חומר רקע

הכנסת 23 בדצמבר 2013 אל: חברי ועדת החוקה חוק ומשפט מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה מסמך הכנה – חוק חוזה הביטוח (התיישנות ממועד גיבוש הנכות), התשע"ג-2013 1. רקע כללי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן – "חוק חוזה ביטוח" או "החוק") קובע הוראות כלליות לעניין חוזיי ביטוח שעושה אדם עבור עצמו, כגון ביטוח תאונות אישיות, ביטוח חיים וביטוח רכוש. יחד עם זאת, החוק חל באופן עקיף גם על ביטוחים מכוח חוקים אחרים, כגון ביטוח רכב מנועי, אם אין בהוראות אותו חוק הוראות מיוחדות לעניין הנדון. מטרתו העיקרית של החוק היא קביעת כללי מסגרת והגנה על ציבור המבוטחים – אשר לרוב הוא הצד החלש, בפרט במקרה של חוזה ביטוח בו קשה עד כמעט בלתי אפשרי לאדם שאינו מתמצא בתחום להבין את הוראות הפוליסה. משכך מרבית הוראות החוק הן הוראות קוגנטיות או הוראות שניתן להתנות עליהן רק לטובת המבוטח, בין היתר, נוכח פערי הכוחות בין הצדדים. הוראת סעיף 31 לחוק, עניינה התיישנות. הסעיף קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". הוראה זו היא הוראה ייחודית וחריגה לדין הכללי ביחס להתיישנות, הקובע כי בתביעות שאינן במקרקעין – עומדת ההתיישנות על שבע שנים1. עוד יוער כי הוראת סעיף 53 לחוק מגדירה מהו מקרה הביטוח: "בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה – מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות – נכות שלקה בה". בדברי ההסבר להצעת סעיף 31 לחוק, ניתן הסבר לתקופת ההתיישנות המקוצרת, לפיה "תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שיאחר בתביעתו פחות משלוש שנים." בכך, נראה, בא לידי ביטוי האיזון בין הוראות המבטחות בפוליסות (שקבעו ככל הנראה הוראות התיישנות קצרות עוד משלוש שנים) ודרישות חברות הביטוח לצמצם את ההתיישנות הרגילה הקבועה בחוק, בעיקר בטענות לקושי הראייתי הנובע מהתדיינות זמן רב לאחר קרות המקרה ואילוצן של חברות הביטוח לשמור רזרבות ביטוחיות זמן רב – לתקופה בלתי מוגבלת ובלתי ידועה מראש. יחד עם זאת, יוער כי קיימות עמדות הפוכות לטענות התומכות בקיצור תקופת ההתיישנות. כך בין היתר נטען כי דווקא בנושא נכות – מעוגנים כל הפרטים במסמכים רפואיים מדוקדקים, כך שנמנע אחד החששות העיקריים המצדיקים התיישנות בכלל והתיישנות קצרה בפרט – החשש מאובדן ושחיקת ראיות, בפרט נוכח חובת ההודעה על התאונה למבטח מיד לאחר התרחשות; למעשה – דווקא מול חברות ביטוח ובנושא של נזקי גוף – קיימת עמדה כי יש דווקא להאריך את תקופת ההתיישנות אף מעבר לשבע שנים2. עוד נטען, ביחס לטענה השניה של חברות הביטוח, כי דווקא הן – יותר מכל נתבע "פשוט" (עליו חלה התיישנות רגילה של 7 שנים) יכולות בקלות וביעילות רבה יותר לשמור על רזרבות מתאימות ולכלכל את סיכוניהן. 2. קביעת מועד תחילת תקופת ההתיישנות – האם בקרות התאונה, בעת סירוב חברת הביטוח לשלם את הנזק או עם התגבשות הנזק? בית המשפט העליון בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (להלן – "עניין הראל") קיבל את ערעורה של חברת הראל וקבע בדעת רוב (כנגד דעתה החולקת של השופטת ארבל) כי מניין ההתיישנות מתחיל עם קרות התאונה או המחלה, לפי העניין. בית המשפט הסתמך על לשון החוק, וכן הבהיר כי הכרעתו מבוססת בין היתר על הרצון לשמור על אחידות וקוהרנטיות עם יתר הוראות ההתיישנות בביטוחים ובנזקי גוף – בהן מתחיל מנין ההתיישנות עם קרות מקרה הביטוח ולא עם התגבשותו הסופית של הנזק. בית המשפט אומנם היה ער לקושי שבקביעה זו – ובפרט מכך שעילת התביעה עלולה להתגבש רק לאחר ראשית ההתיישנות – אך סבר כי קושי זה ניתן לרפא על ידי הסכמה דיונית של חברת הביטוח לדחות את מועד ההתיישנות או על ידי הגשת תביעה ובקשת השהיית הליכים מבית המשפט עד להתגבשות הנזק הסופית. הצעת החוק מבקשת לשנות את קביעת בית המשפט העליון ולאמץ את גישתה של השופטת ארבל, כך שהמועד ממנו יתחיל מנין שלוש השנים שלאחריהן מתיישנת התביעה – יהיה רק עם התגבשות הנכות. ובלשון הצעת החוק: "כשעילת התביעה היא בשל נכות שנקבעה כתוצאה ממקרה הביטוח – תחל תקופת ההתיישנות ממועד גיבוש הנכות." מטרותיה ויתרונותיה של הצעת החוק הצעת החוק מבקשת, כאמור, להתמודד עם הקושי עליו הצביעו כל הערכאות – האפשרות כי עילת התביעה מתגבשת פעמים רבות רק לאחר חלוף מועד ההתיישנות, כך שעלול להיווצר מצב בו ההתיישנות חלה עוד טרם התגבש הנזק (בפרט נוכח תקופת ההתיישנות הקצרה), ולכן יתקשה התובע לתבוע את נזקו – הוא התגבשות הנכות הצמיתה. בבית המשפט טענה הראל כי שמורה למבוטח האפשרות לפנות בתביעה לבית המשפט, תוך בקשה להשהיית ההליכים או לחלופין לבקש מחברת הביטוח להסכים לדחיית מועד ההתיישנות. ברם, אף פתרון זה אינו נקי מקשיים. ראשית, הובהר כי קיים קושי להגשת תביעה בנזק שטרם התגבש, בפרט מאחר שאת התביעה יש לתמוך בחוות דעת רפואית; שנית, מאחר שהליך זה מחייב את המבוטח ואת בית המשפט בהליכים דיוניים נוספים ומיותרים – הן הליכים פרוצדורליים של עצם הארכת המועד אך גם הליכים מהותיים של הגשת התביעה (טרם הובהר אם אכן יש מקום להגשתה) רק מחשש להתיישנותה; שלישית, יש חשש כי מבוטח לא יהיה מודע לתקופת ההתיישנות המקוצרת, בפרט מאחר שטרם התגבש נזקו. תמיכה נוספת להצעת החוק ניתן למצוא גם בתפישה כי נוכח המועד הקצר המיוחד שבחוק – אין מקום להחמרה עם המבוטח גם בקביעת המועד ממנה נמנית אותה התיישנות קצרה. בפרט נכון הדבר על רקע ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, המוכרת כזכות בעלת אופי חוקתי התומכת אף היא במגמת צמצום ההתיישנות, וכן מטעמי צדק – מתוך כוונה לאפשר למבוטח ששילם דמי ביטוח והסתמך על תגמולי הביטוח במקרה של תאונה – ועתה מוצא עצמו מול שוקת שבורה בשל עניינים פרוצדורליים, ונוכח ההבנה כי לאחר מקרה הביטוח עסוק המבוטח בבעיותיו הפיזיות, וטרדותיו הנפשיות בעקבות התאונה. זאת ועוד – טענה נוספת, אותה העלתה השופטת ארבל בפסק הדין בענין הראל היא, כי הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, אותו מבקשת הצעת החוק לתקן, סוטה ממילא מהסדר ההתיישנות הרגיל לא רק בתקופת ההתיישנות המקוצרת, אלא ביצירת חריג לכלל ביחס למועד תחילת מרוץ ההתיישנות. לטענתה, לו היה חל בענייננו ההסדר של חוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) – הקובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התובענה – הרי שבמקרה של תביעה לתגמולי ביטוח הייתה מתחילה תקופת ההתיישנות לאחר שחלף המועד לתשלום תגמולי ביטוח והמבטח לא פרע את חובו, או במועד סירובו של המבטח לשלם למבוטח את התגמולים שנדרשו ממנו. הסדר זה, כך מציינת השופטת ארבל, חל לדוגמא בארה"ב (עמ' 29-28 לפסק הדין). יוער, כי הסדר זה אף מתמרץ את הנתבע שלא לעכב את בדיקתו ושלא "לסחוב" בטענות סרק את התובע. הקשיים העולים מהצעת החוק לצד יתרונות אלו, הצעת החוק אינה חפה מקשיים. הקושי העיקרי הוא קושי הוכחתי שעניינו מועד התגבשות עילת התביעה והחשש כי על ידי כך תינתן בפני התובע שאלת עיתוי הנכות הצמיתה (הגם שלרוב, לתבוע אינטרס, שלא לדחות את תביעתו – שהרי בכך מתעכב גם פיצויו ולעיתים אף כספים הנדרשים לו לצורך שיקומו. כך, לדוגמא, בניגוד למועד התרחשותם של תאונה או התקף לב, מועד התגבשות הנכות הצמיתה הוא עמום יותר ואף עלול להיקבע באופן רטרואקטיבי (עם קביעת גורם מומחה כי הנכות התגבשה קודם להופעתו של המטופל בפניו). קושי שני נוגע להארכת תקופת ההתיישנות, והכבדה על חברות הביטוח בשמירת ראיות ורזרבות כספיות לאורך זמן. קושי אחרון, הוא הסטיה מההסדר הקבוע לעניין התיישנות בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 89(2) שכותרתו "תחילת התיישנות" קובע כי היום בו נולדה עילת תביעה – לעניין מניין ההתיישנות – הוא היום בו אירע נזק ואם לא התגלה הנזק ביום האירוע, ביום בו התגלה הנזק, ובלבד שלא חלפו למעלה עשר שנים מיום קרות אירוע הנזק. ואולם, בית המשפט קבע כי סעיף 89(2) חל רק במקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, להבדיל מהיקפו המדויק.3 ואולם, הארכת תקופת ההתיישנות והגדלת הרזרבות, כפי שציינה השופטת ארבל, תהיה מחויבת כל אימת שלא תישלל זכותו של התובע – בין אם תוארך התקופה בהסכמה ובין אם תוארך על ידי בית המשפט. גם הטענה בדבר הקושי בשימור וראיות ורזרבות אינה שונה מהקושי של כל נתבע פוטנציאלי. להבדיל, נוכח תקופת ההתיישנות המקוצרת; היות הצד הנתבע חברת ביטוח שזהו תחום מומחיותה; ולבסוף חובתו של תובע פונטנציאלי להודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח מיד לאחר שנודע לו על כך – מאפשרת לחברת הביטוח לאסוף ראיות ורזרבות כראות עיניה. עוד ציינה השופטת ארבל כי טענת הראל הייתה כי ממילא מתגבשת נכות צמיתה לאחר פרק זמן ארוך רק במקרים מועטים – ולכן נראה כי הקושי בשימור רזרבות לא צפוי להיות כה משמעותי. נותר, אם כן, הקושי ההוכחתי לעניין מועד התגבשות הנכות הצמיתה. שאף הוא עלול לגרור עמו התדיינויות. משכך מצאנו לנכון להציע לוועדה מספר אפשרויות נוספות לתיקון ההסדר למניית תקופת ההתיישנות: הצעות נוספות לתיקון מניית תקופת ההתיישנות על מנת להקל על הקושי שעניינו שמירת רזרבות וכן מניעת הותרת מועד התגבשות הנזק בידי המבוטח ניתן להגביל את תקופת ההתיישנות הכוללת להגשת תביעה. כך לדוגמא, ניתן לקבוע כי "כשעילת התביעה היא בשל נכות שנקבעה כתוצאה ממקרה הביטוח – תחל תקופת ההתיישנות ממועד גיבוש הנכות – ואולם לא יותר משבע/ עשר שנים מיום קרות התאונה." הסדר זה, הדומה בעיקרו להסדר סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המאפשר להוסיף ולתבוע לתקופה של שבע שנים מיום שנודע לניזוק הנזק ולא מיום קרות האירוע הנזיקי – ובלבד שלא תחלופנה יותר מעשר שנים. עוד הוצע (ע"י לבנת פורן) להגדיר את "מועד גיבוש הנכות" כמועד בו נקבעה למבוטח נכות צמיתה על ידי מומחה רפואי או על ידי המוסד לביטוח לאומי". יוער, כי נוסח זה דוחה את מועד ההתיישנות. ככל שאין כוונה לדחות את המועד למועד בו נקבעת הנכות, אלא למועד התגבשות הנכות יש מקום לנסח את הסעיף באופן הבא: "כשעילת התביעה היא בשל נכות שנקבעה כתוצאה ממקרה הביטוח– תחל תקופת ההתיישנות ממועד גיבוש הנכות על ידי מומחה רפואי או על ידי הביטוח הלאומי. על פי נוסח זה תקטן מידת הגמישות של המבוטח. יחד עם זאת קיימת סכנה כי החלטת הוועדה תהיה רטרואקטיבית – אל מעבר לשלוש שנות ההתיישנות. הצעה נוספת, שהוצעה בעניין הראל, הוא כי ייקבע בהוראת חוק חוזה ביטוח כי לא תובא בחשבון במניין תקופת ההתישנות התקופה שבין הפנייה לחברת הביטוח ועד למסירתה של הודעת הדחייה (בדומה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות4). כך תוארך תקופת ההתיישנות אך גם יינתן תמריץ לחברת הביטוח לענות במהרה למבוטח, בעוד שלמבוטח תיוותר שהות מספקת לפנות לבית המשפט בתביעה ובבקשה להשהיית ההליכים, במקרה הצורך. כך לדוגמא: "פנה מבוטח או מוטב, לפי העניין, בבקשה לפיצוי לחברת הביטוח, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הבקשה ובין דחייתה." עוד ניתן, לחייב את המבטח ליידע את המבוטח עם ההודעה על התאונה – על תקופת ההתיישנות המקוצרת, וכן על זכותו לפנות לבית משפט בבקשה להשהיית ההליכים. הודעה כאמור ניתן להוסיף בהמשך לסעיף 22 הקובע חובה על המבוטח להודיע למבטח על קרות התאונה. כך לדוגמא: "22. (א) קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו." (ב) הודיע מבטח או מוטב על קרות מקרה למבטח – יודיע המבטח למבוטח או למוטב, לפי העניין, בכתב, מהי תקופת ההתיישנות, ובמקרה בו נגרם למבוטח נזק שטרם התגבש סופית – את ההוראה לעניין מניין מועד ההתיישנות. הודעה כאמור תימסר באופן בולט וברור." אפשרות נוספת היא להאריך את תקופת ההתיישנות המקורית, המהווה כאמור חריג, לשבע שנים. 3. תחולת הצעת החוק – האם להחיל על תביעות שטרם התיישנו? בהצעת החוק מוצע להוסיף ולקבוע כי תביעות שטרם התיישנו ביום התחילה – תחול עליהן תקופת ההתיישנות המוצעת. מאחר שתביעות אלו, כאמור, טרם התיישנו – אין בכך קביעה רטרואקטיבית. זאת ועוד – מאחר שטרם התיישנו התביעות אף אין חשש כי מעשית לא נשמרו המסמכים וכיוצא באלו.