חומר רקע

22/08/16 שיעורי אזרחות בדוגמא אישית- מפגשי דיאלוג בתיכוניים הכתבה המרתקת "מלחמת אזרחות " מאת הילו גלזר במוסף הארץ 19/08/16 שבה בא לידי ביטוי הקושי להביא בפני תלמידי התיכוניים עקרונות ועמדות אזרחיות החורגות, בימים אלו, מן הקונצנזוס החינוכי הרווח בקרב בני הנוער במדינה, פותחת פתח לתיאור מסלולי הוראת אזרחות נוספים. אחד מהם הוא מפגשי הדיאלוג המתקיימים, מזה שנים, בין תלמידי הכיתות העליונות בבתי הספר התיכוניים בישראל לבין זוג, ישראלי ופלשתיני, של הורים, או אחים שכולים, החברים, בפורום המשפחות השכולות הישראליות והפלשתיניות. רמי, אהרון, רובי, בן, יובל וצורית מתייצבים ביחד, בזוגות, עם מוחמד, מאזן, עאישה, באסם וואג'י, על מנת להביא לתלמידים מסר של "אפשר גם אחרת". בן מספר על בתו שנהרגה בפיגוע, בעמדה בתחנת אוטובוס, בדרכה לבסיס הצבאי שבו היא שרתה; ניר מספר על אמו, בקיבוץ בצפון, שנהרגה ע"י צלף, מעבר הגבול הלבנוני; אהרון מספר על בנו שנפל בעת שירותו בלבנון ורמי מספר על בתו, בת ה-12 שנהרגה בפיגוע בירושלים. הם וכל האחרים, המשתתפים במפגשי הדיאלוג האלו, מספרים לתלמידים ולתלמידות, את סיפור חייהם של בניהם או בנותיהם- סיפור שהסתיים באופן חטוף ומוקדם מדי, על החיים שמתחילים עם תקוות לגדול ולהתבגר ולממש את עצמם ומסתיים עם דבריו של קריין החדשות על "הודעות שנמסרו למשפחות" ואז מצטרפים לשיחה, אוסאמה; או עלי; או מוחמד או עיישה, המספרים את סיפורם האישי- על בנים ובנות; אחים או בעלים; והורים שנהרגו, במשך כמעט 50 שנות הכיבוש, ע"י כוחות צה"ל- לפעמים בתוך הכפר שלהם; לעיתים ליד פתח בית מגוריהם; במקרים אחרים בסביבות מחסום משפיל; וכמעט תמיד בדרך "הלא נכונה" אל בית הספר או לביקור אצל האחות או הדודה. אוסאמה, מוחמד ומאזן החליטו, בשלב מסוים של חייהם, לפעול ביחד עם משפחות שכולות ישראליות על מנת למנוע מבני עמם את גורלם וגורל יקיריהם שנהרגו. 40 דקות חלפו מאז ראשיתו של המפגש וכעת, אהרון ורובי; ענת וכמאל משתתקים. גם התלמידים ממשיכים בשתיקתם. אצל מספר בנות, דמעה בודדת יורדת על לחייהן; אחרים מצביעים ורוצים לשאול; ויש אחרים הכועסים על ההצגה החד צדדית (לטעמם), של המסקנות. מכאן ואילך, מתקיים בכיתה, דיון ער ונוקב; לעיתים די נפיץ ולעיתים, אפילו פוגעני ואילו במקרים אחרים סלחני ומתפשר לעיתים, בבחינת הכול או כלום, או המשך העויינות והאלימות ההדדית או חלופות של פשרה, התפייסות ויכולת להכיל אחד את השני. בסופו של המפגש, לא נוצרת נוסחה ברורה או מוגדרת ליחסים הבילטראליים; אין פתרון ברור ומובן מאליו. התלמידים נשארים עם סימני שאלה ברורים, אבל ברקע, קיים שיעור האזרחות המיוחד הזה. זה, למעשה, שיעור האזרחות שאני מעביר יחד עם חברי ועמיתי הישראלים והפלסטינים שחווים, מדי יום ביומו, את האובדן והשכול האישי; שמשתפים פעולה בפורום המשפחות השכולות, הישראליות והפלסטיניות בשיעורי האזרחות האלו, המתקיימים סביב דוגמה אישית שבה קדושת החיים היא ערך עליון וזכויות לאומיות אינן אופציה אלא מהות שאינה מוענקת במינון שרירותי; שקבלת "האחר" היא צו עליון ושהאבל על האובדן הוא אוניברסלי ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום ובמקום אלימות ונקמה ראוי לבחור בעיבוד החמלה, בטיפוח הזיכרון ובסולידריות חוצה גבולות. יונה ברגור פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלשתיניות למען שלום ופיוס