חומר רקע
לכבוד, הוועדה המיוחדת לטיפול בניצולי השואה
העתק יו"ר הוועדה,
ח״כ מירב כהן
הנדון: שיקום הדיור הציבורי ותכנית חירום לטיפול בניצולי השואה הממתינים בתור לדיור ציבורי
כאשר מדברים על משבר הדיור הציבורי, מסתירים את הנתון המרכזי. רוב זכאי הדיור הציבורי הממתינים לדירה במדינת ישראל הם קשישים עולים, ובמספרים: כ-19,000 מתוך שלושים אלף הממתינים הזכאים הם קשישים (כשני שלישים). רבים מהם הם ניצולי שואה שעלו לישראל בעלייה הגדולה שהחלה לפני 25 שנים ולמרות שהמספר שבו נוקב משרד הקליטה הוא 6,000 ניצולי שואה שממתינים לפיתרון דיור, אנחנו סבורים שהבעיה היא הרבה יותר רחבה. צריך לזכור שמעבר לממתינים לדיור ציבורי יש בישראל גם 180,000 משפחות שמקבלות סיוע בשכר דירה שבתוכם אנחנו מניחים יש עוד הרבה קשישים מכל מיני רקעים, ומעבר לכך יש המון אנשים שבכלל לא מצליחים לממש ולמצות את הזכויות שלהם, ולכן לא נכנסים למספרים המוצגים כאן.
קשישים זכאים אלה שוכרים דירות בשוק החופשי, ומוצאים 60-70% מהכנסותיהם לשכר דירה (הנתון מבוסס על הוועדה למלחמה בעוני שבחנה כמה מהשכר מוציאים משפחות עניות על דיור) מה שחושף אותם לחוסר יציבות קיצוני והידרדרות במצבם הכלכלי והחברתי. הבקשה המובהקת של הקבוצה הזאת, המהווה את רוב זכאי הדיור הציבורי בישראל, היא לזכות במעט יציבות בקורת גג לפני שהם הולכים לעולמם. הכורח בהחלפה תכופה של דירות, של קשישים עניים שחלקם ניצולי ופליטי השואה, הוא לא רק מצב משפיל עבור קשישים עניים אלה, אלא מצב מביש עבור מדינת ישראל. מודל הסיוע בשכר דירה שכביכול מהווה תחליף לדיור הציבורי שולל מקשישים אלה את היכולת לחיות ביציבות ומאלץ אותם לעבור מדירה לדירה מבית לבית על כל הבעייתיות המשתמעת מכך. ועדת אלאלוף חשפה את העוני הקיצוני בתוכו חיים קשישים עולים הממתינים לדיור ציבורי, ובקצב העניינים הנוכחי, רובם ילכו לעולמם לפני שיגיעו לקורת גג קבועה ואפילו יציבה, כאשר ההוצאה הכבדה ביותר, שאוכלת כמעט את כל הכנסותיהם, היא ההוצאה לדיור.
חשוב לציין שמצוקת הדיור הציבורי שנובעת מייבוש מתמשך בתקציבים, ובחוסר נכונות לקדם תכניות ארוכת טווח לשיקום הדיור הציבורי דחקה גם את הקשישים ואת ניצולי השואה ביניהם למצב הנוראי שאנו עדים לו היום. משרד האוצר דחה כל תכנית לשיקום הדיור ובאופן עקבי חיסל כל חקיקה או החלטה שנועדה להטיב עם דיירי הדיור הציבורי ועם הממתינים בתור לדיור ציבורי. כך התכנית ״לגור בכבוד״ של השר גלנט שהיית אמורה לייצר 7200 דירות בשנה נדחתה על ידי האוצר, וכך גם ההחלטה של רמ"י להקצות 7% דיור ציבורי מכל בניה חדשה התמסמסה ולא יושמה עד שבוטלה בשנה שעברה. גם את המלצות הוועדה למלחמה בעוני פסלו באוצר ואינם עושים כלום כדי להגיע ליעד של 110,000 דירות ציבוריות שקבעה הוועדה כשכעת אנו עומדים על מספר של 49,000 דירות בלבד.
בהקשר זה חשוב לציין את המחסור האדיר בדירות ציבוריות גם בהשוואה למה שקיים בעולם. בעוד ממוצע הדירות באירופה עומד על 12% דיור ציבור מסך כל הדירות בישראל פחות מ-2% מהדירות הן דירות ציבוריות. בצרפת 17% מהדירות הן דירות ציבוריות וכך גם בבריטניה, באוסטריה 21% מהדירות הן ציבוריות ובהולנד 31% מהדירות הן ציבוריות. בשוודיה לשם השוואה שבה יש כמעט אותו גודל של אוכלוסייה כמו בישראל (כ-9 מיליון תושבים) יש מעל 900 אלף דירות ציבוריות בעוד בישראל יש כאמור 49,000 דירות ציבוריות בלבד. בסיגפור בה יש כ-5 מיליון תושבים שזה חצי מהאוכלוסיה בישראל יש מעל 900 אלף דירות ציבוריות. יותר מכך בישראל בשנות השבועים היו במלאי כ-200 אלף דירות ציבוריות שזה כ-22% מהדירות שהיו אבל נישה חיסול ממוקד למלאי ולא נרכשו דירות חדשות.
אנחנו רחוקים מתיקון בדיור הציבורי אבל עבור הקשישים נדרש טיפול שונה ודחוף יותר מאשר עבור שאר אוכלוסיית הממתינים מאחר ואין להם את הזמן או את היכולת להמתין עובר דירה ציבורית. צריך לכן לייצר מצד אחד פתרונות בטווח הארוך עבור הקשישים של העתיד ולהציג תכנית ארוכת טווח לשיקום הדיור הציבורי כדי להביא אותו לסטנדרטים הבנלאומיים וכדי להגדיל באופן משמעותי את המלאי. במקביל ניתן וצריך לייצר עבור הקשישים וניצולי השואה פתרונות מהירים יותר שמצד אחד ייתנו להם יציבות שאינה קיימת בשוק הפרטי ומצד שני יעשו מהר וללא דיחוי.
נשמח לדון בוועדה בפתרונות שניתן להציע לאוכלוסיית הקשישים, ואנו סבורים שבידי הממשלה והכנסת יש את הכלים לסייע לאוכלוסייה זו שהיא אחת האוכלוסיות הכי מוחלשות במדינה.