חומר רקע
אל: ועדת החוקה חוק ומשפט 31 יולי 2011
מאת: הייעוץ המשפטי כ"ט תמוז תשע"א
מסמך רקע לדיון הקבוע ליום 15.3.11 – איסור לשון הרע
הכנה לקריאה ראשונה
(1) הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – אי ייחוד העילה והוספת סעדים) של חה"כ יריב לוין ואחרים (פ/2584/18)
(2) הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – פיצוי ללא הוכחת נזק) של חה"כ מאיר שטרית (פ/2332/18)
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 קובע כי פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, יהווה עבירה פלילית (ס' 6 לחוק), ופרסום לשון הרע יהווה עוולה נזיקית (ס' 7 לחוק), בכפוף להגנות הקבועות בחוק (סעיפים 13-15 לחוק). בשנת 1998, תוקן החוק והוסף סעיף 7א, אשר קבע כי בנוסף לכללים הרגילים החלים על עוולה נזיקית, לפיהם בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי לנפגע בשל נזק – בין בשל נזק ממוני ובין בשל נזק שאינו ממוני – יהיה בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי לנפגע, ללא הוכחת נזק, שלא יעלה על 50,000 ₪. [גם לפני התיקון, בתי המשפט היו פוסקים פיצויים ללא הוכחת נזק.1] בנוסף, במשפט בשל עוולה אזרחית, שבו הוכח כי לשון הרע פורסם בכוונה לפגוע, יהיה בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים שלא יעלו על 100,000 ₪.
אין צורך להכביר מילים בנושא חשיבות זכותו של אדם לשם טוב, וכן בחשיבותו של חופש הביטוי. כפי שכתב כבוד השופט דנציגר לאחרונה, חוק איסור לשון הרע קובע את האיזון הראוי בין שתי זכויות אלה:
"כפי שנאמר לא פעם, חוק איסור לשון הרע - על ההסדר המורכב המעוגן בו -מהווה איזון בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין הזכות לחופש ביטוי, שתי זכויות יסוד הנגזרות מכבוד האדם, וכן בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין זכויות וחירויות נוספות כגון זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות וחופש היצירה...
על הזכות לשם טוב נאמר כי היא חשובה לעיתים לאדם כחיים עצמם, כי היא כוללת את האינטרס לכבוד האישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני-אדם ומשתרעת על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם מן הסובבים אותו ובמקום אחר צויין כי: "אין לקיים חברה שוחרת חירות בלא הגנה על שמו הטוב של כל אחד מבני החבר...
הטעמים ביסוד ההגנה על חופש הביטוי רבים הם. בהיבט של כל אדם ואדם, חופש הביטוי נתפס כחלק מכבוד האדם, כאמצעי המאפשר לפרט להביא להגשמתו העצמית, לפתח את אישיותו ואת תפיסותיו... הטעמים להגנה על חופש הביטוי אינם נגזרים רק מתפיסתו כחלק מכבוד האדם. לחופש הביטוי הצדקה במישור החברתי הכללי. חופש זה נתפס כחיוני לקיומו ולהתפתחותו של המשטר הדמוקרטי. התפיסה היא כי באמצעות החלפת דעות ומידע באופן חופשי - ובפרט מידע אודות רשויות השלטון ופעולותיו - יוכל הציבור לגבש עמדות בנושאים העומדים על סדר היום ולהפעיל ביקורת ופיקוח אפקטיביים על רשויות השלטון. התפיסה היא כי רק באמצעות שמירה על זכות הציבור לדעת ולהחליף דעות באופן חופשי ישמר שלטון העם" (8345/08 בן נתן ואחרים נ' מוחמד בכרי (27.7.11), פסקאות 19, 20, ו-24)
גם הסדר הפיצוי הקבוע בחוק מגלם בתוכו את האיזון שיש לעשות בין הזכויות:
"האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות. על כן משתרע איזון חוקתי זה גם על התרופות האזרחיות אשר שיטת המשפט קובעת בגין הפרת האיסור (האזרחי) על פרסום לשון הרע." (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510 (2001) [להלן - פס"ד אמר], פסקה 11 לדברי הנשיא ברק)
וכפי שכתב השופט סולברג לאחרונה לעניין הפיצויים:
"המניע הבסיסי, הראשוני, העיקרי, להגשת התביעה, היא השבת השם הטוב. מלכתחילה - הכסף הוא הטפל והשם הטוב הוא העיקר. במהלך בירור התביעה מתהפכות היוצרות: הכסף הופך עיקר, והשבת השם הטוב נעשית טפלה...הפיצויים, כשהם לעצמם, מחטיאים את מטרתם העיקרית, שהיא השבת השם הטוב." (בתא (י-ם) 8206/06 סרן ר' נ' אילנה דיין (7.12.09), פסקה 236)
התיקון המוצע:
בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – פיצוי ללא הוכחת נזק) של חה"כ מאיר שטרית (פ/2332/18), מוצע להגדיל את הסכומים שנקבעו בסעיף 7א לפיצויים ללא הוכחת נזק, מהסכום הקבוע היום של 50,000 ₪ (ו-100,000 ₪ כאשר יש כוונה לפגוע), לסכום של 500,000 ₪ – ומליון שקל כאשר יש כוונה לפגוע.
בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – אי ייחוד העילה והוספת סעדים) של חה"כ יריב לוין ואחרים (פ/2584/18), מוצע להגדיל את הסכומים הקבועים לפיצויים ללא הוכחת נזק, כך שהסכום יעמוד על 300,000 ₪ ו-600,000 ₪ כאשר יש כוונה לפגוע.
בנוסף, בהצעת החוק של חה"כ לוין ואחרים, מוצע להוסיף חובה על המפרסם לפרסם תגובה של הנפגע לפרסום הפוגע; במקרה בו לא ניתנה לנפגע אפשרות נאותה להגיב, יהיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים של מיליון וחצי שקלים. עוד מוצע לקבוע כי אין בהוראות חוק איסור לשון לגרוע מהיות פרסום לשון הרע עוולה לפי כל דין אחר, או עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין.
נקודות לדיון:
לעניין הפיצויים (תיקונים המוצעים לס' 7א):
• יש לשקול להבחין בין מפרסם שהוא אדם יחיד, לבין מפרסם שהוא תאגיד, או גוף תקשורתי. בכתבה שפורסמה ב-TheMarker ביום 16.2.11,2 המבוססת על נתונים שהתקבלו ממשרד עו"ד שמר ושות', דווח כי בשנת 2009, רק 21% מהנתבעים בעילת לשון הרע היו גופי תקשורת, כאשר השאר היו יחידים; בשנת 2010, מספר זה ירד ל-14%, כאשר 132 מהנתבעים היו יחידים ורק 21 מהנתבעים היו גופי תקשורת. ברי כי על יחיד, "האפקט המצנן" של סכומים גבוהים כפי שמוצעים הוא חזק ביותר, כאשר על גופי התקשורת, יכול שאפקט המצנן פחות חזק באופן יחסי. הנסיבות שבהן מוגשות תביעות בין יחידים שונות מאלו של תביעות נגד גופי תקשורת, למשל. יש עוד לזכור כי בעלי הון יכולים להשתמש באיום של תביעת דיבה כדי להשתיק עובדים, עיתונאים, ואפילו פוליטיקאים. ככל שסכום הפיצוי יותר גבוה, יהיה לאיום יותר עוצמה. לכן לתיקון המוצע יהיו השלכות מרחיקות לכת דווקא על יחידים, שאין להם "כיס עמוק", ולא על גופי התקשורת הגדולים והחזקים; אי-הבחנה כאמור עלולה גם לתמרץ עוד יותר ריכוזיות השליטה התקשורתית בגופים הגדולים שיכולים לעמוד בפיצויים גבוהים.
• יש לשקול להבחין בין פיצוי ללא הוכחת נזק, לבין פיצוי עונשי (הקרוי גם פיצוי לדוגמה, או פיצוי שאינו תלוי בנזק). סעיף 7א היום מאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק, כחריג מהכלל הרגיל בדיני הנזיקין. פרופסור דויטש תיאר את המוסד של פיצויים ללא הוכחת נזק כך:
"ככלל, פסיקת פיצויים מחייבת, כידוע, הוכחת נזק. בצדו של כלל זה מוכרים מספר חריגים, שבהם קיים צידוק לשחרר את הנפגע מהוכחת נזק, מחמת שיקולים ראייתים, ולעיתים לאורק קיומם של שיקולים נורמטיביים המצדיקים את ניתוקו של הפיצוי מהנזק הממשי. הפיצוי במקרים אלה משרת מטרה חיצונית למטרה הרגילה של דיני הפיצויים להשבת מצב לקדמות...
יש שהדין משחרר את הנפגע מן הנטל להוכחת נזק, משום שנטל זה מטיל עליו עומס ראייתי מופרז, באופן העלול לסכל את האפקטיביות של הנורמה המהותית. דוגמה מובהקת לכך קיימת בתחום הקניינים הרוחניים. הוכחת הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות יוצרים או הפרת הזכות לסודיות מסחרית, היא קשה במיוחד לבעלת אופי ספקולטיבי. להקלה על מימד זה נקבעו פרזומציות ראייתיות שונות המקלות על הוכחת הנזק. כיוון שגם פרזומציות אלו אינן פותרות עדיין את הקשיים, מטילה לעיתים חקיקת הקניין הרוחני סנקציה של פיצוי קבוע מראש, ללא הוכחת נזק. יש לציין, עם זאת, כי נוהגים להצביע על צידוק אפשרי נוסף לקביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק במצבים אלה, והוא השיקול הערכי של הרתעה. על פי תפיסה זו, אין מדובר באמצעי שנועד להקל על נטל ההוכחה."3
חריג זה נועד להתגבר במידה מסוימת על הקשיים שיש בהוכחת נזק בתחום מסוים - ושוב, יש להזכיר כי מדובר בקושי שהוא מעבר לקושי הרגיל של אומדן נזק לא ממוני, חישוב אשר עושים בתי המשפט על בסיס יום-יומי, למרות הקושי, ואשר עושים גם בתיקי לשון הרע. בנוסף, החריג של פיצויים ללא הוכחת נזק מקדם את התכלית ההרתעתית בפיצויים. בכל מקרה, הנשיא ברק הסביר כי על אף התכלית העונשית והרתעתית של פיצוי ללא הוכחת נזק, יש לפסוק את הפיצוי בעוולה לפי חוק לשון הרע בהתחשב בכלל הבסיסי של נזיקין – השבת המצב לקדמותו:
"מבחינה היסטורית מילאו דיני הנזיקין פונקציות שונות, ובהן פונקציה תרופתית, פונקציה הרתעתית (או מחנכת) ופונקציה עונשית. תכליות דומות הונחו ביסוד הפיצויים בגין לשון הרע....
"די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות... אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו" (פס"ד אמר, פסקאות 13 ו-18. ר' גם רע"א 894/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08) ורע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר).
[וראו גם דברים דומים בספרם של גנאים, קרמניצר ושנור, לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, בעמוד 397.]
אם כן, הסכום שנקבע לפיצוי ללא הוכחת נזק אמור להיות לו קשר לנזק שנגרם לנפגע, אולם מסיבות כאלה ואחרות, אין מבקשים מהתובע להוכיח התקיימות הנזק האמור. לכן הסכומים הקבועים בחוקים אחרים לפיצויים ללא הוכחת נזק אינם עולים על 100,000 ₪ [ר' לדוגמא: ס' 19נא לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998; ס' 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998; ס' 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000; ס' 29א לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981; ס' 56 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007; ס' 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.]
אולם, אם כוונת הוועדה היא להגביר את הסכום של הפיצויים לשם הרתעה, חינוך הציבור, או ענישה, אזי יש לשקול להסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים, ואין להגדיל – בצורה מלאכותית, ובקפיצה דרסטית למדי – את סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק.
גם המוסד של פיצויים עונשיים אינו נקי מבעיות, שכן מה ההצדקה שנפגע יתעשר אגב תועלת לאינטרס הציבורי, אגב אינטרס העונשי וההרתעתי – ולא קופת המדינה? בנוסף, יש בעייתיות בכך שבמשפט אזרחי – ללא ההגנות הדיוניות של המשפט הפלילי – יוטל על נפגע עונש. אולם, בכל זאת, פיצויים עונשיים מוכרים בשיטתנו ויש להם הצדקות4 [ר' לדוגמה ס' 2 לחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א-2011; חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982; ס' 22 לחוק הפיקדון על מכלי משקה, תשנ"ט-1999; ס' 4 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, תשס"ז-2007; ס' 31א לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981; ס' 3 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997].
בפיצויים עונשיים, אפשר לקבוע תיקרה של פיצויים, או אף להסמיך את בית המשפט לקבוע פיצויים ללא הגבלת סכום. אולם, אין זה מקובל לקבוע פיצויים עונשיים אלא במקרה של זדון (בלשון הסעיף הקיים "כוונה לפגוע"), שכן רק במקרה של כוונה זדונית, ראוי להעניש אדם בשל מעשיו.
לעניין ייחוד העילה (ס' 7(ב) המוצע):
לא ברור למה יש צורך בסעיף המוצע. למה לכתוב דבר שהוא פשיטה מבחינה פרשנית ואינו מקובל בחקיקה - שאין בחוק זה לגרוע מחוק אחר? וכיוון שאין לפסוק פיצויים פעמיים בשל אותה עוולה (ס' 77(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), נדמה כי אין השלכה פרקטית לקביעה זו. אם אין דוגמא המצדיקה סעיף כזה, מוצע שלא לסטות ממודל החקיקה הרגיל ולפיו ברור שעוולה לפי חוק אחר שרירה וקיימת ואין צורך לכתוב זאת.
לעניין חובת פרסום תגובה (ס' 12א המוצע, וסעיף 7א(ג1)):
• ההסדר המוצע אינו ברור ויש ללבן את הסוגיות הרלבנטיות. לאיזו נקודת זמן מתייחס הסעיף? האם הכוונה היא שלפני הפרסום, יפנה המפרסם לנפגעים הפוטנציאלים, יידע אותם ויעכב את הפרסום עד לתגובתם? או, לחילופין, האם הכוונה היא שלאחר הפרסום, יהיה רשאי נפגע לבקש לפרסם תגובה? אם כן, מתי ואיך יעשה זאת? האם המפרסם חייב לבקש תגובה מנפגע, או האם הוא יפרסם תגובה רק לבקשת נפגע? האם המפרסם יהיה חייב לפרסם את התגובה בניסוח המבוקש על ידי הנפגע?
• האם המפרסם יהיה חייב לבקש/לפרסם תגובה, גם אם מדובר בפרסום שחלה עליו אחת מההגנות הקבועות בחוק, או כאשר מדובר בפרסום מותר לפי החוק? אם כן, נדמה כי החובה המוצעת איננה ניתנת ליישום, כיוון שמדובר בכמעט כל פרסום ופרסום; אם לא, נדמה כי קיים כשל לוגי מסוים בדרישה, שכן יש להניח כי המפרסם בדעה כי הפרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע.
• יש גם להעיר כי לסעיף 25א לחוק, שהוסף לחוק בשנת 2002, מטרה דומה, במקרים שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או הוגש נגדו כתב אישום:
(א) פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה - החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" - לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה.
(ב) החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.
(ג) (1) מעשה או מחדל בניגוד להוראות סעיף זה הוא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות פסקה (2).
(2) על מעשה או מחדל בניגוד לסעיף זה יחולו הוראות סעיפים 7א(ב), (ד) ו-(ה), 9(א)(2), 10, 11(א) ו-(ג), 12, 23 ו-25, בשינויים המחויבים.
אם הוועדה תרחיב את החובה הקבועה בסעיף 25א, כמוצע בהצעת החוק של חה"כ לוין ואחרים, יש לאחד את הסעיפים כך שלא יהיו שני הסדרים חופפים בחוק.
גם סעיף 17(א) לחוק בא לטפל בבעיה דומה, וקובע כי אי-פרסום תיקון או הכחשה, בדרך נאותה, תשלול מהעורך את הגנת תום הלב:
"(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות."
אפשר לשקול להרחיב את סעיף 17(א) כך שיחול גם על פרסום תגובה.
• גם במקרה של פיצוי לאחר שלא ניתנה אפשרות נאותה לנפגע להגיב, יש להפריד בין פיצוי ללא הוכחת נזק, לבין פיצוי עונשי, ולקבוע סעיף אחד לפיצויים עונשיים שיכלול את החובה החדשה של חובת פרסום תגובה.
מכל מקום, מוצע שהנוסח יבהיר שמדובר בתגובה הולמת בנסיבות הענין, ולא יקבע קביעות מוחלטות, שיכולות לא להיות מתאימות בנסיבות מסוימות (כגון - חיוב לפרסם תגובה, כפי שנשלחה, גם אם היא מחזיקה עמודים רבים).