חומר רקע
דברי הסבר
תקנות נתיבים מהירים, התשס"ט-2009
לתקנות 2 ו-3:
תקנות אלה מסדירות את העיקרון הבסיסי לפיו חובה לשלם לבעל הזיכיון את החיובים הקבועים בדין ובהסכם שבין בעל הזיכיון לחייב, ככל שישנו הסכם כאמור.
על פי החוק, החיוב העיקרי הוא אגרה בשל הנסיעה, כאשר כל יתר החיובים הם נלווים לצורך אכיפה.
על פי החוק, ניתן לקבוע בתקנות לא את סכום האגרה אלא את דרך קביעתה, וזו הדרך הננקטת בתקנות אלה.
על פי החוק, האגרה היא דינאמית ודיפרנציאלית, כיש אגרת בסיס המשתנה לפי מדדים אפשריים של סוג הרכב, מספר הנוסעים ברכב, גודש התנועה, מרחק הנסיעה, מועד הנסיעה – חוזה הזיכיון או הרשות הממונה קובעים מהי אמת המידה לאגרה.
האגרה בשל גודש תנועה (שהיא זו שתחול בנתיב המהיר הקיים, בכניסה לת"א מכיוון כביש 1) נקבעת כך: נקודת המוצא היא אגרת בסיס הקבועה בחוזה הזיכיון, אותה זכאי בעל הזיכיון, לגבות תמורת נסיעה בנתיב המהיר. אגרה זו היא דינאמית, וככל שגודש התנועה בנתיב גדל, יעלה בעל הזיכיון את האגרה על מנת להפחית את הביקוש לנתיב. גודש התנועה יימדד לפי פרמטרים של מספר כלי רכב בנתיב, מהירות נסיעתם ומשך ההמתנה בכניסה וביציאה ממנו. העלאת האגרה מעבר לאגרת הבסיס, או הפחתתה חזרה אליו, יבוצעו בהדרגה, במדרגות כספיות ובמרווחי זמן שיעוגנו בחוזה הזיכיון או שהרשות הממונה על פי החוק, תאשר.
ברשומות יפורסמו אגרת הבסיס והפרמטרים לשינוי בה.
תקנה 4:
תקנה זו מפרטת את חובות בעל הזיכיון בקשר לחשבונות. היא קובעת את מועד ההמצאה של החשבון שיהיה סמוך לאחר תום תקופת חיוב (המוגדרת בתקנה 1) לגבי מנוי; סמוך למועד היווצרות החיוב (מוגדר גם כן בתקנה 1), לגבי חייב שאינו מנוי, כגון מי שנסע בנתיב בלי שיתקשר בהסכם עם בעל הזיכיון ובלי לשלם מראש.
עוד קובעת תקנה זו מהם הפרטים שיכללו בחשבון.
תקנות 5 ו-6:
תקנות אלה מסדירות את המצאת החשבונות. תקנה 5 קובעת כי לגבי חשבון הכולל חיובים בשל אגרות בלבד די במשלוח בדואר רגיל, ואולם חשבונות הכוללים גם חיוב בפיצוי והחזר הוצאות – יישלחו בדואר רשום. יודגש כי במקרה הרגיל חשבון בגין אגרות נסיעה בלבד איננו לתשלום והחשבון לרוב הוא לידיעה בלבד, כיוון שעל פי החוק הנסיעה בנתיב המהיר מותנית בהתקשרות מראש עם בעל הזיכיון הכוללת מנגנון גביה – פיקדון, הוראת קבע, כרטיס אשראי - או תשלום במזומן במהלך הנסיעה. חשבון שיש לשלמו הכולל אגרת נסיעה בלבד מתקיים רק במקרים בהם לא תיפקד מנגנון הגביה המוסכם מראש: הפיקדון נגמר, הוראת הקבע לא כובדה וכיו"ב.
המען להמצאת החשבונות יהיה המען שצוין בהסכם בין המנוי לבעל הזיכיון, או באין הסכם – המען של החייב ברישומי רשות הרישוי, במועד היווצרות החיוב האחרון מבין אלה המפורטים בחשבון.
חזקה היא כי מועד המצאת החשבון הוא 7 ימים מיום שנשלח בדואר, אלא אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו.
בעל הזיכיון יכול להמציא את החשבון שלא בדואר (למשל באמצעות שליח, דואר אלקטרוני וכדומה), אולם אז יהיה עליו הנטל להוכיח את עצם ההמצאה, ועדין יראו את המועד של ההמצאה כ-7 ימים אחרי ביצועה אלא אם הוכיח בעל הזיכיון מועד אחר (למשל, אישור מסירה חתום עם תאריך).
תקנה 7:
תקנה זו מסדירה את הגביה מפיקדון שמסר מנוי לבעל הזיכיון. ההסכם יקבע את הפיקדון והחיובים ינוכו ממנו; ההסכם גם יסדיר מנגנון גביה חלופי למקרה שלא יהיה די בפיקדון לכיסוי החיובים. המנוי יהיה זכאי לקבל בכל עת עדכון על מצב הפיקדון. (בתקנה 4 נקבע גם כי בכל חשבון תפורט יתרת הפיקדון ולפי הצורך גם התראה בדבר הצורך לחדש את הפיקדון.)
תקנה 8:
מועד התשלום משתנה לפי מנגנון התשלום: בתשלום בכרטיס אשראי - מועד החיוב הקרוב ביותר של כרטיס האשראי; בתשלום מתוך פיקדון – סמוך לאחר היוצר החיוב; בתשלום בהוראת קבע בבנק – המועד שנקבע לכך בהסכם ולפחות 15 יום לאחר היוצר החיוב; בחשבון שיש לשלמו בפועל כאמור לעיל – תוך 30 יום מיום המצאת החשבון.
תקנה 9:
תקנה כללית הקובעת את חובת בעל הזיכיון להפעיל את סמכויותיו לגבי גביית כספים לפי החוק, התקנות וההסכמים, על פי הוראות הרשות הממונה.
תקנה 10:
החוק מקנה לבעל הזיכיון סמכויות לעכב כלי רכב הנוסעים בנתיב שיש בגינם או משויכים להם חובות חלוטים, לפנות אותם מהנתיב, לגררם או לאחסנם. תקנה זו קובעת כי לא ניתן יהיה להפעיל סמכות זו בטרם ניתנה הזדמנות למשתמשי הרכב בעת איתורם בנתיב, לפרוע את החוב. בנוסף, אם הרכב משמש להובלת אדם לטיפול רפואי דחוף, לא תופעל סמכות העיכוב או הפינוי, אלא אם הועמד אמצעי אחר לצורך הובלת אותו נזקק לטיפול.
לא נפרע החוב, פקח רשאי לדרוש את פינוי הרכב מהנתיב ואם נהג הרכב מסרב לכך – רשאי לפנותו באמצעות גורר למקום אחסנה, פעולות שעלותן תיפול על החייב. הרכב ישוחרר מאחסנה רק לאחר תשלום מלוא החוב החלוט וכן פיצוי והחזר הוצאות החלים בנסיבות הענין.
במצב בו הרכב עוכב בנתיב או פונה לאחסנה, על בעל הזיכיון לדאוג להבאת נוסעי אותו רכב לאמצעי תחבורה ציבורית וכן להעמיד לרשותם אמצעי תקשורת שיאפשר להם למסור הודעה על העיכוב או הפינוי.
תקנות 11 עד 13 והתוספת הראשונה:
תקנות אלה מסדירות את סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות שישולמו לבעל הזיכיון, בשל עילות שונות.
העילות המנויות בפסקאות (1) עד 3() לתקנה 11(א), מהוות סוגים שונים של הפרת חובת תשלום חיוב לפי החוק, שבשלה יש חובה לשלם פיצוי והחזר הוצאות לפי סעיף 4א(א)(1) לחוק. העילות המנויות בפסקאות (4) עד (6) הן עקב מעשים שונים המפריעים לגבית חיובים על ידי בעל הזיכיון, כאמור בסעיף 4א(א)(2) לחוק; העילות שבפסקאות (7) עד (9) הן בשל עלויות פינוי רכב שיש לו חוב חלוט שלא שולם, בהתאם לסעיף 4א(א)(3) לחוק.
לכל אחת מהעילות נקבע בתוספת סכום שונה של פיצוי והחזר הוצאות, סכום מבטא הערכה לגבי העלויות שנגרמות לבעל הזיכיון עקב אותה עילה, שכן לא מדובר בקנס. בהתאם גם נקבע מנגנון לבדיקת שינוי ריאלי של הסכומים על פי המלצת הרשות הממונה, היה ונתוני בעל הזיכיון שיימסרו לה יעידו כי הוצאות בעל הזיכיון בפועל בקשר עם עילות אלה, הן שונות.
פטור מתשלום פיצוי והחזר הוצאות נקבע לחייב שהוכיח שעדכן כתובתו כדין תוך 30 יום מהשינוי, אך החשבון שלא פרע נשלח למען הקודם. כן נקבע כי יש זכות חד פעמית לתשלום פיצוי מופחת בגין אי תשלום אגרת נסיעה , ובלבד שישלם את הסכום המופחת תוך 30 יום מיום שנשלחה אליו הודעת התשלום
סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות יעודכנו אחת לשנה לפי השינוי במדד.
תקנות 14 ו-15:
תקנות אלה מסדירות את אופן הפעלת הסמכות לעיכוב חידוש רשיון רכב שיש חובות חלוטים בגין 5 נסיעות בנתיב המהיר בו או המשויכים אליו.
בטרם הפעלת הסמכות, לפחות 90 יום לפני מועד חידוש רשיון הרכב, יישלחו לבעל הרכב שתי הודעות: אחת מאת בעל הזיכיון, בדואר רשום והאחרת מאת רשות הרישוי, בדואר רגיל.
על מנת שרשות הרישוי תוכל למלא את חובתה לשלוח הודעות, מחוייב בעל הזיכיון להודיע לה על כך, לפחות 14 יום לפני היום בו עליה לשלוח אותן.
תקנה 16:
החוק מסדיר הקמתן של ועדות ערר על חיובים ומפנה לחוק בתי דין מינהליים לעניין סדרי הדין. בנוסף, לפי החוק אפשר לבקש רשות ערעור על החלטת ועדת ערר. לעניין זה אין הסדר בחוק בתי הדין המינהליים והתקנות מכוחו, ולפיכך יש צורך לקבוע בתקנות אלה את המועדים להגשת בקשת רשות ערעור – 15 יום, ולהגשת ערעור אם ניתנה הרשות לכך – במועד שיקבע בית המשפט שנתן את הרשות לערער.
תקנות 17, 18 והתוספת השנייה:
תקנות אלה עניינן כלי רכב שלא חל עליהן ההסדר הרגיל של נסיעה בנתיב המהיר תמורת אגרה.
תקנה 17 מונה את כלי הרכב שאסורים בנסיעה בנתיב בכלל, והם כלי רכב המתאפיינים במהירות נסיעה איטית.
תקנה 18 מונה את כלי הרכב שניתן לקבוע לגביהם פטור מתשלום אגרה תמורת הנסיעה: רכב ציבורי (אבל לא מוניות בנסיעה מיוחדת שכן הן במהותן כמו נסיעה ברכב פרטי), רכב התפעול של בעל הזיכיון, ולצורך הנתיב המהיר המוקם בכניסה לתל אביב מכביש 1, גם רכב בו יש שני נוסעים לפחות בעת שהנתיב פנוי יחסית, או שלושה נוסעים לפחות ביתר הזמן. בתוספת השנייה לתקנות נקבע לגבי כל נתיב מהיר, איזה מסוגי הרכב המנויים בתקנה 18, יהיו פטורים מאגרה באותו נתיב. לגבי הנתיב הקיים בכניסה לתל אביב מכיוון כביש 1, מוצע כי כל סוגי הרכב המנויים בתקנה 18 יהיו פטורים.
תקנות 19 ו-20:
תקנות אלה מסדירות את סמכויות הגבייה של בעל הזיכיון, מקום שנמכר רכב השיוך או הרכב שבשל נסיעה בו נוצר חיוב, ונותרו חובות שרכב זה אמור להוות ערובה לפירעונם. במצב זה, יישלח חשבון לתשלום לחייב וכן רשאי בעל הזיכיון להסב את החיובים לרכב אחר שבבעלות החייב או שיהיה בבעלותו בעתיד.
תקנה 21:
מסדירה מתן הודעות על ביטול הסכם על ידי מי מהצדדים.
תקנה 22:
תחילת התקנות מוצעת למועד שבו תחל הפעלת הנתיב המהיר על פי הודעת הרשות הממונה לפי סעיף 2 לחוק.