חומר רקע
שלמה אבינרי (הארץ, 3.1.14)
לא להעלות את אחוז החסימה
אם אמנם נכונה הידיעה כי ראש הממשלה הסכים על העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, הרי זו תהא טעות פוליטית ומוסרית חמורה. הצגת הצעה זו תחת הכותרת של "חוק המשילות" תהיה בחינת שימוש ציני ומכוער במושג המשילות: אין לכך שום קשר למשילות, וכל כולו של העניין מכוון לפגוע באפשרות ייצוגו הלגיטימי של הציבור הערבי בכנסת. נכון שאחדים מנציגים אלה אכן מרגיזים לעיתים בעמדותיהם חלקים נרחבים בציבור היהודי: אבל זה טיבו של שיח פוליטי ודימוקרטי, וזה טיבה של סובלנות: עליך לסבול – ממש לסבול –עמדות שאינן נראות לך, בין אם הן באות מימין קיצוני לאומני, מפלגות חרדיות שאחדות מהן אינן מכירות בלגיטימיות קיומה של ישראל – או נציגיו של הציבור הערבי. דמוקרטיה קשה שיטה.
השיטה היחסית אומצה בשעתו על ידי היישוב היהודי בארץ ישראל בעת הקמת המוסדות המייצגים בתקופת המנדט ("כנסת ישראל" והוועד הלאומי) על מנת להבטיח ייצוג לכל הזרמים הרבים של הציבור בארץ, שהיה למרות היקפו המספרי הקטן פלורליסטי ומגוון ביותר. התנועה הציונית ביקשה מאז הקמתה להיות כוללנית ככל האפשר, לקרב אליה חילוניים ודתיים, אנשי ימין ואנשי שמאל, ורק שיטה יחסית איפשרה פנייה רחבה כזו לכל גווני הקשת בציבור. זו מעלתה של השיטה היחסית בניגוד לכל שיטה אחרת שתוצאותיה המעשיות הן הדרה של מפלגות מיעוט או צמצום דרסטי של ייצוגן. מסיבה זו השיטה היחסית הנהוגה אצלנו היא דימוקרטית יותר והוגנת יותר מן השיטה האזורית בבריטניה ובארה"ב.
השיטה היחסית גם מנעה ממפלגה אחת להשיג רוב מוחלט במוסדות המייצגים וחייבה את המפלגה הגדולה לחפש לעצמה שותפים קואליציוניים: זה חייב פשרות לא פשוטות בענייני דת ומדינה או בסוגיות של משק ציבורי מול כלכלה פרטית, אך למרות הקשיים שכל קואליציה נתקלת בה, הצורך בקואליציות לא מנע בסופו של דבר מהנהגת היישוב לקבל את ההכרעות הקריטיות שהובילו להקמת המדינה.
זו הייתה השיטה שישראל אימצה לעצמה, ובצדק, עם השגת עצמאותה. היא ריסנה את המפלגה הגדולה (מפא"י) ואת מנהיגה בן-גוריון ומנעה מה שבשיטה אחרת היה אולי מתגבש לעריצות הרוב. בן-גוריון ביקש להחליף שיטה זו לשיטה אזורית שהייתה נותנת לו ולמפלגתו רוב בכנסת מבלי שיהיה לה רוב בקרב הבוחרים: טוב שניסיון פסול זה של בן-גוריון נכשל, אך למרות הצורך להזדקק לשותפים קואליציוניים, לעיתים סחטנים ומרגיזים, קשה להצביע על איזו החלטה שממשלה בראשות מפא"י הייתה מקבלת בשעתו לו היה לה רוב בכנסת ושלא קיבלה בגלל השיטה היחסית. יש הרואים בפוליטיקה משחק סכום אפס, ויש הרואים בה תמיד את הצורך בניסיון לחפש שותפים לדרך, לגלות נכונות לפשרה ולא לשאוף למצב שבו הזירה הפוליטית הדימוקרטית היא משחק שבו יש תמיד מנצחים ומנוצחים. פוליטיקה דימוקרטית אינה משחק כדורגל: היא דרך חיים שמאפשרת לגורמים שונים ומנוגדים לחיות בכל זאת ביחד במסגרת מדינית אחת.
עם זאת, ובמקביל, נקבע גם אחוז חסימה שעלה בהדרגה מ-1% ל-2.5%. הסיבה לכך הייתה פשוטה והוגנת: עם כל הרצון לשאוף לכנסת שתייצג ככל האפשר את הזרמים המגוונים בחברה הישראלית, לא הייתה סיבה להקל על כל קבוצה או קבוצונת – או לכל אישיות שולית החושבת שהיא יכולה להביא גאולה לעולם – לזכות בייצוג. קביעת אחוז החסימה וגם העלאתו ההדרגתית לא כוונה נגד שום מפלגה או קבוצה אידיאולוגית: היא נתמכה על ידי כל המחנות הפוליטיים מתוך שיקולים עקרוניים של מה שניתן לכנותו טובת הכלל. גופים קיקיוניים ואישים בעלי אמביציות חסרי-מעצורים יכולים לראות בזאת התנכלות להם, אך השיקול העקרוני הפרגמאטי הוא ברור ומקובל.
ההצעה הנוכחית להעלות את אחוז החסימה באורח משמעותי נולדה בחטא: יוזמיה יכולים להתעטף באימצלא של "משילות", אך אין לה וליכולת למשול ולא כלום. לא המפלגות הקטנות מכבידות על יכולת המשילות, אלא דברים שמתרחשים בין שותפים בקואליציה ובתוך מפלגותיה. להעלאת אחוז החסימה יש רק מניע אחד: להקשות על הציבור הערבי בארץ להגיע לייצוג פרלמנטארי – וב"יש עתיד" נלווה לכך מניע אחר: להקשות בהזדמנות זו אולי גם על המפלגות החרדיות, שנואות נפשה.
אם יעלה אחוז החסימה ממתכונתו הנוכחית תיתכנה שתי תוצאות אפשריות: או שהציבור הערבי (ואולי גם חלק מן הציבור החרדי) יישאר ללא ייצוג בכנסת, או שהמפלגות הערביות ייאלצו להתאחד.
זוהי התערבות גסה ופוגענית בזכות האזרחית הבסיסית לבחור, והעובדה כי מפלגה המתיימרת להיות ליברלית כ"יש עתיד" תומכת בה מצביעה על יסודות אוטוריטאריים המבעבעים בה. הציבור הערבי בארץ הוא מגוון, ומפלגותיו מייצגות קשת פוליטית רחבה – מלאומנות ערבית, דרך נטייה איסלאמית ועד לקומוניזם. אין שום סיבה ואין שום הצדקה לדחוק ציבור זה למיטת סדום של מפלגה אחת, שברור כי המכנה המשותף היחיד שלה תהייה כמובן האנטי-ציונות. הפגיעה ברק"ח – שאינה מפלגה ערבית כשלעצמה – גם תפגע בניסיון היחיד בארץ לקיים, אם כי לא תמיד בהצלחה, מפלגה דו-לאומית.
אם, מצד שני, המפלגות הערביות לא תרצנה או לא תוכלנה להתאחד, עשוי להיווצר מצב שבו לציבור המונה כמעט 20% מאזרחי המדינה לא יהיה ייצוג פרלמנטארי. מישהו חושב שזה יקרב את הציבור הערבי למדינת ישראל, יקטין את תחושות הקיפוח, המוצדקות או המופרזות שלו, ויעשה את ישראל לבטוחה יותר? במינון נמוך יותר ניתן לומר דברים דומים מה שהעלאת אחוז החסימה עשויה לעשות לציבור החרדי.
חוץ מזה ברור שאם הציבור הערבי או החרדי יצביע ברובו למפלגות שלא תעבורנה את אחוז החסימה הגבוה, הרי יגדל ייצוגן המספרי של המפלגות הגדולות (ובייחוד הגדולה שבהן, הליכוד-ביתנו) בכנסת באורח מקביל: מה שנמנע בשעתו – ובצדק – מבן-גוריון, מנסה הנהגת הממשלה הנוכחית להשיג על ידי הדרת הציבור הערבי (ואולי גם החרדי) מייצוג פרלמנטארי.
כולנו יודעים כי לא קל לישראל, הנמצאת עדיין בסכסוך מתמשך עם חלק מן העולם הערבי ועם התנועה הפלסטינית, להתמודד עם זכויות המיעוט הערבי שבתוכה. אך העובדה כי לערביי ישראל זכות אפקטיבית לייצוג פרלמנטארי, ונציגיהם יכולים להביא את עמדתם – גם אם היא מרגיזה יהודים רבים – לציבור היא אות כבוד למדינת היהודים לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ. הנוכחות של נציגי הציבור הערבי בכנסת היא העדות המכרעת שמדינת ישראל, עם כל בעיותיה, אינה מדינת אפרטהייד.
יש בימין הישראלי הקיצוני מי שמבקש להדיר את אזרחי ישראל הערבים מזכויותיהם הפוליטיות, וניסיון זה מזכיר את הדרך שבה מימשלו של פוטין מצמצם את נוכחות האופוזיציה בדוּמה הרוסית: מוסקבה אינה צריכה להיות מודל למדינת היהודים. הרצל ברומאן שלו "אלטנוילנד" צפה אפשרות של עליית תנועה יהודית גזענית, שתבקש לשלול מתושבי הארץ הלא-יהודים את זכויות האזרחות והבחירה שלהם. בחזונו הציוני של הרצל נחלה מפלגה זו מפלה מוחצת: יש לקוות כי ירושלים-של-מטה של היום תלך בעקבות חזונו הליברלי והציוני של הרצל, ולא תאמץ לעצמה שיטות הצריכות להחריד כל אזרח ישראלי דימוקרט וציוני.