חומר רקע
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדת החוקה חוק ומשפט
סיכום: דוח ועדת גולדברג לבחינת דרכי הבניה של שיקול הדעת השיפוטי בענישה
א.דעת הרוב1
על פי דעת הרוב, יש לקבוע עקרון מנחה בענישה. עקרון זה ידרג את מטרות הענישה השונות דירוג "אנכי", אשר ינחה את השופט. העיקרון המוצע הינו עקרון ההלימה – קיומו של יחס הולם בין חומרת העבירה במובנה המופשט וחומרתה במקרה הקונקרטי ובין חומרת העונש. אין משמעו של עקרון ההלימה דווקא החמרה בענישה, נהפוך הוא. עונש חמור בעבירה שאינה חמורה, אינו מקיים את עקרון ההלימה. ההצעה כוללת סעיף בו נאמר במפורש כי בית משפט לא יגזור מאסר בפועל אלא אם עקרון ההלימה אינו מתיישב עם הטלת עונש מסוג קל יותר.
ההצעה קובעת שני חריגים לעקרון ההלימה. האחד, הגנה על שלום הציבור. השני, צרכי שיקום. מקביעת חריגים אלו משתמע כי אין לסטות מעקרון ההלימה למטרות אחרות.
חריגה לצרכי הגנה על הציבור הינה חריגה לחומרה והיא דורשת ניבוי לגבי המסוכנות הסובייקטיבית של הנאשם – האם יבצע עבירות נוספות. ההצעה קובעת שני תנאים חלופיים להתקיימות חריג זה – האחד, האם הורשע הנאשם בעבירה מהעבירות המנויה בתוספת כמעידות על מסוכנות כאורח חיים (כמו אלימות במשפחה); השני, אם הורשע הנאשם שלוש פעמים או יותר בעבירה מהסוג בה הורשע. התקיימות אחד התנאים היא תנאי סף ליכולת בית המשפט לחרוד מעקרון ההלימה לחומרה, כשעל להשתכנע במסוכנותו של הנאשם ובעבירה.
כאמור, החריגה השנייה היא לצרכי שיקום, באמצעות צו מבחן. חריגה כזאת אפשרית רק אם אין מדובר בעבירה חמורה ואם הנאשם הוא בעל פוטנציאל שיקומי של ממש. כל חריגה, לחומרה או לקולא, תנומק בגזר הדין.
הועדה החליטה שלא לכלול חריג שלישי, הוא הרתעת הציבור, בנימוק שאין הדבר עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעת הועדה, ספק אם מתקיים קשר רציונאלי בין האמצעי של החמרה בענישת הפרט ובין המטרה של הרתעת הציבור, והעדר אמצעי פוגע פחות. לדעת הועדה, להרתעה כללית במונה הרחב יותר של חינוך הציבור ולהטמעת ערכי החברה יש מקום כשיקול, אך זאת בקביעת העונש ההולם ולא בחריגה ממנו.
כאשר לא מתקיים אחד החריגים, על בית המשפט לקבוע את העונש לפי חומרת העבירה. ההצעה מכילה רשימה של נסיבות אשר חובה להתחשב בהן בקביעת העונש ההולם, הן לחומרה והן לקולא. אלו נסיבות הנוגעות למעשה העבירה עצמו ולנסיבותיו (הן נסיבות שונות המנויות בעבירה עצמה והן שאינן מנויות). המדובר הוא ברשימה פתוחה. מטבע הדברים, הצורך להתחשב בנסיבה קיים רק כשאינה מנויה ביסודות העבירה.
בנוסף על נסיבות החובה, ההצעה מפרטת מספר נסיבות רשות, הן לחומרה הן לקולא. נסיבות אלה הן נסיבות חיצוניות למעשה העבירה. בית המשפט רשאי לשקול נסיבות אלו בתנאי שלא יחרוג מעקרון ההלימה. כך למשל, יהיו מקרים בהם ישקל עברו הנקי של הנאשם, אך לא כך בעבירת השוחד, לפי הועדה. נסיבה לחומרה הקיימת בהצעה היא הצורך להרתיע עבריינים בכוח, בשל סוג העבירה או שכיחותה. זאת, כמובן בתוך עקרון ההלימה, כאמור.
יצוין כי עקרון ההלימה יחול גם במקרה של ריבוי עבירות. בכל מקרה, חייב שיישמר עקרון ההלימה בין חומרת כלל העבירות לבין העונש. לפי ההצעה, תקופת המאסר הכוללת במקרה של ריבוי עבירות לא תעלה על עשרים שנה.
מכיוון ולדעת הועדה אין בעונש המרבי כדי להדריך את בית המשפט לגבי עקרון ההלימה, הציעה הועדה כי ניתן יהיה לקבוע בצד העונש המרבי לעבירה, באמצעות ועדה שתוקם בחוק, גם "עונשי מוצא" או "עונשי מוצא מדורגים". ועדה זו תורכב משלושה שופטים בדימוס משלוש הערכאות, מנציג היועמ"ש ומנציג הסנגוריה. נציגים אלו ימונו על ידי שר המשפטים, באישור נשיא בית המשפט העליון. החלטות הועדה יהיו טעונות אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט. הועדה מדגישה כי הצעת הרוב אינה תלויה בהקמת הועדה האמורה וכי ההצעה "עומדת על רגליה" גם ללא קביעת "עונשי מוצא".
לדעת הרוב בוועדה, ברוב העבירות שהמבנה שלהן פשוט יחסית, ניתן יהיה להסתפק בעונש מוצא אחד. בעבירות אחרות, ניתן יהיה לקבוע עונשים מדורגים, בשל שוני מהותי בביצוע העבירה. הועדה קבעה כי כל עוד לא בוצעה רוויזיה בחוק העונשין, לא ניתן לקבוע את עונש המוצא על פי העונש המרבי. לדעת הועדה, יש לקבוע את עונש המוצא בהתאם לפסיקה, בהתאם לחומרה המושגית של העבירה תוך התחשבות ביסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי הגדרתה. חומרתה המושגית של העבירה תיבדק לפי הפרמטרים הבאים: חשיבות האינטרס המוגן (גוף, רכוש וכו'), הנזק שנגרם או הסיכון לנזק לפי הגדרת העבירה, יסוד של הפרת אמון אם מצוי כיסוד בעבירה, מיהות קורבן אם מצויה כיסוד בעבירה. על כן, בעבירות בהן ייקבע עונש מוצא, לא יהא על בית המשפט לשקול שנית את החומרה המושגית של העבירה, אלא רק את החומרה הקונקרטית.2
דוח הועדה כולל מספר שינויים מוצעים במצב הקיים בענייני ענישה שתכליתם לתת לשופט מגוון רחב יותר של דרכי ענישה ושיקום:
• בית המשפט יהיה מוסמך להטיל עונש מאסר בעבודות שירות לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים, ולא כמצב כיום – שישה חודשים.
• בית המשפט יקבע תחילה את שיעור המאסר ההולם כאילו היה הנאשם נידון למאסר בפועל. לאחר מכן יהיה רשאי בית המשפט להמיר עד שלוש שנים מתקופת המאסר בפועל למאסר על תנאי. כך, מאסר על תנאי ייגזר כעונש ההולם את חומרת העבירה ולא כעונש מרתיע, כפי שמקובל. כמו כן מוצע כי יהיה רשאי בית המשפט שלא להפעיל מאסר על תנאי או להפעיל את חלקו בלבד, בהתקיים נסיבות המנויות בהצעה, שהשתנו לאחר מתן גזר הדין המקורי.
• אם קבע בית המשפט כי העונש ההולם הוא קנס, יחולו הנסיבות לחומרה ולקולא גם על הקנס , אשר יוטל גם בהתחשב ביכולתו הכספית של העבריין ובהשפעת הקנס על היכולת לפצות את הקרבן.
• בית המשפט יהיה רשאי לגזור קנס על תנאי. כך, יתאפשר לבית המשפט להשתמש פחות במאסר על תנאי, שהינו כיום העונש המותנה היחיד.
• בית המשפט יהיה מוסמך לתן צו מבחן רגיל או צו מבחן של טיפול שיקומי, במקום כל העונש המקורי או חלקו, אם נתנה לכך המלצת שירות המבחן, אלא אם כן חומרת העבירה ואשמו של הנאשם אינם מצדיקים זאת. עם זאת, לא ניתן יהיה לקבוע כי הנאשם ישא לפני תקופת המבחן, מאסר העולה על שנה.
בסוף המלצתה, מציינת הועדה כי דבריה מתייחסים אך ורק לענישתם של בגירים. לדעת הועדה, עקרונות הענישה האמורים אינם יפים בהכרח לענישתם של קטינים, ונושא זה מחייב דיון נפרד.
ב. דעת המיעוט3
דעת המיעוט בוועדה מציעה לקדם את חקיקת הפרק בדבר "דרכי הטיפול בעבריין" שבהצעתם של פרופ' פלר ופרופ' קרמניצר ל"חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש" שפורסמה בשנת תשמ"ד.4 חברי המיעוט עמלו ושיפרו פרק זה בהצעת פלר קרמניצר והוא אשר מהווה את הצעתם בוועדה.
דעת המיעוט מציעה לקבוע בחוק עונשי מינימום מפורשים בעיקר לעבירות מסוג פשע, כחלק ממלאכת ההבנייה של שיקול הדעת השיפוט. כמו כן מוצע לקבוע מדרג חדש לעונשי המקסימום, כך ששיקול הדעת של השופט יוכל להיות מודרך על ידי עונש המינימום ועונש המקסימום.
הצעת המיעוט כוללת גם רוויזיה מקיפה של דרכי הענישה. בין השאר מוצע לקבוע דרכי ענישה נוספות - שלילת זכויות אזרחיות; פסילת כשרויות של אדם לעסוק או לכהן בתפקידם מסוימים או לעשות פעולות מסוימות; עונש קנס על תנאי. כמו כן מסדירה ההצעה סוגי עונשים אשר אינם מוסדרים כיאות כיום, כגון חילוט ואמצעי מנע שונים. ההצעה קובעת כי ככלל, העונש הבסיסי יכול שיהיה בעל גבול מרבי או גבול מזערי. בנוסף לגבול המזערי הספציפי לעבירה, מוצע לקבוע גבול מזערי לסוג עונש – לדוגמה – מאסר לא יפחת, ככלל, משבעה ימים.
באשר למטרת הענישה, קובעת ההצעה כי מטרתה היא מניעת עבריינות, לרבות תוך הרתעה מפני עשיית עבירות, ומתן ביטוי לציפיות הציבור מתגובת החברה להפרת האיסורים הפליליים. לשם כך, קובעת ההצעה, על הענישה להלום את חומרת המעשה והעבירה, את צרכי השיקום של העבריין, את הנסיבות העובדתיות שבהן נעברה העבירה, הפגיעה שנגרמה ושכיחות העבירה, והנסיבות האישיות של העבריין.
זה באשר למטרת הענישה ככלל. באשר לפעולת גזירת הדין הצעת המיעוט אינה נוקטת בשיטה של עונשי מוצא אלא קובעת כי בית המשפט יגזור את דינו של מורשע בעבירה "תוך יציאה ממידת הענישה ההולמת את דגם האירועים הבאים בגדר סוג זה של עבירה, בעלי אותה דרגת חומרה בסיסית בהתאם למכלול נתוניהם המשותפים". מנקודת מוצא זו ישקול את בית המשפט את השיקולים לקולא ולחומרה.
זהו אולי השוני המרכזי בין הצעת הרוב והצעת המיעוט. הצעת המיעוט מעניקה שיקול דעת רחב יותר לבית המשפט, אינה מכתיבה מראש את האיזון המבוקש ואינה קובעת נקודת מוצא. כך למשל, הצעת המיעוט מתייחסת למטרת השיקום כאל מטרה אשר איננה נופלת בחשיבותה ממטרות אחרות. מן הצד השני, ההצעה גם נותנת משקל שווה למטרה של הרתעת הרבים, שלא כמו הצעת הרוב אשר מגבילה אותה, כנסיבת רשות בכפוף לסוג העבירה או שכיחותה. לדעת המיעוט, הרתעת הרבים היא מטרה חינוכית, ראויה, העולה בקנה אחד עם חוק היסוד.
בדומה להצעת הרוב, הצעת המיעוט מפרטת נסיבות חובה ונסיבות רשות, הן לקולא והן לחומרה, אשר ישפיעו על גזירת הדין.