חומר רקע
דף עמדה בנושא הצעת חוק העונשין
(תיקון מספר 106) ( אינוס על ידי אישה), תש"ע – 2009 /
ד"ר לימור עציוני
לכבוד ועדת חוקה, חוק ומשפט
כנסת ישראל
לפני מספר חודשים, באוקטובר 2009 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק העונשין, תיקון מספר 106, שעיקרה "אינוס על ידי אישה". המציעים הם חברי הכנסת זבולון אורלב ורונית תירוש. בימים אלה נדונה הצעת החוק האמורה לקראת קריאה שניה ושלישית.
אבקש להביע דעתי ביחס לתיקון המוצע בהתייחס לשלוש נקודות מרכזיות:
1. היבט תיאורטי- הצעת החוק המקורית המבקשת להטיל אחריות פלילית על אישה הגורמת לגבר להחדיר איבר מאיברי גופו או חפץ לאיבר מינה . הצעה זו יוצרת פגיעה מהותית בכמה עקרונות יסוד של המשפט הפלילי. ראשית הפגיעה היא בעקרון החוקיות ובדרישה כי החוק הפלילי יהיה ברור וודאי ושנית בערך המוגן;
א. פגיעה בעקרון החוקיות- איסור פלילי שאינו מוגדר די צורכו, באופן שהציבור יידע כיצד לכלכל את צעדיו ולהימנע מהפרתו, אינו מתיישב עם עקרון חשוב שלפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". מציאות של חוסר ודאות וחוסר בהירות עלולה לגרום לאובדן הביטחון המשפטי של הפרט ובהמשך לניהול דיונים משפטיים ארוכים הנותנים כר נרחב לבתי המשפט לצקת תוכן לניסוח המשפטי הלא מובן העולה מהחוק. הצעת החוק המקורית מבקשת להפוך את עבירת האונס מעבירה התנהגותית לעבירת גרימה תוצאתית. בחוק העונשין קיימות עבירות גרימה נוספות (למשל גרם למותו של אדם) המקנות טווח רחב של התנהגויות אפשריות אשר יכולות להביא למותו של אדם אך אין עבירות ההמתה כעבירות המין בהקשר זה. בעוד עבירות המתה יוצרות תוצאה של מות אדם, בניסוח המוצע של הצעת החוק כל התנהגות הגורמת לתוצאה של חדירה תביא לאישום באונס. הגדרה זו אינה ברורה דיה. המשמעות התיאורטית היא הפיכת עבירת האינוס לעבירת תוצאה אשר מוסיפה נדבך משפטי מורכב ובלתי מוצדק לעבירה זו. במילים אחרות- עבירת האונס היא עבירת התנהגות, כלומר, רק ההתנהגות האסורה יוצרת את העבירה ואין צורך להראות כי כתוצאה מההתנהגות נגרם נזק לאישה. ההתנהגות כשלעצמה מטילה אחריות פלילית כבדה על העבריין. הפיכת עבירת האונס לעבירת תוצאה, כפי שמוצע בהצעת החוק, במיוחד כאשר התוצאה היא חדירה- עשויה להכניס בדלת האחורית דיון שממנו אנו מנסים להתרחק כבר שנים רבות והוא ניתוח פיזי, אנטומי של החדירה ושל התנהגות האישה אשר הביאה לתוצאת האינוס. משמעות הדברים מבחינה פרקטית היא התמקדות במיניותה של האישה ולא בהתנהגותו של האונס. דבר זה עשוי להביא לפגיעה בכבודה של האישה, אינו מתאים לשיח החוקתי החל במדינת ישראל ומתמקד בדרך התנהלותה המינית במקום להתמקד במעשיו הפוגעים של האונס.
ב. התעלמות מהערך המוגן - ערך מוגן הוא אינטרס חברתי , ערך שהחברה מבקשת להגן עליו באמצעות המשפט הפלילי, ואשר הפגיעה בו היא מהותה של העבירה. מכאן שהגרעין של כל עבירה הוא פגיעה בערך המוגן . "התכלית הראויה" לכל עבירה הוא הערך המוגן. אנו אוסרים התנהגות מסוג רצח והריגה כדי לשמור על ערך החיים. אנו אוסרים פגיעה מינית באדם כדי להגן על כבודו כאדם, על שלמות נפשו וגופו ועל האוטונומיה האישית שלו. על רקע דברים אלו , יש לראות את הצעת החוק האמורה. הצעת חוק זו מבקשת להגן על קטינים מפני פגיעה מינית על ידי מורות , גננות, אימהות ונשים אחרות בעלות מרות וסמכות. זהו לכאורה הערך המוגן באמצעות העבירה המוצעת. דא עקא, שבדרך להשגת הגנה על קטינים מפני נשים תוקפות אנו יוצרים עבירה אשר בדלת האחורית ובלי משים פוגעת בשאר קורבנות עבירות המין. מחד גיסא אנו פותחים את הפתח להעמדה לדין של נשים אשר פגעו מינית בילדים (וסטטיסטית מדובר במספר מצומצם של מקרים בארץ ובעולם) מאידך גיסא אנו מאפשרים באותה נשימה ועל ידי אותו סעיף עבירה להעלות טיעונים משפטיים העשויים לפגוע בקורבנות עבירות המין החמורות למשל, סעיף עבירה זה יכול להביא אל בית המשפט טיעון כגון "האישה לא נאנסה כי אם גרמה לגבר לחדור אליה ולכן, למעשה, היא זו שאנסה אותו". בכך למעשה אנו מתעלמים מהערך המוגן ואפילו יוצרים פתח לפגיעה בו.
2. היבט פרקטי- הצעת החוק האמורה מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה. הצעת החוק הזו עשויה להחזיר לקדמת הבמה – מה שעדין לא נעלם מהחברה הישראלית- את הטיעונים לפיהם האישה פיתתה את הגבר. בלבושה החושפני היא גירתה אותו. בלשונה החלקלקה היא עוררה אותו ולמעשה היא זו שגרמה לו להתנהג כפי שהתנהג. אנחנו עדין לא חפים מטיעונים כאלה בשיח המשפטי והחברתי. אנו עדין עדים חדשות לבקרים למקרים שבהם מופנית אצבע מאשימה לנשים, לנערות ולילדות שנאנסו בגין התנהגותן הפרובוקטיבית והדוגמא הקרובה ביותר אלינו היא זו שעלתה לדיון ציבורי לפני כשבועיים- ילדה בת עשר נאנסה על ידי 13 נערים בני ארבע עשרה עד שבע עשרה באחד מישובי הצפון. פרקליטי הנערים, הוריהם, חבריהם ושורה ארוכה של אזרחים מן השורה הטילו דופי בילדה ובהתנהגותה והציגו אותה כמי שגרמה לנערים לבצע בה את מעשי האינוס. הטלת האשמה על הילדה , אשר נאנסה על ידי נערים רבים והתעלמות ממצוקתה ואומללותה קרו כאן ועכשיו, בשיח גלוי, ציבורי, על ידי עורכי דין, משפטנים ובפריים טיים טלוויזיוני.
התמקדות בהתנהגותה של קורבן האונס עשוי להעצים את תחושת האשם המלווה את הקורבנות ובכך להרתיע מפני גישה לערכאות ולרשויות.
החשש הגדול הוא כי בפרקטיקה תוביל הצעת חוק זו להגשת תלונות נגדיות של נאשמים בתקיפה מינית כנגד הקורבנות בטענה שהם לא אנסו אלא נאנסו. דברים אלה, גם אם ישללו בסופו של יום על ידי בית המשפט עדין יטילו מורא ופחד על הקורבנות ויובילו להרתעה מהגשת תלונה למשטרה במקרים רבים.
מבט אל מעבר לים- מדינות רבות בחרו להגדיר את עבירת האונס כעבירת התנהגות. ככזו אשר מטילה אחריות פלילית על המבצע רק בגין ביצוע ההתנהגות האסורה הקבועה בעבירה ולא בגין התוצאות שגרמו המעשים. בנוסף, מדינות רבות ברחבי העולם אימצו חקיקה ניטראלית בכל הקשור לאונס בגרסאות שונות: קנדה, אוסטרליה, אנגליה, ווילס, אירלנד, פינלנד ועוד. בנסיבות כאלה ההגדרה של האונס, של ההתנהגות האסורה רחבה יותר .
לפי דעתי, חקיקה ניטראלית היא מאוד בעייתית מאחר והיא מביאה לנסיגה בתפיסה של האישה כקורבן ייחודי של אונס בידי גבר. חקיקה ניטראלית משדרת מסר שהנזק שנגרם לאישה כתוצאה מאונס שווה בחומרתו לנזק ממנו סובל גבר במקרה דומה.
חקיקה ניטראלית משנה למעשה את מאזן הכוחות בין גברים לנשים בכל הקשור ליחסי מין, כאשר היא משווה בין המינים, וזאת מבלי לשנות את המציאות לפיה במרבית המקרים הגבר הוא החזק והאישה היא החלשה בכל הקשור לקיום יחסי מין בכפייה.
ברור למדי שכיום נשים מהוות את הרוב המוחלט של קורבנות האונס, עובדה שמשפיעה לא רק על הקורבנות עצמן אלא גם על נשים בכלל שחשות מאוימות כל הזמן מפני אונס פוטנציאלי (וזאת לעומת גברים שאינם חשים כך), ולכן חקיקה שהיא "ניטראלית" אינה משקפת מציאות שכזו אלא מציאות מדומה של שוויון בין המינים בכל הקשור לתופעה של אונס ופחד ממנו.
לאור האמור לעיל אין מקום לדעתי ואין כל הצדקה לקבל את התיקון המוצע במתכונת הקיימת. יש לבחון השלכות התיקון ונפקותו על ידי פניה למומחים בתחום, אשר יוכלו להצביע על השפעות התיקון על קורבנות האונס.
במידה ועומדת הועדה על הנוסח הקיים אבקש לעמוד על דברי בע"פ.
בכבוד רב,
ד"ר לימור עציוני