חומר רקע

כ"ט בתמוז התשע"ה 16 ביולי 2015 אל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה הצעת חוק ההתיישנות (תיקון – השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה-2015 (פ/460/20) של ח"כ מיכל רוזין וח"כ אחרים התיישנות – כללי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – החוק או חוק ההתיישנות) קובע, כי תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות (סעיף 2). מדובר בכלל של "התיישנות דיונית", שמשמעותו היא שזכותו של התובע אינה מתבטלת, אך קיים מחסום דיוני שלפיו בית המשפט לא יזקק לתובענה על תביעה שהתיישנה והנתבע טען לגביה – בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה – טענת התיישנות (סעיפים 2 ו-3 לחוק). התקופה שבה מתיישנת תביעה – 7 שנים, אם מדובר במקרקעין – 15 שנה, ואם מדובר במקרקעין שנרשמו – 25 שנה (סעיף 5 לחוק). מספר נימוקים ניתנו להצדקת הקונספציה של התיישנות: (1) מצד הנתבע – יש מקום להגן על נתבעים מתביעות ישנות, הן כדי לאפשר להם להתגונן כראוי מבלי שהם יידרשו לשמור את ראיותיהם לאורך זמן רב, והן כדי להגן עליהם מפני אי הוודאות וההכבדה הכרוכה בחשיפה בלתי מוגבלת לתביעה משפטית. (2) מצד התובע – תובע ש"ישן על זכויותיו" במשך תקופה ארוכה, נתפס כמי שוויתר על זכויותיו או מחל על תביעתו. קציבת תקופת ההתיישנות אמורה לתמרץ תובעים שלא "לישון על זכויותיהם" אלא להגיש את תביעתם ללא עיכוב. (3) מצד הציבור – לציבור יש אינטרס שהמערכת המשפטית לא תעסוק בתביעות ישנות שאין בהם עניין לציבור ושיש קושי מעשי בבירורן, אלא תקדיש את זמנה לעניינים שבהווה. תחילת מרוץ ההתיישנות ככלל, סעיף 6 לחוק קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, דהיינו: כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יכול התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. עם זאת, החוק קובע מספר מקרים שבהם תקופת ההתיישנות מושעית ואינה מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, אלא במועד אחר: תרמית ואונאה (סעיף 7) – במקרה שבו עילת התובענה היא תרמית או אונאה, תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. בפסיקה נקבע, כי ידיעה על התרמית או על האונאה שמתחילה את מרוץ ההתיישנות, היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית של התובע. התיישנות שלא מדעת ("כלל הגילוי המאוחר") (סעיף 8) – אם העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע מסיבות שלא תלויות בו, ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו נודע לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. העובדות המהוות את עילת התביעה הם: זהות הנתבע; המעשה או המחדל; הפגיעה בתובע; והקשר הסיבתי שבין המעשה או המחדל לבין הפגיעה בתובע. בפסיקה נקבע, כי במסגרת סעיף 8 לחוק, נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין. דהיינו: לא רק דברים אם התובע ידע בפועל על העובדות המהוות את עילת התביעה, אלא גם אם היה עליו לדעת עובדות אלה לא יחול סעיף 8. לעניין זה, הפסיקה צמצמה מאוד את תחולתו של סעיף 8 בכך שקבעה כי המבחן לידיעה הוא מבחן של "קצה חוט" או "סברה", ואם אדם סביר היה מגיש תביעה במקרה כזה. כך, די בכך שהתובע חשד או צריך היה לחשוד שהתגבשה לו עילת תביעה, כדי שייראו בכך "קצה חוט" של ידיעה על קיומה של עילת תביעה שמתחילה את מרוץ ההתיישנות. הודאה בקיום זכות (סעיף 9) – אם הנתבע הודה בקיום זכותו של התובע (בכתב או בפני בית המשפט), תקופת ההתיישנות תתחיל במועד ההודאה. התיקון המוצע מוצע להוסיף חריג נוסף לסעיף 6 לחוק, ולקבוע כי מרוץ ההתיישנות יושעה, אם העיכוב בהגשת התובענה נגרם עקב "התנהגות פסולה" של הנתבע או מי מטעמו. בדברי ההסבר נטען, כי במקרים שבהם העיכוב בהגשת התובענה נגרם עקב התנהגות פסולה של הנתבע, או מי מטעמו, אין הנתבע ראוי עקרונית להגנת ההתיישנות, ואין להחשיב את תקופת העיכוב כחלק מתקופת ההתיישנות. זאת ועוד, כפי שצוין לעיל, אחד מהטעמים להתיישנות תביעה הוא הזנחת זכותו של התובע משך תקופה ארוכה בלי שנקט פעולה מתאימה למימושה, והעובדה שיש בכך מעין "ויתור" מצד התובע על עילתו. במקרים שבהם הנתבע – בהתנהגותו הפסולה – מונע מהתובע את הגשת התביעה, נימוק זה מאבד את תוקפו. לגבי הפעלת כוח, איום או ניצול מצוקה – ההסדר המוצע מרחיב את ההסדר הקיים בסעיף 7 לעניין תרמית ואונאה, לטווח רחב בהרבה של התנהגויות פסולות מצד הנתבע, ובכלל זה הפעלת כוח נגד התובע, איום על התובע או ניצול של מצוקתו. לגבי הטעיה – להבדיל מכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק, הרי שבמקרה של גילוי מאוחר בשל הטעיה, תימשך ההשעיה לא רק עד המועד שבו היה תובע סביר מגלה עובדה זו (גילוי אובייקטיבי), אלא עד המועד שבו התגלתה בפועל עובדה זו לתובע המסוים (גילוי סובייקטיבי). יוער, כי סוגי ההתנהגויות הפסולות נקבעו בהתאמה לפגמים של הטעיה, כפיה ועושר בכריתת חוזה לפי סעיפים 15, 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. הצעת החוק מבוססת על סעיף 12(8) להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (להלן – הצעת החוק הממשלתית), שנדונה ממושכות בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בכנסת ה-18, אך לא אושרה לקריאה השניה והשלישית; ועל סעיף 833(8) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011. נקודות לדיון: (1) הערת ניסוח: "כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים" – מילים אלה הועתקו מתוך הצעת החוק הממשלתית, בנוסחה האחרון והמעודכן שעמד על שולחנה של ועדת החוקה בשנת 2008. בהצעת החוק האמורה, סעיף 12 התייחס לכל העילות להשעיית מרוץ תקופת ההתיישנות, והגדיר אותם ככאלה שתקפים רק בין צדדים מקוריים; וסעיפים 13 ו-14 קבעו הוראות לגבי מרוץ תקופת ההתיישנות והעילות להשעיית המרוץ, במקרים של העברת זכות או העברת חבות. סעיף 18 לחוק ההתיישנות הקיים מהווה מקבילה חלקית לסעיפים 13 ו-14 האמורים, ואין בו הסדר ברור לעניין השעיית מרוץ ההתיישנות במקרים של העברת זכות או העברת חבות. נוכח העובדה שבחוק ההתיישנות הקיים יש סעיפים שונים שמתייחסים להשעיית מרוץ ההתיישנות (סעיפים 7, 8 ו-9), ובאף אחד מהם אין ביטוי דומה של "צדדים מקוריים", ונוכח העבודה שאין בחוק ההתיישנות מענה ברור לשאלת השעיית מרוץ ההתיישנות במקרים של העברת זכות או חבות, נראה כי אין מקום להוסיף את ההבהרה האמורה ("כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים") דווקא בהקשר הנוכחי. הוספת הבהרה זו רק בסעיף המוצע, מבלי שהדברים כתובים גם בסעיפים האחרים (סעיפים 7, 8 ו-9 לחוק), עלולה להוביל לפרשנות מוטעית של הסעיפים האחרים. (2) "מטעה ביודעין את התובע" – מהעובדה שלפי המוצע ההטעיה היא "ביודעין", משתמע כי רק אם לנתבע היתה מודעות לכך שהוא מטעה את התובע, יושעה מרוץ ההתיישנות, אך אם הוא הטעה את התובע ללא שהיה מודע לכך, למשל, ברשלנות, מרוץ ההתיישנות לא יושעה. יוער, כי בהקשרים אחרים בחקיקה האזרחית, התפרשה המילה "ביודעין" ככוללת גם "עצימת עיניים". ככל שכך תתפרש המילה "ביודעין" גם לגבי הסעיף המוצע, המשמעות תהיה שלא רק אם הנתבע מודע בפועל לכך שהוא מטעה את התובע יושעה מרוץ ההתיישנות, אלא שגם אם יש לו חשד שהוא מטעה את התובע מרוץ ההתיישנות יושעה. מוצע לשקול האם יש הצדקה לצמצם את השעיית עילת ההתיישנות רק למקרים של הטעיה במודעות? לכאורה, הטענה ולפיה לא ניתן לראות בתובע כמי שוויתר על זכויותיו במקרה שהוא לא הגיש את התביעה בשל העובדה שהנתבע הוא זה שהטעה אותו, תקפה בין אם הנתבע היה מודע לכך שהוא מטעה את התובע ובין אם ההטעיה נעשתה ברשלנות וללא מודעות להטעיה! בשני המקרים התעכבותו של התובע אינה נובעת ממחילה על עילת התביעה, אלא מכך שהוא הוטעה על ידי הנתבע. זאת ועוד, בהמשך לאנלוגיה שנעשתה בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית בין עילות ההשעיה המוצעות לבין העילות של פגמים בכריתת חוזה לפי חוק החוזים, יש לציין כי על פי הפרשנות המקובלת בספרות המשפטית, עילת ההטעיה החוזית מתקיימת גם ללא מודעות או כוונה מצד המטעה, דהיינו: גם אם ההטעיה נעשתה ברשלנות (ואף בתום לב), תקום עילת הטעיה חוזית. במסגרת הדיונים שנערכו בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בכנסת ה-18, בהצעת החוק הממשלתית, דנה הוועדה בהשלכות של המילה "ביודעין", ובשאלה האם יש מקום להרחיב את הסעיף המוצע גם להטעיה ברשלנות, אך העניין לא הוכרע באופן סופי על ידי הוועדה. לנוכח האמור, מוצע לוועדה לשקול האם יש מקום להרחיב את עילת ההשעיה המוצעת גם להטעיה ברשלנות.