חומר רקע

29.1.23 נייר עמדה לדיון בוועדת העבודה והרווחה: "מרכזי היום לקשישים בסכנת קריסה" עמותת עמדא, בשם 150,000 אנשים עם דמנציה בישראל, מבקשת לתמוך בהצעה לנתק את גמלת הסיעוד מסבסוד מרכז יום לאנשים עם דמנציה. האילוץ לבחור איך לממש את גמלת הסיעוד מונה ממשפחות רבות המטפלות באדם עם דמנציה, לשלוח אותו למרכז יום, שהוכח כמהותי בשמירה על תפקוד ויכולות קוגנטיביות ומאט את ההחמרה של מחלת הדמנציה. מרכזי היום לאנשים עם דמנציה, מעניקים מסגרת יומית לקשישים שחיים בביתם ובקהילתם, ולא במסגרת מוסדית. השתתפות אנשים עם דמנציה במרכזי היום קריטית לאיכות חייהם ואיכות חייהם של בני המשפחה המטפלים בהם. במסגרות אלו ניתן מענה מקיף ובעל תרומה משמעותית לשמירה על תפקוד פיזי וקוגניטיבי ויכול לעכב את ההחמרה במחלת הדמנציה. מגוון הפעילויות הרחב מספק תעסוקה חשובה לאנשים עם דמנציה, מאפשר להם להיות בתנועה, לעסוק בפעילות מעניינת ולשמר את היכולות הקוגניטיביות שלהם באמצעות פעילויות מותאמות. גם ההיבט החברתי מהותי עבורם ומשמר להם הזדמנות לתקשורת ויצירת קשרים חברתיים. היציאה למסגרת בשעות היום מקלה מאד על משפחותיהם בכך שמאפשרות להן להמשיך לעבוד לפרנסתם במקביל לדאגה ולטיפול בבני המשפחה. מסגרות אלו מאפשרות לבני ובנות זוגם של אנשים עם דמנציה מספר שעות מדי יום לנצל לעבודה, התנדבות, שעות פנאי לעצמם להפוגה, לצאת לסידורים שונים שלא ניתן בשעות שהאדם עם הדמנציה בבית, צמוד ותלוי וזקוק לעזרת בן/ת הזוג. הטיפול באדם עם דמנציה יוצר עומס רב מאד על בני המשפחה המטפלים ובעיקר על בני ובנות הזוג שחיים לצדו וחווים את כל שלבי ההתדרדרות של מחלת הדמנציה, שלבים של אובדן מתמשך, התדרדרות פיזית וקוגניטיבית עד לסוף החיים. כך מספרת ענת קידר, בת מטפלת ועובדת במרכז יום: ״כבת שטיפלה בהורים סיעודיים שביקרו במרכז יום, נחשפתי לחשיבות הביקורים עבורם, במיוחד ככל שמצבו של אבי התקדם בהתאם למחלת הדמנציה. הביקורים היו יומיים לאורך מספר שנים. הוא חיכה לכך כל בוקר ושאל תמיד על הרכב שיבוא לקחתו . מהצד המקצועי כמי שעבדה שנים רבות כמורה לאמנות ומלאכה וכרכזת קליטה במרכז יום במיקום מרכזי וקלטה וותיקים וקשישים רבים במצבי קוגניציה ברמות שונות, ועבדה באופן פרטני מבחירה שלי מול כל אחת ואחד מהם, חוויתי כמה מהותי מרכז היום עבורם. בשלבים ראשונים כולם/ן התבטאו שהמקום מהווה להם בית שני, שסופי השבוע ארוכים להם גם כשיש בני משפחה שמבקרים הם חשו הבדידות וחיכו לימי ראשון בבוקר לבקר במרכז היום. מרכז היום סיפק להם מגוון רב וחשוב עבורם ועוגן מהותי ותחושת בטחון. באגף שהפעלתי והעסקתי היו מבקרים כל יום עשרות חברים וחברות שנהנו ממגוון הפעילויות שדאגתי עבורם בהיבט יצירתי, אמנותי, קוגנטיבי, כל פעילות הותאמה באופן פרטני לכל מבקר ומבקרת כדי לשמר ולחזק יכולות קוגנטיביות. נחשפתי למצב שאין מענה לאנשים שמתחת לגיל פרישה שמשפחותיהם התחננו לפתרון של מרכז יום עבורם. אחד המקרים המרגשים היה של גבר צעיר מתחת לגיל פרישה דמות שהגיעה ממערכת הביטחון כמהנדס בעיסוקו בעבר, בת זוגו ביקשה שיבקר באופן פרטי במימון פרטי לפחות יומיים בשבוע כדי לאפשר לה שעות לסידורים ולעצמה להתאוורר. הגבר שהבין מחלתו דאז והתבטא ואמר דאז –"רואה שעון מול העיניים, אך איני מסוגל לומר מה השעה" היה כה תלוי בבת זוגו ועם זאת מצא מקומו בהיבט חברתי למרות גילו הצעיר יחסית. אני מכירה משפחות שעלות ביקורי מרכז היום על חשבון שעות גמלת הסיעוד, לעתים במקביל להעסקת עובד זר, יצר מציאות של עלות גבוהה שהביאה לצמצום ביקורים במרכז היום על חשבון איכות החיים של אנשים עם דמנציה. המציאות הכלכלית מאלצת משפחות רבות לקבל בחירה קשה לוותר על פעילות משמרת לבני המשפחה.״