חומר רקע
אל: ועדת החוקה חוק ומשפט 10 מאי 2010
מאת: הייעוץ המשפטי כ"ו אייר תש"ע
נוסח לדיון לישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט-11.5.10 - הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
סעיף מטרה
מטרתו של פרק זה לקבוע את העקרונות והשיקולים של הענישה, המשקל שיש לתת להם והאיזון ביניהם, על מנת שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה, ועל מנת למנוע פערי ענישה מקום שאינם מוצדקים.
העיקרון המנחה בענישה: הלימה
העיקרון המנחה בענישה על ידי בית המשפט הוא קיומו של יחס הולם בין סוג ומידת העונש המוטל על נאשם לבין חומרת מעשה העבירה שביצע הנאשם [בנסיבותיו] ומידת אשמו של הנאשם.
הערת הממשלה: להוסיף את המילים "סוג ומידת" כדי להבהיר כי לכל עונש יש שני אלמנטים: הסוג והמידה, ועל שניהם להיות הולמים את העבירה. זה היה הרעיון ממילא כשנכתב "עונש".
קביעת מתחם העונש ההולם בידי בית המשפט
(א) בית המשפט יקבע את מתחם העונש ההולם לעבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה; לשם כך, יתחשב בית המשפט בערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, ובמדיניות הענישה הנהוגה, וכן בנסיבות המקילות והמחמירות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיפים 40ו(ב) ו-(ג) ו-40ז,
גרסה א': כפי שהוכחו בשלב בירור האשמה.
גרסה ב': כפי שהובאו לגביהן ראיות בשלב בירור האשמה.
גרסה ג': כפי שנקבעו בהכרעת הדין.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), לבקשת הצדדים בטיעונים לעונש, בית המשפט רשאי להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור באותו סעיף קטן, אשר לא ..., אם [סבר כי] לא הייתה אפשרות לטעון לגביהן באותו שלב, או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
מוצע לקבוע כי נסיבות הקשורות לביצוע העבירה (לצורך קביעת המתחם, המבוסס על חומרה ואשם) יצטרכו להיות מוכחות בשלב שלפני הכרעת הדין:
• המתחם ייקבע על פי העבירה שהנאשם הורשע בה: ככלל, הראיות שמצביעות על החומרה ועל האשם, צריכות להיות מובאות במהלך בירור האשמה. מצופה מהשופט לכתוב את מה שרלוונטי לחומרת העבירה ואשמו של האדם במסגרת תיאור המסכת העובדתית בהכרעת הדין. מצופה מהצדדים להעלות כל פרט אשר חשוב לחומרת העבירה/אשם בשלב ההוכחות.
• יחד עם זאת, מוצע לתת פתח לצדדים לטעון בעניינים אלה כאשר יש סיבה מוצדקת לאיחור בטיעון (לרבות בשל הוראות הדין לגבי ראיות בשלב העונש, כגון תסקיר והצהרת נפגע על נזק לנפגע) או שעלול להיגרם עיוות דין.
בנוסח המוצע אין קביעה של רמת ההוכחה הנדרשת לנסיבות המשפיעות על המתחם, אלא רק קביעה של השלב בו הן נטענות – לפי נוסח זה, ההחלטה לגבי רמת ההוכחה תישאר בידי בית המשפט בכל תיק ותיק לפי העניין. יכול שיהיו נסיבות הקשורות לביצוע העבירה שראוי שהצדדים יוכיחו מעבר לכל ספק סביר, ונסיבות אחרות שראוי שיוכחו ברמת הוכחה נמוכה יותר. יש גם משמעות לשאלה אם מדובר בנסיבות מחמירות או מקלות והרשימות המוצעות תצטרכנה עיון (יצוין שבפסיקה, וכן במשפט המשווה, יש התייחסות גם לרמת ההוכחה – ר' מסמך מצורף). על אף שאין בנוסח המוצע קביעה של רמת הוכחה, קביעת השלב לשלב בירור האשמה, תביא לרמת הוכחה טובה ומבוררת.
ההבדל בין שלוש הגרסאות:
א. הגרסה הראשונה מבקשת "הוכחת" הנסיבות, ומטבע הדברים תעלה השאלה של מידת ההוכחה בבית המשפט.
ב. הגרסה השנייה תאפשר לצדדים להעלות טענות גם אם הדברים לא נכללו בהכרעת הדין, אך הובאו לגביהם ראיות במשפט והייתה התייחסות לטענה בשלב שלפני הכרעת הדין.
ג. הגרסה השלישית מחייבת קביעה פוזיטיבית של השופט לגבי הנסיבה. עניינים שנקבעו כממצא בהכרעת הדין, כנראה הוכחו ברמת הראיות הנדרשת במשפט פלילי.
[הערת עריכה: ייתכן שהנושא של שלב הדיון, וסדרי הדין בכלל בהליך גזירת הדין, ישולבו בסעיף נפרד בפרק.]
(א2) בית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש האמור, בכפוף להוראות פרק זה.
מוצע להכניס מונח חדש לחוק – עונש "מתאים". כך לא נשתמש במילה "הולם" הן לעונש על פי עיקרון המנחה, והן לעונש הסופי שמוטל על הנאשם לאחר שהשופט שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות שיקום, הרתעה, וכו'.
(ב) נקבע לעבירה עונש מוצא...
שיקום
נוסח מוצע:
(א) על אף הוראות סעיפים ***, מצא בית המשפט כי הנאשם הוא בעל פוטנציאל שיקומי גבוה [גרסה ב': ממשי], או כי הנאשם השתקם, וכי מעשה העבירה ואשמו של הנאשם אינם בעלי חומרה יתרה, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שינמק בגזר הדין, [גרסה א': לחרוג ממתחם העונש שנקבע על פי העיקרון המנחה, ורשאי הוא להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם.] [גרסה ב': לקבוע את העונש המתאים בהתאם לשיקולי שיקומו של הנאשם].
גרסת הממשלה:
(1) על אף הוראות סעיפים 40ב ו- 40ג, רשאי בית המשפט להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, במקום העונש ההולם כאמור בסעיף 40ג(ג), כולו או חלקו, אם מצא כי הנאשם הוא בעל פוטנציאל שיקומי;
(2) מצא בית המשפט שהנאשם עבר הליך שיקומי משמעותי לאחר ביצוע העבירה המעיד כי חזר למוטב, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולהקל בעונשו של הנאשם בהתחשב בהליכי השיקום שעבר;
(א) בית המשפט רשאי לבקשת מי מהצדדים לדרוש תסקיר מבחן לצורך קביעה האם עבר הנאשם הליך שיקומי משמעותי;
(ב) היו מעשה העבירה ואשמו של הנאשם, בנסיבות העניין, בעלי חומרה יתרה, ומצא בית המשפט כי הנאשם הוא בעל פוטנציאל כאמור, רשאי הוא להורות על נקיטת אמצעי שיקומי לפי הוראות סעיף קטן זה, או על חריגה ממתחם העונש ההולם בשל הליך שיקומי משמעותי שעבר הנאשם לאחר ביצוע העבירה, מטעמים מיוחדים שינמק בגזר הדין .
(ג) בסעיף זה –
"נקיטת אמצעי שיקומי כלפי נאשם"– העמדת הנאשם במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 .
לדיון: משמעות הביטוי "חריגה". לכאורה, בהצעה המקורית שמשו שני ביטויים: "סטיה" – החמרה או הקלה לא משמעותית מהעונש שלפי העיקרון המנחה, ו"חריגה" – החמרה או הקלה משמעותית עד כדי החלפה ממש של העיקרון.
לדיון: הצעתנו לקבוע כי שיקול השיקום יכול לחרוג באופן משמעותי ממתחם העונש ההולם, ולהחליף את עיקרון הגמול, רק בהתקיים שני אלה כאחד:
א. הפוטנציאל השיקומי של האדם, לדעת ביהמ"ש הוא גבוה, או לחילופין ממשי.
ב. מעשה העבירה ואשמו של הנאשם אינם בעלי חומרה יתרה.
רק אז יש הצדקה להחליף את עקרון ההלימה. בכל מקרה אחר (של פוטנציאל שיקומי שאינו גבוה או כשהעבירה חמורה מאוד) ההתחשבות בשיקום תהיה בתוך המתחם.
כ"כ, לפי הצעתנו, השיקול השיקומי משתרע גם על מה שעבר מעת ביצוע העבירה ועד גזר הדין (לעיתים עובר זמן ממושך) כלומר – כלפי העבר, וגם בצפי כלפי העתיד.
ועוד – האמצעי השיקומי יכול להיות מגוון (אין צורך להגדירו בחוק) ולכלול גם הקלה בעונש כשלעצמה.
לדיון: גרסה הממשלה
גרסה זו מאפשרת לבית המשפט להחליף את עיקרון הגמול בעיקרון השיקום כמעט בכל מצב – גם אם נמצא כי הנאשם הוא בעל פוטנציאל שיקומי לא גבוה, ואפילו אם מעשה העבירה היה חמור ביותר (מטעמים מיוחדים). אין קביעה של יחס בין הפוטנציאל השיקומי וחומרת מעשה העבירה לבין מידת החריגה מעקרון ההלימה. על פני הדברים זה מבטל את הרעיון של עקרון על של הלימה כי החלפתו אפשרית במגוון מאוד רחב של מקרים.
מצד שני, קובעת גרסת הממשלה שהליך שיקומי עתידי אפשרי הוא רק בפיקוח שירות המבחן, דבר שיש לו בעיה יישומית וכן לא מתיישב עם הוראות שבדין שלפיהן ישנם בעלי תפקידים אחרים שרלבנטיים לענין. כמו כן הוא מצר את ההכרה בשיטות שיקום אחרות. גרסת הממשלה מאפשרת גמישות רק כלפי הליך שהסתיים בטרם ניתן גזר הדין. לא ברור גם מה משמעות הביטוי "הליך" שיקומי משמעותי.
(ב) מצא בית המשפט כי הנאשם בעל פוטנציאל שיקומי, [נוכח, בין השאר, הנסיבות המקילות שאינן קשורות בביצוע העבירה] אך לא מתקיים האמור בסעיף קטן (א), יהיה רשאי להתחשב בכך בבואו לקבוע את העונש המתאים לנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש שנקבע על פי העיקרון המנחה, ויהיה רשאי להורות על נקיטת אמצעי שיקומי בנוסף לכל עונש.
גרסה הממשלה: בסעיף 40(ד):
הנסיבות המקלות שאינן קשורות בביצוע העבירה הן אלה:
...(4) נסיבות המעידות על כך שהנאשם חזר למוטב לרבות הליך שיקום שעבר הנאשם לאחר ביצוע העבירה;
הטכניקה (ההבדל בין הנוסח שלנו לנוסח של ההצעה הממשלתית): ניתן לקבוע את העיקרון גם ברשימת הנסיבות המקילות שאינן קשורות לביצוע העבירה (בנוסח המדויק שייקבע בוועדה) אך יש יתרון, מאחר שיש סעיף מיוחד לשיקום, לכלול בו את כל הזוויות.
הרתעה
מסוכנות
קביעת העונש
בית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם, לאחר שאיזן בין כל מטרות הענישה ונתן להן ולנסיבות את המשקל המתאים לפי הוראות פרק זה; [גרסה לדיון: מצא בית המשפט, כי יש יותר מעונש מתאים אחד וכי אחד מהם יכול שיהיה ללא מאסר בפועל לריצוי בכלא, לא יגזור בית המשפט מאסר בפועל לריצוי בכלא]
הועלו כמה טיעונים חופפים בעד הכללת סעיף בהשראת סעיף 8(ב) של וועדת גולדברג:
1. כדי להדגיש שעונש מאסר הוא עונש שונה בסקאלת הענישה, ולכן הקו החשוב בענישה זה in-out (משמע, האם הנאשם נכנס לכלא או נשאר מחוץ לכתלי הכלא). זה חשוב במיוחד כאשר יש עונש מוצא, שהוא מאסר בפועל לריצוי בכלא. לכן, יש להוסיף סעיף שמשדר לשופט שעליו להעדיף עונש אשר לא כולל מאסר לריצוי בכלא (חגית לרנאו, ישיבה מיום 16.3.10)
2. הכללת הסעיף כ-"נורית אזהרה אדומה" בסוף הדרך של עבודת השופט – הסעיף מיותר מבחינה מהותית, אך מבחינה מצפונית של השופט ומראית פני הצדק, הוא מוסיף. הוא מסמל לשופט שעליו לחשוב פעמיים לפני שהוא מטיל עונש מאסר שיכניס את הנאשם לכלא (השופט מצא, ישיבה מיום 16.3.10)
3. בוועדת גולדברג נדמה כי הכוונה בסעיף הייתה להדגיש כי הלימה אינה מחייבת עונשי מאסר:
"למען הסר ספק יש להדגיש, כי אין מטרתו של עיקרון ההלימה להביא להחמרה לשם החמרה בענישה. נהפוך הוא, עונש חמור בעבירות שאינן חמורות, אינו מקיים את עיקרון ההלימה. עיקרון ההלימה אינו מחייב עונש מאסר דווקא. לא זו בלבד, אלא שבהצעת הרוב אף נאמר במפורש כי בית המשפט לא יגזור מאסר בפועל, אלא אם עיקרון ההלימה אינו מתיישב עם הטלת עונש מסוג קל יותר. אם אמנם תהיה החמרה בענישה עקב יישום עיקרון ההלימה, אין זאת אלא משום שזו תהיה התגובה העונשית ההולמת למעשה חמור." [דברי הסבר להצעת הרוב בוועדת גולדברג, פיסקה 9]
על טיעונים אלה יש לדון:
1. האם הקונצפציה הטמונה בסעיף 8(ב) – שעונש מאסר הוא עונש שונה בסקאלת הענישה – מקובלת על הוועדה? האם אכן קו האדום הוא בין in/out, ולכן יש לשאוף להשאיר עבריינים מחוץ לכתלי הכלא ככל האפשר, או האם החשש העיקרי הוא ממאסרים ארוכים?
מאסר קצר יכול לעיתים להוות עונש חשוב ומוצדק:
"מאסר קצר ממש הוא עונש בחומרה בינונית, ואם הוא ניתן במשורה ובמקרים המתאימים הוא עונה על הדרישה ל"חסכנות" בענישה, וגם פגיעתו במטרה של צמצום המאסרים היא קטנה ומוצדקת. הרבה פעמים מאסר כזה מלווה בעונשים בחומרה בינונית נוספים, והוא חלק מענישה שמרביתה נישאת בקהילה. המאסר הקצר בא בראשית נשיאת העונש והוא מהווה short sharp shock.” (רות קנאי, עונשים בחומרה בינונית, עמ' 221)
הוראות הפרק אמורות לכוון את השופט לקבוע עונש מתאים אחד. ברור שההוראה הזו תחול רק כשההתלבטות היא בין מאסר קצר ואמצעים נוספים לבין אמצעים אחרים, אולי מכבידים ולתקופה ארוכה יותר. האם תמיד ראוי להעדיף את הדרך השנייה המתוארת לעיל?
יש יסוד להניח שהוראה כזו תביא לביטול מאסרים קצרצרים (של ימים ספורים).
2. אם יש צורך בסעיף שישמש כנורית אזהרה לשופט, או כאיתות הן לשופט והן לציבור כי החוק אינו מכוון להגברת השימוש במאסר בפועל לריצוי בכלא, ניתן להשיג זאת באמצעות סעיף מטרה, אשר לא נכלל בהצעת גולדברג. סעיף 8(ב) עלול "לסבך" את תהליך החשיבה שהחוק מנסה להבנות לשופט, בכך שהוא מכניס הוראה שאינה מתיישבת בקלות עם שאר הסעיפים שאמורים להביא את השופט לעונש מתאים אחד. לכן, אנו ממליצים לנסח סעיף מטרה אשר יבהיר מה היא כוונת החוק.
אם, בכל זאת, תחליט הוועדה לכלול סעיף ברוח סעיף 8(ב) להצעת ועדת גולדברג, מוצע להוסיף את הסעיף במקום מתאים, בסוף ההוראות המסדירות את שיקולי הענישה, ולהבהיר כי בית המשפט שוקל שיקול זה בסוף "ההליך המחשבתי" של גזירת הדין לפי הוראות הפרק ורק כשיש התלבטות בין מספר עונשים מתאימים (ברוח דברי השופט מצא בדיון הקודם.)