חומר רקע
אל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט ט"ו בטבת, תשע"ו
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה 27 בדצמבר 2015
הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015
החמרת הענישה (סימן ד' לפרק ד')
בסימן ד' לפרק ד', מוצעת שורה של סעיפים שמחמירים את הענישה בעבירות הקשורות לטרור:
א. כפל עונש (אך לא יותר מ-30 שנות מאסר) לעבירה שהיא מעשה טרור;
ב. החמרת העונש למי שמסייע או קושר קשר לביצוע עבירה שהיא מעשה טרור;
ג. קביעת עונש של מאסר עולם לעבירה שהיא מעשה טרור המוני;
ד. החמרת העונש למי שהורס נכס או פוגע בו כאשר העבירה היא מעשה טרור;
ה. הארכת תקופת "מאסר עולם" לתקופת מאסר של עד 30 שנים (במקום 20 לפי חוק העונשין) או מאסר לתקופה לא קצובה;
ו. החמרה בעניין קציבת עונשים של אסיר שנגזר עליו מאסר עולם, כך שועדת השחרורים תוכל לקצוב את עונשו רק לאחר שחלפו 15 שנים (במקום 7 שנים), והתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-40 שנים (במקום 30 שנים).
התפיסה העומדת מאחורי ההוראות המוצעות, לפי דברי ההסבר, היא כי בעבירות טרור "יש מקום להדגשה מיוחדת הן של תכלית ההרתעה שבענישה, והן של עקרון הגמול. זאת – בעיקר נוכח המניע האידיאולוגי שבבסיסן, ההישענות על שיתוף הפעולה האזרחי, וההשפעה והנזק שעבריינות זו גורמת לכלל האוכלוסייה שבישראל". לעניין עקרון הגמול – ההחמרה אכן יכולה לסמל את הגישה של הממשלה ושל המחוקק כי עבירות טרור הן חמורות יותר מבחינת האשם של המבצע, והנזק שנגרם לחברה, מאשר עבירות אחרות. בהחמרת הענישה יש כדי לבטא את הסלידה של החברה מעבירות טרור. אך לעניין ההרתעה – לא הובא בפני הוועדה מידע שמבסס את הטיעון כי החמרה בעונש מביאה להרתעה, ובמיוחד בעבירות אידיאולוגיות. בעניין זה, כפי שצוין בדו"ח של הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, בראשות שופטת בית המשפט בעליון בדימוס דורנר, "מרבית המחקרים שבחנו סוגיה זו לא מצאו קשר בין החמרה ברמות הענישה לבין קידום הרתעה אישית או כללית" (עמ' ג'). הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר במעשים חמורים שמהווים מעשי טרור, שבגינם העונש גם היום הוא כבד מאוד, ולכן ההחמרה ככל הנראה לא משפיעה על ההחלטה האם לבצע את המעשה או לא.
א. הכפלת העונש בעבירה שהיא מעשה טרור
"40. החמרה בענישה בשל עבירה שהיא מעשה טרור
העובר עבירה שהיא מעשה טרור, למעט עבירה כמפורט להלן, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה אך לא יותר מ-30 שנים:
(1) עבירה לפי חוק זה;
(2) עבירה שעונשה הוחמר לפי הוראות סימן זה;
(3) עבירה שדינה מאסר עולם חובה."
סעיף 40 המוצע קובע כי העונש המרבי על עבירה שהיא מעשה טרור יעמוד על כפל העונש הקבוע לאותה עבירה, אך לא יותר מ-30 שנות מאסר. יש לזכור כי לפי ההגדרה של מעשה טרור שנקבעה על ידי הוועדה, המעשה חייב להוות עבירה לפי החוק. במילים אחרות, המבנה הוא ש\אם עבירה (כגון רצח, חטיפה, שוד, וכו') היא "מעשה טרור" לפי ההגדרה, הדבר מהווה נסיבה מחמירה בענישה (כפל העונש הרגיל). מוצע עוד לקבוע כי ההחמרה לא תחול על עבירה שדינה מאסר עולם חובה (כיוון שאין טעם במציאות להכפיל עונש שכזה). נקבע עוד כי ההחמרה לא תחול על עבירה שעונשה הוחמר לפי סימן זה – הוראה שככל הנראה רלבנטית רק לעבירה של היזק לרכוש, שמוצע להחמיר את עונשה בסעיף 43 שלהלן. לבסוף, מוצע לקבוע כי ההחמרה לא תחול על עבירה לפי חוק זה, שכן העונשים בגין העבירות הייחודיות שייכנסו לחוק המאבק בטרור, כפי שראתה הוועדה בדיונים הקודמים, כבר לוקחים בחשבון את הנסיבות המיוחדת של הטרור, והם עונשים כבדים מאוד, ממילא.
סעיף דומה קיים בחוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003:
עבירה במסגרת ארגון פשיעה - נסיבה מחמירה
3. העובר עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו – כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים.
ראשית נעיר, שעל פני הדברים, עבירה לפי חוק המאבק בטרור, אינה "מעשה טרור". העבירות שייכללו בחוק הטרור הן עמידה בראש ארגון טרור, מילוי תפקיד בארגון טרור, חברות בארגון טרור, מתן שירות או אמצעים לארגון טרור, גילוי הזדהות והסתה לטרור, מתן אמצעים לביצוע מעשה טרור, אי-מניעת מעשה טרור, איום בביצוע מעשה טרור, הכנה לביצוע מעשה טרור, אימונים או הדרכה למטרות טרור, ופעולות בנשק למטרות טרור. כל העבירות, אינן "מעשי טרור".
כשמדובר בעבירות חמורות מאוד, שהעונש הקבוע להן הוא כבד מאוד, על הוועדה לשקול האם כפל העונש הוא העונש המתאים מבחינת הגמול: לדוגמא, אם המניח חומר נפיץ במקום, בכוונה לגרום חבלה לזולתו, דינו – מאסר 14 שנים לפי סעיף 330 לחוק העונשין, האם קיימת הצדקה לקביעה כי בנסיבות של מעשה טרור, העונש על אותו מעשה יהיה 28 שנים? מהו הפער בעונשים שמתאים כאשר משווים בין עבירות טרור לבין עבירות חמורות אחרות?
מנגנון של הכפלת העונש מתאים, לטעמנו, לעבירות קלות יחסית או "בינוניות", כאשר הערך המוגן מלכתחילה לא היה קשור לטרור או לבטחון המדינה, ולכן יש הצדקה להכפלת העונש בנסיבה מחמירה של מעשה טרור. אולם, כאשר העונש שנקבע לצד העבירה הוא עונש חמור, ההנחה היא שהעונש המרבי לוקח בחשבון את כל הסיטואציות, ומן הסתם, ייגזר במקרים החמורים של טרור. כך, לא מזמן תיקנה הכנסת את סעיף 332א לחוק העונשין וקבעה כי המיידה אבן או חפץ לעבר כלי תחבורה בנסיעה, דינו – מאסר 10 שנים, ובנסיבות מיוחדת, דינו – מאסר 20 שנים. כל הדיונים בוועדה ובמליאה הזכירו את צוק העיתים, את אוירת הטרור ברחובות ואת הסכנה למרקם החיים ולגוף. ברור כי החמרת הענישה שנקבעה כללה בתוכה גם (ואולי אף בעיקר) מעשי טרור, ובנוסח אף נכתב במפורש כי מדובר "בנסיבות שיש בהן כדי לעורר פחד או בהלה". הסעיף המוצע כאן יכפיל את העונש שנקבע, למרות שהעונש היה אמור לתכלל בתוכו גם את המקרה של "מעשה טרור". בדומה, בעבירות הביטחון שבחוק העונשין, העונש המרבי שנקבע לקח להן, בוודאי "לקח בחשבון" גם עבירות של ביטחון בהקשר של טרור.
לכן, אם בכלל יש צורך בסעיף מיוחד להחמרת הענישה, על רקע העובדה שעבירה שהיא גם "מעשה טרור" תהייה כמעט תמיד עבירה חמורה שעונש כבד בצדה, אנו מציעות להחמיר את העונש דווקא בעבירות הקלות והבינוניות, בדומה לקיים בפשעי שנאה:
נוסח מוצע:
"40. החמרה בענישה בשל עבירה שהיא מעשה טרור
העובר עבירה שהיא מעשה טרור שדינה שבע שנות מאסר או פחות, למעט עבירה כמפורט להלן, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר:
(1) עבירה לפי חוק זה; [לטעמנו מיותר שכן עבירה לפי חוק זה אינה מעשה טרור]
(2) עבירה שעונשה הוחמר לפי הוראות סימן זה; [לטעמנו פשיטא ולא נדרש]
(3) עבירה שדינה מאסר עולם חובה."
[לוודא – שלא יכפילו את העונש בעבירת רשלנות - נדמה כי לא יכול להתקיים מניע ומטרה בעבירת רשלנות, אבל אולי אפשר בהתבסס על החזקות?]
ב. סיוע וקשירת קשר לעבירה שהיא מעשה טרור
בסעיף 41 להצעת החוק, מוצע להחמיר את העונש על המסייע, או הקושר קשר לעבור עבירה שהיא מעשה טרור או עבירה שהיא פעולה בנשק לפי סעיף 33 לחוק המאבק בטרור:
"41. החמרה בענישה בשל קשר וסיוע לעבירה שהיא מעשה טרור
(א) על אף הוראות סעיף 32 לחוק העונשין, המסייע לעבור עבירה שהיא מעשה טרור או עבירה לפי סעיף 33, דינו כדין המבצע העיקרי של העבירה המושלמת, בלא החמרת הענישה הקבועה בסימן זה.
(ב) על אף הוראות סעיף 499 לחוק העונשין, הקושר קשר לעבור עבירה שהיא מעשה טרור או עבירה לפי סעיף 33, דינו כדין המבצע העיקרי של העבירה המושלמת, לאחר החמרת הענישה הקבועה בסימן זה, אך לא יותר ממאסר 14 שנים – אם העבירה היא פשע, או ממאסר 4 שנים – אם העבירה היא עוון.
(ג) על אף הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), היה דינו של המבצע העיקרי של העבירה המושלמת, מאסר עולם חובה, יהיה דינם של המסייע או הקושר קשר – מאסר עולם."
סעיפים 31 ו-32 לחוק העונשין (החלק הכללי, שמהווה עיקרים בדיני העונשין) קובעים מי הוא מסייע לדבר עבירה, וכי עונשו הוא מחצית העונש הקבוע לעבירה, וסעיף 499 קובע כי העונש על הקושר קשר עם אדם לבצע פשע, לא יעלה על שבע שנים; סעיף 92 לחוק העונשין קובע כי העונש בגין קשר או נסיון לעבור עבירה לפי פרק ז' לחוק (עבירת שעניינן בטחון המדינה), יעמוד על אותו עונש כמבצע העבירה:
מסייע
31. מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע.
עונש על סיוע
32. הסיוע לעבור עבירה, עונשו - מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה –
(1) עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנה;
(2) מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים;
(3) עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי;
(4) עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי.
קשר לפשע או לעוון
499. (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו –
(1) אם העבירה היא פשע - מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר;
(2) אם העבירה היא עוון - מאסר שנתיים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר.
קשר ונסיון
92. קשר או נסיון לעבור עבירה לפי פרק זה [פרק ז': בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים], דינם כדין מעשה העבירה.
1. סיוע: המסייע אינו נמצא במעגל הפנימי של הביצוע: "שלא כמבצע בצוותא המצוי במעגל הפנימי של העבירה, המסייע הוא שותף עקיף. הוא אינו היוזם, הקובע, המחליט ואף לא זה ששולט על המעשה העברייני, אלא מסייע ליצירת תנאים לקיומה של העבירה ומבצע מעשי עזר לכך שתצא לפועל. הסיוע צריך להיות למבצע העבירה ולא נדרש כי יהא חיוני או דרוש לביצוע העבירה גופה." כך גם הגדיר ש"ז פלר סיוע כ-"תרומה עקיפה ומשנית לאירוע עברייני רב-משתתפים". עוד הוא מוסיף כי "המשקל הסגולי האמור של הסיוע לדבר עבירה מבחינת האנטי-חברתיות הצפונה בה, קובע את מעמדו המשני של הסיוע בין צורות השותפות לגיבוש אירוע עברייני; ומעמד זה בא לידי ביטוי לפחות בכך שבעוד שהמחוקק גוזר צורות התנהגות ענישה מן הביצוע הישיר ומן השידול, הוא אינו עושה כך לגבי הסיוע". הלוי גורס כי סיוע לדבר עבירה הנו חלק מן השותפות המשנית לדבר עבירה. לדידו, תרומת הסיוע אינה תרומה הכרחית מן הבחינה העקרונית - יש מקרים בהם הסיוע יקל על ביצוע העבירה ויש מקרים בהם הסיוע יהיה קריטי ומכריע לביצוע העבירה המוגמרת, אך לא מדובר בתרומה בעלת אופי מכונן שכן ההסתייעות אינה מוציאה מידי המבצע את היוזמה או את קבלת ההחלטות. גם הסיוע משקף סיכון חברתי, אולם הסיכון הנשקף מעבירת הסיוע הוא סיכון נמוך יחסית לסיכון החברתי הנשקף ממבצעיה הראשיים של העבירה ומן המשדלים לביצועה. לפיכך, מוטלת אחריות פלילית בגין הסיוע, אולם הענישה בגינו מקילה לאור משניות תרומתו לביצועה של העבירה. נזכיר כי מעשה הסיוע הוא מעשה שיש בו כדי לתרום ולסייע לביצוע העבירה – גם אם בפועל לא כך ארע. לא נדרש שהעבירה העיקרית הושלמה, אלא די בכך שהעבריין העיקרי ניגש לביצועה.
בסעיף 41(א), כאמור, מוצע כי המסייע לעבור עבירה שהיא מעשה טרור, דינו כמבצע העיקרי של העבירה המושלמת, ללא החמרת הענישה (הכפלת העונש) לפי סעיף 40 לעיל. נאמר בדברי ההסבר כי בפועל "עדיין נשמר מדרג הענישה הקבוע בחוק העונשין, לעניין היחס שבין עונשו של המסייע לעונשו של המבצע העיקרי", כיוון שהעונש נקבע לפי העונש של המבצע העיקרי ללא ההחמרה לפי סעיף 40. אולם, יש לציין כי מכיוון שבמספר רב של מקרים, עבירה של מעשה טרור תהייה עבירה חמורה מאוד, שעונש מאסר עולם בצדה, בפועל המדרג לא נשמר: לפי חוק העונשין, המסייע לביצוע עבירה שדינה מאסר עולם חובה – דינו מאסר 20 שנה, והמסייע לביצוע עבירה שדינה מאסר עולם – דינו מאסר 10 שנים. ואילו כאן, מוצע כי המסייע לביצוע עבירה שדינה מאסר עולם חובה, דינו יהיה מאסר עולם (שיכול להיות לא קצוב או 30 שנה), וכי המסייע לביצוע עבירה שדינה מאסר עולם, עדיין יעמוד על מאסר עולם. [נעיר כי מהנוסח לא ברור מה העונש על המסייע לביצוע עבירה שדינה מאסר עולם – האם יוטל עליו עונש מאסר עולם לפי חוק העונשין, ולפיו לא יעלה על 20 שנות מאסר, או לחילופין האם יוטל עליו עונש מאסר עולם לפי חוק המאבק בטרור, לפיו המאסר יכול להיות לתקופה לא קצובה או לתקופה שלא תעלה על 30 שנים.]
בנוסף, מוצע בסעיף 41 כי המסייע לעבור עבירה בנשק לפי סעיף 33 לחוק המאבק בטרור, דינו יהיה כדין המבצע העיקרי, שהוא כזכור, 20 שנים או 25 שנים לפי הנסיבות, כך שגם בנושא זה לא נשמר המדרג של חוק העונשין.
בדברי ההסבר נאמר כי ההחמרה בסיוע מוצדקת "נוכח המאפיינים המיוחדים של תופעת פשיעה זו [בעבירת טרור], והצורך לפעול לסיכולם של מעשי הטרור אף אם טרם מומשו, באמצעות יצירת הרתעה ממשית גם מפני ביצוע העבירות הנגזרות". כאמור לעיל, לא הובאו ראיות לכך שיש בכוחה של ההחמרה בעונשי מאסר להרתיע עבריינים פוטנציאליים, במיוחד כשלפי הדין, דינו של המסייע אף הוא חמור ביותר.
לכן אנו מציעות שלא לשנות את מדרג העונשים הקבוע בחוק העונשין לעניין המסייע בהקשר של טרור ולא לכלול בחוק המאבק בטרור הוראה מיוחדת בעניין המסייע. ככל שהוועדה תקבל את ההצעה להכפיל את העונש בעבירות הטרור, וירצו לקבוע במפורש כי העונש של המסייע מתבסס על העונש לאחר ההחמרה ולא לפני, אפשר להבהיר זאת, כך:
נוסח מוצע:
(א) הוראות סעיף 32 לחוק העונשין, יחולו על המסייע לעבור עבירה שהיא מעשה טרור, ואולם ככל שנקבעה החמרת העונש לפי חוק זה, ייראו את העונש לאחר ההחמרה כעונש שנקבע בחיקוק בשל ביצוע העבירה.
(ב) על אף הוראות סעיף 32(2) לחוק העונשין, הייתה העבירה כאמור בסעיף קטן (א) עבירה שדינה מאסר עולם, דינו של המסייע – מאסר 15 שנים.
2. קשירת קשר: לעבירת הקשר יש מאפיינים שונים, והיא חופפת במקצת את עבירת ההכנה. הקשר הפלילי הוא הבסיס העקרוני לביצוע בצוותא של עבירה פלילית, ומהווה את התחברותם העניינית של הגורמים העבריינים לכלל רקימת תכנית עבריינית לביצועה של העבירה. קבלת ההחלטה לבצע את העבירה בהתאם לקשר, כבר מוציאה את העבירה משלב הקשר וההכנה אל שלב הניסיון; כאשר העבירה שהתחילה בקשר, הגיעה לכדי ביצוע מושלם, עבירת הקשר נבלעת בה והעונש שמושת הוא על העבירה המושלמת. אך הקשר הפלילי, כמו הסיוע, הינו עבירה עצמאית ולכן גם אם אינו מבשיל לכדי ניסיון לעבור עבירה או לכדי עבירה מוגמרת, אפשר להשית עונש בגינו. הרציונל בהפללת הקשר כעבירה עצמאית נעוץ בכך "שכריתת ההסכם" בין העבריינים מצביעה על רצינות כוונותיהם של העבריינים ונושאת עמה סיכון חברתי משמעותי יותר מאשר בשלב התכנון המוקדם של עבריין בודד. למרות הסיכון החברתי הנשקף מעבירת הקשר, הביעו קרמניצר וש"ז פלר, קודם לתיקון 39 לחוק העונשין, חשש מענישה של שלב כה מקדמי בהתרחשות העבריינית, המתקרבת לענישה של כוונה בלבד. הם סברו כי לא עצם "החבירה" של מספר גורמים עבריינים ועוצמת המחויבות הנפשית העולה מן "החוזה העברייני" הם אלה שמצדיקים ענישה בגין קשר. לדידם, ההצדקה לענישה בגין עבירת הקשר שלא השתכללה לכדי עבירה מושלמת צריכה להיות חומרת העבירה.
בית המשפט מכיר בכך שמדובר בשלב מקדמי של העבירה וכי הטלת אחריות פלילית בשלב זה הוא דבר שדרוש לעשותו במשורה: "יתכן אף שראוי לנהוג איפוק בנקיטת אמצעים פליליים כאשר מדובר בשלב מוקדם מאוד של התקשרות שאינה מתבטאת בהתנהגות אסורה מעבר לקשר עצמו. אך חשוב להדגיש כי עוקצה של הביקורת נחלש כאשר העבירה נושא הקשר היא עבירה חמורה, המשקפת סכנה ממשית לאינטרסים חברתיים חשובים. ההצדקה להתערבות המשפט הפלילי בשלב קשירת הקשר הינה חזקה במיוחד בעבירות חמורות, כאשר אין זה סביר לגרוס כי על החברה להמתין באפס מעשה עד שתגיע התכנית העבריינית המשותפת שגובשה לשלבי ביצוע ממשיים".
בסעיף קטן (ב) בהצעה הממשלתית, מוצע לקבוע כי הקושר קשר לביצוע עבירה שהיא מעשה טרור, או עבירת נשק כאמור, דינו כדין המבצע העיקרי, לאחר החמרת הענישה, אך לא יותר ממאסר 14 שנים אם העבירה היא פשע, או מאסר 4 שנים אם העבירה היא עוון (במקום 7 או שנתיים מאסר לפי חוק העונשין), ולמאסר עולם אם העבירה היא כזו שקבוע לצידה עונש של מאסר עולם חובה. בעניין זה, נעיר כי נדמה כי לא יכול להיות עבירה שהיא מעשה טרור שהיא עוון – שכן כאמור מעשה טרור חייב להיות מעשה חמור. נעיר עוד כי לטעמנו, במדרג העונשים, יש להשוות את העבירה של קשירת קשר לעבירה החדשה של הכנה לביצוע מעשה טרור, שם נקבע כי העונש יעמוד על מחצית העונש הקבוע לעבירה, ו-15 שנים בעבירה שדינה מאסר עולם חובה. נדמה כי הרצון להגיע להכפלה של העונש הקבוע לקשירת קשר לפי סעיף 499 הביא למדרג שאינו הגיוני בעבירות הטרור. מדוע קשירת קשר נחשבת כעבירה שחומרתה פי שניים מעבירת ההכנה?
נוסח מוצע:
(ג) על אף הוראות סעיף 499 לחוק העונשין, הקושר קשר לעבור עבירה שהיא מעשה טרור או עבירה לפי סעיף 33, דינו - מחצית העונש הקבוע לעבירה, בלא החמרת הענישה הקבועה בסימן זה; הייתה העבירה עבירה שדינה מאסר עולם חובה, דינו – מאסר 15 שנים.
ג. מעשה טרור המוני
בסעיף 42 מוצע עבירה מיוחדת שעניינה מעשה טרור "המוני":
"42. מעשה טרור המוני
(א) העובר עבירה שהיא מעשה טרור שגרמה לפגיעות בגוף של ציבור גדול או שהיה בה סיכון ממשי לפגיעות כאמור, דינו – מאסר עולם.
(ב) העובר עבירה שהיא מעשה טרור תוך שימוש בנשק כימי, ביולוגי או רדיואקטיבי, בחומר מזיק או במיתקן רגיש, או תוך פגיעה במיתקן רגיש, העלולים לפי טיבם או סוגם לגרום לפגיעה ממשית בשטח גדול, דינו – מאסר עולם."
נעיר ראשית כי לפי חוק הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, ככל שמדובר במעשה טרור שנפגעו בו מספר רב של נפגעים, השופט רשאי להטיל עונש מרבי שגבוה יותר מהעונש המרבי הקבוע לעבירה עם נפגע אחד. לכן לא ברור מתי יהיה צורך בהחמרת הענישה לפי סעיף זה.
שנית, לעניין עבירה שהיא מעשה טרור שהיה בה "סיכון ממשי" לפגיעות בגוף של ציבור גדול, ככל שמדובר במעשה ניסיון, יחולו הכללים הרגילים לגבי ניסיון (העונש על עבירת הניסיון זהה לעונש על העבירה המוגמרת). ואם המעשה לא מהווה ניסיון, מה ההצדקה להטיל עונש של מאסר עולם?
לבסוף, על פני הדברים, ס"ק (ב) – מעשה טרור המוני תוך שימוש בנשק פוגעני במיוחד - מתייחס לדוגמא פרטית של ס"ק (א), ומאפשר הקלה ראייתית מסויימת בכך שהתביעה תצטרך להוכיח רק כי הנשק עלול לפי טיבו לגרום לפגיעה ממשית בשטח גדול – ולא להוכיח סיכון ממשי לפגיעות בגוף של ציבור גדול. אולם, הסעיף משדר שגם אם לא התקיימו התנאים של ס"ק (א) (גם בלי סיכון ממשי כאמור), אפשר לגזור על הנאשם מאסר עולם, מה שלטעמנו אין לו הצדקה.
לכן אנו מציעות למחוק את ס"ק (ב), וכן לשקול את הצורך בס"ק (א).
ד. היזק לרכוש
בסעיף 43 להצעת החוק מוצע לקבוע החמרה בענין מי שהורס או פוגע בנכס, שלפי חוק העונשין דינו מאסר שלוש שנים, אם העבירה היא מעשה טרור. נזכיר כי פגיעה ברכוש יכולה להוות מעשה טרור אם הפגיעה מהווה גם פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בריאותו, פגיעה חמורה בתשתיות או בשירותים חמורים, אם הפגיעה היא פגיעה חמורה ברכוש ויש אפשרות ממשית שתגרום לפגיעה בחיי אדם או בבטיחות הציבור, וכן אם הפגיעה היא פגיעה חמורה בקודשי דת.
"43. היזק לרכוש למטרת טרור
העובר עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין שהיא מעשה טרור, דינו – מאסר שבע שנים; עבר עבירה כאמור ביחס לרכוש שהוא מיתקן רגיש, דינו – מאסר עשר שנים."
סעיף 452 לחוק העונשין:
היזק בזדון
452.ההורס נכס או פוגע במזיד ושלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע עונש אחר.
[צוין בדברי ההסבר כי קיים סעיף דומה שמחמיר את הענישה בהיזק לרכוש שהוא בשימוש כוח מזויין:
פגיעה ברכוש
108. (א) מי שגרם בזדון נזק לרכוש שהוא בשימוש כוח מזויין או סיכן בזדון את האספקה לכוחות המזויינים, דינו - מאסר שבע שנים.
(ב) מי שגרם ברשלנות נזק לרכוש שהוא בשימוש כוח מזויין או סיכן ברשלנות את האספקה לכוחות המזויינים, דינו - מאסר שלוש שנים.
(ג) מי שעבר עבירה לפי סעיף קטן (א) והיה במעשה העבירה כדי לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר עשר שנים.]
יש לציין כי קיימות עבירות נוספות של נסיבות מחמירות של היזק בזדון, כאשר העונש בגינן הוא יותר משלוש שנות מאסר, ולכן ברוב המקרים של עבירה שהיא מעשה טרור, העונש יהיה גבוה מ-7 שנות מאסר. לדוגמא, אם הנזק נגרם לדבר בעל ערך דתי, או למיתקני תשתיות, העונש הקבוע בחוק העונשין הוא מאסר 4 שנים, ולאחר ההכפלה של חוק הטרור, יגיע ל-8 שנים; היזק בזדון שנעשה בחומר נפץ, דינו מאסר 15 שנים – ולאחר ההכפלה יגיע ל-30 שנים. לכן ברוב המקרים של היזק לרכוש שהוא מעשה טרור, העונש יהיה חמור מ-7 שנות מאסר. אם הנזק נגרם לבנין, מבנה, מסילת ברזל ועוד תוך כדי התפרעות, העונש הקבוע בגין העבירה הוא שבע שנות מאסר (ובהכפלה – 14), ואם הדבר נהרס או "התחילו להרוס או להשמיד" אותו, דינו 10 שנות מאסר (ובהכפלה – 20):
היזקים מיוחדים
453. (א) העובר עבירה כאמור בסעיף 452 בבאר מים, בקידוח למים, בסכר, בגדה, בקיר או בשער הצפה של בריכה או של בריכת טחנה, בעצי תרבות, בגשר, במוביל מים או במאגר מים, דינו - מאסר חמש שנים.
(ב) העובר עבירה כאמור בסעיף 452, בנסיבות שלהלן, דינו – מאסר ארבע שנים, והוא אם לא נקבע עונש אחר מחמת נסיבותיו או טיבו של הנכס הניזוק:
(1) הנזק נגרם לדבר המשמש חלק מקווי תשתיות, מיתקני תשתיות או חיבור אליהם, או לדבר שמטרתו הבטחת בטיחות הציבור;
(2) הנזק נגרם לדבר בעל ערך תרבותי, מדעי, היסטורי, דתי או אומנותי.
(ג) העובר עבירה כאמור בסעיף 452 וערכו של הנזק שנגרם עולה על 500,000 שקלים חדשים, דינו – מאסר שבע שנים.
היזק בחומר נפץ
454. העובר עבירה כאמור בסעיף 452 על ידי חומר נפץ, דינו - מאסר חמש-עשרה שנים, והוא אם היה אדם במקום המעשה או אם ההרס או הפגיעה סיכנו חיי אדם ממש.
...
נסיון להרוס נכס בחומר נפיץ
456. המניח שלא כדין חומר נפיץ במקום כלשהו, בכוונה להרוס נכס או להזיק לו, דינו - מאסר חמש-עשרה שנים.
התפרעות שסופה נזק
157. מתפרעים שגרמו, שלא כדין, נזק לבנין, לאניה, למסילת ברזל, למכונות, למבנה, לקו טלגרף, לקו חשמל, לקו צינורות או לצינור להספקת מים, דינו של כל אחד מהם - מאסר שבע שנים, ואם הרסו או השמידו, או התחילו להרוס או להשמיד, אחד הדברים האמורים, דינו - מאסר עשר שנים.
מוצע, לאור הסעיפים הקיימים של היזק בנסיבות מחמירות, לקבל דוגמאות למקרים בהם יעשה שימוש בסעיף המיוחד, כאשר מדובר בעבירה שהיא מעשה טרור. לאחר שהוועדה צמצמה את ההגדרה של "מעשה טרור", נדמה כי לא יהיו מקרים רבים של מעשי טרור שהעבירה היחידה שאפשר להעמיד לדין בגינה היא עבירת ההיזק.
שנית, בדברי ההסבר נטען כי "פגיעה ברכוש עשויה להיות אחת הדרכים המשמעותיות לביצוע מעשי טרור, ועונש מרבי של שש שנות מאסר [ההכפלה של העונש הקבוע בסעיף] אין בו כדי לשקף את החומרה הגלומה בעבירה של היזק לרכוש, המבוצעת בנסיבות של טרור". לטעמנו אין הצדקה להחמרה מיוחדת של שנה נוספת דווקא בסעיף זה. הכלל של הכפלת הענישה הוא הכלל שצריך לתת מענה לחומרה של המעשים. לכן אנו מציעות שלא לכלול בחוק המאבק בטרור סעיף מיוחד שעניינו היזק לרכוש, שכן עניין זה ימצא את פתרונו בסעיף מיוחד בחוק שעניינו הכפלת הענישה ודי בו (סעיף 40, ור' לעיל). בעניין היזק למתקן רגיש – ניתן להציע סעיף מיוחד בסימן העבירות בפרק זה, אם יש צורך מעשי בכך.
[*הערה לנוסח: בכל מקרה, אנו מציעות לתקן את כותרת השוליים של הסעיף כך שיהיה ברור שמדובר במעשה טרור, שכאמור הוגדר כך שהמעשה עצמו כן צריך להיות מעשה חמור.]
נוסח מוצע:
***. היזק למיתקן רגיש
העובר עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין ביחס לרכוש שהוא מיתקן רגיש, דינו – מאסר עשר שנים.
ה. משך מאסר עולם
בסעיף 44 להצעת החוק, מוצע לקבוע כי כאשר נקבע לעבירת טרור עונש מאסר עולם, ולא נקבע שהוא עונש חובה, רשאי בית המשפט להטיל עונש מאסר לתקופה שלא תעלה על 30 שנים, או לחילופין, מאסר לתקופה לא קצובה. וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 41 לחוק העונשין, לפיו "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה," ללא אפשרות לקבוע מאסר לתקופה לא קצובה. (לעומת זאת, עונש מאסר עולם חובה אינו קצוב בזמן ולבית המשפט כלל אין סמכות לקצוב אותו בשנים.) ור' מצ"ב את רשימת עבירות שעונשן מאסר עולם (וכן הסעיף המוצע בס' 42 האמור לעיל – מעשה טרור המוני).
"44. משך מאסר עולם
על אף הוראות סעיף 41 לחוק העונשין, נקבע לעבירת טרור עונש מרבי של מאסר עולם, לפי הוראות חוק זה או בשל החמרת הענישה לפי סימן זה, ולא נקבע שהוא עונש חובה, רשאי בית המשפט להטיל עונש מאסר עולם לתקופה לא קצובה או עונש מאסר לתקופה שלא תעלה על 30 שנים."
הסמכות לקצוב את העונש מצויה תחת סמכות החנינה של נשיא המדינה כאמור בסעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה. שופט המרשיע אדם בעבירה שהעונש בגינה הוא מאסר עולם חובה, אינו מוסמך לגזור עונש אחר. לכן, השופט אינו רשאי לשקלל בגזר הדין שיקולים שונים שנלקחים בדרך כלל בחשבון, כגון נסיבות ביצוע העבירה, נסיבותיו האישיות של הרוצח בעת ביצוע העבירה וכיוצא באלה. מנגנון הקציבה מאפשר לתת לשיקולים אלה ביטוי, באמצעות קציבת העונש באופן שהולם את נסיבותיו של כל מקרה. הנוהג בישראל הוא כי אסיר עולם פונה בבקשת חנינה אל הנשיא, והוא מעניק לו הקלה בעונש, שמשמעותה המרת מאסר העולם שהוטל עליו, בעונש מאסר הקצוב למספר מוגדר של שנים. על פי חוק שחרור על תנאי ממאסר, הוקמה ועדת שחרורים מיוחדת הפועלת כגוף מייעץ לנשיא המדינה, וממליצה לו לעניין קציבת עונשם של אסירי עולם. בראש הוועדה יושב שופט מחוזי, וחברים בה שופט נוסף, אדם שהוא מומחה בתחומים רלוונטיים והממונה על מחלקת חנינות במשרד המשפטים.
ההצעה כאן מהווה שינוי תפיסה לעניין מאסר עולם – ואימוץ גישה שנדחתה בתחילת שנות ה-50. השוני נמצא לא רק בהארכת תקופת המאסר המרבי הקצוב, מ-20 שנה ל-30 שנה, אלא בעיקר במתן האפשרות לשופט להחליט כי בעבירות מסוימות תיגזר עונש של מאסר עולם ממש. עוד בשנת 1953 הוצעה הצעת חוק שתקבע כי כאשר נקבע בחוק מאסר עולם, רשאי בית המשפט להטיל עונש מאסר עולם, או מאסר לתקופה קצובה; הכנסת דחתה את ההצעה וקבעה כי עונש מאסר "עולם" יעמוד על 20 שנות מאסר. מקורה של ההוראה שהגבילה את המאסר ל-20 שנות מאסר הוא בהצעת החוק ביטול עונש המוות משנת 1949:
"מאחר שעונש מאסר עולם יהיה מעתה העונש שיוטל על העבירות החמורות ביותר, כגון רצח, בגידה וכו', מן הראוי הוא שהעונש המכסימלי שאפשר להטיל על עבירות קלות מאלה יהיה קל יותר. לפיכך קובע החוק המוצע בזה שכל מקום שהחוק הקיים קובע מאסר עולם כעונש מכסימלי על עבירה מסויימת, יהיה מעתה העונש המכסימלי עשרים שנות מאסר." (ה"ח 15, התש"ט 159)
שינוי התפיסה בהצעת חוק המאבק בטרור ככל הנראה מבוסס על העבודה של הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה, בראשות פרופ' קרמניצר, שהמליץ על מודל דומה בעבירות הרצח:
"נוכח חומרתה היתרה של עבירת הרצח, גם במקרים בהם לא נעשה המעשה בנסיבות מחמירות, הצוות סבור כי אין להחיל את הוראת סעיף 41 על עבירה זו. על כן, ראוי לקבוע שבית המשפט יוכל להטיל בגין עבירת הרצח עונש מאסר עולם שאינו קצוב בזמן. עם זאת, יש לאפשר לבית המשפט להטיל עונש קצוב במקרים שהם פחות חמורים. במקרה שבית המשפט בחר להטיל עונש מאסר קצוב, הצוות סבור כי אין מקום שהעונש יהיה לתקופה ארוכה משלושים שנה. זאת, בין היתר, נוכח הוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר, לפיהן ועדת שחרורים מיוחדת מוגבלת בהמלצתה לקצוב את עונשו של אסיר עולם לתקופה שלא תפחת משלושים שנה. כדי ליצור קוהרנטיות, הצוות מציע לקבוע כי העונש המרבי בגין עבירת הרצח יהיה מאסר עולם או מאסר שלא יעלה על שלושים שנה. כך יוכל בית המשפט להטיל במקרים החמורים מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה, ולהותיר את שיקול הדעת לקציבה לוועדת השחרורים, או לבחור להטיל עונש מאסר קצוב בשנים, אך כאמור עונש זה לא יעלה על שלושים שנות מאסר." (עמ' 17 לדו"ח של הצוות)
ועדת קרמניצר ראתה לנגד עיניה את עבירת הרצח, והמליצה לאפשר לשופט גמישות בגזירת העונש בעבירה זו. כאן יוער שניים: האחד – שכל שמדובר בעונש לא קצוב, מדובר במהפכה שצריכה להידון אגב הדיון בעבירות הממתה וודאי שלא כעת, בחיפזון. מאחר שהרפורמה בנוגע לעבירות הממתה עתידה להגיע אל שולחן הוועדה בימים אלה – שם המקום ללבן עניין זה. השני – ועדת קרמניצר עסקה בעבירות המתה ואילו כאן מוצעת מהפכה לגבי כל העבירות שדינן מאסר עולם. הוועדה לא עברה על כל העבירות שדינן מאסר עולם, שכוללות עבירות מחוק השיפוט הצבאי, חוק למניעת הסתננות, תקנות ההגנה, ועבירות הביטחון לפי חוק העונשין. משמעות ההוראה המוצעת כאן היא כי כל העבירות שהיום העונש שקבוע להן הוא 20 שנות מאסר, יכולות להפוך לעבירות שבצדן עונש של מאסר עולם (כמו למשל עבירה של אינוס על ידי חיילים ,לבישת מדים שלא בהיתר, ועוד). ייתכן שיש לחשוב מחדש על הענישה בגין כל עבירות אלה ולקבוע עונש שעולה על 20 שנה – אך לטעמנו אין הצדקה לעשות זאת אך ורק בהקשר לחוק המאבק בטרור, כאשר הפער בין העונשים יהיה משמעותי ביותר. בנוסף, יש לעבור, אחת אחת, על כל העבירות שבצדן עונש מאסר עולם ולבחון האם ראוי להקפיץ את העונש מ-20 שנות מאסר למאסר לכל החיים. אנו סבורות שהוראה כללית כמוצע, אין לאשרה, ודאי לא בסד הזמנים והרצון לחוקק במהירה, וודאי לא כשהעונשים גם כך מוחמרים ל-30 שנות מאסר (מה שבדין הפלילי הרגיל נקצב לרצח). ניתן לדון בהחמרת מאסר עולם מ-20 שנה לעונש חמור יותר.
נעיר עוד כי כשנדון בעבירות ההמתה נלבן גם את הוראה שמאפשרת לבית המשפט, מצד אחד, להורות על עונש מאסר ממש, אך מצד שני, מגבילה אותו בעונש של 30 שנות מאסר. יש להבין מדוע מציעים לאפשר לבית המשפט, מחד גיסה, לקבוע עונש מאסר לתקופה לא קצובה, ומאידך גיסה, מציעים שלא להשאיר שיקול הדעת לקצוב את התקופה כפי שיראה לנכון.
ו. קציבת עונש מאסר עולם
סעיף 45 להצעת החוק קובע:
"45. קציבת עונש מאסר עולם
על אף הוראות סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, נגזר על נידון בעבירת טרור, מאסר עולם, לא תגיש ועדת שחרורים מיוחדת את המלצתה לנשיא, לפי הוראות סעיף 29(א) או (ב) לחוק האמור, אלא לאחר שחלפו 15 שנים לפחות מהיום שהחל לשאת את מאסרו או מהיום הקובע כהגדרתו באותו סעיף, לפי העניין, והתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-40 שנים."
כאמור, כאשר נגזר על מורשע עונש של מאסר לתקופה לא קצובה, הסמכות לקצוב את העונש מצויה תחת סמכות החנינה של נשיא המדינה, כאשר ועדת שחרורים מיוחדת פועלת על פי חוק שחרור על תנאי ממאסר כגוף מייעץ לנשיא המדינה, וממליצה לו לעניין קציבת עונשם של אסירי עולם. ככלל, סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי קובע כי התקופה שתמליץ הוועדה לקצוב בה את מאסר העולם לא תפחת מ-30 שנים. בפועל, הרף של 30 השנים משמש בתור רף מינימום, ובמקרי הרצח החמורים הוועדה ממליצה לקצוב את העונש לתקופה ארוכה מכך ולעיתים אף ממליצה לא לקצוב כלל. הסעיף קובע עוד, כי אסיר עולם רשאי לפנות אל הוועדה בבקשה שתקצוב את עונשו רק בחלוף תקופה מסוימת של ריצוי מאסר בפועל (7 שנים לאסיר עולם שנושא מאסר עולם אחד ו-15 שנים לאסיר עולם שנושא עונש של שני מאסרי עולם מצטברים או יותר). גם לעניין זה, לפי גורמי המקצוע בתחום, לרוב פרק הזמן של 7 או 15 שנים הוא פרק הזמן המינימלי, שלאחריו נפתחת בפני האסיר האפשרות לפנות אל הוועדה בבקשה כי ייקצב עונשו. אך ברמה המעשית, בחלק גדול מן המקרים החלטת הקציבה אינה ניתנת בסמוך למועד זה. סעיף 30 לחוק מוסיף וקובע כי הוועדה רשאית להמליץ לקצוב את העונש בכל עת, על פי פניה של נשיא המדינה או שר המשפטים.
"המלצה בענין קציבת עונש מאסר עולם
29. (א) ועדת שחרורים מיוחדת רשאית, לבקשתו של אסיר עולם, להמליץ לפני נשיא המדינה להקל בעונשו של האסיר באמצעות המרת עונשו בעונש מאסר קצוב, בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי סעיף 11 (ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה (בחוק זה – קציבת עונש) לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מהיום שהחל לשאת את מאסרו, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-30 שנים.
(ב) אסיר עולם הנושא עונש של שני מאסרי עולם מצטברים או יותר, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת, לבקשתו, להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו של האסיר לאחר שחלפו לפחות חמש עשרה שנים מהיום הקובע, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-30 שנים, שתימנה החל ביום הקובע; בסעיף זה, "היום הקובע" – היום שבו החל אסיר עולם לשאת את מאסרי העולם שנגזרו עליו בגזר דין אחד או היום שבו נגזר עליו בערכאה ראשונה מאסר העולם האחרון, המוקדם מביניהם.
(ג) סברה ועדת שחרורים מיוחדת שאין מקום להמליץ לפני הנשיא כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), תשוב ותדון בענינו של האסיר מדי שנתיים מהמועד שבו סברה כאמור, ואולם רשאית היא, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, לדון בענין לפני תום השנתיים.
(ד) לשם גיבוש המלצתה לנשיא המדינה בשאלה האם לקצוב עונש מאסר עולם של אסיר ולאיזו תקופה, תשקול ועדת שחרורים מיוחדת שיקולים עונשיים המתייחסים לטיב העבירה, לנסיבות ביצועה ולתוצאותיה, וכן לנסיבותיו האישיות של האסיר. ועדת שחרורים מיוחדת רשאית, במקרים חריגים, לאפשר לאסיר לטעון את טענותיו לפניה, לשם גיבוש המלצתה כאמור.
(ה) קצב נשיא המדינה עונשו של אסיר עולם, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת, לבקשתו של האסיר, להמליץ לפני הנשיא להקל בעונש פעמים נוספות, ובלבד שתקופת המאסר שיהיה על האסיר לשאת אם תתקבל המלצת הועדה לא תפחת מ-30 שנים, והוראות סעיף קטן (ד) יחולו, בשינויים המחויבים, גם על גיבוש המלצה לפי סעיף קטן זה.
(ו) בחישוב תקופת המאסר של אסיר עולם לענין סעיף זה יחולו הוראות סעיף 8(ב).
המלצה לפי בקשת הנשיא או שר המשפטים ומעמד אסיר ששוחרר לפי החלטת נשיא המדינה
30. (א) לענין אסיר עולם, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת, בכל עת, על פי פניה של נשיא המדינה או שר המשפטים, להמליץ בענין הפעלת סמכות הנשיא לפי סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה.
(ב) (1) אסיר ששוחרר ממאסרו בטרם סיים לשאת את כל תקופת המאסר, לפי החלטת נשיא המדינה מכוח סמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה, יראו אותו כאילו שוחרר על-תנאי, ויחולו עליו הוראות חוק זה החלות לגבי אסיר ששוחרר על-תנאי, ובכל זה הוראות סעיפים 13(א) ו-20, בשינויים המחויבים ובשינוי המפורט בפסקה (2), והכל אלא אם כן קבע הנשיא אחרת בהחלטתו;
(2) לעניין אסיר ששוחרר כאמור בפסקה (1) תהיה תקופת התנאי כמפורט להלן, לפי העניין:
(א) לגבי אסיר שאינו אסיר עולם, ולגבי אסיר עולם שעונשו נקצב בידי נשיא המדינה – יתרת המאסר שהיה עליו לשאת אלמלא שוחרר כאמור;
(ב) לגבי אסיר עולם שעונשו לא נקצב בידי נשיא המדינה, למעט אסיר כאמור בפסקה (3) – יתרת המאסר שהיה עליו לשאת אילו נקצב עונשו ל-40 שנים;
(ג) לגבי אסיר עולם שעונשו לא נקצב בידי נשיא המדינה, והנושא עונשי מאסר עולם מצטברים – יתרת המאסר שהיה עליו לשאת אילו נקצב עונשו ל-50 שנים;
(3) הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אסיר עולם ששוחרר ממאסרו לאחר שסיים לשאת את מלוא תקופת המאסר שנקצבה לו בידי נשיא המדינה."
סעיף 45 מבקש לקבוע כי בעבירת טרור, המלצה של קציבת העונש על ידי הוועדה תתקיים רק לאחר 15 שנים מתחילת המאסר, וכי היא רשאית להמליץ על תקופת מאסר מינימאלית של 40 שנים.
סעיף דומה נחקק בשנת 2012 לעניין עונש של מאסר עולם בעבירת רצח שבוצעה בנסיבות חריגות בחומרתן:
חוק שחרור על תנאי ממאסר:
"המלצה לעניין אסיר עולם שהורשע ברצח חריג בחומרתו
30ב. (א) בית משפט שהרשיע אדם ברצח רשאי לקבוע, לעניין המלצה לקציבת עונש מאסר עולם, שאותו אדם ביצע את המעשה בנסיבות חריגות בחומרתן.
(ב) קבע בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 29 בשינויים אלה:
(1) על אף האמור בסעיף קטן (א), ועדת שחרורים מיוחדת לא תמליץ להקל בעונשו של האסיר בטרם חלפו לפחות 15 שנים מהיום שבו החל לשאת את מאסרו, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-40 שנים;
(2) בסעיפים קטנים (ב) ו-(ה), במקום "מ-30 שנים" יקראו "מ-40 שנים"."