חומר רקע
1 אוגוסט, 2011
לכבוד
ח"כ דוד רותם
יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט
מכובדי,
הנדון: נייר עמדה של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות לקראת הדיון ב-2.8.2011 בהצעת חוק העונשין (תיקון מס'' 92)(הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006
בהמשך לניירות עמדה קודמים של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות ברצוננו להתיחס שוב למגמת התגברות האלימות בחברה הישראלית בשנים האחרונות.
הארגון שלנו מאגד משפחות של נפגעי עבירות המתה שכוללות רצח והריגה. היות ועבירת רצח היא מחוץ לתחולת הצעת החוק, אנחנו נתמקד בעבירת הריגה.
אמנם הוחלט להחריג קטינים מהצעת החוק הבניית ענישה, אולם ברצוננו לציין שעבירות המתה רבות בוצעו בשנים האחרונות על ידי קטינים, חלקם היו מעשים מתוכננים, אכזריים שגדעו חיי אנשים צעירים, ברובם קטינים. מעשי רצח והריגה אלה הרסו משפחות שלמות על מעגליה הרחבים, הותירו טראומות קשות, בלתי הפיכות, בקרב חבריהם של קורבנות הרצח וגרמו לתחושת זילות חיי אדם בחברה כולה.
אז האם נושא שיקומם של הקטינים האלה, שלעתים היו קרובים לגיל הבגרות בעת המעשה, צריך לעמוד לפני ענישתם, הרתעתם והרתעת רבים במאזן השיקולים של השופטים?
לפני התיחסות ספציפית לרשימת נסיבות הקשורות בביצוע העבירה והנסיבות שאינן קשורות, ברצוננו לתת את התמונה העכשוית של רוב הפוגעים המבצעים עבירת הריגה.
לצערנו המשטרה אינה מפרסמת פילוח מעשי הריגה על פי סוגים ספציפיים: במשפחה, במהלך מריבה או קטטה, במהלך שוד וכו'. אך מקרים רבים ידועים מהתקשורת ומשפחות רבות של קורבנות הריגה ידועות לארגון משפחות נרצחים ונרצחות.
להלן קטעים מפסקי דין של התקופה אחרונה בעבירות הריגה:
"ת"פ 33844-10-10 מדינת ישראל נ' סגן(עציר)
6 ביולי 2011
בפני
כב' השופט דוד רוזן
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ספי ברא"ז - יונג
המאשימה
נגד
שי סגן (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד אלי כהן
הנאשם
גזר - דין
פתח דבר:
הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירת הריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ובעבירה של חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 380 לחוק, לאחר שגרם למותו של אלי איפרגן ז"ל (להלן: "המנוח") באמצעות מכת קסדה שהנחית על ראשו בחוזקה.
. . . אבחת קסדה בראשו של המנוח קטעה חייו ומוטטה משפחה שלמה – אישה ושלושה ילדים יתומים – המשפחה נותרה הרוסה ומעורערת עם הריגת הבן, הבעל, האב שהיווה מקור הכוח החיים והשמחה.
בית המשפט העליון חזר ושנה על הצורך להחמיר עם מבצעי עבירות אלימות, קל וחומר, משנעשה שימוש בנשק קר או חם. שומה על בית המשפט להילחם מלחמת חורמה בנגע האלימות שפשה במחוזותינו. בתי המשפט יוכלו לתרום למאבק באלימות רק באמצעות ענישה מחמירה וכואבת שיהא בה לשמש מסר מרתיע לעבריינים בכוח וגמול לעבריינים בפועל.
בע"פ 494/05 קובטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) מיום 15.6.05 קבע כב' השופט לוי כדלהלן:
"פרץ כזה של אלימות חסרת-מעצורים, היה חייב לזכות בתגובה עונשית קשה, במיוחד לנוכח האלימות הגואה בחברה הישראלית. בימים לא-רחוקים, כל אירוע פלילי שהסתיים בשפיכות דמים, היה מלווה בזעזוע והלם קשים בקרב הציבור, באשר קדושת חיי אדם הייתה מאז ומתמיד ערך נעלה, שגם בחברה שסועה במחלוקות כחברתנו, הקפידו הכול לשמור עליו מכל משמר. אולם, למרבה הדאבה, השתנתה המציאות גם בתחום זה ללא הכר, ונדמה לעיתים כי הלב נעשה גס עד שאירועים המסתיימים בקיפוד פתיל חייהם של עוד ועוד אנשים, שוקעים עד מהרה בתהום הנשייה, בדרך כלל, כדי לפנות את מקומם לאסונות נוספים.
זוהי תופעה שחברה החפצה חיים לא תוכל להשלים עמה, ועל כן אנו מצווים לקום ולעשות מעשה. מטבע הדברים, דרושה לכך פעולה מתואמת ומקיפה של גורמים רבים (חינוך, רווחה ועוד), אולם בראשם של כל אלה ניצבים הגופים הממונים על אכיפת החוק. על אותם 'גורמים' נמנים בתי המשפט, אשר בדרך הענישה אותה ינהיגו, הם עשויים לשגר מסר מרתיע לעבריינים בכוח, ובעיקר להבהיר לכל את המחיר הכבד שאותם עבריינים יידרשו לשלם בגין עבריינותם - שלילת חירותם לתקופה ממושכת.
לעניין זה נוסיף, כי כדי להשיג את אותה מטרה נכון ללכת בדרך שהותוותה בע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, לאמור, נקודת המוצא הראויה לקציבת עונשם של אלה החוטאים בעבריינות קשה, היא העונש המרבי אותו קבע המחוקק, וממנו מפחיתים ככל שיתחייב מנסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירות העבירה, וכיוצא באלה שיקולים שנהוג להביאם בחשבון (ראו דבריו של השופט י' טירקל בעמ' 614)".
חשוב להדגיש כי הנאשם לא תכנן התקיפה, לא חפץ במותו של המנוח, ומיד התחרט על תוצאותיה. הנאשם הביע צער עמוק. הנאשם חש חרטת אמת על תוצאות מעשיו. מצבו הנפשי הלא קל בו שרוי הנאשם כיום מעיד על עומק צערו וחרטתו. חשוב לציין כי הודאתו של הנאשם עומדת לזכותו. מדובר בהודאה המשתלבת עם בקשת המחילה והחרטה. מעל לחסכון הזמן השיפוטי ההודאה מלמדת על נקיפת לבבו. לולא הודאתו המקנה יתר תוקף לכלל הנתונים שציין פרקליטו המלומד, עו"ד אלי כהן, היה ראוי לגזור לנאשם עונש חמור מזה שבכוונתי להטיל עליו.
סוף דבר:
שקלתי מכלול השיקולים, מחד גיסא, חומרת מעשיו של הנאשם והתוצאה הקשה לה גרמו, ומאידך גיסא, הודאתו באשמה, נטילת אחריות על שכמו, חרטתו וכלל הנסיבות לטובתו, הנני גוזר על הנאשם העונשים הבאים:
א. 9 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו 8.10.10.
ב. 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות כלפי גוף אדם מסוג פשע.
ג. פיצוי בסך 100,000 ₪. "
" ת"פ 19597-03-10 מדינת ישראל נ' באשיר(עציר)
20 ספטמבר 2010
בפני כב' השופט דוד רוזן
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד רות שביט המאשימה
נגד
יעקוב באשיר (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד אבי כהן וע"ד פאדי חמדאן הנאשם
גזר - דין
פתח דבר:
הנאשם הורשע ביום 2.8.10 בעבירה של הריגה, שתי עבירות של תקיפה ובעבירה של
תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות שפורטו בהכרעת דין.
. . . בית המשפט העליון חזר ושנה על ההלכה לפיה יש להחמיר עם מבצעי עבירת ההריגה.
קל וחומר, משעבירה זו מבוצעת על רקע שתיית משקאות אלכוהוליים.
מן העבר השני, הנאשם הינו פליט סודני, ערירי בארץ, נעדר עבר פלילי. הנאשם הביע
חרטתו וצערו על מעשיו כבר במשטרה. הנאשם הודה בביצוע מעשיו ומיקד טיעוניו -
באמצעות פרקליטיו המלומדים – אך בפרשנות המשפטית למעשיו.
סוף דבר:
לאחר ששקלתי מכלול השיקולים - מחד גיסא, חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם,
נסיבות ביצוען על רקע היותו שיכור, הנזק שנגרם, ומחד גיסא, הודאתו באשמה
וחרטתו, הנני לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:
א. 8 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו 024.12.1"
שני גזרי דין הללו של אותו שופט דוד רוזן מגלמים את הסתירה וחוסר איזון בין הסיסמאות להנפת דגל "מלחמת חורמה בנגע האלימות" ובין התחשבות בנסיבות המקילות, שתואמות את הנסיבות המנויות בסעיף: נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה.
על פי דעתנו, כשמדובר בקטילת חיי אדם, אין להתחשב בפגיעת העונש בנאשם ובמשפחתו היות והנאשם גרם את הנזק הזה לעצמו ולמשפחתו במו ידיו, תוך זלזול בחיי הקורבן, במשפחתו של הקורבן ובחברה כולה. מעשים כגון אלה יוצרים בקרב כל שכבות החברה הישראלית תחושת פחד מיציאה לרחוב, לים, לקניון, לבילוי וכדומה. כל מילה עלולה להתפרש על ידי אדם חמום מוח כעילה להריגה. ההודאה והחרטה, שבאות ברוב המקרים רק בעצת הסנגורים בשלב מתקדם של החקירה או המשפט, אינן יכולות לחפות על חוסר אחריות הנאשמים במעשיהם הקטלניים.
הפיצוי הכספי, שנגזר על הנאשם לשלם לקורבן, יכול לבוא כתוספת למספר שנים שנגזרים עליו, אך לא על חשבון תקופת המאסר.
ברוב המקרים הפיצוי הכספי אינו נפסק, אך גם אם נפסק, המשפחה מתקשה מאד לקבל אותו.
תרומת הנאשם לחברה ועברו הנקי של הנאשם גם לא יכולים לעמוד לזכותו. רוב מעשי ההריגה בתקופה האחרונה בוצעו על ידי אנשים נורמטיביים. ברגע שהם מעלו באמון שניתן להם, ברגע שלקורבנות שלהם לא היה חשש בפניהם ולכן לא נזהרו ולא התגוננו כראוי, הנאשמים בהריגה צריכים לשאת במלוא העונש ללא הנחות.
בכבוד רב,
לרה צינמן
יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות
04-8226140, 050-6562452 , זאב וילנאי 14/5 חיפה
[email protected]