חומר רקע
י"א באב התשע"ה
27 ביולי 2015
אל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
הצעת חוק ההתיישנות (תיקון – השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה-2015 (פ/460/20) של ח"כ מיכל רוזין וח"כ אחרים
התיישנות – כללי
חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – החוק או חוק ההתיישנות) קובע, כי תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות (סעיף 2). מדובר בכלל של "התיישנות דיונית", שמשמעותו היא שזכותו של התובע אינה מתבטלת, אך קיים מחסום דיוני שלפיו בית המשפט לא יזקק לתובענה על תביעה שהתיישנה והנתבע טען לגביה – בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה – טענת התיישנות (סעיפים 2 ו-3 לחוק). התקופה שבה מתיישנת תביעה – 7 שנים, אם מדובר במקרקעין – 15 שנה, ואם מדובר במקרקעין שנרשמו – 25 שנה (סעיף 5 לחוק).
מספר נימוקים ניתנו להצדקת הקונספציה של התיישנות:
(1) מצד הנתבע – יש מקום להגן על נתבעים מתביעות ישנות, הן כדי לאפשר להם להתגונן כראוי מבלי שהם יידרשו לשמור את ראיותיהם לאורך זמן רב, והן כדי להגן עליהם מפני אי הוודאות וההכבדה הכרוכה בחשיפה בלתי מוגבלת לתביעה משפטית.
(2) מצד התובע – תובע ש"ישן על זכויותיו" במשך תקופה ארוכה, נתפס כמי שוויתר על זכויותיו או מחל על תביעתו. קציבת תקופת ההתיישנות אמורה לתמרץ תובעים שלא "לישון על זכויותיהם" אלא להגיש את תביעתם ללא עיכוב.
(3) מצד הציבור – לציבור יש אינטרס שהמערכת המשפטית לא תעסוק בתביעות ישנות שאין בהם עניין לציבור ושיש קושי מעשי בבירורן, אלא תקדיש את זמנה לעניינים שבהווה.
תחילת מרוץ ההתיישנות
ככלל, סעיף 6 לחוק קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, דהיינו: כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יכול התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. עם זאת, החוק קובע מספר מקרים שבהם תקופת ההתיישנות מושעית ואינה מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, אלא במועד אחר:
תרמית ואונאה (סעיף 7) – במקרה שבו עילת התובענה היא תרמית או אונאה, תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. בפסיקה נקבע, כי ידיעה על התרמית או על האונאה שמתחילה את מרוץ ההתיישנות, היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית של התובע.
התיישנות שלא מדעת ("כלל הגילוי המאוחר") (סעיף 8) – אם העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע מסיבות שלא תלויות בו, ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו נודע לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. העובדות המהוות את עילת התביעה הם: זהות הנתבע; המעשה או המחדל; הפגיעה בתובע; והקשר הסיבתי שבין המעשה או המחדל לבין הפגיעה בתובע. בפסיקה נקבע, כי במסגרת סעיף 8 לחוק, נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין. דהיינו: לא רק דברים אם התובע ידע בפועל על העובדות המהוות את עילת התביעה, אלא גם אם היה עליו לדעת עובדות אלה לא יחול סעיף 8. לעניין זה, הפסיקה צמצמה מאוד את תחולתו של סעיף 8 בכך שקבעה כי המבחן לידיעה הוא מבחן של "קצה חוט" או "סברה", ואם אדם סביר היה מגיש תביעה במקרה כזה. כך, די בכך שהתובע חשד או צריך היה לחשוד שהתגבשה לו עילת תביעה, כדי שייראו בכך "קצה חוט" של ידיעה על קיומה של עילת תביעה שמתחילה את מרוץ ההתיישנות.
הודאה בקיום זכות (סעיף 9) – אם הנתבע הודה בקיום זכותו של התובע (בכתב או בפני בית המשפט), תקופת ההתיישנות תתחיל במועד ההודאה.
התיקון המוצע
מוצע להוסיף חריג נוסף לסעיף 6 לחוק, ולקבוע כי מרוץ ההתיישנות יושעה, אם העיכוב בהגשת התובענה נגרם עקב "התנהגות פסולה" של הנתבע או מי מטעמו. בדברי ההסבר נטען, כי במקרים שבהם העיכוב בהגשת התובענה נגרם עקב התנהגות פסולה של הנתבע, או מי מטעמו, אין הנתבע ראוי עקרונית להגנת ההתיישנות, ואין להחשיב את תקופת העיכוב כחלק מתקופת ההתיישנות. זאת ועוד, כפי שצוין לעיל, אחד מהטעמים להתיישנות תביעה הוא הזנחת זכותו של התובע משך תקופה ארוכה בלי שנקט פעולה מתאימה למימושה, והעובדה שיש בכך מעין "ויתור" מצד התובע על עילתו. במקרים שבהם הנתבע – בהתנהגותו הפסולה – מונע מהתובע את הגשת התביעה, נימוק זה מאבד את תוקפו.
לגבי הפעלת כוח, איום או ניצול מצוקה – התיקון המוצע מרחיב את ההסדר שבסעיף 7 הקיים לעניין תרמית ואונאה, לטווח רחב בהרבה של התנהגויות פסולות מצד הנתבע, ובכלל זה הפעלת כוח נגד התובע, איום על התובע או ניצול של מצוקתו.
לגבי הטעיה – הסעיף המוצע מחליף את סעיף 7 לחוק הקובע עילת השעייה של "תרמית ואונאה", מתוך התפיסה ש"הטעיה ביודעין" כוללת בתוכה גם תרמית ואונאה (שהרי אי אפשר לרמות מישהו ללא שאתה יודע שאתה מטעה אותו). להבדיל מכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק, הרי שבמקרה של גילוי מאוחר בשל הטעיה, תימשך ההשעיה לא רק עד המועד שבו היה תובע סביר מגלה עובדה זו (גילוי אובייקטיבי), אלא עד המועד שבו התגלתה בפועל עובדה זו לתובע המסוים (גילוי סובייקטיבי).
יוער, כי סוגי ההתנהגויות הפסולות נקבעו בהתאמה לפגמים של הטעיה, כפיה ועושר בכריתת חוזה לפי סעיפים 15, 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
הצעת החוק מבוססת על סעיף 12(8) להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (להלן – הצעת החוק הממשלתית), שנדונה ממושכות בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בכנסת ה-18, אך לא אושרה לקריאה השניה והשלישית; ועל סעיף 833(8) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011.
נקודות שנדונו בוועדה בהכנה לקריאה הראשונה:
(1) הטעיה "ביודעין" – הוועדה דנה בשאלה האם יש מקום להרחיב את ההסדר המוצע גם להטעיה שלא ביודעין, אך החליטה להותיר את ההסדר המוצע על כנו, כך שעילת ההשעיה תקום רק כאשר ההטעיה מצד הנתבע היתה ביודעין.
(2) התיישנות ביחסי עבודה – בסיום הדיון, נטען על ידי נציג משרד הכלכלה, כי בשל האופי הייחודי של היחסים שבין עובד ומעביד, ובשל העובדה שיחסים אלה נמשכים לעיתים שנים ארוכות, יש מקום לקבוע הסדר מיוחד של התיישנות לגבי סיטואציה של יחסי עבודה. יו"ר הוועדה ביקש מנציגי משרד המשפטים ומשרד הכלכלה להציג עמדה מגובשת לקראת הדיון בהכנת הצעת החוק לקריאה השניה והשלישית. ממשרד המשפטים נמסר, כי לאחר ליבון הנושא עם נציגי משרד הכלכלה הם סבורים כי ההסדר המוצע נותן מענה טוב גם לסיטואציה של יחסי עובד מעביד, ועל כן אין מקום לקבוע הסדר התיישנות מיוחד לעניין זה.