חומר רקע
שירות משמעותי לנשים בשירות לאומי ובצה"ל
חוות דעת רבני בית הלל
מבוא
עמדת רבני בית הלל
תמצית הבירור ההלכתי
התמודדות חינוכית – ערכים ודרכים
הבירור ההלכתי
מלחמת מצווה – הגדרות
החובה – השתתפות נשים במלחמת מצוה
האיסור וגבולותיו – כלי גבר וכלי נשק
טעמי האוסרים ותשובתם
עמדת הרבנות הראשית
מבוא
מה מטרתו של מסמך זה? ראשית, מסמך זה מבקש לשרטט את תמונת ההלכה בסוגיית גיוס נשים לצבא – על פי העולה מן התלמוד ומן הפוסקים, מן הראשונים ומן האחרונים. יש חשיבות בתיאור מאוזן של הסוגיה ההלכתית המלאה, תיאור שעשוי, בין השאר, להעמיד יחס נכון בין הצהרות פומביות קצרות לבין ראיית אופק המבט כולו.
מטרתו לעודד נשים צעירות להתגייס לשירות העם והארץ, שירות משמעותי, הן בשירות הלאומי והן בצה"ל, כיאה למי שרואה את עצמה בוגרת החינוך הציוני-דתי. זהו אתגר חיוני במיוחד לאור העובדה שצורכי העם מרובים, ואתגרי הביטחון והחברה מצריכים ידיים מסורות ולב נכון לתרום ולהעניק.
מטרתו לתת עוגן הלכתי לנשים צעירות שהחליטו כי שירותן את המדינה ייעשה במסגרת הצבא. המסמך מבקש להציג דרך הלכתית המורה כי לא זו בלבד שנשים אלו אינן עוברות על ההלכה בהכרעתן, אלא שהן שותפות לערך הגדול של 'מלחמת מצווה'.
מטרתו לסמן, בפני מבקשות ההנחיה, מתווה של העקרונות ההלכתיים והדתיים הראויים לתשומת לב בבחירת מקום השירות ומשך השירות עצמו. באופן זה, כך היא הציפייה, תהיה כאן לא רק שותפות בשירות העם אלא גם שמירת הנאמנות לא-לוהיו.
עמדת רבני בית הלל
רקע:
בשנותיה הראשונות של המדינה, סוגיית גיוס הנשים הייתה סלע מחלוקת בלב החברה הישראלית. כבר מימיה הראשונים של מדינת ישראל, עמדתה של הרבנות הראשית הייתה שהמדינה צריכה להימנע מגיוס חובה של נשים לשורות הצבא. עמדה היסטורית זו לא השתנתה. הפשרה שהושגה, המאפשרת לבנות בעלות רקע דתי להצהיר על דתיותן ולהימנע מן הגיוס לצבא, נתנה מענה במשך שנים רבות ושמרה על הסטטוס-קוו. התפתחותו של מוסד 'השירות הלאומי' אפשרה לנשים רבות, בעיקר בנות הציונות הדתית, לשרת את המדינה שירות אזרחי מסור, תוך שמירה על צביון החיים הדתי.
עם זאת, המסע של החברה הישראלית לא נעצר. לא די בהסכמים הישנים כדי להכיל את תנאי החיים החדשים. המסע נמשך גם בעולמה של הציונות הדתית. תהליכים שונים בשנים האחרונות, הכוללים שינויים משמעותיים גם בצבא, יצרו תנאים המאפשרים לבנות דתיות לשרת שירות צבאי ראוי ומתאים לעולמן הרוחני.
האווירה הכללית בצה"ל השתנתה ללא הכר מאז ימי קום המדינה, בפרט בתחום היחס לנשים והטיפול בהטרדות של חיילות ובניצול מרות מצד מפקדים. בראשית דרכו של צה"ל, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, שררה אווירה סלחנית מופרזת כלפי תופעות חמורות של ניצול ופגיעה בחיילות. המצב בצה"ל השתנה מקצה לקצה. בשנים האחרונות נידונו ונשפטו מפקדים בכירים וראשי ציבור על עבירות כאלה, וכבר אין סלחנות כלפי תופעות של הטרדה וניצול. הבנות המשרתות בצבא מוגנות הרבה יותר, ויש להן כתובת. צה"ל של היום הוא מקום בטוח יותר עבור נשים, לפעמים אף יותר ממקומות עבודה רבים בחברה הכללית.
בעקבות זאת, אלפי בוגרות החינוך הדתי בוחרות לממש את חובתן הלאומית במסגרת צבאית.
על כן:
ארגון רבני בית הלל רואה חשיבות ערכית - דתית ולאומית – בכך שכל אישה במדינת ישראל תיקח חלק פעיל בשירות משמעותי, מבחינה איכותית ומבחינה כמותית, למען עם ישראל ומדינת ישראל, הן במסגרת השירות הלאומי והן בשירות צבאי.
ארגון בית הלל רואה חשיבות בחיזוק מסגרת השירות הלאומי, המתאימה לחלק גדול מבנות הציונות הדתית.
אנו קוראים לכלל הנשים הצעירות לבדוק היטב באיזה שירות הן תתרומנה למדינת ישראל ולחברה הישראלית בצורה הטובה והמשמעותית ביותר, על פי כישוריהן ואופיין. זאת מתוך בדיקה מעמיקה של ההיבטים השונים, הדתיים והרוחניים, של מקום השירות ואופיו. הדבר נכון, כאמור, גם למשרתות במסגרת השירות הלאומי, וגם לאלו שבוחרות להתגייס לצבא.
לאלו שהחליטו לבחור בשרות הצבאי, אנו ממליצים להסתייע כבר בשלבים הראשוניים של תהליכי המיון (כיתות י"א-י"ב), בגופים מומחים, שיכולים לסייע בהכוונה ובשיבוץ במקומות משמעותיים שהשירות בהם מתאים לבנות בכלל ולבנות דתיות בפרט, ומאפשרים תנאי שירות נאותים לבנות דתיות. אנו קוראים לבתי הספר ולמוסדות החינוך לאפשר לבנות היכרות עם האפשרויות העומדות בפניהן לשירות צבאי המתאים לבנות דתיות. האיסור שישנו בחלק מבתי הספר להפגיש את הבנות עם גופים המתמחים בנושא, מונע מידע חיוני מבנות רבות שמתכננות בכל מקרה להתגייס לצה"ל. בעקבות היעדר מידע מתאים, הבנות הללו עשויות להגיע למקומות פחות טובים ופחות מותאמים לשירותה של בת דתייה, ולא לדעת את הזכויות המגיעות להן כבנות דתיות בצה"ל.
אנו ממליצים לכלל הנשים הצעירות להצטרף למסגרת בית מדרשית של לימוד תורה, לפני שירותן הלאומי או הצבאי. הדבר חיוני בפרט אם הן עתידות לשרת בסביבה לא דתית, כפי שקורה במרבית המקומות בצבא ובחלק מן המקומות בשירות הלאומי. כהמשך לתקופת הלימוד במדרשה, אנו ממליצים לצעירה הדתית הבוחרת בשירות צבאי, להתגייס במסגרת גרעין במדרשה, המלווה את החיילות במהלך שירותן. בכל מקרה, אנו ממליצים לצעירות הדתיות הבוחרות להתגייס לצבא לפנות לתפקידים שונים המוצעים להן ביחידות כגון חיל החינוך, המודיעין, חיל האוויר, אגף התקשו"ב ועוד, שמותאמות יותר, לדעתנו, לשירותן של בנות דתיות.
גם במסגרת השירות הלאומי יש לדאוג לכך שיתקיים ליווי משמעותי של בנות השירות. ליווי זה יוכל לחזק ולהעמיק את חוט השדרה הרוחני של אותן בנות, ויוכל לתת מענה הולם ומהיר לקשיים המתעוררים תוך כדי השירות.
השינויים שמתחוללים גם במאפייניה של המסגרת הצבאית וגם בכמות בוגרות החינוך הדתי המתגייסות, אמורים להדהד גם בעולם פסיקת ההלכה ואנו תקווה שתימצא בו זווית מבט חדשה וכוללת בסוגיית התגייסות נשים לצבא. אנו קוראים לרבנים ולרבניות, למחנכים ולמחנכות, לתת חיזוק רוחני לבנות הבוחרות בשירות צבאי, להכינן לצבא כראוי ולפעול להקמת מגוון של מדרשות נוספות שיעניקו לבנות המתגייסות הכנה רוחנית לפני הצבא, ויתאימו לרקעים ולאופי המגוון של כלל בוגרות החינוך הדתי.
אנו קוראים לרשויות הביטחון והצבא לאפשר את כל תנאי השירות הנדרשים לבת המתגייסת . רגישות כלפי עולם הערכים וההלכה של המתגייסות, תוך הידברות מתמדת, תאפשר למתגייסות, למחנכיהן ולרבנים שלהן ביטחון בהחלטה, תעצים את הצבא ותעמיק את הלכידות בחברה.
יש לשקול מתן אפשרות גם למי שלא התחנכה במוסדות דתיים לשרת במסגרת השירות הלאומי, אם שירות זה מתאים יותר לאופי חייה וליכולותיה.
תמצית הבירור ההלכתי
מדינת ישראל – משאת הנפש של דורות רבים – עומדת, בעזרת ריבון העולמים, על תלה, והיא עוגן הצלה קיומי ואתגר של חזון ומעש לעם היהודי היושב בציון ובתפוצות. מראשית דרכה מצוי קיומה של המדינה בסכנה, עקב שלל הקשיים המשחרים לפתחה ובשל האיום הביטחוני שבה היא נתונה מצד אויביה שמסביב.
שמירה על קיום המדינה וביטחון תושביה היא מצווה גדולה. יש בה משום הצלת חיים, משום השבת אבדה [השבת גופו] ומשום גמילות חסד של השתתפות בנשיאה בעול הצרכים הלאומיים (הרב ליכטנשטיין). ההגנה על המדינה ועל הארץ נחשבת מלחמת מצווה (הרב הרצוג, הרב ישראלי ועוד )– 'עזרת ישראל מיד צר' (רמב"ם) ואף מילוי החובה לרשת את הארץ שהנחיל ה' לאבותינו (רמב"ן). חובה זו קיימת לא רק בשעת התגוננות מהתקפה ישירה על אזרחי המדינה, אלא גם במבצעי ביטחון התקפיים, ויש אומרים שגם בשמירה על הביטחון השוטף (הרב הרצוג; הרב גורן). למדינה יש סמכות לגייס אזרחים למטרת שמירת הביטחון, ועל האזרחים מוטלת החובה להתגייס ולקיים את המצוות הללו (על פי הרב קוק).
גם נשים חייבות להטות שכם ולהשתתף באתגרי מלחמת המצווה (רמב"ם). המחלוקת בין פרשני ההלכה על אופי השירות הראוי לנשים (רדב"ז) לא מטשטשת את העובדה כי הזרם המרכזי של פוסקי ההלכה רואה בנשים שותפות מלאות לחובת המאמץ הלאומי-ביטחוני (מנחת חינוך; משך חכמה; תפארת ישראל; רש"ש). כפי שמתבאר במסורת הפרשנית, ניתן לממש את השותפות הזו בימינו בהתנדבות לשירות הלאומי או למסלולים שונים בשירות הצבאי.
ייעודן של נשים להביא חיים לעולם, לצד נורמות חברתיות שונות, הובילה לקביעה לפיה 'נשים אין דרכן לעשות מלחמה' (קידושין ב). אך מלבד תמורות שהתחוללו בדורות האחרונים, הייעוד והנורמות החברתיות לא עומדות בפני חובת ההשתתפות בהצלת נפשות ובמלחמת מצווה. על כן, גם האיסור של 'כלי גבר', שממנו למדו חלק מן הפוסקים שאסור לאישה לשאת כלי נשק ולהשתמש בו, לא מונע את השירות הביטחוני. זאת גם מכיוון שלא מפורש בדברי הפוסקים הראשונים שהאיסור חל על כלי נשק, וגם משום שהאיסור אינו חל על שימוש בנשק לצורך ביטחוני, אלא על שימוש בו כתכשיט (הרב הרצוג; הרב לוין).
אם כן, שירות הנשים בצבא לא זו בלבד שאיננו אסור, יש בו גם קיום מצוות רבות. כך גם בשירות הלאומי, שבו, לדעת חכמים רבים, ממומשת החובה להשתתף במלחמת מצווה, על ידי נתינת כתף למאמץ הלאומי בעת שעם ישראל נתון תחת איומים קיומיים (הרב צבי יהודה קוק, הרב ישראלי ועוד).
הצלחת עם ישראל במלחמותיו תלויה, על פי האמור בתורה, בטהרת המחנה (דברים כג). על צבא ישראל להקפיד על נורמות מוסריות ורוחניות כדי שיזכה לסייעתא דשמיא. מסיבה זו, ערך מרכזי בארגון השירות הצבאי והלאומי הוא שמירה על כללי הצניעות ועל הרמה הרוחנית. בחירת מקום השירות חייבת לקחת בחשבון את היכולת של המתגייסת לשמור על עמידתה הרוחנית.
כך ניתן להבין את הפער שבין הקביעות הברורות של הרבנות הראשית נגד גיוס נשים לצה"ל, לבין עמדותיהם הפרטיות של הרבנים הראשיים (הרב אונטרמן; הרב גורן). הרבנות ביקשה למנוע חיוב גורף מצד המדינה לגייס נשים לצבא (הרב הרצוג; הרב ישראלי), אך הרבנים לא מנעו מצעירות נחושות וחזקות ברוחן לשרת את העם והארץ במסגרת הצבאית.
לנשים צעירות כיום ישנו מגוון של אפשרויות שונות לממש את חובתן וזכותן לשרת את העם והארץ – במסגרת צה"ל ובמסגרת השירות הלאומי. בתוך כלל השיקולים למציאת הערוץ הנכון, יש לקחת בחשבון את צורכי האומה, את יכולותיה וכישרונותיה של המועמדת לגיוס, וכן את הדרישה כי חובת השירות תמומש תוך נאמנות לשאר מצוות ה' ודבריו.
שיקולים חינוכיים בהכוונת נשים לשירות משמעותי
1. פתיחה: בחירת מקום שירות משמעותי
2. פריסת השיקולים
3. תפקיד מוסדות החינוך התיכוניים
4. סיכום
1. פתיחה: בחירת מקום שירות משמעותי
בשאלות שונות ישנה פסיקת הלכה ברורה לחייב או לאסור מעשה כלשהו. אך ישנם מצבים שבהם עומדות בפני האדם אפשרויות שונות כיצד לפעול, ואין הכרעה הלכתית לפיה דרך אחת היא המחויבת או האסורה. במצבים כאלה, על האדם לקבל החלטה כיצד לפעול מתוך שיקולים רוחניים ואישיים שונים. הכרעה זו, מתוך שיקול דעת מושכל לשם שמים, היא חלק מעבודת השם של האדם.
על פי תשובת בית המדרש ההלכתי של בית הלל, אין כיום איסור הלכתי לנשים לשרת בצה"ל. על כן, בפני כל אישה עומדת האפשרות לשרת בצבא כמו גם בשירות הלאומי. נשים המשרתות בצבא ובשירות הלאומי מממשות ערכים של שותפות עם כלל הציבור, חיזוק הביטחון והחוסן החברתי הפנימי. בשאלה האם לשרת בשירות הלאומי או בצה"ל יש לעיין במתינות ובכובד ראש, שכן שיקולים כבדי משקל מטים לכל אחד משני הצדדים. מכיוון שאין תשובה אחת בלבד הנכונה בכל מקרה, ההכרעה בשאלה זו נתונה בידיה של כל אישה. תפקידם של הורים, רבנים ומחנכים בסוגיה זו הוא לחנך לשירות משמעותי לטובת עם ישראל, ולסייע לכל אישה צעירה לקבל את ההחלטה הטובה ביותר בנוגע לשירות שלה.
2. פריסת השיקולים
כדי לסייע להורים, לרבנים, למחנכים ולמחנכות, ולמתגייסות עצמן, לשקול את השאלה בצורה מקיפה, נפרוס להלן מגוון שיקולים. כדי להכריע באופן נכון ולתת לכל שיקול את חשיבותו הראויה, חובה להכיר היטב את המציאות בצבא ובשירות הלאומי. מי שאינו בקיא יוכל לסייע למתלבטת גם בכך שיכוון אותה להתייעצות עם הבקיאים בסוגיות אלו.
א. ערכי השירות - הן בשירות הלאומי והן בצה"ל ניתן לשרת שירות משמעותי בתפקידים חשובים רבים. השירות הוא חלק מדרך חיים של שותפות באחריות חברתית, תרומה לציבור וקידוש השם.
השירות הלאומי והשירות בצה"ל מאפשרים לממש במסגרת החברה והמדינה שני ערכים בעלי חשיבות עליונה. בשירות הלאומי ישנם תפקידים רבים המסייעים לקידום הצדק חברתי, ובשירות בצה"ל ישנה תרומה לביטחון המדינה. סוג השירות שנבחר מחזק את מקומו של הערך המתבטא בשירות זה בחברה.
ב. הכוונה למקום הנכון – תרומה ייחודית - מרחב הבחירה הגדול עשוי לאפשר לכל אחת למצוא אפיק שבו תרומתה תהיה מרבית. מציאת האפיק הזה ראוי שתעמוד במוקד ההכרעה על אופי השירות. לכל אישה ישנן כישורים יכולות ייחודיות. ככל שישנה התאמה בין יכולות אלה לבין התפקיד, כך תוכל המתגייסת לתרום יותר במסגרת התפקיד. יש להכיר את מקום השירות, באמצעות סיור מקדים והתייעצות עם בעלי ניסיון ואנשי מקצוע המכירים את מקום השירות. האופציה של גיוס ל'כלל צה"ל' ו"זרימה" עם החלטות הצבא היא אופציה גרועה, שאינה מאפשרת בירור בדבר ההתמודדויות המצויות בתפקידים השונים, ואינה מאפשרת את הבחירה היכן ניתן לתרום בצורה הטובה ביותר.
ג. חינוך למורכבות, זהות דתית וקידוש השם – החברה הישראלית מורכבת מקבוצות רבות ומגוונות הפועלות לשמירת מדינת ישראל ולפיתוחה. עלינו לצייד את תלמידותינו בכלים שיאפשרו התמודדות דתית ומוסרית עם אתגר זה. עם זאת, מי שהולכת לתרום למדינה ולחברה, עליה לשמור על מצבה הרוחני: לדאוג לכך שהיא לא תינזק מבחינה אמונית, הלכתית או מוסרית, ואף תוכל להמשיך לגדול בתורה ובאמונה ולהתפתח באישיותה וביכולותיה.
ישנם מקומות ותפקידים שיוצרים מצבים מאד מאתגרים עבור אשה יראת שמים, ולכן נשים רבות תבחרנה לא לשרת במקומות אלה. שרות במסגרת קבוצה דתית והומוגנית עשוי להיות אפשרות משמעותית ומועילה עבורן. אולם עבור נשים אחרות התמודדות עם מציאות מאתגרת מבחינה דתית עשויה להיות גורם חיובי המביא לידי התפתחות והתחזקות דתית, והן עשויות להוות דוגמא לאחרות, ולקדש שם שמים במעשיהן. על כל אישה לשקול היטב את השאלות הללו, מתוך היכרות עם אישיותה וכוחותיה.
ד. אחדות וייחוד - אחדות עם כלל החברה הישראלית היא ערך חשוב. במקום שאין הכרח בכך - לא ניבדל מכלל החברה, ונשרת בדיוק כמו כולם, יחד עם כולם.
עם זאת, יש חשיבות לדרכה הייחודית של הציונות הדתית בתוך המציאות הישראלית: יש להקדיש זמן ללימוד תורה; יש לבחור תפקיד מתוך שיקולים ערכיים אידיאולוגיים; ויש מקום לתת משקל לשאלת גיל הנישואין בצורה שונה מאשר בחברה הכללית.
ו. הכנה ולימוד תורה - לפני כל נתיב של שירות, הן בצבא והן בשירות הלאומי, יש לערוך הכנה. ההכנה המומלצת היא לימוד תורה במדרשות השונות. מלבד ערך לימוד התורה, פרק זמן כזה עשוי להוות בסיס לצמיחה אישית ולהכנה להתמודדות עם אתגרי השירות. הניסיון מלמד ששנת לימוד כזו היא משמעותית ביותר בחייהן של אלו שבחרו בה.
ז. ליווי – יש למצוא את הדרך שכל אישה המשרתת בצבא או בשירות הלאומי תעמוד בקשר עם גורם שמהווה עבורה משענת רוחנית - בית הספר או מדרשה בה היא למדה, רב או רבנית הקהילה שלה, מלווים או מלוות בשירות הלאומי, הרבנות הצבאית וכיוצא בזה.
שיקולים אלו עומדים ביסוד תהליך הבירור האישי עם כל בת העומדת לפני שירות. הבירור יסייע לה בהחלטתה בדבר אופי השירות והדרך שבה תתרום באופן מיטבי לעם ולמדינה.
3. תפקיד מוסדות החינוך התיכוניים
א. חינוך והתנגשויות של ערכים - המעשה החינוכי הוא שיח בין מורה לתלמיד. על המחנך להביא בפני תלמידותיו את ערכיו ואמונותיו, ויחד עם זאת להיות רגיש לייחודה של כל תלמידה.
הניסיון לקבוע דרך אחת, תוך שלילת כל אפשרות בחירה אחרת, מביא לעתים קרובות למרידה. סכנותיה של המרידה מרובות. ה'מורדות' תבחרנה את דרכן ללא התייעצות עם מחנכיהן, ולעתים אף לא מתוך חיפוש מקום השירות הראוי ביותר עבורן. על כן, כאשר תלמידות בוחרות באופן המנוגד לעמדתם של המחנכים והמחנכות, על אותם מחנכים עצמם למצוא את הדרך לסייע לתלמידות להגיע למקום השרות הטוב ביותר על פי בחירתן, אף שבחירה זו מנוגדת לדעתם של מחנכיה.
ב. אחריות - המוסד החינוכי אחראי ליצור תהליך שמתוכו כל תלמידה תבחר את מקום השירות הטוב ביותר עבורה. חלק בלתי נפרד מתהליך זה הוא הבאת מידע מקיף ומלא על אפשרויות השירות העומדות בפני התלמידות.
ג. ערוצי מידע - כדי לממש את המטרות הללו, על מוסדות החינוך לעמוד בקשר משמעותי עם כל הגורמים הרלוונטיים: עמותות השירות הלאומי, וארגונים נוספים העוסקים בהכוונת הבנות הדתיות לשירות בצה"ל והמלווים את החיילות בזמן השירות הצבאי.
ד. הכנה לשירות - הכנת התלמידות לקראת השירות היא חלק מן האחריות של בית הספר התיכון. ראוי לכוון את התלמידות המתאימות ללימוד תורה במדרשה, אך גם מי שתבחר לא לעשות כן זקוקה להכנה מתאימה. לכן, הכרחי שמוסדות החינוך התיכוניים יירתמו למשימה חשובה זו.
בחירה בשירות משמעותי, תוך התחזקות והתפתחות אישית, היא הצעד הראשון בדרך חיים של שותפות באחריות לחברה ולמדינה. בהצלחה, בעזרת השם!
בירור ההלכה
מלחמת מצווה – הגדרות – כותב תשתית הפרק: הרב דוד ברופסקי, חבר בית המדרש
הגדרת מלחמת מצווה
התורה (דברים כ, ה-ח) מציגה את דינם של אלו שאינם משתתפים במערכות הצבאיות.
וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:
בהתייחסותה לאנשים אלו, המשנה (סוטה ח, ז) מלמדת:
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:
הגמרא (סוטה מד ע"ב) ממקדת את המחלוקת בין חכמים לרבי יהודה:
אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה - דברי הכל רשות, כי פליגי - למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות.
רבא סבור כי כולם מסכימים שבמלחמה כמו מלחמת יהושע חובה להשתתף. לעומת זאת, יש מלחמות שהן מלחמות רשות, כמו מלחמת דוד, שבהן קיימים הפטורים שהוזכרו לעיל. רבי יהודה וחכמים נחלקו רק במעמד של מלחמה: "למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו" (=למעט עובדי כוכבים שלא יבואו עליהם) – האם היא מצווה או רשות. בהמשך נתייחס למלחמה זו ולמחלוקת על אודותיה.
מהי ההגדרה של מלחמה שבה כולם חייבים להשתתף? הרמב"ן והרמב"ם מציעים הגדרות שונות.
הרמב"ן (השגות לספר המצוות של הרמב"ם, מצוות עשה מצוה ד), המונה את מצוות יישוב ארץ ישראל כאחת מתרי"ג המצוות, סבור שהמשנה מתכוונת לומר ש"מלחמות יהושע לכבש" הן חלק ממצוות יישוב ארץ ישראל:
שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ" (במדבר לג, נג) ... וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה.
במילים אחרות - לדעת הרמב"ן, מלחמת כיבוש וירושת הארץ היא מלחמת מצוה. הרמב"ן סבור שגם מלחמות עתידיות, שמטרתן היא כיבוש הארץ, מוגדרות כ'מלחמות מצוה'.
הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א) מוסיף על דברי הרמב"ן. לדעתו, גם מלחמת עמלק ומלחמות אחרות כנגד הקמים על עם ישראל, נחשבות למלחמות מצווה:
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
לדעת הרמב"ם, ישנם שלושה סוגים של מלחמת מצווה: מלחמת שבעת העממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. לגבי מלחמת שבעת העממים ומלחמת עמלק, ההבדל אינו רק במטרה של המלחמה, אלא גם במשימה שלה: במלחמת עמלק מקיימים את מצוות מחיית עמלק (דברים כה, יז) ובמלחמת שבעת העממים, בנוסף למצוות "החרם תחרימם" (דברים כ, יז), יש גם ממד של יישוב הארץ (ראו מרחשת חלק א סימן כב).
האחרונים נחלקו בשאלת המקור של הסוג השלישי של המלחמה שהזכיר הרמב"ם, "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". קרן אורה (סוטה מד, ב) הציע כמקור את הירושלמי (סוטה פרק ח הלכה א): "מלחמת מצוה – כגון שאתיין אינון עלינן (=כגון שבאים הם [האויבים] עלינו)". אחרים (הרב ישראלי; הרב א' סולוביצ'יק) הפנו לתנחומא (פרשת פינחס סימן ד), שדרש:
צרור את המדינים (במדבר כ"ה, טז - יז) - למה כי צוררים הם לכם (במדבר כ"ה, יח), מיכאן אמרו חכמים: בא להורגך השכם להרגו.
בעל כנסת הגדולה כתב ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זהה לשיטת רבי יהודה ב"למעוטי עכו"ם", והרמב"ם פסק כרבי יהודה.
שאלת המקור משיקה לשאלת מהותה של המלחמה. האחרונים דנו בשאלה האם הרמב"ם התכוון רק למלחמת התגוננות, או גם למלחמת מנע, מחשש אמתי של התקפת אויב. המאירי (בית הבחירה סוטה מב) כתב שנחלקו רבי יהודה וחכמים במקרה ש"נלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבואו עליהם או שנודע שמכינים עצמם לכך". משתמע מדבריו שפעילות צבאית יזומה אינה מוגדרת כמלחמת מצווה. שיירי קרבן (שם) הסביר ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ... מצוה היא דהא אפילו יחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו." הוא מסביר שבגמרא נחלקו במקרה ש"ברוב הימים יעשו עמהם מלחמה ולכן עושה מלחמה עמהם עכשיו למונעם שלא יהא בהם כח לבוא על ישראל" - מלחמה כזאת מוגדרת כמלחמת רשות. עולה כי מלחמת מנע כתגובה לחשש קרוב וממשי (דוגמת מלחמת ששת הימים) היא מלחמת מצווה. כך גם הציע החזון איש שמלחמת מנע ['למיעוטי כותים דלא ליתי'] מוגדרת כמלחמת מצווה.
מלחמת מצווה במדינת ישראל כיום
עם תקומתה של מדינת ישראל, יישמו חכמי הזמן את העקרונות ההלכתיים ותרגמו אותם למעשה. הרב שלמה יוסף זווין (לאור ההלכה, עמ' סה) כותב שדיני מלחמת מצווה נוהגים גם היום:
בימינו אנו, שזכינו לתקומת מדינת ישראל העצמאית, משוחררת מעול מלכויות ומשעבוד גלויות – הרי מלחמת השחרור ברור שהיו לה כל דיני מלחמת מצוה וחובה. משתי בחינות: "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", וכיבוש הארץ, שלדעת הרמב"ן זוהי מצות עשה מן התרי"ג הנוהגת בכל זמן.
חלק גדול מפוסקי זמננו פסקו כדעתו. כך, למשל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (כתבים ופסקים סימן נב עמ' רל-רלא; אף הרב צ"פ פרנק הסכים עמו) כתב על מלחמת השחרור:
חוץ מכל זה לדעתי זו מלחמת מצוה, שכיון שהאומות המאוחדות החליטו להשיב לנו עכ"פ חלק מארץ ישראל ליסד בה משטר עצמאי, הרי זו מלחמת כיבוש הארץ, והרמב"ן... וזהי מצוה חיובית, ולהרמב"ם אעפ"י שהוא אומר... מלחמה בשבעת עממים, הרי כוונתו ברורה... וכוונתו לכיבוש הארץ כשתנתן לנו האפשרות לכך... מלבד הנימוק שזוהי עזרת ישראל מיד צר...
גם בנוגע למלחמות נוספות, ואף ביחס למלחמת מנע, הכריעה הרבנות הראשית כי הן נחשבות מלחמות מצווה. כך, למשל, ביחס למלחמת שלום הגליל, שבה יזמה מדינת ישראל כניסה צבאית אל שטחי מדינה אחרת, מתאר הרב שלמה גורן (תורת המדינה עמ' 400) כיצד מועצת הרבנות הראשית, שהתכנסה בתמוז תשמ"ב, דנה בהיבטיה השונים של מלחמת שלום הגליל, וכך הסיקה:
מלחמת "שלום הגליל" על כל שלביה נדונה עפ"י ההלכה כמלחמת מצוה לכל דבר, באשר מטרתה ויעדיה להגן על ישובי הספר של הגליל המערבי, עריה, כפריה וקיבוציה, אנשים נשים וטף שהיו נתונים במשך שנים בסכנת הפגזות ואיומי מרצחים מצד ארגוני הטרור.
ביחס לפעילות של ביטחון שוטף, ואף ביחס לפעולות התקפיות, כגון לחימה נגד כנופיות הטרור עוד מראשית ימיה של המדינה [פדאיון] ועד מתקפות השנים האחרונות [אינתיפאדה ומבצעי 'חומת מגן', 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן'], על פי הכרעת הרב הרצוג, גם הן תחשבנה כמלחמת מצווה. אלו דבריו (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לז):
יש... להודות שכל התקפה שיש בה ממש, מחלישה את כח האויב, וסופה הצלת ישראל. ואת"ל הלא למעוטי גוים דלא ליתי עלן זוהי מלחמת הרשות, הנה, בד"א כשהגוים שקטים לע"ע ואנו יוצאים למלחמה עליהם למעטם ולהחלישם משום העתיד שמא יבואו עלינו, אבל כשכבר באו עלינו להשמיד ולגרשנו מנחלת קדשנו, כבר כל הפעולות המכוונות כנגדם הם בכלל מלחמת מצוה.
ביחס למצב שבו אין לחימה פעילה, גלויה ומובהקת, ועיקר פעילות הצבא היא לשמור על הביטחון השוטף, התגלעה מחלוקת בין חברי בית המדרש ורבניו. היו שאמרו כי מניעת מלחמה איננה מלחמה
וכל עוד אין פעילות יזומה מצד האויב המסכנת את המדינה, המצב לא יוגדר כמלחמת מצוה. היו שסברו כי מכיוון שהמלחמה בין ישראל לשכנותיה ולאויביה היושבים בתוכה לא הסתיימה, ואיומים ביטחוניים על אזרחי המדינה ומוסדותיה הם עניין שבשגרה, אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה.
בנוסף לשאלות הללו, יש לתת את הדעת לשינוי תפיסת הגיוס בתקופה המודרנית ולתמורות בדרכי הלחימה. בעבר, כתגובה למתקפה צבאית, כל מי שהיה יכול, היה יוצא להילחם באויב. גם אלו שלא עברו הכשרה צבאית אינטנסיבית יצאו להגנת עמם. בעידן המודרני, רק אלו שמתגייסים ועוברים הכשרה צבאית יכולים להילחם. האם יש לנקודה זו משמעות הלכתית - שאין מצב בימינו שבו יוצאים "חתן מחדרו וכלה מחופתה", אם לא כבר התגייסו לצבא? לכן ניתן אולי לומר שיש חובה, במצב הנוכחי של מדינת ישראל, להתגייס כדי להיות מוכשר להילחם במלחמת מצווה, שלצערנו תיתכן שתתרחש.
בסוגיה זו מעיר הרב אהרן ליכטנשטיין זווית נוספת. השתתפות בשירות הצבאי יש בה, מלבד היסוד של מלחמת מצווה, גם את מניעת המלחמה משום מצוות השבת אבדה [בהצלת גופם וחייהם של אזרחי המדינה] ומשום גמילות חסדים בנשיאה בעול הביטחון של מדינת ישראל. על פי דבריו, מצוות אלו לא יכולות להיעשות על ידי אחרים, והן מחייבות את כולם. השתמטות מהן גובלת בחילול השם.
טענות האומרים שאין מלחמת מצווה בזמן הזה
חשוב לציין שישנם חכמי הלכה שאינם מגדירים את מלחמות מדינת ישראל כמלחמת מצוה. אחד הנימוקים לשלילת מעמד מלחמת מצווה ממלחמות ישראל הוא שבהעדר מלך, סנהדרין ואורים ותומים, אין להחיל את דיני מלחמת מצווה על מלחמות ישראל. לדוגמה, בנוגע למלך, יש שמדייקים בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה הלכה ב) שדווקא המלך יכול לצאת למלחמת מצווה. אולם ניתן לומר שהצורך במלך אינו שייך במלחמת "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" ששורשה בהגנה עצמית, ואין סברא לומר שעם אינו יכול לגייס חיילים כדי להגן על עצמו (הרב גורן; הרב ישראלי; הרב וולדינברג)! בנוסף, הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן סימן קמד) כתב "שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה". על פי דבריו כתבו הגריא"ה הרצוג והרב זווין שזכויותיו של המלך, ובכללן הזכות לצאת למלחמה, חוזרות אל האומה ואל המנהיגות הנבחרת.
כמובן, גם אלו שאומרים שאין מלחמת מצווה בזמן הזה, יסכימו שמצווה ואף חובה להשתתף בהצלת יהודים מפני סכנה, כפי שפסק הרמב"ם במקום אחר (הלכות שבת פרק ב כה). ממילא, לכל הדעות יש חובה לתת כתף למאמץ הביטחוני.
מסקנה – חובת גיוס
צה"ל עוסק באופן יומיומי בפעילות הגנתית ובהכנות לאפשרות של מלחמה. רבני ארץ ישראל [הרבנים הרצוג, זווין, גורן ויוסף] מגדירים את המציאות הנוכחית כמציאות של מלחמת מצווה. אם כך, יש למדינה את הסמכות לגייס את כל מי שנדרש, לדעתה, כדי להילחם באויב. בהתאם לכך, חובה על כל אדם להתייצב ולהעמיד את עצמו לרשות הצבא, והמערכת הצבאית ממיינת על פי צרכיה.
בנוסף להשתתפות במלחמת מצווה, כפי שהגדיר אותה הרמב"ם - "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" - מצווה גדולה להתגייס ולקיים את מצוות "לא תעמוד על רעך" (ויקרא יט, טז), וכן את מצוות יישוב הארץ. במבט יותר רחב יש לדרוש מכל אדם להשתתף בנטל, ובהשתתפותו בביטחון המדינה ובעזרת העם, יקיים גם את דברי רבי, האומר: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב, א).
החובה – השתתפות נשים במלחמת מצווה
האם נשים חייבות במלחמת מצווה?
אחד הרכיבים בסוגיית גיוס נשים לצה"ל הוא שאלת המצווה: האם נשים חייבות ליטול חלק במלחמת מצווה, או שמא מצווה זו מוטלת על הגברים בלבד? האם יש מקום להבחין בין תפקידים שונים מתוך כלל התפקידים הצבאיים, שדווקא בהם ראוי שנשים תשרתנה? האם יש מקום להבחין בין תקופות שונות ביחס לחובתן של הנשים?
נעיין במקורות לפי סדרם.
המקרא
בכל פרשיות המקרא העוסקות בגיוס לצבא ובתיאורן של המלחמות, חלקן של הנשים נעדר לחלוטין. כך במניין 'כל יצא צבא בישראל' שבספר במדבר פרק א [שם בפסוק ג, כ, כב, לב, מה], ואף במניין שלפני הכניסה לארץ [במדבר כו ב] מנויים רק גברים, ואף לא אישה אחת.
גם נשות בני שבטי ראובן, גד וחצי המנשה נותרו בעבר הירדן המזרחי ולא התגייסו לעבור חלוצים לפני העם [במדבר לב כו; יהושע א יד]. כך נרמז גם במלחמות עמלק [כמו שמות יז ט ועוד] ואף במלחמת גדעון (שופטים ז).
גם בפרשיות שבהן מתוארת השתתפות משמעותית של אישה במאמץ ההכרעה בקרב - כמו יעל אשת חבר הקיני (שופטים ד כא-כב) או האישה מתבץ שהרגה את אבימלך (שופטים ט נג), ניכר ששותפותה במלחמה היא חריגה בתוך ההקשר המקראי. עם זאת, נרמז שבמאבק הגנתי לא נגרע חלקן של הנשים.
על טענה זו יש להעיר שלוש הערות:
ראשית – לא מצאנו אינה ראיה. היעדרותן של הנשים מתיאורי המלחמות במקרא מלמדת דבר אחד: שהן אינן מופיעות בתיאורים אלו. אי אפשר להסיק מכך, בוודאי לא באופן ודאי, מסקנות ערכיות או מעשיות.
מכיוון שהתורה איננה מצווה, בוודאי לא באופן מפורש, על נשים לא להשתתף בקרב, ייתכן שנסיבות תרבותיות, חברתיות או אחרות גרמו לנשים להימנע מלהשתתף במלחמות. אין בכך כדי להביע את עמדת התורה ונותנה. ממילא, בשינוי הנסיבות ייתכן כי על פי התורה נשים תתחייבנה להשתתף במאמץ המלחמתי.
הכרעת הלכה נקבעת במסורתנו הנאמנה על פי דברי התורה שבעל פה – ש"ס ופוסקים. לכן יש להעדיף את הראיות התלמודיות לליבונה של הסוגיה, ולא את דיוקי המקרא בלבד. אם בהלכה למעשה עסקינן, יש להשתדל להתאים את העולה מן המקרא לעמדת ההלכה.
המשנה והרמב"ם
בפרק השמיני של מסכת סוטה נמנים כמה מקרים שבהם האדם פטור מלהשתתף במלחמה באופן מלא או חלקי. הסיבות לפטור את האדם מלהשתתף במלחמה הן חברתיות וכלכליות, וכנראה גם מתוך חשש לדה-מורליזציה קהילתית ואפילו לאומית, אם ייספה אותו אדם בשדה הקרב.
המשנה האחרונה מגבילה את הפטור וקובעת:
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת.
אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין,
אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
משמעות הדברים כי כל הפטורים מהשתתפות במאמץ המלחמתי, שהוזכרו במשניות הקודמות, פטורים רק במלחמת הרשות. אך במלחמת מצווה חייב להתגייס לא רק המארס אישה, אלא גם מי שמצוי בחופתו ממש.
מסוף המשנה משתמע שגם הכלה, כמו החתן, חייבת להילחם במלחמת מצווה. כולם מתגייסים למלחמה זו, לרבות נשים. מבחינה פרשנית, יש מקום לעיין האם ההופעה החדשה של הכלה-האישה, שלא נאמר עליה דבר בחלקו הראשון של הפרק, גם היא חלק מן ההנחיה ההלכתית. יש לתת את הדעת על כך שהנוסח 'חתן מחדרו וכלה מחופתה' הוא משקע מקראי בתוך המשנה, על פי הפסוק בספר יואל ב, טז.
אמנם כך פוסק גם הרמב"ם (מלכים ז ד):
במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:
חזרתו של הרמב"ם על דברי המשנה כלשונה, כולל חיוב הכלה להצטרף למאמץ המלחמתי, מקשה על האפשרות לראות את ההיגד הזה כפרפראזה בלבד. יתר על כן: מדברי הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה עולה שנשים חייבות במלחמת מצווה. כאשר הוא מנחה את הקורא להבנה מדויקת של דבריו בספרו, הוא כותב (שורש ארבעה עשר מספר המצוות לרמב"ם – ההדגשה שלי):
וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת הרשות וכל מצוה שהיא תלויה בבית דין או בעדים או בעבודה או במלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין הנשים חייבות בה כי זה תוספת דבור אין בו צורך...
במלחמת הרשות נשים אינן נלחמות – משמע שבמלחמת מצווה הן נלחמות, שאם לא כן, המילה 'רשות' מיותרת. במשפט המזהיר מפני תוספת דיבור שאינה לצורך, לתוספת מילה זו יש משנה תוקף. אם כן, לפי הרמב"ם אף נשים חייבות במלחמת מצווה (מנחת חינוך).
עמדתו של הרמב"ם לא התקבלה בקלות בקרב פרשניו. ראשון לכולם הוא הרדב"ז, שכותב על ההלכה הנ"ל:
קשה וכי דרך הנשים לעשות מלחמה? דקתני וכלה מחופתה, והא כתיב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'? וי"ל דה"ק: כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות:
הרדב"ז מזהה את המשמעות הפשוטה של לשון הרמב"ם ומתקשה, להבנתי, בשני קשיים. ראשית, 'וכי דרך נשים לעשות מלחמה'? ניסיון החיים, ידע ההיסטוריה וההיכרות עם המציאות – של עיני הרדב"ז – מתקוממים נגד הלכה פשוטה זו: לא מצאנו בכל ההיסטוריה והמציאות הידועה שנשים יוצאות לקרב! זאת לצד העובדה שציווי זה מתנגש גם עם המסורת המצווה על צניעות בנות ישראל – כל כבודה בת מלך פנימה.
שתי תשובות מציע הרדב"ז. האחת גורסת שנשים אכן אינן חייבות במלחמה. את תיאור יציאת האישה מחופתה יש לראות כתוצאה של עזיבת החתן לקרב – מכיוון שהחתן גויס, התבטלה שמחת החופה של הכלה. פרשנות לא-פשטית זו (שו"ת הגרי"א הרצוג או"ח נב עמ' רמב) ניזונה מן התודעה של הפרשן יותר מאשר מן המשמעות הטקסטואלית. אך הרדב"ז מכיר בחולשתה של הדרך הזו, ומציע פרשנות חלופית: האישה אמנם אינה יוצאת לקרב, אך היא מצטרפת לבעלה כדי לספק לו מים ומזון. פרשנות מצמצמת זו מתיישבת עם ניסיון החיים ['וכן המנהג ביום בערביות'], ועל כן נכונה להתפשר עם התביעה המסורתית לצניעות.
בדרך זו של פשרה בין לשון החוק לבין ניסיון חייו של הפרשן הלכו חכמים נוספים. כך בפירוש הרש"ש לתלמוד ובתפארת ישראל למשנה. מעניינת במיוחד הנוסחה של הרב עמנואל רייקי (הון עשיר סוטה ט ח):
...אף על האשה מוטל חיוב זה ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשה האשה לאבימלך או כשרח בת אשר לשבע בן בכרי או כיהודית לאוליפרנו בימי חשמונאים. אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכלי זין כמו האנשים. ואף אם יודעת בעצמה שיכולה לעמוד כנגד האויב, נראה בעיני שלא היו מניחים אותה לצאת דסוף סוף אשה היא דדעתה קלה ולבה מהסס בדבר קל ושמא תתחיל לנוס ותחילה נפילה ניסה:
בשונה מן הפרשנים האחרים, המייעדים את הנשים רק לתפקידים של תמיכת לחימה, רואה הרב רייקי את חובת הנשים כשווה לחובת הגברים בהשגת המטרה – פגיעה באויב והסרת האיום מעל בני ישראל. אלא שלפי הבנתו את טבע האישה, יכולתה של האישה לשרת בצבא הסדיר ובקשרי המלחמה היא מוגבלת, בשל רכות לבה. לכן יש למצוא את הנתיבים המתאימים לתכונת נפשן, ובהם תתרומנה את חלקן לניצחון במלחמה.
שיטת ספר החינוך ועמדות האחרונים
במצווה תכ"ה, העוסקת במיגורם של עמי כנען הקדומים ('שבעת העממים'), לאחר שהצביע על כך שהיא נחשבת מלחמת מצווה, חותם ספר החינוך:
ונוהגת מצוה זו בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן.
מאידך גיסא, במצוות נוספות הנוגעות בענייני מלחמה קובע ספר החינוך כי רק זכרים חייבים בהן. ביטוי מפורש לכך מצוי במצוות 'שנמנענו שלא לערוץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם'. וכך הוא כותב שם:
ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתן:
וכן מפורשים הדברים במצוות זכירת מעשה עמלק:
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים.
איך ניתן לפרנס את הסתירה? יש מי שמציע להגיה; רבים (כמו בשו"ת אבני נזר או"ח תקט) פלפלו בה; אחרים הבחינו בין יציאה לשדה הקרב שנשים פטורות לבין חובת ההשתתפות במאמץ המלחמתי, שבה הן חייבות (ציץ אליעזר כ לא). יש מי שחילק בין מלחמת שבעת העממים, שיש בה כיבוש ויישוב ארץ ישראל, ובה גם נשים חייבות, וכן במלחמה שיש בה עזרת ישראל מיד צר, לעומת מלחמת עמלק, שאיננה אלא מלחמת נקם, וממנה נשים פטורות (מרחשת כב).
בין האחרונים שדנו בסוגיה זו עלו הערות נוספות. היו שראו שהאיסור 'לא ילבש' מקרין ומעצב את פרשנות המשנה והרמב"ם. אחרים נתנו את המשקל מעצב-הפרשנות לחובת הצניעות, המגבילה את טיב חיובן של הנשים במלחמת מצווה. גם להיגד 'אין דרכן של נשים לעשות מלחמה' ניתנה תשומת לב פרשנית, ועל כך בפרקים נפרדים. עם זאת, פרשנים ופוסקים רבים הכריעו כפשט דברי המשנה והרמב"ם, שנשים חייבות במלחמת מצווה: המנחת חינוך, המשך חכמה, המהרי"ל דיסקין, הרב הרצוג ועוד. רבים אחרים נטו לביאורו הראשון של הרדב"ז או כיוונו לדעתו (דברי יששכר אבן העזר סימן קמט). יש מהם שראו במסגרת של השירות הלאומי את מימוש חובת הנשים למאמץ המלחמתי, על פי דרכו של הרדב"ז וההולכים בשיטתו (הרב צבי יהודה קוק; הרב שטרן; ועוד).
סיכום
המשמעות הפשוטה של דברי הרמב"ם היא שנשים חייבות במלחמת מצווה. לפי פשט הדברים, אין להפלות בין איש לאישה, ומצווה על כולם לצאת למלחמה, ואין מקום להבחין בין חובת האיש לחובת האישה, לא באיכותה ולא במימושה.
פרשנות דומיננטית לחובה זו מייחדת אופי מסוים לשירותן של נשים. לפי תפיסה זו, אף אם תגויסנה הנשים, יהיה זה לתפקידים עורפיים [שירותים ולוגיסטיקה] ולא לתפקידי לחימה.
פרשנות אחרת רואה את מימוש החובה לא במסגרת צבאית רשמית אלא במסגרות אחרות.
מובן שישנן דרכים שונות לממש חובה זו, ובעניין זה יש להתחשב בצורכי הביטחון וביכולות של העומדים והעומדות לשירות העם. יש לתת את הדעת על כך שבצה"ל מקודמות אפשרויות השירות של נשים, כולל לתפקידים קרביים בהתנדבות, בין השאר משום הערך של שוויון הזדמנויות מגדרי. דומה שהחשיבה ההלכתית נותנת את הבכורה לשיקול בדבר התרומה להצלחה הצבאית.
יאים דבריו של הרב צבי יהודה קוק לחתימת פרק זה:
מלחמת מצוה היא אחת מתרי"ג מצוות אשר כולם חייבים בה... גם נשים שייכות למלחמת מצוה...מצבינו עכשיו מוגדר כמלחמת מצוה......ברור שכוונת הרמב"ם לכל תפקידי המלחמה...
אבל כמובן יש הוראות פרטיות לפי מצבי העניינים של ניסיונות ומכשולים בצניעות...ואולי תלוי הדבר בכל בת ובת...
איסור נשיאת נשק – לא יהיה כלי גבר על אישה – כותב הפרק: הרב דני וולף, חבר בית המדרש
אחד מן הרכיבים בסוגיית השתתפות הנשים במערך הלוחם היא שאלת נשיאת הנשק. הפן ההלכתי יונק מן הלאו של "לא יהיה כלי גבר על אשה" (דברים כב, ה). ניתן להעלות שאלות אלו בתוך ההקשר של השירות הצבאי, ויש שדנו בנשיאת נשק על ידי אישה שלא במסגרת צבאית, לצורכי הגנה עצמית. כמו כן, היו שהעלו אפשרות שעצם השירות בצבא ייאסר מצד "לא יהיה כלי גבר על אשה". העמדה הדומיננטית בספרות ההלכתית המודרנית אוסרת על שירות נשים בצבא וכן על נשיאת נשק שלא במסגרת צבאית. בפרק זה ברצוננו לפרוס את המקורות התלמודיים ואת ספרות ההלכה הקלאסית ולהציג כמה כיווני היתר, שחלקם, לעניות דעתנו, לא הוזכרו בספרות ההלכתית בת זמננו.
הגמרא (נזיר נט ע"א) קובעת:
לא יהיה כלי גבר על אשה - מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים; רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה - שלא יתקן איש בתיקוני אשה.
להבנת נקודת המחלוקת בין תנא קמא ובין רבי אליעזר בן יעקב הוצעו הצעות שונות (ראו בבית יוסף בסימן קפ"ב; הנצי"ב על הספרי). הפירוש המסתבר הוא שתנא קמא סובר שהאיסור קיים רק אם יש שוני בחזות הכללית של האישה, שוני שנועד למטרת זנות. ראב"י, לעומת זאת, סובר שכל מלבוש המיוחד לאיש נאסר. יש לבחון את עמדת תנא קמא בשאלת היחס בין שני המרכיבים - אם נוצר שוני גמור של חזות, אך המטרה איננה זנות אלא מטרה אחרת - אולם כיוון שהרמב"ם, הטור והשו"ע פסקו כרבי אליעזר בן יעקב, נתמקד בעמדתו. מדברי תנא קמא משתמע שהאיסור קיים רק בפריטי לבוש 'שלא ילבש', אך מדברי ראב"י משתמע שאפילו כלים שאינם בגדים הם בכלל האיסור. אמנם המונח 'כלי' בשפה התלמודית כולל גם בגדים, אך רוב כלי זין בוודאי אינם בגדים. בספרי הובאו דברי ראב"י עם תוספת קטנה:
רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זין ותצא למלחמה תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה (ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רכו)
מלשון זו משתמע שהאיסור הוא רק על לבישת כלי זין, ולא על כלי זין המיטלטל כחרב, כחנית או כרובה.
אך לא כך משמע מדברי תרגום יונתן (על שופטים ה, כו)
טַבְתָא יָעֵל אִתַּת חֶבֶר שַׁלְמָאָה דְקַיְמַת מַה דִכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה לָא יֱהֶוֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אתתא
מעין זאת מופיע במדרש ילקוט שמעוני, וכן בפירוש המיוחס לרש"י בנזיר (נט ע"א):
תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה - וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה).
אין ספק שהביאורים הללו מדגישים שונות לשונית מעמדת תנא קמא, שדיבר על מעשה לבישה. אך לא נראה כך מדברי הרמב"ם:
לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש (רמב"ם עבודה זרה פרק יב הלכה י)
שתי נקודות בלשון הרמב"ם מורות כי האיסור הוא רק בפריטי לבוש או בדברים שמשנים את החזות הכללית. ראשית כל, הרמב"ם משתמש בביטוי "לא תעדה עדי האיש", שבוודאי הכוונה לפריטי לבוש או לדברים המשנים את החזות הכוללת, כמו ליקוט שערות. נקודה אחרת שמכרעת היא שהפריטים שהרמב"ם הזכיר הם "כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון". כלי הזין השכיחים בתנ"ך הם חרב, חנית וקשת, אך הרמב"ם התעלם מחרב, מחנית, מקשת ומחצים. באותה לשון נפסק בשולחן ערוך. הב"ח (יו"ד קפב) דייק בדברי הרמב"ם והגיע למסקנות מרחיקות לכת בצמצום איסור לבישת בגדי איש, ונדון בהן בהמשך.
גם בטור הוזכר הביטוי 'לבישה', אך אין כלל פירוט של כלי זין:
לא תלבש אשה בגדים המיוחדין לאיש לפי מנהג המקום (יורה דעה סימן קפב)
גם מהערת הרמ"א (סעיף ה') משמע שרק פריטי לבוש נאסרו:
לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון בו (ע"כ דברי רבי יוסף קארו) ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא
נראה בבירור שהרמ"א מצמיד את 'מלבושי האיש' לדברי השו"ע, והוא מבין שהאיסור קיים רק במלבוש ולא בחפצים אחרים, וכן נרמז בבינת אדם.
עולה כי הרמב"ם, הטור והשו"ע פסקו נגד תרגום יונתן והמדרש בשופטים, ואסרו רק על כלי נשק שהם מלבוש, כגון כובע (קסדה), מצנפת ושריון. כמו כן, לעומת דעות אחרות שהועלו, אין שום זכר למטרת הלבישה או איסור עצמאי על יציאה למלחמה. כנראה שהרמב"ם, הטור והשו"ע הבינו את נקודת המחלוקת בשאלה האם פריט אחד של מלבוש איש נאסר גם אם אין שוני במראה הכללי של האישה. אולי דברי תנא קמא מצומצמים יותר, ועוסקים במקרים שבהם מטרת הלבישה היא לצורך זנות (או הגעה למקומות המיועדים לגברים), אך כיוון שנפסקה הלכה כראב"י, השאלות הללו בדברי תנא קמא שם אינן אליבא דהלכתא.
לאור זאת, יש לתהות על כך שגדולי הפוסקים לא שמו לב להבדל זה ונסמכו לפירוש המיוחס לרש"י, לתרגום יונתן ולילקוט שמעוני על שופטים. נראה מצד כללי הפסיקה הרגילים שהיה מקום להעדיף את פסיקת הרמב"ם, הטור והשו"ע, על פני הספרות שהזכרנו. אולם גדולי הפוסקים, כמו הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אג"מ יו"ד ד:עה), הגאון רב עובדיה יוסף זצ"ל (יחווה דעת ה:נה) והציץ אליעזר (כ:לא), הביאו את המדרשים הללו כאילו אין חולק, אף שספרות ההלכה הבסיסית (ספרי, רמב"ם, טור ושו"ע) אינה מקבלת את ההרחבה הזו.
לאור דברים אלה, יש מקום לחשוב כי האיסור קיים דווקא בקסדה ובאפוד, שהם פריטי לבוש שיש בהם מעשה לבישה, ולא ברובה או באקדח. ממילא יש כאן צד להתיר לנשים לשאת רובים ואקדחים.
היו שהעירו כי יש לאסור על נשים לשאת נשק מצד הסוגיה בקידושין (ב ע"ב): "ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה", אך לא מדובר שם בהוראה הלכתית אלא בעדות על נוהל חברתי. הערה זו לא הוזכרה בדברי הפוסקים, ובפשטות אין איסור לאישה לאמץ תחביב שבדרך כלל שמור לגברים, או להיפך.
יש אמנם התנהגויות מסוימות, שאינן לבוש, שנאסרו בשל היותן התנהגויות אופייניות למין האחר, כגון האיסור על גברים להסתכל במראה, אך מדברי האגרות משה (יורה דעה ח"ב סימן ס"א) עולה כי מדובר בדרך נשים המקפידות על יופי הופעתן, והדבר נחשב כמעין לבוש ותיקוני הגוף, וממילא הרחבה זו מוגבלת להתבוננות במראה בלבד, ולא לשאר עיסוקים שאינם התקשטות או לבישה.
גם אם נקבל את הטענה בדבר איסור "של דרך אנשים", הטענה תקפה רק ביחס לתפקידי לחימה ממש. בתפקידים אחרים, כמו בחיל מודיעין, בחיל חינוך וכדומה, טענה זו לא קיימת.
נראה שניתן למצוא פתחי היתר נוספים מלשון הפוסקים. כך למשל הב"ח (סימן רפב) הזכיר:
אבל אם אינו לובש כי אם להגן בהם בימות החמה מפני החמה וכו' שרי לדברי הכל. ועל כן הני מלבושים של איש שקורין זופיצ"א וכיוצא בהם שאר מלבושים של איש שנוהגים הנשים ללבשן ולילך בהם לשוק ולישב בהן בחנות אין בהם איסור חדא שאינן עשויין כי אם ללבישה ולכסות בהן לא לנוי ולקישוט ועוד שאין האשה לובשתו אלא כדי שלא להצטער בצינה ובחמה ואין כוונתה להתדמות בהן לאיש אם כן אין בהם שום צד משני צדדי האיסור:
הט"ז (סעיף ד) קיבל עמדת הב"ח, אולם הש"ך הסתייג וצמצם את היתרו של הב"ח:
ומ"מ נראה דהיינו דוקא בתיקוני אשה אבל אם לובש ממש בגדי אשה עד שאינו ניכר שהוא איש וכן איפכא בכל ענין אסור (יורה דעה, סימן קפב סעיף קטן ה)
כיון שאחיזת נשק נעשית למטרה תועלתנית ומוגדרת, ולא למטרות של נוי וקישוט, הרי שיש להתיר. אם חזות האישה בכללותה דומה לזו של גבר, בנקודה זו יש מחלוקת בין הש"ך ובין הט"ז והב"ח.
דוגמה ליישום דומה בדבריו של אחד מפוסקי זמננו נמצאת בשבט הלוי, שמצרף שני ההיתרים הללו.
אשר שאל בענין המטרי' (רעגנשירם) של נשים אם יש בזה משום חשש לא ילבש גבר שמלת אשה. לדידי פשוט דאין שום חשש בזה - דהא מבואר בפוסקים יו"ד סימן קפ"ב דאפילו במלבוש אחר גמור אם עושה להגן מפני החמה והצינה אין חשש, ורק בכל המלבושים אם מדמה לגמרי למין השני אסור גם להגן - וא"כ בהנ"ל פשיטא כיון דלהגן לכ"ע שרי - ואפילו להחולקים על הנ"ל במלבוש, בכה"ג יודו דמותר. שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן סא
בדרך זו התיר בעל התורה לשמה (ריד) ענידת טבעת עם חותם, כיוון שהיא למטרה תועלתנית, וכן התיר הגר"ע יוסף זצ"ל (יחווה דעת ח"ה נ"ה) לאישה לשאת נשק לשם הגנה עצמית. הרב הרצוג התיר נשיאת נשק בשעת מלחמה מסיבה זו (פסקים וכתבים או"ח א תשובה נב עמ' רמא):
שלא נאסר אלא לשם קישוט אבל לצורך אחר כגון להגן מפני החמה או הצינה מותר...ומכל שכן לצורך מלחמה לעזרת ישראל מיד צר
כמו כן, הרמב"ם, הטור והרמ"א מזכירים כי "הכל לפי מנהג המקום ההוא". נראה שבימינו, כאשר נשים רבות משרתות בצבא ובמשטרה בכל רחבי העולם, קשה לטעון שנשק הוא כלי שנועד דווקא לגברים. אמנם הגר"ע יוסף לא העלה טענה זו לגבי נשק, אך הוא העלה כך לגבי מכנסיים. כאשר הוא דן בלבישת מכנסיים לנשים, מציין הרב עובדיה מספר היתרים שלדעתנו, מצד הסברה, ניתן ליישמם גם על נשיאת נשק (למען הסר ספק, הגר"ע יוסף לא יישם אותם על נשק).
אולם המדקדק בדברי הפוסקים ידע בבירור שלא נאסר לאשה אלא מלבוש שמיוחדת צורתו לאיש, וכן אינו אסור לאיש אלא שמלה שמיוחדת צורתה לאשה, אבל מלבוש שצורתו שוה לאיש ולאשה מותר לכולם. (שו"ת יביע אומר חלק ו - יורה דעה סימן יד)
בהמשך דבריו מעיר הרב עובדיה שהגדרת מלבושי איש נקבעת לפי מנהג המקום. ביטוי זה מופיע ברמב"ם, בטור ובשו"ע על ידי הרמ"א. אמנם הגר"ע יוסף זצ"ל ציטט את דברי הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' צ' לפיהם בגדים שנלבשו על ידי פרוצים באיסור שמנהגם לא נחשב כמנהג המקום. אולם בסוף דחה את דבריו, וקיבל את עמדת הפרישה שמנהג גויים ופריצים – "כיון שנהגו נהגו".
ברמב"ם, בטור ובשו"ע הוזכרה ההשפעה של מנהג, ולא הוזכרה שום חריגה.
לסיכום, נראה שיש מקום להתיר שירות נשים וכן נשיאת נשק שלא במסגרת צבאית מדין מלבושי גבר, מן הסיבות הבאות:
1] נשק אינו לבוש. יש להעדיף את פסיקת הרמב"ם, הטור והשו"ע לפיה רק בגדים נאסרו, בניגוד לפירוש תרגום יונתן והמדרש.
2] הגדרת מלבוש גבר תלויה במנהג המקום. ישנן כיום נשים רבות בארץ ובעולם הנושאות נשק, ועל כן יש מקום לומר שהדבר לא יוגדר כמלבושי איש.
3] ישנם אחרונים שהתירו מלבוש איש כאשר נעשה מסיבות תועלתניות, כגון להגן בפני הגשם או לתחפושת פורים, במיוחד כשאינו משנה את חזותה הכללית של האישה. סביר להניח שדין נשיאת נשק לא יהיה שונה.
4] אין מקום לאסור גיוס לצבא מדין 'לא יהיה כלי גבר' או משום 'אין דרכה של אשה', שכן האיסור ההלכתי נוגע לפעולות מסוימות הקשורות ללבוש ולהתקשטות, ולא להתנהגות כללית.
מחשבת האיסור
האוסרים על נשים להתגייס, טעמם והערות על שיטתם
חכמי התורה בזמננו העלו מספר נימוקים לאסור גיוס נשים לצבא. נעיין בנימוקים ובטעמיהם, ובמה שיש להשיב עליהם. באופן כללי ניתן לומר כי אצל רבים מחכמי התורה נראה כי נקודת המוצא היא שאסור לאישה להתגייס, כי כך אומרת האינטואיציה הדתית וההלכתית. עם זאת, יש מקום לדיון ענייני בנימוקי האיסור, בדרך ראויה של משא ומתן הלכתי.
השירות בצבא לא מתאים למהות האשה ולייעודה
המערכת הראויה בין האיש לבין האישה הוצגה כמטרה עליונה כבר בעת הבריאה, כמאמר הכתוב: 'זכר ונקבה בראם...ויקרא שמם אדם ביום הבראם' (בראשית ה, ב). אמנם יש תפקידים מיוחדים לכל אחד שהוטבעו בטבעם, שהרי בכך מתבטאת התלות המוחלטת של שני השותפים זה בזה, כדי להביא לעולם דורות חדשים. תכלית קיומו של עולם - בניית חברה של בני אדם, שחבריה אוהבים ומסורים זה לזה וביחד בונים עולם טוב. בית היוצר לאהבת הרֵעַ הוא המשפחה.
מעמדה הייחודי של האשה בהגשמת מטרה זו הוכר על ידי בן זוגה, שקרא לה: 'אם כל חי' (בראשית ג, כ). גיוס נשים לצבא עומד בניגוד משווע לאידיאל של "אם כל חי". אין לך הנפת המקצר על המאריך כשילוב בנות כלוחמות בצבא סדיר. במקום ערך החיים - מרוממים את ערך הרציחה. במקום לצמצם למידת הכורח את העיסוק במלחמה, קובעים בכך את המיליטריזם ליסוד מוסד של החברה כולה, ובכך מקריבים למולך את האם, סמל החיים האוניברסלי. תפיסה זו מנוסחת בתלמוד בהיגדים כמו 'אין אשה דרכה לכבש' (יבמות סה ע"ב) ו'אין דרכה של אשה לעשות מלחמה' (קידושין ב ע"ב).
הדרישה לשוויון שאינו במקומו מאיימת על קיומו של התא המשפחתי האנושי. לכן אין מקום לעודד נשים ללכת לצבא, ואף נראה כי הדבר נוגד את ערכי היסוד של היהדות.
בשולי דברים אלו יש להעיר:
יש המתנגדים לעמדה 'מהותנית', הקובעת כי לאישה מהות ייחודית שעל פיה עליה לנווט את חייה. עמדה המהותנית מתיימרת לנסח את רכיבי מסע חייה של האישה בציוויי עשה ולא תעשה, ללא צורך בהקשבה לאישה כאישיות ייחודית, הפועלת על פי כישוריה האישיים ויכולותיה הספציפיות.
הגישה הגוזרת את ההלכה מהגדרת המהות מערבבת הלכה ואגדה, עירוב שעל קשייו עמדו חכמי הדורות (שו"ת חת"ס או"ח נא; ציץ אליעזר יד קא; צהר י' (תשס"ב) עמ' 79-88 ועוד). ניתן להצביע על אחד הקשיים בנתיב זה דרך שאלת הגבול. האם לא ניתן יהיה לומר באותה מידה של ביטחון שתפקידה של האשה, לפי מהותה, לשהות בירכתי ביתה כעקרת הבית? האם לא ניתן להגביל אותה בתחומי עיסוק נוספים, כמו משרות ציבוריות ולימודים גבוהים ואיכותיים, בשם ידיעת מהותה?
הטענה כי לא ייתכן שהממונה על הבאת חיים לעולם תשתתף במלחמה הכרוכה בהרג אינה עומדת במבחן המקורות. מן הכלל של 'האיש דרכו לכבש' לומדת הגמרא (יבמות סה ע"ב) כי רק על האיש מוטלת חובת פריה ורביה [הבאת חיים לעולם]. משמע שהגמרא לא רואה סתירה בין מסע הכיבוש לבין הוספת חיים לעולם.
בנוסף לכך, הרמב"ם קובע בהלכות רוצח (א ג) כי: 'אחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם'. אם את גאולת הדם לא מונע 'טבעה של האשה', האם תימנע השתתפותה במלחמת מצווה?
עיקר הבירור במסמך זה נוגע למלחמת מצווה. בהקשר הזה, חשוב לציין את התקדים של הכהנים. מצוותם של הכהנים להביא שלום לעולם, ועל כן, הורג נפש מהם לא יוכל לשאת כפיו. אך אין מניעה מהשתתפותו של כהן במלחמת מצווה והלא אין להניף את המקצר על המאריך [וכאן טענה זו קרובה ואותנטית יותר מאשר השלכתה על סוגיית גיוס הנשים]. יתר על כן: גם אם הכהן הרג אדם תוך כדי המלחמה, חרף האיסור התלמודי קובעים חכמי זמננו (הרב ש"י כהן, תחומין ו) שבמקרה כזה לא ייאסר בנשיאת כפיים. אם כן, קל וחומר שלא ייאסר על נשים, שאין כל היגד הלכתי שמורה להן להתרחק משפיכות דמים, להשתתף במלחמת מצווה.
אישה אסור שתהא משועבדת
בשם החזון איש ידוע כי האיסור על נשים להתגייס לצבא הוא מפני שאין לאפשר מצב שבו יש על האישה רשות אחרת מרשותם של אביה או בעלה. מקור כתוב לטיעון זה לא הצלחתי למצוא. לטיעון זה אין עיגון הלכתי והוא פרפראזה מהלכות נדרים, שגם מהן עולה כי בת בוגרת [למעלה מגיל שתים עשרה וחצי בערך] מצויה ברשות עצמה. רבים העניקו לאמירה זו משמעות חינוכית-ערכית ולא הלכתית. גם על כך יש מקום להעמיד בירור ביחס למשמעותיות הנוגעות לחופשה של האשה ולמעמדה האוטונומי, ואכמ"ל.
החזו"א עצמו באגרותיו (ח"א קיג) מקונן על גזירת הגיוס [לשירות לאומי] בשל חשש מחשיפת הבנות להווייתו של העולם החילוני.
טיעון דומה הועלה לאחרונה: האיסור על אדם להיות משועבד. מכיוון שהמערכת הצבאית משעבדת, אין היתר להיכנס אליה. גם לטיעון זה לא הצלחתי למצוא עיגון במקורות ההלכה. מה גם שבסמכותו של השלטון להטיל גם מסים אנושיים, הנוגעים אף לשעבודן של נשים (שמואל א' ח, יג).
שמירת הטהרה
דומה כי נימוק זה הוא המרכזי בדבריהם ובתודעתם של האוסרים על נשים להתגייס. הדאגה לתומתה של בת ישראל וצניעותה, החשש מפני קלקול מידותיה ונאמנותה לדתה - כל אלו באים לידי ביטוי בפסוק 'כל כבודה בת מלך פנימה', על פי המטענים שהטעינוהו חז"ל ופרשני הדורות, ועומדים בלב סוגיית הגיוס. הבהיר מכולם הוא הרב צ"פ פרנק (מבוא להלכות מדינה ח"ב). בשל חשיבות דבריו, אביאם בהרחבה יחסית:
והנה איזה שנים בשעה שראינו עין בעין כי רחם ד' עמו לשבור עול גוים מעל צוארנו ויחד כולנו ראינו ושמחנו בישועתן של ישראל...כי לא עלה על הדעת שגם השטן יבוא בתוכנו להטיל חובת גיוס על בנות ישראל דבר שלא היה כזאת בישראל מעולם אשר גם גויי הארצות בממלכות תבל עדין לא פרצו גדרי הצניעות באופן גס כזה להרחיק בנות ישראל בזרוע מבית הוריהם אשר עיניהם רואות וכלות לחנכם בדרך התורה והמסורה...
ואין אני מוכן עכשיו ליכנס לפלפולים בהוכחות מדברי חז"ל לאיסור או להיתר, אחרי שאנו רואים את התוצאות המרות מגיוס הבנות, שרובם נתקלקלו ע"י שירות הצבא ורוב הוריהם כלו בדמעות עיניהם לראות את בנותיהם שנמסרו לשמד ומשחתם בהם מום בם שנתערטלו מדת יהודית עד להשחית. מה מקום להתווכח בהליכת בנות לצבא בזמן שהדבר ברור שסופה להדחות מכל זיק יהדות וטומאה כתיב בה כעריות.
על אף אהדתו לתקומת מדינת ישראל וראייתה כישועת ישראל, חובת גיוס הנשים הופכת את השמחה ומערבבת במעשה אלוקים את מעשה השטן. אין לשקול, לפי דעתו, את שאלת הגיוס בעיון הלכתי צרוף, שכן הנזק הרוחני שנגרם למתגייסות בעזיבת מסורת היהדות מכריע את הכף ללא כל צורך בבירור.
נימוק זה מוזכר כמעט אצל כל הכותבים בסוגיה, אם כנימוק מכריע ואם כגורם שיש להתחשב בו (מכתב הרב הרצוג לרה"מ בן גוריון; הרב וולנר, בצומת התורה והמדינה ח"ג; פניני הלכה העם והארץ עמ' 98-100; הרב א' הנקין, תחומין כט). כך, למשל, כותב הרב הרצוג (שו"ת הגרי"א הרצוג או"ח נב):
אולם לא אמרנו, אנו הרבנות הראשית לארץ ישראל היתר, והיתר, לא אמרנו מפני שהעירו אותנו שישיבת בחורים ובחורות יחד במחנות ובעמדות גם בשעת מלחמה עלול להביא לידי פריצות ח"ו, ובפרט במצב של מלחמה שהדמים רותחים ודווקא בשעת מלחמה הזהירה תורה במיוחד ונשמרת מכל דבר רע...
אמנם היו שראו בהעמדת חשש זה כמכריע את ההלכה סטייה מדרך הוראת ההלכה (הרב שטרן, קובץ התורה והמדינה):
כמובן שאי אפשר להורות הלכה על יסוד 'חשש' מה שיוכל להיות. הלא אם הדין ... מחייב השתתפותן ... אין שום טענה מועלת להורות שלא כהלכה ... מפני פחד שפוחדים שיבוא מידי זה תקלה ... בזמן שהביטחון של כלל ישראל בסכנה בוודאי יש להורות בהלכה ויש להשגיח שהסיבה או חשש הסיבה לא יבואו לידי פועל ממש.
לדעתו יש למצוא דרכים שנשים תתרומנה למאמץ הביטחוני, תוך דאגה לשמירת צניעותן ודבקותן במסורת אבות. זו גם עמדתו של הרב ש' ישראלי (שם):
ודומה שבמקום לשלל את כל רעיון גיוס הנשים היה ראוי להשתדל לכוון אותו לאפיק הראוי ואז הי' זה יכול להיות כלי מחזיק ברכה, שהרי יש צורך משוע ... ומה טוב היה לו היו הבנות הדתיות הולכות למקומות אלו למלא את חובת גמילות החסד...
ועוד הוא מוסיף ששאלת הצניעות [ויש להוסיף: שאר החששות] היא תלוית זמן ומקום:
עוד נראה שגבולות ה'כבודה בת מלך פנימה' תלויים במנהגי המקומות ורק במקום שדרכן של נשים שלא לצאת לגמרי מבתיהם יש בזה משום פריצת גדר ... ואף בדורותינו עובדות בנות ישראל כשרות במשרדים שונים ...ואין פוצה פה ומצפצף.
נראה אם כן שנימוק כבד-משקל זה הוא תלוי-נסיבות, הן נסיבות המצב הרוחני בצבא בכלל ומקום השירות בפרט, והן נסיבות הקשורות לאופייה, חוסנה ועולמה של המתגייסת. זו כנראה עמדתם של הרבנים הראשיים, שהתירו לנשים צעירות לשרת בצבא למרות הוראתם הכללית לאיסור, וכלשון מזכירו של הרב גורן בשמו:
כל בת דתית המרגישה כי ערכי הדת שספגה בבית ובבית הספר חזקים דיים, יכולה להתגייס ולשרת בצה"ל ורצוי ביחידה דתית, אם ניתן.
שמירת טהרת המחנה
התורה מביאה אזהרות מיוחדות ביחס לשמירת כללי הטהרה במחנה ישראל.
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (דברים כג טו).
זניחת המחנה על ידי ה', מלבד הפגיעה הרוחנית, יש בה גם איום לכישלון עתידי בקרב:
וכשהשכינה מאחריהם ינצחו האויבים את ישראל, שיוכלו לעשות במחנה ישראל כרצונם כי השכינה מאחריהם (מלבי"ם שם).
התורה רומזת שהחשש הגדול לכישלון במחנה הוא נפילה באיסורי עריות. כך מסיק מדרש ההלכה מפרשה זו:
להצילך ולתת אויביך לפניך, אם עשית כל האמור בענין לסוף שהוא מצילך ונותן את אויביך לפניך.... ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, מלמד שעריות מסלקות את השכינה (ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רנח).
פרשנים שונים, אם מתוך עיון בסתרי המקראות ואם מתוך היכרותם את גסות המלחמה, ביארו שזו הסיבה שיש לנשים להיעדר משדה הקרב (אבן עזרא, דברים כב ה).
אף חכמי זמננו (הרב ולדינברג, הלכות מדינה; הרב מן ההר, תחומין ד; הרב שביב, שם) העירו על כך, חלקם מתוך תחושת דחיפות ואיום, וחלקם מתוך היכרות קרובה ובקשת פיתרון. אין ספק ששיקול זה צריך לעמוד ברכיבי הכרעת הדין.
מסקנות
בזמננו, נשים רבות הן חשובות ועצמאיות, ומנהלות את חייהן באופן עצמאי. על כן, לא לכל אישה תזיק היציאה מבית ההורים אל המקום שבו תשרת את מולדתה. עם זאת, הדבר מצריך שיקול דעת, הן של המועמדת לגיוס והן של סביבתה החינוכית, ולא כל המצבים שווים.
לא פשוט בזמננו לעסוק במהויות, וכל שכן במהויות אנושיות – הידיעה קלושה והסכנה מרובה. עם זאת, על אף המרכזיות של הבאת החיים לעולם בעולמן של נשים, אין הדבר מונע מהן, הלכתית, להשתתף במלחמת מצווה. המלחמה היא חוויה קשה לכל מי שנוכח בה, אך כשהדבר נדרש, על כל אחד להקריב משלו כדי להביא ישועה לעמו.
עם זאת אין להתעלם מן החובה לשמור על קדושת המחנה, הן במישור הפרטי – של כל חייל וחיילת - והן במישור הכללי. אנו מאמינים ששמירה על קדושה זו היא מרכיב בהצלחה אפשרית של צה"ל בשדה הקרב. לכן, הכרעתה של הבת בדבר אופי השירות ומקומו צריכה להיבחן לפי מגוון השיקולים ההלכתיים והאישיים, תוך בחינה פרטנית של מקום השירות. ישנם מקומות במערך הצבאי המתאימים יותר לשירות הנשים ממקומות אחרים; ישנן נשים המתאימות לשירות הצבאי יותר מאחרות, וישנן כאלה המתאימות לשירות הלאומי יותר מאשר לשירות הצבאי. ההחלטה אם לשרת בצבא או בשירות הלאומי, ואף ההחלטה היכן לשרת בכל אחת מן המסגרות האלה, חייבת לקחת בחשבון גם את מידת הביטחון האישי-הלכתי במקום השירות.
לצורך כך יש להכיר את המציאות הקיימת במקום השירות המבוקש, לבחון את התאמתה של המתגייסת למסגרת זו, ולהתייעץ עם הגורמים הרלוונטיים לתהליך זה. באופן כללי, המערכת הצבאית עושה מאמצים כדי לאפשר סביבה מוקפדת יותר, גם כדי לשמור על התנהלות ראויה, וגם כדי לא להדיר נשים מתחומי שירות שונים. עם זאת, יש לבחון את הדברים בכל מקרה באחריות הראויה, שכן בדיני נפשות אנו עסוקים.
עמדת הרבנות הראשית
מעמדה של הרבנות הראשית נכבד וחשוב בעינינו, ועל כן, אי אפשר לחתום את ליבון הסוגיה ללא התייחסות לעמדת הרבנות הראשית וניתוח שלה.
הרבנות הראשית פרסמה את עמדתה לראשונה ביום כא אדר א תשי"א, על רקע הכוונה לחוקק חוק שיחייב נשים להתגייס לצבא:
הננו – לאחר בירור המצב – מפרסמים דעת תורה שגיוס נשים אפילו פנויות – במסגרת צבאית - באיזו צורה שהיא אסור בהחלט.
חתומים - הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל.
בטבת תשמ"ו אשררו הרבנים הראשיים [הרב שפירא והרב אליהו] את ההחלטה בתשובה לשאלה. כך גם עשתה מועצת הרבנות הראשית בישיבתה בשבט תשע"ד בראשות הרבנים הראשיים [הרב יוסף והרב לאו]. ההחלטה אוסרת גיוס לצה"ל בכל צורה שהיא, וממשיכה בכך את מסורת הרבנים הראשיים הקודמים.
למרות נחרצות האיסור, במהלך השנים גילו הרבנים הראשיים גמישות ופתחי היתר לגיוסן של בנות לצבא לפרט ולכלל. יש מקבץ עדויות, חלקן בכתב, כי חלק מן הרבנים הראשיים לא ראו את האיסור כמוחלט, וסברו שיש מקום להוראות פרטיות לפי הנסיבות.
כך משיב מזכירו של הרב אונטרמן, בשם הרב, לשאלתה של אישה המבקשת להתגייס [ו' אדר תשל"א]:
אין מקום לזלזל בחוו"ד של הרבנים הראשיים וחלילה להתייחס לדבריהם בקלות ראש ... עצת הרה"ר שבחורות ... יתנדבו לשירות לאומי ... לעומת זאת בת דתית רוצה להתגייס לצבא וטוענת כי היא תקיפה בדעתה ובמזגה כי יכולה היא לעבוד במסגרת צבאית ותשמור על תומתה ... בהתנהגותה והנהגותיה ואינה חוששת משום לחץ המביא לידי ניסיונות – אין הרבנות מוחה בידיה.
פסק הרבנות הוא הכלל: העדיפות היא לשירות לאומי, אולם כנגד נשים חזקות שמבקשות להתגייס לא תהיה מחאה [התנגדות אקטיבית] של הרבנות. לשון זהירה המצביעה על פתח היתר מוצגת באופן רחב יותר בעדותו של מזכירו של הרב גורן [טז טבת תשמ"ב]:
כב' הרב הראשי לישראל קבע בזמנו כי כל בת דתית המרגישה כי ערכי הדת שספגה בביתה ובבית הספר חזקים דיים, יכולה להתגייס ולשרת בצה"ל ורצוי ביחידה דתית, אם ניתן.
במידה ואינה חשה מספיק חזקה לעמוד בפני השירות הצבאי, הרי היא יכולה לשרת במסגרת השירות הלאומי במקום מגוריה.
כמו כן, בפגישה שקיימו ראשי בני עקיבא עם הרבנים הראשיים ביום י' אדר א' תשמ"ד, בהשתתפות ראשי רבני התנועה, אמרו הרבנים הראשיים כי אין להם התנגדות לגיוס בנות לנח"ל הדתי.
היתרים אלו, העומדים כנגד האיסורים המוחלטים בפרסומים הרשמיים, מחייבים הבהרה. יש מקום למחשבה שפרסומי ההלכה של הרבנות הראשית כוללים בתוכם שיקולים ציבוריים שאינם 'הלכה טהורה', וממילא הדבר מאפשר גמישות בפסיקות ליחידים; או שמא לא רצו הרבנים להרחיק את מי שראו שהיא נחרצת בהחלטתה להתגייס. אולם ההסבר המדויק מצוי בהבנת ההקשר של ההוראה המקורית.
החלטתה של הרבנות פנתה אל הגורמים המבקשים לכפות את הגיוס בצבא. בתשובה לגורמים הללו פסקה הרבנות שכפיית הגיוס אסורה. אך אם לא מדובר בכפיה כלפי כל אישה בפני עצמה, הרבנות מעולם לא החליטה שהדבר אסור. עוגן לפרשנות זו נמצא בתשובתו של הרב הרצוג, המבהיר בין היתר את עמדת הרבנות הראשית (שו"ת הגרי"א הרצוג נה):
לכאורה אין אני רואה איסור בהשתתפות נשים במלחמת מצוה זו, עכ"פ בפעולות אלו של הצלת ישראל, אבל כמו שאמרתי אנחנו שוללים כל גיוס חובה של נשים ... וכל בחורה הרשות בידה, לפי תקנות הגיוס להתנגד לגיוס מטעמים דתיים, כי קשה לקבוע גדרים, בדרך כלל, וכו'.
נמסר לנו מן היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) נמסר לנו שכל בת דתית שחווה בעיות מסיבות דתיות, יכולה להשתחרר או לעבור יחידה. ממילא, גם אחרי הגיוס לצבא, היסוד הכופה נחלש.
בהקשר הזה ראוי להתאמץ ולהנגיש לרבנות הראשית את שאלת שירות הנשים בצבא, כדי שהמציאות תהיה נהירה יותר, וממילא האחריות על הנעשה תהיה מעשית יותר.
יובל בן יהודה, עוזר מנכ"ל הרב רונן נויבירט, מנכ"ל הרב מאיר נהוראי, יו"ר בית הלל – הנהגה תורנית קשובה
(ע"ר 58-0559441)
054-8068229 052-771-0121 050-591085 www.beithillel.org.il
[email protected] [email protected] [email protected] www.facebook.com/B.Hillel