויות במדינה הזאת – אני אמורה להיות אישה בריאה, שלמה, לחזור לתפקיד מלא, ולתפקד גם כאימא, גם כעקרת בית וגם כעובדת, ולא משנה מה התפקיד שלי, גם כשאני צריכה לנהל מערך קהילתי גדול וגם כשאני חברת כנסת. אז אנשים לא יסלחו לי שאני מקבלת או שסיימתי או-טו-טו כימותרפיה. הם צריכים להתקשר ולקבל את המענה שבשבילו אני נמצאת בתפקיד. וחוץ מהמחויבות האישית שלי, שאני צריכה גם לעבוד על עצמי איך להוריד קצת מהדרישות שלי מעצמי ולתת מענה לכל מי שמתקשר, ולא משנה באיזה שעה ומה הבעיה, ולהסביר לכל העולם מה הסיטואציה, גם שלי וגם של הבעיה שלו. אף אחד לא התייחס לזה. מי אומר שחולה אונקולוגי שהגיע לנקודה הזאת שהוא על סף סוף חיים, סוף חיים – אני תמיד משכנעת את עצמי שסרטן זה לא תחנה אחרונה, אני אומרת את זה לעצמי יום ולילה כדי לשכנע את האחרים בזה. אבל אני אגיד לכם, ישנם רגעים שזה הסוף. לא התחנה האחרונה, שזה הסוף.
ומה אנחנו עושים ומה אני עושה כאן? אני אומרת לכם, כחברת כנסת שנמצאת באופוזיציה, אני מרגישה אוזלת יד. כל מה שניסינו לקדם בנושא הזה לא הצלחנו, אפילו חודשיים להוסיף אחרי הטיפול שיקבלו קצבה, אני ביקשתי חצי שנה. וזה לא מספיק. תאמינו לי, זה לא מספיק, לא רגשית, לא נפשית. לא רק לחולה עצמו, ישנן בעיות שמלוות את המשפחות לאורך החיים, תאמינו לי, כשיש ילדים בבית, במיוחד ילדים קטנים זאת טראומה לכל החיים. זאת טראומה לכל החיים. מה עם בן הזוג, מה עם בת הזוג, אף אחד לא שואל, הם צריכים להיות חזקים. אבל בסוף הם מתמוטטים, והם גם צריכים טיפול. גם החולה עצמו לא מקבל טיפול רגשי. להגיד לכם את האמת, גם לא את הטיפול הפיזי.
עברתי ניתוח מאוד קשה, מסורבל, קוראים לזה Whipple, אני מקבלת הסבר בטלפון מתזונאית בקופת חולים כדי שתשאל אותי מה אני אוכלת, איך אני אוכלת, מה אני צריכה לאכול. בטלפון כשאני באמצע טיפולים. יש לי ראש ויש לי יכולת לענות לטלפון? תגידו לי. אני כבר שישה חודשים אחרי, אף אחד לא שאל אותי, רק הילדים שלי מנדנדים לי שאני צריכה ללכת לתזונאית. כמובן, אני לא מצליחה להגיע. אז ריבונו של עולם, בשביל זה אנחנו נמצאים כאן, טטיאנה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
ולא משנה איך אנחנו מרגישות.
<< דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
באמת, באמת, אני אומרת לכם, אני מחזיקה את עצמי בקושי כי אני מסרבת להיות חולה, כי אני מסרבת להיות נכה. אבל מה עם האנשים האחרים? ואחר כך אני חוזרת הביתה ממוטטת עד הסוף, אני נכנסת ישר למיטה, לא עושה כלום, לא יכולה לעשות כלום, לא יכולה אפילו לשמוע את הבן שלי מדבר. הוא שואל אותי, אני אומרת לו: אימא, בבקשה, אני לא יכולה, תן לי לנוח.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
- - - שריקי אמר לי שהוא כל כך כואב את כאבך, לא כאן עכשיו, אבל דיברנו על זה.
<< דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
אני באמת לא באה לדבר על עצמי כדי לדבר על עצמי, אני רוצה להביא את התמונה של אותם אלפי אנשים, אלפי אנשים בשנה, יש לנו קרוב ל-35,000 חולות וחולים. תתארו לעצמכם מה המספר הזה, תתארו לעצמכם כמה האנשים האלו היו בריאים ויכולים לחזור במהירות למעגל החיים הבריא, כמה הם יכולים גם לתרום. לא כל האנשים מכריחים את עצמם להיות ולחזור ולהגיד: כן, אני יכולה, אני יכולה. כמה אפשר להגיד אני יכולה? תגידו.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
בריאות ורווחה זה שני תחומים שצריכים ללכת ביחד.
<< דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
אני הבנתי שיש ועדה שישבה ונתנה המלצות, למה לא ליישם? זה אחד הדברים שצריך ללחוץ לגביהם.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
כן, באמת אנחנו צריכים לדאוג ליישום של כל ההמלצות. תודה רבה, אימאן, ששיתפת אותנו גם בסיפור האישי. הצטרף אלינו חבר הכנסת שר הרווחה לשעבר מאיר כהן, אתה רוצה לחכות או לדבר?
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
לא, אני שותק, אני רוצה לשמוע. אימאן, תודה רבה. נשמע את ד"ר גל מרזן צימן מנהלת כוח אדם משירותי בריאות כללית.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
תודה. אנחנו רואים שהדיון הזה הוא דיון שבעצם עובר את מסע המטופל ורץ מקשיים באבחון דרך טיפול ועד שיקום, ולצערי אנחנו רואים אתגרים בכל המסע הזה, לפעמים אתגרים יותר בפריפריה, או שאפשר להגיד במערכת הבריאות – תמיד האתגרים מתגלים לנו קודם בפריפריה, אחר כך אנחנו רואים אותם גם במרכז. ולא כולם הם בהכרח בהקשר של מקצוע האונקולוגיה. בכל האלמנטים של אבחון מהיר או נאות אנחנו מדברים בעצם על שירות רפואי ראשוני וגם בדיקות בפריפריה. כמובן שהכללית היא קופה ציונית שמבטחת את רוב המטופלים בפריפריה, ובהתאם לכך האתגרים שלנו בהקשר הזה גדולים. האתגרים הם כאלה שיש צורך בכניסה של הרגולטור עוד יותר מצעדים שכן נעשים בשנים האחרונות לשיפור השירות הרפואי בפריפריה. זה אומר הכשרת עוד רופאים ויצירת מצב שבו התנאים בפריפריה יהיו כאלה שהרופאים יבחרו לעבוד בפריפריה ולא במרכז.
וכמובן שאני כן אציין, כיוון שהכללית נמצאת בפריפריה העמוקה של מדינת ישראל, יותר קל לנו להעסיק רופאים בפריפריה שקרובה למרכז, וחלקם מצליחים להמשיך לגור במרכז, מאשר בקצות הארץ, ששם אי-אפשר לנסוע מהמרכז. זאת לא בעיה רק של מערכת הבריאות. בשביל להיות אטרקטיביים לאנשי צוות רפואי, שהם אוכלוסייה חזקה, צריך לחזק את הפריפריה בעוד מובנים, גם בחינוך, גם באיכות חיים. זה לא יתחיל וייגמר בלהכשיר כמה רופאים ולחייב אותם לגור בפריפריה, זאת לא הדרך לטפל בנושא הזה. אז זה בהקשר של הפריפריה, והשלבים הראשונים בהקשר של האונקולוגיה. ככללית שיש לנו אתגר מאוד גדול באיוש תקנים בפריפריה בבתי החולים שלנו, אבל אנחנו מתחילים לראות אתגר משמעותי גם במרכז. אנחנו מתחילים לראות פגיעה שהיא עדיין לא משמעותית, אבל אנחנו חוששים ממה שראינו במקצועות אחרים, שנגיע למשבר משמעותי באונקולוגיה.
אני לא יודעת אם זה נאמר, אז אני אדגיש את זה שוב, המקצוע השתנה מאוד מאוד מאוד בעשור או ב-20 השנים האחרונות, מגוון הטיפולים, ההבנה שלנו לגבי הגידולים השונים, הצורך של הרופאים המומחים באונקולוגיה לעבור עוד התמקצעות בנושאים נוספים. וכמובן שכל הדברים האלה הם שינויים מאוד מאוד טובים, הם הפכו את האונקולוגים לרופאים יותר טובים, הם מרפאים אנשים, הם מאריכים חיים. הריפוי הזה והארכת החיים הזאת מחייבת אותנו להבין שאנחנו צריכים לתת עוד שירותים למטופלים האלה, גם שירותי שיקום, אבל גם שירותי המשך ריפוי, המשך מעקב והמשך למידה של האונקולוגים.
אנחנו חושבים שיש מקום להתערב, ואנחנו מבקשים, אנחנו מבינים שגם הכנסת מבקשת שההתערבות תהיה לא בשלב יותר מאוחר, בשונה ממה שקרה בבריאות הנפש, שהגענו למשבר או בשיקום. אנחנו בהתחלה של המשבר באונקולוגיה - - -
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
מה הצורך של קופת החולים לשיפור המצב? אחת, שתיים, שלוש, מה צריך?
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
אחת, שתיים, שלוש, קודם כול מדובר במדיניות, אבל בגדול מה שצריך לעשות הוא בוודאי להפחית את העומס על הרופאים, להפוך את המקצוע ליותר אטרקטיבי עבורם.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
ברשותך, אני יודע. באונקולוגיה, אני רוצה שהיא תתמקד שם.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
אני מתמקדת ברופאים האונקולוגים.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
מישהו אמר לי שהאונקולוגיה הפכה להיות לגריאטריה, כלומר, גם שם יש פחות - - -
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
חלילה, זה אולי הפוך.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
לא, להיפך.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
גם שם יש יותר ויותר צורך ברופאים בפריפריה. עכשיו אולי זה ישנה את מה שרצית להגיד. עכשיו תדברי.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
יש צורך ביותר ויותר רופאים באונקולוגיה, כמו שאמרתי, יש לנו - -
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
אני מדבר על הפריפריה.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
- - גם בפריפריה וגם במרכז. עוד יותר בפריפריה מאשר במרכז, כמובן. כמו שאמרתי, העידוד לרופאים להגיע לפריפריה צריך להיות מורכב, צריך שתהיה להם גם אפשרות להיות בטופ מבחינה מקצועית, שזה אומר מחקר; זמן להשתלמויות; אפשרות להפחית את העומס שלהם, בין אם על ידי זה שנשתדל להביא יותר רופאים, בין אם על ידי זה שנבנה מערכת תומכת עם יותר עובדים תומכים, יותר אחיות מתאמות, יותר אחיות מומחיות, יותר עובדים סוציאליים, יותר ליווי למטופלים שיפחית באיזושהי מידה מסוימת את העומס על הרופאים המטפלים. זה חלק מהדברים. כמובן שצריך שיהיו טכנולוגיות, טכנולוגיות מתקדמות, גם אם ישתמשו בהן פחות, וזה יהיה אולי לכאורה הפסדי בהתחלה. דברים מהסוג הזה.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
אלה דברים שהם אוטופיה. אנחנו צריכים לחשוב, יש עכשיו איזו תחושה של חירום, נכון? הישיבה הזאת היא בגלל תחושה של חירום.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
כן, יש משבר.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
אגב, אני מאוד מעריך, מי שגדל בפריפריה מבין שקופת חולים זה אנשים שרצים לתוך השבטים הבדואים, ומעט מאוד קופות מוכנות לעשות את העבודה הזאת. אבל יחד עם זה, אתם דווקא כנציגים של הקופה צריכים להיערך לחירום. לפני כמה שנים החלטנו לתת כסף לרופאים. היה. נתנו והצלחנו להביא לסורוקה הרבה מאוד רופאים טובים, כי שילמנו להם יותר כסף, כמו שהבאנו מעכשיו למחר, ממש מעכשיו למחר. ניהלתי בית ספר, רציתי שיהיו המורים הטובים ביותר לפיזיקה, ברגע ששילמנו כסף, הגיעו אנשים.
את צודקת בדבר אחד, שלצד זה אצל הרפואה אנחנו מזהים שרופאים צעירים רוצים מרכז מחקרי טוב לידם. ולכן בסורוקה חשוב מאוד לפתח את זה, וסורוקה היא שלכם, אז זה דבר שמופנה.
אני רק רוצה להפנות את תשומת לבכם לדבר אחד שאנחנו לא עושים. האוצר נמצא פה?
<< דובר >> מיכל דיבנר כרמל: << דובר >>
האוצר נמצאים בזום.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
תראו, היות שהייתי השר שאחראי על הביטוח הלאומי הרבה שנים יחסית, החלוקה לקופות, אתם יודעים, היא קפיטציה. אני אקח אתכם לדוגמה, יש לכם 100 איש, אתם מקבלים X כפול 100. בתוך התקציב יש תקציבים שמיועדים לנגב. זאת אומרת, אם אתה קשיש בנגב אתה מקבל X פלוס בגלל שאתה בנגב, ואם אתה חולה, חלילה, אונקולוגיה, אז אתה מקבל X פלוס ופלוס כי אתה בנגב או בגליל או בכל מקום. אלא מאי? ותקשיבו, אין שום גוף של רגולציה שבודק שאכן הכסף הזה מוצא שם. אין אף אחד שבודק ש-6,000 התושבים בירוחם מקבלים בדיוק את ההקצבה שהם מקבלים; וה-20,000 בקריית שמונה מקבלים בדיוק את ההקצבה; והשבטים הבדואים שנמצאים שם בסוף העולם מקבלים בדיוק את ההקצבה, ולכן זה יוצר פערים מדהימים.
עכשיו, אני לא בא בטענות לקופות, כי אתם יודעים שכמו במשרד הרווחה, אין סעיף בינוי כשמתקצבים בתי חולים, בתי החולים נבנים מפילנתרופיה.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
נכון.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
אין. ואז מה עושות הקופות במצוקה שלהן? לוקחים כסף שמיועד לטיפול בחולים אונקולוגים ובונים איתו מחלקה, וקונים איתו ריהוט. אני מבין את המצוקה, אבל אם צריך להיות תיקון, זה התיקון, כי לא בטוח שאנחנו לא - - -
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
כסף צבוע. לצבוע תקציבים.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
זאת מדיניות של משרד הבריאות.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
לא, זאת לא מדיניות של משרד הבריאות. לא, זה לא.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
זה 90% - - -
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
כפרה עלייך, וואלה, תאמיני לי, אני פעם בדקתי, את אומרת שזאת מדיניות של משרד הבריאות. אני לא חושד בכשרים, אני בטוח שאין אחד שלא רוצה שזה יהיה כמו שאני אמרתי. אבל פעם הייתי ראש עיר בדימונה והיו לי רופאים מאיגוד מסוים של רופאים, חלקם היו רופאי אליל, והתחלתי להרגיש – באו אלי אנשים ואמרו לי: מאיר, זה מביש שהרופאים האלה הם הרופאים שצריכים לבוא אליי הביתה ולטפל במישהו שקיבל התקף לב. זה היה נורא. והתחלתי לבדוק. והסתבר שבדימונה משלמים לרופא לילה 90 שקלים, בתל אביב משלמים לרופא 210 שקלים. בדקתי למה, ואז אמרו לי ככה, כי אפשר לעשות את זה. כי אפשר לעשות. פשוט אפשר לעשות. קופת חולים יכולה להחליט שאני בדימונה או בירוחם או ביישוב בדואי או בקריית שמונה, היא משלמת 90 שקלים לרופא מארגון מסוים, שבזמן האחרון הפך להיות לחשוב, ובתל אביב לא. ולכן באופן טבעי כשאתה מזמין רופא באמצע הלילה בפריפריה אתה מקבל רופא פחות טוב. זאת הסיבה שהלכתי לפילנתרופיה והקמתי בית חולים קדמי בדימונה, וקופות החולים היו הראשונים להרים, ייאמר לזכותם.
והיום לא, היום במרכז הרפואי יש את הרופאים הטובים ביותר. כי מה עשינו? גילינו את הדבר הזה ופנינו לקופות ואמרנו: אנחנו רוצים שמה שמגיע לדימונה, אתם תיתנו. וראו זה פלא, כשהתקציבים מגיעים על פי החלוקה של משרד הבריאות, כי משרד הבריאות יודע לעשות את החלוקה, גם הביטוח הלאומי עושה את החלוקה נכון, רק צריך לוודא שהכסף הזה מגיע בקצה למי שהוא צריך להגיע. תודה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה, מאיר. תודה רבה.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
אני רק אגיד שאין בפניי את כל הנתונים, אבל הנתונים שקשורים לתחום שלי, הם אצלי בראש. בהקשר של שכר של רופאים בבתי חולים, באופן ברור בכללית השכר של רופאים בפריפריה של הכללית, אני מדברת על סורוקה והעמק, הוא פר תפקיד וגבוה בממוצע מהשכר של בתי חולים במרכז, נקודתית.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
אני לא יודע, כי מכבי גם עושה – שאר הקופות עושות עבודה מצוינת. אני רק מציע לכם להיערך לקראת בית החולים החדש שבונים בנגב.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
אנחנו נערכים.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
אחרת יהיה קרב דמים.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
כמו שהיה אצלנו.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
כמו שהיה באשדוד ובברזילי.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
אני רוצה להתייחס למה שאמרת בנושא של רופאים. דרך אגב, בעלי מנהל העמק, אנחנו חווים את אותו הדבר.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
בצפון. סביר להניח.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
כן, וגרים במרכז. ושנינו נוסעים כל אחד לפריפריה שלו. בסופו של דבר כשאתה רוצה לעודד אוכלוסיית רופאים זה תמיד הולך על שני צירים. ציר אחד זה הציר של ה-Well-being של הרווחה של ה-Work-Life Balance, של באמת להסתכל ולקדש את הדברים האלה כמעט כמו שאתה רוצה שהוא יעבוד טוב. כי אם אתה לא תיתן לזה התייחסות וקשב – כאן באים התמריצים, כאן באים כל העזרה האדמיניסטרטיבית, שזמן רופא יהיה לרפואה, ולא, סליחה, לדברים אחרים.
אבל חשוב באותה מידה גם לפתח את הציר המקצועי. והציר המקצועי אומר שצריכים להיות להם אותן הזדמנויות למחקר פורץ דרך, לאימפקט משמעותי, להרגיש שהם ב-Cutting edge של הרפואה בתחום שלהם, שזה אומר טכנולוגיות חדישות, שזה אומר צוותים שמזינים אותם. זאת אומרת, זו עבודה מאוד מאוד מאוד קשה לקחת אוכלוסייה עוד יותר במצוקה, מבחינת מקצוע רפואי, ולשכנע אותה להיות בפריפריה.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
כשבתחילת שנות האלפיים בבית חולים סורוקה הביאו את פרופ' גידי סהר להיות מנהל מחלקת לב חזה, אז ראינו שם שינוי דרמטי בסטודנטים איכותיים מרחבי הארץ שבאו לעשות אצלו סטאז' ונשארו שם. את צודקת.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
נכון, זה בדיוק ככה. אנחנו משקיעים המון בהכשרה ובהוראה, כי אנחנו רוצים שאנשים יישארו.
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
זה בעיקר מנהיגות.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
נכון.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
בדיוק.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
נכון.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
אני יכול רק להערה אחת?
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
כן
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
נראה לי שהדיון סוטה קצת. זאת אומרת, מטרת הדיון היה דיון במשבר האונקולוגיה בישראל, ואני רואה שכל אחד מושך את זה לכיוון שלו. ודיון שנמשך לכל כך הרבה כיוונים, זה לא – יש משבר לאומי, ועליו צריך לדבר.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
אז תחזיר אותנו למשבר, דבר.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
תכף. יש סדר.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
יש לנו סדר דוברים, נכבד את מי שממתין. אז ד"ר נאוה זיגלמן דניאלי ראש תחום אונקולוגיה במכבי שירותי בריאות, בבקשה.
<< אורח >> נאוה זיגלמן דניאלי: << אורח >>
שלום רב, קודם כול תודה רבה על הדיון החשוב, וגם תודה לחברת הכנסת אימאן ששיתפה אותנו בדיון בסיפור האישי שלה המאוד כואב. אני פרופ' באונקולוגיה ואני מטפלת בחולי סרטן, ואני גם ראש תחום האונקולוגיה במכבי.
אני רוצה טיפה לקחת את הדיון הזה לשני מקומות. מקום אחד של הדיון דיבר על הנושא של החלמה. נושא של החלמה צריך בעיניי להיות קרוב לבית המטופל, צריך להיבנות בעיקר בקופות, למעט מטופלים שחייבים לעבור תהליכי החלמה מאוד מורכבים בבית חולים, כי הם צריכים אבזור וטיפול מיוחד שנמצא רק שם.
אני הייתי יחד עם פרופ' וולף ומשתתפים נוספים בוועדה הלאומית על עתיד האונקולוגיה, ואני חייבת לומר שכל הזמן דיברתי את הקול של הקהילה. הייתי היחידה שם שכל הזמן האירה את קול הקהילה, ולצערי במסמך הסופי זה לא מספיק מגיע לידי ביטוי. ואני חושבת שהקהילה פרוסה בכל הארץ, זה נאמר גם על ידי הנציגה של הכללית. וכל נושא ההחלמה צריך להיבנות בצורה מסודרת, מתוקצבת. גם כשאני באה לקופה ומבקשת לבנות תהליכי החלמה במקומות שונים, אני נשאלת על תקצוב, וכו'. זה משהו שצריך להיבנות, זה חייב להיבנות, החל מהדברים שחברת הכנסת אימאן דיברה עליהם, על המשך החלמה ומנוחה שמיועד בעיקר למטופלים דרך תהליכי החלמה ושיקום למטופלים ולקרובי המשפחה שתומכים. ויש אצלנו בכלל את כל הנושא של לטפל במטפל העיקרי שהוא מאוד מאוד חשוב. וזה משהו שחייב לתת פוקוס על בנייה בקהילה.
הדבר השני שאנחנו מנסים לעשות בקהילה, אנחנו מנסים לתת שירותים. חלק מהשירותים הם ייעוצים רפואיים על ידי אותם יועצים לפי תחומים, כמו מומחה בשד, מומחה בדרכי עיכול, מומחה בריאה, וכו', שרובם רופאים מבתי החולים, עובדים שם בתחום שלהם ועובדים גם בקהילה. אבל יש גם טיפולים שלא צריכים לתת אותם במכון לכימותרפיה. כשהיינו תחת אש ותחת מלחמה הוצאו מבתי חולים אנשים מונשמים הביתה והקופות תמכו בהם, ואין שום סיבה שאנשים שמקבלים טיפולים שהם לא ציטוטוקסיקה, לא כימותרפיה לווריד, אלא טיפולים אחרים שממילא לא חייבים להינתן בבית חולים, הם יכולים להינתן בקהילה, ואני צריכה גם את העזרה הלאומית, כמו יחד עם השותפים שלי מתחום האונקולוגיה.
היום 88% מכלל התרופות החדשות שמאושרות ב-FDA באונקולוגיה הן בכלל כדורים. יש הרבה מאוד תרופות שניתנות במתן תת-עורי, יש טיפולים קצרים מאוד שזה לא טיפולים מסוכנים שצריכים פרמדיקציה – הם כן צריכים השגחה, הם כן צריכים הוראה של רופא, הם כן צריכים מתן בהתוויה נכונה – אבל יש דברים שאפשר להעביר לקהילה. אפשר להקל בצורה כזאת על בית החולים ועל העומסים שם וליצור שותפות לאומית באחריות למטופלים, גם בטיפול עצמו, ובוודאי בתהליכי ההחלמה, שמרביתם צריכים להיות בקהילה. תודה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה לך, ד"ר. רציתי לבקש מד"ר איב ביטון מנכ"ל שרן עד הבית, להשלים, כי את חלק מהדברים כן ראיתי שרצית להשלים.
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
אני מאוד מתחבר למה שהיא אמרה, ושרן לקחה על עצמה כבר הרבה מאוד שנים - - -
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
- - -
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
פעם נפגשנו.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
בגלל גילי התחלתי – אני רואה הרבה אנשים שפגשתי, אני אומר להם שלום, וכבר פגשתי אותם, אבל זה טוב, זה כאילו אני כל יום פוגש חדשים.
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
קודם כול, אני מתחבר לנושא של המשבר, מפני שכהכנה למה שאני הולך לספר לכם, הסתובבנו בהרבה מאוד מחלקות אונקולוגיות ומצאנו שם רופאים – לא טובים – רופאים מצוינים ואחיות מצוינות, אבל בעיקר עייפים מעומס חולים מטורף שיושב עליהם. ואז נתתי הוראה לצוות שלי להתחיל לבנות תוכנית של אונקולוגיה בבית. בנינו תוכניות עם קופות החולים של איזון סימפטומים לחולים אונקולוגים בבית, תוכניות של הוספיס בית, כמובן, ומאתמול התחלנו לתת טיפולים אימונולוגיים וטיפולים כימיים בבית, בשיתוף בית חולים מרכזי במדינת ישראל. אבל אני צופה שנוכל לתת את זה בשיתוף הקופות ובשיתוף הרבה מאוד בתי חולים. זה אמור להוריד עומס.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
איפה אתם עובדים? בכל האזורים?
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
אנחנו עובדים בכל הארץ, כולל, אם רציתם לדבר על להגיע ולטפל בחולה אונקולוגי עמוק בתוך הנגב, בכפרים הבדואים או בצפון הרחוק, גם את זה אנחנו עושים.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
בילדים אתם לא מטפלים, נכון?
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
גם בילדים אנחנו מטפלים. ובימים הקרובים נתחיל אפילו בהמטואונקולוגיה בבית, בילדים. אז אפשר לעשות דברים, פרופ' וולף, כדי לטפל במשבר. זאת אומרת, להיעזר בזה. אבל עדיין חייבים לפתור את המשבר הזה.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
זה נהדר לחולים שיקבלו טיפול בבית, זה נהדר לבתי החולים, זה נהדר למערכת, אבל לרופאים האונקולוגים שקורסים זה לא עוזר.
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
נכון.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
כי מספר החולים לא השתנה ומספר הרופאים לא השתנה. לכן אני אומר, בואו נמקד, יש דברים נהדרים שאפשר לעשות באונקולוגיה.
<< דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
יש הרבה חולים שאין להם את התשתית המתאימה כדי לקבל את הטיפול בבית, בואו לא נשכח את זה.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
חד-משמעית, יש הרבה מאוד בעיות, אין ספק. אבל אני מדבר כרגע על זה שגם אם ניתן לחולים טיפול בבית, עדיין צריך X אונקולוגים לטפל בהרבה X של חולים.
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
אותם חולים שמקבלים טיפול בבית, תופעות הלוואי שלהם, אנחנו רואים את זה, זה לא פותר את הבעיה, החולה עם תופעות הלוואי מגיע אליי, אף אחד לא יטפל בו בבית.
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
אז אנחנו מטפלים בהם בבית עם תופעות הלוואי.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
חבר'ה, צריך למקד את הדיון. אי-אפשר למשוך את הדיון הזה למקומות האלה, בסוף זה סכום אפס, חבר'ה.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
הדיון הוא שני חלקים, גם החלמה וגם שיקום.
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
אנחנו לא מדברים על החלמה, אנחנו מדברים על - - -
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
זה מסייע באשפוז. גילוי נאות, גם אני לפני שבועיים הייתי מאושפזת באשפוז בית, אבל בכל זאת, זו אחריות, וליווי מטופלים, זה על ידי אונקולוגים מומחים, ויש לנו מחסור, ואנחנו מתקדמים למחסור.
<< אורח >> איב ביטון: << אורח >>
לגמרי, וזה חייב להיות בשיתוף בתי חולים ומרכזים אונקולוגיים. הם חייבים להיות בתמונה הזאת. ועוד דבר אחרון, כמו שיש חוק לשיקום נפגעי נפש, ושם זה מסודר, חייב להיות חוק שמאפשר לחולי סרטן לעבור שיקום מסודר.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
זה מן גזירה כזאת, הסרטן הפך למחלה כרונית וצריך לטפל בחולים לאורך זמן. נכון, תודה רבה, ד"ר.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
לא יאומן איך בקורונה מהר טיפלו בהכול, ופה יש מגפה שאף אחד לא מתייחס אליה, זה מדהים. זה טירוף.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
מתייחסים, אבל לא מספיק.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
לא עומדים בקצב.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
זו תופעה שצריך לטפל בה. יצא לי לא פעם לבקר אצל חברים לרפואה, ונמצאת כאן שירה כלפון סמנכ"לית חברים לרפואה, בבקשה.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
היי, תודה רבה. עמותת חברים לרפואה עוסקת בסיוע לחולים בהשגת תרופות שהם לא יכולים להשיג. מרבית החולים שנעזרים בנו הם בכלל זכאי סל, נתמכי רווחה שלא יכולים לממן את ההשתתפות העצמית. מזלם הרע או הטוב של חולים אונקולוגיים שהטיפולים שבסל הם ללא בעיה של השתתפות עצמית. אנחנו מקבלים כמעט 50–60 פניות מדי יום של רופאים וחולים אונקולוגיים שמבקשים סיוע בהשגת תרופות מומלצות שלא בסל. עלות טיפול לחולה אונקולוגי נע בין 10,000 שקל לטיפול ל-250,000 שקל לטיפול. חלק גדול מהחולים שמבקשים מאיתנו תרופות, ושוב, הרבה פעמים הרופא הוא זה שיוזם את הפנייה. הם חולים שהטיפול שלהם זה Standard of Care, כלומר, לרופא אין שום ברירה אלא להציע את הטיפול שרשום ב-FDA, רשום ב-NCCN, רשום בארץ.
יש לי טיפולים ששנים לא נכנסים לסל, לקיבה, לשד, ואנחנו באמת עושים את הכול. אנחנו שמחים וגאים שהרופא לא שואל הרבה שאלות את החולה מה היכולת הכספית שלו. ברגע שהוא מוודא שלחולה אין ביטוח פרטי, רשום במרשם, נא לפנות לחברים לרפואה. והנטל לעזור לחולה הוא על אחריותנו, ואנחנו עושים את המקסימום.
באמת כמו שהתחלת לתאר בהתחלה, הרופא היום הוא שף, האחריות שלו על לנהל את המחלה, הבדיקות, באמת לדעת ולהיות בקיא במחקרים וברישומים ובבדיקות הגנטיות, ויש לו הרבה יותר אפשרויות לעזור. ולכן המחקר, כל חולה הוא מחקר, איך להתאים לו, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מה המשפחה שלו, מה היכולת של החולה מבחינה נפשית לקבל טיפול, שפה, מה הקשיים שלו. העול שעל הרופא בטיפול בחולה, כולל ההשגה של הטיפול שלא בסל, הוא מאוד מאוד גדול והוא לוקח חלק גדול מהזמן שלו. זה דבר ראשון.
דבר שני, אנחנו נתקלים בלא מעט מקרים שבהם ההנחיות של הרופא הם לתת טיפול שבסל – ביולוגי מתקדם בקו ראשון, והסל מכריח את הרופא לתת לחולה טיפולים כימותרפיים, קו ראשון, קו שני. כשהטיפול הוא בסל, אבל בקווים מתקדמים יותר, כדאי לשבת ולעדכן את הסל או לבדוק את המצבים האלה. זה לא קורה הרבה, אבל לתת לחולה שלושה חודשי טיפול, ארבעה חודשי טיפול כימותרפי רעיל שמעמיס על המערכת, שהוא בעצם מיותר, זה לא טוב לרופא, לא טוב לחולה, פשוט אולי החולה ימות עד אז.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
כי זה הפרוטוקול, ואלה הכלים שנמצאים.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
הפרוטוקול הוא לתת את הטיפול בקו ראשון, והסל והקופה מתעקשים שהוא יקבל טיפול קו ראשון וקו שני. אי-אפשר להילחם בחריגים. לפעמים יש פה השלכת רוחב, וזה קיים. כדאי לבדוק, הטיפול הוא בסל, רק בקווים מתקדמים, וההנחיות לרופא הן לתת את זה בקו ראשון. אנחנו רואים את זה עם חולים שעם MSI-High.
דבר נוסף, אומנם אומרים שוב ושוב שחלק גדול מהתקצוב של הסל נופל על האונקולוגיה, זה לא מספיק, ואז הרופא הופך להיות וירטואוז בין עמותות החולים לבין הביטוחים הפרטיים בכל המערכת. כלומר, אנחנו מדברים על המשבר, אבל המשבר מתייחס לסנכרון בין הקופה לבית החולים. אבל לא קיים סנכרון בין בית החולים לעמותות, ואין פונקציה כזאת, ולביטוחים הפרטיים. לצורך העניין, הביטוח הפרטי דורש מהחולה סירוב קופה. הרופא אוטומטית לא יבקש סירוב קופה, ואפילו יתפדח לבקש סירוב קופה כי ברור לו שהטיפול לא בסל. ואז החולה בא עם המסמכים, מגיש לביטוח, אחרי שבועיים הביטוח כותב: אני דורש סירוב קופה, ולוקח שלושה שבועות עד שהחולה מגיע לסירוב קופה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
הזמן עובר והמחלה מתפשטת.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
כן, הביטוח מבקש השלמות של מסמכים. לא תמיד יש לחולה סוכן, החולה לא מגיע, ולפעמים החולה מחכה שלושה חודשים עד שהוא מגיע להתייחסות. צריכה להיות פונקציה מתאמת בתוך המרכז הרפואי שעוסקת בכל הנושא של הנגשה וסיוע לחולים, להשיג טיפולים שהם לא בסל. אנחנו מוכנים לעזור, אנחנו מוכנים להכשיר, אנחנו עושים את זה כל הזמן מתוך העמותה. יש לנו רופאים נהדרים, רופאים אמיצים, שמנגישים את הטיפולים הכי טובים. באמת שאנחנו רואים החלמות, אנחנו רואים ניסים. חולה שיש לו ביטוח פרטי - - -
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
חייבים קייס מנג'ר, שוב אנחנו חוזרים לזה שצריכה להיות חוליה מקשרת בין בתי החולים לעמותה ולקופת החולים.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
חייבים לחוקק חוק, ואנחנו נעשה את זה, שאומר שחברות הביטוח היום – ואם הם נמצאים כאן שיגיעו, אם לא, אז אני אגיד להם את זה בכל הזדמנות – אנחנו עדים למקרים שבהם הם פשוט סוחבים את התביעות וסוחבים עד שהחולה ימות. וצריך לתקן חוק שאומר שמרגע הפנייה לא יותר מאשר חודשיים-שלושה מקבלים תשובה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
זמן הטיפול.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
אני מנהלת במחלקה לסיוע משפטי בעמותה, אנחנו מפנים הרבה דברים, אנחנו מתעסקים בביטוחים, וזה נכון. אבל יש אנשים טובים בחברות הביטוח, וחלק גדול מהכשל זה חוסר סנכרון.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
דבר אחרון, בבקשה.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
לא אמרתי שאין אנשים טובים, אבל תבדקו את זה טוב לפני שאתם קושרים כתרים.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
במדינת ישראל למי שיש ביטוח פרטי – אני כל היום תובעת כל הזמן את חברות הביטוח, ומצליחה. אני לא קושרת כתרים לאף אחד. אני כן אומרת שחולה שיש לו ביטוח פרטי בארץ יש לו סיכוי לחיות הרבה יותר זמן מאשר חולה שאין לו, ולשם אנחנו מגיעים. ורופא שפוגש חולה שיש לו ביטוח פרטי, אני חושבת שהוא מרגיש הרבה הרבה יותר טוב ובטוח בטיפול בחולה. וזה משבר מאוד מאוד גדול לעם במדינת ישראל. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
שירה, תודה רבה. אני רוצה להודות בכלל לעמותה שלכם, אני יודעת שאתם עוזרים גם כשחולה מקבל המלצה לטיפול כזה או אחר, עד שקופת חולים מחליטה וזה עובר לוועדת חריגים אחת וערעור וזה עוברים חודשים, והבן אדם כבר היה יכול לקבל חודש-חודשיים טיפול. ואתם משלימים את הקופה.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
יש לנו מחלקה לסיוע משפטי.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
אתם עושים עבודה נהדרת. זה חשוב מאוד. אנחנו חייבים להתקדם כי אנחנו צריכים לשמוע עוד דוברים שהגיעו במיוחד. פריידי מרגלית יושבת-ראש עמותת מטא.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
תודה. תודה קודם כול לך, אני יודעת כמה בדמך ונפשך לעזור לכל החולים. תודה. תודה גם ליושב-ראש ועדת הבריאות חבר הכנסת יוני מישרקי. תודה, היא לא פה אומנם, לסגנית יושב-ראש הכנסת לימור סון הר מלך, שגם זה משהו שהוא באמת חשוב לה, והיא מקשיבה לנו כבר הרבה שנים. אנחנו מדברים פה על שנים. ולכל מי שנמצא כאן.
אני יושבת-ראש העמותה, מייסדת העמותה לפיתוח התודעה שבאמת מתעסקת במקום הפרא-רפואי שתומך בריפוי האונקולוגי ובסיוע שלאחר מכן. כולנו יודעים שישראל היא מעצמה שמובילה בעולם הטיפול האונקולוגי, ותודה לאל ולאונקולוגים המדהימים שהגענו לכאן למצב הזה, בלי להיכנס למשברים שישנם, ואני מבינה שהם אפילו הרבה יותר גדולים ממה שחשבתי.
יחד עם זאת, אני רוצה להעיר רגע את תשומת הלב – וזה נאמר פה, גם על ידי חברת הכנסת אימאן, גם על ידי פרופ' נאוה, שאנחנו עובדים איתה במכבי – יש כאן מאבק שקוף שכמעט לא מדובר, וזה מה שקורה לחולים כשהם בעצם נכנסים, אני אפילו לא רוצה לקרוא להם מחלימים, כי כמו שדובר פה זו מחלה כרונית, אבל מה קורה ביום שאחרי, אחרי שהם נלחמו, אחרי שהם עברו את כל המצב הקשה הזה של המחלה, יש עוד שלב, אולי משבר גדול שלפניהם, ובמשבר הזה הם צריכים תמיכה. הם אולי כבר לא מוגדרים חולים ברמה שכרגע צריכים לקבל טיפולים, מצד אחד; מצד שני, מבחינה נפשית, מבחינה משפחתית, תפקודית, הם רק מתחילים את המסע שלהם. וממש כמו שאימאן אמרה, אני הרגשתי דמעות בתוכי כשהיא דיברה, זה מצב שהוא כבר אחרי המלחמה כביכול, הרופאים עשו את שלהם, הינה, הם אפילו הצליחו, אבל כולם חוזרים לשגרה, והחולים או המחלימים בעצם נשארים כרגע במצב שהם איפשהו נופלים בין הכיסאות.
וכאן הדגל הזה של לקרוא לעזרה, עזרה שהיא מעבר לרפואה. אנחנו מדברים פה כרגע דווקא על עזרה שהיא לתת להם כלים לחוסן, כלים להתמודדות נפשית, כלים בשאלות של החיפוש כשרק מתחילים. ודווקא בתקופה הזו במשבר הזה של אחרי משפחות קורסות, מערכות יחסים מתפרקות. אנחנו פוגשים את זה, אנחנו פוגשים אותם אחרי, חלקם גם תוך כדי, אנחנו פוגשים את הילדים שלהם, הילדים משלמים מחיר, גם לזה אימאן התייחסה. אז אנשים שהם לכאורה ניצחו את הסרטן מאבדים או מפסידים במלחמה הזאת, במלחמה השקופה של אחרי.
אני יודעת שמשרד הבריאות מתקצב שירותים של תמיכה ושיקום אחרי לקופות החולים, גם איתם יצא לנו כבר לעבוד, אבל בפועל מדובר בהמתנה מאוד ארוכה למענה. וגם המענה שכבר מקבלים הוא לא מענה הוליסטי מהסוג שאנחנו מדברים עליו, מענה שייתן באמת כלים פרקטיים, כלים לחוסן, כלים להתמודדות עם המצב שלהם.
בישראל יש הרבה מאוד עמותות שזאת השליחות שלהן, אנחנו רק אחת מהן, ככה אנחנו פועלים, אלא שהעמותות האלה מתקיימות מתרומות פרטיות. אנחנו צריכים לכתת רגליים ולהתרים. ואני באמת שואלת בכנות, האם במדינה שיודעת להשקיע כ-7 עד 11 מיליארד שקלים בשנה כדי להציל חיים, ואני מבינה שזה לא מספיק, מבינה – אבל מה עם להשקיע בלהחזיר את אלה שהרגע הצלתם למעגל החיים?
אני בעצם קוראת פה לשינוי ההסתכלות על איך שאנחנו קוראים לשיקום, להבין שזה לא חלק נפרד, זה לא מותרות, זה לא חלק נפרד מהטיפול האונקולוגי. כשאדם אגב עובר אירוע מוחי או אירוע לבבי, אף אחד לא ישחרר אותו מהמחלקה סתם והביתה. גם פה, במיוחד פה, כשאנשים נאבקים חודשים אם לא שנים על הבריאות שלהם, אנחנו לא יכולים לעזוב אותם ברגע שאחרי, אנחנו חייבים לתת להם מענה וליווי.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה, פריידי. תודה רבה, באמת שינוי תודעה.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
ממש ככה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה רבה. בואו נשמע גם את המחלימות.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
גברתי, את מציעה שבעצם העמותות האלה – המלחמה בסרטן ושאר העמותות – שיתוקצבו על ידי המדינה או שהחולה מקבל סל שלו, שהוא מחליט מה לקחת ולאן לקחת.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
אז את זה יש היום, יש היום, ואנחנו באמת מצליחים לעבוד ככה בקטנה עם קופות.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
מה יש?
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
יש איזשהו סל אונקולוגי שהם מצליחים והם יכולים לשחק ולבחור לעצמם, אבל זה לא מספיק. וכן, לשאלתך, אני בהחלט ממליצה שאנחנו נהיה גם חלק מהתקצוב, אנחנו, וזה כל חבריי ועמיתיי העמותות שיש להן שיטות שממש מוכחות ועבודה בשטח, בוודאי שזה יהיה חלק מהמענה. הרי אנחנו מבינים את הקריסה ואת הקושי, האתגר שיש לבתי החולים לתת. כמו שדיברו כאן קודם, אי-אפשר, הרופאה לא יכולה לנגב לה את הדמעות, עם כל הכבוד והרצון, האונקולוגית לא יכולה לנגב לה את הדמעות, אז גם פה, את הכלים האלה. אנחנו לא אונקולוגים.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
ראיתי הרבה אונקולוגים שניגבו את הדמעות, גם להורים, וישבו איתם.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
אני גם ראיתי.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
לצערי הגדול, במשפחה שלי שלושה מהאחיינים שלי נפטרו ממחלת הסרטן כשהם ילדים, ואני אז ליוויתי אותם. מה שפגשתי בבתי החולים, רופאים ורופאות אונקולוגיים – אני לא מאחל לאף אחד שיפגוש אותם – אבל כשזה קורה, אתה מבין שהמלאכים האמיתיים זה החבר'ה האלה.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
הם מדהימים, יוצא לי לפגוש אותם, אונקולוגים מדהימים.
<< דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >>
וכן, הם מטפלים גם אחרי, ומתקשרים.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
והצוותים שמלווים אותם, באמת מדהימים. באמת, כל כך הרבה אנשים מדהימים. אבל מה שאנחנו מנסים להגיד פה זה: תנו לנו לעזור לעמותות. שוב, אנחנו לא יכולים להתיימר להיות אונקולוגים, זה תעשו את עבודתכם, אבל איפה שאנחנו כן יכולים, תנו לנו לעזור כי אנחנו עוזרים, אנחנו פשוט עוזרים דרך כיתות רגליים וגיוס כספים, פרטי כל הזמן.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
נשמע את המחלימות שהגיעו במיוחד לכאן, ואז נתקדם. גם נשמע את גדולים מהחיים.
<< אורח >> אושרת ספיבק: << אורח >>
בוקר טוב. אני מחלימה פעמיים מסרטן השד, פעם ראשונה הייתה לפני 12 שנים, פעם שנייה לפני שמונה שנים. ולהיות מחלימה – לעבור ברגע מלהיות חולה, אין אפשרות לעבור משלב של חולה לשלב של בריאה בלי השלב באמצע של לעבור שיקום ולעבור שלב ארוך מאוד של החלמה. כי ביום שאנחנו מסיימות את הטיפולים, ואני מקבלת את האישור ונפרדת מהצוות המדהים שליווה אותי וטיפל בי בבית חולים בגוף שלי, ועברתי כימותרפיה ועברתי ניתוחים, זה משאיר אותי נורא לבד, זה משאיר אותי עם פחד מאוד גדול. זה רגע לפגוש ולראות את כל התהליך שעברתי. כי בתוך התהליך כולו, בתוך השלב של הטיפולים עצמם אנחנו מתפקדים על אוטומט, אין שם רגע לעצור. שם אני נלחמת על החיים שלי, עוברת כימותרפיה, עוברת הקרנות, עוברת ניתוחים. וביום שנגמר הכול אני נשארת נורא לבד. גם המעטפת שעטפה אותי בבית מסביב, מקום העבודה שמאוד היה קשוב ורגיש לדברים, מתחיל להתמעט, וככה להתפורר לאט, וזה טבעי, ויש מקום שאני מוצאת את עצמי לבד, מרגישה אשמה על זה שאני לא מצליחה לחזור להיות מי שהייתי, כי אני לא אותה אחת, בטח לא אחרי הפעם השנייה, שבה באמת הבנתי שאני זקוקה לעבור איזה שיקום נפשי ורגשי. וזה לא רק הפיזי. הגוף שלי אולי בריא, אבל כל מה שהשאיר אחריו, הרס, הכימותרפיה שהרסה הכול, וכל ההקרנות שהרסו את הכול, והנשיות שלי שנפגעה מהמון טיפולים וניתוחים שעברתי, אני צריכה לתת לדברים האלה מקום.
אבל הבוס שלי בעבודה לא יכול לחכות, הוא רוצה אותי מייד, הילדה שלי בבית מחכה שאני אחזור להיות האימא הפעילה שהייתי קודם, ואני לא אותה אחת. אני רגע אוספת את כל השברים האלה. זו רכבת הרים מטלטלת של המון שמחה מצד אחד, כי אני בריאה, תודה לאל, עם המון אופטימיות קדימה, אבל פחד שלא נגמר לרגע. זה פחד שמלווה אותנו יום יום, אם זה בדיקות תקופתיות כל הזמן, אם זה מעקבים עם פחד מלחלות, כי כל כאב קטן מתפרש כ-, כי משהו קורה לי בגוף. וזו טלטלה מאוד מאוד גדולה.
ואני מרגישה שבשלב הזה, ודווקא בשלב הזה – כי נכון, כל המעטפת קיימת, בתי חולים מצוינים, רפואה מעולה, קונבנציונלית – השלב של הרגע של אחרי הוא שלב נטוש, הוא שלב שקוף, שם לא רואים אותנו. שם אני מצאתי לעצמי דרך בפעם השנייה, כי בפעם הראשונה חזרתי מייד לעבודה, הייתי רואת חשבון וחיכו לי על השעון, וחזרתי ותפקדתי. ולצערי, ארבע שנים אחרי שוב חליתי. בפעם השנייה עצרתי ואמרתי: לא חוזרת, לא יכולה, אני צריכה זמן לעצמי. הגעתי למרחב מודעות, לעמותת מטא, ושם עברתי תהליך רגשי ונפשי עבורי לשקם את הגוף הפצוע, את הנפש הפצועה. ושם גם מצאתי את השליחות שלי בסוף, מראיית חשבון, שמתי בצד, והפכתי להיות מטפלת. ואני מלווה חולים ומחלימים אונקולוגיים בשביל לתת להם את החוסן בחזרה, להחזיר להם את העוצמה שעובדת. היא פשוט עובדת בתהליך הזה. אנחנו מרגישים חסרי אונים, בטח בשלב של ההחלמה כשאנחנו ממש לבד. זה שלב שמרגיש בודד. תודה על ההזדמנות.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
תודה. תודה לך ששיתפת, ובהצלחה.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
תודה לך. תודה על השליחות, היא עושה עבודה מדהימה, היא מלווה אנשים בדיוק בשלבים האלה, ממש זכות.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
ממש חשוב. תודה רבה. נמצאת גם הילה רפאלוב.
<< אורח >> הילה רפאלוב: << אורח >>
היי, תודה רבה באמת על המקום שנתת לצד של המטופלים. גם אני פגשתי את המרחב של פריידי בפעם השנייה שחליתי בסרטן. אני חולת סרטן שד, הפעם גרורתי, שלב ארבע, שממנו הדרך די ידועה. אבל כשאני פגשתי את המרחב באמת סוף סוף קיבלתי את המענה שכל כך צריך לתת למטופלים. מעבר לרופאים ולתקציבים שדובר פה, שזה הדבר הכי חשוב שיש קודם כול, אבל את הכלים שאני קיבלתי להחלמה אישית שלי, את הכוח להחלים, את הכוח שלי לרפא את עצמי, את הכוח שלי להיות שם ולרצות לחיות, את הכוח הזה שנותן לי לרצות לחיות, כי את זה הסרטן לוקח.
כשחולים בסרטן גרורתי פעם שנייה עם ארבעה ילדים, עם עסק מתפקד, נעלם הרצון לחיות. המערכת דורשת מאיתנו מהר מאוד לחזור, ביטוח לאומי, מיותר לציין את כל הפרוצדורה הנוראית במדינת ישראל שמטופל אונקולוגי צריך לעבור ולהוכיח שהוא חולה, למרות כל הניירות שיש לו להוכיח את זה. ובפעם השנייה בבית החולים כשפגשתי את הצוות המופלא הזה פה, פעם ראשונה שבאמת קיבלתי את הידיעה הפנימית שלי שיש לי את הכוח לרפא את עצמי, שאני לא תלויה בשום דבר חוץ מבעצמי. ובזכות זה אני פה, ארבע שנים אחרי.
<< דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >>
תודה. כל הכבוד.
<< אורח >> הילה רפאלוב: << אורח >>
זה מאוד מאוד מאוד חשוב לתת לעמותות האלה את הכוח, ולהיות נוכח בבית חולים.
<< דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >>
את התמיכה. זאת החייאה נפשית ופיזית.
<< אורח >> הילה רפאלוב: << אורח >>
ממש.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
וואו, גם הילה, גם נורית, גם אושרת, הפכו אותי לשליחות שלהן. הן היום חוזרות למחלקות, בדרך כלל למחלקות שהן היו בהן, ועוזרות הלאה, אז תביני מה אנחנו עושים. זה כמו שאימאן אמרה, אנחנו מחזירים אותן ככוח עבודה ספציפי לדבר. זה וואו.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
מצוין.
<< אורח >> הילה רפאלוב: << אורח >>
וזה באמת חייב להיות בחוק, שאנשים מטופלים אונקולוגית יקבלו את התמיכה הזאת, יקבלו את האפשרות לרפא את עצמם, ואחר כך להיות חלק מהמערך הזה. אני אימא לארבעה ילדים, אני בעלת עסק, היום כבר לא, הינה, קיבלתי את התעודה שלי גם, אני היום גם מטפלת, יש לי את הזכות ללוות משפחות של חולים אונקולוגיים ולהוריד שנייה את הפאניקה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
אני אחבר אלייך, יש לי עוד חברות שגם מחלימות, כל אחת בשלב שונה, אני אחבר אותן.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
צריכים את כולם.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
היא כבר אמרה שהיא רוצה גם לדבר עם ח'טיב.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
ברור, מה זה.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
כל הכבוד. תודה. נשמע את נורית, בבקשה.
<< אורח >> נורית כהן: << אורח >>
גם אני חליתי בסרטן, וגם לי זה היה טירוף מוחלט, ממצב שאני מתפקדת, אימא, בעלת עסק, עסקתי אז באדריכלות נוף, פתאום לקבל את הבשורה הזאת שהחיים בעצם נעצרים, זה ממש טלטל עולמי. אז בעצם הכרתי את מרחב מודעות והתחלתי להבין שאני יכולה גם לעשות עבודה פנימית יחד עם ההתמודדות עם הסרטן ברמה הקונבנציונלית, וככה עשיתי. ואגב, עוד לפני הניתוח זה שיפר הרבה מאוד תהליכים, גם פיזיים שקרו אצלי בתוך הגוף. וכשסיימתי את כל התהליך הזה ועברתי איזשהו שינוי מאוד משמעותי בהבנה שיש לי כוחות פנימיים עצומים, וככל שאני מבינה שיש לי את הכוחות האלה זה עוזר לי בתוך המחלה להתמודד עם הדברים באופן הרבה הרבה יותר עוצמתי. אדבר ממש בקצרה, מאז בעצם שיניתי את חיי, הפכתי להיות גם מנחה, גם מטפלת וגם מנהלת את כל תחום הבריאות במרחב מודעות.
<< יור >> היו"ר טטיאנה מזרסקי: << יור >>
אני מתנצלת, נורית, סליחה, אני צריכה שד"ר יאסר יחליף אותי.
<< מנהל >> (היו"ר יאסר חוג'יראת, 11:32) << מנהל >>
<< אורח >> נורית כהן: << אורח >>
מאז בעצם שיניתי את עולמי והפכתי להיות מנהלת של כל תחום הבריאות במרחב מודעות, ואני מלווה מאות, אפילו יותר ממאות אפשר לומר, של אנשים חולים, בעיקר אונקולוגים, ובעיקר נשים, אגב. ואנשים עושים עבודה עם עצמם ומייצרים לעצמם לא רק כוחות נפש – וחשוב לי שאתם הרופאים תדעו את זה – לא רק כוחות נפש שמייצרים להם כוח להתמודד עם החיים עצמם, עם היומיום, אלא גם עם המחלה. הם מקבלים את התרופה הרבה יותר טוב, את הטיפולים הקשים הרבה יותר טוב, הם קמים משם הרבה יותר טוב, והם מייצרים, כמו הילה שנמצאת פה ארבע שנים אחרי. היא לא סיפרה את זה, האונקולוג לא נתן לה את האופציה להיות פה ארבע שנים. אני לא זוכרת כמה חודשים הוא נתן לך, אבל זה זה. ויש לנו עוד ועוד כמו הילה, שהם בדרגה 4 מול המחלה, והם עדיין איתנו, ברוך השם.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
את קולטת איזה מדהים זה, כבר היא שריפאה, ברוך השם, בריאה, כבר הייתה המנחה שלה, שכבר מטפלת באחרים. זאת השאיפה, לייצר פה מעגל.
<< אורח >> נורית כהן: << אורח >>
הרעיון הוא לתת לאנשים, גם להחזיר אותם לנפש שלהם, כי אנחנו שוכחים את זה בעולם שלנו בכלל, אנחנו שוכחים את הנפש הפנימית, כמה כוחות, כמה עוצמה יש בתוכנו, בטח, בטח בהתמודדות עם מחלה כל כך איומה ועם טיפולים מאוד קשים. תודה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
נעבור לנעמה אלבז.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
בוקר טוב, צוהריים טובים כבר תכף. היי, אני מעמותת גדולים מהחיים. אנחנו מלווים משפחות לילדים, נוער וצעירים, חולי סרטן ובני המשפחות שלהם. אנחנו מלווים כ-1,500 משפחות בשנה. כל שנה ישנם 450 מאובחנים חדשים. אנחנו מלווים אותם מרגע האבחון ועד כמה שנים אחרי ההחלמה. גילינו לא מזמן שאנחנו היחידים שעושים את זה, שמלווים אותם גם בשנים שאחרי.
הקשבתי פה לכולם. סרטן ילדים זו מחלה קצת אחרת טיפה מסרטן מבוגרים. היא אומנם סרטן, אבל היא סרטן קצת אחר, כל הנושא של נסיבות, מניעה, וכו', אבל גם נושא ההשלכות. זאת אומרת, אצל ילדים לא רק שהסרטן היא מחלה כרונית, היא מחלה שכאשר הם סובלים ממנה ומקבלים טיפולים אגרסיביים להצלת חייהם בשנים של התפתחות, הם סוחבים את זה אחר כך איתם כל החיים, את ההשלכות, את תופעות הלוואי, ואת הלקויות שגורמים אותם טיפולים שמצילים את חייהם.
אבל נושא הדיון פה הוא הנושא של קריסת המערך האונקולוגי, אז נכון שאני מייצגת פה את הילדים חולי הסרטן, אבל כולנו מכירים את זה מכל מיני מקומות, יש לי גם אימא שנמצאת עם סרטן מאוד מאוד מתקדם, ואני רואה את זה גם באונקולוגית מבוגרים, ורואים את ההבדל. זאת אומרת, באונקולוגית ילדים, בסרטן ילדים המחלקות ההמטואונקולוגיות בארץ, אני מוכרחה לומר, הם אריות, הם תותחים, באמת, הם נלחמים על הילדים והם לא מוותרים, והם יהפכו כל אבן כדי למצוא את התרופה, את הטיפול, את הבדיקה. אנחנו במקביל מנסים כמה שאפשר לפנות לסל הבריאות ולהכניס, בינתיים באמת יש הרבה דברים שהטכנולוגיה יותר מתקדמת וישנם דברים שלא נכנסים לסל, ואנחנו עוזרים. יש לנו קרן בריאות שעוזרת למשפחות לקבל את הבדיקה, הטיפול, הפרוצדורה, גם אם היא לא בתוך סל הבריאות ועולה מאות אלפי שקלים, בעזרת חברים לרפואה במקרים רבים.
אבל סרטן ילדים הוא אירוע משפחתי. נכון שגם סרטן בוגרים הוא אירוע משפחתי, אני אומרת בתור בת משפחה, אבל בסרטן ילדים כשהילד חולה כל המשפחה בעצם נכנסת לתוך העניין הזה, כי הילד לא נוסע לבד כמו אימא שלי לטיפולים, ולא יכול לנסוע ולחזור, ואז המשמעות היא הנושא הזה של הפריפריה. זאת אומרת שאנחנו רואים משפחות שכדי שהילד יקבל את הטיפול הטוב ביותר באותו מרכז רפואי שמתמחה באותו סוג של גידול, המשפחות מתפצלות, לפעמים לתקופות מאוד ארוכות. יש לנו ילדים שגרים, נגיד, ברמת הגולן או בגליל העליון, ופשוט חצי משפחה, האבא והבת או האימא והבת עוברים למרכז מכיוון שהם לא ייסעו כל פעם, שעתיים וחצי עם הילדה כדי לקבל טיפולים, אבל הם יעשו הכול כדי שהילד יינצל וכדי שהילד יחלים, ולכן הם ייתנו לו את הטיפול הטוב ביותר, גם אם זה אומר לעבור דירה ולעקור את שאר הילדים ולגור במרכז. וזה משהו שמתבטא באיכות החיים שלהם. אבל כדי שהילדים האלה יחלימו, ויש לנו אחוזי החלמה מאוד יפים, אנחנו מעל 85% אחוזי החלמה, זה מאוד יפה. בארץ נחשבים המרכזים בטיפול בסרטן בילדים למובילים בעולם, אנחנו גאים בזה מאוד. אבל אנחנו מרגישים את המצוקה, ובעיקר כשדיברנו על כל הנושא של שיקום, שאנחנו מאוד גאים להיות ממובילי הנושא של שיקום ילדים אונקולוגיים.
היה כאן יום מיוחד שיזמנו בכנסת וגם פה בוועדה הזו לפני כמה חודשים, בתחילת פברואר, שהוקדש כולו לשיקום ילדים אונקולוגיים, כאשר השיקום אומר שהילדים אובחנו וקיבלו את הטיפול וניצלו, והם עכשיו החלימו, so called, ועכשיו צריך לטפל בכל מה שהמחלה הזאת השאירה בהם, בלקויות הקוגניטיביות, בהקרנות למוח, ברעילות, בעצמות השבירות, בבעיות הרגשיות, בפוסט טראומה שלהם, של ההורים שלהם, של האחים שלהם, בחזרה ללימודים, בכל מה שזה אומר. ועם הזמן אנחנו שמחים לומר שיש כבר מודעות בקרב רוב המרכזים הרפואיים לחשיבות של עניין השיקום, שהמחלה לא נגמרת ברגע שמצלצל הפעמון וקיבלנו את הטיפול האחרון.
לשמחתנו, ביוזמתה המבורכת של הוועדה הזו הקמנו תת-ועדה במועצה הלאומית לשיקום והרכבנו מסמך המלצות, שלצערי בגלל המלחמות עוד לא הוגש, למשרד הבריאות, למנכ"ל וליושב-ראש הוועדה כאן, כדי לייסד סטנדרט שיקום אונקולוגי לילדים, שיהיה ברור שהנושא של השיקום צריך להתחיל בזמן האבחון, בזמן הטיפול, כבר שיהיה רופא שיקומי. זה תקנים, זה כסף, שיהיה רופא שיקומי בכל צוות מטפלים, שמלכתחילה יתחילו לבנות תוכנית שיקום לחולים בזמן הטיפול, שיהיה כוח אדם במקצועות הבריאות הפרא-רפואי, שיידע מה הוא עושה, שיתמחה בזה, שיבין מה הוא עושה, שיידע שהטיפול בילד ששבר את הרגל כי הוא עף מהקורקינט, זה לא כמו טיפול בילד ששבר את הרגל כי העצמות שלו פריכות מכימותרפיה. זה לא אותו דבר. הכשרה ותקנים בקופות החולים ושזה יהיה בקהילה. כל הדברים האלה עלו, ואנחנו מאוד מקווים שזה באמת יתקדם ויקבל את התקצוב. לשמחתנו, במקרה שלנו לפחות, השיקום עצמו, הטיפולים השיקומיים נמצאים בסל, רק שאין מי שינהל את העסק, אין לזה אבא, אין לזה אימא, וההורים שוברים את הראש, אולי לילד כואב הראש כי יש לו שפעת, ואולי בכלל זה משהו אחר. אין רופא שיקומי שיבוא ויעשה תוכנית. ואנחנו עובדים בעניין הזה, כי אנחנו מבינים שהאירוע הוא אירוע ארוך שנים ומשנה חיים.
שוב תודה על הדיון הזה, וכולי תקווה שכולנו יחד נמשיך גם בכנסת הבאה לעשות עוד צעד ועוד צעד ועוד צעד בסופו של דבר במאבק הזה לחיים, לילדים, להורים, למשפחות, להורים שלנו, לילדים שלנו ולכולם.
אני רק מסיימת בסיפור קטן. לפני עשר שנים האחיינית שלי, גלי בת השמונה, אובחנה עם שני גידולי ראש, וכולנו היינו מאוד בלחץ מהעניין הזה, כי אלו גידולים שאי-אפשר להוציא, גליומה. לפני חצי שנה גלי לקחה את עצמה ואת שני הגידולים שלה והתנדבה לצבא, כי הצבא מוותר על הילדים האלה מראש, והיא כבר מסתכלת קדימה, והיא כבר מנהלת שם את כל העניינים. אבל היא והגידולים שלה ימשיכו ללכת ביחד עד סוף החיים, והיא עדיין מלווה, עדיין היא ממשיכה ללכת למעקבים, והיא ממשיכה ללכת לטיפולים, והמחלה הזאת תלך איתה כל החיים.
ואפשר, אפשר עם עזרה של הקהילה, של עמותות, של כולם מסביב. סרטן זה אירוע שאף אחד לא צריך לעבור אותו לבד. אין סיבה. ואני שמחה שישנם האנשים, המשפחות אומרות לנו: אנחנו לא לבד, לשמחתנו אנחנו מוקפים. לשמחתנו אנחנו גם ממשיכים איתם אחר כך, אחרי ההחלמה. אבל יש עוד הרבה מה לעשות מבחינת תקצוב של המדינה, את כל המסע הארוך הזה מרגע האבחון ועד לאחר כך, שיהיה מהיר, שלא יהיה תלוי כסף, שלא המשפחות שיש להן ביטוח יצליחו להפוך עולמות ולהשיג MRI מהר ו- PET-CT מייד, ואלה שלא - לא. צריך להיות ברור שבריאותו ועתידו וחייו של ילד או של חולה לא יכולים להיות תלויים במצב הכלכלי של ההורים שלו. אסור שזה יקרה במדינה הזאת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
זה לא רק של הילדים, זה של כולם. תודה רבה. נעבור לפרופ' עידו וולף ראש המועצה הלאומית למחלות ממאירות.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
הנושא של הדיון, כמו שכתוב כאן, הנושא הראשון הוא המשבר במערך האונקולוגי, זה מה שכתוב על המסך. שמעתי כאן המון דברים על המון דברים, על סל הבריאות ועל הפריפריה, לא שמעתי על המשבר במערך האונקולוגי, ולא סתם זה הנושא הראשון שמופיע כאן.
יש לי כמה כובעים, אני אגיד אותם לא בשביל להשוויץ, אלא פשוט כי הם רלוונטיים.
<< דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
ושיקום, זאת הנקודה השנייה.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
תכף אני אתייחס גם לשיקום. אני רוצה להתייחס בכוונה לנקודה הראשונה.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
אחד אחד הוא עובר.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
אחד אחד, גם נגיע לשני. יש לי כמה כובעים, אני אומר אותם רק כדי שתבינו מה הפרספקטיבה שלי. אני מנהל מערך באיכילוב, אבל משיתופי פעולה עמוקים שבנינו כמודל לאומי עם ברזילי ועם לניאדו אנחנו מכירים היטב את הפריפריה; ראש מועצה לאומית של משרד הבריאות וגם ראש בית ספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. יש לי ראייה מאוד רחבה של איפה אנחנו נמצאים, גם תפקידים.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
יש לך חנות כובעים.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
גם זה וגם בגלל שערות לבנות. אני רוצה להתחיל עם משפט אחד ולשנות טיפה את רוח הדיון. קודם כול, דבר אחד חשוב לזכור, נכון להיום החולים בישראל מקבלים טיפול מצוין בהשוואה כמעט לכל מדינה בעולם המערבי, וצריך להגיד את זה.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
נכון.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
כי מי שישמע את הדיון ככה יחשוב קטסטרופה, אין אונקולוגיה בישראל. יש אונקולוגיה מעולה בישראל. יש לנו הרבה מה לשפר בכל מה שאמרתם, אבל יש אונקולוגיה מעולה בישראל, וכולנו יודעים את זה, אז בואו לא נשכח את הנקודה הזאת.
יש הרבה נקודות של מה לשפר, באבחון שאמרתם ומסע המטופל ופריפריה והכל וזה, אבל נושא הדיון הוא המשבר הלאומי, ולא סתם. אנחנו כרגע לקראת תהום לא נורמלית בגלל סערה מושלמת שנקלענו אליה. ועם כל הכבוד לכל הבעיות האחרות כרגע, זו הבעיה העיקרית, ואני רוצה להסביר למה.
בדוח הלוי דובר שעלינו מ-200 ומשהו חולים לרופא אונקולוג ל-550. רוית, כמה יש לך במערכת?
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
על שמי יש 900.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
900. ואם אני אעבור אצל הרופאים שלי באיכילוב, לא בפריפריה, מדברים פה על המרכז, המרכז, כאילו שבמרכז הכול יפה, לא, זה המצב כרגע. ואם עלינו מ-500 ל-700 ל-800 ל-900 חולים לרופא, ברור לכם איפה אנחנו עומדים. ודובר כאן על 20 דקות לחולה חוזר ושעה לחולה חדש, כבר מזמן חתכנו גם את הזמנים האלה.
והתוצאה, מה שהדליק נורה אדומה אצל כולנו, כולל במשרד הבריאות, כי משרד הבריאות כאן לחלוטין בתמונה, הוא דוח השחיקה שיצא לפני כמה שבועות. ובדוח השחיקה אונקולוגים עלו למקום מספר שתיים. היינו למטה ברשימה לא שחוקים. אונקולוגים מקום מספר שתיים, 60% דיכאון, 25% רוצים לפרוש מהמקצוע. זה המצב כרגע לפי דוח רשמי של משרד הבריאות. לכן זה משבר לאומי, לכן אנחנו לקראת תהום.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אתה אומר שיש משבר ברופאים אונקולוגים, השאלה האם יש תקינה להתמחויות באונקולוגיה.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
תכף נגיע גם לתקינה, נגיע להכול ביחד. אני רוצה להציג קודם כול את הבעיה. החלק השני של הבעיה הוא התגמול. דוח משרד האוצר מראה שאונקולוגים הם בתחתית הרשימה כרגע של התגמול, ויש לי כאן תלוש שכר של בכירה שלי, תלוש השכר של בכירה באונקולוגיה, 29 שקלים ואחד ברוטו, זה מה שהיא מקבלת, בהשוואה לכל ההתמחויות האחרות שהם מקבלים הרבה יותר. בכירה במקצוע. צריך לזכור שלאונקולוג הבכיר הרגיל, שהוא נגיד סיים התמחות, יש לו עשר שנים עד שהוא נהיה סופר שפיץ, אין רפואה בקהילה, אין מרפאה פרטית. עכשיו מה התוצאה? כשאתה לוקח את זה, שחיקה לא נורמלית, עומס כבד ואין משכורות. וכאן התפקיד שלי בבית ספר לרפואה, אני מסתכל על הסטודנטים, הם לא רוצים לבוא. הם לא רוצים לבוא. אני שואל אותם: מה אתם רוצים? נכון, מחקר והכול, אבל בכל זאת, ילדים, גניקולוגיה, רפואת משפחה וכל אלה. אני יכול למנות לכם. שלא לדבר על עיניים, פלסטיקה. ואז אנחנו מגיעים לצד אחד של המשבר, שאנשים טובים לא רוצים להגיע.
יש גם את הצד השני, צד של תקנים. גם בצד של התקנים יש בעיה, וכולנו יודעים את זה. אם היום בבתי החולים הגדולים, דובר כאן על ארבעה גדולים, בכל אחד מארבעת הגדולים יש קרוב ל-50 אונקולוגים כרגע. אם נפתח את מפתחות התקינה של משרד הבריאות, ה-50 האלה לא נמצאים במפתחות התקינה. בתי החולים הגדולים הבינו שאין ברירה והם לוקחים מפה ומשם ומזה וממחלקות שאחר כך חסר להם, גם ממה שקשור לשיקום וכאלה, ושמים שם כי זה הבסיס. אז גם מפתחות התקינה לא במקום.
הייתה את ועדת הלוי, ואני הייתי אחד מראשי אחת משתי הוועדות. הוועדה עשתה עבודה מצוינת, אבל עכשיו צריך לגשת לכמה דברים. קודם כול, הוועדה דיברה על מפתחות תקינה. אז יש הרבה נושאים של הוועדה שכבר מתקדמים, השתלמויות עמיתים והגדרות, וכו', וזה עובד נהדר והמשרד עושה כאן עבודה נהדרת. עוד לא התקדמנו בקידום של מפתחות התקינה של כמה רופאים צריך פר מספר מטופלים, וזה משהו שצריך לטפל בו, הגדלת מספר הרופאים. וכל עוד שהתקנון לא השתנה אנחנו בבעיה, אז גם לא רוצים אותנו, וגם מי שרוצה אין לנו בדיוק את המקום.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
הדוח בעצם טיפל בזה? נתן פתרון?
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
יש, יש, פתחנו מפתחות לכל המקצועות, כי יש גם בעיות בעוד מקצועות. לא היו מפתחות תקינה לאחיות, לא היו מפתחות תקינה לכלל המקצועות, כי כל התקנון התבסס על ועדת גולדברג מ-70 ומשהו. אז צריך להגדיר את זה כתקנון חדש מלא, וזו עבודה גדולה. הוועדה נתנה תוכנית מאוד טובה לאסטרטגיה לעשר שנים. חלק מהדברים מתחילים לצאת, אבל דווקא הדברים הכי גדולים האלו, מפתחות תקינה, צריך לטפל בהם.
ודבר שני, שהוא לחלוטין לא היה בסמכות ועדת הלוי, זה הסכמי שכר. הסכמי השכר לא קשורים לוועדת הלוי. הסכמי שכר זה בין ההסתדרות הרפואית לבין משרד האוצר ומשרד הבריאות. ואם לא יוגדר בדיונים הקרובים, ממש בחודש-חודשיים הקרובים אמורים להיות הסכמי שכר עוד לפני הבחירות, אם אונקולוגיה לא תוגדר כמקצוע במצוקה נהיה בבעיה. כמו שהייתה בעיה בהרדמה, שאנשים לא רצו להגיע, והדבר היחיד שפתר באמת את הבעיה - - -
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
שאלה כללית, שאלה של ידע. כשעושים הסכמי שכר עם ההסתדרות הרפואית ועם האוצר, הסכם השכר הולך לפי סוג ההתמחות? מומחה?
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
כן, אם מגדירים מקצוע מסוים כמקצוע במצוקה, וזה מצב שאנחנו מתקרבים אליו כרגע.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אני יושב בוועדה הזאת כמעט שלוש שנים, ושמענו על הרבה מקצועות ברפואה שהם במצוקה, לא אונקולוגיה, יש לדעתי הרבה מקצועות שהם במצוקה.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
ואני חושב שהמדינה לא עושה שום דבר. אתה מבין, יש ועדה ויש את זה, אבל בסופו של דבר הם מיישמים את הדוח הזה שעשו בוועדה?
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
אפשר להגדיר בהסכמי שכר הרבה דברים, אפשר להגדיר את זה, אני לא נכנס לכל הפרטים האלה. אני חייב להגיד לך שמה שנאמר כאן מקופת חולים כללית קודם, שמתחילים לראות את המצוקה גם במרכז, זה דגל אדום, וצריך לטפל בדגל האדום הזה. וטוב שזה נאמר, כי זה משפט סופר סופר חשוב, שמי שחושב שהמרכז חסין ועמיד זה לא נכון. ומה שאמרת קודם זה בול מה שאנחנו רואים גם במרכז כרגע.
איך להגדיר, מה להגדיר, יש הרבה דרכים לטפל בזה, אבל צריך קודם כול להגדיר את זה כעדיפות.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
המרכז אולי לא חסין, אבל עצם העובדה שהמרכז יותר חזק מהפריפריה משנע אליו גם את החולים מהפריפריה, שלהם זה יותר קשה.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
וזה רק מעלה את העומס גם על המרכז. אם המרכז יקרוס תהיה לנו בעיה.
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
המצוקה היא לאומית.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
נכון, המצוקה היא בכל מקום.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
ניתן לפרופ' להשלים את דבריו.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
ולכן זה משבר לאומי, ואנחנו צריכים פה לטפל במוקדים העיקריים, והמוקדים העיקריים זה שינוי תגמול של הרופאים והורדת העומס והשחיקה מהם, כי אחרת הם לא יהיו. אלה שני המדדים. מה ואיך והכול אפשר לדבר, באמת אפשר לדבר על המון דברים. אלה שני הדברים, תגמול והורדת עומס.
עכשיו כמה מילים על שיקום. שיקום נושא סופר חשוב. במדינת ישראל יש כרגע רק רופאה אחת שעברה התמחות רשמית פורמלית בשיקום חולי סרטן, וגם היא לא עושה את זה במשרה אחת, במשרה מלאה. זה שיקום חולי סרטן, לא שיקום כללי.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
יש אצלנו בלוינשטיין.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
כן, אבל אני מדבר על מי שעבר התמחות פורמלית בחו"ל לשיקום חולי סרטן.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
ההתמחות קיימת בארץ?
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
לא, אין דבר כזה בארץ. אני מכיר את התוכנית של - - - , אני מדבר על בעיה לאומית. זו הבעיה שלנו בישראל, אנשים כמעט לא נסעו לחו"ל ללמוד את המקצוע. יש בודדים שבאמת יודעים, יש מעט מאוד מרכזים של זה.
עכשיו, אם מישהו חס ושלום עובר את התקף לב, כבר לפני בערך 20 שנה הגדירו תוכנית שיקום לאומית לחולי לב, והוגדר, כל חולה לב יש לו X תוכנית שיקום. לקחנו את המודל הזה במועצה הלאומית, בנינו מודל דומה מאוד לחולי סרטן, בדקנו אותו כפיילוט, בדקנו שהוא עובד, ראינו, ויש תוכנית מסודרת איך אתה עושה סל שיקום בסיסי לכל חולה סרטן. זה כולל תוכנית של שלושה חודשים, פעמיים בשבוע מפגשים, דיאטנית, הכול הכול שם.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
זה למבוגרים, לא לילדים.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
למבוגרים. אני במבוגרים. ילדים זה סיפור אחר. וגם הצענו את המסגרת הזאת לסל הבריאות, והיו גם מספר דיונים בכנסת. מאיזושהי סיבה זה לא התקדם. האם יש תוכנית? יש תוכנית מסודרת. תוכנית לכל מה שצריך, אנחנו מכירים אותה. בסוף מישהו צריך להגדיר מה חלוקת המשאבים והכול.
אז אלה שני הנושאים, ויש תוכנית מלאה ומסודרת גם לשיקום, נושא סופר חשוב.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
מהניסיון שלנו שיקום זה בעיקר תקני כוח אדם, ולכן זה לא עובר את סל הבריאות.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
נכון, בסוף בסוף הכול קם על תקני כוח אדם.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
זה תקני כוח אדם.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
שני הדברים מאוד חשובים, אבל אני רוצה לחדד, אם לא יהיו לנו אונקולוגים גם לא נגיע לשיקום.
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
לא יהיה את מי לשקם.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
בדיוק.
<< דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
ואם לא נטפל בחולים המדוכאים גם לא נגיע לשום דבר, 60%.
<< אורח >> הילה רפאלוב: << אורח >>
נכון, זה הכי חשוב. איך מערבבים אותנו.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
תודה רבה. אני רוצה לעבור לנציג האוצר בזום, ליאור בינר.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
בוקר טוב, צוהריים טובים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אני מקווה ששמעת את פרופ' עידו.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
כן, רק אגיד שאני מטעם אגף השכר.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
לגבי השכר של הרופאים ולגבי ההסכמים שהיו.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
מה תרצו לדעת? לשאול?
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
אני יכול לחדד את השאלה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
תחדד את השאלה.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
מעולה.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
בדוח השכר האחרון של רופאים, שאתם פרסמתם לפני מספר שבועות מטעם משרד האוצר, אונקולוגים מדורגים במספר שתיים למטה. אבל הבעיה הגדולה של האונקולוגים, אם אתה מסתכל על הרכיב של מרפאה פרטית, של השתכרות פרטית, כמעט אין להם פוטנציאל השתכרות פרטית. זאת אומרת שהם גם לא מקבלים משכורת – אתן לך לדוגמה את ההרדמה, בהרדמה יש משכורת גבוהה בציבורי ואין להם פרטי. ניקח למשל פלסטיקה ואורתופדיה, משכורת נמוכה בציבורי, אבל יש להם השלמה בפרטי. לאונקולוגיה אין לא את המרכיב של הפרטי ולא את מרכיב השכר המשמעותי, והתוצאה היא שהאונקולוג הבכיר המצוי, שאין לו יכולת השתכרות בחוץ – אני מדבר על הבכיר הרגיל, בכיר, צעיר מצוי עד עשר שנים מסוף התמחות – הוא מקבל משכורת הרבה יותר נמוכה מאשר הקולגות שלו שהם במקצועות אחרים, כמו הרדמה, רפואת ילדים, וכו'. אלה המספרים, אלה הנתונים שלכם. וזה משהו שהסטודנטים רואים, הם גם קראו את הדוח שלכם, והם לא רוצים לבוא למקצוע.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
אז מה השאלה? האם זאת ביקורת או שאלה?
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
השאלה היא איך אתם מציעים לפתור את הבעיה?
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
קודם כול, מבחינת שכר כן היו דברים בנושא, זה לא שמשרד האוצר ואגף השכר לא עשה שום דבר. היה את הסכם הכוכבים שגם נחתם, ובסוף, אתה יודע, גם אם אנחנו מקבלים פניות אל מול הקופות אל מול הר"י, אנחנו עונים בהתאם.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
מה זה הסכם כוכבים? לא הבנתי.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
זה בכלל לא קשור.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
הסכם כוכבים זה הסכם שכרגע אנחנו מקבלים מענק מתחילת ההתמחות ולפי השלבים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אנחנו לא מדברים על מתמחים, אנחנו מדברים על רופאים שסיימו התמחות והיום הוא אונקולוג רופא בכיר.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
בסוף כרגע יש את נושא המענקים האלה שעלה מולנו.
<< אורח >> גל מרזן צימן: << אורח >>
כוכבים זה בפריפריה, זה לא קשור למקצוע.
<< אורח >> עידו וולף: << אורח >>
נכון. מדובר על עשרה אונקולוגים שייכנסו לתוכנית הכוכבים, זה לא מה שיפתור את המשבר.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אני מקווה שעשית עבודת בית, ונחדד את השאלה. לגבי הסכמי שכר, לגבי הרופאים, האם יש תעדוף היום בהסכמי שכר לרופאים – אנחנו מדברים על מקצועות שהם במצוקה, כמו אונקולוגיה, כמו מקצועות אחרים, כמו תעדוף גם לרופאים שנמצאים בפריפריה, גם בשביל לעודד רופאים שיגיעו לפריפריה. האם בהסכמי שכר הדברים האלה נלקחו בחשבון? זו השאלה.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
תמיד. הם תמיד נלקחים בחשבון. הפריפריה תמיד נלקחת בחשבון בכל הסכם שכר. האם ספציפית אתה מדבר על אונקולוגים? אין לי את כל המידע שאני יכול לענות בצורה מקצועית וודאית, ואני אשמח גם אולי להשיב בהמשך לדבר הזה. אבל בכללי כחלק מאסטרטגיה שלנו כאגף שכר אנחנו תמיד שמים את הפריפריה על השולחן.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
ליאור, חבל שאין לך את המידע לגבי האונקולוגיה. אני אשמח שתעביר לוועדה את הנושא של הסכמי שכר לגבי תעדוף של מקצועות במצוקה, האונקולוגים כמובן בראש הטבלה.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
הם אף פעם לא מגיעים מוכנים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
וגם לגבי הנושא של פריפריה, אני אשמח שתעבירו את המידע הזה לוועדה. תודה.
<< אורח >> ליאור בינר: << אורח >>
אין בעיה.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
ככה אנחנו נראים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
תודה רבה. נעבור למשרד הבריאות, ד"ר יוני יוסף.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
שלום לכולם, תודה רבה. לדעתי זה הדיון השני או השלישי בתחום הסרטן שאני משתתף בו, ואני כבר מכיר חלק מהנציגים, מהנציגות והדוברים פה. אני אתחיל בלומר תודה קודם כול על קיום הדיון. זו בעיה כל כך מורכבת, גדולה, כדי לשפר אותה צריך שותפות עם הרבה מאוד גורמים, גם הגורמים האזרחיים, העמותות, המתנדבים, המתנדבות, וכמובן האוצר.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
יוני, אני רוצה לקבל תשובות, אם אפשר ברורות, לגבי כל הנושא הזה של האקולוגים כמקצוע במצוקה. בעצם מה עושה המשרד בשביל לעודד רופאים שיגיעו להתמחות. אני תמיד שומע הרבה דברים, עכשיו רואים שיש מחסור במתמחים, ויש עודף של רופאים שלא מוצאים מקום עבודה בשוק, אתה מבין? הנושא הזה כואב, וזה מקומם אותי אישית, כי אני מטפל בנושא הזה כבר שלוש שנים, מאז שנכנסתי לכנסת, וכל הזמן מדברים על מצוקת רופאים, וכל הזמן אני מקבל הרבה דרישות והרבה בקשות מהרבה רופאים בחברה הערבית שרק מתחננים שימצאו להם מקום להתמחות. אלפים יש, אתה מבין. משרד הבריאות מודה שיש 1,400 רופאים כאלו, לפי הנתונים יש יותר. אני רוצה שפעם אחת, באמת עכשיו, זה לא אישי אליך, שהמשרד יעשה עבודה כמו שצריך, שלא יגידו שאין רופאים שרוצים להתמחות, יש הרבה רופאים שרוצים וצמאים למצוא התמחות, והם מוכנים לעשות התמחות בכל מקצוע שרק יגידו להם: תבואו ויש מחסור כאן. באונקולוגיה, מה שהראו כאן, תבין, אם המצוקה תגיע למרכז, אני בטוח שהמשרד יעשה שמיניות באוויר בשביל לפתור את המצוקה הזאת.
<< אורח >> פריידי מרגלית: << אורח >>
היא כבר הגיעה למרכז.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
הפריפריה לא חשובה להם, לא מעניינת אותם, אבל ברגע שעכשיו יש מצוקה במרכז, אני מקווה שאנחנו גם בפריפריה נהנה מהמצוקה הזאת שהגיעה למרכז. תודה רבה.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
אני אשתדל לענות לכל השאלות. ברשותך, אני רוצה לחזור ולומר תודה למחלימות, גם על הסיפורים האישיים, אני לא הכרתי את הסיפור של חברת הכנסת שדיברה פה קודם, וגם על ההתנדבות, להמשיך ולסייע למטופלות. אין לזה תחליף. זה לא תקציב, זה לא תקנים, אין לזה תחליף. מה שאתן עושות הוא שליחות מרשימה. תודה.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
אנחנו כמובן מצטרפים לתחושת המשבר, יש צורך לתת מענה, לשפר ולהשקיע. עם זאת, אני רוצה להגיד שמערך האונקולוגיה בישראל הוא מערך מפואר, הוא פרוס בכל הארץ, לטוב ולרע, בין פריפריה למרכז, והוא מנגיש. אני רוצה להגיד למשל שפתיחת מכון הרדיותרפיה בבית החולים אסותא אשדוד שיפר מאוד את ההנגשה של השירות הזה. יש מכון מעולה שנותן שירות והסית את התנועה של המטופלים. צריך להגיד גם שמטופלים בוחרים לאן ללכת. תחום האונקולוגיה הוחרג מהסדרי הבחירה, ואנשים בוחרים מכל מיני שיקולים, לטוב ולרע. ויש פערים בין מרכז לפריפריה שצריך לצמצם אותם כדי שמרחב הבחירה יהיה יותר לטובת הקרבה הביתה. אבל הסיבות לזה מורכבות.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
אם יהיו יותר אונקולוגים אז יהיו לך יותר מומחים לגידולי ראש גם פה, גם פה וגם פה, ולא רק במקום אחד.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
נכון, אבל יש יתרון גם לאיגום משאבים במבט מסוים, כי זה נותן מומחיות בגלל החשיפה הגדולה לאותם הגידולים הנדירים. אז יש שיקולים לכאן ולכאן.
הגדרת המקצוע כמקצוע במצוקה, כמובן שאנחנו מצטרפים לצורך הזה. מקצוע האונקולוגיה יעלה לדיון במסגרת המשא ומתן בין הר"י לאוצר, אנחנו צד בנושא, אנחנו לא החותמים על הסכמי השכר. אני שמח שהאוצר פה, התהליכים הותנעו, ואני מקווה שזה יביא בשורה. עם זאת, אני חייב להגיד, הוועדה הזו דנה בעוד רשימת מקצועות שצריך להכניס לרשימת המקצועות במצוקה, אז אני מקווה מאוד שהבשורה לאונקולוגיה תבוא משם בנושא הסכמי השכר.
תכנון כוח האדם זה אירוע מאוד מורכב. יש במשרד הבריאות ועדה בראשות המשנה למנכ"ל שעוסקת בתכנון ההתמחויות בישראל כדי לומר כמה תקנים או כמה רופאים צריכים להיות בכל תחום.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
גם בדיון הקודם אמרת שהוא מורכב.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
זה נכון. אני לא יודע את מי ייצגת בדיון הקודם.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
מתי היה הדיון הקודם?
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
גם בדיון הקודם הייתי עם אלה שדואגים למחלימים, ועדיין גם שם אמרת שזה מורכב.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
נכון, נכון, זה באמת מורכב.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
אז מה עושים?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
כמות הרופאים שמסיימת מדי שנה, ואנחנו דנים פה גם בנוירולוגים וגם בהמטולוגים וגם בפתולוגים וגם באונקולוגים וגם ברופאי השיקום וגם בגריאטריים.
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
אנחנו מדברים על חולים אונקולוגיים.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
תני לי בבקשה לסיים, ברשותך.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
ניתן לו לסיים.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
אז הנושא של הגדרת כמה רופאים. אחרי שנגדיר כמה רופאים, צריך בסוף להקצות לדבר הזה משאבים ותקנים. הדבר הזה כמובן לא חונה במשרד הבריאות, ואנחנו כמובן רוצים שהדבר הזה ישתפר גם בעולם האונקולוגיה. סל הבריאות כמובן רץ קדימה ומכניס כל טכנולוגיה שהוכיחה את עצמה במסגרת התקציב שיש לה. השנה הוכנס טיפול ברפואה אינטגרטיבית משלימה לחולי סרטן, מה שלא היה בעבר. מדינת ישראל עושה כמה צעדים הרבה מעבר למדינות מערביות אחרות.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
- - -
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אני מבקש, תנו לו להשלים את דבריו, ואחר כך אני אשמח לשמוע גם אתכם.
<< אורח >> הילה רפאלוב: << אורח >>
המערך הזה, אתה יודע כמה קשה להגיע לשם.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
- - -
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
חבר'ה, אני מבקש. אני לא מקבל את זה. סליחה, תנו לו להשלים את דבריו.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
אני מסכים, רפואה אינטגרטיבית היא רפואה שנמצאת מחוץ לסל. השנה נכנס לראשונה לאחר דיונים ארוכים בוועדת הסל, זה לא קיים בשום מקום בעולם, צריך להגיד. ביקרתי גם באחד מבתי החולים לפני שבוע, מערך מתנדבים שלם של עמותה שזה מה שהוא עושה. אני מסכים. אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה שהכול נהדר, אבל אני גם שמח שאנחנו עוסקים בתהליך השיקום וההחלמה של אנשים, כי עשינו כברת דרך מאוד מאוד גדולה. ואנחנו צריכים גם להחליט בסוף לאן שמים את המשאבים.
בעקבות ועדת הלוי אנחנו יוצאים בתוכנית לאומית שמטרתה להשקיע על מנת לשנות דברים שהם בתחום יכולת ההשפעה של משרד הבריאות מתוך תקציבו. בשנתיים הקרובות השקיעו כ-30 מיליון שקלים בהכשרות כוח אדם, התוכנית כוכבים שהוזכרה פה היא תוכנית ייעודית לעולם האונקולוגיה, מדי שנה להערכתי נכנסים 30 מתמחים פלוס מינוס למערכת, לשנה א' להתמחות. במסגרת תוכנית כוכבים עשרה מתמחים כל שנה, בתעדוף לפריפריה. מתמחים מצטיינים שיתקבלו לתוכנית יקבלו מענקים של כ-400,000 שקלים כדי להגיע לפריפריה וכדי להישאר בפריפריה, וזאת מטרת התוכנית להביא שינוי כוח אדם איכותי לתוך המקומות שמתקשים לגייס. ויש תקנים פנויים היום לאונקולוגיה שקשה לגייס לתוכם מתמחים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
כוכבים היא תוכנית כלל ארצית או של הפריפריה?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
כוכבים הוקמה כתוכנית לפריפריה, בתוכה השנה אנחנו מאשרים מקצועות במצוקה, אחד מהם זה אונקולוגיה, כדי למשוך באופן ספציפי מתמחים איכותיים לעולם הזה, כי מתמחים לא רוצים לבוא.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
וכמה מתמחים יש בתוכנית?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
בתוכנית יהיו עשרה מדי שנה. בשנתיים הקרובות ותוך כדי בחינת התוכנית אנחנו נלמד, אבל צריך לומר שמתחילים בשנה כ-30 מתמחים בלבד, פלוס מינוס. זה סדר הגודל. התוכנית הזו היא לא רק מענקים, אמרתי, כ-400,000 שקלים מענק למתמחה, אנחנו גם מלווים אותם שנתיים תוך כדי התמחות על מנת להעצים את אותם רופאים ולפתח תוכנית מנהיגות שתוכל לעודד את השירות בפריפריה.
אנחנו נתמוך גם בהשתלמויות העמיתים שאושרו בעקבות המלצות ועדת הלוי במועצה המדעית, ואנחנו נתמוך בבתי חולים פריפריים שישלחו רופאים לעשות השתלמויות עמיתים והתמקצעות במרכזים או במערכים אונקולוגיים גדולים, ונפצה ונתמוך בבתי החולים שישלחו את הרופאים האלה, בתנאי כמובן שהם יחזרו אל המוסדות שלהם. אנחנו נתמוך במרכזים אונקולוגיים קטנים, יחידות ומכונים שיעשו שיתופי פעולה עם המערכים הגדולים כדי להביא שירותים חדשים אל הפריפריה. בתי חולים שיעשו ביניהם הסכם, אנחנו נתמוך את מימון ההסכם הזה על מנת להביא שירות אל הפריפריה כדי לעשות יותר מתוך המומחים והשירותים הקיימים במרכז הארץ.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
באיזה תקציבים מדובר?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
מדובר ב-30 מיליון שקלים למשך כשנתיים. ואנחנו נבחן את התוכנית ואת ההשפעה שלה, ואני מאוד מקווה שנוכל להגדיל אותה ושהיא תצליח ושהיא תוטמע בשטח.
בנוסף, הועלה פה הצורך בשירותים משלימים נוספים – מתאמי טיפול, אחריות ומזכירות מתאמות טיפול על מנת לעטוף את המטופלים. גם לדבר הזה תהיה תמיכה השנה כדי שבתי חולים יוכלו להעסיק. ואני יודע אגב שמרבית בתי החולים עושים את זה, אבל אנחנו נתמוך בהרחבת המעטפת הזו.
הכאב והצורך נשמעים. אגב, חלק גדול מהדברים שעולים פה ככאב קיימים בסל, שירותי השיקום והתמיכה במחלימים קיימים בסל. יושבות פה נציגות קופות חולים, אני אשמח אם הן יתייחסו כיצד הן בונות את המעטפת של התמיכה והליווי והשיקום.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
- - -
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
התקציב קיים בקפיטציה. התגמול מגיע לקופות החולים, והשירות אמור להינתן בסל. אמור להינתן בסל.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
מה ניתן לעמותות של המחלימים?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
העמותות לא מתוקצבות בסל, הן לא מתוקצבות בתקציבי הממשלה, אבל הקופה אמורה לפתח את השירות.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
הוא מקבל טיפולי שיקום בסל, אבל מישהו צריך לעשות להם תוכנית שיקומית.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
הקופה אמורה לפתח את השירות.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
למה הקופה? למה לא בתוכנית?
<< אורח >> היידי מוזס: << אורח >>
- - - ליד הגשר הרעוע לקלוט את הפצועים.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
תודה. אני אשמח אם תפנה שאילתה לקופות שיסבירו כיצד הן מפתחות את השירותים במעטפת למחלימים. הן נדרשות לזה גם על פי הכללים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
ד"ר יוני, כמה תקנים פנויים של התמחות נמצאים נגיד במקצוע האונקולוגי? אני לא מדבר עכשיו על משהו אחר.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
אני לא יודע לנקוב פה במספר, אבל בבתי החולים הפריפריים בצפון ובדרום יש תקנים לא מאוישים מכיוון שהם מתקשים לגייס מתמחים שמבחינתם מתאימים להם להתמחות. זאת אומרת שיש פה גם תקנים שבמקומות מסוימים היו שמחים לקבל, אבל גם כוח האדם האיכותי במרחב. זו בעיה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אולי צריך לקבל אינפורמציה – האם ידוע לכם שכשפותחים מכרז דרך הנציבות לתקן של התמחות באונקולוגיה, כמה אנשים מגישים לתקן הזה?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
לא בדקתי את הנתונים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אני בטוח בלי לבדוק, אני בטוח שעשרות. תבדקו את זה. אני בטוח שעשרות ניגשים לתקנים כי אני עוקב אחרי זה. על תקן של התמחות מגיעים 50 עד 100 אנשים. על תקן התמחות של הרדמה, הרדמה, אתה מבין, בבית חולים בנצרת הגישו 100 אנשים, 100 רופאים הגישו. תבדוק את זה במקומות אחרים. אני בטוח שעל תקן של התמחות, צריך לעשות את העבודה הזאת. אני יודע שיש את האגף של שרייצ'ל אחראית עליו, אבל צריך לעשות את העבודה הזאת. והשאלה שלי היא האם בעצם יש למשרד תוכנית שהם יודעים בדיוק כמה תקנים חסרים. מה הצורך? בעצם בכמה תקנים יש צורך באונקולוגיה במקומות אחרים?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
ועדת הלוי נוקטת במספר אונקולוגים שהיא חושבת שנכון להעמיד.
<< אורח >> רוית גבע: << אורח >>
אנחנו יכולים לענות על זה, יוני. הגדרנו בוועדת הלוי קרוב ל-200 תקנים חסרים על פי התקינה המיושנת הלא רלוונטית, שאנחנו יודעים שהיא כבר משנות השבעים, שלא נדבר על תיקון של התקינה הזאת. התפשרנו על 70 כצעד ראשון בסיסי ביותר שיענה על איזשהו, מה שנקרא, שחרור לחץ, מתוך כוונה להשלים.
ואני רוצה להדגיש שכל התוכניות האלה, כוכבים, השתלמויות עמיתים, כל הדברים האלה, ללא תקינה אין רופאים שיעשו אותם. כל שיתופי הפעולה בין מכונים, הישיבות המולטי-דיסציפלינריות שיכולות לעשות שיתוף, השיתוף – אם אין רופאים לא יהיה מי שיעשה אותם. וזה המשבר האמיתי שאנחנו נמצאים בו היום.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
זו הבעיה, אתה מבין, כי הם יודעים לפי התוכנית הזאת, לפי הוועדה של הלוי, הם יודעים שחסרים 200 תקנים. השאלה מה עושה המדינה ומה עושה המשרד בשביל לתקצב אותם ושיהיו תקציבים לתקנים האלה? אני בטוח שברגע שיש תקצוב, אחר כך אפשר לאייש את האנשים, למצוא את האנשים. כי בסך הכול – אני אגיד לך את הנתונים – כל שנה יש לנו איזה 2,000 רופאים שמסיימים את הלימודים שלהם, ויש רופאים שסיימו ויש להם היתרים, אני אומר לך, תבדקו את זה, יש לפחות 2,000–2,500, אם לא יותר, רופאים שהם בישראל, עם אזרחות ישראלית, תושבי המדינה, שמחפשים מקומות להתמחות.
מצד אחד אומרים שיש מחסור, מצד שני יש רופאים שאומרים שהם מחפשים עבודה, וצריך למצוא את הדרך בשביל לאייש ולתת להם לעבוד. זאת אומרת, החומר קיים, הרופאים קיימים, לדעתי, אין מחסור בכוח אדם מבחינת בוגרים, ואז צריך להכווין אותם להתמחויות השונות, אם זה באונקולוגיה, אם זה במקומות אחרים. והמפתח כאן בעצם בסופו של דבר הוא לתקצב את התקינה החסרה, זה לא לדבר עליה.
בסופו של דבר אני לא מאשים אותך, אני מאשים את המדינה. למשרד הבריאות צריך לעשות ריענון, צריך לעשות תוכנית לאומית, כמו שעושים תוכנית לאומית, ולבנות את משרד הבריאות שיהיה מתאים ל-2050. והיום אנחנו יודעים, 2026, שהתקינה אולי מתאימה ל-2015, כי כל הזמן יש מחסור. ובעצם בסופו של דבר זה בא על חשבון שירות טוב. כשיש מחסור ברופאים, האונקולוגיה עכשיו נכנסת למקצוע במצוקה, היו עוד הרבה מקצועות, ובסופו של דבר הכול נופל.
בנוסף, לא צריך להמציא את הגלגל, יש היום בעולם מה שנקרא One stop shop, בעצם אפשר לשים במקום אחד, במרפאה אחת את כל הפונקציות שצריכים לטפל באותו חולה. במקום שהחולה יעבור ממקום למקום, ממקום למקום, הוא מגיע למקום, למרפאה הזאת, והוא מקבל את הכול, אם זה פסיכולוגיה, אם זה אחות, אם זה שיקום, וצריך לשנות את החשיבה מבחינת הטיפולית והשירותית. לא צריך לחלק את זה. היום כמו שעשו את זה ויש דוגמה במחלות גנטיות נדירות, הקימו מרפאות במרכזים שמטפלים במחלה, שבתוך המרכז הזה יש את כל הפונקציות, וזה מגיע לחולה. והמלחמה היום היא להוציא טופס 17/1 שבעצם ברגע שאתה מגיע הוא עושה את הכול. מרכזים, מרפאות רב-תחומיות שאליהן המטופל מגיע, מקבל את הכול, ולא צריך להתנייד ממקום למקום. אותו דבר גם באונקולוגיה, אותו דבר בכל מחלה ובכל סוג וסוג.
האם בעצם משרד הבריאות כל הזמן עושה כיבוי שריפות? זה כנראה מה שקורה, כל הזמן אנחנו עושים כיבוי שריפות, ואז המערכת לא מצליחה להתרומם בשביל לתת פתרונות יותר טובים, פתרונות לעוד 20 שנה קדימה. אני לא מאשים אותך, שוב, אני אומר שצריך לעשות פתרון מערכתי. וכל עוד שהמערכת מלמעלה לא מבינה מה קורה למטה, אף פעם לא יהיה פתרון מערכתי. צריך להיות פתרון מערכתי אמיתי, ועם תוכנית אמיתית לשיקום מקצוע הבריאות בכלל בארץ.
<< אורח >> משה בר-חיים: << אורח >>
כבוד היושב-ראש, אני חייב לציין שאנחנו כאן אנשים שכולנו עובדים, והגענו לכאן ביום מאוד עמוס, וקיבלנו את תשובת משרד האוצר שהעליבה את כולנו, פשוט העליבה את כולנו.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
ממש.
<< אורח >> משה בר-חיים: << אורח >>
ולגבי הפתרון המערכתי, ניתן כאן דוח של ועדת הלוי, והיא נתנה פתרון מאוד מאוד מושכל ומאוד רציני, ואנחנו מקווים שתהיה התייחסות לנושא הזה. ולגבי משרד האוצר, אני חושב שחובתך היא להתריע בפניהם שפשוט הם ביזו את הכינוס הזה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
כן, תודה רבה. אני רוצה לעבור לאלי נועה גוטליב, אגף התקציבים משרד האוצר.
<< אורח >> חגית סרבגיל ממן: << אורח >>
אין לי מילים.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
בלי מילים.
<< אורח >> נעמה אלבז: << אורח >>
אפשר לדבר מפה עוד מוחרותים, אם אין לזה הקצאת משאבים, אז מה זה שווה?
<< אורח >> יעל לינדנברג: << אורח >>
סליחה, זאת יעל, אני מהצוות של אלי, אנחנו פשוט בסיור בבני ציון, אני מצטערת. אתייחס ואגיד דבר ראשון תודה על הדיון החשוב. זה באמת נושא שחשוב לתת עליו את הדעת. אני אגיד רגע מלמעלה שלא קיבלנו עד היום איזושהי דרישה קונקרטית ממשרד הבריאות בנוגע לזה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
יעל, יש לי שאלה, נעשה דוח של ועדה של משרד הבריאות של ועדת הלוי, ויש מסקנות לטפל ולשפר את נושא כל מערך האונקולוגיה, האם בעצם הדוח הזה הגיע אליכם בשביל לראות איך לתקצב אותו?
<< אורח >> יעל לינדנברג: << אורח >>
אז כמו שאמרתי, לא ניהלנו שיח עמוק ומעמיק עם משרד הבריאות על האירוע הזה על יישום המסקנות. אנחנו כמובן תמיד פתוחים לשיח. זהו.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
תראי, הדוח הזה לפי מה שיש לי כאן הוא בעצם מיולי 2025. לפני שנה הדוח הזה, וזה עדיין לא הגיע אליכם. את מבינה מה אני אומר. את מייצגת את משרד האוצר, את מייצגת את אגף הרפרנטים של האוצר למשרד הבריאות, את מייצגת, אתם מגיעים לכאן, עולים, לצערי לפגישה, אתם לא באים מוכנים לשום דבר, וזאת פגיעה וזלזול בוועדה עצמה. אתם מזלזלים בוועדה ובאנשים שמגיעים לכאן לשמוע תשובות. ואני מקבל שאתם לא קיבלתם דוח כזה. וקודם עולה אגף השכר ואומר לי: אני לא יודע.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
זאת לא הייתה האמירה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
משרד האוצר, זה זלזול.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
זאת לא הייתה האמירה, ואין לנו שום כוונה לזלזל.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
כשהזמינו אתכם לוועדה, בשביל מה הזמינו אתכם לוועדה?
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
אני אשלים את דבריי ואגיד שאין לנו שום כוונה לזלזל. להפך, הנושא הוא נושא חשוב. בסוף משרד הבריאות מתעדף את הצרכים, והוא פונה אלינו בבקשות תקציביות או של תקנים כאלה ואחרים.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
מה שמבינים הוא שהמשרד הבריאות לא עושה את העבודה שלו. זה מה שאני מבין.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
לא אמרתי שהוא לא עושה את העבודה שלו.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
זה מה שאת אומרת. את אומרת משרד הבריאות לא פנה אליכם.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
אני אומרת שהוא לא ניגש אליי עם דרישה קונקרטית לגבי יישום המסקנות.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
זאת אומרת שמשרד הבריאות עושה ועדות אחר כך בשביל להגיד: אני עשיתי ועדה, ובסוף שמים את זה במגירה ונעלם ונגמר. זו הכוונה.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
זה לא מה שאני אומרת. אני אומרת שאנחנו פתוחים לשיח. כרגע עוד לא נעשה שיח רציני לגבי יישום.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אני מנסה להבין, להסביר את מה שאני שומע.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
אז אני אומרת, יש - - -
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
יעל, זה לא אישי נגדך.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
ברור, ברור לי.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אני גם ממלא-מקום של יושב-ראש הוועדה, אבל אני בא ממקצוע, לכן אני מבין את מה שהולך. יעל, תגידי, המשרד הבריאות לא פנה אליכם בקשר לוועדה הזאת, לנושא הישיבה?
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
לא הבנתי את השאלה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
משרד הבריאות לא פנה אליכם לגבי הישיבה הזאת, לגבי ההמלצות של ועדת הלוי? היא אומרת שהם קיבלו את זה. אתם לא קיבלתם את ההמלצות של ועדת הלוי?
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
אני מכירה את ההמלצות. אבל עוד פעם, בסוף מתבצע בינינו לבין משרד הבריאות שיח תקציבי שמנוהל על ידי סדרי עדיפויות.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אבל המשרד לא ביקש מכם?
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
אני לא מכירה דרישה קונקרטית לגבי העניין הזה. עוד פעם, אנחנו פתוחים לשיח ונכונים לשיח. אני לא מכירה שהתקבלה אצלנו איזושהי דרישה קונקרטית.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
יוני, אתה שומע? סליחה, יעל, יש לנו כאן את נציג משרד הבריאות, ואת אומרת שבעצם אתם לא קיבלתם פנייה קונקרטית לגבי תקצוב או חלקים של המלצות של ועדת הלוי, זה מה שאני מבין, נכון?
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
זה פשוט מביך.
<< דובר >> יעל לינדנברג: << דובר >>
אני לא מכירה דרישות כאלה.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
יוני, מה אתה אומר?
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
אנחנו נוודא שיש שיח.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
אתה מבין, יוני, שוב, אני לא נגדכם, אבל זה אומר דרשני, זאת ההתנהלות, וחיי אדם והרבה אנשים שתלויים ומקווים שבאמת הייתה ועדה רצינית של אנשים רציניים שישבו בוועדה והביאו המלצות למשרד הבריאות, ובסופו של דבר שום דבר מזה עדיין לא הגיע למשרד האוצר שנה אחרי הגשת הדוח לוועדה.
<< אורח >> יוני יוסף: << אורח >>
אני לא בטוח שזה - - -
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
זאת הרגשה ממש לא טובה והתנהלות לא טובה כלפי הוועדה וכלפי אזרחי המדינה. בסופו של דבר אנשים תולים תקוות בוועדות כאלו, אומרים: הינה, הגיע הפתרון, אבל בסופו של דבר כנראה עושים את זה בשביל לסמן וי כנראה. בסופו של דבר אין שום רצינות כנראה בלתקצב ובאמת לתת פתרונות לאותה סוגיה. תודה, יעל.
אני רוצה לסכם. יש עוד מישהו רוצה להגיד משהו לפני שאני מסכם? ככה אני רגיל בוועדה שלי, אני יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה. מישהו רוצה להגיד משהו לפני שאני מסיים? משפט, שני משפטים.
<< אורח >> שירה כלפון: << אורח >>
יש פה נציגי עמותות חולים, יש פה רופאים הכי בכירים בארץ לאונקולוגיה. אם אנחנו לא נתאחד ונפעיל לובי מסודר, זה לא יקרה. זה שעושים ועדות וקוברים אותן במשרד הבריאות ובאוצר, אנחנו צריכים ללמוד שרק אנחנו יכולים לדאוג לציבור הזה מתוך עבודה משותפת, כי זה פשוט לא יקרה. זאת המסקנה שלי. בין אם יתקצבו את העמותות או לא, זה לא משנה, האחריות שלנו היא על החולים האלה, וכנראה שלא ממש מישהו אחר לוקח את האחריות. סליחה.
ולהגיד שאנחנו במצב טוב – לא, אנחנו לא במצב טוב. חולים לא צריכים לפשוט יד כדי לקבל טיפול, ורופאים אונקולוגים לא צריכים לרדוף ולהתחנן שיעזרו לחולים שלהם. אנחנו לא במצב טוב. אנחנו נמצאים בקדמה מטורפת, יש הרבה יותר אופציות טיפוליות, והמדינה נמצאת רחוק רחוק. וברגע שאתה כנציג משרד הבריאות אומר "הכול טוב, המצב טוב, אני שולח עשרה מתמחים לפריפריה"; כשהרופאים אומרים לך שהרופא צריך לטפל ב-900 חולים ולא מצליח לראות אותם; וקופת חולים מציעה שצבר ייתנו שירותי אונקולוגיה בלי שהרופא יראה אותם כדי להוציא, לעשות אאוטסורסינג לחולים האלה, זה לא פתרון. כשהם מקבלים כימותרפיה הם צריכים השגחה של רופא אונקולוג, ולא רופא של צבר. אתה צריך לשים לב, להקשיב, להקשיב, יש פה זעקה אמיתית של כולם. אתה לא יכול להגיד שהמצב טוב. אם צריך שנעזור לך לדחוף, נעזור לך לדחוף, אני לרשותך.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
תודה רבה. משפט אחד.
<< אורח >> לריסה ריבו: << אורח >>
אני רק רציתי להוסיף משפט אחד. עניין התקנים זה לא הכול לפתרון. אני חוזרת, אני רק מתקנת אותך, יש בתי חולים שיש להם תקנים באונקולוגיה, אין בקשות להתמחות. עד שלא ישפרו את התוצאה הסופית, מה שאמרתי, הסטודנטים יושבים ואומרים לי: ד"ר ריבו, מקצוע מדהים, רופא המשפחה מקבל X, האונקולוג, יש לי 30 שנות ניסיון, מקבל Y, זה לא בא בחשבון.
<< יור >> היו"ר יאסר חוג'יראת: << יור >>
תודה רבה. קודם כול אני רוצה להודות לכל מי שהגיע וטרח להגיע לדיון הזה. זה דיון מאוד מאוד חשוב בעיניי. ההתנהלות של משרד האוצר, שהם מגיעים לישיבה בלי נתונים, זה כמובן מאכזב וזה לא מקובל, ולכן אני מבקש שיעבירו את הנתונים שביקשנו לגבי נושא השכר לוועדה.
הייתי שותף כאן רק בחלק מהדיון, אבל אני מכיר את הנושא הזה. קודם כול אני רוצה לפנות למשרד הבריאות והאוצר ביחד לקיים את ההמלצות של דוח ועדת הלוי. מה שנעשה, ישבה ועדה ביוזמת משרד הבריאות, ולכן משרד הבריאות צריך לכבד את זה ולפעול לקיים את כל ההמלצות שקיימות בתוך הדוח של ועדת הלוי. זה חשוב מאוד, וזה ייתן פתרון לפחות למצוקה הזאת, ולהכיר במקצוע האונקולוגיה כמקצוע במצוקה. צריך לתקצב את התקנים במחלקות השונות בבתי החולים בשביל לאפשר לקליטת מתמחים, לתקן את כל הנושא הזה של התגמול – השכר למתמחים וגם למומחים כדי שיהיה אפשר גם למשוך אנשים למקצוע. וכמובן שברגע שמתגמלים ואנשים מגיעים להתמחויות, אז יש לנו יותר מומחים, כמובן שזה יוריד את העומס על הרופאים.
והדבר השני הוא מה ששמעתי כאן לגבי תוכנית שיקומית, אני מבין שעדיין אין התמחות כזאת בארץ. ואני מבקש כאן, ואני פונה גם להסתדרות הרפואית, או גם למדינה ולמשרד הבריאות, לדאוג לפחות לשלוח אנשים לעשות התמחות בשיקום לחולים אונקולוגיים כדי שיהיה אפשר איכשהו לפתח את המקצוע הזה גם אצלנו במדינה, זה חשוב מאוד.
ופנייה אחרונה, אני מדגיש ומחדד את זה, אני בכוונה קורא את זה – הוועדה מבקשת מהממונה על השכר במשרד האוצר להתכנס בהקדם יחד עם ההסתדרות הרפואית כדי לייצר הסכם שכר חדש עבור רופאים אונקולוגיים.
שוב, תודה לכם, תודה שבאתם, ואנחנו תמיד לרשותכם. ונקווה שמהדיון כאן ומההמלצות משרד הבריאות יתחיל לפעול בשביל לפחות לקיים את ההמלצות של דוח ועדת הלוי. תודה לכם. הישיבה נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:25. << סיום >>