חומר רקע
י"א שבט תש"ע
26 ינואר 2010
אל: חברי וועדת החוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי
מסמך הכנה לדיון מעקב בנושא חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת),
התשס"ח-2007
חוק נתוני תקשורת
ביסוד חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 (להלן – החוק) עומדת התפיסה שלצורך מילוי תפקידיה של המשטרה היא נדרשת לעיתים לקבל לידיה נתוני תקשורת המצויים בידיו של בעל רישיון בזק. ככלל, נתוני תקשורת הם נתונים המתלווים לשיחה והם כוללים למשל מספר טלפון, שמו של המחזיק בקו הטלפון, משך השיחה, מועד השיחה, המיקום ממנו מתבצעת השיחה וכיוצ"ב. ויודגש, כי נתונים אלה כולם – אינם כוללים תוכנה של שיחה ואולם יש בהם נתונים משמעותיים המאפשרים מעקב אחרי פעולותיו של אדם.
סעיף 3 לחוק: סמכות לקבל נתוני תקשורת על פי צו שיפוטי
סעיף 3 לחוק מאפשר לביהמ"ש להתיר בצו שיפוטי, למשטרה או לרשות חוקרת אחרת המוגדרת בחוק, לקבל נתוני תקשורת מבעל רישיון בזק אם שוכנע שהדבר נדרש לצורך הצלת חיי אדם או הגנה עליהם, גילוי עבירות, חקירתן או מניעתן, גילוי עבריינים והעמדתם לדין, או חילוט רכוש עפ"י דין1. ביהמ"ש רשאי להתיר זאת רק אם שוכנע שאין בקבלת נתוני התקשורת כדי לפגוע במידה העולה על הנדרש בפרטיותו של אדם. בנוסף, שיקול דעתו של בית המשפט במתן צו לקבלת נתוני תקשורת הובנה במפורש בחוק, תוך העמדת פרק הזמן המקסימאלי שבו צו כאמור יהיה בתוקף על 30 ימים בלבד.
כמות הצווים שנתקבלו על פי סעיף זה בתקופה של השנה שמיולי/נובמבר 2008 עד יולי/נובמבר 2009
• משטרת ישראל – 9603 צווים
• רשות המיסים – הוגשו 146 בקשות מתוכן אושרו 145
• המחלקה לחקירות שוטרים – 115 צווים
• רשות ההגבלים העסקיים – 1 צו
מדיווח של חברת סלקום עולה, כי בחודש יולי 2007 התבקשה החברה לטפל ב- 948 פניות לקבלת נתוני תקשורת מכוח צו שיפוטי, במהלך חודש יולי 2008 התבקשה לטפל ב- 1133 פניות ובמהלך חודש יולי 2009 התבקשה החברה לטפל ב- 1261 פניות לקבלת נתוני תקשורת מכוח צו שיפוטי (היינו- עלייה של בין 10% ל- 20% מדי שנה). ויודגש- מדובר בנתונים של חברת סלקום בלבד, לגבי חודש אחד בשנה. בנוסף, יתכנו הבדלים בין הנתונים המספריים של החברה לבין אלו של המשטרה בשל צורת ספירה שונה.
מנתונים שפורטו בכתב התשובה לבג"צ 3809/08 (פרטי העתירה יפורטו בהמשך) עולה כי בשנת 2006 הועברו 4700 בקשות עם צו שיפוטי לנתוני מיקום ובשנת 2007 6190 בקשות כאמור, וזאת מכוח הנחיה פנימית מטעם היועץ המשפטי לממשלה2 . כלומר, ניכרת עליה בכמות הצווים המתבקשים מדי שנה, וזאת גם בהשוואה לשנים שקדמו לכניסת החוק לתוקף (יש להביא בחשבון כי ייתכן שגם סיבות חיצוניות יכולות להביא לכך, ובהן מודעות של השוטרים להליך זה, ריבוי טלפונים סלולאריים בקרב תושבי המדינה ועוד).
יצוין כי בבחינת סוג העבירות בשלן ביקשה המשטרה צו לפי סעיף 3 לחוק, נראה כי בחלק מהסעיפים מדובר בקטגוריות כלליות למדי. כך למשל, התבקשו על ידי משטרת ישראל 2769 צווים על פי סעיף 3 בגין עבירות רכוש ו-1326 צווים ו- 1835 בגין עבירות על הסדר הציבורי/הסדר החברתי.
סעיף 4 לחוק: קבלת נתוני תקשורת במקרי חירום ללא צו שיפוטי
סעיף 4 לחוק3 מאפשר להתיר קבלת נתוני תקשורת בלא צו שיפוטי אם גורם חקירתי בכיר שוכנע כי לשם מניעת עבירה מסוג פשע בלבד או גילוי מבצעה או לשם הצלת חיי אדם יש צורך שאינו סובל דיחוי בקבלת נתוני התקשורת, וכי לא ניתן לקבל מבעוד מועד צו. בנוסף, הסעיף קובע מנגנון מפורט של דיווח לראש אח"מ וליועץ המשפטי לממשלה בדבר השימוש שנעשה בסעיף.
מספר הבקשות וההיתרים המנהליים שאושרו על ידי קצין מוסמך במקרים דחופים על פי סעיף 4 לחוק:
• משטרת ישראל –– 2031 (מתוכן 1513 לצורך הצלת חיי אדם ו-518 לצורך מניעת עבירה מסוג פשע וגילוי מבצעה של עבירה).
• מצ"ח – 58 (מתוכן 48 לצורך הצלת חיי אדם, 6 לצרכי שיטור דחופים ו-4 לצרכי חקירה דחופים למניעת עבירה)
במכתב שהעביר האגף לייעוץ משפטי בחברת סלקום עולה החשש כי החל מכניסת החוק לתוקפו חל גידול משמעותי בכמות הבקשות לקבלת נתוני תקשורת ללא צו מכוח סעיף 4 לחוק. על פי הדיווח של חברת סלקום, בחודש יולי 2007 התבקשה החברה לטפל ב- 90 פניות לקבלת נתוני תקשורת ללא צו מכוח הסעיף, במהלך חודש יולי 2008 התבקשה החברה לטפל ב- 205 פניות על פי סעיף 4, ובחודש יולי 2009 התבקשה החברה לטפל ב- 295 פניות לקבלת נתוני תקשורת בחירום ללא צו.
בהקשר זה יצוין כי קיימים הבדלים בין המספרים המדווחים על ידי סלקום לבין אלו המדווחים על ידי המשטרה. מדיווח שהעבירה משטרת ישראל לוועדת החוקה, חוק ומשפט ביום 2 באוקטובר 2008, צוין כי המספר הכולל (היינו – מול כל חברות הטלפוניה) של ההיתרים שניתנו על ידי קצינים מוסמכים בחודש יולי 2008 היה 126.
בדיון שנערך בוועדת החוקה, חוק ומשפט ביום 13.8.2008, תהתה הוועדה לגבי העלייה בכמות הפניות הנוגעות להצלת חיי אדם, ככל שהנתונים שהוצגו בזמנו העידו על כ- 100 פניות בנושא בחודש.
סעיף 4(ה)(1) לחוק קובע כי ראש אגף החקירות והמודיעין יגיש דין וחשבון ליועץ המשפטי לממשלה אחת לשלושה חודשים על היתרים שניתנו על פי סעיף זה.
לבקשת יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הגישה המשטרה נתוני חודש אחד מתוך אותם נתונים שהוצגו בפני היועץ המשפטי לממשלה, על מנת להסביר את סוג הבקשות שבנוגע אליהן ניתן היתר כאמור ועל מנת לחדד כי מדובר במקרים בהם קיים צורך ממשי ודחוף של המשטרה לבצע איכון של המספר על מנת להציל חיי אדם. עוד יצוין כי בחלק לא מבוטל מהמקרים לגילוי מבצעי עבירה מדובר באיכון על טלפון של אזרח המבקש לבצע את הפעולה על מכשירו (לדוגמא, במצב בו נגנב רכב ובו טלפון סלולארי של האזרח המבקש את האיכון).
יצוין כי רשויות האכיפה רואות בכלי זה אחד הכלים הראשוניים והפוגעניים פחות, באופן יחסי, לחקירת עבירות. בשלב הראשוני של החקירה, ובפרט כאשר החקירה עדיין סמויה ולא ניתן לבצע פעולות גלויות, מספר הכלים המצויים בידי הרשויות הוא מצומצם ביותר. ואולם בהשוואה לכלים אחרים שעומדים לרשויות במצבי חקירה שונים, כגון האזנות סתר, עיקוב, איסוף מודיעין או פעולות אחרות, סבורה המדינה (מדברי התשובה לעתירה בבג"צ) כי איסוף נתוני תקשורת הוא הכלי הפחות פוגע.
מדיווח שהעבירה המשטרה לוועדה עולה, כי מאז 2007 נוקטת המשטרה במספר צעדים במטרה לבצע בקרה שוטפת על השימוש בחוק. בשנה החולפת הפיצה המשטרה שני נהלים פנימיים לכלל השוטרים הנוגעים לשימוש בחוק ולפיקוח על השימוש בו. כחלק מהפיקוח על השימוש בחוק, קבעה המשטרה קריטריונים נוספים אשר אינם מצויים בחוק, בהם לדוגמא ביקורות שוטפות של קצין תקשורת ארצי על הקצינים המוסמכים לבקש צווים על פי סעיף 4, וכן דרישה של אישור קצין מוסמך לבצע איכון חי גם מקום בו ישנו אישור של בית המשפט.
סעיף 6 לחוק: הקמת מאגר מידע
חלקו השלישי של החוק4 מאפשר למשטרה לקבל נתוני תקשורת מסוימים במסגרת של קובץ מידע ממוחשב (מאגר) ללא צו שיפוטי. על פי החוק, ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה רשאי לקבל לידיו מאגר ובו קובץ בעלות מצומצם, היינו נתונים שהם למעשה 144, 441 ומספרי ברזל, וכן מידע בדבר מיפוי אנטנות. (יצוין, כי המידע בדבר מיפוי אנטנות, שיועבר למשטרה במסגרת המאגר אינו מאפשר, לכשעצמו, איכון. ביצוע איכון, היינו קבלת נתונים בדבר המיקום ממנו מתבצעת שיחה, מחייב נתונים נוספים שניתן לקבלם רק במסגרת צו שיפוטי).
בדיון הקודם עלה כי המשטרה חרגה מסמכותה על פי הסעיף ודרשה כי המאגר יכלול נתונים אשר אינם מצוינים בחוק. מדיווח שהגיע לוועדה מטעם חברת סלקום עולה, כי עם אישור התקנות מכוח החוק ולאור דיוני הוועדה, פעלו המשטרה והחברות בשיתוף פעולה על מנת למצוא פתרון למחלוקת הפרשנית של סעיף 6 לחוק. חרף זאת נותרה מחלוקת בין המשטרה לבין חברת סלקום באשר להעברת שני נתונים:
• נתוני IMSI - מספר הזיהוי של הטלפון.
• תיאור סטאטוס (פעיל, מבוטל וכו') – סלקום סוברת כי הנתון אינו נופל להגדרת המונח 'נתוני זיהוי' שכן ההגדרה כוללת רק את הרכיבים הבאים: 'שם, מספר זיהוי או מספר תאגיד, מען ומספר טלפון'. בחוות הדעת של משרד המשפטים צוין כי מדובר בפירוט הכרחי לאור הוראות הסעיף הקובעות כי ראש אח"מ רשאי לדרוש מבעל רישיון בזק להעביר לידיו 'קובץ מידע עדכני', שכן על המשטרה לקבל במסגרת העדכון שמועבר פירוט לגבי המספרים שנוספו, מספרים שנגרעו ורשומות בהן נעשה שינוי.
סעיף 10 לחוק: החזר הוצאות בעד העברת נתוני תקשורת
סעיף 10 לחוק קובע כי בעל רישיון בזק רשאי להחזר הוצאות בעד העברת נתוני תקשורת למשטרה או לרשות חוקרת אחרת, והכול בשיעור שיקבע שר התקשורת לאחר התייעצות עם השר לביטחון פנים ושר האוצר5.
על אף תלונות שעלו בדיונים הקודמים מצד משטרת ישראל בנוגע לגביית יתר של החברות הסלולאריות, נכון להיום טרם נקבעו עקרונות לתמחור או הותקנו תקנות בנושא.
מבדיקה שערכנו מול משטרת ישראל עולה כי האחרונה ניהלה מו"מ עם החברות על מנת להוזיל במעט את העלויות הכרוכות בביצוע הפעולות על ידי חברות הטלפוניה ואולם לא ניכר שינוי ממשי בגובה הסכומים הנגבים. יתרה מזאת, מאחר ונכון להיום לא קיימת אחידות בין תמחור השירות על ידי כל חברה, נראה כי קיים פער משמעותי בין חברה לחברה בתמחור כל שירות (כך יוצא שבעבור שירות מסוים נדרש תשלום X ובעבור אותו שירות על ידי חברה אחרת נדרש הסכום במחיר גבוה לעתים פי 3).
מבירור מול משרד התקשורת עולה כי לדידם אין חברות התקשורת גובות בהכרח מחירים מופרזים עבור השירות אותו הן נותנות, ככל שהמחיר נגבה גם על תפעול הון ותשתיות ולא רק על הפעלת כוח אדם. בימים אלה מנהל משרד התקשורת סבב פגישות עם המשטרה ועם החברות במטרה לגבש נוסחת תשלום סבירה עבור כל הצדדים המעורבים בדבר, ואולם כרגע אין צפי למועד השלמת התקנות.
עתירה- דיווח
באפריל 2008, כחודשיים לפני כניסתו של החוק לתוקף, עתרה האגודה לזכויות האזרח (להלן – האגודה) לבג"צ6 בדרישה לכך שבית-המשפט יקבע, כי לאור מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות יש לצמצם את תחולת הוראות החוק, כך שתתאפשר גישה למידע הפרטי רק במקרה של חקירת עבירה ספציפית שאינה קלת ערך; שיגן על חיסיון מקצועי באופן שלא יאפשר פגיעה בו ללא אישור שופט; ושלא יאפשר למשטרה גישה חופשית למאגר מספרי הטלפון החסויים. בעתירה מצוין כי למרות הצורך לאפשר למשטרה לחקור ביעילות וביסודיות, החוק במתכונתו הנוכחית הוא גורף ומאפשר למשטרה ולגופי החקירה האחרים גישה כמעט חופשית ו"כריית מידע"(Data Mining) אישי על כל אדם.
יצוין כי במקביל הוגשו עתירות נוספות על ידי לשכת עורכי הדין ומועצת העיתונות בדרישה שלא להפעיל את החוק בצורה גורפת כנגד בעלי חסיונות, והדיון בעתירות אוחד.
העתירה מתמקדת במספר נקודות:
1. ביטול תחולת החוק על עבירות מסוג עוון תוך הגבלת הפעלת הסמכויות השונות לפיו לעבירות מסוג פשע בלבד.
העותרים סוברים כי הכללת כלל עבירות העוון בגדר החוק אינה מידתית, ככל שמדובר בספקטרום רחב של עבירות, לרבות עבירות רכוש קלות, עבירות תנועה, עבירות רשלנות, לשון הרע וכיו"ב. לדידם, גם אם צודקת המדינה ואכן קיימים סוגי עוונות מסוימים שחיוני שהוראות החוק יחולו לגביהם (כפי שנטען בדיונים בוועדה), אין הצדקה להחלה גורפת של החוק על העוונות כולם. לטענתם, אין לסמוך על שיקול הדעת השיפוטי בעניין זה וכי מספר הגישות לעניין עשוי להיות כמספר השופטים שידונו בבקשות השונות.
מנגד טוענת המדינה כי עבירות מסוג עוון אינן עבירות של מה בכך או זוטי דברים אלא נכללות בהן עבירות פוגעניות ובהן עבירות רכוש ואלימות הפוגעות בתקינות החיים במדינה. עוד ציינו המשיבים כי רוב עבירות ההגבלים העסקיים או עבירות המכס מהוות אף הן עבירות מסוג עוון. משכך, החלת החוק על עבירות פשע בלבד תיטול מרשויות האכיפה העוסקות באכיפת חוקים אלה את אחד מכלי החקירה המרכזיים. זאת ועוד, מציינים המשיבים, כי ישנן עבירות מסוג עוון שללא נתוני תקשורת כלל לא ניתן יהיה לחקור אותן, באשר נתונים אלה הם הכלי היחידי הרלוונטי לחקירה (כגון הטרדה מינית בטלפון או במחשב). התחשבות בחומרת העבירה מצויה בסמכות בית המשפט הנדרש להוציא את הצו (זאת בניגוד לסעיף 4 לחוק החל רק על עבירות פשע נוכח העדר הביקורת השיפוטית). המשיבים סוברים כי מדובר בסעיף מידתי זאת בעיקר בהתחשב במסגרת האיזונים והבלמים שנקבעו בחוק (כגון המנגנון המפורט להגשת בקשות).
2. קביעה כי לא יוצא צו נתוני תקשורת על ידי שופט על פי סעיף 3(2), 3(3) ו- 4, אלא אם מצא כי יש יסוד סביר להניח שבאמצעות הצו האמור תוכל הרשות החוקרת לגלות עבירה מסוימת הנזכרת בבקשה לצו, לחקור אותה או למנוע אותה, להבדיל ממצבים בהם תכלית הבקשה לצו היא פעילות מודיעינית כללית לגילוי עבירות.
העותרים טוענים כי המבחן המקובל בחוק ובפסיקה לסינון מצבים בהם פגיעה בזכויות אדם במסגרת חקירה היא הכרח, הינו מבחן היסוד הסביר או החשד הסביר7. עם זאת, מציינים העותרים, הגדרה זו אינה קיימת בסעיף 3(א) או בסעיף 4(א) לחוק. בהיעדרו של מבחן החשד הסביר, גורסים העותרים כי רשויות החקירה תוכלנה לעשות שימוש בסמכויות שהוענקו להן בחוק כדי לאסוף נתוני תקשורת על קבוצות גדולות של בעלי מחשבים או בעלי טלפונים סלולאריים. כך למשל הם מציינים שניתן יהיה לקבל נתונים עבור תושבי שכונה מסוימת, אזור מסוים, חתך אוכלוסייה מסוים, כל הגולשים לאתר מסוים ועוד. זאת ללא קשר הכרחי בין בעלי המחשבים או הטלפונים שפרטיותם תפגע לבין עבירה מסוימת שמנסים לסכל או לחשוף את מבצעיה.
העותרים מציינים כי משמעותו האופרטיבית של מבחן החשד הסביר הוא חיוב רשויות החקירה להצביע על תחילתה של תשתית ראייתית לכאורית לפעולה משטרתית הנוגעת לחקירה קונקרטית (להבדיל מאיסוף מודיעין) שיש בה כדי להצדיק את הפגיעה בפרטיות.
המשיבים טוענים כי סעיפי החוק המפרטים את תוכן הבקשה המוגשת לבית המשפט לקבלת צו נתוני תקשורת מעידים ממילא על הצורך בהתהוותו של חשד קונקרטי לשם הגשת הבקשה. גם לדעת המשיבים במסגרת הבקשה לבית המשפט עליהם להצביע על תחילתה של תשתית ראייתית לכאורית כאמור בעתירה, ואולם הם סוברים כי הדבר עולה מנוסח החוק הקיים.
3. ביטול תחולת סעיף 4 לחוק, המאפשר קבלת נתוני תקשורת בהיתר מנהלי וללא פניה מוקדמת לקבלת אישור שיפוטי, לגבי מקרים בהם ידוע לרשות החוקרת שהמנוי הינו מי שחל לגביו חיסיון מקצועי לפי כל דין.
סעיף 3 לחוק קובע הגנה על בעלי חסיונות8, ואולם, סעיף 4 לחוק, המקנה סמכות לכל "קצין מוסמך" (כהגדרתו בחוק) ליתן היתר נתוני תקשורת במקרים דחופים (כהגדרתם בחוק) ללא כל צורך באישור בית-משפט, אינו מסייג את סמכותו של "הקצין המוסמך" ליתן היתרים שכאלה גם לגבי בעלי-מקצוע.
העותרים גורסים כי משמעות הסדר זה הינה, שבשורה של מצבים המנויים בסעיף 4 בחוק, תוכלנה רשויות החקירה השונות לפגוע בחיסיון בעל-המקצוע, בלי שהאינטרס הציבורי הנוגד המצדיק פגיעה שכזו נבחן ע"י בית-משפט בלתי-תלוי. לטענתם, פגיעה בחיסיון בעלי מקצוע ללא צו שיפוטי, אף במקרים דחופים, פוגעת במידה העולה על הנדרש בזכות לפרטיות של מי שנזקקים לשירותם של אותם בעלי מקצוע, וכאשר מדובר בעיתונאים, גם פגיעה בחופש העיתונות.
עמדת המשיבים היא שבאיזון בין התועלת הרבה לאינטרס הציבורי, כמו גם לחייהם ושלומם של בעלי המקצוע כאשר הם עצמם נתונים בסכנת חיים או קורבנות פשע, לבין הזכות לפרטיות של הלקוחות של בעלי המקצוע השונים, והחיסיון של זהות מקור של עיתונאי, ייתכנו מקרים רבים בהם הכף תטה לטובת הפגיעה בפרטיות או החיסיון לשם הצלת חיים או מניעת פשעים. לפיכך, אין כל פגם בסעיף 4 לחוק והוא מבטא איזון ראוי ומידתי. המשיבים ציינו כי המשטרה ויתר רשויות האכיפה, ככל שהדבר יהיה רלוונטי בעניינם, יפעילו שיקול דעת ראוי וענייני, ויביאו בחשבון את העובדה כי מדובר בבעל מקצוע שיש לגביו חיסיון בעת הפעלת שיקוליהם. עוד ציינו המשיבים כי הבקרה על עבודת רשויות האכיפה בעניין זה תיעשה על ידי הדיווחים לכנסת ליועץ המשפטי לממשלה.
בהקשר זה יוער כי על פי החוק לא קיימת חובה על גופי החקירה להתייחס במסגרת העדכון השנתי לכנסת להפעלת החוק על בעלי מקצוע. מבירור מול המשטרה עולה כי אין באמתחתם נתונים מספריים בנוגע לכמות הצווים שניתנו על בעלי מקצוע.
4. הגבלת היקפו של מאגר המידע הממוחשב שיועבר לרשויות חקירה על פי הוראת סעיף 6, כך שלא יכלול מספרי טלפון חסויים.
סעיפים 6-9 לחוק הקובעים את הקמת מאגר קבצי מידע שיועבר מחברות בזק למשטרת ישראל אינו מחריג את בעלי המספרים החסויים. העותרת סבורה כי העברת קובץ ובו רשימת כל מספרי הטלפון החסויים אל משטרת ישראל לשימוש שוטף, פוגעת במידה העולה על הנדרש בזכות לפרטיות.
ההסדר שבחוק, לפיו לא ניתנת הגנת פרטיות כלשהי לבעלי מספרי טלפון חסויים, מבוסס על הנחיית היועמ"ש משנת 20039 בה נאמר, בין היתר: "המנוי החסוי גילה דעתו במפורש כי אין הוא מסכים להפצת מספר הטלפון שלו (אין חברות הטלפון רשאיות להעביר את נתוני שמו, מענו ומספר הטלפון שלו לציבור הרחב). אולם מדובר בהפצת מספר הטלפון ברבים. לא יהיה זה נכון לומר שציפייתו של המנוי החסוי היא כי המידע לא יימסר לגורמים המוסמכים על-פי דין לקבלם. ה"חסיון" שהוא מטיל על פרטיו כנגד הפצתם ברבים, אינו מעניק לו עדיפות על המנוי הלא חסוי כאשר מדובר במסירת הפרטים על-פי דין לגורמים מוסמכים, ודאי שאינו גורע מסמכויות גורמי החקירה. מכאן, שאף כי פרטי המנויים החסויים הם בגדר פרטיות, לעניין זה דין אחר למנויים שביקשו שלא לפרסם את שמם ומספר הטלפון שלהם, ולמנויים שלא ביקשו זאת. לאור האמור לעיל, חברות הטלפון מחויבות להעביר לגופי החקירה, על פי דרישתם, שם מען ומספר טלפון של מנוייהם, וזאת ללא צו שיפוטי".
עמדת העותרת הינה, כי במסגרת הזכות החוקתית ל"סוד שיח", עומדת לכל אדם גם הזכות לפרטיות מספר הטלפון שלו. הזכות שעובדי ציבור לא יתקשרו אליו, או אפילו ידעו על כך שיש לו מספר טלפון חסוי.
בעתירה הודגש כי העותרת אינה מתנגדת להעברת מספרי הטלפון של מי שמספרם גלוי לידי משטרת ישראל, ושאר גורמי משטרה נוספים, שכן העברה שכזו אינה מעוררת כל בעיה של פגיעה בפרטיות (ככל שמספרים אלה נגישים לכל ממילא באמצעות שירותי 144 למיניהם). לעומת זו, העותרת מתנגדת להעברה אוטומטית של נתונים אודות כל מי שביקש, וסיבותיו עימו, שמספר הטלפון שלו יהיה חסוי. העותרת מתייחסת לנימוק הנמצא בהנחיית היועמ"ש וגורסת כי מדובר בנימוק טאוטולוגי ככל שלא ניתן להשיב על השאלה האם מוסמכים גורמי חקירה לקבל את רשימת המספרים החסויים, בכך שאין זו ציפייתם של המנויים שמספריהם לא ימסרו למי שמוסמכים לקבלם.
מנגד טענה המדינה כי חברות התקשורת אמנם נותנות ללקוחותיהן שירות של מספר טלפון חסוי ואולם אין מוטלת עליהן כל חובה לעשות כן, ולא ברורה מהי התשתית המשפטית לקביעה כי לאדם יש זכות שמספר הטלפון שלו (להבדיל מתוכן השיחות שלו) יהיה חסוי. היינו – אין מדובר בזכות מקונית לקבלת מספר חסוי והדבר תלוי בחברות התקשורת. גם אם היו מסכימים המשיבים כי קיימת זכות כזו, בכל מקרה אין לדידם זכות בסיסית של אדם שמספר הטלפון שלו יהיה חסוי מהרשויות.
עוד צוין בכתב התשובה כי קביעה שמספרים חסויים לא יהיו חלק מן המאגר תאיין חלק מרכזי מתכליתו של המאגר, שכן הדבר יביא באופן מיידי לכך שכל מי שעוסק בעניינים שאינו רוצה שרשויות האכיפה תדענה עליהם יעשה שימוש במספר חסוי.