חומר רקע
משרד המשפטים
הסניגוריה הציבורית
לשכת הסניגור הציבורי הארצי
כ"א סיון, תשע"ד
19 ביוני 2014
לכבוד
ח"כ דוד רותם
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
שלום רב,
הנדון: עמדת הסניגוריה הציבורית באשר להצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד-2014
הסניגוריה הציבורית מבקשת להביע את התנגדותה העקרונית להצעת החוק שבנדון.
הצעת החוק מבקשת לערוך שינוי מהותי דרסטי באשר להסדרים שעניינם גילוי חומר חקירה בהליך משפטי, בשלושה היבטים מרכזיים: היקף החומר שיימנע גילויו לנאשם או לבית המשפט; זהות הגורם המוסמך להחליט על חיסיון חומר ומניעת גילויו; והמבחנים שישמשו להחלטה בדבר גילוי החומר. בשלושת אלה, ההסדרים המוצעים סוטים במידה ניכרת מההסדרים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון.
יודגש, כי במתכונת המוצעת, שינויים אלה אינם משליכים רק על תיקים שנוגעים לארגוני הפשיעה, אלא על כלל ההליכים המשפטיים ועל כלל הנאשמים. השינויים המוצעים הם בעלי השלכה חריפה על יכולתם של נאשמים להתגונן בהליכים משפטיים, יש בהם משום פגיעה בלתי מידתית בזכות לניהול הליך הוגן והם עלולים להביא להרשעת חפים מפשע, כפי שיפורט בהרחבה להלן.
השינויים המוצעים בהצעת החוק אף יסרבלו במידה ניכרת את ההליך המשפטי, יובילו לריבוי הליכים בבתי המשפט וצפויים להביא להגדלת העומס המוטל על מערכת המשפט.
אכן, אין חולק על כך שקיים צורך להתמודד עם תופעות של ארגוני פשיעה ופשיעה חמורה. ואולם, אנו סבורים כי ההצעה הנוכחית אינה עוסקת כלל במתן כלי שיטורי כלשהו, ואין היא מיועדת להעניק לרשויות החקירה אמצעים הנוגעים ליכולת מיצוי החקירות. הצעה זו נוגעת לשלב אחר – שלב ההליך המשפטי – שהוא מאוחר הרבה יותר ואינו רלוונטי ליכולת החקירה, אלא לשלב שבו החקירה כבר מוצתה ממילא והוגש כתב אישום.
תמצית עמדת הסניגוריה הציבורית
1. הצעת החוק יוצרת למעשה הסדר משפטי חדש ומרחיק לכת, החותר תחת עקרונות יסוד ומושכלות ראשונים של דיני סדר הדין הפלילי והראיות בישראל, כפי שהותוו מאז קום המדינה בחקיקה ובפסיקתו של בית המשפט העליון.
2. במשך שנים רבות הנחת היסוד של המשפט הישראלי היא שחומר מודיעיני, ככל שהוא רלוונטי לחקירה ולאישומים נגד הנאשם, מהווה חלק בלתי נפרד מחומר החקירה.1 הניסיון מלמד, כי הגדרת חומר חקירה כ"חומר מודיעיני" נובעת בראש ובראשונה מהעובדה כי חומר זה נאסף על ידי קצין המודיעין. לעיתים מדובר בחומר רחב היקף שנאסף על ידי קצין המודיעין, ואין בעצם ההגדרה של חומר כ"חומר מודיעיני" כדי ללמד בהכרח על אינטרס כלשהו בחיסוי החומר. לפי הדין הקיים, אם התביעה אינה מעוניינת בחשיפת החומר, הנטל עליה להוציא תעודת חיסיון, לאחר סקירה זהירה ומדוקדקת של החומר באופן פרטני ושקילת הצורך בחיסוי המידע בכל תיק ותיק.
3. כעת, מבקשת הצעת החוק להפוך סדרי עולם, כך שכל חומר מודיעיני יהא חסוי ולא ייחשב כ"חומר חקירה", גם אם הוא רלוונטי לאישום וגם אם אין כל אינטרס ציבורי בחסיונו. בכך הצעת החוק פוגעת עוד יותר ביכולתם של נאשמים להתגונן בפני האישומים נגדם, ובכלל זה ביכולתם להעלות טענות פסול, זוטא והגנה מן הצדק, ואף ביכולתם של בתי המשפט להגיע לחקר האמת.
4. יתרה מזאת, הצעת החוק מקנה שיקול דעת רחב מדי בידי רשויות החקירה והתביעה להגדרת חומר חסוי בתיק ומקטינה את האפשרות לקיים עליהן ביקורת שיפוטית אפקטיבית. הותרת שיקול הדעת בהגדרת "חומר מודיעיני" בידי גופי החקירה אף מגבירה את הסכנה, הקיימת ממילא, להתרחשות תקלות חמורות והרשעות שווא, ויש בה כדי לבטל, הלכה למעשה, את האפשרות לגילוי תקלות מסוג זה ולטיפול בהן.2
5. זאת ועוד, להצעת החוק, אם תתקבל, צפויות להיות גם משמעויות תקציביות מרחיקות לכת, ולהערכתנו היא תביא לגידול משמעותי של העומס (הכבד ממילא) המוטל על מערכת המשפט. זאת מכיוון שבמשטר המשפטי המוצע בהצעת החוק, ברי כי במרבית המקרים נטייתו הטבעית והמתחייבת של סניגור, המבקש למלא תפקידו נאמנה ולקיים את חובתו הבסיסית לייצג את לקוחו בנאמנות ובמסירות, תהיה לנקוט בדרך היחידה העומדת לרשותו כדי לחשוף את החומר החסוי – הגשת בקשה לבית המשפט להסרת החיסיון.
6. פגיעה חריפה נוספת הגלומה בהצעת החוק היא ביכולת הנאשם להתגונן, וזאת בשל ההצעה לשנות את המבחנים לגילוי הראיה החסויה במסגרת ההליך המשפטי. על פי הצעת החוק, יוגדר חומר "חיוני" להגנת הנאשם בצורה מצמצמת מאד. בנוסף, בניגוד מוחלט למצב המשפטי דהיום, יישלל מבית המשפט שיקול הדעת לחשוף חומר מודיעיני מסוים אף אם הוא מצא שיש בו כדי להועיל להגנת הנאשם ושאין אינטרס ציבורי הגובר על התועלת להגנה.
7. הסניגוריה הציבורית סבורה כי ההסברים שניתנו לצורך בתיקון החוק אינם משכנעים ואינם מצדיקים את השינוי הדרמטי המוצע. בדברי ההסבר מצוין כי להצעת החוק שתי תכליות עיקריות:
באשר לטענה כי מסירת חומרים במסגרת מימוש זכות העיון בחומר חקירה עלולה לפגוע בפעולתו ובתפקודו של מערך המודיעין, שכן ארגוני פשיעה עלולים לצרף יחד מידע זה לפיסות מידע הנמסרות באופן דומה בתיקים אחרים – הטענה נוגעת לתיקים ספורים בלבד, ואין זה ראוי להחיל בעטיה הצעות כה דרסטיות על ציבור הנאשמים בכללותו, שרובו אינו קשור כלל לארגוני פשיעה. יתר על כן, למיטב ידיעתנו עד כה לא הוצגו בסיס עובדתי ודוגמאות לטענה זו המצדיקים שינוי גורף של הדין. על כל פנים, גם על פי הדין הקיים, ניתן מענה הולם לצורך זה על ידי האפשרות להוציא תעודת חיסיון במקרים המועטים המצדיקים זאת;
גם התכלית הנוספת שמוזכרת בדברי ההסבר, שעניינה העומס בשל הגידול הניכר בכמות תעודות החיסיון, אינה יכולה להצדיק פגיעה כה בוטה בזכות העיון בחומר החקירה ובאיזונים שנקבעו לאורך השנים בחוק ובפסיקה. יש לזכור בהקשר זה, כי גם אם העומס בהוצאת תעודות חיסיון יקטן, ייווצר כאמור עומס אחר, גדול עוד יותר, על בתי המשפט (ובכלל זה על בית המשפט העליון) שייאלצו לדון בבקשות רבות מספור לגילוי חומר חסוי.
8. יצוין, כי כבר בשלבים המוקדמים של הדיונים בטיוטת הצעת החוק, הביעה הסניגוריה הציבורית במספר הזדמנויות את העמדה לפיה לאור חריגותם של התיקונים המוצעים, מן הראוי כי הדיון העקרוני והפרטני בה ייערך במסגרת הוועדה לסדר דין פלילי וראיות, שבראשה עמדה אז כב' השופטת נאור. עמדה זו לא התקבלה, ותזכיר החוק הופץ לכלל הציבור, ובכלל זה לחברי ועדת נאור, לצורך קבלת הערות.
9. ביום 26.1.12 קיימה ועדת נאור ישיבה ראשונית בנושא ודנה בהיבטיו העקרוניים של תזכיר החוק. במהלך הישיבה התברר כי רוב חברי הוועדה מתנגדים לתזכיר במישור העקרוני. בסיכום הישיבה, החליטו רוב חברי הוועדה, ובכללם יו"ר הוועדה כב' השופטת נאור ויתר השופטים חברי הוועדה, להמליץ לשר המשפטים (דאז) להותיר את המצב המשפטי על כנו, להימנע מקידומו של תזכיר החוק ולהסירו מסדר היום. זאת, בראש ובראשונה מטעמים ערכיים, אך גם מטעמי יעילות מערכת המשפט.
10. להשלמת התמונה נציין כי לאחר דיון נוסף שנערך בוועדה, הפעם בראשות כב' השופטת ארבל, שוב נשמעו דעות שונות ביחס לתזכיר החוק והוחלט ברוב קולות כי אין מקום להידרש במסגרת הוועדה לדיון המקיף בו, וכי ראוי להעבירו לדיון במסגרת הליכי החקיקה של הכנסת.
11. נוכח כל האמור לעיל, הסניגוריה הציבורית שבה וחוזרת על עמדתה העקרונית כי אין לקדם את הצעת החוק.
הדין הקיים – מנגנון הבקרה המשולש
12. כידוע, הטלת חיסיון על ראייה היא בבחינת חריג לכלל הרחב המחייב העברת מלוא החומר הרלוונטי להגנה. חיסיון, מעצם טיבו, מוטל על ראיות אשר עשויות להיות רלוונטיות להגנת הנאשם, ועל כן עצם החיסיון טומן בחובו מראש פגיעה מסוימת בנאשם ובהוגנות ההליך בעניינו, ובתי המשפט עמדו על כך לא פעם באומרם כי "חיסוי ראיות אינו מסב קורת רוח לבית המשפט".3
13. המאפיין המרכזי של חסיונות הוא שהפרוצדורה להיווצרותם מחייבת תעודת חיסיון. לפי הדין הקיים, אם התביעה אינה מעוניינת בחשיפת החומר, הנטל עליה להוציא תעודת חיסיון לפי סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות, וזאת לאחר בחינה זהירה ומדוקדקת של החומר באופן פרטני ושקילת הצורך בחיסוי המידע בכל תיק ותיק.
14. בפועל, מדובר בשני שלבים: בשלב הראשון, התביעה צריכה לבחון לאור פרטי התיק הספציפי והאינטרסים השונים, האינטרס הציבורי מחד והאינטרס של הנאשם מאידך, האם מוצדק להטיל בנסיבות אלו חיסיון על הראייה; ובשלב השני, על השר לבדוק בשנית, אם האינטרס הציבורי במקרה הספציפי מצדיק את הטלת החיסיון על הראייה בהליך הפלילי הנדון, ובהתאם לבדיקה נוספת זו, השר יוציא תעודת חיסיון לפי דרישות החוק. לאחר הוצאת תעודת חיסיון, הסעיף קובע כי בית המשפט יכול להורות על גילוי הראייה, על פי עתירת בעל דין המבקש את גילויה, אם הצורך לעשיית צדק עדיף מן העניין שלא לגלותה.
15. בית המשפט העליון עמד בהרחבה על חשיבות קיומו של מנגנון הבקרה המשולש – הכולל את התביעה הכללית, את השר הבוחן את הצורך בחסיון, ואת בית המשפט הבוחן בדיעבד את החלטת החיסיון:
"לא במקרה נקבע בחוק הליך מורכב לבדיקת ערכה של הראייה החסויה המוסתרת מעינו של הנאשם. היא נבחנת בתהליך משולש על ידי הגורם המוסמך ליתן את תעודת החיסיון, על ידי גורמי התביעה המופקדים על ניהול המשפט ועל ידי בית המשפט".4
קביעת כלל גורף של חיסיון כללי על סוגים מסוימים של חומר חקירה
16. להבדיל מהמצב המשפטי הקיים, הצעת החוק מבקשת להפוך סדרי עולם, כך שכל חומר מודיעיני יהא חסוי ולא ייחשב כ"חומר חקירה", והנטל יוטל כעת על הנאשם להראות כי החומר יכול להועיל להגנתו.
17. יודגש, כי מדובר בהסדר משפטי חדש ומרחיק לכת, החותר תחת עקרונות יסוד ומושכלות ראשונים. בעוד שבדין הקיים, ברירת המחדל היא שכלל חומר החקירה יועברו לידי הנאשם עם הגשת כתב האישום, ובמקרים בהם ישנו אינטרס ציבורי ניתן להטיל תעודת חיסיון, וזאת לאחר מנגנון הבקרה של התביעה ושל השר, ההצעה מבקשת לשנות את ברירת המחדל כך שלא יהיה צורך כלל להוציא תעודת חיסיון, והיא מבטלת דה-פקטו את מנגנון הבקרה הקבוע בחוק ובפסיקה שנועדו לשמור על תקינות הליך החיסיון.
18. שינוי ברירת המחדל כאמור, מבטל את הבחינה הפרטנית לצורך לגילוי הראיות, בחינה שמחייבת לבחון את האינטרס הציבורי הספציפי המצדיק את חיסוי הראיה, ואת כלל מארג חומרי החקירה בתיק הפלילי המדובר. מדובר בהליך בחינה פרטנית שעוגן בפסיקת בית המשפט: "הבחינה הינה מטבעה אינדיווידואלית וספציפית. יש לבחון את שדה המחלוקת שבין התביעה לבין הנאשם, ואת מיקומה של הראיה וחשיבותה היחסי בשדה זה...",5 וכפי שצוין בעניין אחר, "פשוט הוא שחיוניות הראיה נקבעת על סמך בדיקה פרטנית של המקרה הנדון לרבות כתב-האישום, חומר הראיות הכולל וחזית המריבה בין התביעה לנאשם".6
19. הפיכת ברירת המחדל בהצעת החוק פוגעת ביכולתם של נאשמים להתגונן, להעלות טענות פסול, ואף ביכולתם של בתי המשפט להגיע לגילוי האמת. ההצעה מקנה שיקול דעת בלתי סביר לרשויות החקירה והתביעה להגדרת חומר חסוי בתיק ומקטינה את האפשרות לקיים עליהן ביקורת שיפוטית אפקטיבית. לדעת הסניגוריה הציבורית, הותרת שיקול הדעת בידי רשויות אלו, במתכונת המוצעת, היא פתח לתקלות חמורות ולהרשעות שווא.
20. עוד יוער, כי בהצעת החוק ניכר ניסיון להעביר את מרכז הכובד של הבחינה המתבקשת אל כתפי בית המשפט, אך בהקשר זה חשוב לזכור כי הבקרה השיפוטית מתבצעת, אם בכלל, בשלב מאוחר יחסית, רק לאחר שההליך המשפטי כבר החל להתנהל. על כן, להצעת החוק משמעויות תקציביות מרחיקות לכת, ולהערכת הסניגוריה הציבורית היא תביא לגידול משמעותי של העומס המוטל על בתי המשפט. במרבית המקרים נטייתו הטבעית והמתחייבת של הסניגור תהיה להגיש בקשה לבית משפט להסיר את החיסיון. להערכתנו, המדובר באלפי הליכים שיתווספו מדי שנה.
הרחבת היקף החיסיון
21. שינוי נוסף שהצעת החוק מבקשת לערוך הוא הרחבת היקף החיסיון והחלתו על חומר חקירה רלוונטי שעד כה היה נמסר לידי הנאשם וסניגורו, על פי החוק וההלכה הפסוקה. הצעת החוק מגדירה חומר מודיעיני כמידע שנמסר על ידי מקור מידע; מידע בדבר זהותו של מקור מידע; מידע בדבר שיטות פעולה, אמצעים, יכולות ואופן ביצוע של איסוף מידע על ידי רשות מודיעין; או מידע אחר שיש בו כדי לחשוף מידע כאמור.
22. ההגדרה המרחיבה של חומר מודיעיני מאפשרת הטלת חיסיון גם על מידע שעד כה רשות החקירה הייתה מחויבת בדרך כלל למסור להגנה (כגון פרפראזות או תוכן של ידיעה מודיעינית, להבדיל על פי רוב מזהות מוסר המידע). בנוסף, השימוש בביטוי "מידע אחר..." הוא מעורפל ויוצר פתח להרחבה ניכרת ובלתי מבוקרת הנתונה לשיקול דעת הרשות החוקרת, שהוא בבחינת מדרון חלקלק. יוער כי ללא מסירת מידע אודות תוכן הידיעה המודיעינית, כגון פרפראזות, אין באפשרות הנאשם לדעת, אף באופן הכללי ביותר, מהן הראיות העומדות לחובתו. ההגדרה המרחיבה הנ"ל עם כלליות החיסיון והחלתו הגורפת מראש על כלל התיקים ללא בחינה פרטנית – מהווה "מכפיל נזק", ופוגעת קשות באפשרות של הנאשם להתמודד עם הראיות במשפט.
23. יודגש, כי הפסיקה ביטלה זה מכבר את האבחנה שבין "חומר חקירה" לבין "חומר מודיעיני", זאת בעיקר מאחר שסיווג זה הוא לעיתים אקראי (ונגזר מהעובדה שמידע מסוים נמסר לקצין מודיעין ולא לקצין חקירות, למשל), וכן לנוכח ההכרה בכך שבחומר מודיעיני יכול להיכלל גם חומר חשוב ביותר להגנת הנאשם. בהתאם לכך, גם הנחיית פרקליט המדינה מורה כי חלה חובה לבחון את כל החומר המודיעיני ולהעביר כל חומר רלוונטי מתוכו, אלא אם הוצאה תעודת חיסיון פרטנית.
שינוי המבחנים להסרת החיסיון
24. שינוי מהותי נוסף אשר מבקשת הצעת החוק לערוך הוא שינוי במבחנים להסרת החיסיון. מדברי ההסבר עולה כי ההצעה מבחינה בין שני סוגי מסלולים, האחד – מצב בו נמצא שהראיה חיונית להגנת הנאשם ויש בה כדי לעורר ספק סביר באשמתו; והשני – מצב בו נמצא שהראיה אינה חיונית כאמור, אך היא עשויה להועיל להגנתו. בעוד שלגבי המצב הראשון נקבע כי בית המשפט יורה, לבקשת נאשם, על גילוי ראיה חסויה אם מצא כי היא ראיה חיונית להנגנת הנאשם, הרי שלגבי המצב השני נקבע שלא ניתן יהיה להורות על גילוי הראיה אם יש בה כדי לחשוף חומר מודיעיני מסוים,7 וזאת אף אם בית המשפט מצא כי מידת התועלת להגנת הנאשם עולה על האינטרס שלא לגלותה (לעניין זה, ר' סעיף 47א(טז) המוצע).
25. מדובר בשינוי לעומת הדין הקיים הוא הן לגבי הגדרתה של "ראיה חיונית" ככזו, והן באשר למבחנים לגילויה של ראיה שאינה "חיונית" אך עשויה להועיל להגנת הנאשם.
26. באשר ל"ראיה חיונית", מדובר בשינוי מהותי אשר סותר את ההלכה הנוהגת שנקבעה במספר רב של פסקי דין. כך למשל, בפרשת ליבני,8 קבע בית המשפט העליון כי במכלול השיקולים, שיקול הגנת הנאשם הוא שיקול ראשון במעלה החשיבות, ואף נקבע לא אחת כי כאשר מדובר בראיה חיונית להגנת הנאשם, בית המשפט יאפשר את גילויה של הראיה. כמו כן, נקבע בפרשת מאזריב, כי יש לבחון אם בעדות טמון פוטנציאל ראייתי שעשוי לעורר ספק סביר באשמתו של הנאשם. כך למשל, נקבע על ידי השופטת דורנר באותה פרשה כי "ככלל יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על-סמך ההנחה כי תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת".9
זאת, לעומת ההגדרה המצומצמת המצויה בהצעת החוק, לפיה ראיה חיונית תוגדר ככזו רק אם "יש בה כדי לעורר ספק סביר באשמתו של הנאשם" (בהקשר זה אף נשאלת השאלה אם אכן הייתה קיימת ראיה מסוג זה, שיש בה כדי לעורר ספק סביר באשמתו של הנאשם, מדוע הוגש כתב האישום מלכתחילה?).
27. באשר לראיה שעשויה להועיל להגנתו של נאשם אף אם היא אינה "חיונית", מבקשת הצעת החוק שלא לאפשר כלל את גילויה אם מדובר בחומר מודיעיני (כהגדרתו בפסקאות (2) עד (5) להגדרה "חומר מודיעיני"). הדבר עומד בסתירה מוחלטת לפסיקת בית המשפט העליון, במסגרתה נקבע כי במקרים אלה העניין יוכרע על ידי האיזון בין תרומתה האפשרית של הראיה להגנת הנאשם לבין הפגיעה הנטענת באינטרס הציבורי הכרוכה בגילוי הראיה. על פי הפסיקה, כאשר מידת התועלת להגנת הנאשם שבראייה החסויה עולה על האינטרס הציבורי שלא לגלותה, הרי ש"יש לצוות על הגילוי".10 השינוי המוצע הוא אינו פחות מדרמטי, ויביא בהכרח לאי-גילוין של ראיות רבות שיש בהן כדי לתרום להגנת נאשמים, מבלי שיש בהכרח בגילוי פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי, אלא רק בשל סיווגן כ"חומר מודיעיני".
28. ניתן להמחיש את חשיבותן של ראיות ממין אלו באמצעות הדוגמאות הבאות אשר הובאו על ידי המציעים במסגרת הדיונים על טיוטת הצעת החוק:
• באישום באונס, כאשר יריעת המחלוקת מתמקדת רק בשאלת ההסכמה, קיים חומר מודיעיני לפיו הנאשם נראה במקום אחר.
• בתיק בו ישנו צילום וידאו של האירוע בו נראה אירוע דקירה, ישנו בנוסף חומר מודיעיני לפיו מקור מסר לרשות כי הדקירה בוצעה על ידי אדם אחר, ולא על ידי האדם שנצפה לכאורה בצילום.
• בתיק רצח בו שני עדים מעידים כי אדם מסוים ביצע רצח וברח מהזירה במכונית בצבע כחול, ישנו בנוסף מקור מודיעיני המתאר כי הרוצח ברח מהזירה במכונית בצבע צהוב.
בכל הדוגמאות שלעיל, מדובר בחומר היכול לסייע לנאשם בהגנתו. החשש הוא שעל פי הצעת החוק, אם מדובר במידע מודיעיני שיש בו כדי לחשוף חומר כאמור בפסקאות (2) עד (5) להגדרת "חומר מודיעיני", לא יוכל בית המשפט להורות על חשיפתו.
29. יוער, כי לא בכדי קבע בית המשפט כי יש לגלות ראיה שעשויה להועיל לנאשם, שהרי כאשר מוטל חיסיון על ראיה בהליך הפלילי, הנאשם אינו חשוף לראייה זו כלל והגנתו נפגעת קשות, הואיל ואין הוא יכול לדעת אילו ראיות נמצאות בפני התביעה ואין הוא יכול להתמודד כראוי עם ההאשמות המיוחסות לו בהליך המשפטי. גישה זו מתחייבת מעקרון היסוד החוקתי במשפט הפלילי, כי יש לאפשר לנאשם להתמודד כראוי מול הטענות המועלות נגדו ולאפשר לו להביא ראיות שעשויות לביסוס הגנתו.
30. נראה כי הצעת החוק מבקשת לשנות באופן חזיתי את השיקולים לקביעת הטלת החיסיון, ואף לקבוע כי גם במקרים בהם הראיה עשויה להועיל לנאשם, במקרים בהם לפי הדין הקיים היה מתחייב לגלותה, הרי שעתה לא יתאפשר בהכרח גילויה.
31. עוד יצוין כי ההצעה מבקשת לקבוע גם רשימת שיקולים המנחים לשיקול הדעת של רשות התביעה ושל בית המשפט בכל הנוגע למבחנים להסרת החיסיון: יריעת המחלוקת, גרסת ההגנה, חומר הראיות הגלוי, מהות החומר המודיעיני ותוכנו, קבילותו של החומר והערכת משקלו. בין יתר השיקולים, מוצע כי לצורך קבלת החלטות בעניין, יהיה רשאי בית המשפט לעיין בחומר החסוי ולדרוש מהנאשם כי ייתן הסברים לביסוס בקשתו. בכך, יש למעשה העצמה של הפגיעה בהוגנות ההליך, שכן הנאשם יחויב לחשוף את קו הגנתו כבר בשלב מוקדם של ההליך, בניגוד לעקרונות היסוד בפלילים. לעניין זה אמנם מוצעת אפשרות טכנית למסירת המידע במעמד צד אחד, אולם מנגד, נקבע כי בית המשפט יהיה מחויב למסור לתביעה מידע על ההסברים שניתנו על ידי הנאשם בטרם יורה על גילוי הראיה.
סיכום
32. לעומת הפגיעה החמורה והברורה בנאשמים, וביכולתם להתגונן כראוי, לא שוכנענו כי בהצעת החוק יש צורך ממשי. כידוע, גם כיום יש בידי רשויות החקירה והתביעה את האפשרות להוציא תעודת חיסיון במקרים המצדיקים זאת, ודווקא כאשר מדובר בהליכים פליליים על כל השלכותיהם, ראוי שרשות התביעה תפנה ותסביר באופן מפורט, במקרים הנדרשים, מהי הפגיעה הכרוכה בגילוי ראיה מסוימת, וכיצד יכול גילוי זה לשרת, חלילה, ארגוני פשיעה. תחת זאת, מוצע להטיל חיסיון גורף על חומר רב ברבבות תיקים משפטיים מדי שנה, אשר אין מחלוקת כי רובם אינם קשורים כלל לארגוני פשיעה, ואין בגילויו של חומר זה כדי לגרום לפגיעה באינטרס ציבורי חיוני.
33. מהטעמים העקרוניים והמהותיים המפורטים לעיל, סבורה הסניגוריה הציבורית כי אין מקום לקדם את הצעת החוק שבנדון.
בכבוד רב ובברכה,
ד"ר יואב ספיר גיל שפירא, עו"ד ישי שרון, עו"ד
הסניגור הציבורי הארצי מנהל תחום בכיר – חקיקה עוזר משפטי לסניגור הארצי
הסניגוריה הציבורית הארצית