חומר רקע

משרד המשפטים הסניגוריה הציבורית הארצית 30 בינואר 2014 כ"ט שבט, תשע"ד לכבוד ח"כ דוד רותם יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט שלום רב, הנדון: התייחסות הסניגוריה הציבורית להצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס'17) (מעצרים), התשע"ב-2011 להלן תובא התייחסות הסניגוריה הציבורית להצעת החוק שבנדון, הנוגעת רק לתיקון סעיף 10יג: תיקון סעיף 10 יג הסניגוריה הציבורית סבורה כי אין מקום לתקן כמוצע את סעיף 10יג לחוק הנוער. התיקון האמור מיותר, אינו נכון משפטית, וחשוב מכל, עלול לפגוע בזכויותיהם של קטינים שנקבעו בחוק. בפתח הדברים יש להדגיש כי לעניות דעתנו, תמונת המצב המשפטית המשתמעת מהצעת החוק, שגויה מיסודה. על פי האמור בדברי ההסבר, ניתן לכאורה להסיק כי כל עוד לא ייערך תיקון בחוק, עשוי הסעיף לחול כמות שהוא גם על עצורים קטינים, דהיינו, כי בית המשפט העליון רשאי להאריך מעצרם של קטינים, בתנאים הקבועים בסעיף, ל- 150 ימים. אלא שלא כך הם פני הדברים. בהחלטה עקרונית של בית המשפט העליון מיום 11.7.11 (בש"פ 4873/11 מדינת ישראל נ' פלוני), המוזכרת בדברי ההסבר, קבע כב' השופט הנדל באופן מפורש כי סעיף 62(ב) לחוק המעצרים אינו חל כלל כיום על קטינים, וכי ניתן להאריך את מעצרו של קטין שטרם הוכרע דינו מעבר לתשעה חודשים, אך לכדי התקופה הקבועה כיום בחוק הנוער - "כל עוד המחוקק לא שינה את הדין הקיים באופן מפורש לגבי קטין, התקופה המקסימאלית שניתן לבקש את הארכתה במצב של חלוף שישה חודשים מעת הגשת כתב האישום ללא הכרעת דין הינה 45 יום. כך בתיק זה – כך בכל תיק שהנאשם הינו קטין." ההחלטה האמורה היא ההלכה השרירה וקיימת כיום של בית המשפט העליון. אם כן, נקודת המוצא לדיון בהצעת החוק הנוכחית היא האם ישנה הצדקה להאריך את תקופת המעצר שנקבעה בחוק הנוער מ- 45 יום ל- 75 ימים כמוצע בהצעה, ולא האם יש לקצר את התקופה מ- 150 ימים ל- 75 יום בלבד. כאמור, הסניגוריה הציבורית סבורה כי אין להאריך את תקופות המעצר הקבועות בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. בתיקון מס' 14 לחוק הנוער, שנכנס לתוקפו אך לפני כשלוש שנים, הוקדשו דיונים רבים לנושא מעצר קטינים. המחוקק קבע בתיקון זה עמדה ברורה ונחרצת לגבי הנחיצות בביקורת שיפוטית על מעצרו של קטין בתקופות קצובות, שאף צומצמו בחוק באופן משמעותי. שינוי זה נבע מתוך הכרה ברגישות הנושא ובזהירות הנדרשת בעת הטיפול בנושא קטינים עצורים, לאור ההשלכות הקשות של מעצרם ולאור עקרונות היסוד עליהם מושתת חוק הנוער. הארכה שרירותית של תקופות מעצר שנקבעו במחשבה רבה בחוק הנוער אינה ראויה, והמחוקק אינו מחויב לשנות את תפיסת עולמו לגבי שמירה על זכויותיהם של קטינים, רק מפני שנעשה שינוי חקיקה המתייחס באופן מפורש לבגירים. זאת בייחוד כאשר לא הועלו טעמים מהותיים לצורך בהארכת התקופה כאמור. אמנם, עיקר תכלית סעיף 62(ב) לחוק המעצרים הינה יעילות ההליך המשפטי. אך כאשר מדובר בקטינים, משתנה באופן משמעותי נקודת האיזון שבין הזכות לחירות לבין אינטרס היעילות והפחתת העומס על בתי המשפט. ברי כי בתחום מעצר קטינים, על שיקולי היעילות לקבל משקל פחות מאשר בבגירים. בכל מקרה, יש לומר בהקשר זה, שסעיף 62(ב), שנחקק לפני כשנתיים, נועד לתת מענה לתיקים סבוכים ומורכבים במיוחד. עם זאת, בבדיקה שנערכה לקראת הכנת הצעת החוק הנוכחית, עלה כי מספר תיקי הנוער שאותם ניתן לראות, גם בפרשנות המרחיבה ביותר, כמתאימים להגדרה בסעיף 62(ב), הינם תיקים בודדים בלבד בשנה. אי לכך, אף אין בהתאמת הסעיף לקטינים כמוצע בהצעת החוק בכדי להביא לידי התייעלות ממשית במערכת המשפט, וודאי שאין בה הצדקה לנזק הפוטנציאלי העלול להיגרם מצמצום הבקרה השיפוטית על מעצרם של קטינים. לבסוף יוער כי ה"פתרון" שמוצע בתזכיר כמענה לרגישות הגבוהה של הנושא, לפיו יידרש אישור היועץ המשפטי לממשלה, שלמעשה יואצל לגורמים בכירים בפרקליטות, לשם הגשת הבקשה - אין בו כלל בכדי לרפא את הפגיעה בביקורת השיפוטית הנדרשת, וודאי שאינו יכול להוות תחליף לשיקול הדעת של בית המשפט הבוחן את נחיצות מעצרם של קטינים, שכזכור, טרם הוכרע דינם. בכבוד רב, _____________ רחל דניאלי, עו"ד ממונה ארצית על ייצוג נוער, הסניגוריה הציבורית הארצית