חומר רקע
הכנסת
כ"ה באדר א' התשע"ד
25 בפברואר 2014
אל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
מסמך הכנה – הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 25), התשע"ד-2014
הצעת החוק שבנדון עניינה תחימה וצמצום אירועים שנחשבים כיום לתאונת דרכים, ושלדעת יוזמי ההצעה אינם צריכים להימנות בקרב המקרים הנחשבים לתאונת דרכים. זאת באמצעות שינוי ההגדרות של "תאונת דרכים", "שימוש" ו"כלי רכב". לצד אלו מוצע גם תיקון אשר מרחיב את הגדרתו של אירוע כתאונת דרכים במקרה בו נפגעו ממעשה מכוון גם מי שאך הזדמנו לאירוע. לבסוף, מוצע לשנות את חלוקת האחריות בין מבטחים שונים בנסיבות מסוימות.
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים - כללי:
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או הפלת"ד), הוא חוק סוציאלי במהותו,1 המאפשר לכל אדם שנפגע פגיעת גוף בתאונת דרכים, לקבל פיצוי באופן ישיר, ע"י החלת 'אחריות מוחלטת' על הפוגע וחובת ביטוח על כל כלי רכב (הן לפגיעת אחר והן לפגיעה עצמית – ביטוח "החובה"). החוק מנתק את הזכות לפיצוי מעקרונות דיני הנזיקין המסורתיים, המחייבים הוכחת אשם או רשלנות של גורם הנזק. על כן, גם אם גורם הנזק לא התרשל, אם לא ניתן היה להוכיח שהתרשל, אם גורם הנזק לא נמצא, או אם הנזק נגרם באשמת הנפגע עצמו – לא תיפגע זכות הפיצוי. עוד קובע החוק הסדר של תשלום תכוף, המאפשר לנפגע לקבל פיצוי ראשוני לצורך ריפויו וצרכי מחייתו הבסיסיים, וזאת על מנת למנוע התפשרות או סחיטה בשל צורך דחוף לכסף לצורך שיקום.
במקביל קובע החוק מגבלה על סכום הפיצוי: אובדן כושר ההשתכרות מוגבל עד פי שלושה מהשכר הממוצע במשק, בחוק מנוכה מס ההכנסה מסכום השכר המשמש לחישוב ההפסד הכספי ובנוסף הנזק הלא ממוני מוגבל לסכום של 170,000 ₪ (העלאת סכום זה הוצעה בתזכיר החוק אך נעדרת בהצעת החוק הנוכחית, מאחר שיש להסדירה בצו).
עוד קובע החוק את עקרון ייחוד העילה (סעיף 8(א) לחוק) המונע מהניזוק לתבוע בנזיקין, בעבור נזק גוף, אלא במקרים בהם אין לנפגע זכאות לתבוע על פי חוק.2 יוער כי גבולותיו של עקרון ייחוד העילה בתאונות דרכים טרם הוכרעו סופית בפסיקה3.
חוק הפיצויים קובע כי האחריות לפיצוי נפגע מוטלת על הנוהג ברכב המנועי שפגע בו. במקרה של פגיעה שארעה עקב תאונה של מספר כלי רכב – יהיה כל נהג אחראי לנפגעי רכבו (סעיף 3(א). לעומת זאת, מי שנפגע עקב תאונת דרכים בה היו מעורבים מספר כלי רכב, שהיה מחוץ לכלי הרכב בעת התאונה – חייבים כל הנוהגים כלפיו יחד ולחוד (ביניהם נושאים הנוהגים ברכבים בחלקים שווים (סעיף 3(ב)).
במקום בו אין אפשרות לתבוע את חברת הביטוח של הפוגע, כגון בתאונות 'פגע וברח', כשהרכב הפוגע גנוב או כשהנהג אינו מחזיק ברישיון נהיגה כדין, תהא זו "קרנית", הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אשר תישא בתשלום הפיצוי (סעיף 12). לקרנית שמורה זכות חזרה בנסיבות מסוימות כלפי מי ש"אשם" באי תחולת הביטוח. יוער, כי ניסוח ה"אשם" רחב יחסית – וכולל הן את מי שידע שאין ביטוח לרכב או "מי שהיה עליו לדעת".
התיקונים המוצעים, והרקע החקיקתי לתיקונים:
1. שינוי הגדרת "תאונת דרכים", ו-"שימוש" (סעיף 1 לחוק):
בעת שנתקבל בכנסת החוק, הוגדרה בו תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". לאחר כ-10 שנות פסיקה ופרשנות של הגדרת המונח, ניתן, על ידי בית המשפט העליון, פס"ד שולמן.4 בפסק הדין נעשה ניסיון לגבש משטר ברור ואחיד – אך גורף מבחינת תחולתו של החוק. כך, נעשה בו ניסיון ליצור הבחנה לפי שאלת הסיכון התעבורתי. במסגרתו, כך לדוגמא, נקבע כי חניה – בין אם היא חניה חוקית ובין אם לאו – תחשב כמקימה פיצוי אם היא במסגרת "הסיכון התעבורתי". לעומתם סבר בית המשפט כי שימוש שנעשה בכוח המכני של הרכב, כגון במנוף, ככזה שאינו חלק מהסיכון התעבורתי, ולכן לא ייזכה בפיצוי.
תגובת הממשלה והכנסת לפסק דין שולמן באה בגדרי תיקון מס' 8. בתיקון זה נעשה ניסיון מצד הממשלה לצמצם את הלכות הפסיקה, בין היתר על ידי הוספת הבהרה כי השימוש ברכב צריך להיות "למטרות תחבורה". אלא, שתיקון מס' 8, לא הגשים את מטרותיו המקוריות במלואן: לצד צמצום ההגדרה הרחבה של "תאונת הדרכים" – הוסיפה הכנסת (חלק במסגרת הדיון בוועדה וחלק במסגרת הדיון במליאה) מספר חזקות – הקרויות גם "החזקות המרבות" הקובעות מתי אירוע ייחשב כתאונת דרכים אף אם אינו עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. להבדיל, גם הוספה החזקה הממעטת שבסיפה של הסעיף, המוציאה מגדר החוק מאורעות הנופלים בגדר ההגדרה הבסיסית (מעשה מכוון). בנוסף תוקנה הגדרת "תאונת דרכים" על ידי תיקון יסוד "השימוש", המופיע בהגדרה הבסיסית: הוספת הגדרה מפורטת ובה תנאי ריבוי ותנאים ממעטים. ניתן אם כן לומר כי תיקון מס' 8, לא אימץ את מבחן הסיכון התעבורתי באופן מלא, קוהרנטי ועקבי. יוער כי בהצעת תיקון מס' 9, נעשה ניסיון לבטל חלק מתיקוני תיקון 8. הצעה זו לא התקבלה על ידי הכנסת.
בתיקון שלהלן מוצע, פעם נוספת, לשנות את הגדרת "תאונת דרכים". בפרט מוצע להסיר את החזקות המרבות, להותיר את החזקה הממעטת, תוך שינוי נוסחה, וכן לשנות את ההגדרה של שימוש. כאמור:
(I) השינוי המוצע: ביטול החזקות המרבות ושינוי החזקה הממעטת בהגדרת "תאונת דרכים"
"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי;
ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, ואולם לא יראו נזק גוף כנזק שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, אם נגרם כתוצאה ממעשה שעשה אדם במתכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש שלו או של אדם אחר והנפגע היה הוא עצמו או האדם האחר שלו התכוון לגרום את הנזק, והכל ובלבד והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;
(א)(1) ביטול החזקה המרבה הראשונה - התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב
חזקה זו, אותה מוצע לבטל עתה, נוספה בעקבות עניין לסרי5. באותו עניין שימשו מספר כלי רכב כבסיס למאהל, ושריפה שפרצה הבעירה את מיכלי הדלק של הרכבים וגרמה לפיצוץ ולמותם של ארבעה בני אדם. ביהמ"ש קבע כי הימצאותו של הדלק במיכלים היא חלק מהסכנה שבכלי רכב – בין אם הוא בנסיעה ובין אם הוא חונה. פסק דין זה, עורר מחדש את שאלת ההבחנה בין הרכב כגורם סיבתי (הימצאות הדלק במיכלים) ובין היות הרכב אך זירה להתרחשות. השופט ברק הבהיר בפסק דינו כי אין הוא רואה קושי בכך שניתן פיצוי עקב התלקחות של רכב חונה: "טול למשל מכונית חונה, אשר בתחנת דלק ממלאים את מיכליה בנזין. פלוני מעשן בקרבת מקום, ניצוץ מדליק את הדלק שבמכונית ופלוני נפגע. לדעתי, אין ספק בכך שפלוני נפגע עקב השימוש בהן באותו היום". חלק מהשופטים סברו כי "השימוש" בא לידי ביטוי לא בהימצאות הדלק במיכלים, אלא בשימוש התחבורתי שנעשה באותו יום ברכבים.
בהמשך, כאמור, בתיקון מס' 8, הוספו נסיבות פס"ד לסרי לחזקות המרבות, באופן מרחיב שלכאורה אינו מחייב עוד את העמידה בהגדרת השימוש לצורך הגדרת האירוע כתאונת דרכים. החזקה המרבה מאפשרת לפצות את מי שנפגע בעת תדלוק רכב חונה אף אם זה אינו נכלל, כגישת המשנה לנשיא ריבלין, בהגדרת תיקון דרך.6
יוער, כי חזקה זו פורשה בצורה דווקנית וצרה בפסיקה, בין היתר נוכח הרקע החקיקתי שקדם לה, ולמעשה מעטים המקרים הנכנסים אליה. בין היתר, הבחין ביהמ"ש העליון בין מצב בו נגרמת ההתלקחות או ההתפוצצות בשל רכיב או חומר החיוניים לכושר הנסיעה של הרכב במובנו הצר (לדוגמא, התפוצצות מיכל הדלק - הגם שהשריפה החלה במקור חיצוני להם) לבין מקרה בו ההתלקחות או ההתפוצצות לא נגרמה בשל רכיב או חומר כזה (אלא עקב הידלקות ריפוד המושבים לדוגמא). בית המשפט סבר כי שריפת רכיב שאינו רכיב חיוני (הדלק, השמן ואולי גם מערכת ההצתה והגלגלים) אינה שונה משריפה בבית מגורים או בכל זירה אחרת.7 אף המשנה לנשיא ריבלין סבור כי חלקים שאינם הכרחיים למימוש התכלית התחבורתית – אינם צריכים לקיים את דרישות החזקה המרבה.8
לסיכום, החזקה הקובעת כי התלקחות או התפוצצות של רכיב ברכב או חומר אחר החיוני לנסיעתו, אינה חזקה שנעשה בה שימוש תדיר, אך נראה שגם אינה מיותרת. מקרה התדלוק המוזכר על ידי ברק, לדוגמא, לא מזכה את הנפגע על פי החוק אלא במסגרת החזקה המרבה, וביטולה עלולה להביא את הניזוק אל גדרי הסדר הנזיקין המחייב הוכחת התרשלות. במקרה זה עלול הנפגע למצוא את עצמו מול שוקת שבורה – תחנת דלק שלא התרשלה ומתרשל (מצית הסיגריה) שאין בידו לשלם על הפיצוי.
(א)(2) ביטול החזקה המרבה השניה – מאורע שאירע עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו
נקודת המוצא לעניין החזקה השניה היא כי על מנת שאירוע נזק גוף בחניה יחשב "תאונת דרכים" לצורך פיצוי, עליו לקיים אחד משניים: "שימוש" ברכב או כניסה אל החזקה המרבה השניה. בנוסף, יש להוכיח קשר סיבתי בין השימוש או החניה האסורה ובין נזק הגוף.
אשר לשימוש – חניה (המצב הסטאטי), להבדיל מהחניית הרכב, (וכן היציאה ממנו או הכניסה אליו) אינה נחשבת לשימוש ברכב. על כן, נפגע שנפגע בעת שחנה (כגון אם התנגש בו כלי שאינו נחשב ככלי לעניין החוק, לדוגמא קלנועית) לא יוכל להיפרע כנפגע תאונת דרכים (כלפי המבטח שלו הוא לא עשה שימוש ברכב מאחר שחנה והקלנועית אינה כלי רכב לעניין החוק ולכן לא יוכל להיפרע ממנה). לעומת זאת אם הנפגע נפגע על ידי רכב אחר, הוא יהיה זכאי לפיצוי על ידי הביטוח של הרכב האחר.
החזקה המרבה – חניה אסורה: בתי המשפט פירשו את החזקה ככזו החלה אם החניה היוותה סיכון תעבורתי, ובהתעלם מהשאלה האם החניה הייתה מותרת או לא. כך, לדוגמא, נקבע בעניין הכשרת היישוב9. כאמור, לצורך קבלת הפיצוי עדיין יש להוכיח את הקשר הסיבתי בין החניה המסוכנת ונזק הגוף.
ביטול החזקה לעניין חניה אסורה עלולה, אם כן, להרחיב את מספר הנפגעים אשר ייפגעו במאורע שלא ייחשב תאונת דרכים. כך לדוגמא, רוכב אופניים או הולך רגל אשר נפגעו מכלי רכב שחנה באופן היוצר סיכון תעבורתי (כגון חניה כפולה), לא ייחשבו כמי שנפגע בתאונת דרכים.
(א)(3) ביטול החזקה המרבה השלישית – מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי
הוראת חזקה זו נתנה למעשה תוקף מחודש להלכה שנפסקה בפרשת סועאד10. ההוראה הוספה במסגרת הסתייגות שהתקבלה במליאה ונועדה, בעיקרה, להיטיב עם משתמשי הכלים החקלאיים, בעת שנעשה ברכב שימוש שלא למטרת תחבורה, כגון הרמת משא באמצעות מנוף או, כבעניין סועאד, היתפסות שערה של הנפגעת בציר שחיבר את המנוע אל המשאבה. בעניין עוזר11 סויגה חזקה זו ונקבע שעל מנת שתחול החזקה, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: א. מדובר בכלי רכב רב-תכליתי בעל יותר משימוש אחד (על כן, לדוגמא, טרקטור שהורדו ממנו הגלגלים או המנוע באופן קבוע, לא ייכנסו להגדרה) ו-ב. הפגיעה נגרמה כתוצאה משימוש הקשור לייעוד הלא-תעבורתי, ולרבות במקרים בהם אירעה התאונה במהלך הפריקה או הטעינה כשהרכב עומד או חונה. בהמשך הובהר כי החזקה תחול גם כאשר המנוע אינו בהכרח מנוע הרכב (כגון אם המנוף מופעל על ידי מנוע עצמאי)12
דיון בהצעת הביטול של שלוש החזקות המרבות
הטענה העיקרית שנשמעת בתמיכה לביטול החזקות המרבות היא כי יש קושי – הן רעיוני והן כלכלי – עם סבסוד של ציבור הנהגים את ציבור הנהנים מהחוק, אשר מקבלים פיצוי גם במקרים שאינם מהווים תאונת דרכים "קלאסית" במובנה הצר והמצומצם.
תשובה לטיעון "הרעיוני" יכולה להיות, שכחברה אנו מבקשים להגן גם על מי שלא נפגעו בתאונת דרכים "קלאסית", שכן גם תאונת דרכים כזו עלולה לקרות לכל אדם, או לאנשים רבים העולים על הכביש. כך לדוגמא, חניה במקום אסור, היא כידוע, מנת חלקם של רבים הנוהגים ברכב (במיוחד בערים מסוימות, כגון ת"א). גם התלקחות של מיכל דלק אינו סיכון שאנו בהכרח רוצים להשאירו ללא מענה.
התשובה לטיעון הכלכלי הוא שלא ברור מה תהיה ההשפעה הכלכלית של תיקונים אלו – הצעת הגדלת סכום הפיצוי שהוצעה בתזכיר החוק לא נזכרת בסופו של דבר בהצעת החוק (בין היתר מסיבה טכנית שמקומה בצו – אך עדיין אינה נמצאת ואף הצו אינו לתיקון הסכום אינו בפני הוועדה), לא נטען כי קבלת התיקון אכן תפחית את פרמיות הביטוח, וגם לא ברור כי אכן אותן פעולות מהוות משקל משמעותי בקביעת הפרמיות. בפרט נכון הדבר לגבי שתי החזקות הראשונות – שנראה כי הן נדירות ביותר. זאת ועוד, ככל שעסקינן בטיעון כלכלי - החשש כי אירוע תחבורתי לא יהיה מכוסה (לדוגמא – נפילת חפץ מרכב חונה שמשתמש במנוף, נפילת גשר על נוהגים או פגיעה מקלנועית) עלול להביא להרחבת הביטוחים המשלימים ובכלל זאת ביטוח תאונות אישיות. בנוסף, עלול ביטול החזקה להביא להרחבת השימוש בביטוחים קיימים שעד כה היה בהם שימוש קטן יותר – כך, לדוגמא, בביטוח התאונות האישיות של תלמידים.
(II) שינוי החזקה הממעטת – מעשה מכוון ומעשה שנגרם מפעולת איבה
כיום קובע החוק, בסיפה של סעיף 1, בהגדרת תאונת דרכים, כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". בנוסף קובע החוק כי נפגע הוא אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים שאינה פגיעת איבה. אם חלה החזקה הממעטת או אם הנפגע נפגע מפעולת איבה, הרי שאין תחולה לחוק, אף אם התקיימה ההגדרה הבסיסית (כגון אם פעולת האיבה הייתה אירוע דריסה או אם המעשה המכוון גרם להתלקחות).
בחזקה שלושה יסודות – מעשה מכוון, מטרת המעשה הייתה לגרום לנזק לגוף או לרכוש של "אותו אדם", הנזק נגרם כתוצאה ישירה מן המעשה המכוון.
מעשה מכוון – עמדת המשנה לנשיא ריבלין ועמדת השופט יצחק אנגלרד בנושא זה היא כי יש לפרש את המונח באופן מצומצם. על כן, אם הייתה כוונה לפגוע בפלוני ובפועל נפגע אלמוני - אין לראות בכך כוונה לצורך שלילת הפיצוי. לעומת זאת, אם נפגע אדם מקרב קבוצת אנשים שכלפיהם כוונה הפגיעה – הרי שיש בכך כדי לשלול את הפיצוי.13 הכוונה, היא כוונה במובן הצר: דהיינו - מודעות לנסיבות, לאפשרות גרימת התוצאה ורצון כי התוצאה אכן תתרחש. תוספת אחרונה זו שונה מדרישת הכוונה הפלילית – שאינה מחייבת רצון לתוצאה אלא מסתפקת במודעות של האדם להסתברות שהתוצאה אכן תתרחש. לכן, אדם הקופץ מרכב (בבהלה, מחשש לחייו) תוך כדי נסיעה יזכה לפיצוי, שכן אינו מתכוון לתוצאה, הגם שהוא מודע לסיכויי התרחשותה. גם מי שהתנגש במכוון ברכב מתדרדר ללא נהג, על מנת לעצרו ולמנוע אסון אחר, אינו מתכוון לגרימת התוצאה, אלא למניעת תוצאה גרועה ממנה. לבסוף, אף מי שנפגע בניסיון לחסום טרקטור ותוך תגרה עם נהגו, יזכה לפיצוי במסגרת החוק. כלומר, נבדק הפסול המוסרי בהתנהגותו של נוהג הרכב, האם הייתה כוונה לפגיעה.14
מטרת המעשה – לגרום לנזק לגוף או לרכוש – בפסיקה נקבע כי אם יש כוונה לפגוע, אין משמעות למניע מאחורי הכוונה. לכן, לא ייחשב כתאונת דרכים אירוע נזק בשל זריקת אבן על רכב כדי למנוע את נסיעתו בשבת. לא יוגדר כנפגע תאונת דרכים גם מי שנתלה על רכבו כדי למנוע את גניבתו, או מי שנזרק על ידי גונב הרכב תוך כדי נסיעה. בעניין זה נפסק כי רצונו של הנהג להפיל את הבעלים אינו מנותק מרצונו לפגוע בו.15 גם התאבדות, הוכרה במרבית המקרים ככזו השוללת את הגדרת האירוע כתאונת דרכים, אך מסיבה, בפועל, זו מיעטו בתי המשפט להכיר בהתאבדותם של אנשים, גם כאשר היו ראיות תומכות טובות לכך.16
תוצאה ישירה של המעשה המכוון – בתיקון מס' 8 הוספה ההבחנה בין אירוע שאירע בשל המעשה המכוון – שאינו תאונת דרכים ובין אירוע שהתרחש בשל ההשפעה שהייתה למעשה המכוון על השימוש ברכב המנועי.17 כך לדוגמא – ייתכן שנהג איבד שליטה בשל הניסיון לפגוע בו (שלא צלח) והתהפך. הנפגע לא נפגע ישירות מן המעשה אלא מהשפעתו של המעשה על הנהיגה שלו ולכן יהיה זכאי לפיצוי.
פגיעה במי שלא הייתה כוונה לפגוע בו
מן הביטוי "אותו אדם" שבחוק – עולה כי אירוע לא יוגדר כתאונת דרכים ולא יזכה בפיצוי בעת פגיעה במי שבו התכוונו לפגוע. גם כלפי הפוגע עצמו, שנפגע בעת שעשה את המעשה המכוון, לא ייראו את האירוע כתאונה, ובית המשפט הוסיף וקבע כי הדבר נכון אף אם הפוגע ביקש לפגוע בעצמו (עניין לזר, מתאבד שקפץ תחת רכבת)18.
אנגלרד ובעקבותיו ריבלין סבורים כי כלפי נפגע שנפגע בטעות (כאשר הכוונה הייתה לפגוע באחר) לא יישלל האירוע כתאונת הדרכים, שכן אין "כוונה מועברת" ומאחר שיש לפרש את הסעיף בצמצום19. מאידך גיסה, באמרת אגב בעניין לזר (מתאבד שקפץ תחת רכבת) ציין בית המשפט כי אירוע מכוון (התאבדותו של אדם שהביאה לתאונת רכבת) לא ייחשב לתאונת דרכים כלפי כל מי שנפגע באירוע, הגם שכוונת המתאבד הייתה רק לפגיעה עצמית). בית המשפט אינו סבור שלשון החוק מאפשרת להבחין בתוך אירוע אחד (התהפכות הרכבת לדוגמא) בין מי שלגביו ייחשב האירוע כתאונת דרכים ומי שלא.
בהצעת החוק מוצע לעגן, בעיקרה, את קביעת הפסיקה בנוגע למעשה המכוון: מוצע לקבוע כי לא ייראו כנזק גוף, נזק שנגרם כתוצאה ממעשה שעשה אדם במתכוון כדי לגרום נזק גוף לאדם אחר או לרכושו.
יחד עם זאת בהצעת החוק מוצע למנוע את שלילת הזכאות לפיצוי מכוח החוק ממי ש"הזדמן" לאירוע – אף אם באותו האירוע נפגע גם מי שהתכוונו לפגוע בו. באותו אירוע רכבת, לדוגמא, יוגדר האירוע כתאונת דרכים. שלילת הפיצוי תהיה רק ממי שבו התכוונו לפגוע וממי שעשה את המעשה שהוביל לפגיעה. בשל כך גם נעשה שימוש בביטוי "נזק גוף" – שהוא פרטני, ולא בביטוי "תאונת דרכים" – החלה על כל האירוע – בין כלפי הנפגע המכוון ובין בשל הנפגע האקראי.
2. שינוי הגדרת "שימוש ברכב מנועי"– צמצום המונח, ובאמצעותו צמצום הגדרת תאונת דרכים
בהצעת החוק:
"שימוש ברכב מנועי" -– (1) נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, (2) החנייתו, דחיפתו או גרירתו, (3) טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, שנדרש במהלך הנסיעה לצורך המשך הנסיעה המיידית. לרבות (4) הידרדרות או התהפכות של הרכב או (התינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן (5) הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא בעת תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו;
והכל ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; לעניין זה – "טעינה או פריקה" – לרבות פעולות הנדרשות כדי לאפשר את הטעינה או הפריקה.
לצד מספור הפרטים בהגדרה, מוצעים גם שלושה שינויים משמעותיים יותר:
(I) הוספת התיבה "שנדרש במהלך הנסיעה לצורך המשך הנסיעה המידית" תיבה זו נועדה לפי דברי ההסבר למנוע הכרה במצבים כמו הסרת מכשול מהדרך או בדיקה שהמטען קשור לפני הנסיעה כתאונת דרכים. מבלי להיכנס לשאלה האם אכן ראוי כי הסרת מכשול מהדרך לפני תחילת נסיעה לא תהווה תאונת דרכים (בעוד שהסרת מכשול מהדרך תוך כדי הנסיעה – כן), נראה כי הצעת החוק מנוסחת בצורה רחבה המחריגה מן החוק יותר משהתכוון מי שהציעה. כך לדוגמא – תיקון פנצ'ר שנעשה לפני הנסיעה לצורך ביצועה ואף תיקון פנצ'ר שנעשה באמצע נסיעה ולצורך השלמתה אך לא באופן מיידי (לדוגמא מאחר שהנהג מיהר ובחר להגיע למחוז חפצו במונית ושב לאחר מכן לתיקון הפנצ'ר) עשוי שלא להיחשב "במהלך הנהיגה" אם תתקבל הצעת התיקון. גם העלאת המכונית על הגרר, לצורך גרירתו (ולהבדיל מלצורך המשך הנסיעה בה) – אינה עומדת בדרישה המוצעת של "לצורך המשך הנסיעה המיידית".
בשני המקרים עלול למצוא עצמו הנפגע ללא פיצוי: באירוע הפנצ'ר – ככל שנפגע הנהג המתקן "פגיעה עצמית" בעת התיקון – לא יהיה מכוסה ולא יהיה לו את מי לתבוע. במקרה "הגרר" – לא מתקיימת דרישת לצורך המשך הנסיעה מצד נהג הרכב המקולקל. בנוסף לאור הצעת הביטול לחזקת הרכב הדו-שימושי (ראו: סעיף 1(א)(3) למסמך זה), לא יחשב האירוע גם לתאונת דרכים מצידו של הגרר, שהרי מדובר בשימוש בכוח המיכני של הרכב. ככל שהגרר התרשל ניתן יהיה לתבוע אותו בנזיקין (ולקוות כי יש לו ביטוח אחר או אפשרות לשלם על הנזק), אך אם לא התרשל – יישאר הנפגע ללא פיצוי.
יוער, כי "מבחן הזמן", הקושר בין סמיכות הטיפול לרכב לבין המשך הנסיעה, מופיע במספר פסקי דין, אך טרם הוכרע בפסיקה, ומשכך אין בהצעת החוק אך עיגון של הפסיקה, אלא שינויה.20 מכל מקום – אפילו היתה זו ההלכה, הרי שבידי הוועדה להציע למליאה לתקנה, ככל שתוצאתה אינה עולה בקנה אחד עם עמדתם.
(II) שינוי המונח "תוך כדי" טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ל"בעת טיפולו של אדם ברכב" – שינוי זה אינו מקבל ביטוי בדברי ההסבר, ולא ברור מהי כוונתו. ככל שמדובר רק בעניין נוסח, ייתכן שעדיף לא לשנות את הקיים, על מנת שלא ליצור שאלה בדבר משמעות התיקון.
(III) (1) החרגה מוחלטת, כוללת, של כל פעולות הטעינה והפריקה, לרבות פעולות הנדרשות לפעולה או לפריקה – כגון הרמת מכסה התא האחורי, טיפוס על הרכב כדי לשחרר מטען וכו', וכן קביעה כי אם בוצעה הפעולה לצורך ביצוע אחד השימושים המוכרים ברכב, תגבר ההוראה הממעטת על ההוראה המקיימת. סגירת דלת המטען או ירידה מהמשאית לאחר טעינתה, לצורך המשך הנסיעה, הן דוגמאות ל"קו התוחם" בין הפריקה או הטעינה ובין התחלת השימוש ברכב למטרת תחבורה. אכן, ניתן לומר כי ברגיל פעולות סגירת דלת המטען אינן יוצרות סיכון תחבורתי מיוחד ובבחינת זאת, אין להעמיס על ציבור הנהגים את העלות של פעולות אלו, באמצעות הרחבת הפוליסות. יחד עם זאת יש לבחון האם נכון הדבר, על פי תפישת המחוקק, גם לעניין העמסת מטען שאינה מתבצעת כחלק משימוש מסחרי. לדוגמא, פתיחת תא המטען של הרכב לצורך העמסת הקניות או כאשר נדרש חיזוק של תא המטען במהלך הנסיעה עצמה כשייתכן שמקרים אלו דווקא מצויים יותר בתחום הסיכון התעבורתי. אם לא כך - ניתן לנסח את הסעיף על דרך השלילה, ולהחריג, כאמור, פעולה מסחרית.
(2) השינוי המשמעותי יותר, המתבקש בהצעת חוק זו הוא שינוי הלכת אוסם21, לפיה במקרה בו אירוע מחיל הן תנאי מקיים (עליה או ירידה מרכב, התדרדרות הרכב או התהפכותו, לדוגמא) והן תנאי מחריג (העמסת מטען)– יראו בתנאי המרבה כקובע. הצעת החוק מבקשת, כאמור, לקבוע כי בכל מקרה בו ישנה תחרות בין שימוש ובין החרגת השימוש – תהיה החרגת השימוש על העליונה.
בעניין אוסם, מצא בית המשפט לקבוע כי במקרה של תחרות האמור – יגבר התנאי המקיים מהנימוקים הבאים:
" ראשית, לשון החוק עצמה תומכת במודל השני. אין בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי" כל סימן או רמז לעדיפות של השימוש הממעט על-פני השימושים המוכרים. מתייחד, בהקשר זה, השימוש המוכר של הינתקות או נפילה... זאת ועוד, אין בסיס איתן בחוק הפיצויים להבחנה בין "דרכי שימוש" כגון הדרדרות או התהפכות, אשר איש לא יחלוק על כך שחריג הטעינה והפריקה אינו גובר עליהם, לבין דרכי השימוש המוכרות האחרות (למעט אולי הינתקות או נפילה). אלה, וגם אלה, מובחנות מחריג הטעינה והפריקה, והסעיף אינו מכפיף אותן לו.
שנית, מודל זה מתיישב עם התפיסה, שהובעה כאמור עוד בטרם נחקק תיקון מס' 8, לפיה פעולת הטעינה והפריקה היא בעלת אופי תעבורתי (פרשת קדר הנ"ל, בעמ' 497). קביעת החריג הסטטוטורי אינה גורעת מתפיסה זו ואינה משנה מאופייה התחבורתי של פעולות הפריקה והטעינה. לפיכך, אף שפעולות הטעינה והפריקה, כשהרכב עומד, אינן נמנות עם דרכי השימוש המוכרות בחוק הפיצויים, לא תתאיין נפקותן של פעולות אחרות, המהוות שימוש מוכר, אף אם נעשו בזיקה לטעינה ופריקה, שהיא עצמה שימוש תחבורתי ברכב...
שלישית, המחוקק אמנם סבר, כי הסיכון הטמון בפעולת הפריקה והטעינה, כשהרכב עומד, כשלעצמו, אין בו כדי להצדיק את החלת משטר הפיצוי של חוק הפיצויים. אולם, מקום בו מתקיים גם שימוש נוסף, מוכר, ממילא מתקיים באירוע סיכון נוסף, הנובע מאותו שימוש מוכר. לגבי סיכון אחרון זה, הביע המחוקק דעתו, מפורשות, כי יש לראות בו סיכון המקים תחולה לחוק הפיצויים...
רביעית, המודל המוצע קובע כלל הכרעה ברור, אחיד, שוויוני ועקבי, המפחית מן הצורך לעסוק בשרטוט גבולות קפדני בין דרכי השימוש השונות. ממילא מתרחק מודל זה מהבחנות דקות ומלאכותיות...
וחמישית, נראה כי גם התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, עשויה להוסיף משקולת נוספת המטה את הכף לטובת ההכרה בזכות לפיצוי, במקרי גבול. ... אכן, כדברי הנשיא ברק, "גם לחוק סוציאלי... יש גבולות" (פרשת שולמן הנ"ל, בעמ' 858), אולם, כפי שציין הנשיא שם, והדברים יפים גם לכאן, "עניין לנו בבעיה משפטית שאין לה פתרון חד-משמעי. בנסיבות אלה... יש להעדיף פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיווידואלי" (שם, בעמ' 875; על התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, ראו עוד ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197, 204; ע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד נז(6) 656; ע"א 483/84 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם עוזי, פ"ד מא(4) 754, 761)."
נראה, אם כן, כי על המחוקק בדונו בהצעת החוק שבפנינו, ובפרט בהצעת התיקון השלישית של "שימוש", להחליט האם אכן סבור הוא כי על חריג הטעינה והפריקה לגבור על הגדרת השימוש, בכל אחד מהשימושים האחרים ולרבות התדרדרות או התהפכות של רכב בעת פריקתו, כך שהאירוע לא ייחשב לתאונת דרכים. אם תרצו, ההגדרה שהוצעה במסגרת הצעת החוק - היוצרת למעשה אפשרות של הכל או לא כלום (ובמקרה זה – לא כלום) - אינה הכרח המציאות. ניתן, ולטעמנו אף יש מקום, טרם ביטולה של הלכת אוסם, לכל הפחות לבחון את כל אחד מצירופי השימושים ולהחליט באופן פרטני לגבי כל אחד מהצירופים אם אכן ראוי כי הוא ייסוג בפני החזקה הממעטת – השוללת פיצוי על פי החוק.
3. הגדרת ""רכב מנועי" או "רכב"" (סעיף 1) – הוספת כלים שלא ייחשבו כלי רכב.
עד לתיקון מס' 4 היתה הגדרת הרכב המנועי רחבה ואפשרה את הכנסתם לחוק לא רק של הטרקטור, אלא גם של מלגזה, מכבש כבישים, מחפרון וכיוצא באלו. מקצתם כלים ממונעים שלא נועדו כלל לנוע על כביש ומקצתם כלים שהסעת אדם או מטען אינה בהכרח חלק מתפקידם (כגון מכבש כבישים הנדחף על ידי אדם שעומד בסמוך לו).
תיקון מס' 4 הביא לשינוי בהגדרת "רכב מנועי" ו"רכב" וסייג אותו בשניים: (1) רכב מנועי הוא רכב הנע על פני הקרקע ואשר (2) עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית. הגדרת השימוש העיקרי לתחבורה הוציאה את העגורן ואת הדחפור לדוגמא מכלל החוק (יוער כי עוד קודם לכן הוצאו כלי השיט וכלי הטיס מן החוק באמצעות הפסיקה).22
להשלמת התמונה יוער, כי בשנת 2005 נקבע כי הוראות החוק לא יחולו לגבי שימוש בכלי תחרותי, שניתן עליו רישיון כלי תחרותי, למעט בעת נהיגה שאינה ספורטיבית, או נהיגה בקטע קישור.
בהצעת החוק מוצעים השינויים המסומנים לעיל:
"רכב מנועי" או "רכב" - רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה על פי דין לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט רכב המנוי בתוספת: (1) כסא גלגלים, (2) עגלת נכים; ו(3) מדרגות נעות; (4) קלנועית כהגדרתה בתקנות התעבורה, התשכ"א–1961 (להלן – תקנות התעבורה);(5) רכינוע [סגוויי] כהגדרתו בתקנות התעבורה; (6) קורקינט חשמלי כהגדרתו בתקנות התעבורה; (7) אופניים עם מנוע עזר כהגדרתם בתקנות התעבורה."
ראשית, מוצע להתאים את הגדרת הרכב המנועי ולכלול בו רק כלי רכב המורשה לנוע בכבישים, בהתאם לגודלו ומהירות הנסיעה האפשרית בו. עקרון זה התקבל בפסיקה, ומוגדר כ'כשירות נורמטיבית' של כלי הרכב.23 לכן, אף אם מבחינה פיזית כשיר הרכב לנסוע על הכביש, הרי שאם אינו נחשב "כלי רכב" מבחינה נורמטיבית – לא יחול עליו החוק (הן חובת הביטוח, והן, מנגד, זכות הפיצוי).
ודוק - בית המשפט קבע כי אם כלי רכב כשיר נורמטיבית לנוע על הכביש, אך ביום התאונה לא היה כשיר – עדיין יהיה זה כלי רכב, ולהפך – אם כלי רכב אינו כשיר לנסוע נורמטיבית על הכביש, גם אם ביום התאונה קיבל היתר לכך – עדיין לא ייחשב הכלי לרכב.24
שנית, מוצע להרחיב את רשימת הכלים המוחרגים מן החוק. בנוסף מוצע לקבוע כי רשימה זו תהא בתוספת על מנת שניתן יהיה להוסיף לרשימה כלים נוספים בקלות רבה יותר.
ההנחה היא, כך נכתב בהצעת החוק, שהכלים שיפורטו בתוספת (הן המוצעת והן הכלים שיוספו בעתיד) הם כלים שנשקף מהם סיכון תחבורתי נמוך, ולכן החוק לא צריך לחול עליהם. במקרים אלו – אין חובה לבטח את הרכב בביטוח חובה, אך גם אין ביטוח לנוסע בו, ולמי שנפגע על ידו. ככל שהתאונה תהיה מול רכב אחר, המוגדר בחוק, הרי שהפיצוי יהיה באמצעות הביטוח של הכלי האחר ונהג ה"רכב המוחרג" ייחשב לעניין זה כהולך רגל.
בהצעת החוק מוצע עוד כי תיקון התוספת יתבצע על ידי שר התחבורה בעצמו. צורת תיקון זה אינה מקובלת עוד כבעבר, והתפישה היום (בפרט בוועדת החוקה) היא כי הליך החקיקה – ולרבות חקיקת משנה – ראוי שייעשה בפיקוח המחוקק. מוצע לפיכך, לכל הפחות, להוסיף את אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט. אישור זה אינו מהווה הכבדה רבה על הליך החקיקה, אך מחייב ויוצר כר לדיון ופיקוח ציבורי.
מכל מקום, בהצעת החוק נפלו מספר טעויות בהפניות לפקודת התעבורה. על כן, ככל שהוועדה מקבלת את ההסדר המוצע – יש להפנות לצו התעבורה ביחס לקורקינט חשמלי, וביחס לאופניים עם מנוע עזר – על הוועדה להמתין כי תקנות בעניין אלו יותקנו, ככל שהיא מבקשת להפנות אל התקנות.
4. תיקון סעיף 3 לחוק – הסדרת היחס כאשר מספר כלים המעורבים בתאונת דרכים:
"(א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, ונפגע אדם בתוך כלי הרכב תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.
(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים ואולם לא יראו אדם כמי שנפגע מחוץ לרכב, אם בעת ששהה מחוץ לרכב עשה בו "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."
סעיף 3 לחוק עוסק במצבים בהם היו מעורבים בתאונה מספר כלי רכב. הנושא רלוונטי בעיקר לחלוקת הסיכון בין המבטחות. התיקון מבקש להבהיר כי סעיף קטן (א) עוסק בסיטואציה בה נפגעו אנשים שהיו בתוך הרכב, בעוד סעיף קטן (ב) עוסק בסיטואציה בה הנפגעים הם נוסעי הרכב שיצאו מן הרכב.
ואולם, לצד הבהרה זו קיימת תוספת והיא הצעה, בסעיף קטן (ב), לקבוע כי אדם שנפגע בעת שהותו מחוץ לרכבו בעת שעשה שימוש בו (כגון בעת שתיקן אותו) ייחשב כנוסע הרכב בו נסע ויזכה לפיצוי של חברת הביטוח שלו (כפי שהיה עד היום). נוסעיו, שנמצאו אף הם לצד הרכב, יחשבו הולכי רגל, ויזכו לפיצוי של הרכב הפוגע ואם היו מספר כלי רכב – יהיו הנוהגים חייבים יחד ולחוד. הסדר מוצע זה מחזק את הקשר בין אדם לבין הביטוח שלו עצמו, ומנתק אותו מהיכולת להסתמך על פיצוי של כלים אחרים. כך גדל גם הסיכוי שמי שלא עשה ביטוח (או נסע ללא טסס וכו') – לא יזכה לפיצוי.
5. הגדלת סכום הפיצוי
במכתבה לקראת הדיון, הפנתה לשכת עורכי הדין את תשומת לב הוועדה לכך שבתזכיר החוק הוצע לשלש את סכום הפיצוי לנזק הלא ממוני, ולהשוות בעניין זה את סכום הפיצוי לזה של נפגע בנזיקין. וכדברי ההסבר של הצעת החוק: " כדי להגשים את חלקה השני של תכליתו של חוק הפיצויים - פיצוי הוגן לנפגעי תאונות דרכים, בהתחשב במשטר האחריות המוחלטת הקבוע בו - מבקש התיקון המוצע להגדיל את התקרה המגבילה את סכום הפיצויים בשל נזק לא ממוני, הקבועה בסעיף 4 לחוק. זאת, עבור נכים שנמצא כי נכותם כתוצאה מתאונת הדרכים שבגינה הוגשה התובענה עולה על עשרה אחוזי נכות. בכך מבקש התיקון לצמצם את הפער הקיים בפסיקה בין הפיצוי בשל נזק לא ממוני בתובענות לפי חוק הפיצויים לבין הפיצוי בשל ראש נזק זה שנפסק בתובענות בשל נזק לגוף לפי פקודת הנזיקין."
במסגרת הדיון בוועדה מוצע לבחון מדוע לא יוגדל הסכום האמור. ככל שיש לתקן את הסכום בצו – הרי שראוי אולי כי נושא זה ייבחן על ידי הוועדה (שעתידה לאשר את הצו) במקביל לתיקון המוצע. בפרט נוכח הצמצום הצפוי בחבות שצפויה לחברות הביטוח אם תתקבל הצעת החוק.
בנוסף, יש לטעמנו מקום, לצורך הדיון בחוק, לבקש את נתוני המפקח על הביטוח לעניין רווחי חברות הביטוח, וכן הגרעון או הרווח השנתי של קרנית.