חומר רקע
תמצית
על מנת להבטיח איזון ראוי בין זכויותיו הקנייניות של הנושה לשמירה על כבודו של החייב, נקבעה בסעיף 22(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 רשימה של מיטלטלין שאין לעקלם. מיטלטלין אלו הם מיטלטלין הדרושים לשמירת שגרת החיים של החייב, כצרכי אוכל, ביגוד, כלים ומכשירים הדרושים לשם הבטחת יכולת הניוד של החייב, יכולתו לפרנס עצמו, ועוד.
בתוך רשימת המיטלטלין שאין לעקלם, בסעיף 22(א)(3) מצויים "דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו". פרשנות הביטוי 'תשמישי קדושה' אינה ברורה. לפי פרשנות רחבה, שהוצעה בפרשת פולסקי, 'תשמישי קדושה' הם מיטלטלין הדרושים לחייב כדי לקיים את מצוות דתו, ובכללם "מקומות בבית כנסת, טלית, ספר תורה וספרי קודש", אך לא פמוטים, חנוכיות, קנקני יין או צלחת לליל הסדר.
לפי פרשנות מצומצמת יותר, שאומצה על ידי המלומדים לרנר וויגודה, משמעות הביטוי 'תשמישי קדושה' נגזרת מן "ההסדר הפנימי של דת החייב". בהתאם לגישה זו ולמשמעות הביטוי בדין העברי, 'תשמישי קדושה' הם נכסים המשמרים או מאפשרים שימוש בחפצי קדושה כספר תורה, קלף התפילין והמזוזות, המכונים חפצי 'קדושה', בשל שמותיו של ה' הרשומים עליהם. בהתאם לכך, מקומות בבית הכנסת או ספרי קודש אינם בגדר 'תשמישי קדושה'.
הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) (מניעת עיקול מיטלטלין המשמשים לקיום תפילה), התשע"ו–2015, נועדה למנוע את עיקולם של תשמישי קדושה, לרבות מיטלטלין בבית תפילה, שנועדו לאפשר את קיום התפילה באופן סביר, לשם פירעון חובות של בית התפילה.
על פי המשפט העברי, משעה שנוצר החוב, כלל נכסי החייב ערבים לפירעונו, והנושה רשאי לרדת לכל נכס מנכסי החייב כדי להיפרע ממנו.
פירעון חובות מוגדר בהלכה היהודית כמצווה. בשל כך, הנחת היסוד בכל הנוגע ליחסים שבין חייב לנושה היא, שעל החייב לפרוע חובו, ואין בשיקולים הנוגעים לקיום מצוות הדת כדי להצדיק התחמקות מתשלום החוב.
בדומה לסייג הקבוע בסעיף 22(א) לחוק ההוצאה לפועל, אף המשפט העברי קובע רשימה של נכסים שאין להיפרע מהם, אלא שרשימת נכסים זו מצומצמת באופן משמעותי מזו הקבועה בסעיף 22(א) לחוק ההוצאה לפועל. רשימה זו כוללת נכסים הדרושים לחייב כדי לספק לו מזון לחודש וביגוד בסיסי לשנה, ריהוט בסיסי וכלים הדרושים לאומן כדי לבצע מלאכתו.
מדברי רוב הפוסקים עולה, שספרי קודש, מקומות בבית הכנסת ואפילו ספר תורה של החייב אינם חסינים מפני עיקול.
דעת מיעוט בעניין זה היא דעתו של רבי יואל סרקיס (הב"ח), שלפיה, ספרי קודש חסינים מפני עיקול אם אין בידיו של החייב ספרים אחרים ללמוד מהם.
לדעת הב"ח, ספר תורה שהוקדש לבית הכנסת חסין מפני עיקול אם מקובל שהקדשתו לבית הכנסת שוללת את זכותו של החייב למכור את ספר התורה כדי לפרנס את בני ביתו. ואולם, אף בעניין זה רבים חלקו על דעתו.
לדעת חלק מן הפוסקים, ההלכות המסייגות את זכותו של הנושה לעקל נכסים מסוימים כאמור לעיל, חלות אך ורק בחובות שמקורם בהלוואה, ולדעת אחרים, הלכות אלו חלות בכל חוב שהוא.
מאחר שהמחלוקת בעניין זה לא הוכרעה, חייב זכאי להתגונן מפני עיקול נכס שבהלכה נקבע שהוא חסין מפני עיקול, גם כאשר מקורו של החוב אינו בהלוואה.
בכל הנוגע להגנה על זכויותיו של החייב, מעמדו של חייב ציבורי (כגון עמותה המפעילה בית כנסת לטובת הציבור) אינו עדיף מזה של חייב פרטי, אם כי, יש הסבורים שבסכסוך שבין נושה פרטי לחייב ציבורי, יש מקום להמליץ לנושה לנהוג לפנים משורת הדין עם החייב.
מדברי הפוסקים נראה שההלכות העוסקות בחסינותם של נכסים מסוימים מפני עיקול אינן חלות בחובות שמקורם באי תשלום מס, אם כי, יש הסבורים שעל הרשות הציבורית לנהוג לפנים משורת הדין עם החייב, ולהימנע מעיקול של נכסים החיוניים לחייב.
לדעת הב"ח, הפטור מעיקול לא יחול לגבי חוב שנתחייב בו החייב ברכישת המיטלטלין שעיקולם נדרש, וזאת, ללא כל קשר לייעודם של המיטלטלין או לשוויים. אולם, עמדה הלכתית זו שנויה במחלוקת, ורבים דחו אותה.
רקע נורמטיבי
עיקול תשמישי קדושה
עיקול מיטלטלין הוא אחד האמצעים המקובלים והיעילים כדי להבטיח את הוצאתם לפועל של פסקי דין או חיובים שניתן להוציאם לפועל בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל).
על מנת להבטיח איזון ראוי בין זכויותיו הקנייניות של הנושה לשמירה על כבודו של החייב, נקבעה בסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל רשימה של מיטלטלין שאין לעקלם. מיטלטלין אלו הם מיטלטלין הדרושים לשמירת שגרת החיים של החייב, כצרכי אוכל, ביגוד, כלים ומכשירים הדרושים לשם הבטחת יכולת הניוד של החייב ויכולתו לפרנס עצמו, ועוד.
לעניינו של מסמך זה, חשוב להתעכב על הסייג שנקבע בסעיף 22(א)(3), הקובע שאין לעקל "דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו".
בחוק לא קיימת הגדרה של הביטוי 'תשמישי קדושה'. בהעדרה של הגדרה, ביקש השופט דוד בר-אופיר לפרש את הביטוי בהתאם לתכלית החקיקה, שהיא לדבריו, "לאפשר לכל חייב לקיים את מצוות דתו, מבלי שיילקחו ממנו אותם חפצים הדרושים לו לקיום פולחנו הדתי". בהתאם לתכלית זו הסיק השופט בר אופיר, ש"תשמישי קדושה הם, ללא ספק, הדברים הבאים: מקומות בבית כנסת, טלית, ספר תורה וספרי קודש...", אך קבע שפמוטים, חנוכיות, קנקני יין או צלחת לליל הסדר אינם בגדר 'תשמישי קדושה'.
לפי לרנר, "כאשר מנהל לשכת ההוצאה לפועל או בית המשפט מנסים להגדיר מהו תשמיש קדושה, יש לבדוק לפי ההלכה או ההסדר הפנימי של דת החייב מה נחשב ככזה".
אם נפנה אל ההלכה היהודית על מנת ללמוד ממנה את ההגדרה של 'תשמישי קדושה', נמצא שהגדרה זו מצומצמת באופן משמעותי מזו שאימץ השופט בר אופיר בפרשת פולסקי.
ההלכה היהודית מבחינה בין שני מושגים קרובים: 'תשמישי קדושה' ו'תשמישי מצווה'. המקור להבחנה זו הוא בברייתא, הקובעת ש"תשמישי מצווה [שבלו] נזרקין, [ואילו] תשמישי קדושה [שבלו], נגנזין". לשם הבהרת המושגים, הברייתא מדגימה מה הם 'תשמישי מצווה' ומה הם 'תשמישי קדושה': "ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן".
מן הדוגמאות עולה, ש'תשמישי מצווה' הם נכסים שנועדו לאפשר את קיומן של המצוות, בעוד ש'תשמישי קדושה' הם נכסים המשמרים או מאפשרים שימוש בחפצי קדושה כספר תורה, קלף התפילין והמזוזות, המכונים חפצי 'קדושה', בשל שמותיו של ה' הרשומים עליהם.
בהתאם לכך, ארון הקודש, הבימה שעליה מונח ספר התורה ותיק התפילין הם 'תשמישי קדושה'. לעומת זאת, פמוטים, חנוכיות, גביעי קידוש וספסלי בית הכנסת, אינם 'תשמישי קדושה', אלא 'תשמישי מצווה'.
הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) (מניעת עיקול מיטלטלין המשמשים לקיום תפילה), התשע"ו–2015
בשנים האחרונות דווח מספר פעמים על בתי כנסת שהרשויות עיקלו את נכסיהם או אף ניתקו אותם מרשת החשמל בשל חובות שלא שולמו.
פעולות עיקול כאלו, מטבע הדברים, פוגעות ביכולתם של המתפללים להתפלל בבית הכנסת, ובסופו של דבר, עלולות להביא לסגירתו.
על מנת למנוע פגיעה זו, הוגשה לאחרונה הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) (מניעת עיקול מיטלטלין המשמשים לקיום תפילה), התשע"ו–2015 (להלן: הצעת החוק), על ידי חבר הכנסת יואב בן צור.
לפי ההצעה, "בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1967, בסעיף 22(א)(3), בסופו יבוא "לעניין זה, "תשמישי קדושה" – לרבות מיטלטלין בבית תפילה, שנועדו לאפשר את קיום התפילה באופן סביר".
תכליתה של הצעת החוק, כאמור בדברי ההסבר שלה היא, "שההגנה מפני עיקול" הקבועה בסעיף 22(א)(3) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) "תחול לא רק על מיטלטלין שהם עצמם בגדר תשמישי קדושה, אלא גם על מיטלטלין המצויים בבית כנסת, מסגד, כנסיה או בכל בית תפילה אחר, שנועדו לאפשר את קיום התפילה באופן סביר".
יצוין שבמהלך הדיונים בהצעת החוק בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, עלה הרעיון להוסיף את תשמישי הקדושה לסייג הקבוע בסעיף 22(ב) לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו "הפטור מעיקול... לא יחול לגבי חוב שנתחייב בו החייב ברכישת המיטלטלין שעיקולם נדרש". במידה ויתקבל רעיון זה, יוכל סופר סת"ם לעקל ספר תורה במידה ולא קיבל שכרו, וחברה המייצרת ריהוט לבית התפילה, תהיה רשאית לעקל את הריהוט לשם פירעון החוב שנוצר כלפיה בשל אי תשלום התמורה עבורו.
עיקול נכסים
על פי הדין העברי, כוחו של נושה ליטול מנכסי החייב לשם פירעון החוב כלפיו מבוסס על העיקרון התלמודי הקובע ש"נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה" – נכסיו של אדם הם ערבים בו [=שלו].
משמעותו של העיקרון היא, שמשעה שנוצר החוב, כלל נכסי החייב ערבים לפירעונו, והנושה רשאי לרדת לכל נכס מנכסי החייב כדי להיפרע ממנו.
במונחים מודרניים, ניתן לומר שמשעה שנוצר החוב נוצר מעין שיעבוד צף על נכסי החייב, שמכוחו רשאי הנושה לרדת לנכסי החייב ולהיפרע מהם.
'פריעת בעל חוב – מצווה'
הדיון בעיקול תשמישי קדושה לטובת פירעון חובות עלול ליצור רושם מוטעה של התנגשות בין ערך דתי (קיום התפילה) לערך 'אזרחי' או 'חילוני' (פירעון חובות), ולא היא. פריעת חובות מוכרת בהלכה היהודית כמצווה דתית, שבתי הדין כופים על החייב לקיימה ככל מצווה אחרת. יפים לעניין זה דבריו של פרופ' שמואל שילה –
מי שלא העמיק חקר בהלכה עשוי לסבור שכאשר בעלי ההלכה ידונו בתשמישי קדושה של החייב, יעמדו כאן לצד החייב ולא יתנו לנושה לגבות מכלי הקדושה. אולם לא כך היא דעת חכמינו. הנחת היסוד בכל הנוגע ליחסים שבין חייב לבין בעל חוב היא – שמצווה היא לפרוע לבעל חוב את חובו, ועל החייב לקיים צו זה.
בשל תפיסה עקרונית זו, ההתנגשות שבין הערך של קיום התפילה לערך של ההגנה על זכויותיו של הנושה היא התנגשות מדומה, שכן –
חייב שישאיר בידו תשמיש של קדושה בעוד שלא פרע חובו, והוא משתמש בתשמיש זה לצורך מצווה, יעשה "מצווה הבאה בעבירה", וזה לפי ההלכה יותר גרוע מאי קיום המצווה.
נכסים שאין להיפרע מהם ("מסדרין לבעל חוב")
במשפט העברי נקבעו סייגים אחדים לעיקרון המעמיד את כל נכסיו של החייב כערובה לפירעונו של החוב –
מסדרין לבעל חוב... כיצד? אומר ללוה: 'הבא כל המטלטלין שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת'. ונותנין לו [=לחייב] מן הכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה... לי"ב חדש, ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם... ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותיהם. ונותנין לו סנדליו ותפליו. היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין... היה איכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו, [ש]אין אלו כלים אלא נכסים, ויימכרו עם שאר המיטלטלין בבית דין, ויינתנו לבעל חובו.
על דברים אלו הוסיף 'שולחן ערוך', ש –
אפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם. והוא הדין למקומות בית הכנסת, שהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו.
מן ההלכה עולה, שאין הנושה רשאי להיפרע מנכסי החייב הדרושים לו כדי להתקיים בכבוד, ובכללם מזונות, ריהוט בסיסי, מלבוש וכלים הדרושים לחייב כדי לפרנס עצמו.
ההלכה מוציאה אמנם את התפילין מכלל הנכסים העומדים לזכותו של הנושה לטובת פירעון החוב, אך אין היא מוציאה נכסים אחרים שעשויים לשמש את החייב לשם קיום מצוות. ההסבר לכך עולה מדבריו של הרב מרדכי יפה, מחשובי הפוסקים ומפרשי ה'שולחן ערוך' במאה ה-ט"ז –
ולא אמרו שנותנין לו תפילין אלא לפי שהן דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו, וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין.
לפי הסבר זה, מאחר שבעבר התפילין היו פריט לבוש ולא רק חפץ המשמש לקיום מצווה, דנו הפוסקים את התפילין כלבוש, וכשם שהוציאו בגדים מכלל הנכסים שמהם רשאי הנושה להיפרע, הוציאו גם את התפילין.
על רקע זה, ברור מדוע נפסק שהנושה רשאי להיפרע מספר תורה השייך לחייב, שהרי השימוש בספר התורה אינו "דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו", ואין להתפלא על כך שאפילו בנוגע לטליתו של החייב, קיימת מחלוקת בין הפוסקים בשאלה, האם הנושה זכאי להיפרע ממנה או לאו.
דעת מיעוט בהקשר זה היא דעתו של רבי יואל סרקיס (פולין, המאה הט"ז) בפירושו לטור, "בית חדש" (הב"ח). לדבריו, רבי יהודה ברצלוני, שקבע שהנושה רשאי להיפרע מספר תורה, התבסס על הנוהג בימיו, לראות בספר התורה ספר לימוד, שהושאל לבית הכנסת לצורך הקריאה בתורה. בהתאם לנוהג זה, טען הב"ח, אין הצדקה להעניק לספר התורה חסינות מפני העיקול, משום ש"כי היכי [=כמו ש] דבעל חוב גובה מנכסים שאין צריכין לו [=לחייב], כך הוא דין ספרים וספר תורה שאין צריך להן, שהרי יוכל ללמוד בשל חברו".
בהתאם לפרשנות זו סייג הב"ח את הלכתו של ר"י ברצלוני באומרו ש –
נראה דהיינו דווקא לדורות הראשונים, שהיו לומדים מתוך ספר תורה כמו משאר הספרים. אבל בזמן הזה, שכותבין ספר תורה ומניחין אותה בהיכל בבית הכנסת, דעת כל אדם שלא למכרה אפילו יגיע לידי עוני. [ולכן] גם בעל חוב אינו גובה ממנה אם לא שהתנה [החייב] בפירוש שאינו מניחה בבית הכנסת אלא לפי שעה.
כלומר, מאחר שכיום נהוג להקדיש את ספר התורה לבית הכנסת ולא לעשות בו שימוש פרטי כלל, הרי שהקדשת ספר התורה מפקיעה למעשה את הבעלות בספר התורה מידיו של החייב, ומאחר שאין בידו של החייב למכור את ספר התורה כדי לפרנס את עצמו, אין בכוחו גם למכור אותו לשם פירעון חובותיו.
אמנם, במקום אחר כתב הב"ח עצמו, שבמקום שנוהגים שהבעלות בספר תורה שהוקדש לבית הכנסת נותרת בידיו של המקדיש, "גם בעל חוב גובה חובו מספר תורה שבהיכל, דכיון דבידו למכרה בשעת דחקו אף בעל חוב יכול לגבות ממנה". מדברים אלו עולה, שגם בימינו, ספר תורה שהוקדש לבית הכנסת אינו חסין מפני עיקול.
נראה אפוא, שעיקול תשמישי הקדושה בהתאם לחוק הקיים, מתיישב עם דרישות ההלכה היהודית ואף מחמיר עם הנושה הרבה יותר מכפי שמחמירה עמו ההלכה.
חוב שאין מקורו בהלוואה
הפוסקים חלוקים בשאלה, האם ההלכות העוסקות בנכסי החייב שאין לעקלם נוגעות אך ורק לחוב שמקורו בהלוואה או שמא הן נוגעות לכל חוב, מכל סוג שהוא. הסבר נאה למחלוקת זו הציע הרב אליעזר הללה –
דומה שלדעת רבי שמואל הסרדי, סידור לבעל חוב הוא חלק מגמילות החסד שבמצוות ההלוואה, ולכן מסדרים רק ללווה; ואילו לדעת רבי מאיר אבולעפיה, סידור לבעל חוב עניינו הגנה על כבודו של החייב באשר הוא, ולכן מסדרים לכל חייב.
שתי הדעות מובאות להלכה בשולחן ערוך, מבלי להכריע ביניהן. בשל כך, החייב זכאי להתגונן מפני עיקול נכס שבהתאם להלכת הסידור הוא חסין מפני עיקול, גם כאשר מקורו של החוב אינו בהלוואה אלא בחיוב מס, חיוב נזיקי וכדומה.
חייב ציבורי מול נושה פרטי
על פי רוב, בתי הכנסת מנוהלים על ידי עמותות ציבוריות. האם העובדה שהפגיעה הצפויה עקב עיקול תשמישי הקדושה נגרמת לציבור רחב, יש בה כדי להקל עם החייב (בית הכנסת) על חשבונו של נושה פרטי?
תשובה לשאלה זו יש ללמוד מתשובת רבי משה זכות (הרמ"ז), מחשובי הפוסקים באיטליה, במאה ה-י"ז, שעסקה בקהילה שביקשה להרחיב את בית הכנסת על חשבון שטח פרטי סמוך. מן התשובה עולה שלפי הדין האיטלקי באותם ימים, נציגי הקהל (הממונים) היו זכאים להפקיע את הקרקע הפרטית, ובלבד שיתנו את תמורתה לבעליה. בהתאם לדין זה פעלו הממונים, באישור השלטונות, אולם לאחר חילופי השלטון, פנו הבעלים של הקרקע, שחשו שזכויותיהם נפגעו ונגרמו להם נזקים רבים על ידי ההפקעה והרחבת בית הכנסת, וביקשו לאפשר בחינה מחודשת של העניין, לפי דיני ישראל. בקשה זו נענתה בחיוב, והסכסוך הופנה לבית דינו של הרב זכות. בית הדין פסק לטובת בעליה המקוריים של הקרקע, תוך שהוא מוסיף בשולי פסק הדין הערה חשובה –
ואם יאמרו מעלת הממונים הנ"ל דיפה כח הקדש מכח הדיוט והלכך יוכלו לכוף לאחים הנ"ל לדבר מצוה כזו, לרומם את בית אלהינו, אין זו מן השם, לבנות בית ה' בלא צדק ועליותיו בלא משפט, דאין עבירה מצוה...
מן הדברים עולה, שבניגוד לטענה הרווחת, ש"יפה כוח הקדש מכוח הדיוט" וכוח הרבים מכוחו של היחיד, עמדת ההלכה היא, שצורך ציבורי, כצורך של בניית בית כנסת או הרחבתו, אינו יכול להצדיק פגיעה בקניין הפרטי שלא כדין.
חוב לרשות ציבורית
כאמור לעיל, אחד המניעים המרכזיים של הצעת החוק שבנדון הוא, פעולות עיקול שבוצעו על ידי רשויות ציבוריות כנגד בתי כנסת שלא שילמו מיסים מסוגים שונים. הרב חיים פלאג'י, מגדולי פוסקי ההלכה בטורקיה במאה ה-י"ח וה-י"ט, מעיר ששאלת תחולתה של הלכת הסידור נדון על ידי הרב משה זכות, והוא הסיק שהלכה זו אינה חלה בחובות שמקורם בחיובי מס.
הרב פלאג'י עצמו העיד, שבעיר אזמיר ניסו חכמי העיר לתקן תקנה שתרחיב את תחולתה של הלכת הסידור גם לחיובים שמקורם בחיובי מס, אך בשל התנגדות חלק מן החכמים לתקנה זו היא בוטלה בסופו של דבר.
מדברים אלו עולה, שהלכת הסידור איננה יכולה להעניק חסינות לנכסי חייב מפני עיקול שמקורו בחוב מס לרשות הציבורית.
אמנם, הרב יצחק יעקב וייס העיר, שבסכסוך שבין חייב פרטי לנושה ציבורי, יש לנושה מעמד של 'עשיר', וככזה, יש מקום לדרוש מן הנושה לנהוג לפנים משורת הדין עם החייב, ולהימנע ככל שניתן מלהיפרע מנכסי החייב החיוניים לו.
אולם, מנגד, יש פוסקים שמדבריהם עולה שבסכסוך שבין יחיד לציבור, דווקא על היחיד לנהוג לפנים משורת הדין.
לאור זאת, דומה כי קשה לדרוש מן הציבור למחול על זכותו לרדת לנכסי חייב, אפילו לפנים משורת הדין.
חוב שמקורו ברכישת הנכס שעיקולו נדרש
כאמור לעיל, במסגרת הדיונים על הצעת החוק הוצע להוסיף את תשמישי הקדושה לסייג הקבוע בסעיף 22(ב) לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו, "הפטור מעיקול... לא יחול לגבי חוב שנתחייב בו החייב ברכישת המיטלטלין שעיקולם נדרש".
סייג דומה לזה שנקבע בסעיף 22(ב) לחוק ההוצאה לפועל אינו קיים במפורש במשפט העברי, אם כי, פרופ' רקובר מוצא דמיון לסייג האמור בדבריו של הב"ח בעניינו של חייב לכמה נושים, שבידיו נכס שרכש מאחד מהם, אך טרם שילם עבורו. לפי הב"ח, בנסיבות אלו, יהיה מוכר הנכס רשאי להיפרע מנכס שמכר ולא קיבל את תמורתו, ונושיו האחרים של החייב לא יהיו זכאים להיפרע מנכס זה.
רבי יחזקאל לנדא הציע את ההסבר הבא לדבריו של הב"ח –
צריך לקרב דברי הב״ח אל השכל, לומר שטעם הדבר שאם היה יודע זה [=המוכר] שאינו בטוח (שמצבו הכלכלי של הקונה רעוע), לא היה נותן לו הסחורה, ונמצא הוי מקח טעות.
לפי הסבר זה, יש להניח שמי שמוכר נכס לחייב מניח שהחייב ישלם עבור נכס זה. הנחה זו יוצרת אצל המוכר אינטרס הסתמכות הראוי להגנה, עד כדי ביטול העסקה במידה והתברר שלא היה יסוד להנחה האמורה.
בהתאם להסבר האמור, נראה שגם כאשר יש נושה יחיד, שהוא זה שמכר לחייב את הנכס שמבקשים להיפרע ממנו, יהיה הנושה רשאי להיפרע מנכס זה בטענה, שעסקת המכר היא בגדר 'מקח טעות'.
אולם, רבים חלקו על חידושו של הב"ח, ופסקו שזכותו של נושה המבקש להיפרע מנכס שמכר לחייב ולא קיבל את התמורה עבורו אינה עדיפה על זכותם של נושים אחרים בנכס זה.
נמצא, שעל פי הדין העברי, הסייג האמור בסעיף 22(ב) לחוק ההוצאה לפועל שנוי במחלוקת. אימוצו של הסייג מתאים אמנם לשיטת הב"ח הנזכרת, אך נראה שאימוץ שיטה זו אינו מאפשר להבחין בין מיטלטלין שונים על פי ייעודם או שוויים, כדרך שנעשה בסעיף 22(ב) בחוק ההוצאה לפועל.
נמצא, שעל פי המשפט העברי, במידה ובוחרים לאמץ את הסייג הקובע שזכות העיקול של מיטלטלין לא תוגבל כאשר החוב שמכוחו נדרש העיקול הוא חוב שנתחייב בו החייב ברכישת המיטלטלין שעיקולם נדרש, מן הראוי היה להחיל סייג זה על כל נכס שעיקולו נדרש בנסיבות אלה.
אישור:
עו"ד הודיה קין, ממונה (חקיקה ומחקר משפטי) ט"ז בטבת תשע"ו
27 בדצמבר 2015
מסמך זה הוא סקירה משפטית ואינו חוות דעת משפטית מסמך זה הוא סקירה משפטית ואינו חוות דעת משפטית