חומר רקע

קייטנת הקיץ של פורום המשפחות השכולות אני יליד הארץ, בן 87. סבא שלי, פעיל ציוני מתקופת הקונגרסים הראשונים; מראשוני הציונים בגרמניה; עלה לארץ בשנת 1923, עשור לפני העלייה היקית ה מ1933, שנת עלייתה של אמי, בעקבות אחותה. מספר, לאחר מכן, הגיעו הוריה ושתי אחיותיה הנותרות, וכך השלימו את איחוד משפחותיהם, עד שנת 1939. מאז כנראה, ברטרוספקט אנחנו מסווגים כ"פריוולגים", למרות שגרנו בדירת מרתף, (בשכירות) . ושם נולדתי אני, "הפריווילג" האולטימטיבי, במונחים של שנת 2023. חלקם של בני המשפחה נאלצו למצוא את פרנסתן בתחומים שלא היו להם היכרות מוקדמת, למרות הרקע האקדמי שלהם, וכולם היו שותפים למאבק למען הקמתה של המדינה ולהתמסרות, הבלתי מסויגת, להקים כאן מדינת מופת עבור העם היהודי, תוך קיום אורח חיים צנוע, מבלי להיות נטל על הציבור. מטבעם, כל בני ובנות הדור השני והשלישי של המשפחות, הטמיעו -את רוח ההתנדבות שבה הם חונכו ע"י הוריהם, מוריהם ותנועות הנוער. הם פעלו למען הקמה ושמירה על ישות מדינית יהודית שבה הזכויות הלאומיות של העם היהודי, תהווינה מרכיב אינהרנטי, של משפחת העמים החופשיים בעולם, יחד עם המחויבות למוסר, למסורת ולמורשת היהודית וה"מנטשית". זאת, למרות שבעולם שלנו, עדיין, התמכרות לדיכוי, לגזענות, ולמלחמות זוכה להערכה, להעדפה ולהערצה וכרוכה בה גם, סכנת חיים. ואכן, השכול האישי והמשפחתי, היכו בנו פעמיים. בננו זיו שנהרג בעת שירותו בצבא, בתוקף תפקידו כמ"פ בצנחנים ובן דודי ווולטר, שנהרג בעת שירותו בבריגדה העברית בשלהי מלחמת העולם השנייה הם עדויות מובהקות, לרוח שפעמה בהם. היות ואורח החיים הזה ורוח ההתנדבות שלהם זכו, בימים אלו, לשמש כתוצרי הלווי של הרציונל ללאומנות ולעליונות האמונית וההיסטורית, שילדינו מולעטים בהם, ללא בושה, הרי עידודו של נכדי היחיד, יחד עם בני דורו, להשתתפות בקייטנה חינוכית משותפת, לבני שני העמים המסוכסכים ביניהם, מזה עשרות שנים, אמורה הייתה לזכות את היזמים, בצל"ש. אם, אכן, כל ניסיון לאמץ פעולות פיוס נתקל באידיאולו- גיה לאומנית, שאינה מסוגלת לעצור את ההימור המדמם על חייהם של כל צעיר וצעירה, כל אם וכל ילד, מצד אחד או מצד שני, מן הראוי לברך את כל אותם האמיצים, המנסים בכל כוחם, לדגול בקדושת החיים במקום בקדושת האדמה. כאשר האלימות ההדדית אינה מבדילה בין חיי אדם לרגבי עפר הרוויים בדם, מה רע, כל כך, לאמץ לקיים גישה של פיוס. עבורנו, כנראה זה מאוחר מדי, אך האם לא מגיעה, לבני הדורות הבאים, תקווה לעתיד שונה. המציאות ההזויה הזו היא שעושה את הדיון בלגיטימיות של הקייטנה הזו לפארסה, המעלה גיחוך ואכזבה אצל יוזמיה . פורום המשפחות השכולות, הישראליות והפלסטיניות, הוא היחיד היוצר, בכוחו המוגבל, מגרש משותף למפגשים חיוביים בין שני העמים, ומאפשר היכרות הדדית במפגשי הדיאלוג, המתקיימים, שם וכאן, והמבטיחים צעידה מבוקרת, גם אם איטית לקראת הפסקת האלימות ההדדית וכינון סיכוי לחיים, איש תחת גפנו ואישה תחת תאנתה, במקום איש תחת קברו ואישה תחת מצבתה. אין לי ספק שהמסר של הפורום, הוא הכורך את התסכול, הזעם ואובדן הניצוץ האנושי, של הנוער המתבגר, משני הצדדים, בתגובותיו לאלימות הרגשית והספונטנית, שלהם ושלנו, שמתפרצת, בשל חוסר האונים ההדדי לכבות את הגחלים הלוחשות, המאיימות, שוב ושוב, אצלנו ואצלם, על שפיותינו וחיינו. זה מה שאני מצפה, שהנכד שלי, העומד להשתתף בקייטנה זו, יפיק מחמישה ימי קיץ אחרים, של דיונים, שעשועים, ארוחות משותפות, יצירה ללא גבולות ואפילו ניצחונות במאבקי ספורט, במקום בשדה הקרב. המאבק לשלום הוא על זכויותיהם של הפלשתינים! ועל נשמתם של הישראלים! זה הפורום שלנו! זה. זו אבן הראשה בהתמודדות שלנו עם השכול. יונה ברגור יו"ר, לשעבר, סניף יד לבנים רמת השרון