חומר רקע

30/12/2015 לכבוד חברת הכנסת מיכל רוזין שלום רב, הנדון: נייר עמדה בנושא הטיפול המשטרתי בנפגעות ונפגעי עבירות מין במסגרת קליניקה לשינוי מדיניות, הפועלת בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית רן מלמד סמנכ״ל עמותת ידיד וד״ר ליה לוין, בחרנו לפעול למען שינוי מדיניות בכל הנוגע להליך הגשת תלונה על עבירות מין במשטרה. לפי הנתונים משנת 2011, כ- 4563 תיקים נפתחו במשטרה בגין עבירות מין (אינוס בכוח או באיומים, אינוס ובעילה שלא כחוק, עבירות בלתי טבעיות, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה שלא בכוח, מעשה מגונה בפומבי, הטרדה מינית). מתוך סך כל התלונות,  47% מהן היו תלונות שהוגשו על- ידי קטינים. לפי סקר שנערך בשנת 2012 בחוברת ״אחריות חברתית: התמודדות עם פגיעה מינית בישראל 2012״, 76% מהנשים היהודיות ו79% מהנשים הערביות חיות ב"חרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. הסקר קובע כי אחת מכל שלוש נשים תחווה תקיפה מינית במהלך חייה. לפי נתונים של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מתקבלות 40 אלף פניות בשנה מנערות צעירות ונשים המדווחות על פגיעות מיניות. מנתוני המרכז עולה כי מרבית המקרים אינם מגיעים למשטרה (כ20% בלבד). נתוני משטרת ישראל מראים כי מסך כל התיקים שנחקרים מידי שנה במשטרה בגין עבירות מין, 68%-75% מהם נסגרים מסיבות שונות- חוסר ראיות, העבריין לא נודע, טענה של חוסר עניין לציבור או שנסגרים באין אשמה. נתונים אלו משקפים מציאות בעייתית. נערות צעירות ונשים שנפגעות ומבקשות להיאבק על ביטחונן האישי ועל מיצוי הדין עם הפוגעים, נתקלות בקשיים שמערימה עליהן מערכת החוק והמשטרה. ישנו חוסר שקיפות לגבי תכני הכשרות השוטרים במרכז ההדרכה במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש. כל נסיון לברר אודות זמני ההכשרות ותכניהם העלה חרס. עובדה זו מעלה תהיות וחששות אודות חוסר שקיפות המעיד על לקות. אנו סוברות כי אלו מוקדי הבעיות בהליך הגשת התלונה על עבירות מין ופתרונם: 1. ישנו פער בין התקנות הקיימות ״בנוהל הטיפול המשטרתי במתלוננות על עבירות מין״ מתוך ״נהלי אח״מ״ ובין ההתנהלות בפועל בתחנות המשטרה ברחבי הארץ: תקנות המותקנות בנהלי אח״מ פרק חקירות, תת פרק אלמ״ב, נוהל הטיפול המשטרתי למתלוננת על עבירות מין, סעיפים 2, 3, 4 א׳ 7,6,5 נוגעות להסמכת חוקרי עבירות מין טרם תחילת תפקידו, יידוע הנפגעת את זכותה לבחירת מין החוקר, זכותה לליווי בחקירה והסברת הליך החקירה לנחקרת טרם תחילתה. כמו כן חובתו של החוקר לשאול רק שאלות רלוונטיות להליך החקירה, וזכותה של הנחקרת לקבלת פרטי החוקר. בנוסף ישנה זכות לכל מתלוננת לתרגום תכני החקירה לכל שפה ע״פ חוק נפגעי עבירה תשס״א 2001. תקנות אלו אינן נאכפות במלואן ובצורה אחידה בכלל תחנות המשטרה. אנו דורשים כי תקנות אלו יאכפו במלואן תוך פיקוח ארצי מלא והפעלת סנקציות במקרים של אי- עמידה בתקנות. 2. הכשרות השוטרים אינן מספקות את הידע הבסיסי לניהול הליך חקירה ראוי ומכבד לנפגעות עבירות מין: ההכשרות הקיימות מתקיימות בתדירות נמוכה (פעמיים בשנה) וחוקרים רבים מתחילים את תפקידם מבלי לעבור את ההכשרה. תכני ההכשרה אינם מספקים למידה מעמיקה בכל הנוגע להפנמת מושגי הפוסט-טראומה אותן חוות המתלוננות, ״האשמת הקורבן״ ומודעות לדעות הקדומות הרווחות בחברה בנוגע לעבירות מין. חוסר הידע והמודעות בנוגע לנושאים הנ״ל מביא למצב בו החקירות מתנהלות באופן פוגעני כלפי המתלוננות, הטמעת הסטיגמה הקיימת בחברה והאשמתן בפגיעתן. בנוסף, מצב זה מביא להעמקת הפער הקיים בין דרישת החוקרים לנרטיב חקירה כרונולוגי, עובדתי ולינארי לעומת סיפור הטראומה הכאוטי של המתלוננת. החקירות כיום אינן מותאמות ומודעות תרבות, מה שמתריע אוכלוסיות רבות מהליך עשיית הצדק עם הפוגעים. אנו דורשים עיבוי ההכשרות ותכניהם כך שירחיבו ויעמיקו את מודעות החוקרים לנושאים הנ״ל תוך שימת דגש על המורכבות התרבותית הרבה בחברה הישראלית בהקשר לעבירות מין. בנוסף, הגדלת מספר ההכשרות בשנה ופיקוח על כך שכל חוקר יעבור את ההכשרה טרם כניסתו לתפקיד. אנו דורשים שיוכשרו חוקרי עבירות מין, קציני אח״מ ומפקדי תחנות. 3. חוקרים וחוקרות עבירות מין אינם מקבלים ליווי רגשי מקצועי לעיבוד התכנים הטראומטיים אליהם הם נחשפים במהלך עבודתם. עובדה זו מביאה לכך שחוקרים וחוקרות מפתחים טראומה משנית עקב חשיפה ממושכת לתכנים טראומתיים. הטראומה המשנית הקרויה גם ״עייפות אמפתית״ משפיעה על איש המקצוע באופן בלתי נמנע על מערכות היחסים בחייו, המקצועיות והאישיות. מצב זה מביא לשחיקתו של איש המקצוע וגורם לחוסר רגישות וניהול הליך חקירה פוגעני. ליווי רגשי מקצועי קטגורי לכל חוקר עבירות מין יאפשר וונטילציה ועיבוד תכני הטראומה המשנית. לכך תהיה חשיבות מכרעת בשיפור הליך החקירה כך שיהיה מודע ומכבד יותר כלפי המתלוננת. אנו דורשים למסד ליווי רגשי מקצועי לחוקרים ולחוקרות עבירות מין. 4. המצב המדאיג היום יוצר מציאות בעייתית, בה ישנם גברית ונשים רבות אשר בוחרות שלא להגיש תלונה במשטרה, מהחשש לחוויה שתרגיש כמו ״אונס שני״. בתקנון המשטרה קיימות תקנות המדברות באופן ישיר על הכלים שיכולים לסייע ולעזור למתלוננת במעמד קשה זה ועם זאת רבות מהן אינן נאכפות לא נאכפות. חלק מתקנות אלו מורות על הצגת זכויותיה של המתלוננת, קובעות את גבולות החקירה, מורות הציג את הליך החקירה ומוודאות דיווח על כלים נוספים שמטרתם להקל על המתלוננת (ליווי, בחירת מין החוקר ועוד). המצב במשטרה כיום אינו תואם את העדינות בה יש לחקור נפגעת עבירה. תהליכי חקירה המתנהלים בצורה בעייתית ולא מקדמת המביאה למיצוי הדין עם הפוגע. בעקבות חוסר המודעות של הציבור הנפגע לזכויותיו, הוא מגיע לחקירות ונרמס תחת חוסר האכיפה של התקנות הנ"ל, כך למשל, מדיווח של מרכזי הסיוע השונים עולה כי הקצינים אינם מתמידים בהצגת זכויות אלה למתלוננות, ומנהלים חקירה לפני חשיפתה של המתלוננת לזכויותיה כך שאינה יכולה לממשן. אנו דורשות העלאת מודעות בנוגע לכל אותן זכויות באמצעות סרטי פרסומת שישודרו בתקשורת, ברשתות החברתיות ובעיתונות, חלוקת 'זכותונים' בתחנות המשטרה ותליית דפי מידע בחדרי החקירות. בכדי לעודד נשים להתלונן ולהבהיר כי הן מוגנות ונתמכות. כאשר גברים ונשים מגיעות להגיש תלונה הן מגיעות בתום תהליך של עיבוד הטראומה. אם ידעו את זכויותיהן, זה יעזור להן להגיע ממקום חזק ובשל. 5. אי- מימוש הזכות לתרגום וחוסר רגישות תרבותית לפי תקנות המשטרה, זכאי/ת כל מתלוננת לליווי של מתורגמן שיגשר בין החוקרת או החוקר למתלוננת, זאת במקרים בהם המתלוננת אינה דוברת עברית ובמקרים בהם לא נמצא חוקר שדובר את שפתה. כיום, קיימות עדויות למקרים בהם נחקרים הזקוקים למתורגמן נדרשים לחכות זמן רב עד לקבלת השירות, בתחנות משטרה רבות שירות זה אינו ניתן תמיד וכן קיימים מקרים בהם הם אינם מקבלים שירות זה כלל. הם נחקרים שלא בשפתם ומתבקשים לחתום על הצהרה שהם אינם יכולים לקרוא. לפי הבנתנו, יש צורך לדאוג לאכיפת התקנה המחייבת קבלת סיוע ממתורגמן בעת הצורך או כמענה לבקשת המתלוננת. בנוסף, מבדיקתנו את הנושא עולה כי חוקרים וחוקרות אינם עוברים הכשרות מספקות בכל הנושא התרבותי. מעדויות שונות עולה כי בתחנות משטרה רבות, האמונות על שירות לקהילה החיה במרחב בו הן מוצבות, פעמים רבות לא קיימת היכרות עם מורכבות האוכלוסייה. אנו דורשות שכל מתלוננת הזקוקה לתרגום תקבל שירות זה בטווח זמן סביר, וכי כל מתורגמן העובד בשירות תחנות המשטרה יעבור גם הוא את ההכשרה לחקירת נפגעות עבירה ובפרט נפגעות עבירות מין. בנוסף, אנו דורשות כי כל חוקר וחוקרת במחלקות לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית יעברו הכשרה באופן קבוע, המציגה בפניהם ומלמדת אותם את המורכבויות התרבותיות השונות. תהליך הגשת התלונה במשטרה כפי שהוא מתנהל כיום, כראשיתו של הליך ארוך של מיצוי דין עם הפוגע, מהווה עבור נפגעות רבות מחסום בפני רצונן לתבוע את זכותן האזרחית לשמירה על כבודן. כחברה, עלינו לשאוף לצמצם את הפער הגדול העולה מהנתון הקשה לפיו כל אישה שלישית תחווה פגיעה מינית ובין מספר התלונות הנמוך המוגשות בתחנות המשטרה. בשנים האחרונות נחשפים מימדי התופעה של פגיעות מיניות במרחבים הפרטיים והציבוריים ועלינו להמשיך ולפעול לביעורה. מימוש זכותן של נשים וגברים לחשוף חוויות טראומטיות קשות של פגיעות מיניות ולהביא לעשיית צדק משפטי עם הפוגעים תוך שמירה על כבודן, הינו צעד חשוב ומהותי לכיוון חיסול התופעה הטראומתית של פגיעה או הטרדה מינית. בברכה, רותי קליין – [email protected] סתו ארנון – [email protected] סופי נוסנוביץ – [email protected] מיה כהן ברפמן – [email protected] אמיר גדות - |[email protected]