חומר רקע
י"ז בסיוון התשע"ד
15 ביוני 2014
אל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – צמצום סמכות של פקידי סעד וגורמים אחרים להכריע בעניין קטין), התשע"ג–2013 (פ/1568/19) של ח"כ דוד אזולאי ואחרים – נקודות לדיון
אפוטרופסות ופעולה בהסכמה לגבי קטין לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן – "חוק הכשרות המשפטית") קובע, כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים (ס' 14), וכי בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה (ס' 18(א)). ואולם, אם ההורים לא הגיע לידי הסכמה ביניהם בעניין הנתון לאפוטרופסותם – שאינו נוגע לרכוש הקטין1 – הם רשאים לפנות יחד לבית המשפט ובית המשפט – אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר – יכריע בדבר בעצמו "או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון" (ס' 19). נוסף על האמור, חוק הכשרות המשפטית מסמיך את בית המשפט לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת עניינו של קטין, אם על ידי מינוי אפוטרופוס ואם בדרך אחרת (ס' 68(א)).
הפעלת סעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית – דו"ח ועדת סילמן
בחודש פברואר 2014, הגישה "הוועדה לבחינת מדיניות המשרד בנושא הוצאה של ילדים למסגרות חוץ ביתיות ונושא הסדרי ראייה", בראשות מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים, מר יוסי סילמן (להלן – "ועדת סילמן"), דו"ח ביניים לשר הרווחה והשירותים החברתיים. בין היתר, בדקה ועדת סילמן את השימוש שנעשה בסעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית, לעניין עובדים סוציאליים לעניין סדרי דין ("פקידי סעד"). בדיקה שנעשתה על ידי הוועדה העלתה כי נעשה שימוש מוגבר בסעיף 19 האמור על ידי בתי המשפט, בעיקר בתחום הסדרי ראייה של ילדים במסגרת הליכי גירושין2.
בדו"ח נאמר, כי על פי רוב בתי המשפט מטילים על עובדים סוציאליים לעניין סדרי דין את הסמכות להכריע בנושא הסדרי הראייה בין הצדדים. אחרי שכתב תסקיר לבית המשפט, ממונה העו"ס לעניין סדרי דין ללוות את המשפחה לפרק זמן מסוים, לסייע לה להגיע להסכמות ולקבל על בסיס התערבות זו החלטות בעניינם. הוועדה סברה שמצב זה מעורר דילמות אתיות וטיפוליות מורכבות3. כמו כן, סברה הוועדה כי הפעלת סעיף זה גורמת בעקיפין למתן לגיטימציה לעימות בין ההורים ולשימור העימות וגורמת בכך לפגיעה ישירה בילד, וכי דווקא מתן החלטה ברורה בעניינו של הקטין על ידי בית המשפט עשויה להשפיע על צמצום המאבק בין ההורים4.
לדעת ועדת סילמן, השימוש בס' 19 הוא פגום, שכו תפקידו של העובד הסוציאלי לעניין סדרי דין הוא להכין תסקיר ולהביא המלצות לפני בית המשפט, ותפקידו של בית המשפט הוא לחקור, לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם ולהכריע. לכן, ועדת סילמן תמכה בעידכונו של ס' 19 לחוק הכשרות המשפטית, באופן שיגביל את האפשרות להטיל את האחריות להכרעה בענייניו של הקטין על העו"ס לעניין סדרי דין5.
העברת סמכות ההכרעה מבית המשפט לגורם אחר
נוסף על האמור בדו"ח ועדת סילמן, הקונספציה לפיה בית המשפט רשאי להתפרק מחובתו להכריע בסכסוך ולהעביר אותה ל"מי שימצא לנכון" היא חריגה למדי. בבדיקה שערכנו לא מצאנו אף מקרה דומה שבו המחוקק מתיר לבית המשפט "לאצול" מסמכותו ולהעביר את הסמכות להכריע בסכסוך לגורם אחר.
הצעת החוק
לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין הנוגע לרכוש הקטין, רשאי כל אחד מהם לפנות לבית המשפט והוא יכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון.
הצעת החוק מבקשת למחוק את האפשרות הקיימת כיום לבית המשפט להטיל את ההכרעה בסכסוך בין ההורים על מי שימצא לנכון. כאמור לעיל, התיקון המוצע עולה בקנה אחד עם המלצות הביניים של ועדת סילמן, ועם התפיסה המשפטית הרגילה לפיה בית המשפט הוא בעל הסמכות הבלעדי להכרעה בסכסוכים משפטיים.
נקודות לדיון:
הוראת מעבר – קבלת התיקון המוצע עלולה לעורר ספיקות האם גורם שבית המשפט הטיל עליו את ההכרעה טרם שיתקבל התיקון המוצע, מוסמך יהיה להכריע לאחר שהתיקון המוצע יתקבל או שסמכותו תפקע בעקבות קבלת התיקון. פקיעת סמכותו של גורם כאמור להכריע כאשר התיק נמצא בשלבי טיפול שונים, עלולה להוביל לתוצאות לא רצויות. לנוכח האמור, נראה כי יש צורך לקבוע הוראת מעבר, ולפיה התיקון המוצע לא ישפיע על תיקים תלויים ועומדים, שטרם קבלת התיקון בית המשפט הטיל את ההכרעה בהם על גורם אחר, ואותו גורם טרם הכריע.