חומר רקע
משרד המשפטים
הסניגוריה הציבורית הארצית
כ"ג באלול תשע"א
22 בספטמבר 2011
לכבוד
ח"כ דוד רותם
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
שלום רב,
הנדון: עמדה מעודכנת מטעם הסניגוריה הציבורית באשר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון – החמרת הענישה בעבירת ההפקרה), התשע"א-2011
לקראת הישיבה הקרובה בוועדה, מוגשת בזאת עמדה מעודכנת מטעם הסניגוריה הציבורית באשר להצעת החוק שבנדון, כדלקמן:
1. ראשית כל, יצוין כי הסניגוריה הציבורית תומכת בסידור מחדש של עבירות ההפקרה. נוכח הערבוב בין יסודות נפשיים ועובדתיים שונים בחוק הקיים, מוצע ליצור מדרג התנהגויות ועונשים בהתאם לסוג ההפקרה ותוצאות המעשה. אנו תומכים במודל המוצע והראוי לפיו: בתחתית המדרג תיקבע עבירה של הפקרה ברשלנות (כפי שמוצע לנסחה כעת); במרכזו תועמד עבירת הפקרה בסיסית שהיסוד הנפשי הנדרש לה הוא של מודעות (לרבות עצימת עיניים); ובראשו תוצב עבירת הפקרה בנסיבות מחמירות, שתיוחד למקרים בהם התאונה גרמה לפגיעה חמורה ביותר או למוות.
2. הסניגוריה הציבורית אף תומכת בחלק הארי של המדרג העונשי המוצע לעבירות ההפקרה. אמנם, ייתכן שהיה מקום לנצל את המהלך החקיקתי הנוכחי כדי להפחית את העונש הקבוע כיום בצד העבירה של הפקרה ברשלנות, בהתחשב בכך שאותו עונש מאסר (3 שנים) קבוע כיום גם בצד עבירת גרם מוות ברשלנות – עבירה חמורה בהרבה שתוצאתה אובדן חיי אדם. כך גם באשר לעונש המוצע של עבירת ההפקרה הבסיסית – מאסר ממושך של 7 שנים נראה עונש חמור מדי בהשוואה לעבירות אחרות בחוק העונשין, ואף בהתחשב בענישה הקבועה בעבירות ההפקרה במדינות אחרות בעולם.1 כמו כן, אנו סבורים כי היה מקום למחוק לחלוטין את ההוראה החריגה אשר קובעת חובה של הטלת מאסר בפועל עונשי מינימום על מי שמורשע בעבירת ההפקרה – הוראה זו חותרת לדעתנו תחת עקרון האינדיבידואליות בענישה ובמקרים מסוימים פוגעת ביכולתו של בית המשפט לנקוט בענישה מתאימה והולמת. יחד עם זאת, אנו מבינים את רצון המחוקק לשדר מסר ציבורי וחינוכי בדבר חומרת ההפקרה. ברי, כי הפחתה משמעותית ברמת הענישה – הגם שהיא ראויה לטעמנו בהתחשב במארג העונשי הקיים בחוק העונשין – עלולה היתה לחטוא למטרת תיקון החקיקה.
3. ואולם, הסניגוריה הציבורית עומדת מאחורי הסתייגותה מהחמרת הענישה הקבועה בצד עבירת ההפקרה לעונש מאסר חריג ומופרז של 14 שנים. לדעת הסניגוריה, העונש המוצע חורג מן האיזון הראוי ומערער את המארג העונשי הקיים בחוק הפלילי, הן בהתחשב בחומרת העבירה והן בהתחשב ברמת הענישה בעבירות אחרות (ואף חמורות יותר) בחוק העונשין.2
4. יתרה מזאת, בבסיס החמרה זו עומדת הנחת היסוד לפיה החמרה בענישה תביא להפחתת ההתנהגות המפקירה ולהרתעה של נהגים פוטנציאליים. אולם, שורה ארוכה של מחקרים בתחומים שונים מטילים ספק בהנחה מקדמית זו, בפרט כאשר המבצע הפוטנציאלי נתון בסיטואציה רגשית מורכבת ותחת לחץ ופאניקה המונעים ממנו לקבל החלטה מושכלת, כפי שקורה פעמים רבות אצל נהגים המעורבים בתאונות דרכים. במקרים ממין אלה, רמת הענישה הקבועה בצד העבירה אינה בעלת השפעה הרתעתית מובהקת וממילא אינה משחקת תפקיד של ממש. יוזכר, כי בשל אופייה של עבירת ההפקרה, פעמים רבות מדובר בנהגים שבאופן מובהק אין להם אורח חיים עברייני, ולכן הלכה למעשה גם תקופות מאסר קצרות יחסית מספיקות כדי ליצור אצלם, ואצל אחרים שכמותם, אלמנט משמעותי של הרתעה.
5. לבסוף, לא נוכל שלא להזכיר שוב, כי מניסיוננו המצטבר (ואולי גם בניגוד לרושם שנוצר באמצעי התקשורת), ברוב המכריע של המקרים בתי המשפט דווקא מחמירים בענישה של "נהגים מופקרים" ונוהגים להטיל עליהם עונשי מאסר בפועל, לעיתים לתקופות ממושכות. באחרונה אף ניכרת מגמה של החמרה נוספת ומשמעותית במדיניות הענישה בעבירה זו.
6. כן יוזכר, כי פעמים רבות במקרים שבהם גרמה הפגיעה בתאונה או ההפקרה שלאחריה לפציעה חמורה בגופו של אדם או למותו, ממילא ניתן להעמיד לדין את הנהג גם בעבירות העיקריות המעמידות בצידן עונשי מאסר משמעותיים (למשל, גרימת חבלה חמורה או הריגה, לפי העניין), וכן לצבור זה לזה את עונשי המאסר המוטלים בגין כל עבירה בה הוא הורשע.
7. נוכח הטעמים שהובאו לעיל, הסניגוריה הציבורית סבורה כי אין להחמיר את העונש הקבוע בצד עבירת ההפקרה המוחמרת, אלא עד לכדי 9 שנות מאסר. עמדתנו זו מקבלת משנה תוקף נוכח ההצעה להותיר את ההוראה הקובעת כי העונש שיוטל בגין עבירה זו, בהעדר טעמים מיוחדים שיירשמו, לא יהא עונש מאסר על תנאי בלבד.
8. לחילופין, אם יוחלט בכל זאת להותיר על כנו את העונש המוצע (או לקבוע בצד העבירה עונש מאסר פחוּת במקצת), אנו מציעים להתאים את יסודות העבירה לחומרת העונש המוצע, כך שתוסף דרישה לקשר סיבתי בין מעשה ההפקרה לבין מותו של הנפגע או להחמרה בחבלה שנגרמה לו. לדעתנו, רק במצב בו קשר סיבתי כזה מתקיים, ההפקרה אכן מבטאת רמת זלזול ואדישות קיצונית המצדיקה קביעת עונש מאסר מירבי כה ממושך, תוך סטייה מהמארג העונשי הקיים בחוק העונשין.
חובת נוסע להזעיק עזרה
9. במסגרת הדיונים הקודמים שהתקיימו בוועדה, הוכנסה בתיקון המוצע הוראה חדשה לפיה תיקבע עבירה פלילית של "חובת נוסע להזעיק עזרה". עבירה זו, אשר לא נכללה בהצעות החוק הפרטיות ולא נידונה כלל בוועדת שרים לענייני חקיקה ואכיפה, קובעת כי נוסע ברכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב להזעיק עזרה בהקדם האפשרי בנסיבות העניין, אלא אם כן נוהג הרכב עצר והזעיק עזרה בעצמו. כמו כן, מוצע כי נוסע המפר הוראה זו, דינו – מחצית העונש הקבע בצד עבירות ההפקרה הבסיסית והמוחמרת (קרי, 3 וחצי ו- 7 שנות מאסר, בהתאמה).
10. סוגיית יצירתה של העבירה החדשה הינה לא פשוטה, והיא מעוררת מספר קשיים עיוניים ומעשיים לא מבוטלים, וביניהם:
א. במצב הדברים הרגיל, ואף החמור, לא נוהגים להטיל אחריות פלילית עצמאית בגין מעשיו של הנוהג ברכב גם על הנוסע או הנוסעים ברכב – כך, אפילו לא כשמדובר בעבירת תוצאה של הריגה.
ב. ל"הפללת" הנוסעים ברכב בגין הפרת החובה להזעיק עזרה עלולות להיות גם השלכות בלתי רצויות, למשל היא יכולה להרתיע נוסע שבתחילה לא הזעיק את כוחות ההצלה (בין אם בשל לחץ ופאניקה, ובין אם בשל אי רצון להסגיר את הנהג), ולאחר זמן מה הוא מתעשת ומזעיק עזרה או אפילו משכנע את הנהג להסגיר את עצמו.
ג. הטלת החובה על הנוסע ברכב עלולה להביא למצבים בעייתיים ובלתי אפשריים מבחינתו של הנוסע הנתון "בין הפטיש לסדן". המציאות, כמובן, עולה על כל דמיון גם בהקשר הזה: קטינים או בגירים הנוסעים עם אחד מהוריהם; קטינים הנוסעים עם הורה אחראי של אחד מהם; נוסע שנתקל בהתנהגות מאיימת של הנהג, או של אנשים אחרים הנוסעים ברכב או הנמצאים מחוצה לו.
11. לצד קשיים אלה, יש לזכור כי ממילא קיימים בדין הפלילי אמצעים אחרים ומגוונים שנותנים מענה לסיטואציה. לפי ההלכה הקיימת, הנסע ברכב יכול להיות מורשע בביצוע בצוותא או בביצוע באמצעות אחר של עבירת ההפקרה; בסיוע לעבירת ההפקרה (לרבות במחדל, כלומר אף אם ישב ברכב באפס-מעשה); ובשידול לעבירת ההפקרה. לעניין זה, כל מקרה נבחן לגופו של עניין, על כל נסיבותיו, ודרגת השותפות של כל נוסע ונוסע נקבעת בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.3
12. לשם השלמת התמונה, יצוין כי דעתם של חלק מהמלומדים אינה נוחה מההלכה המאפשרת להרשיע בסיטואציות האמורות בסיוע להפקרה במחדל. כך למשל ציינו פרופ' מרדכי קרמניצר וליאת לבנון-מורג:
"לא ניתן לומר שמכוח הישיבה ברכב, ואף לא מכוח ההיכרות הקודמת עם הנהג, "קירבו עצמן" המערערות לעבירה ... "קירוב" זה אינו אלא היקלעות לסיטואציה ... בהיקלעות לסיטואציה יש יסוד של מקריות, אקראיות, היעדר תכנון מראש, היות האדם כלוא, כדוגמת "קהל שבוי". במה שונות המערערות מעובר אורח שהיה מבחין בהתרחשות, והיה יכול להשפיע? ... לכך יש להוסיף כי הסיטואציה שאליה נקלעו המערערות אינה סיטואציה קלה: הפתאומיות של הסיטואציה, המהירות שבה התחייבה פעולה כדי להימנע מלעבור את העבירה של אי-עצירה לאלתר, הרגשות של זעזוע, תדהמה, הפתעה, והשפעתם (אולי המשתקת) על המערערות, וכל זאת על רקע החברות עם הנהג – כל אלה הופכים את הסיטואציה למורכבת ביותר ... הכישלון של המערערות בפרשת ויצמן הוא כישלון אישיותי יותר מכישלון במעשה, אשר בו אמורים לטפל דיני העונשין".4
13. בנוסף לדוקטרינות הכלליות של המשפט הפלילי, אשר כאמור נותנות מענה מגוון וקונקרטי בהטלת אחריות על הנוסעים, קיימות בדין הפלילי עבירות אחרות, ספציפיות, שעשויות להוות אכסניות רלוונטיות: סיוע לאחר מעשה (סעיף 260 לחוק העונשין); אי מניעת פשע (סעיף 262); שיבוש מהלכי משפט (סעיף 244); חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998 (המטיל חובה על כל אדם להושיט עזרה למי שנמצא בסכנה וזקוק לסיוע); ועוד.
14. לבסוף, מבדיקת המשפט המשווה, עולה כי החובה להזעיק עזרה במקרה של תאונת דרכים ככלל מוטלת רק על הנוהג ברכב (עם זאת, יש לסייג ולומר שמדובר בבדיקה ראשונית ולא ממצה. כמו כן, ישנן מדינות בהן קיימות חובות כלליות של הזעקת עזרה, בדומה לחובה הקבועה בישראל בחוק לא תעמוד על דם רעך).
15. לאור כל הטעמים והשיקולים שהובאו לעיל, מסתייגת הסניגוריה הציבורית מיצירת העבירה החדשה המוצעת, שבכלל ספק אם קיים בה צורך אמיתי.
16. עם זאת, אם המחוקק יחליט בכל זאת לקבוע עבירה כזו, יש לנקוט במשנה זהירות בניסוחה. אנו מציעים להכניס בעבירה תנאים וסייגים במטרה לאיין, ככל הניתן, את הקשיים שהוזכרו לעיל:
א. הגבלת העבירה למצבים שהאדם נפגע או נגרמה לו חבלה חמורה – יש להגביל את החובה אך למצבים הנכנסים בגדרי עבירת ההפקרה המוחמרת (סעיף 64א(ג) המוצע), כלומר רק כאשר מדובר בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם.
ב. קביעת סייגים לאחריות – סייג ממין זה כבר הוכנס בנוסח המוצע לעניין מצב בו נוהג הרכב ממילא עצר והזעיק עזרה. יש לשקול הוספת מצבים נוספים שיביאו לפטור מאחריות בגין הפרת החובה, כגון: התקיימו יחסי מרות בין הנהג לנוסע שהגבילו באופן ניכר את יכולתו של הנוסע להזעיק עזרה; הנוסע היה קטין מתחת לגיל 16; הנוסע ניסה להזעיק עזרה, אך הנהג מנע זאת ממנו; הנוסע לא היה יכול להזעיק עזרה בשל סכנה או איום שנשקפו לו, בין אם מהנהג ובין אם מאנשים אחרים.
ג. הפחתה משמעותית של רמת הענישה הקבועה בצד העבירה – למעשה, העונש הנוכחי המוצע לקבוע בצד העבירה זהה לזה הקבוע למי שסייע לעבירת ההפקרה.5 המסייע לעבירת הפקרה הינו מי שתרם לביצועה של ההפקרה ומבצע מעשי עזר לכך שתצא לפועל, ומבחינת היסוד הנפשי הוא מודע לכך שהתנהגותו תורמת למעשה ההפקרה ונעשית במטרה לסייע לנהג המפקיר. מכאן, שהעונש המוצע להפרת החובה של נוסע להזעיק עזרה, שאינה עולה בדרך כלל עד כדי סיוע, הינו מופרז לחומרה, ועל כן יש להפחיתו באופן משמעותי. לעניין זה, ניתן אף להקיש מעבירות אחרות המטילות חובות מסוג דומה, שבצידן נקבעו עונשים נמוכים יותר.6
בכבוד רב,
___________
ישי שרון, עו"ד הסניגוריה הציבורית הארצית