פרוטוקול ועדה

הכנסת התשע-עשרה נוסח לא מתוקן מושב שני <פרוטוקול מס' 262> מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט יום רביעי, ח' באלול התשע"ד (03 בספטמבר 2014), שעה 7:30 <סדר היום:> <סיור במוסדות חינוך בעוטף עזה - מועצה אזורית אשכול> נכחו: <חברי הוועדה:> עמרם מצנע – היו"ר שמעון אוחיון <מוזמנים:> רותי אהרוני – מפקחת, משרד החינוך יעל אדר – מנהלת אגף חינוך, מועצה אזורית אשכול אלדד גד סעד – קב"ט מוסדות חינוך, מועצה אזורית אשכול יזהר שער – פסיכולוג, מועצה אזורית אשכול רחל בנקאוט – מינהל חינוך, מועצה אזורית אשכול דלית קוטלר – רכזת לגיל הרך, מועצה אזורית אשכול מיכל מוזר גל-אור – מנהלנית, תחום הגיל הרך, מועצה אזורית אשכול אלכסנדרה קופץ' – מנהלת בית ספר ניצני אשכול זמירה בן יוסף – מנהלת בית הספר נופי הבשור שוש יצחקי – מנהלת חטיבת הביניים נופי הבשור הדס מטרי – בית ספר נופי הבשור שרה אור – רכזת הוראה, בית ספר נופי הבשור גאולה ביטון – מנהלנית בית הספר נופי הבשור סופיה ירממונק – עוזרת פרלמנטרית, הכנסת לירון וייס – דוברת הוועדה <מנהלת הוועדה:> יהודית גידלי <רישום פרלמנטרי:> ס.ל., חבר המתרגמים <סיור במוסדות חינוך בעוטף עזה - מועצה אזורית אשכול> (סיור בבית ספר ניצני אשכול) <אלכסנדרה קופץ':> הבאתי איתי המון אורחים היום. <היו"ר עמרם מצנע:> מי רוצה לספר לי קצת על החזרה ללימודים? זה כיף לחזור ללימודים? <תלמיד:> לא. <היו"ר עמרם מצנע:> זה בסדר, זה מותר. <תלמיד:> זה הוא אמר. <היו"ר עמרם מצנע:> מי רוצה לספר לי קצת על החזרה ללימודים? מי פה לא מהביישנים? הנה, בבקשה. מאיפה אתה? <תלמיד:> מניר יצחק. <היו"ר עמרם מצנע:> בניר יצחק יש לי משפחה. <תלמיד:> אז כשחזרנו ביום הראשון היה אמור להיות טקס אבל הוא לא התקיים, בגלל שילדי א' לא הגיעו ביום הראשון, ואז ביום השני עשינו אותו והביאו לנו כמה סטנדאפיסטים שהצחיקו אותנו. <היו"ר עמרם מצנע:> למה הייתם צריכים שיצחיקו אתכם, הייתם עצובים? <תלמיד:> לא. <היו"ר עמרם מצנע:> את היית עצובה? <תלמידה:> כן. <תלמיד:> - - - מכתב תודה. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה על מה? <תלמיד:> על זה שהם מטפלים בנו ושומרים עלינו. <היו"ר עמרם מצנע:> יפה מאוד. לאיזה שיעור אתם הכי מתגעגעים, חוץ מהתעמלות? <תלמידים:> מחשבים. תורה. שדאות והישרדות. <היו"ר עמרם מצנע:> אתם רוצים לשאול אותי משהו? <תלמיד:> לא. <תלמיד:> מי אתה? באיזה עיר למדת? <היו"ר עמרם מצנע:> אני למדתי בחיפה. <תלמיד:> איזה ה'? <היו"ר עמרם מצנע:> איזה ה'? אני צריך להיזכר כי זה היה לפני הרבה שנים, אני חושב שזו הייתה ה'1. <תלמיד:> אה. <היו"ר עמרם מצנע:> אה. לא טוב, הא? <תלמיד:> מי היו החברים שלך בכיתה? <היו"ר עמרם מצנע:> היו לי הרבה חברים, עד היום הם חברים שלי. תדעו לכם שאתם תהיו חברים להרבה שנים. <תלמיד:> כמה הייתם בכיתה? <היו"ר עמרם מצנע:> וואו, משהו סביב 30, אני חושב. זה הרבה או מעט? <תלמיד:> הרבה. <תלמיד:> אלכסנדרה, מי הוא? <אלכסנדרה קופץ':> תשאלו אותו. <תלמיד:> מי אתה? <היו"ר עמרם מצנע:> לי קוראים עמרם, אתם מכירים איזה עמרם מהתורה? <תלמיד:> לא. <היו"ר עמרם מצנע:> טוב, שכחו. אז לי קוראים עמרם והיום אני חבר כנסת. אתם יודעים מה זה הכנסת? <תלמיד:> כן. <היו"ר עמרם מצנע:> מי יכול לספר מה זה הכנסת? <תלמיד/ה:> הכנסת זה המקום של כל חברי הכנסת ושל ראש הממשלה. <היו"ר עמרם מצנע:> נכון. מי עוד רוצה להוסיף מה זה כנסת? <תלמיד:> המקום של האנשים החשובים. <היו"ר עמרם מצנע:> החשובים. כן, ומה אתה אומר? <תלמיד:> זה מקום שמתכנסים בו. <היו"ר עמרם מצנע:> נכון. מישהו מכם הוא בוועד התלמידים? יש פה ועד תלמידים? <קריאה:> יש מועצת תלמידים, אבל אנחנו עוד לא בחרנו. <היו"ר עמרם מצנע:> אז הכנסת זה כמו מועצת תלמידים, בכל בית ספר יש מועצת תלמידים, אז הכנסת זה כמו רק של כל המדינה. אני בכנסת מטפל בענייני חינוך ולכן באתי לבקר אתכם, לראות שמחנכים אתכם כמו שצריך. מחנכים אתכם טוב? <תלמיד:> לא. <היו"ר עמרם מצנע:> וחוץ מזה אני הייתי גם ראש עיריית חיפה. מישהו פה היה בחיפה? <תלמידים:> כן, הרבה פעמים. <תלמיד:> הוא נולד שם. <תלמיד:> מתי היית שם? <היו"ר עמרם מצנע:> לפני עשר שנים. <תלמיד:> בן כמה אתה? <היו"ר עמרם מצנע:> אני בן 69. כמו הסבאים שלכם. <תלמיד:> לא, יש לי סבתא בת 99. היא עדיין חיה. <היו"ר עמרם מצנע:> אוה, יש לי עוד הרבה זמן עד לשם. <תלמיד:> סבתא רבא שלי גרה בחיפה. <היו"ר עמרם מצנע:> יפה. אז תספר לה שפגשתי אותך. <תלמיד/ה:> מאיזה מפלגה אתה? <היו"ר עמרם מצנע:> איזה מפלגות אתה מכיר? <תלמיד/ה:> מרצ, עבודה, ליכוד, ישראל ביתנו, יש עתיד. ש"ס, הבית היהודי. <היו"ר עמרם מצנע:> אז אני לא מאף אחת מהמפלגות האלה. <תלמיד/ה:> היא אמרה שאתה מ'קדימה'. <היו"ר עמרם מצנע:> אני לא ב'קדימה'. שמעתם פעם על מפלגה שנקראת 'התנועה'? <תלמידים:> כן. <היו"ר עמרם מצנע:> אז אני במפלגה הקטנה הזאת. מי עוד רוצה להגיד משהו או לשאול? <תלמיד/ה:> מה התפקיד שלך בכנסת? <היו"ר עמרם מצנע:> בכנסת אני יושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. <תלמיד:> אתה יכול להאריך לנו את החופש? <תלמיד:> יש לך אישור להיכנס לכנסת? <היו"ר עמרם מצנע:> יש לי אישור להיכנס לכנסת, כן. וגם אתם יכולים לבוא לבקר בכנסת. הכנסת זה מקום פתוח. טוב, אנחנו נשאיר לך אותם. יופי, ילדים, תודה רבה לכם ושיהיה לכם יום לימודים נחמד. להתראות. (המשך הסיור בכיתות). <אלכסנדרה קופץ':> אין עבודה, מה שאתה רואה כתוב על הלוח זה בדרך כלל המערכת או שיעורי בית שרוצים שילדים יכתבו מיד במחברת, אבל העבודה פה עם לוחות חכמים, המורות השתלמו, אנחנו השתלמנו במשך שלוש שנים, אנחנו מבתי הספר שנכנסו לדור 3 עוד לפני תכנית התקשוב והדבר היחיד שלא הכנסנו עוד לגמרי זה ספרים דיגיטליים. אנחנו עובדים ביחד, אנחנו עדיין מאמינים בנייר ובספר. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אני גם חושב שהספרים יישארו. <אלכסנדרה קופץ':> כל הספרים שאנחנו מחליפים/קונים הם כולם מתוקשבים, כך שעבודה של המורות בכיתות היא אל מול הלוח החכם. יש לנו שתי מורות למחשבים, אנחנו ממשיכים לתת שיעורי תקשוב מכיתה א' ועד ו', כל ילד מקבל שיעור בשבוע של מחשב. כל התכניות, איך לעבוד. <היו"ר עמרם מצנע:> אתם מרושתים עם wi-fi בבית הספר? <אלכסנדרה קופץ':> אנחנו מרושתים. <היו"ר עמרם מצנע:> כי עכשיו צומחת בעיה בכמה מקומות בארץ, של הורים שחרדים מה- wi-fi. <אלכסנדרה קופץ':> אנחנו מאוד מתוקשבים, אבל פה יש אמירה ברורה של אין טלפונים ניידים בתוך בית הספר. <היו"ר עמרם מצנע:> הם לא באים עם הטלפונים, או שהם לא משתמשים? <אלכסנדרה קופץ':> הם באים, הם לא משתמשים, בתוך התקנון הבית ספרי כתוב שאסור להשתמש. הילדים צריכים את זה כי הרבה פעמים הם הולכים מפה לחוגים ואז ההורים מפחדים שיפסידו את ההסעות, הכול פה בהסעות, אז מי שמפסיד זה מאוד בעייתי, אבל בעיקרון הילדים יודעים, זה בתקנון, הם מגיעים, זה בתוך התיק. אם הם רוצים להתקשר יש מזכירות, יש מחנכות, אנחנו לא מאשרים להביא טבלטים מהבית. כל מה שיש לנו זה מכאן ויש לנו, אז אם הילדים צריכים יש לנו מספיק - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אתם בית ספר בניהול עצמי. <אלכסנדרה קופץ':> בניהול עצמי כבר הרבה שנים, לא בפאזה החדשה. אבל אנחנו בניהול עצמי כמעט מהקמת בית הספר. השנה אנחנו 25 שנה. <יעל אדר:> אנחנו השנה נכנסים להכשרה של בתי הספר למעבר לניהול עצמי. <היו"ר עמרם מצנע:> יש לך חשבון בנק? אפשר לשאול כמה כסף יש לך שם עכשיו? <אלכסנדרה קופץ':> אנחנו עכשיו מתחילים לקחת את הכספים מההורים. <היו"ר עמרם מצנע:> ההורים משלמים פה לבית הספר, זה לא דרך הקיבוצים? <אלכסנדרה קופץ':> דרך הקיבוצים. <היו"ר עמרם מצנע:> במסגרת של? <אלכסנדרה קופץ':> אנחנו מציעים אפיק ואם הקיבוצים עובדים - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אבל בניהול העצמי אפשר ליצור קופה יותר גדולה מאשר רק תשלומי הורים, לא? <יעל אדר:> הם עוד לא נכנסו רשמית, הם די בכיוון. הם מנוהלים כמעט עצמית. באשכול אין ניהול עצמי, כן השנה אנחנו נכנסים להכשרה, חתמנו על ההסכם. <היו"ר עמרם מצנע:> זה בכלל מעניין, גם המעבר, גם בתנועה הקיבוצית איך זה עובד. <יעל אדר:> יש לנו פה מגוון של בתי ספר. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל הגבייה היא דרך הקיבוץ? הקיבוץ גובה מההורים? <יעל אדר:> רוב הקיבוצים פה עוד שיתופיים. <אלכסנדרה קופץ':> אנחנו מתנהלים מול מנהלי הקהילות, מול הגזברים בתחום הכספי. זה מאוד מאורגן, משלמים בשלושה פיקים, מאוד מסודר. <היו"ר עמרם מצנע:> בחיפה, אני זוכר, כשהיינו בראשית הניהול העצמי, המנהלות הרבה פעמים לא היו אוהבות לספר כמה יש להן. הם אספו הרבה כסף. <אלדד גד סעד:> כמה נשאר להם בסוף שנה? <היו"ר עמרם מצנע:> נשאר להם הרבה כסף. כל פעם היו באות והיו אומרות 'אנחנו רוצות את זה וזה', אמרתי 'תגידו כמה כסף יש לכם, תקנו לבד', כי זו הבעיה. <יהודית גידלי:> ומה הם עשו עם היתרות? <היו"ר עמרם מצנע:> הם שומרים. זה לגיטימי. <יעל אדר:> אנחנו עוד לא בניהול עצמי. יש להם חשבון בנק, אבל יש להם גם חשבון ברשות ויש חוב שאנחנו מעבירים ומשחקים ומתנהלים איתו. בשנה הבאה כולם יהיו בניהול עצמי. <היו"ר עמרם מצנע:> תגידי, בעניין של גזענות, ערבים ויהודים. <אלכסנדרה קופץ':> יש לנו בבית הספר הזה גם ילדים ערבים. <היו"ר עמרם מצנע:> מאיפה הם באים? <אלכסנדרה קופץ':> יש לנו רופאים, אחים, אחיות, שגרים בקיבוצים, יש לנו פה חמישה ילדים שאו רק האבא ערבי או שניהם וזה טבעי לנו. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל המלחמה הזו לא יצרה איזה, 'הערבים', 'אנחנו', המלחמה. <אלכסנדרה קופץ':> עוד לא שמענו ואנחנו מאוד מקפידים בבית הספר הזה לדבר על - - - הערכים שלנו בתוך התלב"ס הבית ספרי הם שוויון, שונות ושייכות. ככה בנוי התלב"ס שלנו. <היו"ר עמרם מצנע:> מה זה תלב"ס? <אלכסנדרה קופץ':> תכנית הלימודים הבית ספרי שהיא תכנית שלנו. היא מושתתת על מולדת וחברה. זה היה לנו מאוד חשוב שזה יהיה מושתת על זה ואנחנו בחרנו את הערכים שמתאימים לנו והם נכונים לנו ואנחנו עובדים על פי זה כל הזמן. בכל מקום, בכל חג, בכל אירוע. הכול זה שוויון, שונות ושייכות, כי גם אנחנו, מעצם זה שכל ילדי הקהילה בבית יש פה שוויון, יש שונות ויש שייכות והשייכות שלנו היא מאוד גדולה. זה בית ספר מאוד בית, מאוד משפחתי וזה נותן לנו את הכוח. זה נותן לנו את הכוח עכשיו להתמודד עם כל מה שקרה. הביחד, המשותף. <יעל אדר:> יש לנו התנהלות של מה קורה בבית הספר ומה קורה ביישוב. היישובים שלנו כרגע בשלבי מיגון הבתים, בחלק מהיישובים האלה - - - יש איזה שהוא חשש דווקא - - - יש פניות 'תחליפו קבלנים, לממ"דים תחליפו קבלנים, תביאו סינים, אנחנו חוששים ליישוב'. הורה יוצא לעבודה, הילד חוזר מבית ספר, אם יקרה משהו. אז השיח קיים ברמת החשש, אבל לא ברמת להראות לערבים. <היו"ר עמרם מצנע:> אומרים שהספרים פה קונים במרוכז. <יעל אדר:> כל בתי הספר שלנו, כבר 20 שנה ויותר יש את פרויקט השאלת ספרים. למרות שהמשרד נכנס אליו בשנתיים האחרונות אנחנו מאז ומתמיד בכל בתי הספר. <קריאה:> איזה שקט פה. <יעל אדר:> תדעי לך שבמלחמה כמובן זה היה רועם, המון כלים והתותחים והשקט הזה, יש בו משהו שהוא גם חזרה לשגרה, אבל אצלנו זה גם עדיין רמת הדריכות. אנחנו עוד לא במקום שיש שקט. אבל הגיע לכאן איזה שהוא חבר שאנחנו עובדים, חבר לעבודה, והוא אמר 'השקט, חזרתי אליכם למדבר, זה השגרה שאני רגיל'. <היו"ר עמרם מצנע:> שקט רועש. <יעל אדר:> האוכלוסייה פה בחשש מאוד גדול. <היו"ר עמרם מצנע:> זה גם היה די מוזר שהמערכה הייתה בחופש, אז לא - - - <יעל אדר:> אבל היה חשש מאוד גדול לחזרה ללימודים. <אלכסנדרה קופץ':> קודם כל לחלק מהמקום בכלל לא יכולנו לגשת. בית הספר היה במשך חודשיים של המלחמה בסיס צבאי, אנחנו אירחנו פה ועשינו את זה מכל הלב, זה מה שיכולנו לתרום למלחמה. היו פה כ-500 חיילים מכ-8 יחידות שונות. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, היתרון שהוא ממוגן. <אלכסנדרה קופץ':> הוא היה ממוגן, אז הם יכלו להיות פה וזה היה נפלא. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל אני מתרשם שבן לילה כל החיילים התאדו. <אלכסנדרה קופץ':> כן, הם היו חודש וחצי ו - - - <אלדד גד סעד:> בהפסקת האש הייתה לנו ה - - - <אלכסנדרה קופץ':> ביום חמישי האחרון לפני הפסקת האש, שאחר כך מיד חזרנו ופתאום נשארנו בלי. כשאמרו ש - - - <היו"ר עמרם מצנע:> זהו, אני מבין שהייתה הרגשה - - - <אלכסנדרה קופץ':> כן, אמרו שכאילו נגמר, הם השתחררו כולם, עד יום חמישי כולם יצאו וחזרנו. ביום ראשון עוד הייתה הפסקת אש של 72 שעות, לא הספקנו ואז פתאום - - - אבל באמת אני אראה לכם, אנחנו בית ספר שיש בו המון דברים מיוחדים. קודם כל האוכלוסייה והמורים, זה הכי הכי הכי מהכול וכל מהשיש פה, אני רוצה להגיד לך, זה לא הכסף, הכסף עוזר, אבל יש פה צוות נפלא שכל מה שאתה רואה זה נעשה מתוך האנשים, מתוך בית הספר. מכיוון שהמון שנים גם לא יכולנו לצאת החוצה, הנסיעות ואי אפשר פה, אי אפשר שם, אז יצרנו בתוך בית הספר מקומות שהילדים יכולים לעשות למידה חוץ כיתתית בתוך בית הספר. <היו"ר עמרם מצנע:> בתוך הגדר. <אלכסנדרה קופץ':> בתוך הגדר. בשלב האחרון של המיגון, כשגם היו לנו כספים לשיפוץ החצר, יחד עם רשות העתיקות בנינו את גן העתיקות, כשהוא נכנס לתוך תכנית הלימודים, גם של תנ"ך, גם של חינוך סביבתי. אנחנו בית ספר שמטייל, כל תלמיד פעם בשלושה שבועות יוצא לטיול, שהוא גם נמצא בתוך - - - זאת אומרת לא סתם יוצאים לטייל, יש תכנית מאוד מסודרת שהיא מובנית בתוך התכנית הבית ספרית. הילדים פה, למשל בזמן המסיק, אנחנו מנקים קודם את מטע הזיתים שיש ליד המועצה, הילדים אחר כך עושים מסיק זיתים, מביאים, אנחנו מכינים פה שמן זית וזיתים ואחר כך עם הגפן עושים יין, יש גינה לימודית, יש חממה אקולוגית ובכל הצד האחורי בעצם הבאנו את כל הנושאים לתוך בית הספר, שזה לא התחיל ממני, זה התחיל מאז המנהלת הראשונה של בית הספר ואנחנו כל שנה מוסיפים ומשפצים. אתה רואה, מורה לחינוך סביבתי, להכרת הסביבה. הוא כבר יצא עם הילדים. אנחנו עשינו פה חלק מהתכנית המיוחדת של ההפגה, שמוציאים כל שעתיים שכבה אחרת ועושים איתם שיעור בחוץ, אז אתה רואה חצבים, פרדס, שבעת המינים, הילדים בשבועות הקרובים כבר בחממה החיצונית ישתלו ירקות, בתוך החממה, אחר כך יעשו חקר, הגדולים והקטנים, לכל אחד יש את החלק שלו. <היו"ר עמרם מצנע:> נראה פסטורלי. <אלכסנדרה קופץ':> כן, בדיוק סיפרתי לו על נדב, שהם עכשיו עושים שכבתית, ברוחב, שעתיים של חינוך סביבתי, משהו נוסף, משהו אחר. החצבים שלנו כבר פורחים, הם התחילו לפרוח אצלנו ביולי. זה מדהים. <היו"ר עמרם מצנע:> התבלבלו. <יהודית גידלי:> לא, בירושלים השלכת מתחילה ב-1 באוגוסט. <יעל אדר:> אני חושבת שנבוא לירושלים בקיץ. <יהודית גידלי:> בכל השנה <יעל אדר:> לא, את אשכול אנחנו לא עוזבים, אבל לקיץ אפשר. <היו"ר עמרם מצנע:> ירושלים זה נחמד לבקר. <יהודית גידלי:> תראה, מישהו צריך לגור בכל מקום. <אלכסנדרה קופץ':> אם אתם רוצים להתקרב לשיעור אפשר. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, בואי נשמע, נפריע להם. <אלכסנדרה קופץ':> הילדים בכיתה ב'. <היו"ר עמרם מצנע:> שלום. <קריאה:> בוקר טוב. נראה מי אמיץ וטועם בצל. לא בסלט. מי אמיץ וטועם בצל ללא סלט? <היו"ר עמרם מצנע:> מה מחלקים שם? <אלכסנדרה קופץ':> מה נדב נותן לכם? <תלמיד/ה:> בצל. <אלכסנדרה קופץ':> בצל של מה? <תלמיד/ה:> לאכול ככה. <אלכסנדרה קופץ':> אבל איזה בצל? <נדב-מורה:> בצל של חצב. <היו"ר עמרם מצנע:> מה, אוכלים אותו? <אלכסנדרה קופץ':> בצל של החצב או בצל רגיל? <נדב-מורה:> מה אתם אומרים, זה בצל של חצב? <תלמיד:> לא. <נדב-מורה:> בצל של חצב אסור לאכול, הוא רעיל, נכון? ואתם יודעים איזו חיה יחידה יכולה לאכול אותו? דורבן. רק הדרבן מצליח לאכול אותו. <קריאה:> אז מי היה אמיץ וטעם בצל בלי סלט? <תלמיד:> אני, אני. <נדב-מורה:> לשבת, שנוכל להמשיך. <אלכסנדרה קופץ':> יש לנו גם קוריאנים. <נדב-מורה:> הכול קוסמופוליטי. <היו"ר עמרם מצנע:> זה לא מה שהיה פעם. <יעל אדר:> נקודת תצפית קטנה מכאן. מה שמול היד שלי זה הלולים של קיבוץ ניר עוז. הרצועה זה חירבת עזאת. <היו"ר עמרם מצנע:> הידועה. <יעל אדר:> כן, הם ממש יושבים מול ניר עוז, נירים. אתה באת מהקו הזה, שכיסופים הוא בהמשך. זה נקרא כביש הפרסה, בגלל הצורה של פרסה. אתה התחלת בכיסופים, עין השלושה, בהמשך זה נירים ניר עוז. זה הכביש, אלה היישובים צמודי גדר. אנחנו כאן 4.5, 4.7 מהגדר. בכל השדה שפרוס פה מול עיניך היה תותחנים. <אלדד גד סעד:> היה רעש בלתי נסבל. <יעל אדר:> גם המראה, מילא, אבל רעש בלתי נסבל במועצה. כל תותח שירה. אמרו לי 'את רגילה ואת קופצת כל הזמן'. <קריאה:> איך אתם מתמודדים עם השקט? אני לא מבינה. <יעל אדר:> אמרתי שאנחנו עדיין דרוכים בשקט הזה. <היו"ר עמרם מצנע:> משעמם להם עכשיו. <יעל אדר:> אנחנו עוד לא נהנים ממנו, אנחנו דרוכים. <אלכסנדרה קופץ':> לא, כל דלת שנטרקת וכל - - - <יעל אדר:> אתמול כאן מישהו אמר משהו ואני שמעתי צבע אדום. אנחנו נורא דרוכים מהשקט, עדיין, אבל בשמחה אנחנו נרצה להתרגל אליו. <היו"ר עמרם מצנע:> ב-1967, אתם עוד לא הייתם, עוד אף אחד מכם - - - <קריאה:> מה לא היינו? <היו"ר עמרם מצנע:> אני הייתי ב-67' קצין צעיר בשריון, חטיבה 7, וחנינו באזור גבולות ואני זוכר עד היום, המלחמה פרצה בשמונה, זו שעה לא רגילה לפתיחות מלחמה וחצינו את הכביש ואוטובוסים של המועצה נסעו עם תלמידים, כי זה היה די הפתעה. היינו צריכים לרדת, לעצור אותם, לחצות את הכביש. נכנסנו יותר דרומה, בכיוון של חין יונס. כשראיתי בטלוויזיה את הטנקים חוצים את הכבישים זה הזכיר לי - - - <יעל אדר:> זה מה שהיה, כל הצמיגים על הכבישים. <היו"ר עמרם מצנע:> ממש דה ז'ה וו. <יעל אדר:> מי שחצה פה באמת זה הטנקים, משאיות ורכבי הביטחון, אזרחים פחות נסעו בימים אלה. אבל ההרס בשדות, כל האדמות הפכו לפודרה, זה שיקום של שנתיים כדי לגדל שם. אם אתה רוצה להרגיש מה זה דלת ממוגנת. <אלכסנדרה קופץ':> אם אתה רוצה לפתוח את הדלת, תבין מה זה מיגון. כשילד צריך לפתוח את הדלת כדי - - - <יהודית גידלי:> הוא מצליח? <אלכסנדרה קופץ':> זה קשה, אני מתאמצת מאוד. <היו"ר עמרם מצנע:> המזכירות לא נמצאות בשביתה? <קריאה:> לא אצלנו. <יעל אדר:> אני רוצה בכלל לומר לך שבאשכול, כשיש שביתות של הסתדרות המורים, אנחנו תמיד אומרים שאנחנו ביום השני, ביום הראשון אנחנו לא מצטרפים לשביתה, כי רובן מסתיימות בסוף היום הראשון, אנחנו לא רוצים ל - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אני יודע שלמזכירות יש, לא שביתה כללית אלא - - - בהחלט מרשים. אנחנו אורחים לרגע ורואים וסופגים את האווירה. <קריאה:> אני רוצה להגיד שחברי ילדות שלנו עברו מירושלים לניר יצחק והם מאוד מאוד מרוצים מכל מה שקורה פה. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל באמת העוצמה של הקיבוצים הייתה בדרך כלל נושא החינוך והמועצות מאוד מעורבות. <רותי אהרוני:> אבל מה שקרה הוא שבשנים האחרונות הם גם הצליחו להרים את רמת ההישגים במובן הזה של התייחסות גם בשיפור הערכי, התערות בתפיסה הארצית בכלל, ביעדים בכלל ולא רק כקומונה בפני עצמה, אלא יש כאן - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אני מעריך שהאתגרים הם הרבה יותר משמעותיים ממה שהיו פעם. זה לא מובן מאליו. <רותי אהרוני:> התפיסה הקיבוצית הערכית, זה מה שכיף. <יעל אדר:> אחד האתגרים המרכזיים שלנו כרשות זה איך לדבר קהילה ולא לדבר קיבוצים מושבים. אצלנו זה 32 יישובים כשבערך מחצית קיבוצים, מחצית מושבים, בתוכם 3 יישובים קהילתיים ובתוך הקהילתי אחד זה הדתיים של שלומית, זה גרעין שקמו ב-2011 ומתוך המושבים, שזה יישובים חקלאיים, שניים זה מפוני גוש קטיף. כלומר היה מגזר הקיבוצים והמושבים, עכשיו גם המגזר הדתי, שהוא לא היה באשכול. אז באמת האתגרים שלנו זה איך לדבר קהילה. אנחנו מתקדמים מאוד יפה. בית הספר שנלך אליו, בעבר היה בית ספר תיכון קיבוצים ובית ספר תיכון מושבים וזו השנה השישית שזה תיכון משותף. <היו"ר עמרם מצנע:> אני חושב שמערכה צבאית כזו יוצרת יותר קשר, בקהילה? יותר מחוברוּת. כי אשכול אשכול אשכול היה הרבה מאוד גם בתקשורת וזה נתן - - - <יעל אדר:> יש אחדות בקהילה. <רותי אהרוני:> מה הוא שידר באמת? כשאומרים אשכול? <היו"ר עמרם מצנע:> הוא שידר קודם כל מיוחדות - - - <רותי אהרוני:> כן, אבל צורת התיישבות נניח - - - <היו"ר עמרם מצנע:> התנועה הקיבוצית בעיקר. פחות מושבים. גם המושבים שנמצאים, אני מבין, בקו שני, הם פחות היו בתקשורת. <יעל אדר:> באופן מקרי רוב הקיבוצים הם מערבית ל-232. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל זה לא מקרי, כי הקמת הקיבוצים הייתה בעצם יצירת גבול אנושי. המושבים התחילו קצת אחרי זה. <יעל אדר:> לא, יש גם את גבולות, צאלים ואורים, שהם מאוד מזרחית, שהם בטווח ה-15. יש לנו באמת פה מהכול. <היו"ר עמרם מצנע:> זה שידר מיוחדות, זה שידר קהילתיות. <יעל אדר:> אני מרימה אותם. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה רבה. <אלכסנדרה קופץ':> תודה רבה שהגעתם אלינו, אני אשמח גם לראות אותך בימים של חגיגה ושמחה. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, באמת באנו ורוצים לראות שגרה. <אלכסנדרה קופץ':> אנחנו שמחים שביקשת לבוא היום ולא ביום הראשון. (בית ספר נופי הבשור) <זמירה בן יוסף:> שלום. שלום. זה המבנה היחיד שהוא לא ממוגן, יש בו רק מקלט, אבל כל הדבר הזה ממוגן. תראו איזה יופי, מקלטים עם אווירה פסטורלית. <היו"ר עמרם מצנע:> בחופש לא היו לימודים. <זמירה בן יוסף:> נכון, אבל היינו פה הזמן. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל חוויתם חוויה גם תוך כדי הלימודים של אזעקות? טרם המלחמה? <זמירה בן יוסף:> בוודאי. הסלמות יש כל הזמן. גם כשלא מודיעים בתקשורת. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אבל החוויה הזו של בית ספר כשיש אזעקה. <זמירה בן יוסף:> הרבה פעמים פשוט צוות ההנהלה עומד בשער, מברך אותם ואומר 'בוקר טוב' ואומר 'היום 15 שניות'. הילדים יודעים. זו מין סיסמה כזו. <היו"ר עמרם מצנע:> זה לא משתנה. <זמירה בן יוסף:> לא, הם יודעים. בשנה שעברה זה קרה הרבה. למזלנו מבחינת פגיעה הייתה לנו רק פגיעה אחת בחוץ, בחניון. <היו"ר עמרם מצנע:> את בעצמך מאיפה? <זמירה בן יוסף:> אני הייתי 30 שנה בניר עוז ועברתי - - - <זמירה בן יוסף:> זאת הספרייה שלנו. זה האגף של ילדים ונעורים. <היו"ר עמרם מצנע:> מאוד מרשים. זה הצוות של הספרייה? <זמירה בן יוסף:> זה הצוות של הספרייה. <היו"ר עמרם מצנע:> צוות גדול. <יעל אדר:> זו ספרייה אזורית. <היו"ר עמרם מצנע:> היא משמשת גם את - - - <יעל אדר:> היא משמשת גם את הקהילה וגם את בית הספר וגם כוח האדם, יש כוח אדם שהוא ממצבת עובדי בית הספר וכוח אדם שהוא מצבת המועצה ועובדים ביחד כצוות אחד. <היו"ר עמרם מצנע:> הקהילה היא קהילה מאוד מפוזרת, אז באים לפה? <יעל אדר:> כן. יש פעילויות. <היו"ר עמרם מצנע:> מפגש עם סופרים? <זמירה בן יוסף:> הרבה, כן, ממש. אז אנחנו גומרים לעבוד ובאים ל - - - <היו"ר עמרם מצנע:> הלוא אני מניח שגם לקיבוצים יש ספריות, נכון? <ספרנית:> בחלקם. מרכז הפעילות שקשורה בספרות זה פה. <יהודית גידלי:> מי היה הסופר האחרון שביקר פה? <ספרנית:> הייתה לנו מלחמה. הסופר הראשון שיגיעו בשבוע הבא זו דורית רביניאן. <ספרנית:> מגיעים סופרים ממש מהשורה הראשונה ואז מגיעים גם מהקיבוצים וגם מהמושבים לכאן, מכל הגילאים. <זמירה בן יוסף:> אתן גם פותחות עד שעות מאוחרות. <ספרנית:> פותחות אחר הצהריים עד שבע בערב, כדי שאנשים גם אחרי עבודה יוכלו להגיע לכאן, אז מגיעים לכאן גם סטודנטים, גם אנשים מבוגרים שלומדים בספיר או בבאר שבע, הם מגיעים לכאן לחפש מקורות מידע ותלמידינו שמגיעים לכאן לעבודות חקר. <היו"ר עמרם מצנע:> בעת המודרנית הזו השימוש בספרייה מתרחב, מצטמצם? פעם ספריות היו מלאות באנציקלופדיות. <זמירה בן יוסף:> עדיין מלאות באנציקלופדיות. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אבל זה יותר בטח לקישוט מאשר - - - <ספרנית:> חייבים להודות שפחות בשימוש, אבל יש מקורות מידע גם מקוונים. <זמירה בן יוסף:> בגדול אנחנו בית ספר מאוד ממוחשב, בכל כיתה יש לוח חכם והתחלנו ככה את בית הספר וחשבנו שזה באמת יהפוך את זה שהספרים יהיו - - - אבל אין, אנשים לא מוותרים על ספרים. בכיתה ח' השנה אנחנו עובדים עם טבלטים וכל הספרים בתוך הטבלטים. זה ניסיון השנה, נראה איך זה יעבוד. <ספרנית:> ואנחנו גם עושים פרויקטים לעידוד הקריאה בחטיבת הביניים, אז התלמידים של ז'-ח'-ט' באים לכאן לקחת ספרי קריאה בהשאלה והם מכינים עבודות. <היו"ר עמרם מצנע:> זהו, כל התפיסה הפרויקטאלית עכשיו, שגם הולכת להתרחב, אז בעצם הספרייה היא - - - <זמירה בן יוסף:> אצלנו היא קיימת. כן, הספרייה היא העיקר. <ספרנית:> כל תלמיד שלושה ספרי קריאה ב-ז', שלושה ספרים ב-ח' וגם ב-ט' לוקח להשאלה, זאת אומרת שהוא מגיע לחטיבה העליונה עם כמה ספרי קריאה ותוך כדי זה הוא גם נחשף לזה והוא בא לכאן מיוזמתו לקחת ספרים, וככה אנחנו חושפים את זה בפני התלמידים. <זמירה בן יוסף:> אנחנו משתלבים יפה בתכנית החדשה. <היו"ר עמרם מצנע:> כן. אני תמיד מסתכל על ספריות ומזה - - - אתה מבקר בבית ספר או הולך רק לספרייה אתה מקבל את חזות בית הספר. זה באמת מרשים. <ספרנית:> כן, התלמידים יושבים כאן להכנת שיעורים ועבודות. <ספרנית:> תשתדלו להסתכל אחר כך על ספרי הלימוד מאחורה, שספרי הלימוד מוכנים והם באים לקחת ולהשאיל. <היו"ר עמרם מצנע:> אני מבין שיש כאן פרויקט השאלת ספרים. <זמירה בן יוסף:> כן, תמיד היה. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אני בא מחיפה, שם זה 50 שנה כבר. <יעל אדר:> יש לנו כמה תכניות שאנחנו פעלנו לפיהן ואחר כך המשרד הכריז שנכנסים לתכנית. <זמירה בן יוסף:> כן, כבר הקדמנו. <יעל אדר:> גם אורח חיים בריא, פרויקט השאלת ספרים - - - <היו"ר עמרם מצנע:> כן, המהפכות מתחילות מלמטה למעלה. <יעל אדר:> ויש עוד כמה. <היו"ר עמרם מצנע:> הילדים שמגיעים בכיתה ז' הם בסדר בעברית? <זמירה בן יוסף:> יש מבחן טל שאנחנו עושים ואז לוקחים את הילדים שקשה להם ועושים קידום. בכלל הדור של היום עם עברית זה לא משהו. <קריאה:> שפת הווטסאפ. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל היא משתנה כל הזמן, השפה. פעם דור היה 25 שנה, היום דור זה 5 שנים. <יעל אדר:> טוב, אנחנו נמשיך. יזהר, פסיכולוג בית הספר, שאנחנו זקוקים לו עכשיו. <היו"ר עמרם מצנע:> אתה יושב בבית הספר או במועצה? <יזהר שער:> הנוכחות שלנו היא בבתי הספר. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, אבל אתה רק בית הספר או - - - <יזהר שער:> יש לנו צוות פסיכולוגים שפרוש על כל מוסדות החינוך ונמצאים בכל מוסדות החינוך. <היו"ר עמרם מצנע:> כמה? <יזהר שער:> 9 פסיכולוגים, לכל הגנים, מחולקים לכולם. <היו"ר עמרם מצנע:> אני מתעניין כי אנחנו עוסקים הרבה בוועדה בנושא השפ"י. <זמירה בן יוסף:> אז כשנשב לדבר יהיה מקום ל - - - <היו"ר עמרם מצנע:> בדיוק אתמול ישבתי עם המנכ"לית, הם הבטיחו להכין תכנית אב. תודה רבה לכם. <זמירה בן יוסף:> נווה הבשור הוא בית ספר שנכנס לשנה השישית שלו, כשלפני כן היינו בית ספר הבשור של המושבים ובית ספר מעלה הבשור של הקיבוצים וכשהתחילו הקסאמים במרץ אז המדינה החליטה שבונים לנו בית ספר ממוגן, אבל אחד. ואז מה ש-30 שנה הפוליטיקה לא הצליחה לעשות הקסאמים עשו ובנינו בית ספר אחד. ישבנו שנתיים קודם והיערכות לקראת בית ספר, הצוותים, פתאום ראינו ש - - - <היו"ר עמרם מצנע:> הייתם שותפים לתכנון של בית הספר? <זמירה בן יוסף:> גם לתכנון, כי בהתחלה חשבו לעשות בקומות וההתעקשות הייתה לעשות את זה כפרי ומפוזר. אני לא הייתי מנהלת אז, מי שהיה לפניי היה בתכנון. שנתיים בנינו את התכנית הפדגוגית ובמקביל בנינו - - - <היו"ר עמרם מצנע:> כמה ילדים יש לך פה בסך הכול? <זמירה בן יוסף:> יש 973 ילדים ועוד היד נטויה, בית הספר מכיל אותם בינתיים אבל אנחנו נצטרך להגדיל אותו, 40 כיתות אם, 154 עובדים, מורים 124 והשאר עובדים. <קריאה:> והשנה פותחים כאן פנימייה למצטיינים במוזיקה שישכון סמוך לבית הספר והתלמידים ילמדו כאן. <זמירה בן יוסף:> במוסד החינוכי של השומר הצעיר שנסגר. <היו"ר עמרם מצנע:> אתם שייכים לחטיבה להתיישבות. <זמירה בן יוסף:> המינהל לחינוך התיישבותי. כן. אנחנו מאוד מרוצים מהקשר איתם, זה קשר מאוד תומך, מאוד אחר. אנחנו עכשיו נלך לי"א. ניכנס לכיתה. מבחינת המבנה של בית הספר, פה ההנהלה, בצד שמאל חטיבה עליונה, כל שכבה נמצאת במבנה ובצד השני חטיבת ביניים, עשינו הפרדה. שם יש סדנאות, יש לנו אודיטוריום. הכול הכול ממוגן. אז בימים של 15 שניות יש כאן את המבנים האלה כל 15 מטר. מטר זה שנייה. כיוון שהילדים לא הספיקו לבוא לקחת ספרים לפני, אז המחנכים לוקחים אותם בהדרגה לקבל את הספרים. שלום כיתה ט'. (בכיתה י"ב) <היו"ר עמרם מצנע:> בוקר טוב. <הדס מטרי:> כן, עברנו קיץ ארוך. <היו"ר עמרם מצנע:> כמה זמן את בכרם? <הדס מטרי:> חמש שנים. רק שני מבצעים הספקתי. <היו"ר עמרם מצנע:> בוקר טוב לכם. איך זה לחזור לבית הספר? בכיתה ב' הם לא ביישנים, שם אמרו לי חלק כן וחלק לא. פה ביישנים, לא נעים להם. <זמירה בן יוסף:> רוצים לשאול משהו, להגיד משהו? איך היה לכם החופש? <תלמיד:> כיף. <זמירה בן יוסף:> איך פתחתם את שנת הלימודים? <תלמידים:> נהדר. היה כיף. אנחנו נהנינו. <זמירה בן יוסף:> אתם צריכים להגיד שהיה גרוע, זה לא בסדר. <היו"ר עמרם מצנע:> מה הציפיות מהשנה? שנה קצרה יש לכם, לומדים כמה חודשים ואחר כך - - - <תלמיד:> שלא תיגמר. <היו"ר עמרם מצנע:> אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל אני עומד בראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. באתי לראות קצת איך חזרתם חזרה ללימודים, לראות מה הם האתגרים שאתם עומדים בפניהם ואני אשמח מאוד אם תשאלו, כל דבר שאתם רוצים. הייתי פעם הרבה מאוד שנים בצבא, אני סיימתי כאלוף, הייתי אלוף פיקוד מרכז, שריונר. מישהו פה רוצה ללכת לשריון? אף אחד? <תלמיד:> לא. <יעל אדר:> אצלנו מרבית התלמידים מתחילים בשנת שירות ואחר כך חושבים מה הלאה. <זמירה בן יוסף:> שליש שכבה כל שנה יוצאים לשנת שירות. <היו"ר עמרם מצנע:> מישהו מתכנן ללכת למכינה קדם צבאית פה? כן? אתה יודע גם לאיזה אתה רוצה ללכת? <תלמיד:> עוד לא. <היו"ר עמרם מצנע:> רק אחד למכינה קדם צבאית? כמה לשנות שירות? יודעים בערך לאן, או שזה - - - <תלמיד:> עוד לא יודעים. <היו"ר עמרם מצנע:> עוד לא סגורים. חבר'ה, בכיתה א' שאלו אותי יותר שאלות. <תלמידה:> לי יש שאלה. <היו"ר עמרם מצנע:> אם אני אלך, אתם חוזרים ללמוד. <תלמידה:> לי יש שאלות. אמרת שאתה מנהל הוועדה לתרבות, ספורט וחינוך בכנסת. אז מה, כאילו כל חוק שלמשל מוציאים - - - <היו"ר עמרם מצנע:> רוב הרפורמות עוברות דרך הוועדה. לא כולן הן בתהליך של חוק, כי לא לכל דבר צריך חוק. למשל לצמצם את בחינות הבגרות זו סמכות של שר החינוך, הוא לא צריך לקבל את האישור של הוועדה, למרות שהוא מופיע בפני הוועדה כדי להסביר, ואז שואלים אותו שאלות. דרך אגב, בוועדת החינוך משתתפים באופן קבוע גם נערים ונערות ממועצת התלמידים הארצית שבאים בנושאים השונים והם מייצגים את התלמידים. יש הרבה מאוד דברים שהם חוק של ממש, שעוברים תהליך של חקיקה. <תלמידה:> יש תכניות מסוימות - - - <היו"ר עמרם מצנע:> כפי שאתם יודעים דווקא ביישובים כאן, באזור אשכול ובמועצות אזוריות אחרות, אז בשבועות הראשונים מתוכננים להיכנס באופן קצת איטי, זאת אומרת דואגים לכם שתבואו ויהיה לכם - - - והפוגה וקצת ללטף אתכם ו - - - <תלמידה:> לכמה זמן? <היו"ר עמרם מצנע:> זה יהיה לזמן קצר. <זמירה בן יוסף:> כמה זמן אתם רוצים שילטפו אתכם? <תלמיד:> הרבה, כל השנה אני רוצה שילטפו אותי. <זמירה בן יוסף:> אמרנו ביום ראשון של תחילת בית הספר, נגמר הליטוף. <היו"ר עמרם מצנע:> ומיד נכנסים חזרה ללימודים. יש כמה רפורמות שאתם כי"ב לא תיהנו מהן, למשל צמצום מסוים בבחינות הבגרות. מסוים, כי הכוונה הייתה לצמצם יותר, אבל לחצים מכל מיני כיוונים קצת הקטינו את התכנית. יש תכניות שגם אתם לא כל כך תיהנו מהן, זה להוריד את הצרכים של הפסיכומטרי, כלומר לאפשר כניסה לאוניברסיטאות לרוב המקצועות, לא לכולם, בלי פסיכומטרי, אבל זה גם כן לא ייכנס השנה, זה ייקח איזה שנתיים-שלוש, כי זה לוקח את הזמן שלו. דבר שלא קשור אולי אליכם, אבל הרעיון הוא לתת הרבה יותר עצמאות למנהלות בתי ספר, הרבה יותר עצמאות גם בבחירת תכניות הלימודים, גם בשעות, וזה דבר שאני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. יש מנהלים שכבר לקחו עצמאות ובאמת בתי הספר שונים אחד מהשני. אני מניח שבבית הספר הזה יש מחויבות אישית? <זמירה בן יוסף:> כן, שנים. <היו"ר עמרם מצנע:> כי במחוז הדרום יש גם תעודת בגרות חברתית. <זמירה בן יוסף:> אצלנו היה יום עבודה ביישובים בלי קשר ועכשיו ניכנס לתכנית. <היו"ר עמרם מצנע:> אני גרתי הרבה שנים ב - - - יום אשכוליות. היה באמת יום יום עבודה בקיבוצים. אבל מהשנה תהיה חובה, זה גם כן כבר לא כל כך יתפוס אתכם, לכל תלמיד בתיכון לעשות מחויבות אישית וזה ייכנס כחלק מהתעודה. אני יודע שבמחוז הדרום כבר שנים, אני הייתי ראש המועצה בירוחם במשך חמש שנים ואני יודע שיש תעודת בגרות חברתית שנכנסה. אז זה פחות או יותר השינויים. <תלמידה:> יש לי עוד שאלה לגבי הרפורמה. שמעתי על מקצועות מורחבים, שיש הגבלה לגבי הרחבת מקצועות, כאילו מי שירחיב, זה יירד מהמשקל של זה בתעודת הבגרות בסופו של דבר. כמה אפשר לתת בחירה, מי שרוצה לעשות. <היו"ר עמרם מצנע:> תראי, אני לא צריך לספר לכם, בחינות הבגרות, זה הפך להיות ממש עגל הזהב, כאילו זה הדבר הכי חשוב ורק אליו מכוונים ולומדים והכיוון ייקח זמן, אבל התהליך, לתת יותר משקל ללמידה משמעותית, לערכים, לנושאים שהם לאו דווקא אלה שאחר כך יוצרים את המקצוע בחיים. זה מביא גם להורדת נפח בחינות הבגרות, אז אל"ף, יהיו פחות טפסים, הרי היום בחלק מהמקצועות יש הרבה מאוד טפסים, אז בזה כבר יצמצמו לקראת שנה הבאה. דבר שני זה לצמצם את הבחינות. גם לצמצם את המקצועות, אם רוצים ללמוד למידה משמעותית ולעשות שינוי בתפיסת העולם צריך להקטין את המקצועות שבהם נבחנים וגם להקטין את העומס על מקצועות להרחבה. אפשר יהיה לבחור שני מקצועות או שלושה להרחבה, אבל לא מעבר לזה. זה פחות או יותר הכיוונים. אלה שינויים שלוקחים זמן. בעיתונות יוצרים כותרות וחושבים בדרך כלל שזה קורה מחר, מיד עומדים עם סטופר לראות אם זה קרה ומי שנמצא בחינוך יודע שאלה דברים שלוקח הרבה זמן כדי לעבור את השינוי הזה. <תלמידה:> אם אנשים רוצים בחירה, הם רוצים להרחיב את הידע שלהם. <היו"ר עמרם מצנע:> תהיינה מגבלות, כי גם בתי ספר, ברגע שמרחיבים אז הם גם צריכים צוותים מקצועיים לצורך ההתמקצעות או ההתמקדות ולכן יצטרכו לצמצם במידה מסוימת. יש בתי ספר, אני לא יודע אם זה קיים אצלכם, זה גם דבר שנמצא במחוז הדרומי, יש הרחבה על ידי יום בשבוע באוניברסיטת באר שבע, לא יודע אם נוסעים מפה לשם. <זמירה בן יוסף:> בודדים. <היו"ר עמרם מצנע:> יש את פרויקט עתידים. נמצא פה בבית הספר באיזה שהיא צורה? <זמירה בן יוסף:> לא פה, אבל קיים. יש לנו כיתות מדעיות. <היו"ר עמרם מצנע:> רובוטיקה יש לכם? <זמירה בן יוסף:> יש חוג רובוטיקה לילדים מהכיתות המדעיות. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל אתם לא משתתפים בתחרויות הארציות - - - <זמירה בן יוסף:> קבוצה קטנה. <תלמיד:> יש לי שאלה. שמעתי שאחרי המבצע נותנים דגש על לימודים בנושא גזענות וזה, כל הנושאים האלה, מה שאני רוצה לשאול זה איך זה ישפיע עלינו בי"ב ומה באמת רוצים לעשות במסגרת הזו. <היו"ר עמרם מצנע:> קודם כל שמעת נכון. אני לא יודע אם אתם חשים, כי אתם פה קצת נמצאים באיזה בועה מסוימת, אבל יש רוח רעה בחברה הישראלית בנושא הזה של גזענות, בנושא של שנאת האחר, בעיקר ערבים יהודים, אבל לא רק, גזענות היא בעיה גם פנימית שלנו. המחשבה היא בהחלט לעסוק בזה. אני מניח שלכם בי"ב יהיו אולי שיחות, אולי קצת הרחבה, זה דרך מקצועות האזרחות, היסטוריה, אבל אתם, עוד פעם, כבר לקראת הסיום, אז אני מניח שיעסקו בזה פחות, אבל צריך לעסוק בזה, ובכלל בתי הספר תהיה הרחבה של מקצועות האזרחות, מה זה דמוקרטיה, יש יותר מדי צעירים וצעירות ומבוגרים שלא כל כך מבינים את מהות הדמוקרטיה. הדמוקרטיה, כל עוד שהיא טובה לי אז היא דמוקרטיה, ברגע שאני חושב משהו על האחר, כמו זכות הערבים לבחור, זכות הערבים להיות חברי כנסת, שאלות שצצות, ערבים אני מתכוון לערבים שהם אזרחי מדינת ישראל. אני הייתי גם ראש עיריית חיפה במשך עשר שנים, עיר מעורבת, של ערבים ויהודים, והנושא הוא הרבה יותר אקוטי והרבה יותר בולט והנושא הזה הוא בהחלט נושא חשוב כשלעצמו. אני מקווה מאוד שאפשר יהיה להרחיב, אני לא יודע עד כמה אתם עושים את זה, למפגשים בין יהודים וערבים. עוד פעם, אני מניח שפה זה קצת פחות, אבל מפגשים בין יהודים לערבים ולא שהיהודים יראו את הערבים רק דרך הטלוויזיה, או שערבים שיראו כך את היהודים, אני מדבר, עוד פעם, על אזרחי מדינת ישראל. אלה נושאים, לפי דעתי, מאוד מאוד חשובים, הם התשתית המוסרית הערכית של החברה שלנו. <תלמיד:> פעם הייתי במפגש כזה של יהודים וערבים, זה היה במסגרת ידידי כדור הארץ, שבאמת היה מפגש בין יהודים, היה אנחנו, כמה מאיתנו, ופלשתינאים והיה מפגש. אני שואל אם יש - - - <היו"ר עמרם מצנע:> כן, יש הרבה תכניות של מפגשים כאלה. יש היום גם מדיניות של בצוות המורים בבית הספר להכניס גם מורים שבאים מהמגזר הערבי. <זמירה בן יוסף:> אין לנו שום בעיה, שיבואו. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, הבעיה היא דו כיוונית, חלק מבתי הספר לא רוצים, חלק מהערבים גם לא כל כך רוצים, אבל הרעיון הוא - - - תראו, במקום שלא מכירים אחד את השני מזה צומחת שנאה. אתם יודעים מה? מזה צומח פחד. כשאני לא מכיר את השכן שלי או את האחר, אני מפחד ממנו. כשאתה מפחד ממנו אתה גם מתחיל לשנוא אותו, אתה שונא אותו אז אתה גם מגלה גילויי גזענות, מה זה גזענות? הוא שונה ממני, הוא אחר ממני, מגיע לו פחות ממני. זה התהליך. לכן המפגשים וההיכרויות האלה מאוד חשובים. אני למשל גיליתי בחיפה, ובחיפה יש הרבה מאוד שכונות מעורבות, שאתה יכול לגור בבניין רב קומות, אפילו באותה קומה, דלת מול דלת, ואין לך מושג מי גר שם. יוצאים בבוקר, בעיר כמובן יש שכונות כאלה, נפגשים אולי במעלית או במדרגות, אבל אין שום מושג ולכן זה לא מספיק שגרים אחד ליד השני, אלא צריך לעשות מפגשים, פרויקטים משותפים, פעילויות משותפות ואני מקווה מאוד שאפשר יהיה להרחיב את התכניות האלה. הן קיימות היום בכל מיני מקומות. יש פה ילדים שפעילים למשל בקבוצה שנקראת 'קו הזינוק'? כן, את? פעילה בקבוצה כזו? את היחידה מבית הספר? <תלמידה:> אני דרך המועצה. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אבל אני שואל מבחינת שכבת הגיל. <תלמידה:> כן. <היו"ר עמרם מצנע:> אז זה גם כן. זה חינוך למנהיגות, אבל חלק מזה זה גם מפגשים עם ערבים. יש לכם בקבוצה לא יהודים? <תלמידה:> כן, שניים. <היו"ר עמרם מצנע:> אז את חווה את זה. מי עוד רוצה לשאול? <תלמידה:> אפשר לשאול על המבצע? <היו"ר עמרם מצנע:> מה שאת רוצה, אני אשתדל לענות. <תלמידה:> אתה חושב שהפסקת האש הזאת תחזיק מעמד? <היו"ר עמרם מצנע:> אני לא רוצה להסתכן, כי כבר פעם אחת פה הייתה פשלה לא קטנה. אבל אם אני בכל זאת אסתכן ולא תצטטו אותי אם יקרה משהו, אני מעריך שהפסקת האש הזאת תהיה ארוכה. <תלמידה:> כי חמאס עדיין עם נשק, יש להם עדיין. <היו"ר עמרם מצנע:> יש להם נשק, יש להם יכולות, אבל תראו, בסופו של דבר, אני רוצה רגע להרחיב, ביטחון מדינת ישראל מבוסס על דבר מרכזי אחד וזה הרתעה. הוא לא מבוסס על זה שלשכנים שלנו אין נשק ואין יכולת. אנחנו לא יכולים למנוע את זה. אתם מכירים את הגזרה למשל בלבנון, יש שם אלפי טילים, אפילו הרבה יותר מדויקים ויותר גדולים, ולכן העוגן המרכזי של תפיסת הביטחון הוא הרתעה. כלומר אם אתם תעזו לירות תחטפו כל כך חזק שלא יהיה - - - <תלמידה:> אבל זה לא עבד. <היו"ר עמרם מצנע:> רגע, שנייה. זה נכון, הרתעה זה לא דבר ש - - - עובדה שמאז שנוסדה מדינת ישראל כל כמה שנים יש פה מלחמה. זאת אומרת ההרתעה עובדת לתקופה מסוימת וצריך לחדש אותה. אני מעריך, למרות כל הדיבורים על מי ניצח ומי הביא יותר נזק, שלמרות צהלות השמחה שמגיעות משם, מעבר לגדר, שהושגה פה הרתעה. אני לא יודע לכמה זמן, אני מעריך שהפסקת האש תישמר לתקופה יותר ארוכה. תראו, המבצע הצבאי הוא חלק מתהליך, מי שלמד קצת היסטוריה ואולי אזרחות, נהוג לומר שהמדינאות היא המשך המלחמה בכלים אחרים. כלומר למלחמה יש את המטרות שלה, אבל המטרות האלה לא מושגות אם אין לזה גם השלמה בתהליך פוליטי מדיני, לכן אנחנו ניצבים עכשיו, בחודש, חודשיים שלושה הקרובים, בתהליך הידברות. מה יהיה בתהליך הזה ואיזה הישגים יושגו שם, כדי באמת למנוע את הסיבוב הבא, אני לא יודע, אבל זו המטרה וזה הכיוון. אבל בשורה התחתונה להערכתי הפסקת האש פה תהיה יותר ארוכה. אני מאוד מקווה שאפשר יהיה להגיע להסכמים שבאמת יאפשרו גם לעזתים קצת לטפל בעצמם וגם לנו יותר שקט ויכולת להשקיע בתשתיות שלנו. זה כמובן מכניס אותנו לשאלות נוספות, בכלל מערכת היחסים בין מדינת ישראל לפלשתינים, כי הבעיה היא לא רק רצועת עזה, יש בעיה גם ביהודה ושומרון. אני מקווה שאנחנו בפתח של תקופה אחרת. היא בעיה יותר פנימית שלנו, פוליטית, מה אנחנו רוצים מעצמנו, למה אנחנו מוכנים יותר, למה אנחנו מוכנים פחות ונצטרך להתאזר בסבלנות. <תלמידה:> אני הרגשתי במבצע שמצד אחד יש את החמאס, שהבכירים שלהם מתחבאים בבונקרים והכול בסדר מצידם, ואנחנו מנסים לפגוע בהם ואנחנו פוגעים באזרחים ולהם זה טוב, למה? כי הם יכולים להשתמש בזה, הם מראים שהם נורא מסכנים. כאילו מצד אחד אני לא רואה פה מצב שאנחנו יכולים לנצח. <היו"ר עמרם מצנע:> תראו, אני הייתי קצין צעיר במלחמת ששת הימים, תוך שישה ימים ניצחון ברור, מוחלט, דרך אגב לא סופי, כי חודשיים אחרי מלחמת ששת הימים התחילה כבר מלחמת התשה בתעלה, ואני לא יודע אם חשבתם על זה פעם, בין מלחמת ששת הימים שהייתה ניצחון ענק למלחמת יום הכיפורים, שהייתה מלחמה מאוד קשה, כולו עברו שש שנים. כלומר מניצחון טוטאלי, תבוסה מוחלטת של צבאות ערב, שש שנים, המלחמה אולי הכי קשה שהייתה לנו. <תלמידה:> כי הייתה שאננות בגלל. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אבל אני אומר, הנה, תראו, שבמלחמה שבה ניצחון צבאי מוחץ, זה לא יצר מציאות חדשה. דווקא מלחמת יום הכיפורים, שבה גם למצרים הייתה תחושה שהם ניצחו, הביאה בסופו של דבר לשלום בינינו לבין המצרים. את מעלה שאלה נכונה, מה אני רוצה לומר בזה? שהמלחמות החד משמעיות האלה, שהניצחון הוא ברור ומוחלט, עברו מהעולם. אנחנו אולי מתגעגעים אליהם, אבל הם עברו מהעולם. זו מלחמה א-סימטרית לחלוטין, אנחנו עם צבא אחד החזקים בעולם, מצוידים בנשק אולי הכי מודרני בעולם, ניצבים מול כנופיות וזו החולשה שלהם אבל זו גם העוצמה שלהם. אפשר לדבר על החמאס במונחים של טרוריסטים ואכזריות וכדומה, אנחנו קצת עושים לעצמנו הקלה, כי בסופו של דבר יש שם תנועה לאומית ובעולם, כפי שאתם בטח יודעים, בווייטנאם האמריקאים עם כל העוצמות הכי גדולות שלהם יצאו משם עם הזנב בין הרגליים, בעירק האמריקאים ישבו הרבה מאוד שנים ובסוף התקפלו משם. כן, זה חוזר חזרה. יש בהחלט היום מציאות שבה אם אנחנו לא נשכיל בצד הכוח הצבאי שלנו גם לקיים הידברות וניסיון להגיע להבנות והסכמים של אינטרסים אז יהיה לנו צורך אחת לכמה שנים לצאת למין מערכות כאלה. זה נכון, זה באמת מאוד מאוד מתסכל כשאתה נלחם מול מערכת כזאת שמשתמשת בילדים ונשים ואוכלוסייה בלתי לוחמת בעצם כמגן אנושי וכדי ליצור גם תדמית רעה מאוד וקשה מאוד עלינו בעולם. זה הנשק שלהם. <תלמידה:> כן, בגלל זה אני שואלת, אם הם נלחמים בהסברה, למה אנחנו לא? איך הסברנו את עצמנו בעולם? <היו"ר עמרם מצנע:> כי קשה מאוד להסביר תמונה של טנק, F-16 ומסוק קרב מול ילדים. להסביר את זה זה כמעט בלתי אפשרי. <יעל אדר:> אנחנו באמת מאוד נשמח לקבוע איתך יום לשיעורי אקטואליה. <היו"ר עמרם מצנע:> אני אשמח מאוד. <יעל אדר:> עדן, אני חושבת שהתבטאת היום יותר, אבל אין לי ספק שיש עוד הרבה תלמידים שיש להם מה לשאול ולומר ומאוד נשמח לקבוע אקטואליה, כי יש לנערים האלה על מה לדבר, עם החוויות שהיו. <היו"ר עמרם מצנע:> אני אשמח לבוא, אני אוהב לדבר עם י"א-י"ב. <יעל אדר:> אני חותכת כי אנחנו צריכים להמשיך, אבל נשמח לשמוע. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל צריכים ללכת. זה מה שרציתי להגיד. <יעל אדר:> אבל לא לשכוח את הבקשה שלי לאקטואליה. <היו"ר עמרם מצנע:> אז עכשיו עשינו מין הפוגה כזו, נכון? אז תודה רבה לכם ובהצלחה. <יעל אדר:> התושבים שלנו רוצים לדבר עם הממשל המרכזי. עם המועצה הם מדברים. <היו"ר עמרם מצנע:> אני אשמח מאוד. <יעל אדר:> אבל זה ביקור קצר, ואני אשמח לשיעורי אקטואליה בתיאום עם זמירה. הם רוצים לדבר עם הממשלה. (ראיון לערוץ 1): <מראיין:> אדוני, רק על מטרת הביקור. <היו"ר עמרם מצנע:> הביקור הוא ביקור במערכת החינוך של מועצה אזורית אשכול, ביום ראשון נהיה במועצה אזורית שער הנגב, זאת כחלק מאחריותנו, חובתנו, זכותנו, לבוא ולבקר ולראות את מערכת הלימודים שנכנסת לנורמליות, לשגרה. רציתי לשמוע קצת את התלמידים, גם הצעירים, גם הבוגרים יותר, לפגוש את הנהלות בתי הספר ואני רוצה לומר לך שאנחנו כנראה, המבוגרים, סוחבים איתנו את הצורך להמשיך ולדבר ולעסוק, הילדים נמצאים כבר קדימה בעתיד וזה מרשים מאוד לראות את המערכת כאן, בתיכון ובכלל. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות, באתי לעודד ויצאתי מעודד, אבל זה בהחלט מחזק גם אותנו, וכמובן גם לשמוע על הבעיות והאתגרים ולנסות לעזור במה שניתן לעזור. <מראיין:> אני מבין שהביקור הזה מוגדר כביקור של ועדת החינוך, נכון? <היו"ר עמרם מצנע:> הביקור מוגדר כביקור של ועדת החינוך. <מראיין:> אתה יכול להציג לי את חברי הוועדה שנמצאים איתך היום שהגיעו? <היו"ר עמרם מצנע:> חלק יצטרפו בהמשך. <מראיין:> עדיין, בכל זאת, ועדה היא כמה בדרך כלל? <היו"ר עמרם מצנע:> ועדה היא 13 חברי כנסת. <מראיין:> ומה, לא מצאו לנכון להגיע בבוקר הזה לאשכול? <היו"ר עמרם מצנע:> כל אחד מוצא לעצמו את סדר היום שלו. <מראיין:> בכל זאת? ביקור חשוב, אזור חשוב, אזור מוכה שנמצא - - - <היו"ר עמרם מצנע:> ביקור חשוב, כן, כן. <מראיין:> ועם כל הקיצוץ שקורה עכשיו במערכת החינוך, אני הייתי מצפה לקצת יותר אנשים פה. <היו"ר עמרם מצנע:> אבל הוועדה בראשותי היא בעלת עוצמה ונוכחות ומייצגת את כולם. <מראיין:> הבנתי. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה רבה. <מראיין:> איזה עניינים, מה שמעת מהתלמידים? קצת משהו שאתה יכול - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אני אומר לך, התלמידים מדברים בעיקר על המחר, לא על האתמול. כלומר הם הרבה יותר עם בריאות נפשית מאשר אנחנו מצפים ואני מניח שיש פה ושם תלמידים שזקוקים קצת יותר לעזרה. שאלתי את תלמידי כיתה י"ב על האם מלטפים אותם מספיק ומחבקים אותם והם נהנים מזה. <מראיין:> עוד שאלה אחרונה, אדוני. לגבי תקציב החינוך, הקיצוץ כרגע בעקבות הבור שנפער, אתה שומע על כך ששוב פעם מקצצים בחינוך, בביטחון, הפרה הקדושה, לא נוגעים. מה דעתך? <היו"ר עמרם מצנע:> אני מאוד מוטרד מהקיצוץ במערכת הביטחון, נפגשתי אתמול עם מנכ"לית משרד החינוך ו - - - <מראיין:> תתקן את עצמך, כי אמרת קיצוץ בביטחון. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אני מאוד מוטרד מהקיצוץ במערכת החינוך, זה קיצוץ מאוד משמעותי, גם במערכת החינוך וגם בהשכלה הגבוהה. נפגשתי אתמול עם מנכ"לית משרד החינוך ואנחנו נכנס את הוועדה בשבועות הקרובים. (בחדר המנהלת) <זמירה בן יוסף:> אני שמעתי את ההתרשמות שלך. אני מעריכה שמה שאמרת זה מה ש - - - <היו"ר עמרם מצנע:> מה שאני חושב, בדרך כלל. <זמירה בן יוסף:> מה שאתה חושב. יש 29 יישובים במועצה וכשדיברת על קשר עם ערבים, אז ככה חשבתי בלבי שקודם אנחנו נייצר את הקשר עם בני נצרים וכל החבר'ה שהצטרפו אלינו. התחלנו לעשות את זה בקטן. אז יש לנו 29 יישובים, והילדה שאמרה שהיא ב'קו הזינוק' היא מרמת נגב, יש להם את התכנית הזו שם. אז במהלך כל החופש רוב צוות העובדים היה כאן וכל הזמן ניסינו לחשוב איך אנחנו מכינים את שנת הלימודים. היה לנו קשה לעזוב את האזור, היינו פה בעיקר. מאוד רצינו כמה ימים של נחת להתחיל את שנת הלימודים, אבל ברגע שאמרו לנו לא, 1 בספטמבר, הייתה פה התארגנות מדהימה. היועצות הכינו את המחנכים והפסיכולוגים איך לדבר עם הילדים ביום הראשון. השתדלנו לעשות טקס צנוע בגין האבל שאנחנו בכל זאת נמצאים בו, נוספו לבית הספר ארבעה יתומים ועוד שני ילדים שהאבא שלהם פצוע מאוד קשה, גדי ירקוני. אבל העיקרון הוא לחזק קודם את המורים, כי אם המורים לא יחוזקו, ויש דוגמה יפה שאחד המורים נתן בשיחה שעשינו, הזמנו את כולם בעקבות האירוע ועשינו שיח פתוח ואחד המורים אמר שזה כמו במטוס, כשהדיילת מראה והסרט במטוס על ההתנהלות, אז כשיורדים אביזרי נשימה שם אז קודם האמא שם ואז היא דואגת לילדים ועל העיקרון הזה אנחנו קודם מטפלים במורים. יזהר ארגן לנו פסיכולוגים מהמרכז, הם באו ביום ראשון לשיח עם המורים, הם באים גם היום. אתמול עשינו מסאז'ים, זה היה פשוט כיף. <גאולה ביטון:> שחררנו את כל התלמידים מוקדם ואז הצוות נשאר. <זמירה בן יוסף:> כן, הבאנו מסאז'יסטיות, הן התפזרו בכיתות והמורים פשוט הלכו אליהן. הם יצאו מסוממים כאלה. <גאולה ביטון:> והרבה בכו והשתחררו. <זמירה בן יוסף:> והרבה בכי, הרבה שחרור. כי יש לנו פה את יישובי הגדר שעברו חוויות מהגיהינום. מרכזת השכבה שפגשתם, בלילה הראשון הם ישבו שם בכרם שלום בחושך, בהאפלה, כי חשבו שיש חדירה מהמנהרות וזה היה יום לפני בחינת הבגרות, מועד ב' במתמטיקה, הילדים הגיעו לפה מפורקים. איך אמר אחד המורים? אפשר למגן את בית הספר, אי אפשר למגן את הנשמה. באמת עכשיו מגיעות התוצאות של הבגרויות, בסך הכול די סביר. <היו"ר עמרם מצנע:> תגידי, אם מנסים לשים אצבע על הגורם העיקרי לתחושת חוסר הביטחון ואובדן האמון והתחושה הקשה הזו, מה הוא? <זמירה בן יוסף:> אני אגיד לך בדיוק מה הוא. <היו"ר עמרם מצנע:> זה המנהרות, זה הפצמ"רים, זה ההנהגה ש - - - <זמירה בן יוסף:> לפצמ"רים אנחנו מורגלים, יש לנו את כל הכלים להתמודד עם פצמ"רים. לא האירוע האחרון, נירים וניר עוז, זה היה פשוט נורא. <היו"ר עמרם מצנע:> לא השבוע האחרון. <זמירה בן יוסף:> היינו פה בדיוק בפעילות ביום של ניר עוז וזה היה לא נורמלי ממש. גם המנהרות, שזה איום, לא חדש, הרי נפתחה פה מנהרה ונפערה פה מנהרה, ידענו, אבל לא י דענו את העוצמות, שזה כבר כמעט בתוך כרם, את העוצמות האלה ממש לא ידענו וגם נאום הכלניות. גם ה'בואו הביתה', וכולם 'בואו' במין אמון כזה ואחרי יומיים בום וכולם ברחו עוד פעם. זה שבר. המנהרות זה שבר, ה'לכו ותחזרו' זה שבר וגם עם ההנהגה זה שבר. משהו בהנהגה לא ברור. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אבל בסוף הדברים האלה מה הוא - - - <יעל אדר:> גם ההתשה שלאורך הימים, ההתשה שלא יודעים מתי. אני יכולה לומר לך שכמנהלת במועצה - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אלה דברים שוותיקי היישובים פה עברו וגם בגזרות אחרות, אבל היה פה משהו ש - - - <יזהר שער:> אני אנסה להגיד - - - <זמירה בן יוסף:> הם חושבים שאחרי ראש השנה יהיה עוד פעם הכול מחדש, זה מה שהילדים מרגישים. <יזהר שער:> אני פגשתי מאות אנשים לאורך הזמן הזה ומדובר פה באמת על כמה נדבכים בו זמנית. ממד אחד זה הממד של ההנהגה, התחושה הייתה בהתחלה שאנחנו בעצם מובלים בלי רועה ותחושת בדידות עצומה בחוויה של כל האנשים שהייתה. הייתה חוויית בדידות מאוד גדולה ועד היום בעצם. למשל יישובי הגדר, בתחושה שלהם הם מעין כוח של ספיגה. לא הייתה אמירה מראש, הנהגה שאומרת 'אתם, יישובי הגדר, אמורים לספוג פה משהו. יש כאן גם איום של מנהרות שאמור לאיים על חייכם, גם איום של פצמ"רים שאתם בסכנת חיים', ואם היה תהליך מובנה - - - <היו"ר עמרם מצנע:> לו למשל בתחילת המערכה היו אומרים ליישובי הגדר 'תראו, אנחנו מעודדים אתכם לפנות - - - <יזהר שער:> לא מעודדים, אנחנו - - - <היו"ר עמרם מצנע:> לא, ודואגים לאמירה ברורה, זה היה משנה את כל התמונה? <יזהר שער:> מאוד. זה היה משנה את תודעת התחושה שיש באמת מישהו ש - - - <היו"ר עמרם מצנע:> תמונה של מנהיגות ומסרים, יותר מאשר המציאות - - - <יזהר שער:> ההתנהלות לאורך כל הדרך. ואז בעצם מה שהיה פה זה היה הישענות על מנהיגות מקומית. <יעל אדר:> כן, חיים ילין היה עמוד ה - - - <יזהר שער:> מה שאתה רואה פה, יש פה גם מנהיגות, גם של מנהלת בית ספר, גם של מנהלת אגף החינוך ושל ראש המועצה. הייתה פה מנהיגות פנימית שלאורך כל הזמן הייתה פה ונתנה כל הזמן כמיטב יכולתה, אבל הרגישה גם בבדידות מסוימת אל מול מסרים מלמעלה. אז אני אומר, החוליה הזאת היא קיימת ואני רואה שזה מפעפע בכל השיחות שמדברים. לא מדברים רק על החרדה מהאירוע, אלא גם על התחושה הזאת, היא תחושה שמאוד בולטת. איום המנהרות היה איום מכונן, הוא סימן תסריט אימה שנחרת ונצרב בתודעה של הרבה אנשים ועד היום קשה לאנשים להימלט מזה בעצם. <היו"ר עמרם מצנע:> התמונה הזו של הדמויות השחורות היא תמונה מעצבת. <יזהר שער:> והדבר הנוסף, האמירה המשלה של 15 שניות, כשאין 15 שניות ובעצם השפה של אנשים נהייתה צבאית, אני שומע שריקה ואני משתטח וכו'. אני יודע, כי אני בנירים גם. אני שותף לחוויה הזאת באותה מידה. <זמירה בן יוסף:> אתה צריך לשמוע את השיח בין ילדים. הנחיות התגוננות 15 שניות אבל לא פעם מצבע אדום עד הנפילה זה 4 שניות, 5 שניות. <יזהר שער:> יש כאן תחושה של היעדר אחריות באמירה לתושבים 'תראו, אתם בסכנת חיים ממשית, כל מי שלא מוכרח להיות פה, אנחנו נדאג שהוא יפונה, נדאג גם לטיפולו, נבין גם שאתם נמצאים בתוך פינוי,' ואנשים יגידו רק כשהם הכרחיים ליישובים'. זה המסר, אני אומר לך, שאנשים ציפו לשמוע את זה כמשהו מכוון. <היו"ר עמרם מצנע:> זאת אומרת אנשים גם הרגישו לא נוח עם העזיבה הזאת. מצד אחד הם הבינו שהם צריכים לשמור על הילדים ולצאת, מצד שני - - - <זמירה בן יוסף:> היה צריך לחזק אותם ולהגיד להם 'זה בסדר'. <יזהר שער:> בתחושה שלי שמרנו על הילדים ועל המבוגרים. <יעל אדר:> כרשות אנחנו נתנו גיבוי מלא, לא אמרו 'תצאו', לא אמרנו 'תישארו', אבל אמרנו שמי שמעוניין לצאת מחוץ לאזור, להפסקה, להפגה, אנחנו נותנים אמצעים. העמדנו אוטובוסים והיה גיבוי מלא. <יזהר שער:> אבל זו המנהיגות המקומית, הייתה חסרה החוליה בדיוק העליונה. זה אחד הלקחים הממש מרכזיים. דבר נוסף, הניחו בלונים, במובן אחד זה הגן מפני המנהרות, במובן שני זה נתן שדה למטווח רצחני בימים האחרונים. מה שהיה בימים האחרונים, אני אומר לך כמי שהיה שם, לא יכולתי לצאת לעבודה אפילו. היינו במטווח רצחני. אני אמרתי לכל אדם, 'אם אתה יכול לצאת, קדימה'. <היו"ר עמרם מצנע:> הם ניסו לירות עליו? <יזהר שער:> ברור, שעתיים אחרי שזה הונח התחיל המטווח. התחושה של האנשים הייתה גם שאין מישהו שמנסה למנוע את זה. הייתה תחושה שלא מרימים מסוקים, אין תחושה שמונעים את זה. <יעל אדר:> תראה, אני לא יודעת אם זו הסיבה שהם ירו, אבל החוויה החדשה שיש לנו באשכול, שבעבר כשהיה צבע אדום היה ירי של רקטה, שתיים, יש משהו חדש שזה מטווח. כלומר יש צבע אדום ואז יש עשר, עשרים בדקה. <היו"ר עמרם מצנע:> זה השבוע האחרון. <יעל אדר:> השבוע האחרון. וכל פעם התבייתו על יישוב אחר, זה עשר, עשרים רקטות בפחות מדקה, אלה דברים שלא היו לנו בעבר. כי אז יש צבע אדום, אתה במיגונית כמה זמן ויוצא. וזו גם הייתה אחת החוויות של החרדה המאוד גדולה, שטובחים בנו. <זמירה בן יוסף:> אחד הקשיים, ובאמת אצלי זה ממש בתחושה של כעס אפילו, זה זה שלא הודיעו שבשבע הולכת להיות הפסקת אש. לא ידענו. אנחנו יודעים שכשיש הפסקת אש 'תיכנסו למקלטים', וגם צה"ל לא הגיב. <שרה אור:> ולא היה שם חשמל. הרי היה ברור - - - <זמירה בן יוסף:> כיסחו את נירים וצה"ל לא הגיב. שום מסוק, שום דבר למעלה, גמרו את נירים. <גאולה ביטון:> לא, היו צריכים להודיע לאלף, אלף מוציאים הודעה כמו שמודיעים לנו 'חבר'ה, נא להיכנס למרחבים מוגנים' ונגמר הסיפור. <יזהר שער:> לא אמרו לאף אחד. הצבא אמר שגם הוא לא ידע, גם הצבא לא ידע. <גאולה ביטון:> אני ראיתי בתקשורת שהם מדברים שתהיה הפסקת אש, הפלשתינאים, אבל בנירים אמרו 'לא היה לנו חשמל מהבוקר, לא ראינו את זה מהבוקר'. <שרה אור:> כן, הם הלכו לתקן את החשמל. <זמירה בן יוסף:> זה המצב, ככה מבחינת התחושות שלנו. לא קל לנהל בית ספר עם תחושות כאלה. <שרה אור:> זמירה, אני רוצה רגע להגיד משהו על מה שראיתי אתמול. אתמול נכנסתי לכיתה של תלמידים. <זמירה בן יוסף:> הוא דיבר על זה היום. <שרה אור:> על מה? <יעל אדר:> רק נתקדם, בעשר אנחנו צריכים להיות בנירים. <שרה אור:> אני רק אגיד משהו קטן. אני חושבת שיש שונות בין מעגלים של תלמידים. עשינו דיון, ניצחנו או הפסדנו, היה דיון סוער ביותר. הם לא הלכו. אז יש הבדל מאוד גדול, אלה שעל יד הגדר, הם אומרים שיתחיל בראש השנה, מהקיבוצים והמושבים, אף אחד בראש השנה לא יהיה בבתים. זה מה שהם אומרים. הם בטוחים שהפסדנו, יש להם טענות קשות על הממשלה. אלה שקצת יותר רחוק קצת יותר רגועים ואלה שהם מרמת נגב או מאורים, מישהי אמרה לי, 'אין בעיה, אני סבבה'. <זמירה בן יוסף:> כן, נכון, יש פה הכול. <גאולה ביטון:> אני רוצה לגעת בפן אחד. <זמירה בן יוסף:> תחזירי אותנו למציאות. <גאולה ביטון:> זהו, אני לא אדבר כרגע על הקטע הנפשי, כי בהחלט הוא היה מאוד קשה. אני, כמנהלנית של בית הספר גובה כרגע את אגרות החינוך ואת המסע לפולין, יוצאים לפולין באוקטובר, ויש לי שני תלמידים שבאו וביקשו לקבל את הכסף בחזרה. אחת מהן מנירים ואני שואלת למה והיא אומרת 'אני עכשיו צריכה לדאוג לעצמי, אני צריכה ללכת ללמוד לרישיון נהיגה, יש סדרי עדיפויות. כשאבא היה חי, אז יכולתי גם וגם וגם', זה מקיבוץ שהוא הלך להפרטה. ואני רואה פה את הקושי הכלכלי של אותן משפחות שחודשיים לא עבדו והיו רוב הזמן עם הילדים או מלמד שהיה פה ונתן את חייו באמת למלחמה. אני אומרת 'את יוצאת למסע לפולין, אנחנו איכשהו נתארגן', לכן אני מעלה פה את הקטע המגעיל של כסף וכלכלה, כי זה באמת קטע לא - - - <היו"ר עמרם מצנע:> לא, נקודה מעניינת, התחושה היא שבקיבוצים אין בעיה. <זמירה בן יוסף:> יש. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, במופרטים. <זמירה בן יוסף:> יש, גמרנו, אין כמעט - - - <גאולה ביטון:> בקטע הזה, בפן הזה כן רציתי להשמיע איזה שהוא קול, גם מבחינת תשלומי הורים וגם מבחינת - - - <היו"ר עמרם מצנע:> תראי, אם זו תופעה עקרונית, אז צריך דרך המועצה ומשרד החינוך, אני מניח, יכול להעמיד - - - אם זו בעיה של משפחה, שתיים או שלוש, אז אני יכול באופן אישי למצוא איזה שהוא תורם שיעזור. <יעל אדר:> אני אומרת שזו לא רק הבת הזו. אנחנו כרשות נדע לעמוד לצד המשפחה ולאפשר, אבל אני כן חושבת שיש פה קיבוצים, יש פה את כל המושבים, בכל ערוץ אני שומעת את זה, 'לא עבדנו חודשיים, אין לנו הכנסות, היו לנו יותר הוצאות כי נדדנו בהרבה מקומות, עכשיו צריכים לשלם את אגרות החינוך'. הבעיה היא יותר עקרונית ורחבה על כלל האוכלוסייה. <היו"ר עמרם מצנע:> אני לא יודע אם יכולים לתת סכום לכל המשפחות, אבל - - - <גאולה ביטון:> אולי להגדיל באמת את הטווח של המלגות. 26 אני במערכת זו השנה הכי קשה בקטע הכלכלי. אני ממש רואה את זה. הגבייה מאוד קשה. <היו"ר עמרם מצנע:> אתם גובים ישירות מההורים? <גאולה ביטון:> אנחנו גובים ישירות מההורים. הקיבוץ כן, אני מוציאה תעודת חיוב לקיבוץ, הקיבוץ מעביר לי את התשלום ומחייב את ההורה בתקציב. יש קיבוצים שלא מוכנים להתעסק עם זה, אז ההורה מגיע אליי לכאן. עם השנים הקיבוצים הופכים להיות מופרטים, אז - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אני רוצה רק להגיד, אני אומר את זה כבר הרבה זמן, המלחמה הזו לא הייתה היצרנית של המצב הזה, אבל היא נתנה לזה משקל הרבה יותר כבד וזה העניין של אובדן האמון. זו המחלה הכי גדולה היום בחברה הישראלית, אובדן האמון. הוא הולך הרבה שנים אחורה, אבל - - - <יעל אדר:> הוא לא נוצר רק עכשיו. <היו"ר עמרם מצנע:> הוא לא נוצר עכשיו, אבל כאן השבר הזה הוא ענק. אני רואה באובדן אמון כסכנה הכי גדולה, כי כשאין אמון גם לא מקשיבים אחד לשני, כי מה יש לי להקשיב לך אם אני לא מאמין לך. זה אמון בכלל. כשאנשים מרגישים שבדברים הבסיסיים המדינה לא נתנה להם תשובה אז כל אחד יעשה לעצמו את הערכת המצב שלו, גם הכלכלית, אבל גם הביטחונית. אתם סיפרתם סיפורים, אמרתם מה שאמרתם, אני שומע, אני רואה את הפרשנים בטלוויזיה, אני שומע את הקולות, רואה את התמונות ואני עושה לעצמי הערכת מצב שלי. זה שאתה תרגיע אותי, חבל על הזמן, הפסדת את זה, וזאת הבעיה, איך יוצרים מחדש אמון. <יעל אדר:> לאובדן האמון הזה יש עוד השלכה, שכשהתושב מאבד את האמון בממשל המרכזי, יש לו ציפייה מהמנהיגות המקומית וזה יוצר מעמסה מאוד גדולה על המנהיגות המקומית, כולל לקיחת החלטות שלא אנחנו צריכים לעשות אותן. אנחנו צריכים לתת שירות לתושבים והיינו בצומת הזה ובמלחמה הזו בצורה מאוד אינטנסיבית. <היו"ר עמרם מצנע:> מזל שהייתם, שהייתם חזקים, כי במלחמת לבנון השנייה היו רשויות שקרסו, כי ראש הרשות ועובדי הרשות ברחו. <זמירה בן יוסף:> לא, אצלנו הספינה לא טובעת, הקפטן לא יורד מהספינה. <היו"ר עמרם מצנע:> לכן הרשות המקומית היא נקודה מאוד חשובה, בעיקר באמת במצב של חוסר אמון כלפי ה - - - <זמירה בן יוסף:> היא עובדת אצלנו נפלא. <היו"ר עמרם מצנע:> אני יודע, גם אני התרשמתי, עוד פעם, ממה שראיתי בתקשורת. את חיים אני מכיר כבר הרבה שנים. <גאולה ביטון:> חיים הוא המראה, אבל כל הצוות עבד טוב. <יעל אדר:> כל עובדי המועצה נכחו כל הימים, לא צריך ל - - - <זמירה בן יוסף:> היא חיתנה את הבן באמצע המלחמה. <יעל אדר:> כן, חיתנתי את הבן באמצע בלי לקחת ימים, רק הגעתי לחתונה - - - <זמירה בן יוסף:> אבל נשכבנו על ההתחלה, היה צבע אדום. <יעל אדר:> ועברנו את זה בסדר. אבל באמת, לא היה צריך להפעיל פה צווי ריתוק באשכול, עובדים מגיעים. <זמירה בן יוסף:> אני רוצה נקודה אחת. יש אצלנו מבחינת מספרי תלמידים בכיתות 36 תלמידים בכיתה. אני חושבת שפה צריך לרדת במספר, אני חושבת שכל מחנך צריך שבאמת תהיה לו אפשרות הכלה לכל התלמידים, מה גם שהכיתות קטנות פיזית. בנו לנו בית ספר מקסים, אבל הכיתות, ראית, בסך הכול לא מאוד גדולות. <היו"ר עמרם מצנע:> בכיתות קטנות יש איזה שהיא נוסחה שמאפשרת כן - - - <זמירה בן יוסף:> אנחנו הולכים להרחיב את בית הספר, קיבלנו אישורים, אנחנו נבנה כיתות יותר גדולות. <היו"ר עמרם מצנע:> אנחנו נרשום. יהודית, תרשמי את זה - - - <זמירה בן יוסף:> אני מבקשת שפה יהיו 30 וזה יהיה יופי. <יזהר שער:> ועוד דבר חשוב, אל תשאירו אותנו בבדידות גם בעוד חודש, חודשיים ושלושה. זה קריטי. <זמירה בן יוסף:> אל תשכחו אותנו. אנחנו רגילים ששוכחים מהר. <יזהר שער:> זה קריטי, כי המון דברים יצוצו והמון צרכים יצוצו תוך כדי. <יהודית גידלי:> יש לי הצעה. תזמינו אותנו לט"ו בשבט. <זמירה בן יוסף:> בט"ו בשבט אצלנו אנחנו עושים צעדה בית ספרית, כל בית הספר יוצא לצעדה ובסוף מקבלים תעודות. <יהודית גידלי:> תזמינו אותנו לצעדה. <זמירה בן יוסף:> יאללה, תבואו לצעדה. בכיף. (ראיון בערוצים 2 ו-10) <מראיין:> אדוני, כמה חברים יש בוועדת החינוך? <היו"ר עמרם מצנע:> בוועדת החינוך 12 חברים, שניים היו ועזבו, היום יש גם ישיבה בוועדת הכספים, חלק מהחברים הם גם חברים בוועדת הכספים, חלק נמצאים בחו"ל ואני מייצג את כל החברים. <מראיין:> זה לא נראה קצת תמוה, שבוע אחרי הפסקת אש שכאילו שכחו פתאום עוד פעם, מתוך 12 חברים, רק, 3, כמה הגיעו? <היו"ר עמרם מצנע:> שניים. נשאיר את זה לצופים, אני כאן ואני מייצג את כל חברי הכנסת של ועדת החינוך בביקור מעניין במיוחד וזה מה שאני יכול להגיד לך על שאלותיך המביכות. <מראיין:> לגבי הסיפוח של שטחים בגוש עציון, התבטאת בעבר על זה שאולי צריך לפרוש מהממשלה, מה דעתך היום? <היו"ר עמרם מצנע:> תראה, דעתי לא השתנתה. אני חושש שהממשלה, לפחות מי שמוביל את הממשלה, לא הפנימו את הלקח הכי חשוב וזה שבכוח צבאי אי אפשר לפתור את הסכסוך ובכך שגם אי אפשר לנהל את הסכסוך, מה שניסו ללמד אותנו, ולכן ללא תהליך מדיני שימשיך את המערכה הצבאית, איך אומרים? חבל עלינו. <מראיין:> כלומר אתה קורא ליושבת ראש המפלגה שלך, ציפי לבני - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אני לא קורא בשלב הזה. המערכה הצבאית הסתיימה רק בשבוע שעבר, דעתי לא השתנתה, גם יושבת ראש התנועה שלנו התבטאה בחריפות גדולה מאוד על סיפור הפקעת השטחים ועל דברים נוספים. אנחנו בהחלט נצטרך לשקול את צעדינו, לא בחיפזון ולא במהירות, אבל יש עוד כנראה הזדמנות לבחון את הכיוון שהממשלה הולכת ללכת. אבל אין ספק התנועה הצטרפה לממשלה, הייתה הראשונה שבעצם הצטרפה לקואליציה, ואנחנו נוכל להמשיך להיות שם רק בתנאי שתהיה התקדמות משמעותית של התהליך המדיני ויכולת הידברות עם הפלשתינים כדי להגיע להסכם. <מראיין:> אדוני, אתה מסייר פה, בנושא החינוך בעוטף עזה מה אתה רואה? <היו"ר עמרם מצנע:> היינו היום גם בבית ספר יסודי, גם בתיכון, עכשיו אנחנו בקיבוץ בארי. בכלל נעים לי לחזור לכאן כי אני גרתי פה כמה שנים. אני מוכרח לומר לכם שאנחנו היום נמצאים פחות משבוע מתום הפסקת האש ומערכת החינוך חזרה במלוא המרץ ובמלוא האנרגיות ללמד. זה שבוע של הפוגה, קצת יותר קל, שוחחתי עם תלמידים בתיכון, שוחחתי עם תלמידים בכיתות היסוד, אני מתרשם שהילדים לא כל כך מדברים על האתמול ובהחלט מסתכלים בתקווה גדולה על המחר. אנחנו בוועדת החינוך, יחד עם משרד החינוך, נעשה כל מאמץ כדי לסייע ככל שניתן למערכת החינוך לבנות כאן מציאות מתחדשת. <מראיין:> שאלה, לגבי כמות תלמידים בכיתה. לפחות בכיתות א', במקומות הסמוכים לפה, בערים הקרובות, אני מעריך שזה גם בכל הארץ, 37 תלמידים בכיתה. למרות שמאשרים 40 תלמידים, אבל זה נראה דבר שהוא לא סביר, ללמד ילד בכיתה א' כשיש 37 תלמידים בכיתה. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, תראה, זו לא תופעה חדשה, מספר הילדים בכיתה, היא מלווה אותנו כבר הרבה מאוד שנים ואני חושב שההתמודדות שלה תצטרך להיות בשלבים. אין לי ספק שדווקא בפריפריה ואין לי ספק שעוטף עזה הוא סוג של פריפריה, אנחנו נצטרך לעשות מאמץ כדי לתת תנאים קצת שונים מאשר בערי המרכז, ואם באמת אפשר יהיה להצליח למרות קיצוצי התקציב לפעול בשלבים להקטנת כיתות, דבר ראשון צריכים לעשות את זה במקומות כמו עוטף עזה והפריפריה הגיאוגרפית של המדינה. אני מקווה מאוד שאפשר יהיה לעשות את זה. אני מאוד מאוד מוטרד מהקיצוץ שהושת על מערכת החינוך. שלא כמו שר החינוך שמאמין שאפשר יהיה לא לפגוע בתכניות המרכזיות, לי קשה לראות איך בקיצוץ כל כך גדול, שבסופו של דבר מחייב פגיעה בתכניות מאוד משמעותיות, אפשר יהיה לקיים את כל ההבטחות שהובטחו ואת כל הרעיונות שאנחנו מנסים לקדם. <מראיין:> היית כבר אצל ה - - - <היו"ר עמרם מצנע:> כן, הייתי, ביקרתי. קודם כל גילינו הרבה מאוד מכרים משותפים ועבר משותף, כפי שקורה תמיד בחברה הישראלית. פגשתי את אבא של זאב, את אמא, כמובן את רעייתו, את נאוה. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות, אתה יודע, באתי לנחם, יצאתי מנוחם, באתי לחזק, יצאתי מחוזק, אבל שיחה טובה, לבבית, הם היום מסיימים את השבעה. זו בהחלט מכה לא קלה לקיבוץ נירים ולמשפחות, אני מתרשם שיש פה עוצמה, יש פה חוסן, ואין לי ספק שבליווי וגיבוי של המועצה האזורית, שהיא מאוד דומיננטית כאן באזור, אפשר יהיה לחזור לשגרה מהר ככל שאפשר. <מראיינים:> תודה רבה. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה לכם. (בגן בקיבוץ בארי) <היו"ר עמרם מצנע:> איזה גיל זה? <גננת:> 4 עד 6, טרום חובה וחובה. זה רב גילי. <היו"ר עמרם מצנע:> כמה ילדים? <גננת:> יש לנו 25 ילדים. זה גן קטן, אבל אתה רואה, גן פעיל וכיפי. אנחנו נהנים למרות המצב ובעיקר - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אתם הייתם פעילים גם בתקופת המערכה? כן? ורוב הילדים היו פה? <גננת:> כן, בקיבוץ בארי כן, 90% מהילדים היו פה. <יעל אדר:> אחוז הנוכחות באשכול היה 50%, הוא מושפע ממערכות שהתארגנו ויצאו החוצה, סגרו את המערכת, מבארי וניר יצחק, שהנוכחות הייתה גבוהה, אלה הקצוות. אז היה סגור, הייתה נוכחות גבוהה בניר יצחק, בארי, מגן, והממוצע היה 50%. במושבים הנוכחות הייתה של 60%. <היו"ר עמרם מצנע:> אני מבין שבדרך כלל בחופשים הגדולים בקיבוצים - - - <יעל אדר:> כן. אבל במושבים אנחנו הפעלנו קייטנות. אנחנו ביולי מפעילים קייטנות ולא ביטלנו אותן, הגיעו לקייטנות 50% מאלה שנרשמו והמשכנו להפעיל. <היו"ר עמרם מצנע:> כמה שנים את גננת? <גננת:> שמונה שנים, זו השנה התשיעית שלי. <היו"ר עמרם מצנע:> את תושבת בארי? <גננת:> כן, חברת קיבוץ. <היו"ר עמרם מצנע:> את ותיקה? <גננת:> אני פה 13 שנה, התחלתי פה את הדרך שלי כמטפלת בגיל הרך, הלכתי ללמוד במכללת קיי ארבע שנים וחזרתי הנה, אחרי שהתחתנתי עם בן קיבוץ. במקור אני תושבת נתיב העשרה. זה מכל הכיוונים, כל המשפחה שלי שם חוותה את כל הבלגן, עוד אחרי שאנחנו מפוני ימית והכול, אז הכול ככה מרגיש מאוד לא פשוט. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, נתיב העשרה אתגר לא פשוט. <גננת:> וגם החומה בחורף הקשה שהיה השנה קרסה, חצי ממנה קרס, אחר כך הבנו שהקריסה היא לא - - - בגלל שהייתה שם מנהרה, אז זה נורא מלחיץ. אז אני חווה את הלחץ יותר משם, מהבית, מהמשפחה. פה אני חושבת שזה בסדר. <היו"ר עמרם מצנע:> מהילדים את מרגישה איזה בעיה או שהם - - - <גננת:> אני יכולה להרגיש שהרבה הם צריכים כל מיני - - - את ההד הזה של הצבע האדום. אתמול היה לנו מלא צבע אדום בגן, אבל יש לנו בובה שאנחנו משחקים איתה שהיא צב וזה השריון שלנו. בובה של הצב המדהימה. היא מה זה משרתת אותנו. <יעל אדר:> זו תכנית שיש לנו בגני הילדים בכיתה א', לפיתוח כלים להתמודדות במצבי לחץ שנקרא ביבליותרפיה דרך בובה. <גננת:> אבל בסך הכול הצלחנו לארגן את הגן בין לבין. <היו"ר עמרם מצנע:> הגן ממוגן? <גננת:> כן, אפילו החלונות ממוגנים. חוץ מהמבואה שם שאני עושה שם את מפגש הבוקר והצהריים, אבל בתקופות קשות החלטנו שנעשה את זה פה. <היו"ר עמרם מצנע:> כמה גנים יש לגיל הרך? <דלית קוטלר:> במועצה האזורית אשכול של משרד החינוך, או של כל המועצה? <היו"ר עמרם מצנע:> את של המועצה? אוקיי. כמה גנים יש פה בכלל? <גננת:> גנים לגיל הרך, כולל התינוקייה, זה שמונה גנים. בבארי כל שנה לפחות עד כמעט 30 ילדים יש לנו. <היו"ר עמרם מצנע:> אמרת 25 ילדים, איך אתם מצליחים לשמור על מספר ילדים כזה נמוך? זה המועצה מממנת או אתם מממנים? <רחל בנקאוט:> הבעיה שלנו בגיל 3. דווקא בשני הגנים ביחד אנחנו עומדים במספר, אבל בגיל 3 יש לנו בעיה. בגיל 3, שזה יהיה בעתיד חוק חינוך חובה חינם - - - <היו"ר עמרם מצנע:> מה בעתיד? חינם קיים כבר היום. <דלית קוטלר:> חינם קיים, חובה לא קיים. <היו"ר עמרם מצנע:> חינם נכנס, אבל לא מקדמים אותו. יש בזה בעיה, דרך אגב, לא כל ההורים מוכנים בכלל לשלוח את הילד. <רחל בנקאוט:> לא, אבל אצלנו בקיבוצים, שהם יחסית קטנים - - - <דלית קוטלר:> כי אין לנו מספיק ילדים בתקן לפתיחת גן שלישי. חסרים - - - זה גיל קשה, יש כל כך הרבה ילדים, אז - - - תראי כמה ילדים, איזה ילדים יפים. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, קיבוץ בארי זה דבר מיוחד במינו, אין הרבה כאלה בארץ. אני מכיר את הבעיה של גנים שהם 35 ילדים, שזה בעצם התקן, ויש יישובים שמוסיפים כסף כדי לצמצם את הגנים. <יעל אדר:> אנחנו במועצה כן מאפשרים לקיבוצים כי אנחנו מכירים בערך של החינוך הקיבוצי להיות רשות עצמאית. סמל מוסד יישאר במועצה, התקציבים מגיעים למועצה והמועצה צינור ומעבירה לקיבוץ. כשמתחילים למלא את הגן, קודם כל מתמלא הגן מילדי היישוב, אז בדרך כלל לא מגיעים ל-35 ילדים, אבל אם יש רצון לעבור מאזור רישום אחר וזה קורה, אנחנו עושים הכול עם מנהלות החינוך, עד כמה הם מוכנים לקבל כדי לא לפגוע בחינוך הקיבוצי. אז זו השיטה שלנו לשמר את גודל הגנים. <היו"ר עמרם מצנע:> יש פה גם קונפליקט, כי ככל שיש יותר ילדים בגן אז הגן יותר זול. <יעל אדר:> יש פה, שוב, מימון של הקהילה בוודאי ויש תשלומים מרצון של ההורים. <היו"ר עמרם מצנע:> בקיבוצים שהם מופרטים, ההורים הרי משלמים, הם משלמים מחיר לפי אחרים או יותר גבוה? <יעל אדר:> יותר, שוב, בידיעה שעל פי התקן זה על פי לוח משרד החינוך וכוח אדם של משרד החינוך וכל ההורים מאוד מעוניינים בכוח אדם המתוגבר ובלוח הקיבוצי. לכן ההורים אומרים 'אנחנו מוכנים לשלם', ברור לנו שההורה הראשון שלא יהיה מוכן לזה, הוא יוכל לשבץ את ילדו בגן, כי הוא תושב המקום וזה אזור הרישום, אבל על פי לוח משרד החינוך. <היו"ר עמרם מצנע:> זאת אומרת הוא לא יקבל את השעות ה - - - כי הייתה אלינו פנייה מהורים מזיקים, אני חושב - - - <יעל אדר:> בדרך כלל כשיש הרחבות הבעיות האלה מתחילות להתעורר. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, שם הבעיות. ואז באמת הם קיבלו תשובה שחייבים לקלוט אותם במחירים של משרד החינוך, אבל לא צריך לתת להם את התוספות. <יעל אדר:> נכון. זה לא רק לוח משרד החינוך וכוח אדם. במשרד החינוך הילד בא עם ארוחת הבוקר, כאן הצוות מכין את הסלט, חביתה. <היו"ר עמרם מצנע:> אתם בטח מודעים שיש היום מגמה במערכת לא לאפשר להורים ולמערכות לשלם יותר כדי לתת יותר - - - הסיפור של 40 ילדים בכיתה נובע משם, כי זה יוצר דיפרנציאציה בלתי אפשרית ולכן מה שאנחנו מנסים היום לעשות זה שתקציבי המדינה יהיו דיפרנציאליים, כלומר ליישובי פריפריה המדינה תיתן יותר כסף מאשר יישובים. זה הכיוון בכל אופן. <יעל אדר:> אני אומרת בוודאי, אנחנו מדברים על חינוך, אבל אנחנו רואים את השירותים בפריפריה, בבריאות, בחינוך ואפשר למצוא את זה בעוד תחומים, שהתושב מקבל פחות, מקבל את אותן מדרגות מיסים, או הנחות כאלה ואחרות, ובאופן כללי יש לו אותן חובות של אזרח במדינת ישראל, אבל השירות הפריפריאלי הוא פחות מאשר אם אתה תושב המרכז, אין ספק. <היו"ר עמרם מצנע:> טוב. נלך לגן השני? <יעל אדר:> מעבודה שעשיתי בתואר שני בפריפריה הדרומית זה עוד יותר מאשר הפריפריה הצפונית. <היו"ר עמרם מצנע:> את מדברת עכשיו על צפון דרום? <יעל אדר:> הארצי. בפריפריה הצפונית יש יותר אפשרויות תעסוקה מאשר הפריפריה הדרומית. אז אנחנו בעוטף עזה, בדרומית - - - <היו"ר עמרם מצנע:> טוב, זה היה מפתיע אם היית מקבלת מסקנה הפוכה. <יעל אדר:> אני התבססתי על חומר מקצועי, לא על ניסיון אישי. <היו"ר עמרם מצנע:> כי הצפון טוען לאפליה בוטה של הדרום. <יעל אדר:> היום, בימים אלה. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, לא רק היום. אני הלוא הייתי גם בחיפה וגם בירוחם, אז אני מכיר את ה - - - <יעל אדר:> מעניין. <היו"ר עמרם מצנע:> כן. ההשקעות בתשתיות היום בדרום, ללא קשר למבצע, הן הרבה יותר משמעותיות. יש מסילת רכבת, מחנות צה"ל. <יעל אדר:> כן, אבל שוב, הדרום - - - נעשה טיול באיזה הזדמנות לבני נצרים וזה, הסיפור של 232 שנמשך הרבה שנים אבל מוקפא ואיך אנחנו עם הסעות התלמידים במשאיות - - - <היו"ר עמרם מצנע:> עכשיו, מהמיליארד שקל שדיברתם, או חלק גדול יילך - - - <יעל אדר:> הבן שלי בן 17, מכיתת י"ב שנכנסנו אליה, ישבנו במרפסת השבוע ואמרתי לו 'ענבר, זה אושר', הוא אמר לי 'כן, אבל זה יוקפא, זה אושר כבר כמה פעמים, יקפיאו שוב, מה הבעיה?' אז אני מקווה שלא. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה רבה. <גננת:> תודה לכם שבאתם. <יעל אדר:> אנחנו הולכים לעוד גן. (גן נוסף): <יעל אדר:> עמרם, מבט כללי לגן. היינו בגן הקודם, זה גן שעל פי תקני משרד החינוך הגנים הקיבוציים גדולים, בנגלה הראשונה - - - <היו"ר עמרם מצנע:> הם גדולים, כי פעם גם גרו שם. <יעל אדר:> ואז בנגלה הראשונה הרבה קיבוצים אמרו 'אנחנו לא רוצים שתבנו לנו גן חדש', כי גן חדש זה לרדת מ-200-230 מטרים ל-135, אז זה אחד הקשיים שגם הקיבוצים מתמודדים איתם בלעבור לגן ממוגן חדש, הגודל. <היו"ר עמרם מצנע:> אז מיגנו את הגן הקיים? <יעל אדר:> כן, מיגנו, בשלב ראשון - - - בשלב שני, אחרי כמה שנים הגיעו למסקנה שזה לא מספיק ואז מיגנו חזיתות של קירות, חלונות. גם היה שלוש פעמים גג, אחרי זה הורידו - - - <קריאה:> אנחנו יצאנו פה לאיזה שנה כמעט - - - <יעל אדר:> זה היה בהדרגה, כל פעם שהבינו שהמיגון לא מספק. אמרנו שאנחנו מקווים שהפעם זה - - - <קריאה:> רק לידיעה, הייתה לנו נפילה ממש פה, בחצר. <היו"ר עמרם מצנע:> מה, של פצמ"ר? <קריאה:> פצמ"ר 120. הפצמ"רים החדשים, עם המנוע הרקטי. <קריאה:> היה לנו גם קסאם פה בגן ואז כל - - - <דלית קוטלר:> עמרם, זאת ליאורה הגננת שלנו, האמיצה. <דלית קוטלר:> חודשיים היא נדדה עם שלושת הילדים שלה. <ליאורה גננת:> כן ונכנסתי ישר לעניינים. <היו"ר עמרם מצנע:> התחלת עכשיו? <ליאורה גננת:> הייתי בנירים, האישה שנשארה אלמנה הייתה עובדת בגן ואמורה להחליף אותי. בודקים שם מה העניינים ו - - - <היו"ר עמרם מצנע:> ואין - - - <ליאורה גננת:> היה פינוי המוני והחזרה היא קשה. גם משפחות שעזבו, אז לילדים חסרים חברים ולאט לאט בונים את האמון מחדש. <היו"ר עמרם מצנע:> הילדים הייתה איזה בעיה או שחוזרים לסדר היום - - - <ליאורה גננת:> לא, עדיין לא, יש עדיין את החשש הזה. עדיין לפני יציאה הם שואלים 'ואם יהיה צבע אדום מה נעשה?', למרות ההסברים שלנו שיש הפסקת אש הם למדו על בשרם שהפסקת אש היא לא תמיד הפסקת אש. <היו"ר עמרם מצנע:> הם למדו מהמבוגרים. וקיבלתם איזה הדרכה איך להתייחס? איך לדבר איתם, מה לעשות, איזה משחקי חברה? <ליאורה גננת:> נתנו לנו את האפשרות שאם נרגיש צורך לפנות בצורה יותר אישית ויותר פרטנית. זה הרבה תלוי בהורים, זאת אומרת הורים שמרגישים ש - - - והורים שיותר מתמודדים, אז הילדים גם - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אני מבין שזה גם נורא קשור עד כמה הקיבוץ הוא חזק וחברתי. יש הבדל בין המקומות. <ליאורה גננת:> יש הבדל בין הקיבוצים, אבל גם מבחינת המקום וגם מבחינת מה שהם חוו בימים האלה, כי מה שחווים בעצם זה מה שבונה לנו את ההתמודדות. אני רואה הרבה את המשקל של ההורים, של מה שהם משדרים ואיך שהם - - - <היו"ר עמרם מצנע:> יש פה מרחב ו - - - <ליאורה גננת:> כן, הגן הוא גדול ובאמת הילדים חוזרים לשגרה. <מראיין:> תגיד, אתה לא חושב שזה קצת, לא יודע אם לקרוא לזה מזלזל, אבל זה כאילו לא אכפת להם, אתה מגיע להמון מקומות אני רואה ורק אתה מגיע מכל הוועדה? <היו"ר עמרם מצנע:> לא, אני לא חושב שזה בגלל זלזול. חשוב לדעת, עוד פעם, שחברי הכנסת מכהנים בהרבה ועדות, לצערי הרב, אני חושב שהיה צריך לצמצם את מספר הוועדות כדי שחברי הכנסת יהיו יותר פנויים. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת פגרה של הכנסת, כלומר חלק מחברי הכנסת נמצאים בחופש, גם הם יוצאים אחרי המערכה הצבאית, חלק נמצאים בחו"ל בשליחויות שונות, יש שני חברי ועדת חינוך שיצאו היום לפגישה במועצת אירופה, ויש היום ועדת כספים מאוד סוערת, אז חלק נמצאים בוועדת הכספים. כך שזה קורה, גם לי חבל על זה, אבל בסך הכול - - - <מראיין:> זה טעם חמוץ. <היו"ר עמרם מצנע:> בוא נגיד ככה, זאת לא הבעיה המרכזית. הנושא המרכזי באמת הוא באמת יכולת ההקשבה שלנו, הלמידה, אנחנו לא מקיימים גם דיונים של מעקב בכנסת ושם כמובן יש יותר חברי כנסת, כי נמצאים במרחב, לכן זו לא הנקודה העיקרית שמעסיקה אותי. מה שמאתגר במפגש כזה זה לפגוש את השטח. ראינו אותם בטלוויזיה, שמענו אותם בנקודות הקשות - - - <מראיין:> אתם אמורים עכשיו לקבל החלטות - - - <מראיין:> אדוני יושב ראש הוועדה, יש לכל אחד סיבה למה הוא לא הגיע לכאן? <היו"ר עמרם מצנע:> זה תשאל אותם. אני מאמין שזה - - - <מראיין:> אבל הוא צריך לתת לך דין וחשבון. חברי הוועדה צריכים לתת לך דין וחשבון למה הוא לא הגיע. <היו"ר עמרם מצנע:> הכנסת והוועדות שלה הן לא כיתת לימוד שהמורה עושה מבחן נוכחות כל בוקר. אנשים הם עצמאיים והם מחלקים את סדר היום שלהם כפי שכל אחד מבין ואני יודע שהם עסוקים. לפעמים אני לא משלים עם סדרי העדיפויות שלהם, אבל הם עסוקים. <מראיין:> בנוגע לסדר העדיפויות הזה, זה נראה לך ששבוע אחרי הלחימה - - - לדעתי, אם זה היה קורה בלחימה כולם היו פה. <היו"ר עמרם מצנע:> תראה, אני אומר לך עוד פעם - - - <מראיין:> אתה הולך לקבל החלטות, הוועדה הזאת הולכת לקבל החלטות - - - <היו"ר עמרם מצנע:> הוועדה לא מקבלת החלטות בשטח, הוועדה מקבלת החלטות רק בוועדה. <מראיין:> אבל על סמך ההתרשמות שדיברתם עם אנשים ורק אתה פה. <היו"ר עמרם מצנע:> אתה רוצה ל - - - <מראיין:> לא, אני אומר שרק אתה פה. <היו"ר עמרם מצנע:> אז אני מסביר לך עוד פעם, חברי הכנסת, לדעתי רובם ככולם ביקרו גם בתקופת המערכה הצבאית, לא רק עכשיו, ביקרו פה הרבה מאוד ביישובים, באו להתרשם, לשמוע, ואנחנו חוזרים לשגרה וחלק מהשגרה זה שלכל אחד יש את סדרי העדיפויות שלו, אבל אני חושב שהתרשמתי שגם במועצה וגם בהנהלות בתי הספר מרגישים שאני מייצג את כל הוועדה. <מראיין:> תודה רבה, אדוני. <היו"ר עמרם מצנע:> בבקשה. (ישיבה בקיבוץ בארי) <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> אני מנהל הקהילה, בקיבוץ שלוש שנים, השנה אני מסיים. אני אתן לכם סקירה מה בבארי במלחמה ואז קצת אני אגיד את דעתי, גם לגבי העתיד. אני אסביר גם, יש קצת טעם חמוץ, אנחנו מסיימים את המלחמה עם טעם חמוץ. מלחמות, אני מניח, מסתיימות עם טעם חמוץ אבל אני צריך להגיד את הדבר הזה. בבארי יש 1,000 נפשות, 870 שייכים לבארי וכל השאר זה עובדים ותושבים. חשוב להבין, בארי במהלך המלחמה לא התפנתה, לא היה פינוי מסודר, גם לא היה פינוי לא מסודר. מדי פעם הוצאנו מהקיבוץ את הילדים והנערים, השתדלנו כמה שיותר להוציא להפוגות, אבל זה לא היה כרגע שהלכנו לחיות כקהילה במקום אחר. ההיפך. כל עוד המדינה אמרה שאין פינויים אנחנו ראינו שאנחנו צריכים להישאר פה ואנחנו מוצאים קשר ישיר בין המשך קיומה של השגרה בבארי לבין החוסן של בארי, המועצתי, ואם רוצים יותר רחוק, גם של המדינה. היה לנו חשוב להמשיך לשמור על שגרת החיים בבארי עד כמה שאפשר וכמובן עם סיכון אפסי ומינימלי לילדים. ברגע שאנחנו הצלחנו למצוא מקום אליו הילדים יכולים לצאת, דרך הרבה מאוד זיעה ועבודה קשה של הצוותים שלנו, הם יצאו למקום אחר. אבל חשוב לי להגיד משהו, כל זמן שהם היו פה והם היו פה הרבה ימים במהלך המלחמה, ילדי בארי, אני לא מדבר על הגיל הרך שראיתם עכשיו, אני מדבר על הכיתות א' עד י"ב, היו מתחת לאדמה. 50 יום ילדי בארי היו מתחת לאדמה במקלטים שלנו בכל מיני אלתורים שאנחנו עשינו מתחת לבית העם, כי החינוך הבלתי פורמלי לא ממוגן. הוא גם היה מלא בחיילים, היו בבארי 1,300 חיילים שאנחנו העדפנו, דרך אגב, בניגוד אולי לצבא, העדפנו לקדם אותם, להרחיק אותם מעט וכמה שאפשר מטווח הפצמ"רים. היו פה 1,300 חיילים שישנו באותם בתים של החינוך הבלתי פורמלי - - - <יעל אדר:> הם נפגעו באזורי הכינוס. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> פה, נפגעו 100 מטר מבארי ארבעה חיילים. זה לא אומר שזה לא מגיע, במקרה נפל שם ולא נפל עליהם. <דלית קוטלר:> זה לא רק שהמבנה לא מוגן, גם אין לו חדר ביטחון. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> כשאני אומר לא ממוגן, אני אומר שאין אפשרויות מיגון. אנחנו, למשל, מאוד נהיה מסופקים אם יהיו אפשרויות מיגון באותם בתי ילדים. אנחנו לא מדברים כרגע על מיגון כמו שעשו כאן, אלא אפשרות ללכת ל - - - <דלית קוטלר:> חדר ביטחון. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> דרך אגב מה שבעיקר מטריד אותנו זה לא תקופות המלחמה. בתקופת המלחמה אנחנו יודעים לרדת מתחת למקלטים, מפחיד אותנו הטפטופים. למה אמרתי טעם חמוץ? הולכות להיות כל מיני תכניות עתידיות במועצה, אחת החלוקות הבסיסיות ביותר זה 0 עד 1, זה היישובים הראשונים, אחרי זה 1 עד 4 ו-4 עד 7. בארי, המרחק שלה מהגדר הוא 4.100, זה מה שהופך את בארי, שכרגע החינוך הבלתי פורמלי - - - אגב, זה קשור לוועדת החינוך, אבל זה גם דברים אחרים, זה גם מיגוניות ברחבי הקיבוץ, שלא הגיעה ולו מיגונית אחת לבארי במהלך המלחמה. כל הדברים האלה ביחד. בארי הולכת להיות בטאקט שאנשים לא יודעים מתי הוא יקרה. אנחנו לא יודעים מתי יהיה המיגון לבלתי פורמלי שלנו, אנחנו כן יודעים שיהיה מיגון בקרוב לכל אותם יישובים שהם 0 עד 4. אגב, אני לא מתחרה בהם, אני חושב שזה מעולה שימגנו את כל היישובים האלה, אבל אנחנו חושבים שגם את בארי צריך לעשות. אני אגיד כמה דברים שלנו הם נורא מוזרים, שעושה לנו את תחושת החמיצות הזאת. הצבא רואה בנו כיישוב בין היישובים המאוימים ביותר. בבארי נמצאו שתי מנהרות. ההבדל בין בארי להרבה קיבוצים אחרים, דרך אגב, מבחינת ההתייחסות של הצבא ושל המדינה, וזה לא כל כך ברור מי עושה את זה, אם זה פיקוד העורף, אם זה המועצה, אם זה המדינה, אנחנו נמצאים באותה קבוצה כמו יישובים כמו תקומה, כמו זמרת, שאתם בטח יודעים הם הרבה מאחורינו, מזרחית לנו. הצבא רואה בקיבוץ בארי מאוים משתי סיבות עיקריות, אל"ף, פצמ"רים, הוא בטווח הפצמ"רים, נופלים פה פצמ"רים, נפלו פה 3 טילים ללא התראה. דרך אגב, היו לנו 79, 12 נפילות בתוך היישוב, יש לנו שני פצועים קל, יש לנו פצוע הלם. <היו"ר עמרם מצנע:> 12 ב-50 יום האלה? או שגם אתה סופר מלפני זה? <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> לא, אני מדבר על ה-50 יום, ש-3 מתוכם זה היו ללא אזעקה, שפשוט הפתיעו אותנו כרעם ביום בהיר, נפלו פה טילים. למה הצבא רואה בנו - - - <רחל בנקאוט:> ועל הגדר היו נפילות שהיו הרוגים. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> רגע, חוץ מזה היו עוד נפילות על הגדר ועוד המון נפילות במרחב. למה הצבא רואה בנו קיבוץ שונה? יעד החדירה לבארי הוא קלאסי, יש סחף ויש את יער בארי שמובילים ישר מהגדר לבארי. לפני שלושה חודשים חדרו שלושה בני 17 לבארי, הצבא לא תפס אותם, מי שתפס אותם היו כיתת הכוננות של קיבוץ בארי. אנחנו הקפצנו אותם, הם עלו על הגדר וברגע שהם זיהו אותם מחוץ לגדר הם חתרו למגע ותפסו אותם. חברי קיבוץ ומערכת החינוך עושים אחד ועוד אחד והם יודעים שמול קיבוץ בארי נמצאו שתי מנהרות, הם יודעים שהצבא לא מסוגל לתפוס את האנשים וזה יוצר פה לחץ. למה זה חשוב? כי 0 עד 4 מקבלים במיידית, מעבר למיגוניות והמיגון הבלתי פורמלי, כוח הגנת יישוב. אנחנו לא הולכים להיות בין אלה שמקבלים כוח הגנת יישוב, אז חברי קיבוץ אומרים 'רגע, מישהו פה מפקיר אותנו'. אם הצבא לא מצליח לתפוס אותם והם מגיעים אלינו פה לגדר הקיבוץ וגם לא יהיה כוח הגנת יישוב, אנחנו בבעיה. זה אני רוצה להגיד. זה בשורש הדברים שגורמים לנו לתחושת החמיצות, לדעת שאנחנו לא בלופ של הדבר הזה. <היו"ר עמרם מצנע:> יש עוד יישובים במועצה האזורית אשכול שהם גם גן נגיד בטווח של 4 עד 4.5? <יעל אדר:> לא רק בטווח ה-4, הנושא של החינוך הבלתי פורמלי לא קשור בטווח. החלטת ממשלה אומרת מיגון מלא לחינוך פורמלי ובאופן אקראי פה ושם יש לנו חדרי ביטחון בחינוך הבלתי פורמלי. אני יכולה לספר לכם שבעין השלושה, שהוא קרוב יותר לגדר והוא מוגדר יישוב גדר ובשבעת היישובים בטיפול נקודתי, גם שם אין חדרי ביטחון בחינוך הבלתי פורמלי. עכשיו אוקיי, אם יש מלחמה ממש ואנחנו אומרים שתושבים שרוצים לצאת אז מוציאים אותם, אז הם אינם, אבל אנחנו חיים הרבה גם בסבבים של הסלמות, של ימים שאומרים שנוסעים לבית הספר, אבל היום ב-15 שניות ממרחב מוגן, זה אומר שהחינוך הבלתי פורמלי,שנותן מענה משלים, שהוא גם של הפגה והכלה ופעילות אחרות, במקומות שאין מיגון שהוא מינימום חדר ביטחון, לא יכול לתת החינוך הבלתי פורמלי. אז בארי הוא אחד מהם, גם בעין השלושה יש לנו את הפער הזה ויש עוד יישובים עם הפערים האלה, כי הממשלה לא נתנה איזה שהיא אמירה לגבי החינוך הבלתי פורמלי. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> רק להתייחס לנקודה הזאת. שוב, אני אומר, זה ממש חשוב לי, אני חלילה לא מתחרה בעין השלושה, ההיפך, אני חושב שהם במצב גרוע הרבה יותר מבארי, אבל בארי חרת על דגלו 'אנחנו נשארים', 'אנחנו לא מתפנים'. אז יש הבדל בין הטילים שנופלים על הקיבוץ שהוא לא ממוגן לבין קיבוץ שבו התושבים נוכחים. 90% בזמן צוק איתן נשארו בבארי. <יעל אדר:> אבל בהחלט, אני אומרת, פערי המיגון שאנחנו הצפנו כמועצה, אחד מהם זה החינוך הבלתי פורמלי ברחבי המועצה כולה, כי האלטרנטיבה שלנו בימי לחימה כשמערכות סגורות זה בעצם להפעיל ילדים בחינוך הבלתי פורמלי, לצד שמפעילים גם בימי - - - <היו"ר עמרם מצנע:> מעין, זה מעניין לשמוע וכמובן אני לוקח את המטען הזה איתי, אבל זה ממש לא בתחום השיפוט שלנו. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> אבל אם ועדת החינוך תוכל לעזור בזה אנחנו נשמח. <היו"ר עמרם מצנע:> אה, התשובה היא לא. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> זה הגיע לפיקוד העורף, הגיע לרמטכ"ל, הגיע ל - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אז אלה הגופים. מי שמחליט לא במקרה ממשלה, כל ממשלה, בין אם היא יותר קשובה או פחות קשובה, היא בסוף צריכה לקבוע קריטריונים. אלה קריטריונים רוחביים ובסוף הקריטריונים הם או אתה בפנים או אתה בחוץ. זה גם הסיפור של ה-7 עד 40. אז מה? עד 7 זה סכנת נפשות ו-7.100 פחות? זאת אומרת אין לך ברירה, כשהכסף לא מתגלגל ברחובות והוא לא מתגלגל ברחובות מוכרחים לקבוע סדרי עדיפויות עם קריטריונים בהירים, ברורים, שעומדים למבחן. לכן, אני מניח, גם פה התחילו במיגון בהתחלה רק של גגות, אחר כך את הקירות ואחר כך את החלונות ואחר כך יש בתי ספר שבונים אותם מחדש. אני מניח שכשיגמרו את המיגונים הבסיסיים אז יעברו גם ללא פורמלי, אבל בסוף אלה סדרי עדיפויות של משאבים. <רחל בנקאוט:> זה נכון מה שאתה אומר אם באמת הקו היה רק קו גיאוגרפי, רק קילומטר. נכון שזה לא צריך להגיע אליך, אבל מה שאנחנו אומרים זה שיש עוד דברים מעבר למספר הקילומטרים. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אבל אז אתה נופל. אם אתה לא קובע קריטריונים מספיק ברורים אתה נופל, בגלל שכל אחד חושב שאצלו זה הכי הכי. <יעל אדר:> אני חושבת שהסיפור, וכאן זה יותר נוגע לוועדת החינוך, זה התפיסה של מקום החינוך הבלתי פורמלי. לנו באשכול יש לו מקום של כבוד, לחינוך הבלתי פורמלי. <היו"ר עמרם מצנע:> אני מסכים איתך במהות של החינוך הבלתי פורמלי. <יעל אדר:> שיתפתי אותך שהמדריכים מלווים על ידי המועצה, יש פורום מדריכים, פורום מנהלי חינוך ביישובים, יש סדנאות, כי אנחנו מאמינים בחינוך הבלתי פורמלי. יש ילדים שיגיעו לידי ביטוי ולידי עשייה בחינוך הבלתי פורמלי ופחות בחינוך הפורמלי. החינוך הבלתי פורמלי נותן בהחלט השלמה ומענה נוסף מחוץ לנושא של הישגים לימודיים והמקום של החינוך הבלתי פורמלי, שוב במצב הביטחוני, בימי הסלמה בלחימה, מוסדות חינוך היו סגורים, אבל הכול עבד באשכול, היו קייטנות והיו מפגשים והיו הפגות. מי עושה את זה? המדריכים בחינוך הבלתי פורמלי ומנהלות החינוך ביישובים. לחינוך הבלתי פורמלי, בעיניי, אין מספיק התייחסות מצד ה - - - <היו"ר עמרם מצנע:> תראו, כדי שיהיה תיאום ציפיות, מה שאני לוקח איתי להמשך טיפול זה את סיפור גודל הכיתות בבתי הספר, כי אני חושב שזה בהחלט דבר שאי אפשר לפתור בכל המדינה, אבל צריך לתת לו פתרונות יותר נקודתיים בפריפריה, ככלל, ובעוטף עזה כמובן בצורה יותר מכוונות. הדבר השני זה מלגות, דיברנו עליהן. הדבר השלישי, כבר הייתה לי איזה התייעצות עם משרד החינוך, זה למועצה היה עוזר, אני לא יודע איפה זה עומד עכשיו, זה ביטול המאטצ'ינג בנושא החינוך בכל יישובי עוטף עזה. אז הייתה התייעצות יומיים שלושה לפני הפסקת האש, בהפסקת האש בדרך כלל כל העטים נופלים לכולם מהידיים, אז אני אדחף לכיוון הזה וזה נותן למועצה בהחלט את הכסף שיכול ללכת לדברים אחרים, וזה לא מעט כסף, הסיפור הזה של המאטצ'ינג. אלה, נדמה לי, שלושת הדברים שאנחנו יכולים אולי לעזור בהם, למרות, עוד פעם, שאנחנו לא גוף תקציבי. המיגון זה ממש לא, אפילו שר החינוך הוא לא גורם משפיע בתהליך החלטות על מיגון. גם אפילו הצבא, הפיקוד, או האוגדה, פחות, זה יותר פיקוד העורף, שבסופו של דבר ממליץ לממשלה והממשלה מתקצבת. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> אני מבין שאתם לא הגוף המבצע, לא המתקצב, אבל לנו חשוב שתדעו, בתור ועדת החינוך, שיש פה התנהלות של מציאות שאנשים נמצאים, וזה לא מבוגרים, זה ילדים, כמות מאוד מאוד גדולה של ילדים - - - אז ברור לי שלא אתם המבצעים, אבל אנחנו ממש נשמח שתעבירו את הדבר הזה. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, כל מה שאתה אומר פה אתם תקראו בפרוטוקול וזה יופיע בדברי ימי הכנסת, כך שזה לא מילים פורחות, אבל אני רוצה עוד פעם, שתזכור, תמיד צריך להסתכל קצת מנקודת מבט יותר גבוהה, יש למדינה היום בעיה מה עושים בשדרות, עד כמה ממגנים אותה, מה עושים באשקלון ובאשדוד. כל אחד זה ייחוד בפני עצמו ולכן לא הייתי רוצה להיות בשלב הזה במקום שאני צריך להחליט את מי למגן ואת מי לא למגן ובאיזה אופן ובאיזה צורה. אם אתה שואל אותי, אני הרבה יותר מוטרד מהקיצוץ של חצי מיליארד שקל בתקציב החינוך, שבסוף הוא בא הלוא לממן בדרך עקיפה דברים אחרים. אז זה נכון, אבל צריך להסתכל גם קצת על התמונה הרחבה. <רחל בנקאוט:> אני חייבת להגיד שהתפקיד שלנו להסתכל על עצמנו פה ואנחנו נורא נורא רוצים לייצג את האמירה הזאת, שאני חושבת שאתה מבין אותה אבל לא עד הסוף, המערכת פה פועלת כל השנה, כל החופשים, כל הזמן, אנחנו אחראים על ילדים שנמצאים בכלל בלי מיגון. אין לנו את כיפת ברזל, אם אנחנו מדברים על אשקלון ואשדוד וכו', ויש הבדל, אין לנו גם התראות על כל קסאם וקסאם שנופל כאן ועדיין יש לנו 40 ילדים במבנה אחד כשאין לנו ולו חדר אחד ממוגן, זה הרבה מאוד ילדים. אני חושבת שכן - - - <היו"ר עמרם מצנע:> את מדברת עוד פעם על הפעילות הלא פורמלית. <רחל בנקאוט:> אבל זה משתיים עד חמש כל יום, זה כל החופשים, זה הרבה מאוד ימים בשנה. <היו"ר עמרם מצנע:> אין בינינו ויכוח, רק לי חשוב, גם כשאני מבקר בכל מיני מקומות, כי הנטייה של מבקרים ופוליטיקאים זה להגיד כן כן ואחרי זה הולכים הביתה ו-. לתיאום ציפיות אני פשוט אומר. אני מקשיב, אני שומע, אני לא בלופ הזה, מה שכן, זה באותם שלושה דברים שציינתי שזה אני לוקח ואנסה לפעול בהם ולהגיע לאיזה שהן תוצאות. אני רק מנסה לומר, הלוא גם קיבוץ בארי בתקציבים שלו, כשהוא צריך לעשות סדרי עדיפויות במה משקיעים יותר ובמה משקיעים פחות, זו לא החלטה שכל אחד מסכים ומקבל אותה, אז על כן רק, עוד פעם, להבין, שלא יושבים שם באיזה שהוא מקום מנותקים לחלוטין. <רחל בנקאוט:> מנותקים, מנותקים. <היו"ר עמרם מצנע:> לפעמים מנותקים, אבל לא לחלוטין והחלטות בסוף הן סדרי עדיפויות. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> הכול מובן, אני אגיד לך, יש גם נתק מסוים, חוסר הבנה בינינו לבין המועצה. למשל אנחנו חושבים שהרבה לפני שמרחיבים את כביש 232 יותר חשוב למגן את הבלתי פורמלי. אנחנו מקבלים כספים מהמדינה, באינטרס שלנו זה הרבה יותר מיידי. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, זו דוגמה טובה למציאות, נכון. קיבוץ בארי הוא באמת לא דוגמה טובה, כי הוא קיבוץ טוב וחזק, עם חוסן כלכלי וחוסן חברתי ואין ספק בכך שהוא יכול לעשות הרבה יותר מאשר אולי במקומות אחרים וזה משובח מאוד וזה נכון מאוד וזה בא לידי ביטוי באמת בתקופה כזו קשה. <מעין-מנהל קהילה קיבוץ בארי:> תראה, אנחנו החלטנו, למשל, לרכוש מיגוניות. אנחנו הקיבוץ היחידי שהחליט לקנות מכספו במועצה אזורית אשכול ובשער הנגב מיגוניות. אנחנו עושים את זה מתוך הבנה שזה שומר על החיים שלנו, אבל אנחנו רואים בזה ממש תעודת עניות שאנחנו מגיעים לשלב הזה. חשוב להגיד את זה - - - <היו"ר עמרם מצנע:> מאחר שאני הייתי גם ראש עיריית חיפה וגם ראש עיריית ירוחם אז אני אומר לך, כשבחיפה קונים את מה שהם קונים, זה משהו שבירוחם, גם אם יחלמו חזק בלילה, אין להם שום סיכוי להגיע לשם. על כן אתם קונים את זה, כי אתם עושים סדרי עדיפויות בכסף שלכם. יש מקומות שגם אם הם יחשבו שנורא חשוב, אין להם את הכסף לעשות את זה. אז על כן, בואו - - - <יעל אדר:> אז באמת אנחנו מסיימים את היום בבארי ואנחנו עוד רגע נפרדים ושמעתם על בארי וברמה המועצתית. דיברנו על תקינה, שזה מאוד חשוב. התקינה זה לא רק עומס בכיתות, זה הפניות, ואנחנו מדברים במיוחד על השנה-שנתיים הקרובות, הפניות של המחנכים לתלמידים, להיות קשובים אליהם, לאתר את הצרכים. בשיחה באוטו הספקתי לומר לך, לנו ברור שחלק מההתנהגויות, כל ההתנהגויות מוקצנות יותר, בין אם זה מופנמות יתר ובין אם זה מוקצן, זה יעלה בחודשים הבאים. לא היום, לא חודש הפסקת אש, זה יעלה בהמשך. דווקא כשמאמינים שרגוע בחוץ הלבה מבפנים יוצאת, אנחנו למודי ניסיון מזה, עוד חצי שנה יהיו לנו פה לא מעט התמודדויות. אנחנו צריכים מחנכים פנויים לתלמידים, לאיתור, להכלה ולתת מענים. אנחנו העלינו את הנושא בפני השר, גם הייתה פגישה באשכול, גם בפגישה בשדרות, הובטחו שיהיו הרבה תקציבים, אני עוד לא ראיתי שהייתה התייחסות לתקינה. במקביל התייחסות לתוספת כוח אדם, גם בגנים ביקשנו שתהיה סייעת נוספת, כי 35 ילדים בגן עם גננת וסייעת, כשגננת וסייעת, רובן, אם לא כולן, הן בחוויה של התשישות, של משברי אמון, שהן זקוקות לכלים ולהכלה - - - <היו"ר עמרם מצנע:> אתם לא קיבלתם אף בת שירות לסיוע בגנים? <יעל אדר:> נאמר לנו על ידי המנכ"לית שנקבל תקנים, אבל ניסיתי להסביר למנכ"לית, יש לנו בעיה עם התקנים האלה, מדוע? אנחנו מצליחים לאתר בת, שתיים, בשנה. דיברנו על פריפריה, על המרחקים. אם אני צריכה בחבל שלום - - - <היו"ר עמרם מצנע:> כן, אני יודע, יש - - - <יעל אדר:> יש לי 12 גנים בחלוציות ועוד 4 בחבל שלום, 16 גנים - - - <היו"ר עמרם מצנע:> לא, יש היום 1,200 תקנים לבנות שירות והם הצליחו לאייש 600 או משהו כזה. <יעל אדר:> אנחנו ממש לא מצליחים לאייש. אז התקן לא עוזר לנו. לעומת זאת אנחנו כן - - - <היו"ר עמרם מצנע:> קשה לי לראות בת שירות שבאה לשירות לאומי ומחליפה חיתולים או מאכילה תינוקות. <יעל אדר:> אנחנו כן נצליח לאייש עם כוח אדם שהוא בוגר. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, בסדר, אבל זה בעיה של תקציבים. עוד פעם, הלוא הצעקה הזו היא בכל הארץ, הסיפור של גילאי 3-4. <דלית קוטלר:> אצלנו זה לא רק ב-3-4. <היו"ר עמרם מצנע:> בסדר, אני אומר שהצעקה היא בכל הארץ לסיפור הסייעת הנוספת. אני מסכים איתך שזו כן נקודה שצריך בהחלט לסייע בה, דווקא בעוטף, לפחות בשנה, שנתיים, עד שמתאוששים. זו באמת נקודה חשובה. <יעל אדר:> זה גם לכיתות א'. אתמול אני הייתי בבית ספר, שמעתי ילדה בוכה, 'לא רוצה, רוצה הביתה'. אמרתי, עכשיו זה ייצא עוד יותר, חוץ ממשבר המעברים להגיע לא'. <דלית קוטלר:> הגננות מדווחות מהשטח, לא רק 3-4, גם גילי 4-5, יש 31 ילדים והן מדווחות שהשנה מבחינת הילדים הרבה יותר קשה בפרידה. בדרך כלל ב-4-5 היו רצים לגן בלי - - - גם דיברתי עם ליאורה וענבר, אותה בעיה. זקוקים ליותר תשומת לב. יש לנו הרבה גנים במושבים וחלוציות, אין כאן תוספת תשלום ו - - - <יעל אדר:> אני כן מאמינה שיגיעו תקציבים, יש לנו פלטפורמה שנקראת תקציבי עוטף עזה שאנחנו הרבה שנים עובדים איתם והובטח לנו שהשנה התקציבים האלה יוגברו ואני כן מאמינה ומקווה, רק צריך לוודא שהתקציבים האלה יגיעו, שהם מיועדים בעיקר לתגבור רגשי, לקבוצות הטיפוליות במוסדות החינוך, כי היום אנחנו מגדירים 100% אוכלוסייה פגועה. אם אנחנו בדרך כלל עוסקים באיתור בתחילת שנה, אז השנה אנחנו מתחילים בטיפול לכולם ולאט לאט נצמצם את מעגלי הפגועים. אנחנו היום מגדירים את כל ילדי אשכול פגועים באשר הם והתקציבים נדרשים כבר. התחלתי שנה, אבל אני עוד לא יודעת כמה תקציב יגיע, אם יגיע, מתי יגיע ואני אומרת למנהלות, 'תתחילו, תעסיקו אנשים, תביאו טיפול באמצעות בעלי חיים, באמצעות אמנות, באמצעות תנועה. קודם כל תכניסו למוסדות', כי את המענה חייבים לתת. אלה הנפשות שנעבוד איתם, יש לנו שנה-שנתיים של הבראה, אני לא יכולה לחכות עד שהתקציב יאושר וייאמר לנו כמה ונתחיל להתמודד כי אז יהיו תופעות פוסט טראומטיות ומדינת ישראל תצטרך לקבל את האוכלוסייה הזאת במקומות אחרים. <היו"ר עמרם מצנע:> אני מאוד מקווה שציפיותיכם תתממשנה. אני חושש שגם 2014, שהיא לקראת סיום, וגם 2015, תהיינה שנים לא קלות. <יעל אדר:> כן. כששומעים על קיצוץ בתקציב החינוך אני שואלת מאיפה. אז יקצצו לנו במקום אחד כדי לתת לנו במקום אחר. <היו"ר עמרם מצנע:> בדיוק. החצי מיליארד שקל מתקציב החינוך, אל"ף, זה רק מהתקציב הגמיש ורוב התקציב זה שכר, בי"ת, שני שליש משנת הלימודים כבר עברה, כלומר רוב תקציב משרד החינוך כבר יצא. זאת אומרת רק ממה שעוד לא הוציאו צריך לקצץ חצי מיליארד. אני די מתפלא על שר החינוך שהוא במין אמירה כזו אמר 'אין בעיה, לא נפגע בכלום'. לא יודע איך הוא הולך לעשות את זה. אבל לא תהיינה שנים קלות. אנחנו יודעים טוב להתמודד במצבי לחץ וחירום, קשה הרבה יותר להתמודד בתקופות שאחרי שבהן יש באמת צורך ל - - - <יעל אדר:> גם בתקופת המלחמה ההוצאות שהיו פה בחינוך הן עצומות. אנחנו אישרנו הפגות ואישרנו פעילויות, קודם כל כי אנחנו רוצים לטפל באוכלוסייה. אז קיבלנו מראש תקציב לקייטנות, אבל רק ההחזר שאנחנו ניתן להורים שלא שלחו את הילדים לקייטנה גוזל את הסכום הזה. אחר כך אני מאוד מקווה שתהיה התייחסות למה עברו פה גם ברמה התקציבית כי ההוצאות פה היו גבוהות ועוד תהיינה גבוהות ברמת הטיפול, מענים רגשיים, הפגות למורים, סדנאות, הכשרה. <היו"ר עמרם מצנע:> אנחנו נעקוב ונבוא לבקר פעם נוספת. <יעל אדר:> כן. סיכמנו אקטואליה לי"א-י"ב. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, בכלל. בסדר גמור. <יעל אדר:> הוא נכנס היום לכיתה י"ב, הם רצו לדבר. <היו"ר עמרם מצנע:> כן, התחילה שיחה עקיפה כזאת. <יעל אדר:> התפקיד שלי זה לעמוד בלוחות זמנים וזה התפקיד שלי להפריע. <היו"ר עמרם מצנע:> טוב. באמת תודה רבה לכם. <יעל אדר:> תודה. קודם כל תבואו לכאן בפריחת הכלניות. <היו"ר עמרם מצנע:> אה, יש כלניות? יהיו? <יעל אדר:> אני רוצה לומר לך שהשר והמנכ"לית ביקרו כאן, בהפסקת אש, הם היו בטוחים שסביב נאום הכלניות והם הגיעו בהיי והיה להם קצת קשה לשבת איתי לפגישת עבודה והמנכ"לית שאלה, היינו בקיבוץ רעים, 'טוב, אבל עכשיו כשהכול אחרי', ואני שאלתי את הילדים אם הם מרגישים שאנחנו אחרי וילדה אחת בי"א אמרה, 'ממש לא, אני עוד לא מוגנת'. יומיים-שלושה אחרי התחיל המטח הנוסף. במפגש אחרי כבר שר החינוך באמת דיבר איתנו בגובה אחר, כי הוא הבין שלא היינו בהפסקת אש. <יהודית גידלי:> אף אחד לא ידע להתנהל. כולנו למדנו. <היו"ר עמרם מצנע:> לא, זה היה גם wishful thinking כזה. תודה רבה. <הישיבה ננעלה בשעה 10:30.>