חומר רקע

18.11.11 לכבוד ח"כ דוד רותם יו"ר וועדת חוקה, חוק ומשפט כנסת ישראל מכובדי, הנדון: נייר עמדה לקראת הדיון בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2009 בשם מרכז נגה למען נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו, הריני מתכבדת להעביר את עמדת המרכז לקראת הדיון שיתקיים בוועדת החוקה ביום 22.11.11 ויעסוק ברשימת הנסיבות שינחו את בית המשפט בשיקוליו בעת גזירת העונש. עוד בטרם אתייחס לסעיפים המוצעים לגופו של עניין, ברצוני לחזור ולהעיר כי חרף העובדה שבשנים האחרונות חל שינוי חשוב ומשמעותי במעמדו של קרבן העבירה כתוצאה מחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: "חוק זכויות נפגעי עבירה"), ועקב עליית המודעות הציבורית לסבלו ולנזקיו של קרבן העבירה, הרי שהשינוי המשמעותי הזה אינו מוצא את ביטויו בתיקון הנ"ל ואם יתקבל, יורע מצבם של קורבנות הפשע במדינת ישראל, כפי שיפורט להלן: 1. מאז נחקק חוק זכויות נפגעי עבירה נחקקו שורה של חוקים שנועדו להגן על נפגע העבירה ועל משפחתו, המהווים במכלול "דוקטרינה חדשה" שנועדה לתת לקרבן העבירה מקום ו"קול" בהליך הפלילי, ולא מדובר רק בחוקים שנועדו מלכתחילה למען נפגע העבירה, אם כדי להגן על מי שכבר נפגע, ואם במטרה למנוע פגיעה שכזו. 2. לכן, מקומם להיווכח כי דווקא בהצעת חוק זו, שנועדה, בין היתר, להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט על ידי מניעת עיוותים בענישת העבריין, במיוחד בהטלת עונשים מקילים במיוחד בעבירות קשות וחמורות כנגד הגוף - גוברת, עד כדי חוסר סבירות, ההתחשבות בנאשם ובנסיבותיו האישיות על פני התחשבות בקרבן העבירה ובנזקים שנגרמו לו. הפער שבין חומרת העבירה והנזק לקרבן לעומת קולת העונש, פוגעים באמון הציבור במערכת המשפט וביכולתה לגזור עונשים הולמים, ויוצרים תחושה של נתק ושל אי צדק. בהיבט החברתי והערכי נוצרה בקרב הציבור, ובצדק, זהות בין טובת הציבור לבין נפגע העבירה שהוא חלק מהציבור שהערכים המוגנים בחוק העונשין נועדו לטובתו ולהגנתו. למותר לציין כי הנפגעים עצמם חווים תחושת חוסר צדק זה בצורה הקשה ביותר, עד כדי אי רצון לשתף פעולה עם הרשויות. 3. כדוגמא רלבנטית לענייננו, אזכיר את חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, שבו נקבע במפורש כי בבואה של הוועדה להחליט על שחרור על תנאי של אסיר, תשקול הועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום נפגע העבירה ומשפחתו. יתירה מכך, בחוק הנ"ל נקבע כי הוועדה תביא בין שיקוליה גם את העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה. למרבה האכזבה, דווקא בהצעת החוק שנועדה להבנות את שיקול הדעת השיפוטי, במטרה להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט, לא נמצאה הדרך להעניק "מקום" לנפגע העבירה ולנזקים שנגרמו לו כגורם שיש להתחשב בו כחלק מכל שיקול אחר לקולא ולחומרא. 4. יתירה מכך, נסיבותיו האישיות של הנאשם הופכות להיות בהצעת החוק הזאת "גורם" משפיע ביותר על הענישה, ובעיקר לקולא, והתחושה היא שנעשה מאמץ אדיר למצוא נסיבות מסוג, בכמות ובהיקף שיתאימו לכל נאשם שיוכל לתפור לעצמו בעזרתן "חליפת מגן" שתסייע לו לקבל עונש מופחת ומקל, גם אם מדובר בעבירות כנגד חיי אדם או בעבירות חמורות כנגד הגוף. האבסורד מגיע עד כדי כך, שאפילו "הזמן שעבר מביצוע העבירה" עד העמדתו לדין של העבריין יישקל כנסיבה לקולא, אף שמדובר לעיתים קרובות במצב שבו העבריין הצליח (ברוב תיחכומו), להסתיר את מעורבותו בפשע, ולהתהלך חופשי זמן רב לאחר ביצוע העבירה, אולי אף באמצעות שיבוש הליכים, והדבר ייזקף לזכותו בעת קביעת העונש (סעיף 40יב(10)), או מקום בו קורבן העבירה, דווקא בשל השפעתה הקשה, לא יכול היה להתלונן במשך שנים רבות, כבדוגמת עבירות מין במשפחה. 5. סעיף 40י' המפרט נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, מנוסח באופן מטעה, שכן נכללו בו גם מסיחים שאינם קשורים לנסיבות ביצוע העבירה, כמו למשל הסעיפים הקטנים 40י(5)-(9) העוסקים כולם בנסיבות אישיות הקשורות למבצע העבירה ולא לביצועה. וגם כאן אני מצטערת לאמר כי צורת הניסוח של נסיבות אלה "משדרת" רצון "להבין" ואפילו "להצדיק" את ביצוע העבירה על ידי הנאשם ומכאן – להקל בענשו, דבר שמקבל כמובן חיזוק בהוראה שבסעיף 40י'(ב) המורה לבית המשפט להתחשב בנסיבות אלה רק "ככל שסבר שהן מפחיתות את חומרת מעשה העבירה ואשמו של הנאשם". 6. לעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ברצוני להצביע על ליקוי מהותי בהצעת החוק, הפוגע ביכולתו של בית המשפט להתייחס לנזקיו ולמצבו של נפגע העבירה (כתוצאה מן העבירה שבוצעה בו), מאחר ואין בהצעה סעיף מיוחד המורה לבית המשפט להתייחס לדברים שעולים בהצהרת הנפגע ו/או בתסקיר נפגע העבירה1, המבוצע על פי סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי (למעט בסעיף הסל הכללי 40יג). בכך יש לא רק משום פגיעה חמורה בזכויותיו של נפגע העבירה, אלא אף התעלמות מוחלטת מחקיקה אשר נועדה לתת ביטוי לסבל הנפגעים. 7. יתירה מכך, בסעיף 40יא, המתייחס להוכחת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ישנה פגיעה קשה בעצם הרעיון והעיקרון של הצהרת הנפגע ותסקיר הנפגע, שכן הדרישה כי נסיבות אלה יוכחו בשלב בירור האשמה, מרוקנת את הסעיף מתוכן, שכן, על פי החוק, פרטים אלה מובאים בפני בית המשפט רק בשלב הטיעון לעונש ולא בשלב בירור האשמה, כנדרש בסעיף 40יא(א). כך יוצא, עפ"י הצעת החוק, שהתנהגות אכזרית במיוחד של הנאשם כלפי קרבנו בעת ביצוע העבירה, ופרטים נוספים הקשורים בנסיבות ביצוע העבירה או בנזקים שנגרמו לנפגע כתוצאה מנסיבותיה, שיכול ויעלו רק בתסקיר הנפגע שעורכת העובדת הסוציאלית שמינה בית המשפט, לא יישקלו כלל במסגרת הראיות להוכחת הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה. 8. זאת ועוד, הדרישה המופיעה בסעיף 40יא(ג) היא בלתי סבירה בעליל ושערורייתית, כאשר נקבע בו שנסיבה מחמירה יש להוכיח מעבר לספק סביר בעוד שנסיבה מקילה די אם הוכחה ברמת מאזן ההסתברויות. הרי מדובר בעיוות זועק לשמיים. ההתחשבות בנאשם לעומת ההתעלמות מסבלו של הקרבן מעצימה את חוסר השוויון וההתעלמות הגורפת כמעט של החוק המוצע מהנפגע. 9. לגבי סעיף 40יד (א) – לא יעלה על הדעת שהתיקון הנדון יהפוך את ההלכה שנקבעה מאז פסק הדין בעניינו של עמי פופר, שלפיה הכלל הוא שבריבוי עבירות כנגד חיי אדם ועבירות חמורות כנגד הגוף לעולם העונשים יינתנו במצטבר. כמו כן מוצע להוסיף בסעיף 40יד(ג) שבית המשפט יתחשב גם ב"ריבוי נפגעים" כתוצאה מן העבירה, כנסיבה לחומרא. 10. לגבי סעיף 40טו (3) מוצע להוסיף את "נפגע העבירה", כאחד הנימוקים לחריגה מן העונש ההולם, כפי שעל בית המשפט לנמק חריגה כזאת לשם הגנה על הציבור (בדומה לאמור בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר). 11. בשמי, כעוסקת שנים רבות בתחום, בשם מרכז נגה ובשם נפגעי העבירה, אני מתנגדת בחריפות לנוסח המוצע בסוגריים המרובעים של סעיף 40טו(4), ומקווה כי נוסח זה יושמט לחלוטין מהצעת החוק. 12. לגבי ענישת קטינים אנו תומכים בנוסח המוצע על ידי הוועדה להוספת סעיף 24א' לחוק הנוער. אני מוצאת לנכון להדגיש בעניין זה שלא ייתכן שבעבירות חמורות שמבצע קטין לא יחולו עקרונות הענישה הכלליים. יש להזכיר כי 'קטין' לצרכי סעיף זה הינו גם מי שביצע את העבירה בגיל המתקרב ל-18, מי שרצח, אנס ופגע חמורות באדם אחר. 13. ברצוני להוסיף עוד כי הדילמות שעלו בניסוח סעיף 40ו לא יכולות לבוא על פתרונן על ידי כך שמניחים שמאחר ומדובר במקרים נדירים בלבד, ניתן להוסיף סעיף שיוצר מצג שווא מאחר וידוע כי אינו ישים ואינו בר ביצוע. זוהי גישה פשטנית ופופוליסטית שמשדרת חוסר רצינות וזלזול בציבור. 14. לסיכום, ברצוני להדגיש כי ככל שהדיון בהצעת החוק הולך ומתקדם ונעשים בה שינויים וניסוחים מחודשים, כך גוברת ההרגשה כי חרף מסקנות וועדת גולדברג, המטרה כעת היא להשאיר את המצב הקיים, שהרי גם כיום מתחשב בית המשפט ב"נסיבות" ושוקל אותן לקולא ולחומרא. הצעת החוק המתיימרת להבנות את שיקול הדעת השיפוטי נראית יותר ויותר כמקבעת את המציאות הקיימת במילא בבתי המשפט כיום, ורק נותנת לגיטימציה נוספת להתחשב בנאשם ובעבריין - במקום ליצור יותר איזון, אחידות ותחושה שבית המשפט מנסה, לפחות, לעשות "צדק". לא יתכן שמקומם של נפגעי העבירה ייפקד מתהליך גזירת הדין וכי הצעת חוק זו תחזיר אותנו שנים רבות אחורה, מקום בו, בחוקים אחרים, התקדם המחוקק הישראלי והבין חשיבות שמיעת קולו של הקורבן ולקיחת סבלו בחשבון. בכבוד רב, ד"ר דנה פוגץ', עו"ד, יו"ר ומנכ"ל משותף נגה – המרכז הישראלי לזכויות נפגעי פשיעה רח' מזא"ה 58 תל אביב טל' 03-5666618 פקס 03-5666619 www.noga.org.il