חומר רקע
כ"ג אדר א' התשע"ד
23 בפברואר 2014
אל: חברי וועדת החוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
הצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס' 4), התשע"א-2010 – נקודות לדיון
סעיף 1(1) להצעת החוק – תיקון לחזקה שבסעיף 4(7) שעניינה העברת נטל ההוכחה
תנאי המטיל את ההוכחה על מי שנטל זה לא היה עליו אילולא אותו תנאי תנאי המטיל את נטל ההוכחה על הלקוח, ואלמלא אותו תנאי נטל זה לא היה מוטל עליו
החזקה שבס' 4(7) לחוק הקיים קובעת, כי חזקה שתנאי מקפח אם הוא "תנאי המטיל את ההוכחה על מי שנטל זה לא היה עליו אלמלא אותו תנאי". התנאי מנוסח באופן הדדי, על אף שברור שהוא נועד להגן על הלקוח מפני תנאי שמעביר את נטל ההוכחה מהספק אליו. במסגרת התיקון מוצע להבהיר, כי חזקת הקיפוח תחול מקום בו מדובר בתנאי שמטיל את נטל ההוכחה על הלקוח, ואלמלא תנאי זה הנטל לא היה מוטל עליו. שכן, אין סיבה למנוע מהספק, שניסח את תניות החוזה בעצמו, לקבל על עצמו נטל הוכחה המיטיב עם הלקוח.
סעיף 1(2) להצעת החוק – תיקון לחזקה שבסעיף 4(8) לחוק שעניינה הגבלה על גישה לערכאות והגבלה על זכות הטיעון
תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסויימות בערכאות משפטיות, או להיזקק להליכי משפט אחרים, והכל למעט הסכם בוררות מקובל למעט הסכם בוררות סביר;
הצעת החוק כוללת שני תיקונים לחזקת הקיפוח שבס' 4(8) לחוק:
(1) הבהרת היחס בין חזקת הקיפוח שבס' 4(8) להוראה שבס' 5 – ס' 5 לחוק קובע, כי "תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות – בטל". קיימת חפיפה מסוימת בין הוראה זו לבין הקביעה שבחזקת הקיפוח שבס' 4(8) לפיה תנאי הוא תנאי מקפח אם הוא "תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסויימות בערכאות משפטיות או להיזקק להליכי משפט אחרים, והכל למעט הסכם בוררות מקובל". ואולם, בעוד שלפי ס' 5 התוצאה של שלילה או הגבלה של האפשרות לפנות לערכאות משפטית היא בטלות גמורה של התנאי, לפי ס' 4(8) התוצאה של שלילה או הגבלה של האפשרות "להיזקק להליכי משפט אחרים" היא הקמת חזקה שמדובר בתנאי שיש בו משום חזקת קיפוח. הצעת החוק מבקשת למחוק את המילים "או להיזקק להליכי משפט אחרים", ובכך להבהיר את היחס שבין שני הסעיפים. לפי התיקון המוצע, קו הגבול שבין שתי ההוראות יהיה ברור:
ס' 5 – יעסוק בתנאי הפוגע בעצם זכות הגישה לערכאות – ותנאי זה יהיה בטל;
ס' 4(8) – יעסוק בתנאי המגביל באופן נקודתי זכות טיעון – ותנאי זה ייחשב כתנאי מקפח.
(2) הסכם בוררות מקובל / סביר – בסעיף כנוסחו היום ישנו סייג הקובע כי חזקת הקיפוח לא תחול במקרה בו מדובר בתנאי המופיע בהסכם בוררות מקובל. מוצע להחליף את הביטוי "מקובל" ב"סביר". בדברי ההסבר נטען, כי ישנם הסכמי בוררות שהינם מקובלים (מבחינה אמפירית) אך אינם סבירים (מבחינה נורמטיבית-ערכית), וכדי שתנאי המוסר סכסוך לבוררות לא יוחזק כמקפח, יש צורך שהסכם הבוררות יהיה סביר מבחינה נורמטיבית.
נקודות לדיון:
עצם מסירת הסכסוך לבוררות כתנאי מקפח: האם אין מקום לקבוע כי עצם קיומו של תנאי הקובע מסירת סכסוך לבוררות – לכל הפחות כאשר מדובר בלקוח שהוא צרכן – הוא תנאי המוחזק כמקפח? ד"ר גלברד טען שיש כאן קיפוח משתי סיבות: (א) כאשר מדובר בסכסוך בסכום כספי קטן (מה שנכון במרבית הסכסוכים הצרכניים) העלויות הכרוכות בניהול בוררות יהיו בדרך כלל גבוהות מאשר הגשת תביעה בבימ"ש לתביעות קטנות, ולכן קיומה של תניית בוררות תהיה מחסום ממימוש זכויות הלקוח; (ב) זה עלול לשמש כחסם מהגשת תובענות ייצוגיות. בדיון שהתקיים בוועדה בהצעת החוק, העלה ד"ר גלברד סוגיה זו לדיון, ומשרד המשפטים ביקש לחשוב על ההצעה1. משרד המשפטים מסר כי הוא מקבל את ההצעה לקבוע כי עצם מסירת הסכסוך לבוררות הוא בבחינת תנאי מקפח, ועל כן מוצע לתקן את חזקת הקיפוח שבסעיף 4(8) בהתאם.
סעיף 1(3) להצעת החוק – תיקון לחזקה שבסעיף 4(10) לחוק שעניינה הגבלה על גישה לערכאות והגבלה על זכות הטיעון
תנאי הקובע מסירת סכסוך לבוררות כאשר לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על קביעת הבוררים או מקום הבוררות על תנאי הבוררות; לעניין זה, "תנאי הבוררות" - לרבות קביעת הבורר, מקום הבוררות, תנאים שעל פיהם תתנהל הבוררות, אופן ניהול הבוררות וסדרי הדין בבוררות.
תנאי נוסף שנקבעה לגביו חזקה שהוא מקפח, הוא תנאי הקובע מסירת סכסוך לבוררות, כאשר לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על קביעת הבוררים או מקום הבוררות. הצעת החוק מבקשת להרחיב את רשימת העניינים הנוגעים לבוררות, שכאשר יש לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על קביעתם יראו במסירת הסכסוך לבוררות משום קיפוח, ולכלול בה גם קביעה של תנאים שעל פיהם תתנהל הבוררות, אופן ניהול הבוררות וסדרי הדין בבוררות. כמו כן, מוצע כי רשימת גורמים אלה תהיה רשימה פתוחה.
נקודות לדיון:
הערת ניסוח: התאמה בין פסקה (8) פסקה (10) – לנוכח ההסכמה לתקן את חזקת הקיפוח שבסעיף 4(8), כך שכל מסירת סכסוך לבוררות תיחשב לתנאי מקפח, נדרש להבהיר כי החזקה שבסעיף 4(10) רלוונטית רק במקרה שבו הצליח הספק להוכיח כי מסירת הסכסוך לבוררות, כשלעצמה, לא היתה מקפחת.
סעיף 1(4) להצעת החוק – הוספת חזקה חדשה לגבי הצהרות של הלקוח
תנאי שלפיו נדרש הלקוח להצהיר על מעשה שעשה, על מודעותו לעניין מסוים, או על דבר מה אחר, או לאשר אותו, ובכלל זה תנאי שלפיו נדרש הלקוח לאשר או להצהיר כי קרא את החוזה או כי הוא מסכים לחוזה או לתנאיו.
הצעת החוק מבקשת להוסיף לרשימת חזקות הקיפוח הקיימות, חזקת קיפוח חדשה. לפי המוצע, אם תנאי קובע כי הלקוח נדרש להצהיר על מעשה שעשה, על מודעותו לעניין מסוים או על דבר אחר, או שהוא קובע כי הלקוח נדרש להצהיר שקרא את החוזה או שהוא מסכים לו או לתנאיו – חזקה שתנאי זה הוא מקפח.
בדברי ההסבר צוין, כי מקורו של הסעיף הוא בפרשה שבמסגרתה קבע בית הדין לחוזים אחידים2 כי תנאי כללי בחוזה, לפיו הלקוח מאשר כי קרא והסכים לכל התנאים שבחוזה הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד. לעומתו, קבע בית המשפט העליון3, במסגרת פסק הדין בערעור, כי אין בתנאי זה משום קיפוח. המחלוקת שבין בית הדין לחוזים אחידים לבין בית המשפט העליון בנקודה זו, היא מחלוקת בשאלה של מדיניות ולא בשאלה פרשנית של הוראות הדין. במסגרת הצעת חוק זו על המחוקק להכריע בין שני קווי המדיניות שהציגו בית הדין לחוזים אחידים ובית המשפט העליון. הצעת החוק מבקשת לאמץ את קביעותיו של בית הדין לחוזים אחידים, ולקבוע במפורש כי תנאי כאמור הוא בחזקת מקפח.
ואולם, גם אם מאמצים חזקת קיפוח מעין זו, יש לבחון את היקפה של חזקת הקיפוח בהתאם לניסוח החזקה בהצעת החוק. לפי הנוסח המוצע, כל הצהרה של לקוח, ולו על עניינים בסיסיים שבעובדה, כמו שם, גיל, כתובת וכדומה, תחשב כמקפחת. נדמה כי יש הסכמה ולפיה תוצאה זו אינה מוצדקת. כדי להימנע מהתוצאה האמורה, הוצע על ידי משרד המשפטים הנוסח הבא:
תנאי שלפיו נדרש הלקוח לאשר או להצהיר כי קרא את החוזה, וכן תנאי שלפיו נדרש הלקוח להצהיר על מעשה שעשה, על מודעותו לעניין מסוים, או על דבר מה אחר, או לאשר אותו, למעט פרטים שמסר.
הצעה להוספת חזקת קיפוח לגבי הרחבת זכויות של הספק
סעיף 4(6) לחוק קובע חזקת קיפוח לגבי כל תנאי בחוזה אחיד השולל, מגביל או מסייג זכות או תרופה שהדין מעמיד לרשות הלקוח. בדיון הקודם הוצע על ידי הייעוץ המשפטי לוועדה לשקול להרחיב חזקת קיפוח זו ולקבוע, כי לא רק תנאי המכיל צמצום של זכויות ותרופות העומדות ללקוח הוא בחזקת מקפח, אלא גם תנאי המרחיב זכויות ותרופות העומדות לספק מעבר לאלה העומדות לטובתו על פי דין יוגדר כתנאי המוחזק כמקפח. משרד המשפטים הסכים לעקרון אך ביקש לקבוע את הדברים כחזקת קיפוח נפרדת. במסגרת הדיון שהתקיים בוועדה בכנסת ה-18, העלה ד"ר גלברד את הרעיון להוסיף חזקת קיפוח נוספת שעניינה תנאי המטיל על הלקוח חובת פיצויים מוסכמים לא פרופורציונאליים שישולמו אף במקרים בהם אין נזק אמיתי לספק, וכן תנאי המתיר לספק לצרף תרופות שצירופן אינו מותר על פי דין. נציגת משרד המשפטים אמרה שעקרון מקובל עליה אך יש מקום לחשוב על ניסוח של החזקה4. לנוכח האמור, מוצע הנוסח הבא:
תנאי המקנה לספק זכות או תרופה שאינה עומדת לו על פי דין, לרבות תנאי המתיר לספק לצרף תרופות שצירופן אינו מותר בדין וכן תנאי הקובע לטובת הספק פיצויים מוסכמים שאינם סבירים.
סעיף 2 להצעת החוק – תיקון סעיף 5 לחוק שעניינו הגבלת זכות הפניה לערכאות
5. (א) תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות - בטל.
(ב) תנאי בחוזה אחיד הפוטר את הספק, באופן מלא או חלקי, מאחריות המוטלת עליו על פי חיקוק לנזק לגוף או למעשה זדון - בטל.
בשונה מהוראות ס' 4 לחוק הקובעות חזקות קיפוח לגבי תנאים מסוימים, ס' 5 לחוק קובע כי תנאי בחוזה אחיד ששולל או מגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות – בטל לחלוטין. הצעת החוק מבקשת להרחיב את ס' 5 לחוק ולקבוע הוראת בטלות גם לגבי תנאי הפוטר ספק מאחריות המוטלת על פי חיקוק לנזק לגוף או למעשה זדון. התפיסה העומדת ביסוד התיקון המוצע היא כי תנאים מעין אלה סותרים את תקנת הציבור, ועל כן דינם להתבטל. דוגמא לתנאי הפוטר מאחריות לנזקי גוף, ואשר נפסל על ידי בית המשפט, ניתן למצוא בפרשת צים5. באותה פרשה חלתה נוסעת באניית צים בעקבות פעילות רשלנית של החברה לאחר שאכלה מזון מקולקל שהוגש לה בהפלגה. החברה ביקשה לפטור את עצמה מכוח סעיף בחוזה הפוטר אותה מכל אחריות לנזקים שייגרמו לנוסעים בשל רשלנות החברה. ביהמ"ש העליון דחה את עמדת החברה וקבע כי תקנת הציבור מחייבת לפסול את הסעיף האמור. יוער, כי בפסק הדין קיימת התלבטות באשר להלכה הראויה, וחלק מהשופטים השמיעו את הדעה לפיה אין לשלול כליל תנאי הפוטר ספק מאחריות המוטלת עליו על פי דין לנזק גוף, וכי יש להותיר בידי בית המשפט את ההכרעה בשאלה זו, בכל עניין לפי נסיבותיו. הצעת החוק מאמצת את עמדת הרוב בפרשת צים.
נקודות לדיון:
הערת ניסוח: "מאחריות המוטלת עליו על פי חיקוק" – מדוע הניסוח המוצע הוא "על פי חיקוק" ולא "על פי הדין", בעוד שכל יתר חזקות הקיפוח משתמשות במונח "דין" ולא במונח "חיקוק"? הערה זו מקובלת על משרד המשפטים, ועל כן ישונה הניסוח ל"דין".
הצעה לתיקון ס' 6 לחוק שעניינו בית הדין וחבריו
(א) מוקם בזה בית דין לחוזים אחידים.
(ב) מספר חברי בית הדין לא יעלה על שנים עשר.
(ג) אב בית הדין וממלא מקומו יהיו שופטים של בית משפט מחוזי שימנה שר המשפטים בהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון.
(ד) יתר חברי בית הדין ימונו בידי שר המשפטים, ובהם יהיו לפחות שני נציגים של ארגוני צרכנים; מספר החברים שהם עובדי המדינה לא יעלה על שליש מכלל החברים שימנה השר לפי סעיף קטן זה.
(ד1) יתר חברי בית הדין כאמור בסעיף קטן (ד), יהיו בעלי השכלה משפטית (להלן – משפטנים) או בעלי השכלה כלכלית (להלן – כלכלנים); על אף האמור, לא יותר מחבר אחד בכל מותב יהיה כלכלן שאינו משפטן.
(ה) תקופת כהונתם של חברי בית הדין תהיה שלוש שנים.
(ו) הודעה על מינוי חברי בית הדין תפורסם ברשומות.
(ז) בחוק זה, "ארגון צרכנים" – כהגדרתו בסעיף 31(ג) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.
נקודות לדיון:
(1) כישורי חברי בית הדין – בסעיף הקובע את הקמת בית הדין לחוזים אחידים וחבריו חסרה התייחסות לכישוריהם של חברי בית הדין לחוזים אחידים שאינם שופטים של בית המשפט המחוזי. מוצע להבהיר כי חברי בית הדין יהיו משפטנים, ואחד מהם יכול להיות גם כלכלן. הצעה זו מוסכמת על משרד המשפטים.
(2) ארגון צרכנים – ס"ק (ד) וסעיפים נוספים בחוק, מתייחס למונח "ארגון צרכנים" מבלי שמונח זה הוגדר בחוק. מוצע להפנות להגדרה של "ארגון צרכנים" שמופיעה בחוק הגנת הצרכן. הצעה זו מוסכמת על משרד המשפטים.
סעיף 3 להצעת החוק – תיקון סעיף 7 לחוק שעניינו מותב בית הדין
(א) בית הדין ידון בשלושה, אולם אב בית הדין או ממלא מקומו רשאי להורות, לפני תחילת הדיון בענין מסויים, שהדיון בו יהיה לפני מספר בלתי זוגי גדול יותר.
(ב) אב בית הדין, ואם נבצר ממנו - ממלא מקומו, יקבע את מותב בית הדין; כל מותב יורכב מאב בית הדין או ממלא מקומו, ומחברים אחרים שלפחות מחציתם אינם עובדי המדינה, ואחד מהם הוא נציג ארגון צרכנים.
(א) בית הדין ידון בשלושה; אב בית הדין ואם נבצר ממנו - ממלא מקומו, יקבע את מותב בית הדין; כל מותב יורכב מאב בית הדין או ממלא מקומו, ומשני חברים אחרים שלפחות אחד מהם הוא נציג ארגון צרכנים.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי אב בית הדין או ממלא מקומו להורות כי עניין מן העניינים המנויים בתוספת יידון לפניו כדן יחיד, אם ראה מקום להורות כך לצורך יעילות הדיון; החלטה על קיום הדיון בדן יחיד תינתן לאחר שניתנה הזדמנות לצדדים להשמיע את טענותיהם בעניין זה; השר רשאי, בצו, לשנות את התוספת.
(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות סעיף 18 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב- 1992.
הצעת החוק מבקשת לערוך שני תיקונים מרכזיים בנושא של הרכבי בית הדין:
התיקון הראשון: ביטול אפשרות הרחבת המותב – לפי החוק הקיים, בית הדין יושב במותב של שלושה, אלא אם החליט אב בית הדין או ממלא מקומו על מותב רחב יותר. מוצע לבטל את אפשרות הרחבת המותב. בדברי ההסבר נטען, כי עד כה לא ידוע על מקרים שבהם נקבע מותב גדול יותר משלושה לצורך דיון בעניין מסוים.
התיקון השני: צמצום המותב – מוצע כי אב בית הדין או ממלא מקומו יוכלו – לאחר שמיעת הצדדים – לצמצם את המותב לדן יחיד מטעמי יעילות בעניינים המנויים בתוספת המוצעת, וכי השר יוכל לשנות את התוספת בצו. התוספת המוצעת כוללת שני פריטים שלפי המוצע יידונו בפני אב בית הדין בלבד: דיון מקדמי והליכי ביניים.
נקודות לדיון:
(1) שינוי הפרטים שבתוספת – בחוקים בהם קיימת סמכות לצמצום הרכב (ראו, למשל, סעיף 8(ב) ו-(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955), מותנית סמכות השר להורות על צמצום הרכב, באישור וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. מוצע כי גם כאן שינוי התוספת יהיה באישור ועדת החוקה.
(2) פירוט החלטות הביניים – מוצע לפרט בתוספת באלו בקשות להחלטות ביניים ניתן יהיה לצמצם את הרכב בית הדין, שכן ישנן החלטות ביניים שיכולות להיות מהותיות מאד להליך גופו, ואותן מוצע להותיר בידי ההרכב כולו.
בעקבות ההערות האמורות, בחן משרד המשפטים מחדש את הדברים והגיע למסקנה כי כלל אין צורך בקביעת תוספת. שכן, ס' 18 לחוק בתי דין מנהליים – שחל על בית הדין לחוזים אחידים6 – קובע שסמכויות מסוימות המוקנות לבית הדין, מוקנות ליושב ראש המותב שעה שבית הדין אינו יושב בדין. לכן, כבר היום יש לראש ההרכב סמכות לדון לבדו בנושאים הבאים:
• החלטה בעניין דרך הטיעון בפני בית הדין (ס' 26(ב));
• החלטה בעניין זימון עדים (ס' 28(א));
• החלטה בעניין מינוי מומחה מטעם בית הדין (ס' 29);
• החלטה בעניין עיון בתיק (ס' 30);
• החלטה בעניין עיכוב ביצוע של החלטה שעליה עוררים (ס' 33); פרט זה אינו רלוונטי לחוזים אחידים, שכן אין החלטה שעליה עוררים.
לנוכח האמור, אין צורך בס"ק (ב) ובתוספת לחוק אלא ניתן להסתמך על הוראות ס' 18 האמור. ואולם, ישנם שני סוגי סמכויות שלפי אותו סעיף רשאי אב בית הדין לדון בהם בדן יחיד, ובנושא של חוזים אחידים יש להחלטות אלו משמעות רבה ומשרד המשפטים מסר כי הוא אינו מעוניין שהחלטות אלו יתקבלו בדן יחיד. מדובר בהחלטות לפי סעיפים 36 ו-46 לחוק בתי דין מנהליים שעניינן הענקת תוקף של החלטה לפשרה בין הצדדים (ס' 36), והחלטה בעניין עיכוב ביצוע החלטת בית הדין (ס' 46), שאותם מוצע לסייג. לנוכח האמור, מוצע לכתוב את ס' 7 לחוק באופן הבא:
(א) בית הדין ידון בשלושה, אולם אב בית הדין או ממלא מקומו רשאי להורות, לפני תחילת הדיון בענין מסויים, שהדיון בו יהיה לפני מספר בלתי זוגי גדול יותר.
(ב) אב בית הדין, ואם נבצר ממנו - ממלא מקומו, יקבע את מותב בית הדין; כל מותב יורכב מאב בית הדין או ממלא מקומו, ומחברים אחרים שלפחות מחציתם אינם עובדי המדינה, ואחד מהם הוא נציג ארגון צרכנים.
(א) בית הדין ידון בשלושה; אב בית הדין ואם נבצר ממנו - ממלא מקומו, יקבע את מותב בית הדין; כל מותב יורכב מאב בית הדין או ממלא מקומו, ומשני חברים אחרים שלפחות אחד מהם הוא נציג ארגון צרכנים.
(ב) על אף האמור בסעיף 18 לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב–1992, החלטות לפי סעיף 36 ו-46 לאותו חוק, יינתנו על ידי המותב כולו.
סעיף 4 להצעת החוק – תיקון סעיף 11 לחוק שעניינו פרסום החלטת בית הדין
(א) בית הדין ינהל ספר החלטות שיהיה פתוח לעיון הציבור.
(ב) ביטל או שינה בית הדין תנאי מקפח, יפרסם את החלטתו או תמצית ממנה בשני עתונים יומיים לפחות או בכל דרך אחרת שנקבעה בתקנות; החלטות אחרות רשאי בית הדין לפרסם בדרך שתיראה לו מתאימה לתועלת הציבור.
החלטות בית הדין יפורסמו בדרך שבית הדין ימצא לנכון.
מוצע לבטל את חובת בית הדין לנהל ספר החלטות שיהיה פתוח לעיון הציבור, ולפרסם דבר שינוי או ביטול תנאי מקפח בשני עיתונים יומיים. תחת זאת מוצע לקבוע כי "החלטות בית הדין יפורסמו בדרך שבית הדין ימצא לנכון".
נדמה כי יש בהוראה המוצעת כדי לכרסם בעקרון פומביות הדיון, קל וחומר כאשר החוק שבו עסקינן הוא חוק צרכני, בו חשיבות הפרסום לציבור הצרכנים היא רבה. גם אם ההסדר הקובע פרסום בספר מיושן, יש צורך למצוא אפיק פרסום מתאים וקבוע, שלא יסתמך בצורה מקרית על החלטת בית הדין. ככל שרוצים לאפשר לבית הדין להחליט על דרכי פרסום נוספות ומגוונות, ניתן לקבוע כי בית הדין יהיה מוסמך, מעבר לפרסום הרשמי שייקבע, לקבוע גם דרך פרסום נוספת שהוא ימצא לנכון. על כן, מוצע לקבוע דרך פרסום ראשית, כגון אתר האינטרנט של משרד המשפטים, או אתר האינטרנט של הנהלת בתי המשפט ובנוסף לאפשר לבית הדין לפרסם החלטותיו בכל דרך שיראה לנכון.
משרד המשפטים קיבל את ההצעה, למעט עניין הפרסום באתר האינטרנט. עם זאת, כיוון שלפי סעיף 25 לחוק בתי דין מינהליים, לבית הדין יש סמכות לקיים דיון בדלתיים סגורות (על אף שזה נדיר בחוזים אחידים), נציגי משרד המשפטים ביקשו לסייג ולכתוב "בכפוף לסעיף 25 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, החלטות בית הדין יפורסמו....". כמו כן, מבקש משרד המשפטים להוסיף סעיף קטן נוסף שבו ייקבע כי "לעניין סעיף קטן (א), "החלטה" – לרבות נוסח חוזה אחיד שאליו מתייחסת ההחלטה". לדברי משרד המשפטים פרסום נוסח החוזה אליו מתייחסת ההחלטה חיוני להבנת ההחלטה והפקת תועלת ציבורית ממנה.
לנוכח האמור, הנוסח המוצע הוא הנוסח הבא:
(א) בית הדין ינהל ספר החלטות שיהיה פתוח לעיון הציבור.
(ב) ביטל או שינה בית הדין תנאי מקפח, יפרסם את החלטתו או תמצית ממנה בשני עתונים יומיים לפחות או בכל דרך אחרת שנקבעה בתקנות; החלטות אחרות רשאי בית הדין לפרסם בדרך שתיראה לו מתאימה לתועלת הציבור.
(א) בכפוף לסעיף 25 לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב-1992, פסקי דין והחלטות אחרות של בית הדין לחוזים אחידים יפורסמו כדרך שמתפרסמים פסקי דין והחלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים; בית הדין רשאי לפרסם החלטותיו בדרכים נוספות שייראו לו מתאימות לתועלת הציבור.
(ב) לעניין סעיף קטן (א), "החלטה", לרבות נוסח חוזה אחיד שאליו מתייחסת ההחלטה.
בהמשך לדברים האמורים, מוצע לבקש מנציגי משרד המשפטים להסביר כיצד מתפרסמים כיום פסקי דין והחלטות אחרות של בתי משפט מחוזיים? האם עצם הפרסום מוסדר בצורה כלשהי (חקיקה / חקיקת משנה / הנחיות מנהליות)? והאם אין בכך כדי להצר את הפרסום לפי המצב הקיים שבמסגרתו כל החלטות בית הדין אמורות להיות פתוחות לעיון הציבור במסגרת אותו "ספר החלטות"? ובכלל כיצד מתנהל כיום אותו "ספר החלטות"?
סעיף 5 להצעת החוק – החלפת פרק ג' לחוק שעניינו אישור חוזה אחיד
פרק ג' הקיים כיום בחוק אותו מוצע למחוק הוא זה:
15. (א) אישר בית הדין חוזה אחיד, יציין הספק על פני החוזים שהוא עושה לפיו את דבר האישור ואת מועד תפוגתו.
(ב) סוגי ספקים שקבע שר המשפטים לפי סעיף קטן (ג), יציינו על פני החוזים שהם עושים לפי חוזה אחיד, כי החוזה האחיד טרם אושר על ידי בית הדין במקרים אלה: בית הדין לא אישר אותו, לבית הדין הוגשה בקשה לאישור החוזה האחיד או שהספק לא ביקש מבית הדין את אישורו.
(ג) שר המשפטים יקבע סוגי ספקים לעניין סעיף קטן (ב) בהתחשב, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) המספר המשוער של לקוחות שהספק עשוי להציע להם להתקשר עמו בחוזה אחיד;
(2) חלק ניכר מלקוחות הספק הם צרכנים, כהגדרתם בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;
(3) אופי פעילותו של הספק;
(4) סוג השירות או המוצר נושא החוזה.
פרק ג' החדש אותו מוצע להוסיף לחוק, במקום פרק ג' הקיים הוא זה:
12. (א) ספק רשאי להגיש בקשה לבית הדין לבחון אם קיימים תנאים מקפחים בחוזה אחיד שהוא מתקשר או מתכוון להתקשר על פיו עם לקוחות (בסעיף זה – בחינת חוזה אחיד).
(ב) הגיש ספק לבית הדין בקשה לבחינת חוזה אחיד, לא יבחן בית הדין את החוזה האחיד, אלא אם כן מצא כי קיים עניין ציבורי המצדיק זאת, לאחר ששקל את השיקולים האלה:
(1) האם חלק ניכר מלקוחותיו של הספק הם צרכנים; בפסקה זו, "צרכן" – כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981;
(2) אופי פעילותו של הספק, לרבות היותו בעל מונופולין כמשמעותו בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח–1988;
(3) סוג השירות או המוצר נושא החוזה או היקפו;
(4) חיוניות השירות או הנכס אשר מספק הספק.
(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), נדרש ספק על פי חוק או בידי רשות מוסמכת להגיש בקשה לבחינת חוזה אחיד, יבחן בית הדין את החוזה האחיד.
(ד) המשיבים לבקשה לבחינת חוזה אחיד יהיו היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, מי שנקבעו כמשיבים בתקנות, וכן מי שבית הדין מצא לנכון להזמין כמשיב.
13. (א) מצא בית הדין כי תנאי מהתנאים שבחוזה האחיד שהובא לבחינתו הוא תנאי מקפח, יחולו הוראות סעיפים 17 ו-18.
(ב) קבע בית הדין כי אין תנאי מקפח בחוזה אחיד שהובא לבחינתו, תהא חזקה בכל הליך המתנהל בפני בית משפט לגבי חוזה שנכרת לפי אותו חוזה אחיד, כי אין בחוזה האחיד תנאי מקפח, ובלבד שלא הוכנסו בחוזה שינויים לעומת החוזה האחיד, וזאת לתקופה של חמש שנים מיום קביעתו של בית הדין כאמור או לתקופה קצרה יותר שקבע בית הדין.
מוצע לבטל את הפרק בחוק העוסק באישור חוזים אחידים. לפי החוק הקיים, ספק רשאי לבקש אישור של חוזה אחיד שבו הוא משתמש ולזכות בחסינות החוזה מפני טענות לתנאים מקפחים בחוזה לתקופה של עד 5 שנים אם בית הדין נענה לבקשתו ואישר את החוזה. מוצע לבטל אפשרות זאת ולמקד את המאמצים בשני הליכים אחרים: בחינת חוזה אחיד (להלן – "בחינה") וביטול תנאי מקפח (להלן – "ביטול").
בהליך הבחינה המוצע מעוגנת אפשרות של ספק לפנות ביוזמתו לבית הדין. בניגוד להסדר הקיים היום, בו כל ספק רשאי לבקש מבית הדין לאשר את החוזה שלו, מוצע לסייג את אפשרות הפניה לבית הדין כך שבית הדין לא יאשר בחינת החוזה, אלא אם מצא שקיים עניין ציבורי המצדיק את הליך הבחינה, לפי ארבעה מבחנים שנקבעו בסעיף המוצע (היותם של חלק ניכר מהלקוחות צרכנים, אופי פעילות הספק, סוג השירות או המוצר, חיוניות השירות או הנכס המסופק). כמו כן, לפי המוצע "תעודת הביטוח" שתהיה לספק במקרה שבו בית הדין בחן את החוזה ואישר אותו תהיה פחות "אטרקטיבית" מזו שהוצעה במסגרת החוק כנוסחו היום. לפי החוק הקיים, אישור של חוזה אחיד על ידי בית הדין מעניק חסינות לתקופה של 5 שנים מפני כל טענה בדבר קיפוח בתנאי החוזה האחיד (למעט מקרים חריגים בהם מוגשת בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה). לעומת זאת, לפי הצעת החוק, בחינה של חוזה אחיד תקנה רק חזקה כי אין בחוזה האחיד תנאי מקפח, וזאת לתקופה של 5 שנים או לתקופה קצרה יותר שייקבע בית הדין.
נקודות לדיון:
האם לנוכח התיקון המוצע יש טעם להותיר את הליך הבחינה על כנו – לנוכח ההצרה המשמעותית של האפשרות לפנות לבית הדין בבקשה לאישור מראש של חוזה אחיד, וצמצום משמעותי של הרווח הפוטנציאלי של ספק מבקשה כאמור, מתעוררת השאלה האם בכלל יש טעם להותיר את המסלול הזה על כנו, והאם אין מקום לבטל כליל את האפשרות של פנייה וולונטרית – בשונה מפנייה המחויבת על פי דין או על פי דרישה של רשות מוסמכת – לבדיקה מראש של החוזה על ידי בית הדין? שהרי בעקבות התיקונים המוצעים סביר להניח שדווקא אותם ספקים שיש עניין ציבורי שהחוזים שלהם ייבחנו על ידי בית הדין, כלל לא יפנו בבקשה לבית הדין. מיהו, אפוא, הספק שלפי הערכת נציגי הממשלה ירצה לנסות ולפנות לבית הדין בבקשה שיבחן את החוזה אחיד שלו, לאור התנאים החדשים המוצעים?
יוער, כי ככל שאמנם יוחלט על ביטול מוחלט של האפשרות של ספק לפנות מיוזמתו לבית הדין, עדיין יש צורך להותיר – באופן חלקי – את קיומו של מסלול זה ביחס לאותם המקרים שבהם הספק נדרש מכוח החוק או על פי רשות מוסמכת להביא את החוזה אחיד שלו לבחינה בפני בית הדין. המשמעות של שינוי זה היא מחיקה של סעיפים קטנים (א) ו-(ב) לס' 12 המוצע, וכן מחיקה של הרישה ("על אף האמור בסעיף קטן (ב)") של ס"ק (ג).
סעיף 6 להצעת החוק – תיקון ס' 16 לחוק שעניינו בקשה לבטל תנאי מקפח
(א) היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, הממונה על הגנת הצרכן והסחר ההוגן לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, כל ארגון לקוחות ורשות ציבורית שנקבעו בתקנות וכן ארגון לקוחות שיאשר שר המשפטים לענין מסוים, רשאים לבקש מבית הדין לבטל או לשנות תנאי מקפח בחוזה אחיד.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע לארגון לקוחות או לרשות ציבורית שנקבעו לפי סעיף קטן (א) תנאים להגשת בקשות לבית הדין.
(ג) המשיב לבקשה יהיה הספק המתקשר או המתכוון להתקשר בחוזה האחיד, וכן רשאי להצטרף כמשיב, באישור בית הדין, ארגון יציג של ספקים או גורם אחר הנוגעים בדבר.היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין, וכן מי שבית הדין מצא לנכון להזמין כמשיב; כל ארגון יציג של ספקים או כל גורם אחר שהוא בעל עניין בבקשה כאמור, רשאי להצטרף כמשיב ובלבד שבית הדין אישר זאת.
ס' 16(א) קובע רשימה של גורמים שרשאים לפנות לבית הדין לחוזים אחידים בבקשה לבטל תנאים מקפחים. הצעת החוק מבקשת לקבוע כי הבקשה יכולה להיות גם לשינוי של התנאי המקפח ולא רק לביטולו.
כמו כן, מוצע לתקן את רשימת הגורמים המנויים בס' 16(ג) כמשיבים לבקשה. כיום, נוסף על הספק וארגון יציג של ספקים, רשאי להצטרף כמשיב – אם בית הדין אישר זאת – רק גורם הנוגע בדבר. הצעת החוק מבקשת לערוך שני תיקונים:
• מוצע לקבוע כי כל גורם שהוא בעל עניין בבקשה רשאי להצטרף כמשיב, באישור בית הדין, ולא רק מי שהוא גורם שהוא נוגע בדבר. יש בכך כדי להרחיב את רשימת המשיבים הפוטנציאליים.
• מוצע לקבוע כי בית הדין יוכל ליזום פנייה לגורמים שונים שהוא מוצא לנכון, ולהזמין אותם להיות משיבים.
כמו כן, ביקש משרד המשפטים לקבוע כי היועץ המשפטי לממשלה יהיה משיב בכל תיק שבו הוגשה בקשה לבית הדין לבטל או לשנות תנאי מקפח בחוזה אחיד.
נקודות לדיון:
הרחבת הגורמים שרשאים לבקש ביטול תנאים – תקנה 4 לתקנות החוזים האחידים, התשמ"ג-1983 קובעת כי הרשאים לבקש ביטול תנאי מקפח בבית דין בנוסף למבקשים שנמנו בסעיף 16(א) לחוק הם: המועצה הישראלית לצרכנות, הרשות להגנת הצרכן בהסתדרות ובנק ישראל. לנוכח המגמה של צמצום הדרסטי של מסלול האישור, מחד גיסא, ומתן דגש על המסלול של בקשה לביטול/שינוי תנאים מקפחים, מאידך גיסא, האם אין מקום להרחיב את מסלול הביטול ולהכיר – במסגרת התקנות – בארגוני לקוחות נוספים או ברשויות ציבוריות נוספות שיוסמכו להגיש בקשות לביטול?
סעיף 7 להצעת החוק – תיקון ס' 17 לחוק שעניינו ביטול ושינוי תנאי בבית דין
(א) מצא בית הדין שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח.
(ב) ביטל בית הדין תנאי או שינה אותו, כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא ליתן כל צו להבטחת קיום החלטתו כאמור, ובכלל זה לחייב את הספק להשתמש בנוסח החוזה האחיד כפי ששונה בידי בית הדין, לתקופה שיקבע; צו לפי סעיף קטן זה, דינו לעניין ביצוע הצו ולעניין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, כדין צו שניתן בידי בית משפט בעניין אזרחי.
מוצע לקבוע כי לבית הדין תהיה הסמכות ליתן צווים שיבטיחו את קיום החלטותיו, וכן להפעיל סנקציות הקבועות בפקודת ביזיון בית המשפט לצורך מימושם. הסנקציות הקבועות בפקודת בזיון בית המשפט הן בעיקר קנס ומאסר. בעוד שלפי החוק כנוסחו היום לא היתה לבית הדין דרך לאכוף החלטותיו, הרי שלפי התיקון יינתנו לו הכלים לכך.
כמו כן, משרד המשפטים מבקש להוסיף הוראה נוספת, שתטיל חובה על הספק להגיש חוזה מתוקן. מטרתה של הוראה זו היא להביא בפני הציבור את נוסח החוזה שתוקן בהתאם להחלטת בית הדין, ובכך לאפשר לציבור לבקר ולפקח על החוזים שבאמצעותם מתקשר הספק בפועל לאחר מתן פסק הדין. להלן נוסח הסעיף המוצע, עם התוספת האמורה של משרד המשפטים:
(א) מצא בית הדין שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח.
(ב) ביטל בית הדין תנאי לפי סעיף קטן (א) או שינה תנאי כאמור, יורה לספק להגיש נוסח מתוקן של החוזה האחיד הכולל את הביטול או השינוי עליו הורה בית הדין; הגיש הספק נוסח מתוקן, יקבע בית הדין אם החוזה שהוגש תוקן בהתאם להחלטתו.
(ג) ביטל בית הדין תנאי או שינה אותו, כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא ליתן כל צו להבטחת קיום החלטתו כאמור, ובכלל זה לחייב את הספק להשתמש בנוסח החוזה האחיד המתוקן כפי ששונה בידי בית הדין כאמור בסעיף קטן (ב), לתקופה שיקבע; צו לפי סעיף קטן זה, דינו לעניין ביצוע הצו ולעניין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, כדין צו שניתן בידי בית משפט בעניין אזרחי.
נקודות לדיון:
יכולת האכיפה והמעקב – התיקון המוצע מעורר שאלה עד כמה פקודת ביזיון בית משפט היא אמנם הכלי החקיקתי האפקטיבי לאכיפה של החלטות בית הדין. שכן, כדי שניתן יהיה להפעיל את הכלים שפקודת ביזיון בית משפט מאפשרת להפעיל, קרי: קנס או מאסר, יש צורך לעקוב ולפקח על הספק כדי לראות האם הוא מפר את החלטות בית הדין או לא, והשאלה היא מי יעשה את הפיקוח האמור. כך, למשל, נניח כי בית הדין הוציא צו שהורה לספק פלוני לשנות תנאי בחוזה האחיד, והוא הגיש לבית הדין את החוזה המתוקן. מי יפקח ויוודא האם הספק משתמש בנוסח החוזה המתוקן שהגיש לבית הדין או שהוא ממשיך להשתמש בנוסח המקורי של החוזה, ויש לפנות בבקשה להפעלה של פקודת ביזיון בית המשפט בשל הפרה של צו בית הדין? הגורמים הרלוונטיים שיכול שיבצעו מעקב כאמור הם אלה:
(1) בית הדין. בעניין זה מוצע לברר האם לבית הדין יש כלים לבצע מעקב כזה?
(2) היועץ המשפטי לממשלה. בעניין זה מוצע לברר האם יש ליועץ המשפטי לממשלה כלים לבצע מעקב כזה, ואם כן – האם מעקב כזה מבוצע בפועל?
(3) הלקוח. מתוך הנחה סבירה שמרבית הלקוחות אינם קוראים את החוזה האחיד, האם לקוח רגיל ישים בכלל לב לכך שהספק מפר את הוראות בית הדין? גם אם נניח שהוא ישים לב לכך, האם ללקוח המצוי יש את הזמן והמשאבים הנדרשים לפתוח בהליך משפטי בטענה שיש כאן הפרה של הוראות בית הדין ולבקש הפעלה של פקודת ביזיון בית משפט?
בספרות7 הוצע הרעיון לאפשר הכרה במסלול של תובענה ייצוגית בגין הפרת החלטות וצווים של בית הדין לחוזים אחידים, דבר שייצור תמריץ כלכלי ללקוחות לפקח על יישום ההחלטות והצווים של בית הדין בידי הספק. מוצע לחברי הוועדה לשקול הצעה זו.
סעיף 8 להצעת החוק – החלפת ס' 18 לחוק שעניינו כוחם של שינוי וביטול בבית דין
(א) תנאי שבית הדין ביטל ייחשב כבטל בכל חוזה שנכרת על פי אותו חוזה אחיד אחרי מועד החלטת בית הדין; תנאי שבית הדין שינה יחול כפי ששונה בכל חוזה כאמור.
(ב) בית הדין רשאי להחיל את הביטול או את השינוי גם על חוזים שנכרתו לפני מועד מתן ההחלטה ואשר טרם בוצעו במלואם ורשאי הוא לקבוע תנאים לכך, ובלבד שביטול או שינוי כאמור לא יחולו על מה שבוצע לפי החוזה לפני יום מתן ההחלטה.
(א) ביטל בית הדין תנאי או שינה אותו, כאמור בסעיף 17(א), יראו את התנאי האמור כבטל או שהתנאי האמור יחול בנוסחו כפי ששונה, לפי העניין –
(1) בכל חוזה אחיד אחר של אותו ספק הזהה במהותו לחוזה האחיד שלגביו ניתנה החלטת בית הדין;
(2) בכל חוזה שנכרת על פי החוזה האחיד שלגביו ניתנה החלטת בית הדין או על פי חוזה אחיד אחר כאמור בפסקה (1), וזאת אף אם נכרת לפני מועד החלטת בית הדין.
(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א) –
(1) ביטול או שינוי כאמור באותו סעיף קטן לא יחולו על חיובים שקוימו על פי החוזה לפני מועד החלטת בית הדין;
(2) רשאי בית הדין לקבוע כי הביטול או השינוי כאמור באותו סעיף קטן יחולו רק על חוזים שנכרתו לאחר מועד החלטת בית הדין או ממועד אחר שיקבע; לעניין זה יביא בית הדין בחשבון, בין השאר, את סוג ההתקשרות, את תקופת ההתקשרות ואת עוצמת הקיפוח.
(ג) בסעיף זה ובסעיף 19, "לקוח" ו"ספק" – לרבות חליפיהם, במקום שהועברה הזכות או הומחתה.
ס' 8 להצעת החוק מבקש להחליף את ס' 18 לחוק הקיים, ולקבוע במקומו הסדר חדש, השונה בשני היבטים מרכזיים מהחוק הקיים:
(1) חוזה זהה במהותו: לפי החוק הקיים, החלטת בית הדין חלה על כל חוזה שנכרת על פי החוזה האחיד ששונה או בוטל, ותנאי שבית הדין שינה יחול כפי ששונה בכל חוזה כאמור. לפי התיקון המוצע תחול החלטת בית הדין על כל חוזה אחיד הזהה במהותו לחוזה האחיד שלגביו ניתנה החלטת בית הדין. המבחן המוצע הוא מבחן מהותי, והוא נועד להגן על הלקוח מפני שימוש של הספק בתנאי המקפח במסגרת חוזים אחידים אחרים שהוא עושה בהם שימוש – ושלא נבחנו על ידי בית הדין – רק בשל העובדה הטכנית שהחלטת בית הדין התייחסה לחוזה אחיד מסוים ולא לחוזה אחיד אחר שזהה לו במהותו.
(2) שינוי ברירת המחדל לגבי התחולה בזמן של החלטות בית הדין: לפי החוק הקיים החלטות בית הדין לחוזים אחידים בדבר שינוי תנאי מקפח או ביטולו חלות רק על חוזים שנכרתו לאחר ההחלטה, אלא אם בית הדין קבע אחרת. במסגרת ההצעה מוצע להפוך את ברירת המחדל ולהחיל את החלטות בית הדין על כל חוזה שנכרת על פי אותו חוזה אחיד גם אם נכרת בטרם התקבלה החלטת בית הדין בדבר היותו מקפח, אלא אם כן בית הדין קבע אחרת. ואולם, על מנת להגן על אינטרס ההסתמכות של צדדים להסכם שכבר קוים, מוצע לקבוע כי הסעיף לא יחול על חיובים שכבר קוימו. הפיכת הכלל נועדה להגן על הלקוח, כדי שלא יהיה כבול לתנאים שבית הדין קבע כי הם מקפחים, וזאת רק בגלל שהחוזה שלו נחתם לפני ההחלטה.
הייעוץ המשפטי של הוועדה הציע להוסיף, בס' 18(א)(1) המוצע, את חליפו של הספק כמי שיחויב אף הוא לשנות את התנאי שנקבע כמקפח. זאת, על מנת להימנע מאפשרות של הותרת התנאי המקפח על כנו בחוזה אחיד של ספק הקשור לספק שבית הדין ביטל או שינה תנאי בהסכם האחיד שלו. ההצעה עולה בקנה אחד עם ההצעה הממשלתית לתיקון ס' 19 להלן. בס' 19 מוצע כי בעת שבית משפט מוצא כי תנאי הוא מקפח, תחול החלטת בית המשפט גם על חליפיהם של הספק והלקוח. מוצע כי גם בסעיף 18, העוסק בהחלטות בית הדין, תורחב החלטת בית הדין באופן שתחול על חליפו של הספק ("בכל חוזה אחיד אחר של אותו ספק או של חליפו הזהה במהותו..."). הצעה זו מקובלת על משרד המשפטים. כמו כן, מוצע גם להבהיר כיצד אדם נעשה חליפו של הספק או הלקוח ולהחיל קביעות אלה גם לגבי ס' 19.
נקודות לדיון:
טיב השיקולים – לכאורה, השיקול המרכזי שיכול להטות את הכף לכיוון החלטה להימנע מלהחיל את הביטול או השינוי גם על חוזים שנכרת לפני מועד החלטת בית הדין, הוא השיקול של עוצמת הפגיעה בספק. מוצע לשקול האם אין מקום, נוסף על השיקולים של סוג ההתקשרות ותקופת ההתקשרות, לכתוב במפורש גם שיקול זה. אמנם, השיקולים של סוג ההתקשרות ותקופת ההתקשרות נוגעים בנקודה זו, אך האם אין מקום לומר את הדברים במפורש? משרד המשפטים הסכים להצעה להבהיר כי בית הדין רשאי לקבוע שהביטול או השינוי יחול רק מכאן ולהבא ובלבד שמתקיימת פגיעה חריגה בספק.
סעיף 9 להצעת החוק – תיקון ס' 19 לחוק שעניינו ביטול ושינוי תנאי בבית משפט
(א) מצא בית משפט, בהליך שבין ספק ולקוח, שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח בסעיף זה, "ספק" ו"לקוח"- לרבות חליפיהם מכוח חיקוק או מכוח חוזה.
(ב) בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנדון לפניו.
כאשר מתנהל הליך משפטי בבית משפט בין ספק ולקוח, לבית המשפט מוקנית הסמכות לבטל או לשנות תנאי מקפח בחוזה ביניהם. מוצע לקבוע כי סמכותו זו של בית המשפט תחול גם כאשר הצדדים הם לא הספק והלקוח המקוריים אלא מי שנכנסו בנעלי הספק או הלקוח מכוח חיקוק או חוזה (="חליפיהם"). בדברי ההסבר נאמר, כי הכוונה היא למי שנכנס בנעלי הלקוח כגון ערב, שלוח, יורש, צד ג' בחוזה לטובת צד ג', מוטב או נמחה בהמחאת זכות או חבות. הכוונה היא למנוע אפשרות של חתימה על תנאי שנקבע כמקפח בכסות של ספק או לקוח אחרים, שאינם אלא חליפיהם של הספק או של הלקוח שבעניינם נקבע כי התנאי מקפח.
לנוכח ההצעה לתיקון ס' 18 שמבהירה את עניין החליפים, יושמט התיקון המוצע מס' 19.
סעיף 10 להצעת החוק – תיקון ס' 23 לחוק שעניינו סייגים לתחולה
(א) הוראות חוק זה לא יחולו על –
(1) תנאי הקובע את התמורה הכספית שישלם הלקוח או הספק בעד נושא העסקה;
(2) תנאי התואם תנאים שנקבעו או אושרו בחיקוק תנאי התואם תנאים שנקבעו בחיקוק, בהתאם לתכלית החיקוק;
(3) תנאי התואם תנאים שנקבעו בהסכם בין-לאומי שישראל צד לו;
(4) הסכם קיבוצי לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, בין שהוגש לרישום לפי החוק האמור ובין אם לאו, לרבות הסדר קיבוצי אחר ובלבד שנעשה בכתב ונקבעו בו שיעורים לשכר עבודה.
ס' 10 להצעת החוק מבקש לערוך שני תיקונים בסעיף הקובע את הסייגים לתחולת החוק:
(1) תנאי הקובע תמורה כספית – פסקה (1) מסייגת את תחולת החוק, כך שלא יחול על תנאי הקובע את התמורה הכספית. מוצע לערוך שני תיקונים בסייג זה: התיקון הראשון – מבקש לקבוע כי הסייג חל גם כאשר הספק משלם את התמורה הכספית ולא רק כאשר הלקוח משלם אותה. התיקון השני – מבקש להבהיר כי הסייג בדבר התמורה הכספית חל רק על התמורה עצמה ולא על התנאים הנלווים לה, כגון: תנאים בדבר אופן חישוב התמורה או הדרך שבה היא נקבעת וכו'. לשם כך, מוצע להוסיף את המילים "בעד נושא העסקה".
(2) תנאים שנקבעו בחיקוק – מוצע לתקן את הסייג הקובע כי הוראות החוק אינן חלות על תנאי התואם תנאים שנקבעו או אושרו בחיקוק. ראשית, מוצע לצמצם את הסייג כך שהוא יחול רק על תנאי התואם תנאים שנקבעו בחיקוק, אך לא על תנאי התואם תנאים שאושרו בחיקוק. כמו כן, מוצע להבהיר כי הקביעה לפיה הוראות החוק לא יחולו על תנאי התואם תנאים שנקבעו בחיקוק, תתפרש בהתאם לתכלית החיקוק, כך שהחיקוק כולו ייבחן על רקע תכליתו.
נקודות לדיון:
(1) הערת ניסוח – מוצע למחוק את הסימון של ס"ק (א), וזאת לנוכח העובדה שאין ס"ק (ב).
(2) "בעד נושא העסקה" – בדברי ההסבר נטען, כי כדי להבהיר שהסייג בדבר התמורה הכספית חל רק על התמורה עצמה ולא על התנאים הנלווים לה, מוצע להוסיף את המילים "בעד נושא העסקה". ואולם, מדובר בניסוח מעט עמום שספק אם נותן מענה בצורה מלאה לספק שאותו הוא ביקש להבהיר. זאת, מכמה נימוקים:
ראשית, המילים "בעד נושא העסקה" מתייחסות למטרה של נתינת אותה תמורה כספית, מבלי שיש בכך, בהכרח, כדי להבהיר מה כלול במסגרת אותה "תמורה כספית".
שנית, ישנם מקרים בהם תנאים קובעים את התמורה הכספית באמצעות מנגנון שאיננו נוקב את הסכום בצורה מדויקת, ולכאורה גם בהם יש לראות בהם "תנאי הקובע את התמורה הכספית... בעד נושא העסקה". כך, למשל, במקרה שבו עו"ד מחתים לקוח על הסכם שכר טרחה, ושכר הטרחה נקבע כ"25% מהסכום שייפסק על ידי בית המשפט". האם תנאי מעין זה הוא "תנאי הקובע את התמורה הכספית... בעד נושא העסקה" או לא? בין אם התשובה לכך היא חיובית ובין אם התשובה לכך היא שהסייג אינו חל על תנאי מעין זה, נדמה כי הוספת הביטוי "בעד נושא העסקה", כשלעצמה, אין בה כדי לפתור את הספק, ומוטב להבהיר עניין זה בצורה יותר מפורשת בנוסח הסעיף.
שלישית, גם סעיפים הקובעים תמורה כספית במובן הכי מצומצם של המילה, יכולים להיות מנוסחים בצורה מסובכת ובעייתית שספק אם הלקוח מבין באמת מה בסופו של חשבון הסכום המלא של התמורה הכספית שאותה הוא נדרש לשלם. כך, למשל, אם בחוזה עם חברת סלולר החשבון החודשי התמורה הכוללת מורכבת מרכיב קבוע, רכיב של שיחות, רכיב של הודעות ורכיב של תוכן, שכל אחד מהם כתוב בסעיף אחר שמנוסח בצורה מורכבת, יכול הלקוח להימצא במצב שבו ספק אם הוא מבין לגמרי מהי התמורה אותה הוא נדרש לשלם, בסופו של חשבון.
לנוכח האמור, ובהינתן שהכוונה העומדת ביסוד הצעת החוק – על פי דברי ההסבר – היא לצמצם את היקף הסייג, מוצע לנסח את הסייג בצורה מפורשת ובהירה. כדי להבהיר חלק מהנקודות, הציע משרד המשפטים להחליף את המונח "תמורה כספית" במונח "מחיר" שמלמד בצורה ברורה יותר על כך שמדובר על סכום הכסף שאותו נדרש הלקוח לשלם, ולא מעבר לכך. כמו כן, הסכים משרד המשפטים להוסיף שהסייג יחול רק אם התנאי ינוסח בלשון פשוטה וברורה. לאור האמור, מוצע הנוסח הבא:
(א) תנאי הקובע את התמורה הכספיתהמחיר שישלם הלקוח או הספק בעד נושא העסקה, ובלבד שהוא מנוסח בלשון פשוטה וברורה.
(ב) פסקה (א) לא תחול על תנאים נלווים למחיר, או על האופן שבו המחיר מחושב, מעודכן או נקבע.
סעיף 11 להצעת החוק – תיקון ס' 25 לחוק שעניינו ביצוע ותקנות
(א) שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו לרבות בדבר –
(1) סדרי הדין בבית הדין, הארכת המועדים להגשת ערעור, ורציפות הדיון;
(2) אנשים וארגונים שיהיו רשאים לטעון לטובת בעל דין או שיהיו רשאים להיות משיבים לפני בית הדין;
(3) דרכי מינוי עורך דין כשהמדינה מבקשת אישור לחוזה אחיד;
(4) תשלום הוצאות ודמי בטלה של עדים בהליכים לפני בית הדין;
(5) צורת הציון על חוזים לפי סעיף 15;
(6) הטלת חובה על ספק להמציא עותק מחוזה אחיד שהוא מתקשר או מתכוון להתקשר על פיו, ליועץ המשפטי לממשלה או לממונה על הגנת הצרכן והסחר ההוגן, לפי דרישתם.
(7) נסיבות או סוגי חוזים שבהם לא תחול החזקה האמורה בסעיף 4(11).
(8) פרסום מסמכים הנוגעים להליך המתנהל בפני בית הדין, ואופן פרסומם.
(ב) תקנות לפי סעיף קטן (א)(7) יותקנו באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.
מוצע למחוק את סעיפים קטנים (3) ו-(5), העוסקים בעניינים שבוטלו במסגרת החלפתו של פרק ג' לחוק (שעניינו "אישור חוזה אחיד"). כמו כן, משרד המשפטים מציע להוסיף לסעיף את פסקה (8), לפיה שר המשפטים יהיה רשאי להתקין תקנות גם בעניין "פרסום מסמכים הנוגעים להליך המתנהל בפני בית הדין ואופן פרסומם". הנימוק לכך הוא שההליך המתנהל בבית הדין לחוזים אחידים הוא הליך בעל אופי ציבורי, שמשפיע על ציבור רחב, ולכן, יש חשיבות לפרסום מסמכים שונים מההליך. כך, למשל, פרסום החוזה המקורי שצורף לבקשה שפתחה את ההליך, יאפשר לצרכנים להשוות בין החוזה המקורי לחוזה המתוקן.
סעיף 12 להצעת החוק – הוספת תוספת לחוק
"תוספת
(סעיף 7)
(1)דיון מקדמי בהליך;
בקשות להחלטות ביניים במסגרת ההליך המתנהל לפני בית הדין."
לפי ההצעה המעודכנת לנוסח ס' 7 לחוק, תימחק התוספת המוצעת.
סעיף 13 להצעת החוק – תיקון ס' 27 לחוק ההגבלים העסקיים שעניינו הגבלות לבעל מונופולין
(א) הממונה רשאי –
(1) לדרוש בכתב מבעל מונופולין המתקשר או המתכוון להתקשר עם לקוחות או ספקים על פי חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982, כי יגיש בקשה לאישור לבחינת החוזה לפי פרק ג' לחוק האמור; לא פנה בעל המונופולין תוך הזמן שנקבע בדרישה, לא יציע ללקוחותיו או ספקיו להתקשר בחוזה אחיד שעליו חלה הדרישה;
(2) לדרוש מבעל מונופולין המייצר או מייבא נכס או נותן שירות שהמפרט שלו נקבע כתקן לפי חוק התקנים, תשי"ג-1953, כי לא ייצר, לא ייבא ולא ימכור את הנכס או לא יתן את השירות אלא אם כן התאימו לדרישת התקן.
מוצע לשנות את המינוח מ"אישור החוזה" ל"בחינת החוזה", בהתאם לשינוי המוצע לעיל לפרק ג' לחוק.
סעיף 14 להצעת החוק – תיקון ס' 20 לחוק כרטיסי חיוב שעניינו דרישה לאישור חוזה אחיד
(א) שר המשפטים רשאי לדרוש ממנפיק המתקשר או מתכוון להתקשר עם לקוחות על פי חוזה אחיד, כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג–1982, כי יגיש בקשה לאישור לבחינת החוזה לפי פרק ג' לחוק האמור; לא פנה המנפיק תוך זמן שנקבע בדרישה, לא יציע ללקוחותיו להתקשר בחוזה האחיד שעליו חלה הדרישה.
(ב) שר המשפטים יפרסם בהודעה ב"רשומות", תוך תשעים ימים מיום תחילתו של חוק זה, את רשימת המנפיקים שחובה עליהם לבקש אישור בחינת חוזה כאמור בסעיף קטן (א) ואת המועדים להגשת בקשה כאמור.
מוצע לשנות את המינוח מ"אישור החוזה" ל"בחינת החוזה", בהתאם לשינוי המוצע לעיל לפרק ג' לחוק.
סעיף 15 להצעת החוק – תחולה והוראות מעבר
הוראות חוק זה יחולו גם על בקשות לאישור חוזה אחיד אשר במועד תחילתו של חוק זה טרם התקבלה לגביהן החלטה סופית של בית הדין לחוזים אחידים, ואולם הוראות סעיפים 12 עד 15 לחוק העיקרי, כנוסחם ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על בקשות כאמור.
במסגרת ההצעה הממשלתית מוצע להחיל את הוראות התיקון גם על בקשות לאישור חוזה אחיד שהוגשו לבית הדין, ובמועד תחילתו של התיקון טרם ניתנה לגביהם החלטה סופית. וזאת, למעט הוראות סעיפים 12 עד 15 לחוק הקיים, הקובעים את ההסדר באשר לאישור חוזה אחיד בבית הדין, לפי החוק הקיים.
בשל הקשיים שהחלה רטרואקטיבית של החוק מעוררים, מוצע לקבוע כי על חוזים אחידים שנכרת לפני תחילתו של התיקון המוצע יחול הדין הקיים כיום:
על חוזה אחיד שנכרת לפני יום תחילתו של חוק זה ימשיכו לחול הוראות החוק העיקרי כנוסחו ערב היום האמור.